פוסטים

עצל, מתקרבן, ומסייע בעיקר לאזרח אחד: השר אמיר אוחנה מצפצף על הדמוקרטיה

את הציבור שמשלם את שכרו הוא שכח. יש מגזר אחד שהוא פועל למענו בכל הכוח – מגזר ראשי הממשלה החשודים בפלילים. מסירים את המסכה מעל אמיר אוחנה, השר העצלן שמצטיין ביצירת פילוג ובהתנערות מאחריות. צפו בטור המלא של תומר אביטל

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

בדרך כלל אני מנתח כאן מה נבחרי ציבור עושים. הפעם אני רוצה לדבר דווקא על פוליטיקאי שלא עושה: אמיר אוחנה.

הוא מגדיר את עצמו בכל מקום כליברל, ואני בעד – תחרות, חרות, מה לא. אז ציפיתי שבתקופתו כחבר כנסת יפעל לפירוק מונופולים ומועצות חקלאיות. אבל כלום. הוא לא נגע בקרטלים, בקביעות, ביוקר המחיה. פה ושם זרק איזה מילה, אבל בבדיקת עומק מסתבר שאוחנה מיעט לאורך השנים להשתמש בכלים פרלמנטריים כמו שאילתות והוא היה הח"כ שהכי פחות הצביע במליאה. מקום אחרון (אך כן הגיע לוועדת חוץ וביטחון, וכל הכבוד על זה). לפני שהתנער מקהילת הלהט"ב, הוא גם טען שהביא לה הישגים רבים. זה רחוק מהמציאות.

בפעמים שכן הגיע למליאה, כשהיה ח"כ, הצביע בסדרתיות נגד חוקי שקיפות – ובין היתר הפיל חוק להשקפת כספי ההסתדרות. כשחשף לבקשתנו את יומנו – באיחור של חודשים, גילינו שהסתיר ממנו עשרות פגישות, בין היתר אחת בביתו של נתניהו. אז אין הישגים – הוא לא פעל למען הליברלים, או למען אף אחד אחר, מלבד מגזר אחד שתכף אגיע אליו.

אבל קודם שאלה: אם אוחנה כזה עצלן, אז איך הוא הפך לכזה מפורסם?

כי אוחנה מומחה בלחלק אנשים לטובים ולרעים ולעשות רעש. והתקשורת – חולה על זה. קל לסקר מישהו שכל היום תוקף, בעיקר את המערכת שהוא עצמו אחראי עליה. ובזה – הוא מספר אחת.

כשמונה לתפקיד שר המשפטים הוא זעק שיש פרקליטות בתוך פרקליטות, ותקף את בכירי המערכת שוב ושוב ושוב. היום במשרד לבטחון פנים הוא מתבכיין על "משטרת המחשבות". 

ספרנו. מאז שהפך לשר 65% מהפרסומים שלו הם השתלחויות באחרים. שניים מכל שלושה ציוצים – הם תוקפניים ומתקרבנים. רובם נגד עיתונאים ונגד מערכת המשפט. לאחרונה אוחנה תקף את המשטרה, היועמ"ש והפרקליטות – בציוץ אחד, ואז ריטווט את עצמו.

אה, וזה משתלב מצוין עם הדבר היחיד שאוחנה כן מצטיין בו – להגן על בנימין נתניהו.

כן, אוחנה מגה חרוץ כשמדובר במגזר ראשי הממשלה החשודים בפלילים. 

המגזר החביב על השר אוחנה: רה"מ בנימין נתניהו. (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

הוא משתלח בפקידים שעוסקים בחקירות נתניהו. את החסינות שלו כח"כ לא ניצל לטובת מאבק ציבורי כלשהו, אלא כדי לחשוף פרטים חסויים מחקירה של עד מדינה נגד נתניהו. הוא הוקלט לוחץ על המשטרה בבקשה לדכא את המחאה בבלפור, ובהזדמנות אחרת ביקש שהם יפעלו בה כמו בהפגנה של חרדים וערבים. אמיתי. 

תגידו לי אתם, זה הגיוני שהעשייה של איש כה בכיר תתרכז בלהתקרבן, ובלסייע לאחד מתוך תשעת מיליון אזרחי ישראל? 

סליחה, שניים. שכחתי את נוחי דנקנר. כשר משפטים אוחנה חתם לו על חנינה בגלל מצבו הבריאותי.

ועדיין, רבים בציבור חושבים שאוחנה פועל לפי סולם ערכים מסוים. אבל סיוע לבוס שלך שמינה אותך ולמען טייקון דורסני – זה לא ערכים. קחו למשל את בצלאל סמוטריץ'. הוכחנו שהוא עובד ללא הרף למען ציבור בוחריו. אוחנה, בניגוד אליו, עובד עלינו.

פשוט תשאלו את עצמכם: איך חייכם טובים יותר בזכות אוחנה? כי מהבדיקה שלי – הם לא. הם רק מלאים יותר בשנאה ובשבטיות, ובדרמה אינסופית.

ומילא אוחנה היה רק מצפצף עלינו. אבל הוא גם מצפצף על הדמוקרטיה.

בדקנו. הוא התעלם השנה מ-86 שאילתות שהגישו הח"כים. מקום אחרון. כן, הוא השר שהכי פחות מכבד את הכנסת ואת זכותה לפקח עליו. הוא מונע מבכירי משרדו לתת דין וחשבון לוועדה שמפקחת עליהם במשכן. הוא סירב בעיקשות להגיש את הצהרת ההון שלו לשנת 2020. כפי שחשפנו בשקוף, הוא תוזכר לא פחות מחמש פעמים על ידי מבקר המדינה. זה אומר שלמבקר אין דרך לפקח על האינטרסים הכלכליים שלו.  אבל לאוחנה אכפת בעיקר מהבייס ומהבוס. והוא גם סירב להגיב לטור הזה.

השר לבטחון הפנים, אמיר אוחנה (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

אז מה אפשר לעשות?

אם אתם עיתונאים: במקום לאפשר לו להתקרבן באולפנים, בפעם הבאה תשאלו אותו – מתי הגברת תחרות במשק? איך הוזלת את יוקר המחיה? מה אתה כן עושה למען הציבור הר-ח-ב?

אתם אזרחים אכפתיים? מוזמנים לפתוח דפדפן ולכתוב בגוגל את המילים "אמיר אוחנה עצלן". 

כתבו את השורה הזו ולחצו אנטר. בתוצאות הראשונות תככב כתבה רלוונטית באתר של שקוף. לחצו על הכתבה וכנסו. גוגל בתקווה יילמד אחרי ההקלדות האלו לעשות את ההשלמה האוטומטית הזו לשמו, וכל מי שיחפש את אוחנה ייראה את האמת העצובה, שאוחנה לא עושה פוליטיקה אחרת. הוא לא עושה. 

ניתוח הציוצים של אמיר אוחנה 

מאז שהפך לשר ביולי 2019 ועד אמצע נובמבר 2020, אוחנה צייץ בחשבון הטויטר שלו 377 פעמים. 65% מהציוצים המתוייגים הם משתלחים או עם סנטימנט שלילי – שניים מתוך שלושה.

פירוט הציוצים:

3 נגד המפגינים

8 נגד המשטרה 

62 נגד התקשורת

53 שהם ביקורת על מערכת המשפט

הציוצים עסקו ב:

ביקורת על מערכת המשפט – 14.1% – 53

חקירות נתניהו – 0.5% – 2

ממלכתי – 4.5% – 17

מערכת המשפט – 6.6% – 25

פוליטי – 36.1% – 136

בטחון פנים – 3.7% – 14

להט"ב – 3.4% – 13

תמיכה בליכוד – 1.1% – 4

קורונה – 4.5% – 17

משטרה – 11.4% – 43

הגנה על נתניהו – 4.2% – 16

משפחת אוחנה – 1.9% – 7

יחסי חוץ – 4.8% – 18

איחולים – 12.5% – 47

תקשורת – 15.6% – 59

עבודה פרלמנטרית – 7.7% – 29

אישי – 11.9% – 45

נגד האופוזיציה – 7.4% – 28

הפגנות – 2.9% – 11

***

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאי תומר אביטל

תובע, חוסם ומחובר למוקדי הכוח: האינטרסים של עמית סגל

הוא משתיק אנשים פרטיים באמצעות תביעות דיבה. הוא חסם כבר יותר מ-4,200 צייצנים בטוויטר. הוא מסונכרן לעתים עם ראש הממשלה נתניהו וגם עם הטייקונים החזקים במדינה. עמית סגל, העיתונאי הפוליטי המשפיע בישראל לא אוהב שמבקרים אותו. זו זכותו, אבל תומר אביטל לא מוכן לשתוק. הטור המלא

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

תומר אביטל |

הפעם אני לא רוצה לדבר על פוליטיקאי, אלא על פרשן פוליטי. על עמית סגל.

על כך שהוא מרבה לתבוע דיבה, לחסום ביקורת, ואיך זה קשור לחיבור שלו למוקדי הכוח החזקים במדינה.

קודם כל בואו נדבר על סגל התובע.

בחודש יולי כתב איש התקשורת מוטי אקסמיט בפייסבוק פוסט שהכפיש את סגל. מה הוא עשה? הגיש בתגובה תביעה בדרישה לפיצוי בסך 140 אלף שקל. לדברי סגל, הפוסט גרם לו ל"עוגמת נפש מרובה" והיה לפוסט "תוצאה הרסנית" לשמו הטוב. אני רק שאלה: שמעתם על הפוסט הזה משהו? לא? כי דיברתי עם אקסמיט ולדבריו הפוסט לא קיבל ולו לייק אחד, ותגובה אחת, כועסת, שבעקבותיה הוא הוריד את הפוסט, כמעט מייד לאחר שהוא עלה. אז איך זה הרסני?

הלאה. באוגוסט הצייצן ערן צ'רפק טען שסגל הצדיק רוצחים מימין. כשסגל ראה זאת, הוא צירף צילום מסך וצייץ: "אם לא תמחק בתוך שעה – תביעה בדרך". 

הציוץ נמחק שבע דקות מהרגע שסגל ביקש. אבל הוא הגיש נגד צ'רפק תביעה בכל זאת, שוב על סך 140 אלף שקל. למה להגיש תביעה אם הציוץ נמחק? סגל טען, שוב, להשפלה ועוגמת נפש. קצת מוזר לאור העובדה שסגל הפיץ את הציוץ ה'דיבתי' הזה בעצמו למאות אלפי עוקביו וכך הגביר את התהודה שלו. 

לאחרונה סגל העלה את התעריף ותבע 400 אלף שקל מיועץ פרלמנטארי שכינה אותו בין היתר גזען וטען שהוא "מנסה לסתום לכל מי שלא חושב כמוהו את הפה". 400 אלף שקל לאדם צעיר – זה סכום מחרב חיים.

אדגיש: זכותו המלאה של סגל לתבוע אם כותבים עליו הכפשות ושקרים. חד משמעית

אבל מכפישים שלל עיתונאים מדי יום. למשל משקרים עלינו, על "שקוף" ברשת, שאנחנו ממומנים על ידי כל מיני גורמים עלומים ומטנפים. אנחנו מגיבים כשצריך, אבל לתבוע אנשים מהשורה?

תביעת דיבה לא נועדה להשתיק את החלשים. להיפך. היא נועדה לספק להם צדק. ולנו, העיתונאים, יש במות בהן אנחנו יכולים להגיב. וסגל? הוא העיתונאי המשפיע בישראל. יש לו מיקרופונים פתוחים כמעט בכל תחנת רדיו, ובמהדורה הנצפית ביותר בטלוויזיה. יש לו כפולה בידיעות אחרונות בגיליון סופ"ש. טוויטר עם למעלה מחצי מיליון עוקבים. הציוצים שלו הופכים בעצמם לכתבות. בקיצור, יש לסגל שלל במות לסתור את כל מה שנכתב עליו מבלי להגיע לבית משפט – ועדיין, הוא תובע.

אבהיר שוב, זו זכותו המלאה, אבל זו גם זכותי למתוח על זה ביקורת.

וסגל לא רק תובע, הוא גם חוסם ביקורת מכל הסוגים. היה אשכרה חשבון בטוויטר בשם 'עמית סגל לחסומים'

כדי לדייק את הטור הזה, אחרי הכל הבחור חובב תביעות – ניסיתי להשיג הערכה של היקף החסימות דרך שאלה בטוויטר. החשבון שלי קרס. אבל אז קרה משהו מעניין: סגל החליט לחשוף בעצמו את המספר – 4,209. כמות מטורפת של חסומים.

סגל טען שהוא חוסם רק את מי שמקלל, מטריל או מערב הורים. אמנם לא חסמתי איש מימיי – אבל אני במאה אחוז תומך בגישה הזו. מאה אחוז. אלא שזה פשוט שקר. יש בידי כעת אינספור סיפורים של אנשים שפעם אחת צייצו נגדו ביקורת מנומסת, או שרק עשו לייק למישהו שביקר אותו – ונחסמו. 

גם אני נחסמתי מבלי לקלל, להטריל או לערב הורים.

אבל סגל לא הסתפק בזה. הוא טען שאני במסע נגדו – אף שצייצתי לגביו פעם אחת בלבד. בנוסף הוא העליב אותי בפומבי, טען שאני אובססיבי, נרקיסיסט, ובציוץ נפרד ניסה להקטין אותי. 

האמת? נפגעתי. באמת. הביטחון העצמי שלי גם ככה רעוע עוד מהתקופה שהייתי לא מקובל בתיכון. רק שזה גרוע מהתיכון. חצי מיליון ישראלים נחשפו לעלבונות השקריים שהטיח בי. תוסיפו לזה שאני כאמור חסום אצלו מלהגיב – אז לא יכולתי לנמק את הצד שלי. לא יכולתי לכתוב למשל שביקרתי בחריפות גם את יאיר לפיד על מדיניות החסימות שלו, וספרתי לו אותן.

מה שאני מנסה לומר זה שיכולתי בקלות לעשות 'סגל'. כלומר, לתבוע אותו על ההכפשות האלו דיבה. החוק לצידי. המצפון שלי גם יהיה נקי: סגל יכול בקלות לשלם – בניגוד לאזרחים שהוא תובע.

אבל אני מעדיף לא לתבוע, אני מעדיף לעשות עיתונות. וב-2020, לדבר על חסימות זה לדבר על חופש ביטוי. הרשתות הן כיכר העיר החדשה. אזרח שנבעט ממנה מרגיש ברגע החסימה כמי שלשונו נעקרה. במיוחד אם החוסם הוא דמות ציבורית, והוא לא גידף או שיקר.

שוב אדגיש, זו זכותו המלאה. סגל לא חייב לי ולאחרים דבר. אבל חשוב לדעת שדווקא העיתונאי החזק בישראל לא מוכן לשמוע ביקורת בדף שלו או בשום מקום אחר. 

ויש פה גם פגיעה: סגל הפך לערוץ חדשות מרכזי בישראל. איך אפשר לקבל את החדשות שלו אם אתה חסום אצלו? זה עונש משמעותי למי שהעז לדבר.

או, פה יש פתרון. לא חייבים לעקוב אחרי סגל כדי לראות מה הוא מצייץ. אפשר לעקוב אחרי בנימין נתניהו, ולעתים לקבל את המידע – דרך המנהיג שלנו.

למה אני מתכוון? בדקתי ומצאתי סנכרון יוצא דופן בין סגל לבין ראש הממשלה, מעבר לסיקור שלו. 

למשל בספטמבר סגל פרסם תמונה של מפגינים לעומת הכותל הריק. שעתיים לאחר מכן – נתניהו מפרסם את אותה תמונה בדיוק. או באוגוסט סגל כותב שמעכשיו הרף הוא "שלום תמורת שלום", נתניהו מאמץ זאת עשרים דקות מאוחר יותר. זה קרה בשלל מקרים נוספים.

לשניהם, שמתי לב, יש גם טעם דומה. למשל, באוגוסט נתניהו שיתף כתבה על כך שאמצעי התקשורת לא מסקרים את ההפגנות, אלא משתתפים בהן. סגל העלה אותה 17 דקות מאוחר יותר.

וכשסגל מפגיז בחשיפה שעוזרת לנתניהו, אז ראש הממשלה מפיץ אותה לכל עבר. 'עמית סגל חושף' ו'עמית סגל מטיל הערב פצצת אטום' הם לא משהו שיונית אמרה, אלא משפטים בפייסבוק של ביבי.

ולעתים ראש הממשלה הוא מחולל החשיפה בעצמו. במרץ, רגע לפני בחירות דרמטיות, נתניהו עודד רב להקליט שיחה עם יועצו של גנץ כדי להוציא אותו רע. הרב הקליט, סגל שידר ונתניהו חגג.

עוד בשקוף:

אגב, זה לא רק נתניהו. סגל גם הסתנכרן לעתים עם המסרים של טייקון הגז יצחק תשובה, מבעלי קשת – מקום עבודתו העיקרי. 

למרות שהוא בכלל כתב פוליטי, סגל שוב ושוב תקף פעילים חברתיים ועיתונאים שביקרו את מתווה הגז. המתווה שנתניהו קידם בכל הכוח, וסידר לתשובה, כאמור אחד מהבעלים של קשת, הון עתק. במוסף לשבת של "ידיעות" הקדיש סגל טור להפרכת טענות שמתנגדי מתווה הגז – מעולם לא טענו. 

אגב "ידיעות" שם גם עובד סגל, שייך לנוני מוזס. וזה מעניין כי למוזס יש התלכדות אינטרסים עם תשובה. השניים שותפים עסקיים שמנסים לשמור על כך בסוד. חשפנו שמוזס ותשובה ניהלו חשבון משותף. ידיעות גם תמך לא מעט בעסקים של תשובה ובקושי סיקר את המאבק במתווה הגז. אתם עדיין איתי? כי האינטרס של מוזס מצטלב גם היום באינטרס של נתניהו. איך? מוזס עומד לדין יחד עם ראש הממשלה, ואם המשפט של ביבי יבוטל, ובכן, גם המשפט של נוני יבוטל. למעשה, סגל הוא העיתונאי המצוטט ביותר על ידי נאשמי משפט המו"לים ונתניהו. פרסומיו הטוענים למחדלים בחקירה הפלילית שהובילה לכתבי האישום, מוזכרים בבקשות ועתירות שהגישו הנאשמים נתניהו, מוזס ושאול אלוביץ'.

אז במרכז המשולש הזה של תשובה-נתניהו-ומוזס, אנחנו מוצאים, לעתים, את המגפון: עמית סגל.

המגפון שבמרכז. עמית סגל (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

מילים אחרונות: סגל הוא חד וחרוץ. בנוסף, להקלטות שהוא משדר יש ערך עיתונאי רב. צריך ניקוי אורוות במשטרה, בפרקליטות ובמערכת המשפט.

אבל שימו לב – כל הלכלוך הזה מוצף מתי? בשעה שיש לנו ראש ממשלה שמואשם בשוחד ונאחז בקרנות המזבח. והכתב הפוליטי מספר אחד? במקום לבקר את הפוליטיקאי מספר אחד, הוא בעיקר מבקר את שומרי הסף שלו. וזה מבאס אותי כאזרח. כי עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה. ולהשתמש בכוח כדי לעזור בעיקר למסרים של בעלי השררה להתפשט לכל עבר – זה, לדעתי, לא אחראי.

אגב, אני לא חושב שהוא בשליחות נתניהו, מוזס, תשובה או מישהו אחר. ממש לא. הוא משרת את עמית סגל. ולעזור לבעלי הכוח לשמור על הכוח – זה מאוד משתלם. תראו לאן זה הוביל אותו. ובכלל, מי עוד יקבל הקלטות מטלטלות כשבתפקיד המפיק – ראש הממשלה בכבודו ובעצמו? 

לסיכום, מה יש לנו פה? האיש החזק בתקשורת הישראלית מתנהג כקורבן, מעיף את מי שמותח עליו ביקורת, משתיק אנשים פרטיים ברחבי הרשת, ובד בבד מרים לפוליטיקאי ולטייקון החזקים בישראל. וכשהוא מרים להם, אז עוקביו הרבים נחשפים לכך בתוך תיבת התהודה של ממנה נחסמו לא מעט אנשים שהיה להם ביקורת. 

המציאות הזאת מפחידה אותי. גם מפחיד אותי שעמית יתבע איתי על הסרטון הזה, אבל זה בסדר, אתמודד. בינתיים, בכל מקרה, שלחתי את הטור לסגל שלא מסר תגובה. 

*

תשמעו, קשה להתחמק מהחדשות שסגל מפיץ, במיוחד כשמפלגת השלטון מהדהדת אותן. לכן לכולנו יש אחריות. אחריות להכיר את האינטרסים ואת המציאות המעוותת הזו שבה חזקים נוהגים כחלשים. 

אז אני רוצה לבקש שני דברים.  אלף, תפיצו את הסרטון – כדי שכולם יכירו את סגל התובע, החוסם והמחובר. בית, כשאתם נחשפים לפרסום שלו, אם עדיין לא נחסמתם, אל תבטלו את הממצאים. אבל במקביל תשאלו את עצמכם: מה האינטרס לפרסם דווקא את זה? ודווקא עכשיו? את מי זה משרת?

  • גילוי נאות: אחרי כתיבת הטור, גיליתי שעו"ד אילן יונש (שמייעץ משפטית לשקוף), הוא אחד מעורכי הדין שמייצגים את היועץ הפרלמנטארי שנתבע על ידי סגל ומוזכר בקצרה בטור. יונש עצמו לא ידע על הכוונה לכתוב את הטור, ראה אותו רק בסופו ולא נגע בו.
  • אגב עורכי דין, זה גם המקום לציין שעמית סגל עצמו מיוצג בחלק מתביעות הדיבה בעו"ד מיכאל דבורין – שמזוהה עם הליכוד, ייצג את המפלגה בהליכים משפטיים, ואף השתתף בתשדיר תעמולה יחד עם ראש הממשלה בנימין נתניהו במסגרת קמפיין המפלגה לכנסת.

***

  • תודה למתנדב שקוף עמר קמפלר שסייע בתחקיר
  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאי תומר אביטל

אלוביץ׳ לבג״ץ: לנאשמים מותר להדליף ולתדרך את התקשורת, לתביעה אסור

נמשכת המלחמה התקשורתית של נאשמי משפט המו"לים בשבוע הבא ייערך דיון בבג"ץ בעתירת הזוג אלוביץ׳ דורשים לחקור הדלפות ותדרוכים של התביעה, אך עומדים על זכותם כנאשמים להדליף ולתדרך לטובתם היועמ"ש: מדובר בחקירה מורכבת מאחר שרבים נחשפו לחומר, בחומרים שממילא נחשפים כולם לציבור ובפגיעה בחופש העיתונות • "משפט המו"לים", פרויקט משותף של "העין השביעית" ו"שקוף"

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| אורן פרסיקו, העין השביעית |

בית-המשפט העליון ידון ביום שני הקרוב (14.9) בעתירה שהגישו לפני כשלושה חודשים בני הזוג שאול ואיריס אלוביץ', הנאשמים בשוחד בתיק 4000. במרכז העתירה, שהוגשה נגד היועץ המשפטי לממשלה, הדרישה לפתוח בחקירה בגין הדלפות לעיתונאים ו"תדרוכים מגמתיים" לכלי התקשורת. היועמ"ש מנדלבליט טען כי יש לדחות את העתירה על הסף.

שאול אלוביץ׳ בדיון בבית המשפט (הדס פרוש / פלאש 90)

שאול ואיריס אלוביץ' עומדים בימים אלה למשפט פלילי לצד ראש הממשלה בנימין נתניהו ובעל השליטה ב"ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס. בני הזוג אלוביץ' חשודים כי פעלו להטות את הסיקור של ראש הממשלה ומשפחתו, ושל גורמים אחרים, באתר "וואלה" שהיה בשליטתם, וזאת בתמורה לכך שנתניהו יוביל החלטות רגולטורית בשווי מאות מיליוני שקלים.

עוד בסיקור משפט המו״לים:

כבר בדיון הראשון בתיק הפלילי יצא עו"ד ז'ק חן, המייצג את בני הזוג אלוביץ' לצד עו"ד מיכל רוזן-עוזר, נגד מה שכינה "קרקס" – מהדורה מיוחדת של "המקור", תוכנית התחקירים של רשת 13 בהובלת רביב דרוקר, שהוקדשה כולה לתיק 4000 וכללה ראיונות עם חלק מהעדים בתיק. עו"ד חן דרש מבית-המשפט להורות לפרקליטות לאסור על עדי התביעה להתראיין, וכך נעשה. למעשה, בני הזוג הנאשמים, באמצעות באי-כוחם, הם שחקנים פעילים בזירה התקשורתית.

משחקים בתקשורת

קרקס או לא, נראה שבני הזוג אלוביץ' מודעים היטב לכוחה של התקשורת בסיקור הליכים משפטיים ופועלים על מנת שהשיח התקשורתי על המשפט ישקף ככל הניתן את גרסתם ולא את גרסת הפרקליטות. בעוד ראש הממשלה נתניהו מזניח כמעט לחלוטין את הגנתו המשפטית מפני האישומים הפליליים ומתמקד בהובלת מלחמת חורמה נגד מערכת המשפט ואכיפת החוק, ובעוד מוזס מסתגר במבצרו ומשתמש באימפריית התקשורת שלו כדי להעניק סיקור מלטף לבכירי מערכת המשפט, הנאשמים איריס ושאול אלוביץ' פועלים נמרצות בזירה המשפטית והתקשורתית כאחד.

שאול אלוביץ', מלווה בעורך הדין ז'ק חן. (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

ביום שישי האחרון, לדוגמה, פורסמה ב"מקור ראשון" ידיעה נרחבת מאת אילת כהנא תחת הכותרת "פרקליטי אלוביץ' במרוץ נגד הזמן להספיק לעבור על חומרי החקירה", שהציגה בפירוט את גרסתם של הנאשמים. גם המסגור של הדיווחים בתקשורת על פרשת "התמליל החסר", מעידים על עבודה תקשורתית נמרצת מאחורי הקלעים של נציגי הנאשמים. מבחינה זו, ההליך האזרחי שהגישו בני הזוג אלוביץ' לבג"ץ הוא פעולה נוספת שביצעו שני הנאשמים ממשפחת אלוביץ' לטובת עיצוב הדיון הציבורי של המשפט הפלילי.

בני הזוג אלוביץ' טוענים בעתירתם כי דווקא בעידן הנוכחי חשוב לשרטט גבולות בהדלפות מהליכים פליליים; וכי אין לאפשר תדרוכים שנועדו לרמוס את כבוד הנאשם וזכותו להליך הוגן. העותרים מדגישים כי אינם באים בטענה לתקשורת, אלא לגופים המזינים אותה במידע.

כדוגמה לפרסום שהגיע כתוצאה מהדלפה פסולה מציינים בני הזוג אלוביץ' בעתירתם את הכתבה "הכירו את 23 הפרקליטים שמכריעים את גורל נתניהו" שפרסם חן מענית ב"גלובס" בתחילת 2019. דוגמה נוספת היא אותה תוכנית של "המקור", שכללה ראיונות עם חלק מהעדים שעתידים להופיע בתיק.

"נדמה שאין צורך להכביר מילים על מנת לעמוד על חומרת הדברים", כותבים בני-הזוג אלוביץ' בעתירתם. "על עינוי הדין הנורא של העותרים נוכח משפט השדה שנערך להם ושלא זכור כדוגמתו; על חציית כל קו אדום בהסכמתם של מספר עדי תביעה להתראיין לתכנית בנושא עדותם תוך הפרת האיסור המפורש שהוטל עליהם; על ההשפעה הפסולה והאסורה שיכולה להיות לתכנית, על מסריה המגמתיים, על יתר עדי התביעה; על מראית פני הצדק; על כבודו של בית המשפט; ובאופן כללי, על הפגיעה האנושה בזכותם של העותרים להליך הוגן כשהם אמורים ליהנות מחזקת החפות המסורה לכל אדם במדינת חוק עד שבית משפט מוסמך, לא זה של הכיכרות, יקבע אחרת".

איריס ושאול אלוביץ', לשעבר בעלי השליטה ב"וואלה" וכעת נאשמים בתיק 4000, מתוך תחקיר "המקור" (צילום מסך)

דוגמה נוספת שהזכירו בני-הזוג אלוביץ' בעתירתם היא ידיעה מאת אביעד גליקמן, ששודרה במהדורת חדשות 13 תחת הכותרת "הפתק של פילבר: הראיה החדשה והמשמעותית בתיק 4000". בדיווח נמסר כי הראיה מוגדרת על ידי גורמי החקירה "ראיית זהב". כמו כן הזכירו בני-הזוג בעתירתם תוכנית נוספת של "המקור" ברשת 13, שכללה הקלטת שיחות טלפון בינם לבין אילן ישועה, ששימש כמנכ"ל אתר "וואלה".

בעקבות פרסומים אלה פנו בני-הזוג אלוביץ' ליועמ"ש מנדלבליט בדרישה לפתוח בחקירה לאיתור מקור ההדלפה ול"חשיפת המתדרכים האלמוניים שתדרכו את הכתבים באופן שחוטא לאמת וכינו ראיה זו 'ראיית זהב'", אולם לשווא.

כתוצאה מההדלפות הללו, טוענים הנאשמים איריס ושאול אלוביץ', נגרמו להם "נזקים עצומים". לפי העתירה, "בטרם זכו עיניהם לשזוף את חומר החקירה, ובטרם שהתאפשר להם להעלות את טענותיהם בשימוע, כבר נוצרה פגיעה בזכותם של העותרים להליך הוגן. […] אין זה רלוונטי כלל ועיקר אם הייתה ללחצים אלה השפעה בפועל.

"העקרון המצדיק מניעת לחצים אלה נוגע למושג הבסיסי והיסודי של אמון הציבור במערכות החקירה והאכיפה. הוא נוגע לזכויות החשוד להליך הוגן. הוא נוגע לזכותם של העותרים להליך נקי, משוחרר מכל שאלה או תהיה האם הלחצים השפיעו, אם לאו. והוא נוגע – במקרה הזה ובמקרים אחרים שיבואו בעתיד – לזכותם של מקבלי ההחלטות לפעול כשהם משוחררים מכל לחצים פסולים, וכשהם לא נדרשים לגלות תכונות של מלאך ולנתק עצמם מכל ביקורת ציבורית שמטרתה להשפיע עליהם לפעול באופן מסוים".

צילום מסך מתוך ידיעה של עמית סגל בחדשות 12, בשירות הנאשם אלוביץ' (צילום מסך)

בני הזוג אלוביץ' לא מזכירים פרסומים אחרים בתקשורת שהתבססו על הדלפות מן החקירה, ושירתו באופן מובהק את גרסתם של הנאשמים. הפרסום הבולט ביותר מסוג זה היה של עמית סגל במהדורת חדשות 12 בדצמבר 2018, שאף נשא את השם "גרסת אלוביץ'". הכתבה התבססה גם היא, מן הסתם, על הדלפות מהחקירה ("שיחות עם מקורביו ומסמכים", בלשון חדשות 12). גם בהמשך, בספטמבר 2019, פירסם עמית סגל ב"אולפן שישי" של חדשות 12 ידיעה תחת הכותרת "עדות: כך ניסו לשבור את אלוביץ'", שכללה הדלפות מחקירת שאול אלוביץ' ובנו אור.

אך למרות שפרסומים כאלו ואחרים אינם מוזכרים בכתב העתירה, הרי שהוא מתייחס אליהם מבלי להזכיר אותם. למעשה, כבר בפתח העתירה נטען כי בכל הנוגע להדלפות חומרי חקירה יש להבדיל בין הפרקליטות לבין נאשמים: "לעניין האיסור על הדלפות והעברות מידע יש הבחנה חדה בין מערכת אכיפת החוק לבין ההגנה. לא רק מחמת שהוראות החוק הספציפיות חלות רק על עובדי הציבור, אלא גם מתוך עקרונות יסוד של המשפט", טוענים בני הזוג אלוביץ'.

לדבריהם, נאשמים בעבירות פליליות מורשים להדליף לתקשורת חומרי חקירה, לשוחח עם עיתונאים ולערוך תדרוכים – אולם על התביעה ועל עדי התביעה אסור לעשות כן. בני הזוג אלוביץ' מאשרים כי ייתכנו מפגשים מותרים גם בין אנשי מערכת התביעה לבין עיתונאים, אולם "בתנאי שמטרתם של תדרוכים אלה היא קידום אינטרס ציבורי לגיטימי". כתב העתירה אינו מפרט מהו אותו אינטרס, והאם הצגת גרסת התביעה באשר לאשמתם של הנאשמים אינה בגדר אותו אינטרס ציבורי לגיטימי.

היועמ"ש נגד חקירת ההדלפות

היועץ המשפטי לממשלה השיב לעתירה, באמצעות עורכי-הדין נחי בן-אור ויונתן נד"ב מפרקליטות המדינה, וטען כי יש לדחותה על הסף. לדבריו, בעקבות פניית בני-הזוג אלוביץ' נבחנה הבקשה לפתיחת חקירה לאיתור מקור ההדלפות על ידי לשכת המשנה לפרקליט המדינה, ובסיום הבחינה "גובשה המלצה מנומקת ליועץ המשפטי לממשלה, שלפיה אין מקום לפתוח בחקירה". היועמ"ש קיבל את המלצת הפרקליטות ובתגובתו לעתירה הוא טוען כי אין מקום להתערבות בג"ץ בהחלטתו.

היועמ"ש מדגיש כי לפי הקווים המנחים אותו בהחלטה לפתיחת חקירה בנוגע להדלפות, יש לקחת בחשבון שלושה שיקולים מרכזיים: פגיעה או חשש לפגיעה באינטרסים חיוניים; מורכבות החקירה במקרים שבהם לא ברורה זהות המדליף; וחופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. לפי היועמ"ש, בכפוף לשיקולים אלה המקרה הנוכחי אינו מצדיק חקירה.

ההדלפות במקרה הנוכחי אינן מובילות לפגיעה חמורה באינטרס חיוני, קובע היועמ"ש, שכן ממילא מדובר בראיות שיוצגו ויידונו בבית-המשפט. היועמ"ש מסכים כי "הזירה שבה צריכים להיות מוצגים ומנותחים חומרים אלה היא אולם בית המשפט ולא 'כיכר העיר', ועל כן יש להצר על חשיפת החומרים ופרסומם באופן זה באמצעי התקשורת", אך אין בכך לדבריו כדי להשפיע על "חומרת הפגיעה" כתוצאה מההדלפות שכן ממילא כבר הוחלט על הגשת כתב אישום.

מורכבות חקירה לאיתור המדליף צפויה להיות רבה, טוען עוד היועמ"ש, כיוון ש"מדובר בחומרים אשר להם נחשפו לכל הפחות עשרות אנשים, לרבות גורמים אשר אינם חלק מרשויות האכיפה ושאינם עובדי ציבור". משום כך, "החלטה על פתיחה בחקירה בעניין תחייב החשדת רבים, וחקירתם באזהרה של חשודים פוטנציאליים רבים, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם מידת העניין הציבורי שבגילוי האמת במקרה זה".

אשר לשיקול חופש העיתונות, היועמ"ש כותב כי אפשר לחקור את העיתונאי באשר למקורותיו אך הוא צפוי לטעון לחיסיון. טענת החיסיון תיאלץ את היועמ"ש לפנות לבית-המשפט בבקשה לחייב את העיתונאי לחשוף את המקור, בקשה שמתקבלת רק במקרים חריגים. לפי היועמ"ש המקרה הנוכחי אינו הולם החלטה חריגה שכזו.

לנוכח כל זאת, מסביר היועמ"ש, קיבל את ההחלטה שלא לפתוח בחקירה לאיתור המדליפים והמתדרכים. ולאור סמכותו הרחבה להחליט על פתיחת הליכים פליליים, אין מקום לבג"ץ להתערב בהחלטתו.

* * *

"משפט המו"לים" – סיקור משפטי "תיק 2000" ו"תיק 4000" הוא פרויקט משותף של "העין השביעית" ו"שקוף"

הפרקליטות על תקרית התמלול החסר ב"תיק 4000": פעלנו כשורה

שאול ואיריס אלוביץ' טענו שהחוקרים הפעילו לחץ פסול על בנם אור, בניסיון לגרום לאביו להפוך לעד מדינה ● בפרקליטות דחו את ההאשמות אך מודים כי בידם "נייר עבודה פנימי" הכולל "תיקונים ממוקדים ונקודתיים" לתמליל שיחה בין חוקרת המשטרה לאלוביץ' הבן ● "משפט המו"לים", פרויקט משותף של "העין השביעית" ו"שקוף"

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| אורן פרסיקו, העין השביעית |

פרקליטות המדינה טוענת כי אין בידה תמליל נוסף, אלטרנטיבי, של השיחה שהתקיימה בין אור אלוביץ' לשוטרת שחקרה אותו מעבר לתמליל שהוגש לסנגורי הוריו, איריס ושאול אלוביץ', הנאשמים במתן שוחד לראש הממשלה בנימין נתניהו במסגרת פרשת "תיק 4000". ואולם, בפרקליטות מודים שבעקבות פניית יו"ר לשכת עורכי-הדין נערכה בדיקה נוספת, ובה התברר שיש בידי הפרקליטות ניירות עבודה פנימיים הכוללים תיקונים לתמליל השיחה. לפי הפרקליטות, אין ולא היה מקום להעביר את המסמכים הללו לסנגורים.

לטענת הסנגורים, ההקלטה של אלוביץ' והחוקרת מעלה שבמשטרה ניסו לגרום לאור אלוביץ' לשכנע את אביו להחליף את הייצוג המשפטי שלו, ולמסור את התפקיד לעורך-דין שיתמוך באפשרות שיחתום על הסכם עד מדינה. בפרקליטות טענו שלא נפל פגם כלשהו בהתנהלותה.

מה הקשר בין פייק ניוז לשחיתות?

בשנים האחרונות הופך קשה יותר להבחין בין אמת ושקר. כמות המידע המופצת לציבור עצומה, והאמון בתקשורת ובמוסדות המדינה נמצא בירידה מתמדת מה משפיע על היכולת שלנו להתמודד עם פייק ניוז? ● מחקרים מגלים: במדינות בהן יש תקשורת חופשית ואחראית ורמת חינוך גבוהה, הציבור מגלה יכולת התמודדות טובה יותר מול מידע כזב ודיסאינפורמציה ● טור אורח בפרויקט הקריאה הביקורתית של "שקוף"

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| מירה פוירשטיין |

משבר הקורונה הביא לשיא את חוסר האמון בין האזרחים בישראל לבין הנהגת המדינה. זה קורה דווקא בתקופה שבה נדרשים האזרחים להישמע להנחיות, וכששיתוף הפעולה שלהם מכריע ליכולת של החברה בכללותה להתמודד עם המגפה. התחושה היא שלצד הקורונה מתפשט לו גם וירוס הדיס-אינפורמציה, ומשפיע על האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות ופועלים בתוכה. 

כאשר מטשטשים ההבדלים בין עובדות לדעות, בין אמת לשקר, נחלשת היכולת שלנו לברר את המציאות ולפעול בה. אילוסטרציה. (מקור: קנבה)

אולם מה קובע את רמת האמון בין האזרח למדינה ולסוכני העברת המידע, כלומר – התקשורת? מה משפיע על יכולתה של חברה להתמודד עם מידע שקרי, הטעיות, טעויות ודיסאינפורמציה?

מציאות מטושטשת

פינלנד היא המדינה עם הפוטנציאל הכי גבוה לחוסן דמוקרטי בהתמודדות עם פייק ניוז (ידיעות כזב), מבין 35 מדינות באירופה. מיד אחריה: דנמרק, הולנד, שבדיה ואסטוניה. זאת הודות לכמה גורמים: איכות החינוך, רמה גבוהה של אוריינות מדיה, חופש המדיה ואמון בחברה. הרמה הכי נמוכה של חוסן חברתי נמצאה במדינות הבלקן. כך עולה ממדד אוריינות מדיה 2019 שהוצג בנובמבר 2019 על ידי מרין לסנסקי, מנהל תכנית המדיניות האירופית לחברה פתוחה בסופיה (EuPI), בכנס של המכון הישראלי למדיניות ציבורית.

חוסן חברתי הוא נושא בעל חשיבות בולטת בעידן פוסט אמת או "התפוררות האמת" (Truth Decay). מדובר באתגר משמעותי לעולם הדמוקרטי, כולל ישראל. הכוונה לרמת העמידות של החברה מול פייק ניוז ודיסאינפורמציה. כלומר, היכולת שלנו להתמודד עם הפצה מכוונת של טענות שקריות או שקריות למחצה על ידי פוליטיקאים ובעלי עניין.

כאשר מטשטשים ההבדלים בין עובדות לדעות, בין אמת לשקר, נחלשת היכולת שלנו לברר את המציאות ולפעול בה. בעולם הדיגיטלי והרשתי בו אנו חיים, אנשים נוטים להאמין פחות לעובדות ויותר לפוסט בפייסבוק או לתאוריה אלטרנטיבית המגבה את אמונותיהם. במקום להיות אזרחים מיודעים, הפכנו לצרכני פלטפורמות מדיה של מונופולים, ש"מאוהבים" בשיתופים ובלייקים, ומכורים לאשליית הדמוקרטיזציה של המידע. 

חינוך ופייק ניוז

אחת הדרכים להגברת החוסן החברתי הוא החינוך לאוריינות מדיה: הבנה ביקורתית של התקשורת, והערכה נכונה של מהימנות המידע ומקורותיו. אזרחים אורייני תקשורת הם בעלי כושר שיפוט היודעים לאתר פייק ניוז, ולהשתמש באופן מושכל בטכנולוגיות המידע ובסביבה התקשורתית ומסריה. 

בהיעדר אוריינות תקשורתית, גובר פוטנציאל הפגיעות של החברה האזרחית מול מניפולציות מידע, הטיות דעת הקהל ורידוד השיח הציבורי-תקשורתי. 

עוד מאמרים בסדרת הקריאה הביקורתית של "שקוף":

ההערכה נעשתה באמצעות מדד הבוחן את רמת הפיצול או ההתלכדות החברתית של 35 מדינות באירופה בקטגוריות: כלכלה, איכות חיים, דמוקרטיה וממשל. על בסיס זה, נבחרו ארבעה אינדיקטורים לניבוי רמת החוסן בכל מדינה, כאשר לכל אחד מהאינדיקטורים נקבע משקלו היחסי בהתאם למידת חשיבותו:

מעצבי "מדד אוריינות המדיה 2019 " הניחו, כי מדינות עם מדיה חופשית, רמת חינוך טובה ואמון הציבור יפגינו אוריינות מדיה גבוהה מול הפייק ניוז. 

התוצאות מראות שהם צדקו: התמודדות טובה עם פייק ניוז ודיס-אינפורמציה נמצאה במדינות שיש בהן חופש מדיה ורמה טובה של חינוך. פינלנד מדורגת במקום הראשון עם 78 נקודות ואחריה: דנמרק, הולנד, שבדיה ואסטוניה. בדירוג ביניים ממוקמות מדינות מרכז-מזרח אירופה: מאיסלנד שבמקום התשיעי, ועד צ'כיה שממוקמת במקום ה-21. דירוג נמוך יותר קיבלו מדינות דרום-מזרח אירופה: מסלובקיה במקום ה-22, ועד ליוון שבמקום ה-27. בתחתית הדירוג נמצאות ארבע מדינות בלקן, מדינות המאופיינות כבעייתיות באיכות החינוך ובחופש המדיה, ולכן נמצאו הכי רגישות ופגיעות להשפעתן של חדשות כוזבות.

דירוג 35 מדינות באירופה על-פי ציוני מדד אוריינות מדיה 2019. המדד מתוקנן בין 0 ל-100, מהנמוך לגבוה

ממצאי המדד מאמתים את המחקר שמראה כי יש קשר חיובי בין רמת החינוך לתפיסות ועמדות אישיות של אנשים ביחס לפייק ניוז. לבעלי השכלה גבוהה יש יכולת טובה יותר לנתח ולהעריך מידע על בסיס ידע ומיומנויות חשיבה ביקורתית מול מניפולציות וידיעות כוזבות בחדשות. בפינלנד, שדורגה במקום הראשון, החינוך לחשיבה ביקורתית הוא חלק בלתי נפרד מתוכניות מערכת החינוך, בחסות מדיניות מוסדרת של הממשלה מול תופעת הפייק ניוז.

המדד מצביע על קשר נוסף בין רמת החינוך לחופש המדיה: במדינות עם רמת חינוך טובה (בצפון-מערב אירופה) יש נטייה למדיה חופשית יותר, וההיפך. בחלק מהמדינות כמו פולין, יש רמה טובה של חינוך, אך רמה נמוכה של חופש המדיה, ובקפריסין, יש רמה נמוכה של חינוך ורמה גבוהה של חופש המדיה. אחת הסיבות לפערים היא תרבות פוליטית שונה. 

מעצבי המדד מתייחסים לתרבות הפוליטית של כל מדינה כגורם המסביר את מעמד המדיה ומידת החופש העיתונאי ואת מצב החינוך. הכוונה, לערכים, רגשות ותפיסות הרווחים בחברה, המשקפים את אופי ההתנהגות הפוליטית של המדינה. כך למשל, מדינות צפון-מערב אירופה מאופיינות בתרבות פוליטית פתוחה המאמינה בדמוקרטיה ובכוח העם, על בסיס השתתפות ומעורבות אזרחית וחופש עיתונאי. לעומתן, במדינות מזרח אירופה התרבות הפוליטית נוטה לשמר את מוסדות השלטון ולהגן על הנרטיב שלהם, פעמים רבות על ידי הגבלת ערוצי התקשורת, חופש העיתונות והגישה לאתרים שעלולים לערער על כך

כשהאמת מתערערת

בתחום החברתי-פוליטי, המדד משקף ירידה באמון שהציבור רוכש לאנשי מדע ועיתונאים. מדינות עם רמות גבוהות של אי אמון קבלו ציון נמוך באוריינות מדיה וההיפך.

בעולם שבו מתערער מעמדה של האמת, נוצרה קרקע פורייה לתאוריות חלופיות קונספירטיביות ולתעמולה. אילוסטרציה. (מקור: קנבה)

קשר ישיר נמצא גם בין מדד אוריינות המדיה למדד השחיתות 2018. במדינות עם רמת אוריינות תקשורת גבוהה נמצא כי השחיתות נמוכה (פינלנד, דנמרק שוודיה והולנד); במדינות עם רמת אוריינות נמוכה (צפון-מקדוניה, טורקיה, אלבניה, ובוסניה-הרצגובינה), השחיתות גבוהה. הסבר אפשרי: השחיתות משגשגת במדינות שיש בהן אי אמון אזרחי, ומוסדות וארגונים חברתיים מוחלשים. 

במובן הרחב, השחיתות נמדדת ביחס לתפקוד של המגזר הציבורי. הכוונה לשימוש בכוח למען רווח אישי, הכרעות דין המשקפות מערכת משפט חלשה, וירידה בלגיטימיות ובערכו של הציבור. בעידן הדיגיטלי, לשחיתות נוספו גם מימדים של מניפולציות מכוונות במידע, הטיה, והטעיות מכוונות של מילים וביטויים: סילוף, זיוף, מניפולציה, השתמטות, השפלה, קלקול, ניצול, חתרנות ומצג שווא. הגדרה רחבה זו עוצבה על ידי הארגון לשקיפות בינלאומית (TI), הפועל באמצעות מומחים ומכוני מחקר בתחומי משילות, חברה אזרחית, כלכלה ומנהל עסקים. על פי הגדרה זו, השחיתות נתפסת כמגמה המשבשת את האקולוגיה של מערכות המידע, שהחברה, התרבות המודרנית והאזרחים תלויים בה. 

האנושות, לדבריו של הפילוסוף דניאל דנט נמצאת בפתח עידן של אי-וודאות. הסכנה הגדולה היא אובדן הכבוד לאמת ולעובדות, והנטייה של האנשים לבחור בעובדות המאששות את דעותיהם ונקודת מבטם האישית.

בעולם שבו מתערער מעמדה של האמת, נוצרה קרקע פורייה לתאוריות חלופיות קונספירטיביות ולתעמולה. אלו מגבירות את השסעים החברתיים, המתחים הפנימיים וחיצוניים, הקיטוב הפוליטי, והשחיתות. הן מרופפות את האמון האזרחי בחברה ומוסדותיה. 

אמון נמוך עלול להפחית את ההשתתפות הפוליטית של האזרחים ולפגוע בתחושת השייכות שלהם, לערער את הלגיטימציה של השלטון, וליצור ניכור, ציניות ואדישות המסכנים את איכות יציבותה של הדמוקרטיה. 

ההקשר הישראלי: הקורונה כמקרה מבחן

מדד אוריינות מדיה 2019 לא כלל את ישראל, אך גם אצלנו שאלת החוסן החברתי רלוונטית מתמיד. על -פי מדד הדמוקרטיה הישראלית 2019, האזרחים חשים אי שביעות רצון לנוכח התפקוד הלקוי של המערכת הפוליטית, והם מודאגים מהפגיעה בחוסנה של הדמוקרטיה. על פי המדד, 55 אחוזים מהנשאלים חושבים שהדמוקרטיה בסכנה. הערכה בינונית ומטה נמצאה ביחס למערכות הציבוריות: 58 אחוזים סבורים שהשלטון בישראל מושחת, ורק 36 אחוזים מייחסים אמון לתקשורת.

מחקר: אנחנו משקיעים יותר זמן בקריאת טיעונים מנוגדים לדעותינו – כדי לסתור אותם (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)

גם במדד השחיתות העולמי חלה הידרדרות בדירוג מעמדה של ישראל: מהמקום ה-28 ב-2016 למקום ה-35 ב-2019. נרשמה ירידה ביכולת של המדינה למגר את השחיתות, להגן על חופש העיתונות, לשמור על זכויות האזרח ועל מרחב הגישה של החברה האזרחית למידע במרחב הציבורי. "אנו נחשפים לרוחות רעות של פלגנות והקצנה, ולמגמות שליליות של יצירת חוסר אמון במוסדות שהם ביסוד קיומה של הדמוקרטיה בישראל, ובהן רשויות החקירה והתביעה, מערכת המשפט ואכיפת החוק, והעיתונות החופשית". כך טענה השופטת (בדימוס) נילי ארד, יו"ר עמותת השקיפות הבינלאומית ישראל (עמותת בת של ארגון TI העולמי).

על רקע דברים אלה, משבר הקורונה הוא מקרה מבחן, שחשף את הסדקים בחוסן החברתי של ישראל. סחרור המידע ופרשנויות סותרות בתקשורת וברשתות יצרו חוסר בטחון אזרחי, והתרופפות משמעותית באמון הציבור. כאשר אמון הוא גורם מכריע בציות להגבלות שנכפות על האזרחים, ובהתמודדות עם מגפה (כמו במשברים אחרים), גוברים חשיבותם של החופש העיתונאי, מהימנות העובדות ושקיפות המידע של מקבלי ההחלטות. 

סקר אינטרנט שערכה התנועה לחופש המידע באפריל, בעיצומו של אחד משיאי משבר הקורונה, מראה כי הן הממשלה והן התקשורת זכו מהציבור לרמת אמינות נמוכה (18.7 אחוז ו-19.1 אחוז בהתאמה). רמת אמון נמוכה (23.9 אחוז) נמצאה גם ביחס למנהלי המשבר. מרבית המשיבים (73.3 אחוז) סברו שהמידע ממשרד הבריאות אינו מספק ואמין. 44.2 אחוז מהמשיבים סבורים כי מידע רב וסותר עובר בערוצי התקשורת, אך הם אינם יודעים מיהו הגורם עליו ניתן להסתמך.

זהו מבחן עליון לדמוקרטיה ולאזרחות, לדבריו של ההיסטוריון הישראלי פרופ' יובל נח הררי. הדרך להגן על הבריאות שלנו היא לא על ידי הקמת מערכים ואפליקציות למעקב טוטליטרי אלא על ידי העצמת האזרחים. נח הררי מדגיש: "כשמספרים לאנשים את האמת המדעית, וכשאנשים בוטחים ברשויות הציבוריות הם יכולים לעשות את הדבר הנכון גם בלי שהאח הגדול מציץ".

בהתמודדות עם "וירוס" הדיס-אינפורמציה בעידן הפוסט אמת דרושה עיתונאות מקצועית, אתית ועצמאית. אילוסטרציה (מקור: קנבה)

חוסר אמון מוגבר, אי-וודאות ביחס לעובדות, וטשטוש הגבולות שבין דעות לעובדות הם חלק מסכנות עידן הפוסט-אמת. יש להם השלכות ארוכות טווח על דעת הקהל ועמדותיו. תופעת הדיס-אינפורמציה היא מאתגרי דור הרשתות החברתיות, כל שכן בימי קורונה.

במדד חופש העיתונות 2018 של ארגון עיתונאים ללא-גבולות (RSF) מוקמה ישראל במקום ה-88 מתוך 180 מדינות. על-פי הארגון, יש קשר מובהק בין דיכוי התקשורת החופשית בתגובה לפרוץ מגפת הקורונה למיקומה של המדינה במדד. 

בהתמודדות עם "וירוס" הדיס-אינפורמציה בעידן הפוסט אמת דרושה עיתונאות מקצועית, אתית ועצמאית הפועלת מתוך רגולציה ואחריות על מהימנות המידע ושקיפותו, כולל פלטפורמות המדיה החברתית. דרושים יותר דיווחים עובדתיים ותחקירים, ופחות סנסציות. דרושה תקשורת ביקורתית ואחראית שתציג עובדות למען הציבור. 

אך לא רק! דרושים גם אזרחים אורייני תקשורת, שומרי סף אקטיביים, היודעים לאתר את שיבושי המידע והטיות השיח הציבורי. אזרחיות ואזרחים המסוגלים להציב שאלות ספקניות ולהגיב באופן מושכל ויעיל לאתגרי עידן המידע והרשת והבטחת החוסן החברתי של הדמוקרטיה בישראל.

התרבות הפוליטית בישראל מושתתת על ערכים, נורמות והיסטוריה ייחודית ומורכבת, ועם שמשלב ביקורתיות כלפי השלטון עם נאמנות ונכונות לגיוס פוליטי, כך מגדירים החוקרים דודי סימן טוב ומור בוסקילה. חינוך הציבור לביקורתיות והטלת ספק במידע המתפרסם ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת הם צורך השעה לחיזוק החברה רוויית השסעים של ישראל, ולטיפוח תרבות פוליטית המעצימה את הדמוקרטיה והחברה האזרחית. 

ד"ר מירה פוירשטיין היא חוקרת ומומחית באוריינות מדיה דיגיטלית ובחינוך לחשיבה ביקורתית.

* * *

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו למערכת שקוף

בדיקה: האם התקשורת התגייסה לטובת נתניהו, או לטובת המפגינים נגדו?

נתניהו טוען כי התקשורת הפכה לזרוע תעמולה של המפגינים נגדו ● המפגינים טוענים כי התקשורת מתעלמת מהם במשך שנים ונזכרה לסקר אותם רק כשהמשטרה נקטה באלימות ומספר המפגינים עלה בצורה דרמטית • אז מה מספרים המספרים?

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| אורן פרסיקו ושוקי טאוסיג, העין השביעית |

"התקשורת מתגייסת למען הפגנות השמאל", התלונן ראש הממשלה בנימין נתניהו בתחילת אוגוסט. עוד לפני כן, ב-25 ליולי, טען כי "ערוץ 12 הפך לזרוע תעמולה חסרת בושה של השמאל האנרכיסטי להפיל את ממשלת הימין והעומד בראשה". לפי נתניהו, ודובריו השונים, היקף הסיקור של ההפגנות נגדו, כמו גם נימת הדיווחים, חריגים ומעידים על הטיה תקשורתית מובהקת לרעתו.

הפגנה נגד שחיתות שלטונית, כיכר פריז, ירושלים (צילום: יוסי זמיר)

אל מול טענה זו של ראש הממשלה עומדת טענה הפוכה, של המפגינים עצמם. הפגנות המחאה נגד נתניהו מתקיימות כבר כארבע שנים, תחילה על רקע החשדות נגדו לשחיתות שלטונית פלילית ואחר-כך על רקע כתבי האישום והמלחמה שהכריז על מערכת המשפט, ולאחרונה גם בשל הביקורת על ניהול משבר הקורונה. לאורך השנים טענו המפגינים כי התקשורת מתעלמת מהם, וכי הם זוכים לסיקור רק כשמתחוללות פרובוקציות או מופעלת כנגדם אלימות.

נימת הדיווחים ומידת ההזדהות של חלק מהעיתונאים עם המפגינים, וההתמכרות של התקשורת לגימיקים ופרובוקציות – הם נושאים מעניינים לדיון. כך גם השימוש החוזר ונשנה של נתניהו בתקשורת כשעיר לעזאזל, בדומה למנהיגים פופוליסטיים במדינות שונות ובזמנים שונים, או האופן שבו הוא מתייג הפגנות אזרחיות במדינה דמוקרטיות כניסיון הפיכה.

אך את טענותיהם של נתניהו ושל המפגינים ניתן גם לנסות ולבדוק באופן מספרי. האם התקשורת בישראל מתמסרת באופן מובהק לסיקור ההפגנות נגד נתניהו, או דווקא מתעלמת מהן באופן מופגן?

התקשורת מתגייסת למען הפגנות השמאל ששוברות מדי יום שיאים חדשים של אלימות והסתה לרצח

התקשורת מתגייסת למען הפגנות השמאל ששוברות מדי יום שיאים חדשים של אלימות והסתה לרצח. אני מבקש שתשמעו את הדברים הברורים שאמרתי על כך בפתח ישיבת הממשלה:אני מגנה אלימות כלשהיא. אין לה שום מקום, משום צד, ויש לנו אפס סובלנות כלפי כל גילוי של אלימות או כל איום באלימות. מצד כלשהוא, כלפי כל אדם. אבל כאן בשם הדמוקרטיה אני רואה ניסיון לרמוס את הדמוקרטיה. בהפגנות הללו יש עיוות של כל הכללים. קודם כל, אף אחד לא מגביל את ההפגנות. להיפך, הולכים לקראתם. זה מדגרות של קורונה, יש כללים שלא נאכפים, אף אחד לא מגביל את זה ואף אחד גם לא ניסה להגביל את זה.אני אומר, הפוך: מתדלקים את ההפגנות האלה, במיוחד בהתגייסות תקשורתית שאני לא זוכר כמוה. מעודדים אותן. מאפשרים לשתק שכונות, מאפשרים לחסום כבישים, בניגוד מוחלט לכל מה שהיה מקובל בעבר. אני מזכיר לכם את מה שאמר נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, ביחס למפגינים נגד תוכנית ההתנתקות כשהוא התבטא בחריפות נגד חסימת כבישים: ״חופש הביטוי אינו היתר להתפרעות. חופש הביטוי אינו מגן על החופש לשתק את המנגנונים לאכיפת החוק ולהביא לקריסתם. חופש ההפגנה אינו מגן על החופש לעצור את המדינה ולסכן את ביטחונם של הפרט והכלל״. זה היה כשהיה מדובר במפגינים שיצאו נגד התוכנית של ההתנתקות. מפגינים מהימין. אבל כאן כשמדובר במפגינים של השמאל – הכל נעלם. פשוט נעלם.אני מוקיע את החד צדדיות של רוב אמצעי התקשורת. הם לא מדווחים על ההפגנות, הם משתתפים בהן. הם מתדלקים. זה לא רק תקשורת מגוייסת, זה תקשורת מגייסת. הם מתדלקים הפגנות שהן הפגנות אלימות שאף אחד לא אומר עליהם כלום.לא שמעתי גינוי אחד בתקשורת לאלימות קשה שהופנתה כלפי שוטר בהפגנות השמאל בירושלים. הוא סיפר שהוא עבר לינץ׳ על ידי המפגינים. הוא נזקק לניתוח. לא רק שהתקשורת לא גינתה זאת, היא אומרת שהשוטר אשם! ואם לא השוטר אשם, אז אולי אני אשם – כי אני כביכול שולח את השוטרים – מה שלא היה ולא נברא.כשאוהדים משתי קבוצות כדורגל נכנסים לקטטה בתל אביב, התקשורת מעלילה עליהם שמדובר בפעילי ימין שהפעילו אלימות כלפי מפגיני השמאל. שוב, גם כאן, עבדכם אשם – כי אני כביכול שלחתי את האוהדים הללו. כשמפגינים מגיעים עם לפידים ומאיימים לזרוק בקבוקי תבערה על מעון ראש הממשלה – גם כאן עבדכם אשם. הם אומרים: ״אם הוא לא היה בבלפור לא היינו צריכים להפגין״. וכשיש הסתה פרועה, חסרת מעצורים, כולל קריאות יומיומיות לרצוח את ראש הממשלה ובני משפחתו – התקשורת מתעלמת, מטייחת, והפוליטיקאים שותקים.אני הערכתי את העובדה שנשיא המדינה התבטא בעניין הזה שלשום, ואני רוצה לדמיין מה היה קורה אם יום יום היו קוראים לרציחתו של נשיא המדינה ובני משפחתו. איזו זעקה הייתה קמה ואיזו התעוררות הייתה קמה. כמה משדרים היו קמים. כמה שדרים ופרשנים היו מדברים. מעולם לא הייתה התגייסות כזאת כל כך מעוותת. רציתי להגיד סובייטית, אבל זה כבר במונחים צפון קוריאניים, של התקשורת בעד ההפגנות.איך קלמן ליבסקינד כתב בסוף השבוע האחרון? ״אני מתקשה לזכור מקרה דומה, שבו מפגינים מעטים כל כך, קיבלו חיבוק וליווי עיתונאי רחב כל כך. כותרות ראשיות על בסיס כמעט יומיומי. מעקב צמוד. שידורים בלתי נגמרים, כבר מהרגע הראשון. אתרי החדשות והמהדורות הפכו ללוח המודעות של המחאה. כתבים ופרשנים התנדבו לתפקד כמו אנשי יחסי הציבור שלה. אי אפשר לפספס את ההתלהבות שלהם. אי אפשר לפספס את ההזדהות שלהם עם כל מי שהם מראיינים. פעם הם בתפקיד המדווח, פעם בתפקיד המפגין. אם לא תעקבו אחריהם בדקדקנות, לא תבחינו איזה מהכובעים הם חובשים בכל רגע נתון״. וליבסקינד אומר: ״אנחנו נמצאים בימים שבהם כל אמצעי התקשורת עסוקים במאמץ גלוי וניכר לעין להגביר את הלהבות. יש להם עניין בלתי מוסווה לחמם את האווירה, ולא לתת למחאה הזו לדעוך. הכאוס הזה משרת אותם. הם מגויסים להפלת נתניהו, לא חשוב איך… אין להם עניין בעובדות. אין להם עניין בסיקור הוגן. אין להם עניין בעיתונות. יודעים מה? ארהיב עוז ואומר שלחלק נכבד מהם יש גם עניין שתהיה פה אלימות. האלימות הזו תבטיח את המשך הבלגן ואת המשך האש. האלימות הזו משרתת את הנרטיב. האלימות הזו מקדמת את השגת המטרה״. רבותיי, זה לא עיתונאי הזוי, זה לא עיתונאי שולי, זה עיתונאי מרכזי ומכובד שחושף את האמת שכולכם מודעים לה. עוד לא מאוחר להתעשת. לתקשורת יש אחריות, לנבחרי הציבור יש אחריות, אני מצפה מכולם לגנות את האלימות וההסתה מכל צד שהוא.הכתובת על הקיר בפייסבוק, הכתובת על הקיר בהפגנות. אף אחד לא יוכל להגיד: לא ידעתי.

Posted by ‎Benjamin Netanyahu – בנימין נתניהו‎ on Sunday, August 2, 2020

המספרים מספרים סיפור חד-משמעי: מאז נובמבר 2016 ההפגנות התקיימו שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה. ובכל זאת, עד הקיץ הנוכחי, כלי התקשורת המרכזיים כמעט והתעלמו מהן לחלוטין, למעט בנקודות זמן ספציפיות סביב מערכות בחירות.

נקודת הזמן היחידה במהלך השנים בה זכתה המחאה לסיקור בהיקף משמעותי הייתה ביולי האחרון, "חודש ההפגנות" בציבוריות הישראלית. בשבועות אלה אכן זינק הסיקור של ההפגנות – אולם בניגוד לטענת נתניהו, הדבר קרה באופן תואם לזינוק בהיקף ההפגנות עצמן.

בנוסף, למרות הזינוק בסיקור, ולמרות ההיקף יוצא הדופן של המחאה, הן מבחינת כמות המפגינים והן מבחינת הפיזור הגיאוגרפי – המחאה נגד נתניהו קיבלה סיקור פחות מזה של מחאות אחרות.

חוסר עניין, התעניינות מוגבלת ודעיכה

לפי בדיקה שערכה חברת יפעת מחקרי מדיה לבקשת "העין השביעית", מאז יולי 2018 ועד פרוץ מגפת הקורונה לא היה חודש אחד שבו שודרו בשלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים יותר מעשרה אייטמים על המחאה השבועית.

יוצאי דופן היו החודשים אוקטובר ונובמבר 2019, אז נערכו במקביל גם הפגנות תמיכה בנתניהו ונרשמו עימותים בין קבוצות המפגינים. הבדיקה כללה את הערוצים כאן 11, קשת 12 ורשת 13 (וכן את ערוץ 10 עד שהתמזג עם רשת בתחילת 2019). גם אז, מדובר היה במספר נמוך מאוד של אייטמים: 19 באוקטובר ו-15 בנובמבר.

מספר האייטמים בערוצי הטלוויזיה המרכזיים על ההפגנות נגד נתניהו, יולי 2018-2020 (מקור נתונים: יפעת מחקרי מדיה)

(מקור נתונים: יפעת מחקרי מדיה)

במרץ האחרון, עם פרוץ מגיפת הקורונה במלוא עוזה ותחילת מחאת "הדגלים השחורים", התעורר עניין תקשורתי בהפגנות, אך גם הוא נותר מינורי באופן יחסי: 18 אייטמים בכל מרץ, 30 באפריל ו-23 במאי. ביוני דעך גם העניין המוגבל הזה שגילו ערוצי הטלוויזיה ושודרו שבעה אייטמים בלבד שעסקו במחאה בכל שלושת הערוצים במהלך כל החודש. 

רק בחודש יולי, כשאלפי מפגינים החלו להגיע באופן קבוע למחאה קולנית מול ביתו של ראש הממשלה בירושלים ואלפים נוספים הפגינו במאות נקודות ברחבי הארץ, ערוצי הטלוויזיה החלו לסקר את המחאה נגד שחיתות נתניהו בהיקפים נרחבים.

מספר האייטמים במדיה המרכזית על ההפגנות נגד שחיתות נתניהו, יולי 2018-2020 (מקור נתונים: יפעת מחקרי מדיה)

בדיקה רחבה יותר, שבחנה את היקף האייטמים על המחאות בכל כלי התקשורת המרכזיים (טלוויזיה, רדיו, אינטרנט ועיתונות מודפסת), מגלה מגמה דומה. סיקור מינורי לאורך מרבית התקופה, התעניינות תקשורתית גוברת בחודשים אוקטובר ונובמבר 2019 עם התארגנות של מחאה נגדית מטעם תומכי נתניהו – שדועכת במהרה. 

רק בחודש מרץ האחרון, עם תחילת מחאת "הדגלים השחורים", החלה התעניינות מחודשת בהפגנות. אך הן הפכו לנושא מרכזי רק בחודש יולי. בשונה מהסיקור בערוצי הטלוויזיה, הסיקור בכלל התקשורת לא דעך לגמרי ביוני, אולם הבדיקה כללה כל אזכור שהיה למחאה, כולל למשל במבזק באתר חדשות.

היסטוריה קצרה של ההפגנות נגד נתניהו

במוקד המחאה לאורך השנים עמד דווקא היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, שלדעת המפגינים נמנע מלפעול כראוי בהעמדתו לדין של ראש הממשלה. ההפגנות הראשונות התחילו בפתח-תקווה ליד ביתו של היועמ"ש בנובמבר 2016, בעקבות תחקיר שפרסם רביב דרוקר בחדשות ערוץ 10 על פרשת הצוללות. המפגינים דרשו ממנדלבליט לפתוח בחקירה פלילית נגד נתניהו בפרשה זו. מנדלבליט פעל להיפך, והודיע מראש כי נתניהו כלל אינו חשוד.

כשנה לאחר מכן עברו ההפגנות לתל-אביב ובהמשך פוצלו בין שתי קבוצות, כל אחת בעיר אחרת, זאת לצד הפגנות נוספות בהיקף מידה קטן יותר בערים מרכזיות ברחבי הארץ. הדמות שזוהתה עם ההפגנות בתחילת הדרך הייתה מני נפתלי, מי שהיה אב הבית במעון ראש הממשלה לשעבר, חשף את ההתעמרות מצידה של שרה נתניהו כלפי עובדי המעון ואף זכה בתביעה שהגיש נגד משרד רה"מ. בהמשך הצטרף להפגנות אלדד יניב, פעיל פוליטי ולשעבר ממקורבי אהוד ברק. בשלב מסוים הסתכסך יניב עם נפתלי והמחאה התפצלה למוקד בכיכר גורן בפתח-תקווה ומוקד בכיכר הבימה בתל-אביב.

שנים של הפגנות, שנים של התעלמות תקשורתית. ‎⁨הפגנה נגד שחיתות, 1 בינואר 2017. (צילום: יוסי זמיר)

לאורך השנים פינתה פרשת הצוללות את מקומה בסדר היום של המפגינים לפרשות פליליות אחרות של נתניהו:

"תיק 1000", במסגרתו נחשד נתניהו בקבלת טובות הנאה בשווי מאות אלפי שקלים משני מיליארדרים זרים, ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר;

"תיק 2000", במסגרתו נחשד נתניהו במו"מ מושחת עם מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס: חקיקת חוק שיפגע ב"ישראל היום", מתחרהו של "ידיעות אחרונות", תמורת הטיית הסיקור בקבוצת "ידיעות אחרונות" לטובת נתניהו ולרעת יריביו הפוליטיים;

"תיק 4000", במסגרתו נחשד נתניהו בעסקת שוחד עם שאול ואיריס אלוביץ', בעלי השליטה ב"בזק" וב"וואלה": שינויים רגולטוריים שיכניסו מאות מיליוני שקלים לאלוביצ'ים תמורת רתימת אתר "וואלה" לקידום הקריירה הפוליטית של נתניהו וגחמותיהם של בני משפחתו; ותיק המעונות, במסגרתו הואשמה שרה נתניהו ואף הורשעה.

עוד בנושא:

המוחים דרשו מהיועמ"ש להעמיד את נתניהו לדין בפרשות אלה, מה שבסופו של דבר אכן התרחש, אולם רק בינואר 2020. ההכרזה על כתב האישום נגד נתניהו הובילה להתמוססות של המחאה, שכונתה בידי חלק מחבריה "מחאת גורן". קבוצת מפגינים אחרת, שמיתגה עצמה באמצעות כרזת הענק "Crime Minister", המשיכה בפעילות כנגד המתקפה הגוברת של נתניהו על מערכת המשפט.

המאבק הפוליטי סביב מערכת הבחירות הצית את המחאה מחדש, כשפעולותיהם של שר המשפטים אמיר אוחנה ויו"ר הכנסת יולי אדלשטיין בתקופת ממשלת המעבר נגד בית המשפט מוסיפות לה דלק. במרץ מצטרפת לארגונים השונים מחאת "הדגלים השחורים" ועם החרפת המשבר הכלכלי שנגרם בשל מגפת הקורונה והטיפול הלקוי בגל השני של המגפה, התפתחה המחאה לסדרת ההפגנות הקבועה נגד נתניהו ליד המעון הרשמי בירושלים ובהמשך על גשרים ברחבי הארץ ומול ביתו של נתניהו בקיסריה.

מריחים דם. התרחבות ההפגנות והאלימות המשטרתית נגד המפגינים, הובילו את התקשורת להגביר את הסיקור. הפגנת יום הבסטיליה מול בית ראש הממשלה בירושלים, 14 ביולי 2020. (צילום: יעל מרום)

בתחילת הדרך, לפני כארבע שנים, אמנם מנו המפגינים רק כמה עשרות בני-אדם אולם בתוך שבועות אחדים החלו להגיע להפגנות כמה מאות איש בכל פעם, ולא רק אל פתח-תקווה: החל משלב מסוים היו הפגנות קבועות גם בכיכר הבימה תל-אביב ובכיכר פריז בירושלים, ומדי פעם גם בערים אחרות כמו חיפה ועפולה. מספר המפגינים נותר יציב על מאות בודדות לאורך כל התקופה, ובשבועות שיא הגיע לאלפים, כמו לאחר המעצר האלים של מני נפתלי אז הגיעו כאלפיים איש להפגנה בפתח תקווה בלבד.

במקביל נעשו כל העת ניסיונות לקיים הפגנות נגד, של תומכי נתניהו. ניסיונות אלו הניבו לרוב נוכחות זעומה של עשרות מפגינים, חוץ מבמספר מועדים מצומצם, בעיקר סביב הליכי השימוע לנתניהו לפני הגשת כתב האישום, בספטמבר-אוקטובר 2019, אז הגיעו מאות מפגינים תומכי נתניהו לכיכר גורן בפתח-תקווה ולכיכר מוזיאון תל-אביב. תאריכים אלו מתאימים לגל ההתעניינות התקשורתית במחאות נגד נתניהו באותה תקופה.

יולי, חודש ההפגנות

האם הסיקור המצומצם פגע בפופולריות של המחאה, או שאולי מיעוט המפגינים הוא שהוביל לסיקור מצומצם יחסית? קשה מאוד להכריע בשאלה כזו. אולם מהנתונים שאספה חברת יפעת מחקרי מדיה נראה כי לאורך השנים התקשורת לא העניקה סיקור מופרז להפגנות. הסיקור נראה הולם ואולי אף מצומצם ביחס להפגנה קבועה שמונה כמה מאות איש מדי שבוע בכמה מוקדים ברחבי המדינה.

על מנת לסבר את האוזן, ניתן להשוות את הנתונים על סיקור ההפגנות נגד נתניהו לסיקורם של נושאים חדשותיים אחרים. כך לפי נתוני יפעת, ההפגנות נגד נתניהו סוקרו ב-997 אייטמים בתקשורת במהלך 2019. באותה שנה זכה האירווויזיון לסיקור ב-8,143 אייטמים, והברקזיט ל-4,734 אייטמים. כמות של כאלף אייטמים היא חלק קטן מאוד מסיקור הבחירות (שאירעו פעמיים באותה שנה), וזכו ל-65,376 אייטמים. למעשה, מדובר גם בחלק קטן מסיקור חקירות נתניהו באותה שנה: 8,122 אייטמים.

עשרות אלפי מפגינים נגד השחיתות של נתניהו בכיכר פריז. 15 באוגוסט 2020. (צילום: יעל מרום)

ומה באשר לסיקור הענף של ההפגנות ביולי השנה? עד כה זכו ההפגנות נגד נתניהו ל-1,714 אייטמים במהלך 2020, יותר ממחצית מהם ביולי לבדו (792 אייטמים במחצית השנה הראשונה ו-922 אייטמים ביולי). האם הזינוק בסיקור המחאה ביולי מאשש את טענתו של נתניהו לכך שהתקשורת מעניקה לו יחס לא הוגן?

ובכן, ההיקף הגדול של הסיקור ביולי לא נוצר מאליו, קדמה לו הסלמה שיטתית של היחס המשטרתי והעירוני למחאה, שהגיעה לשיא במעצרו של אמיר השכל ואחריו במספר מקרים של פינויים אלימים ואלימות משטרתית. נסיבות חיצוניות נוספות פעלו לגידול במספר המפגינים באופן בלתי תלוי בתקשורת, ביניהן עלייה מדאיגה בתחלואת הקורונה (שנבלמה בחודש הבא) והחרפת ההגבלות. 

אולי משמעותית מכך, היא העובדה שיולי הוא חודש מסורתי להפגנות (בין השאר משום שמדובר בתקופת החופש הגדול). המחאה החברתית המפורסמת של 2011 החלה ביולי. גם ההפגנות הגדולות של יוצאי אתיופיה בשנה שעברה, בעקבות הריגתו של סלומון טקה, אירעו ביולי.

אם כן, את הזינוק בסיקור המחאה ביולי אפשר לתלות במאורעות עצמם, שהצדיקו את תשומת הלב התקשורתית. אולם מעבר לכך, גם בדיקה השוואתית מעלה כי אי אפשר לטעון שמדובר בסיקור "מוגזם". בדיקת יפעת השוותה בין הסיקור שזכתה לו מחאת יוצאי אתיופיה ביולי שנה שעברה מול זה שזכתה לו המחאה נגד נתניהו ביולי האחרון. גם כאן, המספרים חד-משמעיים: מול 922 אייטמים של המחאה נגד נתניהו, עומדים 1,770 אייטמים שהקדישה התקשורת הישראלית למחאת יוצאי אתיופיה ביולי שעבר, כמעט פי שניים.

אגב, נתניהו לא תמיד חשב שהפגנות הן נושא שאינו ראוי לסיקור תקשורתי. בנובמבר 2019, בתקופה בה התקיימו מספר הפגנות של תמיכה בנתניהו, התלונן נתניהו על כך שהתקשורת אינה מסקרת אותן.

* * *

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו למערכת שקוף

מחיקה היסטורית: ארכיון המדינה איבד 10,000 תיקים של מידע ציבורי

נתונים חדשים חושפים את היקף התיקים הנעלמים בגוף שאמור לשמור עליהם למען הציבור וההיסטוריה ● בין התיקים הנעלמים: מסמכים על משפטי אייכמן ודמיאניוק, פרשות שחיתות, רצח רבין, רצח ארלוזורוב, פרשת ילדי תימן והארגון החשאי "נתיב"

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| איתמר ב״ז, העין השביעית |

״הנושא בחקירה", "מדובר בדיונים פנימיים", "סוד מסחרי", "לא מצאנו" – עיתונאים, פעילים וחוקרים אקדמיים רגילים להיתקל בתירוצים כאלה כשהם פונים לגופי ממשל ומבקשים מהם למסור מידע ציבורי. לפעמים אפשר להיאבק בסירוב: לשכנע, לעתור, למצוא דרכים עקיפות להשגת המידע. אבל לעתים קרובות המאבקים הללו מסתיימים בכישלון. גופי ממשל לא ממהרים לחלוק מידע נפיץ – חשוב, אקטואלי ומעניין – שעלול להציג אותם ואת העומדים בראשם באור שלילי.

ארכיון המדינה. לאן נעלמו 10,000 תיקים? (יונתן זינדל / פלאש 90)

אבל גם כשנדמה שכל הנתיבים מובילים לדרך ללא מוצא, בכל זאת יש מוצא: ארכיון המדינה. אחרי תקופה של התיישנות, גופי ממשל מחויבים למסור את המידע שבידיהם לארכיון, שם יחכה עד שיוחלט אם ומתי ייחשף לציבור הרחב. גם אם המידע הזה כבר לא יפתח מהדורות, הוא לפחות יוכל להגיע אל ספרי ההיסטוריה. אבל יש מקרים שבהם גם תיק שהגיע אל המנוחה והנחלה של ארכיון המדינה – אחרי שתועד, תויק והונח על המדף – נעלם. למעשה, יש קרוב ל-10,000 תיקים כאלה.

נתונים שנמסרו לעמותת "הצלחה" בעקבות בקשת חופש מידע משרטטים לראשונה את היקף התיקים הנעלמים של ארכיון המדינה. חלק מהתיקים הנעלמים הם כאלה שמתעדים פרשות היסטוריות חשובות ואת הנעשה בלשכות של ראשי ממשלה, נשיאים ושרים. אחרים כוללים מידע מעיריות ומועצות, חברות ממשלתיות, גופי מערכת אכיפת החוק ועוד. חלקם עוסקים בסוגיות רגישות מהתחום המדיני-בטחוני (תוכנית הגרעין הישראלית, יחסי סחר עם איראן) והחברתי (הטיפול בקרקעות במגזר הערבי, איחוד משפחות ונכסי נפקדים, בין היתר). אחרים נראים, על פניהם, כמו מסמכים יבשים שאיש לא יצטער על היעלמם.

המקרה שהוביל לחשיפת המידע הוא ניסיון של עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה" (ויו"ר "העין השביעית"), לקבל גישה לתיק שהיה שמור בארכיון המדינה. עו"ד מן ביקש לעיין בתיעוד של התייעצויות שבוצעו בלשכת נשיא המדינה לאחר רצח רבין, בנוגע להחלטה למנות את שמעון פרס לתפקיד ממלא מקום ראש הממשלה. בארכיון מסרו שהתיק אמנם אוחסן בעבר על המדפים – אך בשלב כלשהו נעלם משם. בקשת חופש המידע העלתה שלא מדובר במקרה נדיר.

איזה מידע נעלם?

סוגיית התיקים הנעלמים עלתה בשנים האחרונות לדיון ציבורי על רקע השיח המתחדש בנושא פרשת ילדי תימן. בדצמבר 2016, בעקבות החלטת ממשלה, פרסם ארכיון המדינה מאות אלפי מסמכים של ועדות החקירה שעסקו בפרשה, ושל גופים שהיו מעורבים בה. מנהל הארכיון דאז, גנז המדינה ד"ר יעקב לזוביק, הודיע שבתום תהליך החשיפה הוחלט לסווג 87 תיקים כ"חסרים". בדיקה נוספת העלתה שכמחציתם נעלמו (היתר כנראה קיימים, אך לא אותרו).

עוד בשקוף:

כעת מתברר שמהארכיון נעלמו תיקים שכוללים מידע על שורה של פרשות היסטוריות. למשל, חמישה תיקים על רצח רבין, שהכילו חומר של המשטרה ופרוטוקולים של ועדת שמגר – ועדת החקירה הממלכתית שמונתה כדי לחקור את ההתנקשות ואת כשלי האבטחה שאִפשרו אותה. מהארכיון נעלמו גם מסמכים על רצח חיים ארלוזורוב – תיקים של ועדת בכור, שמונתה כדי לחקור את הרצח ב-1982, חמישה עשורים אחרי שהתרחש. כמו כן נעלמו מהארכיון שלושה תיקים על ועדת בייסקי, ועדת החקירה שמונתה כדי לחקור את פרשת ויסות מניות הבנקים.

ראשי הממשלה אריאל שרון, שמעון פרס, יצחק רבין וגולדה מאיר (צילומים: אבי אוחיון, משה מילנר ויעקב סער, לע"מ)

מארכיון המדינה נעלמו גם תיקים הקשורים לפרשות חדשות יותר – למשל, פרשת הולילנד. לפי הנתונים שנמסרו, שלושה תיקים שכללו מידע על פרויקט הנדל"ן שהוליד את פרשת השחיתות השלטונית לא אותרו בארכיון. במקרה של "נתיבי נפט" – החברה הממשלתית שהפיקה נפט בחצי האי סיני וזכורה בשל פרשת השחיתות שהתחוללה בה בשנות השבעים – היקף החומר החסר גדול בהרבה, ומסתכם ב-135 תיקים.

בארכיון לא הצליחו לאתר גם 106 תיקים על חקירת אדולף אייכמן והעמדתו לדין. החומר החסר כולל מסמכים רבים שנמסרו מהמשטרה ומפרקליטות המדינה, תיעוד וידיאו מהמשפט וסיקור מהעיתונות הזרה. ממשפטו של ג'ון דמיאניוק נעלמו חמישה תיקים עם הקלטות קול, ובנוסף תיק מסמכים של הפרקליטות. באופן מעורר עניין, בארכיון נעלמו גם 240 תיקים של "נתיב", לשכת הקשר ליהודי מדינות ברית-המועצות לשעבר, גוף שפעל תחת מעטה חשאיות ושילב דיפלומטיה ופעילות ביון.

סוג אחר של מידע שנעלם מתעד את התנהלותם של נבחרי ציבור: תיקים מלשכתה של ראש הממשלה גולדה מאיר על מלחמת יום כיפור, תיקים מלשכת אריאל שרון בנושא מינהל מקרקעי ישראל, תיעוד של "מתנות ומזכרות" שניתנו ליצחק רבין, וכפי שהוזכר לעיל – גם תיקים מלשכתו של שמעון פרס בעת שכיהן כממלא מקום ראש הממשלה אחרי הרצח. מהארכיון נעלמו גם 25 תיקים שמתעדים את יומן הפגישות של הנשיא ראובן ריבלין בעת שכיהן כיו"ר הכנסת – וגם תיק אחד של יצחק (בוז'י) הרצוג מהתקופה שבה כיהן כשר הרווחה, שכל מה שידוע על תוכנו זה שהוא עוסק ב"נשים".

פרויקט הולילנד בירושלים. שלושה תיקים שכללו מידע על פרויקט הנדל"ן שהוליד את פרשת השחיתות השלטונית לא אותרו בארכיון (משה מילנר / לע״מ)

מבין התיקים החסרים, רבים כוללים מידע על ענף התקשורת מימי ראשית המדינה ועד ימינו – למשל, תיקים של הטלוויזיה החינוכית ומהדורות חדשות של קול-ישראל שנאספו במשך קרוב לשבעים שנה. כמו כן נעלמו תיקים של המועצה לביקורת סרטים ומחזות – גוף ארכאי שבעבר כונה "הצנזורה" והופקד על אישור ופסילה של יצירות תרבות. תיקי "הצנזורה" שנעלמו עוסקים, בחלקם הגדול, בסרטים ארוטיים שחברי הוועדה צפו בהם לפני שהכריעו את גורלם.

תופעת היעלמות התיקים – במיוחד כשמדובר במידע על פרשות פליליות והתנהלות אישית של פוליטיקאים – עלולה להיראות כמו תוצאה של העלמה מכוונת, אך בארכיון טוענים שברוב המקרים הסיבות להיעלמות אפורות. איש ציבור או גוף ממשלתי שמעוניינים להסתיר מידע יכולים להימנע מראש מהפקדתו בארכיון – או לחלופין להפקיד את המסמכים, אך לקבוע שהם ייחשפו לציבור רק כעבור עשרות שנים, כשרוב המעורבים כבר יעברו מן העולם.

לפי הנתונים שנמסרו ממשרד ראש הממשלה, לארכיון המדינה ידוע על 9,689 תיקים חסרים. עם זאת, לא מן הנמנע שמדובר בנתון חלקי. ניסיון לאתר ברשימה כמה תיקים שחוקרים ביקשו אך נענו בשלילה משום שהתיקים לא אותרו העלה שהם אינם ברשימה – ולפיכך לא נספרו. ייתכן שמספרם האמיתי של התיקים האבודים גבוה באופן ניכר.

טעות או הסתרה מכוונת?

בשיחה עם "העין השביעית", עובד בכיר לשעבר בארכיון אומר שרוב התיקים שמוגדרים כ"חסרים" הם כאלה שהושאלו בחזרה לגופים שמסרו אותם – משרד ממשלתי או עירייה, למשל – ונשמרים שם לתקופות ארוכות או אובדים בדרך. סיבה מרכזית אחרת לאובדן תיקים היא טעויות אנוש של עובדי הארכיון: למשל, תיק שנמסר לעיון והוחזר – אך הוכנס לארגז הלא נכון, ואבד. במקרה כזה, תהליך הדיגיטציה שמתבצע בארכיון בשנים האחרונות, שטרם הסתיים, עשוי להוביל לגילוי מחודש של התיק.

"האם הציבור גונב תיקים? הסיכוי לכך קטן, כי יש פיקוח על מספר התיקים שיוצאים מהמחסן ומוחזרים אליו אחרי העיון. מה שכן יכול לקרות, וזו תופעה מוכרת מארכיונים בכל רחבי העולם, זה שחוקר יגנוב מסמך או דף מתוך התיק", מספר העובד הבכיר.

יכול להיות שגופי ממשלה ישאילו בחזרה תיקים שהם הפקידו בעבר בארכיון כדי להסתיר מידע מהציבור?

"אני לא יכול להגיד לך שזה לא קרה, אבל אין סיבה מיוחדת שזה יקרה, כי למשרדים יש דרכים יותר טובות להסתיר מידע. למשל, לא לאשר לארכיון לפתוח את החומר לציבור. במקרים רבים, הארכיון יציית בשמחה. זה נושא חשוב: באופן כללי, הארכיון והמפקידים לא ששים לפתוח לציבור את כל החומר שהציבור מבקש לעיין בו, אלא מערימים הרבה קשיים".

וישנה כאמור האפשרות להימנע מראש מהפקדת המידע. "יש לפחות משרד אחד שכמעט לא שולח חומרים לארכיון", אומר העובד הבכיר לשעבר. "זו אמנם עבירה על חוק הארכיונים, אבל זה משרד שכנראה לא אכפת לו מהחוק. איזה משרד זה? תנחש. מדובר במשרד המשפטים. משרד המשפטים הוא בפער ניכר העבריין הגדול ביותר על חוק הארכיונים מבין כל משרדי הממשלה, ובכמה סעיפים – לא רק בסעיף אחד. ואגב, זה לא קשור לשר כזה או אחר. זה לא התחיל עם אמיר אוחנה, ולא אצל יוסי ביילין לפני עשרים שנה. זה הולך אחורה עשרות שנים".

* * *

ממשרד המשפטים נמסר בתגובה: "הדברים המיוחסים למשרד המשפטים רחוקים מלהיות מדויקים. כפי שבוודאי צריך להיות ידוע למי שעבד בארכיון המדינה, וכפי שמשתקף בדו"ח מבקר המדינה 66ג משנת 2016, למעשה מזה שנים רבות ארכיון המדינה כמעט ואינו מאפשר הפקדת חומרים בארכיון, וזאת מפאת חוסר מקום פנוי במתקניו.

"עם זאת, בשנתיים האחרונות קיים שיתוף פעולה הדוק עם הנהלת ארכיון המדינה, שבמסגרתו מתקיים תהליך עבודה סדור לטווח קצר וארוך שמטרתו להביא להפקדת החומר הארכיוני של משרד המשפטים על בסיס מקום שהתפנה במתקן הארכיון לאחר שחומר ארכיוני של רישום המקרקעין הועבר לסריקה".

במסמכים שהתקבלו מארכיון המדינה ניתן לעיין בגנזך, מדור חופש המידע של "העין השביעית" ועמותת "הצלחה". לפי תשובת משרד ראש הממשלה, שתחתיו פועל הארכיון, נתוני התיקים הנעלמים מעודכנים לתאריך 19.11.2019.

* * *

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו למערכת שקוף

כיצד מסקרת התקשורת העולמית את ההפגנות נגד נתניהו?

רה"מ נתניהו טוען כי התקשורת הישראלית התגייסה לסקר את הפגנות נגדו באופן מוגזם ● האם גם העולם כולו צופה? ● בדיקה מעלה כי רק בימים האחרונים פורסמו עשרות ידיעות במגוון שפות בכלי התקשורת המובילים בעולם

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| שוקי טאוסיג, העין השביעית |

ראש הממשלה בנימין נתניהו מנהל לאורך הקריירה שלו מערכת יחסים קרובה והדוקה עם עיתונאים, עורכים ומו"לים, אולם בד בבד הוא גם מתדלק עוינות ושנאה פומביים לתקשורת בכלל ולכלי תקשורת ועיתונאים ספציפיים, בהתאם לצרכיו הפוליטיים המשתנים. מאז החלה התקשורת בשבועות האחרונים לסקר באופן בולט את ההפגנות נגדו, המתרחשות ללא הפוגה מאז שנודע על חקירותיו הפליליות לפני כשלוש שנים, טוען נתניהו שהמחאה זוכה לסיקור מוגזם.

אלפי מפגינים רועשים מול בית ראש הממשלה בבלפור, 15 ביולי 2020. (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

"מתדלקים את ההפגנות האלה", כתב נתניהו בפוסט בדף הפייסבוק שלו, "במיוחד בהתגייסות התקשורתית שאני לא זוכר כמוה". התגייסות התקשורת לסיקור ההפגנות, כתב נתניהו בהמשך, היא "כבר במונחים צפון קוריאניים". נתניהו אף הביא סיוע לדבריו מטור שכתב העיתונאי קלמן ליבסקינד ב"מעריב" ביום שישי האחרון, שטען אף הוא כי התקשורת מעניקה סיקור יתר להפגנות.

אם מניחים בצד את הסגנון המתלהם וההגזמות השקריות של נתניהו, המיועדות לליבוי יצרים והתססה, ניתן לבחון את התוכן שבטענתו. האם ההפגנות המתרחשות בירושלים, מול מעונו, וברחבי הארץ, הן אירוע זניח או שולי, שהתקשורת מסקרת בהבלטה רק בשל רצונה לפגוע בנתניהו, או שמדובר דווקא באירוע חדשותי מרכזי, כזה שכל כלי תקשורת היה מוצא לנכון להקדיש לו זמן ותשומת לב?

אינדיקציה לכך יכולה להיות תשומת הלב שמעניקה התקשורת העולמית להפגנות. בניגוד לכלי התקשורת בישראל, לכלי התקשורת בעולם אין מערכת יחסים עם נתניהו, הם אינם מושקעים בנעשה בישראל ואין להם מניות בזירה הפוליטית המקומית. אם ההפגנות נגד נתניהו הן אירוע זניח שהתקשורת הישראלית מנפחת ומעצימה רק בשל איבתה לנתניהו, הרי שהתקשורת העולמית אמורה להתעלם מהן. רק אם מדובר באירוע חדשותי בעל משמעות גדולה, ניתן לצפות שכלי תקשורת יקדישו להם מקום במשבצת המצומצמת המיועדת לישראל במסגרת מדורי החוץ שלהם.

עוד בנושא: 

עוקבים בעניין: המחאה באתרים שמרנים וליברלים ובמגוון שפות

בדיקה כזו מעלה תוצאה חד-משמעית: כלי התקשורת ברחבי העולם מתייחסים להפגנות נגד נתניהו כאל אירוע חדשותי מהמעלה הראשונה. רק בימים האחרונים התפרסמו עשרות ידיעות בכלי תקשורת מובילים בכל רחבי העולם, שעסקו בהפגנות נגד נתניהו. הידיעות התפרסמו בכלי תקשורת בעלי אג'נדה ליברלית כמו גם בכאלה בעלי אג'נדה שמרנית, בכלי תקשורת פרטיים וציבוריים, במדינות דמוקרטיות ובמדינות אוטוריטריות.

רק הימים האחרונים מעלים עשרות דיווחים ברחבי העולם בשפה האנגלית בלבד. בדיקה נוספת מעלה כי לא מדובר בסיקור אפיזודי – התקשורת העולמית עוקבת אחר ההפגנות מזה זמן ומקדישה לסיקורן מקום קבוע. הנה מבחר מהסיקור שהתפרסם בימים האחרונים:

"אלפים הפגינו, המחאה נגד נתניהו צוברת תאוצה", נכתב ב"וושינגטון פוסט". גם ה"וושינגטון טיימס", מצידה השני של המפה הפוליטית, הקדיש לכך ידיעה תחת הכותרת: "נתניהו תוקף את התקשורת על רקע ההפגנות נגדו". ב"קול אמריקה", הרשת הבינלאומית של הממשל האמריקאי, דווח כי "משטרת ישראל פיזרה בכוח מפגינים מחוץ למעון ראש הממשלה". ב"פוליטיקו" כותרת הדיווח הייתה "נתניהו אומר שהתקשורת מציתה שנאה ואלימות כלפיו".

רשת NBC דיווחה על המיצג שהוצב בהפגנה בכיכר רבין. "נתניהו תוקף בחזרה בעקבות המחאה נגדו" הייתה הכותרת באתר רשת "בלומברג". המגזין "טיים" דיווח על ההפגנות עם הכותרת "ראש הממשלה הישראלי נתניהו תוקף את התקשורת בטענה לשלהוב גל המחאות נגדו". כותרת כתבת הווידיאו של סוכנות הידיעות "רויטרס" הייתה "דור הביבי קם נגד נתניהו".

גם סוכנות הידיעות היהודית-אמריקאית JNS, הממומנת ע"י איל הקזינו שלדון אדלסון, הבעלים של "ישראל היום" התומך בנתניהו, סיקרה את ההפגנות האחרונות והקדישה להן דיווח חדשותי וטור פרשנות. אתר הימין הקיצוני "ברייטברט" הקדיש שמונה אייטמים למחאות בשבוע וחצי האחרונים: "נתניהו יוצא נגד התקשורת בשל המחאות נגדו" אתמול, "אלפי ישראלים צועדים נגד נתניהו" שלשום ועוד.

גם בבריטניה סיקרו את ההפגנות. "אלפים הפגינו נגד נתניהו, המחאה בישראל צוברת עוצמה", נכתב ב"גרדיאן". ב"טלגרף" ההפגנות כיכבו ב"תמונה היומית". ה"סאן דיווח על ההפגנות תחת הכותרת "בנימין נתניהו טוען כי אויביו מבקשים לצלוב אותו כמו ישו אחרי שמיצג בדמות הסעודה האחרונה לעג לו".

מימין: "המשטרה פיזרה את המפגינים במחאה הגדולה ביותר נגד נתניהו עד כה, 12 נעצרו". סיקור ההפגנות בירושלים ב-RT הרוסית, רשת התקשורת של הקרמלין. משמאל: "אלפים הפגינו נגד נתניהו, המחאה בישראל צוברת עוצמה". סיקור ההפגנות ב"גרדיאן" הבריטי

גם בקנדה דיווחו על ההפגנות: "אלפי ישראלים מוחים נגד נתניהו", נכתב ב"גלוב אנד דה מייל" ובגלובל-ניוז הייתה הכותרת "המשטרה בישראל עצרה תריסר בהפגנות נגד נתניהו". "אלפים מפגינים נגד נתניהו בעוד המחאות מקבלות מומנטום", דיווחה רשות השידור האוסטרלית.

במסגרת הבדיקה נבדקו רק פרסומים בשפה האנגלית, ובכל זאת נמצאו דיווחים רבים בכלי תקשורת מרכזיים גם בארצות שאינן דוברות אנגלית.

"ישראל: אלפים מחו נגד נתניהו, ההפגנות צוברות תאוצה", נכתב ב"דויטשה ולה" הגרמני. "המחאה נגד נתניהו ממשיכה להתרחב", נכתב ברשת France24 הצרפתית. סוכנות הידיעות הצרפתית הבינלאומית AFP דיווחה על ההפגנות תחת הכותרת "המשטרה הישראלית התנגשה עם המפגינים שאלפים מהם מחו נגד נתניהו". גם RT, רשת התקשורת של הקרמלין, דיווחה על ההפגנות: "המשטרה פיזרה את המפגינים במחאה הגדולה ביותר נגד נתניהו עד כה, 12 נעצרו".

בהודו דיווח ה"אינדיאן אקספרס" על המחאות תחת הכותרת "פרשנות: מדוע ישראל חווה שבועות של מחאה בקנה מידה גדול נגד ראש הממשלה נתניהו". ובפקיסטן: "המשטרה הישראלית עצרה 16 אנשים במהלך הפגנות נגד נתניהו בירושלים", דיווח ה"אורדו-ניוז". בסין רשת הטלוויזיה הסינית הגלובלית (CGTN) דיווחה כי "המפגינים בירושלים קוראים לנתניהו להתפטר".

בהונג-קונג ה"סאות צ'יינה מורנינג פוסט" כתב: "אלפי ישראלים יצאו לרחובות ודרשו מנתניהו להתפטר". "אלפי ישראלים מוחים מחוץ למעונו של נתניהו", דיווח ה"טייוואן ניוז".  אתר החדשות ההודי The Wire בחר בכותרת "ישראל: נתניהו מגנה את המפגינים נגדו, מותח ביקורת על התקשורת".

מימין: "אלפים הפגינו, המחאה נגד נתניהו צוברת תאוצה". סיקור ההפגנות בירושלים ב"וושינגטון פוסט" האמריקאי. משמאל: "ישראל: אלפים מחו נגד נתניהו, ההפגנות צוברות תאוצה". סיקור ההפגנות בירושלים ב"דויטשה ולה" הגרמני

גם בארצות ערב ובמזרח התיכון סיקרו את הפגנות הימים האחרונים. "נתניהו תקף את המפגינים שתובעים את התפטרותו" באל-ג'זירה הקטארית, "אלפי ישראלים הפגינו מחוץ לבית נתניהו, ההפגנות צוברות תאוצה" באל-ערבייה הסעודית, "נתניהו השווה את התקשורת לקוריאה-הצפונית בעקבות ההפגנות נגדו" ב"נשיונל" של איחוד האמירויות הערביות. "אלפים הפגינו בעוד המחאות נגד נתניהו צוברות כח" ב"דיילי סטאר" הלבנוני. "הישראלים ממשיכים למחות על האופן בו מטפל נתניהו במגיפה" ב"דיילי סבאח" הטורקי.

דוגמאות נוספות מתוך הסיקור בכלי התקשורת בעולם:

מימין: "נתניהו תוקף את התקשורת על רקע ההפגנות נגדו". סיקור ההפגנות בירושלים ב"וושינגטון טיימס" בארה״ב. משמאל: "המחאה נגד נתניהו ממשיכה להתרחב". סיקור ההפגנות בירושלים ברשת France24 הצרפתית

מימין: ״ראש הממשלה הישראלי נתניהו תוקף את התקשורת בטענה לשלהוב גל המחאות נגדו". סיקור ההפגנות בירושלים ב"טיים", 2.8.2020. משמאל: "נתניהו תוקף בחזרה בעקבות המחאה נגדו". סיקור ההפגנות בירושלים ברשת בלומברג בארה״ב

מימין: "אלפי ישראלים הפגינו מחוץ לבית נתניהו, ההפגנות צוברות תאוצה". סיקור ההפגנות בירושלים ברשת אל-ערבייה הסעודית. משמאל: "נתניהו תקף את המפגינים שתובעים את התפטרותו". סיקור ההפגנות בירושלים ברשת אל-ג'זירה קטארית

***

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו למערכת שקוף

להפריד את ההון מהעיתון: איך אפשר למנוע את תיק 4000 הבא?

תיקי נתניהו והתקשורת פגעו וממשיכים לפגוע בציבור עד היום ● אלא שלמרות הסערה שעוררו הפרשות – מערכת התמריצים הבעייתית שהובילה אליהן נשארה זהה ● המשמעות: פרשת שחיתות חדשה שתערב הון-שלטון-עיתון עלולה לצוץ בכל רגע ● מה צריך לעשות כדי למנוע את תיק 4000 הבא? ● "משפט המו"לים", פרויקט משותף של "העין השביעית" ו"שקוף"

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| מאיה קרול |

קודם ניישר קו: ההתנהלות של ראש הממשלה בנימין נתניהו והמו"לים של "ידיעות אחרונות" ו"וואלה" שנחשפה בתיקים 2000 ו-4000 פגעה בכולנו.

איך? הנה סקירה קצרה: באתרי החדשות "ידיעות אחרונות" ו"וואלה" פורסמו, לכאורה, כתבות שאינן משקפות את המציאות, אלא נכתבו כדי להתאים לאינטרסים כלכליים של בעלי השליטה. התודעה של כולנו עוותה תמורת בצע כסף. לפי החשדות, בגלל השוחד שנתן נתניהו לבעלי "בזק" כולנו משלמים יותר על חשבון האינטרנט והטלפון הביתי, והפסדנו 1.8 מיליארד ש"ח, שהיו יכולים להגיע לתקציב המדינה ולשפר את חיי היומיום שלנו. ואם זה לא מספיק אז אמון הציבור בשלטון – מטבע יקר ערך בדמוקרטיה – הידרדר משמעותית.

ארנון מוזס בדיון בבית המשפט (צילום: יונתן זינדל פלאש 90)

עוד בפרויקט סיקור "משפט המו"לים":

אבל זה רק חצי מהסיפור. אף שעלילות רה"מ נתניהו, האלוביצ'ים ונוני מוזס כבר ידועות לכל – לא נעשה עדיין שום שינוי במערכות שימנע מעוד תיק 4000 להיוולד. מערכת התמריצים הבעייתית בין ההון, השלטון והעיתון שהובילה לתיקים הללו – מתקיימת גם עכשיו. המשמעות: ייתכן שברגע זה נרקמת מערכת יחסים אפלה שפוגעת בחיים של כולנו.

שאול אלוביץ', בדיון בבית המשפט. (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

לא מאמינים? הנה דוגמה למה שיכול להפוך לתיק הבא: שרים וחברי ועדת הכספים היו צריכים להחליט לאחרונה האם להטיל מס מיוחד על מלט מיובא, מה שעתיד לייקר את מחירי המלט בישראל. למי יש אינטרס שיוטל המס על יבוא מלט? למונופול המלט "נשר": במידה שיוטל מס על הייבוא, "נשר" תרוויח הרבה כסף. הבעלים של מונופול המלט הוא מיליארדר אמריקאי בשם לן בלווטניק. לן בלווטניק הוא גם בעל השליטה בערוץ 13.

לן בלווטניק, הבעלים של "נשר" וערוץ 13

כך בדיוק התחיל תיק 4000: בעל השליטה בגוף התקשורת נזקק להטבה מהמדינה עבור עסק אחר, גדול יותר. אז מה אפשר לעשות כדי לתקן את מערכת התמריצים שמניעה בעלי הון ופוליטיקאים לעבוד אחד עבור השני מאחורי הגב של הציבור? איך למנוע את תיק 4000 הבא? לפניכם הצעות לצעדים שיגנו על תקשורת החופשית, וכך – על הציבור.

1. רשות תקשורת: להפוך את משרד התקשורת, הרשות השנייה ומועצת הכבלים לרשות עצמאית

מה הבעיה? ישנה השפעה פוליטית על שומרי הסף של התקשורת שמעוותת את החלטותיהם, וריבוי גופים המסדירים את התקשורת שגורמים לבירוקרטיה ואי-סדר.

יש שלושה גופים שונים שמסדירים את תחום התקשורת בישראל:
1. משרד התקשורת, האחראי על תחום התשתיות (אינטרנט, טלפוניה קווית וסלולר).
2. הרשות השנייה, האחראית על השידורים המסחריים כדוגמת ערוצים 12 ו-13.
3. מועצת הכבלים והלוויין, האחראית על השידורים הרב-ערוציים אותם מספקות חברות yes ו-HOT. 

לפי דו"ח מבקר המדינה האחרון בנושא, ריבוי הגופים המסדירים את התקשורת גורם לפרסום חוקים וכללים סותרים או לא ברורים, לעודף בירוקרטיה ולבזבוז כסף. זאת ועוד, כיום כל אחד מהגופים נתון במידה רבה להשפעות פוליטיות: המינויים של שלושת ראשי הרשויות הללו מושפעים משר התקשורת.

מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן (צילום: יונתן שינדל, פלאש 90)

את המנכ"ל ממנה השר ישירות. על זהות יו"ר וחברי מועצת הרשות השנייה ממליץ השר לממשלה לאחר חובת התייעצות עם מומחים בתחום. גם  מועצת הכבלים תלויה מבחינת משאבים במשרד התקשורת. כתוצאה, הרשות השנייה ומועצת הכבלים אינן עצמאיות לחלוטין אלא נתונות ללחצים ואינטרסים זרים.

הפתרון: לאחד את שלושת הגופים לגוף מפקח אחד ועצמאי. המטרה היא לא רק חיסכון במשאבים אלא גם ראייה רחבה של שוק התקשורת ויצירה של נתק בין הפוליטיקאים לבין הפיקוח המקצועי על התקשורת. 

איך זה יכול למנוע את תיק 4000 הבא?: לפי כתב האישום, כשנתניהו כיהן כשר התקשורת הוא מינה את שלמה פילבר למנכ"ל המשרד משום שידע שיסכים לקדם את האינטרסים של "בזק" ומשפחת אלוביץ' – לא משנה מה יהיו ההמלצות המקצועיות. אם תקום רשות תקשורת עצמאית, מינוי העומד או העומדת בראש הרשות יהיה נתון בידי ועדת איתור ייעודית ולא רק בידי פוליטיקאים. כך יפחת הסיכוי שראש הראשות ייכנע או תיכנע ללחצים פוליטיים, ומנגד יגברו הסיכויים שהרשות תפעל לטובת האינטרס הציבורי.

שלמה פילבר, מנכ"ל משרד התקשורת לשעבר ועד המדינה בתיק 4000. (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

איפה זה עומד?: על פי דו"ח מבקר המדינה, לא פחות מתשע ועדות ממשלתיות הגיעו למסקנה שיש להקים רשות תקשורת עצמאית, במקום משרד התקשורת, הרשות השניה ומועצת הרדיו והלווין. 

הממשלות אימצו את ההמלצה להקים רשות תקשורת עצמאית בשבע החלטות ממשלה שונות. למרות זאת – אין רשות תקשורת. מדוע? נראה כי קשה לפוליטיקאים לוותר על משרד בעל עוצמה כה רבה. באוגוסט 2018 מסר משרד התקשורת למבקר כי החל בעבודת מטה לבחינת המבנה הארגוני של המשרד.

נציין כי החלק המעמיק בדו"ח המבקר, שעסק בנושא אי-הקמת רשות תקשורת ואף כינה זאת "מחדל של ממש" – נגנז, לפי דה מרקר, ע"י מבקר המדינה אנגלמן.

2. פרסום האינטרסים הכלכליים של בעלי השליטה בכלי התקשורת

מה הבעיה? בעלי השליטה בתקשורת משנים תוכן כדי להיטיב עם העסקים האחרים שלהם. 

כמעט כל בעלי כלי התקשורת בישראל (המו"לים) מחזיקים בעסקים נוספים או נמצאים בקשר עסקי עם בעלי הון אחרים. לאחרונה נחשף, למשל, כי נוני מוזס, מו"ל ידיעות אחרונות, ניהל חשבון השקעות משותף עם חברה ששייכת לבעלי קבוצת "דלק" יצחק תשובה. לפי הטענות, הסיקור בידיעות  מוסגר שוב ושוב בצורה שמעדיפה את הצד של טייקון הגז.

תשובה גם מחזיק ב-20% ממניות קשת. למרות ההתרסקות השנה של קבוצת דלק שבבעלות תשובה, שמו הופיע בתקופה הרלוונטית בשידורי חדשות "קשת"-12 פעם אחת בלבד. הערוץ המתחרה "רשת" הזכיר את שמו של תשובה לפחות 18 פעמים, כך לפי בדיקת "העין השביעית".

יצחק תשובה, מבעלי קשת 12

הבעיה היא שרוב הציבור כלל אינו מודע לכך שלבעלי כלי התקשורת אינטרס נוסף, מובהק אך סמוי. כך, בעלי כלי התקשורת ממשיכים לפעול לטובת האינטרסים ומעוותים את התודעה שלנו, כשלציבור אין את היכולת לעשות "אחד ועוד אחד" ולהתייחס לדברים בעירבון מוגבל. 

הפתרון: לקבוע בחוק כי בכל כלי תקשורת יפורסמו אחת לרבעון כל האינטרסים העסקיים הנוספים של המו"ל או של בעלי השליטה, לדוגמה שמות החברות האחרות שבבעלות המו"לים, קשרים עסקיים עם תאגידים ובעלי הון אחרים. אם המו"לים או בעלי השליטה יעלימו את החברות המקושרות שלהם, ניתן יהיה להגיש נגדם תביעה יצוגית. 

חשיפת האינטרסים הכלכליים תאפשר לציבור להבין מהם השיקולים הכלכליים מהם מושפע הסיקור או התוכן בכלי התקשורת. נכון, העובדה שהזוג שאול ואיריס אלוביץ' החזיקו ב"וואלה" ו"בזק" הייתה ידועה לכול. אבל לא תמיד מו"לים מחזיקים בחברות ענק שכולנו מכירים. מוזס, למשל, החזיק בחברה עלומה שדרכה ביצע עסקאות עם יצחק תשובה.

אך יש מי שמתנגד לפתרון הזה, בטענה שלפרסום האינטרסים הכלכליים עלולות להיות השלכות שליליות על התקשורת. "בעולם מושלם – ודאי שפרסום האינרטסים הכלכליים של המו"לים היה רצוי", אומרת ענת סרגוסטי, מנהלת תחום חופש העיתונות בארגון העיתונאים, "אבל אני חושבת שיש בדרישה לפרסם את האינטרסים הכלכליים אפקט מצנן ושרגולציה כזו עלולה להרחיק בעלי הון מלהחזיק בכלי תקשורת".

לדבריה, "המציאות היא שהמודל הכלכלי של התקשורת הוא בעייתי, ושצריך את בעלי ההון בעסק הזה. אנחנו צריכים להבין באיזה עולם אנחנו חיים ולהיות ריאליים. רגולציה מהסוג הזה עלולה לגרום לכך שבסוף בעלי הון לא ירצו להחזיק ערוצים ואנחנו נישאר רק עם הערוץ הציבורי, תקשורת עצמאית ואולי עוד ערוץ אחד שאליו יתנקזו כל המפרסמים".

ארנון (נוני) מוזס ויצחק תשובה (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

איך זה יכול למנוע את תיק 4000 הבא?: כשבעלי השליטה בכלי התקשורת יידעו שהציבור חשוף לאינטרסים הכלכליים שלהם – הם יחשבו פעמיים לפני שירקמו עסקאות בעייתיות עם בעלי הון. בנוסף, הציבור יוכל לזהות ביתר קלות סיקור מוטה לטובת אותם אינטרסים. לכן גם הפעם – שקיפות מונעת שחיתות. 

איפה זה עומד?: בתקנון האתיקה של מועצת העיתונות כבר מופיע סעיף הדורש לפרסם אינטרסים כלכליים ועסקיים אחת לחצי שנה, אך הוא לא נאכף ולמפריו אין סנקציות. יש להפוך את הכלל הזה לחוק.

גילוי נאות מתוך כתבה ב"גלובס"

עד אז, כלי תקשורת יכולים לבצע זאת מרצונם החופשי. בעיתון גלובס, למשל, מופיע גילוי נאות לגבי האינטרסים הכלכליים של בעלי השליטה בעיתון בכתבות רלוונטיות (אך העין השביעית חשפו כי הגילוי הזה לא תמיד מלא ומספק).

3. איסור על בעלויות אלכסוניות בין תקשורת למונופולים


מה הבעיה? לעתים בעל הון מחזיק במקביל תאגיד רב עוצמה לצד כלי תקשורת, אלא שהאינטרס שלו כבעל עסק נוגד את האינטרס של גופי התקשורת; מי ירצה שVתקשורת תמתח ביקורת על עסקיו? אז מה יקרה אם הוא הבעלים של כלי התקשורת?

הדבר חמור שבעתיים כשבידך מונופול. בעלי מונופול זקוקים להגנה מתחרות ולהטבות שונות מהמדינה. כלי התקשורת שברשותם הוא נשק לכל דבר ועניין ויכול להשפיע על מקבלי ההחלטות בנושא. למעשה, האינטרס של בעלי ההון עלול למנוע מהתקשורת לעשות את עבודתה – לספק מידע מדויק ואמין לציבור בכל תחומי החיים.

בעלי מונופולים מגוונים שולטים בתקשורת הישראלית: איש העסקים לן בלווטניק מחזיק במונופול המלט "נשר" ובערוץ 13. דודי ודרורית ורטהיים שולטים בחברה למשקאות (קוקה קולה ועוד) וגם ב"קשת". 

בתיק 4000, לדוגמה, נחשף כי הזוג אלוביץ ששלטו אז גם בבזק וגם ב"וואלה", דרשו לשנות את התכנים של הכתבות ב"וואלה" לטובת משפחת נתניהו כדי לקבל הטבות משמעותיות עבור "בזק" ממשרד התקשורת. 

הפתרון: לאסור בחוק על החזקת גוף תקשורת ומונפול בו-זמנית. כך אפשר יהיה לנתק במידת מה את קשרי ההון-שלטון-עיתון, ולאפשר לכלי התקשורת לבצע את עבודתם העיתונאית באופן נאמן יותר, תוך צמצום השפעת האינטרסים המסחריים של בעלי השליטה.

איך זה יכול למנוע את תיק 4000 הבא?: "אם היה לך רק ערוץ ולא עסק, אז תשתין בקשת כי אתה לא מעניין אף אחד", נשמעה איריס אלוביץ אומרת: "אבל כשאתה צריך אותו (את נתניהו) שיחתום לך .. זאת בעיה". במידה ולא ניתן יהיה להחזיק במונופול ובכלי תקשורת – ה"בעיה" עליה מדברת אלוביץ' תיעלם וגופי התקשורת יוכלו לעבוד באופן חופשי ללא התערבות פוליטית. 

איפה זה עומד?: הממונה על ההגבלים העסקיים לשעבר, עו"ד דרור שטרום, הציע זאת ב-2002. לאחר מכן ההצעה חזרה בדו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת על ריכוזיות בכלי התקשורת בישראל. בנוסף נערך דיון בנושא ב-2013 כחלק מדיונים על "חוק הריכוזיות". אלא שמאז הנושא לא התקדם.

עו"ד אלעד מן (צילום: יובל טובול)

"היום יש איסור על החזקה של מספר כלי תקשורת בו -זמנית, ולכן יהיה קשה לאסור גם בעלויות אלכסוניות – מונופול וכלי תקשורת", מדגיש עו"ד אלעד מן מעמותת "הצלחה", מומחה לרגולציה בתקשורת. "זה מצמצם את יכולת ההשקעה בגופי תקשורת וגם את האיתנות של גוף התקשורת. אנחנו רוצים שבעלי השליטה יוכלו לתת גב לכלי התקשורת שלהם, ולכן צריך שיהיה להם כסף".

4. לחייב פוליטיקאים להשקיף ביומן פגישות עם מו"לים

מה הבעיה? מו"לים ובעלי שליטה בגופי תקשורת נפגשים עם פוליטיקאים כדי לנסות ולקדם את האינטרסים של כלי התקשורת שלהם ואת עסקיהם בכנסת – ללא שקיפות. המידע לא חשוף לציבור, ובלתי אפשרי לדעת האם נרקמות בפגישות אלה עסקאות "תן וקח" שמעוותות את הסיקור העיתונאי. נוני מוזס, למשל, הציע לנתניהו סיקור חיובי תמורת קידום חוק שיטיב עם "ידיעות אחרונות".

הפתרון: תפורסם פגישה של חבר כנסת או שר עם מו"ל או בעל שליטה בכלי תקשורת. טוב אם גם ייכתב מה הייתה מטרת הפגישה וסיכום מסקנותיה. בסיוע השקיפות, פוליטיקאים ובעלי שליטה בכלי תקשורת ייזהרו לקדם עסקאות מלוכלכות כי יידעו שעיני הציבור בוחנות את פגישותיהם. 

חשוב להדגיש: מו"לים ובעלי שליטה לא זקוקים למקורות עיתונאיים או סיפורים. זו עבודתם של הכתבים. לכן טוב שפגישה של פוליטיקאי עם כתב תישאר חסויה. פגישה עם מו"ל, לעומת פגישה עם עיתונאי, נועדה לרוב לקידום אינטרסים כלכליים ולכן טוב שתיחשף.

איך זה יכול למנוע את תיק 4000 הבא? שקיפות בפגישות בין פוליטיקאים למו"לים ובעלי שליטה היא עוד דרך לפקח על התנהלות נבחרי הציבור ולוודא כי הנבחרים עובדים בשבילנו ולא עבור בעלי ההון, כפי שקרה בתיק 4000. עצם פרסום הפגישות יכול למנוע את רובן וכך לסייע לציבור לפקח על שאריתן.

איפה זה עומד? לפי "אמנת המסגרת לפיקוח על הטבק" של ארגון הבריאות העולמי באו"ם, עליו חתומה גם ישראל, על כל פוליטיקאי לחשוף את פגישותיו עם נציגי חברות הטבק. לפי האמנה, כל המסתיר מידע זה מסייע בפועל לפגיעה בבריאות הציבור – גם אם לא הייתה לו כוונת תחילה לעשות זאת.

השר גלעד ארדן, נפגש עם העורך הראשי של "ישראל היום", בועז ביסמוט (משמאל)

אותו הדין צריך לחול גם על פגישות של פוליטיקאים עם מו"לים או בעלי שליטה בתקשורת, שכן הם מסכנים את הציבור בעיוות המידע אותו הוא צורך. לכן גם במקרה זה – יש לחוקק חוק הולם. עד שזה יקרה אנחנו ב"שקוף" פונים בצורה שוטפת לנבחרי הציבור ומבקשים מהם לחשוף את יומניהם.

5. לאייש את כל התפקידים בדירקטוריונים של חדשות 13 ומועצת הרשות השנייה 

מה הבעיה? תחזיקו חזק, מדובר בשתי מיני-בעיות דומות. 

הרשות השנייה לא מאויישת ולכן חלשה: הרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה היא הגוף המפקח על שידורי הטלוויזיה בערוצים 12 ו-13. יש לה הכוח להטיל קנסות ועונשים על הערוצים ועל חברות החדשות, ואף לפסול שידור תכניות טלוויזיה של מי שעובר על חוקיה. אלא שמועצת הרשות לא מונתה מחדש כבר שנתיים, ועל יו"ר המועצה הנוכחית נמתחה ביקורת עזה.

המשמעות: החלשת הרשות והפיכתה לגוף לא יעיל, חסר שיניים, שלא מצליח לשמור על השידורים בערוצים ובחדשות נקיים מאינטרס של בעלי הערוצים. הנה כל הליקויים במועצה כיום:

  • עקב תלונה של ארגון העיתונאים נכתב ב-2018 דו"ח חמור על התנהלותה של יו"ר המועצה הנוכחית יוליה שמאלוב-ברקוביץ', ונקבע שלא תוכל להמשיך לכהן גם במועצה הבאה, חרף זאת היא ממשיכה לכהן כיו"ר עד היום. תלונות על התנהלותה נשמעות גם היום, למשל כשלא עמדה לצד עיתונאי ערוץ 13 כשנודע להם שלא יוכלו לשדר את משפט נתניהו עד להתערבות בג"ץ.

    יו"ר הרשות השנייה, יוליה שמאלוב ברקוביץ'. מתוך פייסבוק

  • אין מנכ"ל קבוע לרשות השנייה מאז ינואר 2015 ומאז מכהן מנכ"ל זמני ניר שוויקי. לטענת מבקר המדינה, מצב זה "עלול לפגוע ביכולתו לקבל החלטות משמעותיות וארוכות טווח ולהחליש את הרשות, החשופה לפגיעה בעצמאותה".
  • אין יועץ משפטי קבוע למועצה מאז התפטרה היועצת המשפטית ב-2018.
  • למרות שכבר אותרו חברי מועצה ויו"ר חדשים, מועצת הרשות שסיימה את תפקידה ב-2018 ממשיכה לכהן גם היום. תוקפה מוארך כל פעם מחדש. הממשלה צריכה לאשר מינוי מועצה חדשה, אך הדיון בממשלה נדחה עקב סבבי הבחירות המרובים.
  • כיום המועצה מונה 10 חברים, ההרכב המינימלי של חברי מועצת הרשות. הרשות יכולה למנות עד 15 חברים.

בדירקטוריון חדשות 13 חסרים נציגי ציבור: דירקטוריון חדשות 13 מונה נציגת ציבור אחת בלבד במקום ארבעה, לעומת שישה נציגים של בעל השליטה לן בלווטניק. זאת, על אף שהחוק קבע שארבעים אחוזים מהמכהנים בדירקטוריון חברת חדשות יהיו נציגי ציבור שתמנה הרשות השניה.

החוק הגיוני: יש לשמור על עיתונות עצמאית ועל האינטרס הציבורי מול הנציגים של בעל השליטה בחברה. חרף זאת, היום יושבת בדירקטוריון חדשות 13 נציגת ציבור אחת בלבד בעלת ארבעה קולות. נציגי ציבור חדשים – לא מונו כבר שנתיים. מי שאמור למנות את נציגי הציבור לחדשות 13 היא מועצת הרשות השנייה.

התוצאה של שתי המיני-בעיות: אין מי שימנע מבעל שליטה לפגוע באינטרס הציבורי לעיתונות חופשית, נקייה וישרה.

ראו מה קורה בערוץ 13 המשברי בינתיים – הערוץ נקלע למשבר כלכלי קשה מזה תקופה ארוכה. לן בלווטניק, בעל השליטה בערוץ, נמצא במלחמה מול עובדיו, והחליט לא להזרים כספים ולקצץ במשרות. לפי פרסומים, בלווטניק פעל באופן הזה לאחר שגילה כי עיתונאי 13 פנו לרשות השנייה ודיווחו כי הערוץ משלב פרסומות סמויות בשידורי החדשות, בניגוד לחוק.

בד בבד, ניסו למנוע מכתבי הערוץ לשדר את משפט נתניהו. ארגון העיתונאים וחדשות 13 התלוננו על כך, אלא שהרשות השנייה מיאנה לעזור ולא התערבה בנושא,עד שבסוף בג"ץ ביטל את ההחלטה.

הפתרון: 

  1. על שר התקשורת והממשלה לאייש את כל התפקידים החסרים במועצת הרשות השנייה וברשות השנייה כדי לרענן אותה ולהפוך אותה ליציבה וחזקה. התירוץ של 'אנחנו בבחירות' פג תוקף. ניתן למנותם. 
  2. על מועצת הרשות השנייה למנות עוד ארבעה נציגי ציבור לדירקטוריון חברת חדשות 13, כדי שיהיה מי שיעמוד מול לחצי הבעלים.

איך זה יכול למנוע את תיק 4000 הבא?: פרשת בזק-וואלה פרצה משום שלא היה מי שיעמוד בלחצים שהפעילו בני הזוג אלוביץ על "וואלה". לכן הם הצליחו לשנות את הכתבות באתר החדשות כדי שיהלמו אינטרס עיסקי. הרשות השנייה ונציגי הציבור בדירקטוריון חדשות 13 יכולים לתפקד כשומרי הסף של חופש העיתונות בערוצי הטלוויזיה ולהגן על הציבור מפני אינטרסים כלכליים זרים של בעלי השליטה. 

איפה זה עומד?: הממשלה הוקמה אך טרם מונו דירקטורים חדשים לחדשות 13 וטרם מונתה מועצת הרשות השנייה החדשה. כעת זה בידיים של שר התקשורת יועז הנדל (דרך ארץ) ועליו למנות את המועצה החדשה. על הרשות השנייה הנוכחית למנות בהקדם האפשרי נציגי ציבור דירקטוריון חדשות 13.

יועז הנדל, שר התקשורת (צילום: נעם ריבקין פנטון, פלאש 90)

6. לתמוך בתקשורת עצמאית נטולת אינטרסים כלכליים אחרים מהציבור

מה הבעיה? התקשורת הממוסדת מתבססת על מודל כלכלי בעייתי במיוחד: בעלי הון מחזיקים בכלי התקשורת ומשתמשים בהם, כפי שראינו למעלה, כפלוגה מסייעת לעסקיהם האחרים. כל זה קורה על חשבונכם, הקוראות והצופים. הציבור לרוב לא מודע לאינטרסים שעומדים מאחורי כלי התקשורת ואין לו דרך להתגונן מפני סיקור מוטה. 

הפתרון: לתמוך בתקשורת עצמאית ונטולת אינטרסים. כזו שממומנת על ידי ציבור הקוראים שלה בלבד. כך נוכל להיות בטוחים שהכתבות אינן מושפעות מאינטרסים זרים ומטרתן היא אחת: לשרת את הציבור.

איך זה יכול למנוע את תיק 4000 הבא?: פרשה בה בעלי הון משפיעים על הסיקור – לא יכולה לקרות בגוף תקשורת עצמאי ולא מסחרי. כשאין בעלי הון שמעורבים בתמונה – הציבור נמצא במרכז הבמה.

איפה זה עומד?: יותר ויותר אנשים מחליטים לתמוך בגופי תקשורת עצמאיים. הצטרפו גם אתם לשקוף או לכלי תקשורת עצמאי אחר כדי לשנות את הדרך בה הציבור צורך חדשות.

***

"משפט המו"לים", סיקור משפט "תיק 1000", "תיק 2000" ו"תיק 4000", הוא פרויקט משותף של "העין השביעית" ו"שקוף"

יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאית מאיה קרול

נוני ותשובה, סיפור אהבה

בעקבות חשיפת הקשר הכלכלי של מוזס והטייקון חזרנו לחשיפות ולבדיקות "העין השביעית" שהצביעו על ההתגייסות של "ידיעות אחרונות" למען תשובה • מהתמיכה במונופול הגז, דרך היחס העוין ל"מגש הכסף" ועד פינוי גבעת עמל • יוסי דורפמן, מטה מאבק הגז: "ידענו ש'ידיעות' לא מחבב אותנו, עכשיו מתברר עומק הקשר" • "משפט המו"לים", פרויקט משותף של "העין השביעית" ו"שקוף"

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| איתמר ב"ז |

חשיפת חשבון הבנק המשותף שניהלו נוני מוזס ויצחק תשובה, יחד עם פרסום הטענות שלפיהן תשובה היה אחד מכמה טייקונים שסייעו למוזס להחזיר חובות עתק שנגרמו בשל הימורי מט"ח, מאירים באור חדש את האופן שבו סוקרו עסקי הגז והנדל"ן שלו בקבוצת "ידיעות אחרונות".

מה שפעם הסתכם ברמיזות של עובדים ערניים, חשדות של פעילים חברתיים וספקולציות מלומדות מקבל כעת גושפנקה: מוזס ותשובה הם לא רק מקורבים עם קשרי ידידות משפחתיים, כולל טיסה של משפחת מוזס לארצות-הברית במטוס של תשובה ואירוחו בחתונתו השנייה של המו"ל. מוזס ותשובה הם גם שותפים עסקיים שחולקים יחד נכסים ואינטרסים, ומנסים לשמור על כך בסוד.

מוזס ותשובה, כל אחד בנפרד, שרויים בימים אלה במשברים שרק הולכים ומעמיקים. למשפטו של מוזס באשמת הצעת שוחד לראש הממשלה, בנימין נתניהו, הצטרפו בימים האחרונים טענות על הפסדים אסטרונומיים בסך של קרוב למיליארד שקל שספגה קבוצת "ידיעות אחרונות" בגין הימורים בשוק ההון. מוזס, האיש שביצע לכאורה את ההשקעות הכושלות, ספג גם חובות אישיים שנאמדו בעבר בכ-200 מיליון שקל. תשובה, כידוע, נמצא על סף חדלות פירעון בעקבות רצף של השקעות מסוכנות וכושלות משל עצמו.

עוד בפרויקט סיקור "משפט המו"לים":

בשנים האחרונות, "ידיעות אחרונות" נהג להתיישר עם הצרכים העסקיים של תשובה ושל שותפיו העסקיים – ובראשם חברת נובל-אנרג'י, השותפה הבכירה של תשובה במונופול הגז. אולי "להתיישר" הוא לא המונח המתאים ביותר. "ישראל היום" הוא עיתון ש"מתיישר", כלומר מתבטל בפני מושאי קידומו. זוהי אחת הסיבות לכך שעד היום מתייחסים אליו כאל דף מסרים. "ידיעות אחרונות" הוא יצור מתוחכם יותר. הוא לא מתיישר, הוא נוטה הצדה – ותמיד משאיר פתח לבריחה, פתק מההורים שניתן להציג כשמאשימים אותו בהתגייסות למען כוחות חיצוניים.

במקרה של תשובה, ההטיה הזאת באה לידי ביטוי מובהק בעת קידום מתווה הגז, התוכנית הממשלתית שהבטיחה רווחי עתק ארוכי טווח למונופול של תשובה, נובל-אנרג'י ושותפיהם – ונתקלה במחאה ציבורית חסרת תקדים במושגים של ענף האנרגיה, לצד התנגדות יוצאת דופן בשורות הרשויות המקצועיות המופקדות על התחום. אחד מרגעי המפתח של התהליך הזה הגיע בנובמבר 2015: ראש הממשלה נתניהו, בצעד יוצא דופן, נטל את סמכויותיו של שר הכלכלה אריה דרעי, שהתפטר משום שלא היה מוכן לאשר את המתווה בהליך פתלתל ויוצא דופן. נתניהו החליט לאשר אותו בעצמו.

הלפיד של אסדת הגז לווייתן, הנמצאת בבעלות יצחק תשובה, בוער בעת תקלה באסדה

המחאה היתה אז בשיאה. המהלך החריג של נתניהו נתפס כחיזוק לגישה שהמערכת הפוליטית וברוני הגז עושים יד אחת כדי לנצל לצורכיהם משאבי טבע ששייכים לציבור כולו. בדיוק אז הושקה הסדרה "מגש הכסף", שאמנם לא עסקה בהרחבה בגז – אבל עבור רבים קשרה את הקצוות והמחישה שמדובר בשיטה. יצחק תשובה הוצג כאחד הנהנים העיקריים.

על רקע התסיסה החברתית הגוברת נחשף באתר זה שתשובה ביקר במערכת "ידיעות אחרונות". מה הוא עשה שם, ועם מי נפגש? בעיתון של מוזס סירבו להגיב או אפילו לאשר את עצם הביקור. שורה של מקרים תמוהים המחישו כבר אז שהביקור של תשובה היה לכל הפחות איתות: "הוא משלנו".

"מגש הכסף" נחלה הצלחה מסחררת בקרב הצופים, ואמורה היתה לעלות גם באתר ynet של מוזס במסגרת שיתוף פעולה ותיק עם חברת הכבלים. לעורכים של מוזס היתה כל סיבה לרצות שהשלאגר הדוקומנטרי (מתברר שזה לא אוקסימורון) יעלה אצלם באתר – אבל באופן תמוה, הימים נקפו וזה לא קרה. אחרי שהצבענו על כך כאן, באתר "העין השביעית", קיבלנו טלפון ממקור במערכת ynet. הוא סיפר שהמערכת נמנעה מלהעלות את הסדרה בעקבות הוראה ישירה שנתן העורך הראשי דאז, ערן טיפנברון, מהחיילים הנאמנים והבכירים ביותר של מוזס באותה תקופה.

"מגש הכסף" עוררה שיח ציבורי ער, אבל בקבוצת "ידיעות אחרונות" התעלמו ממנה כמעט לחלוטין. כמה שבועות אחרי שידורה, היא צצה בטורו של נחום ברנע. העיתונאי הוותיק יצא נגד הסדרה והאשים את יוצריה, דורון צברי ואמיר בן-דוד, בהפצת תעמולה ותיאוריות קונספירציה. על שניים מכוכבי "מגש הכסף", הכלכלן ירון זליכה והעיתונאי גיא רולניק, כתב ברנע שהם משתמשים בבימה הטלוויזיונית כקרש קפיצה לקריירה פוליטית. הקביעה הזאת התבררה כהנפצה מניפולטיבית: עד היום, מקץ ארבע שנים וחצי ושלוש מערכות בחירות, זה לא קרה. זליכה ורולניק הם עדיין אזרחים מן השורה.

אפשר לא לאהוב סדרת תעודה, או סתם לא להסכים עם העמדות שמביעים כוכביה, אבל ברנע עשה משהו אחר. מצד אחד, הוא ציין בפני קוראיו שאין לו כלים מקצועיים לשפוט את "מגש הכסף". מצד שני, ברנע כל-כך התקומם מהביקורת שהובעה בסדרה ומההתעוררות החברתית שבאה אחריה – שלא נותרה לו ברירה. הוא החליט לצלול אל עובי הקורה.

הדרך שבה עשה זאת היתה לנסוע למטה חברת דלק-קידוחים של תשובה ולשוחח עם יו"ר החברה דאז, גדעון תדמור. ברנע, שהעיד על עצמו כבּוּר בענייני אנרגיה, פינה את הבימה היוקרתית שלו לאיש של תשובה, ונתן לו להציג את עמדתו ללא הפרעה או אפילו ניסיון להשמיע ביקורת. התוצאה המביכה עמדה בבסיסו של ניתוח מפורט שפרסם כאן שוקי טאוסיג, ובו פורקה לגורמים הקונסטרוקציה הדמגוגית של בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות".

יצחק תשובה. ביקר במערכת "ידיעות אחרונות" בתקופת שיא המחאה נגד מתווה הגז (צילום: פלאש 90)

בטור של ברנע התחבא גילוי נאות: מתברר שאדם אנונימי שברנע הגדיר כ"קרוב משפחה" עובד עם תשובה. בדיעבד התברר שמדובר באחיו, פרופ' אמיר ברנע. מעט לפני כן התברר שנחום ברנע הוא לא העיתונאי הבכיר היחיד ב"ידיעות אחרונות" שקרוב משפחה שלו עובד אצל תשובה. עמוס ירון, אביו של העורך הראשי דאז רון ירון, מונה באותם ימים לדירקטור חיצוני בדלק-קידוחים. בתגובה לידיעה שדיווחה על כך, רון ירון איים לתבוע את "העין השביעית".

העיתונאי שהיה אמון באותה העת על סיקור מונופול הגז היה כתב הסביבה של "ידיעות אחרונות", עמיר בן-דוד. ב-2018 פרש בן-דוד מהעיתון, וקיבל ג'וב בנובל-אנרג'י, השותפה הבכירה של תשובה בעסקי הגז.

מה שסמוי מהעין

העיתון של מוזס שירת גם את את עסקי הנדל"ן של תשובה: ב-2014, למשל, הוא התגייס למענו כשאמנון לוי עמד לשדר כתבה גדולה על תושבי שכונת גבעת עמל בתל-אביב, שתשובה ביקש לפנות כדי להקים מגדלי יוקרה. ב"ידיעות אחרונות" עזרו לו להקדים רפואה למכה, ותיארו את המפונים כמיליונרים שרק מעמידים פני עניים. בערך חודש לפני כן, התקשורת סיקרה בהרחבה את אחד ממהלכי הפינוי. כפי שצוין אז בטור "מי נגד מי" ב-mako, "ידיעות אחרונות" ו-ynet בחרו לא לסקר את המאורע.

רוב המחאה הציבורית נגד תשובה התרכזה בבעלותו על שדות הגז, ובחשש שהציבור יראה רק חלק זעום מהרווחים. אלפי מפגינים יצאו לרחובות כדי למחות על תוכנית שנתנה למונופול הגז הקלות חסרות תקדים לכאורה בתולדות הרגולציה בישראל, בשווי מיליארדים רבים, שייגבו במשך השנים דרך חשבונות החשמל של האזרחים.

"ידיעות אחרונות" התגייס בכל הכוח כדי לקדם את המתווה שהיטיב עם תשובה ושותפיו, ואתר האינטרנט של מוזס, ynet, דאג להצניע את המחאה

בהפגנות המוצלחות ביותר, על-פי הערכות המארגנים, השתתפו עשרות אלפי מפגינים בעשרות נקודות לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל. בקבוצת "ידיעות אחרונות" לא התעלמו מההפגנות, אבל מי שהיו שם בזמן אמת התרשמו שמישהו דאג לקבור את המחאה בדפים האחוריים.

במאי 2013, למשל, כשמאות פעילים הגיעו לביתו של תשובה בנתניה וקיימו הפגנה סוערת שסוקרה בהרחבה בתקשורת, ב"ידיעות אחרונות" הצניעו את המאורע וגרסו שהשתתפו בו רק "כמה עשרות" מפגינים. למחרת, קבוצה של פעילים פרצה למערכת ynet ודרשה לדעת למה לא סוקרה שם ההפגנה. בדיקות השוואתיות שפורסמו באתר "העין השביעית" בשנים הבאות המחישו שמדובר במגמה: "ידיעות אחרונות" התגייס בכל הכוח כדי לקדם את המתווה שהיטיב עם תשובה ושותפיו, ואתר האינטרנט של מוזס, ynet, דאג להצניע את המחאה.

יוסי דורפמן, חבר מטה מאבק הגז שריכז את הקשר עם התקשורת, מעיד שגם בצד של הפעילים הבחינו שמדובר באג'נדה. "ב'ידיעות אחרונות', ובטח במוסף הכלכלי 'ממון', כמעט שלא התייחסו למאבק. ידעתי שלא אקבל שם כמעט תקשורת, וכשכן עסקו בנושא – רוב העמדות היו בעד יצוא הגז, בעד המתווה, בעד האינטרסים של המונופול, וקידמו את הנרטיב של החברות השותפות בו", הוא נזכר בשיחה עם "העין השביעית".

"הפגנות של עשרות אלפי אנשים קיבלו למחרת אולי ידיעת תמונה יבשה בדף פנימי – אלא אם כן היתה במקרה אלימות, או עצורים. הרושם היה שמנסים לצייר אותנו כאלימים. ידענו ש'ידיעות אחרונות' לא מחבב אותנו, ושלא נקבל שם סיקור הוגן. היה גם עיסוק פרשני עמוק יותר ב'ידיעות'. אבל אם כמה שנים קודם לכן כתב שם סבר פלוצקר שצריך להלאים את הגז – פתאום, במהלך המאבקים, קולו נאלם. ופתאום הוא גם חלק ממערכת שתומכת בכך שהגז נמצא בידיים של מונופול פרטי".

המצב ב-ynet היה מעט מורכב יותר. "הכוח המרכזי של קבוצת 'ידיעות', בעיני, נעוץ בעובדה שהם לא מתנהגים כמו ביביסטים, כמו 'ישראל היום'", אומר דורפמן. "היה סיקור, היו אייטמים. העניין הוא מה שסמוי מהעין. רק אם אתה מאוד מתמצא בעיתונות, ויש לך רקע בנושא, אתה יכול להבין את זה. אני מגיע מעיתונות, ובעצמי הייתי עורך דף בית, אז ידעתי מה צריך לעשות כדי להבליט אייטם או לקבור אותו. ושם נמצא הכוח הגדול: לא בשאלה אם עשית אייטם או לא. ובתקופת המאבק הרגשתי שעושים את זה לנו כל הזמן. כל הזמן.

יוסי דורפמן (מימין, באפור) בהפגנה נגד מחירי הגז. ירושלים, מרץ 2017 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

"ב-ynet היה עם מי לדבר. הכתבים בשטח עשו עבודה מקצועית וסיקרו את ההפגנות, אפילו באופן נרחב, וגם ציטטו אותנו – אלא שבהומפייג', הכתבות המושקעות האלה בהרבה מקרים אפילו לא קיבלו הפניה בינונית, אלא נדחקו לתחתית. הנושא הוצג כלא חשוב. אני זוכר שיחה עם איש שטח של ynet, אחרי שבאתי אליו בתלונות. הוא אמר לי שהוא מעביר למערכת את החומרים – אבל מה שעושים איתם שם, זו כבר לא אחריותו. היה ברור לו מה הוא אומר, ולי היה ברור מה אני שומע".

יוסי דורפמן: "אני זוכר שיחה עם איש שטח של ynet, אחרי שבאתי אליו בתלונות. הוא אמר לי שהוא מעביר למערכת את החומרים – אבל מה שעושים איתם שם, זו כבר לא אחריותו. היה ברור לו מה הוא אומר, ולי היה ברור מה אני שומע"

איך התרשמת מהיחס שקיבלתם מ"כלכליסט", העיתון הכלכלי של מוזס?

"ב'כלכליסט' פחות הרגשתי את העוינות הזאת. אם שמים את העיתונים הכלכליים על קשת שמתארת את היחס שלהם למאבק הגז, אפשר לומר שבקצה אחד נמצא 'דה-מרקר', שתמך במאבק, ובקצה השני 'גלובס', שהתנגד. 'כלכליסט' היה איפשהו ביניהם, עם נטייה למונופול הגז. חשוב להבהיר: האג'נדה של 'כלכליסט' לא היתה בוטה נגד המאבק כמו מה שחשתי מכיוון 'ידיעות' ו-ynet. אולי משום שכעיתון כלכלי הם מתעסקים יותר בהיבטים הכלכליים של הסיפור".

אפשר גם לטעון שהיחס של "ידיעות אחרונות" נובע מזה שמדובר בעיתון כללי, טבלואיד, ושעניינים סבוכים כמו רגולציה במשק האנרגיה לא מתאימים לתמהיל שלו. יכול להיות שהיחס שקיבלתם שם קשור לדי-אן-איי של העיתון, ולא לקשר עם תשובה והשותפים שלו?

"יכול להיות, אין לי דרך להוכיח. הרושם היה שזה לא קשור לאידיאולוגיה של כלכלת שוק, למשל – מונופול הרי מנוגד לעקרונות של כלכלת שוק. גם לא נראה לי שזה קשור לדי-אן-איי. אם זאת היתה הסיבה, היה הרבה יותר קל מבחינתם לשווק את המסרים של המאבק, כי הם היו הרבה יותר ברורים וחד-משמעיים מהעמדות של המונופול. אני עבדתי על זה שהם יהיו ברורים וחד-משמעיים, וכמה שיותר מובנים לציבור. סיסמאות כמו 'זה לא מתווה – זה אקזיט', למשל. דווקא העמדות של המונופול היו יותר מורכבות, והיה הרבה יותר קשה להסביר אותן. זה היה הכוח שלנו במאבק".

הצללים על קירות המערה

ב-5 בנובמבר 2015, מיד לאחר חשיפת "העין השביעית" על הביקור של תשובה במערכת "ידיעות אחרונות", פרסם דורפמן פוסט פייסבוק שכיום נקרא כמו נבואה. "כבר תקופה ארוכה שאנחנו, שפעילים במאבק הגז, מקבלים תת-סיקור למאבק", הוא כתב שם. "הנושא שהוא ההחלטה הכלכלית-חברתית הכי גדולה שהתקבלה כאן כמעט שלא מופיע בעמודי החדשות של 'ידיעות אחרונות', וכאשר הוא מופיע בעיתון, הוא נדחק לשולי המוסף הכלכלי 'ממון'.

"סיקור להפגנות כמעט שלא קיים, סיקור לפעילות המאבק כמעט שלא קיים, וסיקור הדרכים שהובילו לגיבוש מתווה מונופול הגז כמעט שלא קיים ב'ידיעות אחרונות'. קשרי הון-שלטון הקשורים למונופול הגז והשפעתו על קבלת ההחלטות בהנהגה הישראלית – את זה מעולם לא ניתן היה לקרוא ב'ידיעות אחרונות'. דעות של מומחי אנרגיה וכלכלנים שאינם בעלי אינטרס כלכלי בשוק הגז נגד מתווה מונופול הגז תתקשו למצוא שם.

"אולי כי גם ב'ידיעות אחרונות' שולט טייקון – נוני מוזס, שהוא בעל אינטרסים כלכליים חופפים לאינטרסים של טייקונים אחרים; אולי בגלל הקשרים שבין חברי מועדון ההון הישראלי, שמאפשרים לטייקון לבקר במערכת עיתון; ואולי כי ביקורת על האופן שבו מתנהלת הכלכלה הישראלית היא ביקורת על אופן ההתנהלות של נוני מוזס. הריכוזיות של ענף התקשורת בישראל ושליטתו בידי טייקונים בעלי אינטרסים כלכליים שחורגים מעיתונות גורמת לכך שאזרחי ישראל לא יקבלו מידע כלכלי חשוב שמשפיע על חייהם".

בשבוע שעבר התברר שלמוזס ותשובה יש הרבה יותר מאינטרסים כלכליים חופפים. "באותה תקופה הנחתי שיש איזשהו קשר בין מוזס לתשובה, בין השאר על בסיס הדיווחים שכבר יצאו", אומר היום דורפמן. "אבל כמובן שלא ידענו אז על עומק הקשר שלהם, ועל הרציפות שלו. היום זה ברור לי: אני כל הזמן ראיתי את הצללים של מה שמתרחש במערה, אבל לא באמת ידעתי מה קורה במערה. החשיפה על חשבון הבנק המשותף שלהם חשפה גם את אחד הדברים שבאותה תקופה ראינו רק את הצללים שלהם על הקירות".

בשנים האחרונות הולך ונחלש כוחה של קבוצת "ידיעות אחרונות". הנגיסה של "ישראל היום" בנתח השוק של העיתון וריסוק מחירי המודעות, נדידת הפרסום המקוון אל עבר ענקיות הרשת והמשבר הכללי בשוק התקשורת מצטרפים – לפי הטענות שהוגשו לבית-המשפט – להפסדי העתק שצבר מוזס בגלל הימורים בשוק ההון.

את מקומה של קבוצת "ידיעות אחרונות" בראש ההיררכיה של הענף תופסת כעת קבוצת תקשורת אחרת, קשת, שמחזיקה בחברת החדשות הטלוויזיונית המצליחה בישראל ובאתרי האינטרנט הפופולריים mako ו-N12. מאז 2010, אחד מבעלי המניות המרכזיים בקשת הוא יצחק תשובה, שותפו וידידו של מוזס. תשובה מחזיק במניות באמצעות בתו, גל נאור, אך הנציג שלה בדירקטוריון חדשות 12 הוא עידן וולס, מנכ"ל קבוצת דלק.

ב"ידיעות אחרונות" בחרו לא להגיב לדברים. לאחר פרסום הכתבה מסר נחום ברנע את הדברים הבאים: "אני מתייחס אך ורק לשרבוב שמי לרשימה שלך. התזה שלך מופרכת. לא טרחת לבדוק את אמיתותה או למצער לבקש עליה תגובה, כפי שנדרש מאתר שמתיימר לעסוק בתקשורת. היא מצטרפת לפרסומים נוספים על אודותי באתר 'העין השביעית' שאין להם שחר. אבקשכם לפרסם את מכתבי באתרכם. אני מקווה שהפרסום ימנע טעות מאחרים".

*  *  *

"משפט המו"לים", סיקור משפט "תיק 1000", "תיק 2000" ו"תיק 4000", הוא פרויקט משותף של "העין השביעית" ו"שקוף"