פוסטים

כמה כסף משקיעות האוניברסיטאות ברכישת מנוי למגזינים אקדמיים?

בשיטה הנהוגה כיום, האוניברסיטאות (ואנחנו) משלמים שלוש פעמים על אותו מוצר: בהתחלה מממנים את האוניברסיטה, בהמשך את שכר החוקר והמחקר, ולבסוף גם על הגישה לתוצר הסופי – המאמר האקדמי. מיזם חדש שצמח באיחוד האירופאי מנסה להציע חלופה – בישראל טרם גובשה עמדה רשמית בנושא

| עידן בנימין |

בספטמבר האחרון, חתמו 13 קרנות אירופאיות על "תוכנית S". מטרתה להנגיש לציבור ללא תשלום כל מחקר אקדמי שנתמך מכספי הקרנות. בסיס התוכנית הגיוני – הציבור לא צריך לשלם שלוש פעמים על אותה עבודה: קודם במימון האוניברסיטאות ושכר החוקר, בהמשך במימון המחקר עצמו, ולבסוף גם על האפשרות לקרוא אותו בכתב עת אקדמי.

ועם זאת, בשיטה הרווחת כיום, פרסום מאמר מדעי הוא תהליך עם עלות כלכלית – עיקרה נובעת מעלויות הניהול האדמיניסטרטיבי של המגזינים השונים (ההפצה, עריכה לשונית וכד'). התוכן עצמו מגיע לרוב בחינם: החוקר מגיש מאמר לכתב העת והטקסט נשלח לעמיתים מומחים שבודקים אותו בהתנדבות. בעבר היה צורך גם להדפיס כתבי עת, דבר שהתייתר בעידן האינטרנט.

אז איך מציעה "תוכנית S" להתמודד עם הפן הכלכלי? הקרנות החברות בפרויקט ישלמו עבור התהליך האדמיניסטרטיבי של הפרסום וכן על תהליך הערכת-העמיתים, בתנאי שהפרסום הסופי יהיה נגיש לציבור בחינם.

על-פי האקונומיסט, התוכנית תמנע מחוקרים לפרסם את המאמרים שלהם בלמעלה מ-85% מהמגזינים הקיימים – אך היא גם צפוייה לעשות מהפכה בעולם האקדמי. לצד זאת, התוכנית לא חפה מביקורת, כאשר החברות המנהלות את כתבי העת טוענות כי המהלך יתמרץ פרסום של מאמרים באיכות נמוכה.

כמה משלמות האוניברסיטאות בישראל על מנויים לכתבי עת?

רצינו לדעת כמה עולים למשלם המיסים הישראלי כתבי העת המדעיים, אז פנינו בבקשת חופש מידע לשורה של אוניברסיטאות. נכון למועד הפרסום, התקבלה תשובה משתיים מהן:

  • האוניברסיטה העברית: העלות השנתית עומדת על 30.4 מיליון שקל, עבור מנויים ל-1,260 כתבי עת. כ-24 אלף שקל בממוצע לכתב עת. לרשימת כתבי העת המלאה של האוניברסיטה העברית.
  • אוניברסיטת בן גוריון: העלות השנתית עומדת על 5 מיליון דולר (כ-18 מיליון שקל). חלק מכתבי העת נרכשים באופן ישיר וחלקם דרך מלמ"ד (מרכז לשירותי מידע דיגיטליים) – גוף שהוקם על ידי ועד ראשי האוניברסיטאות במטרה להוזיל את עלויות הרכישה של שירותי המידע לאוניברסיטאות. בדו"ח הארגון לשנת 2017 מצויין כי נרכשו מנויים מכ-50 מו"לים שונים, עבור 40 מוסדות, בעלות מצטברת של 36 מיליון דולר (כ-130 מיליון שקל). לרשימת כתבי העת של אוניברסיטת בן גוריון.
  • מאוניברסיטת ת"א לא התקבל מענה לבקשה.

המידע מארגון מלמ"ד יכול לתת מושג כללי לגבי מספר המוסדות שנדרשים לרכישת מנויים לכתבי עת אקדמיים. קשה לדעת את גובה העלות השנתית המדויקת של המנויים, אך ניתן להעריך כי מדובר במאות מיליוני שקלים בשנה.

פרויקט S עדיין לא נמצא על הפרק בישראל

פנינו למועצה להשכלה גבוהה ושאלנו האם הצטרפות לפרויקט S עומדת על הפרק? מהמל"ג נמסר כי "כרגע אין עדיין למל"ג/ות"ת עמדה רשמית בנוגע להצטרפות לתכנית או לקואליציה הנ"ל. הנושא נמצא בבדיקה, שמדובר במהלך בעל השפעה רוחבית והשלכות תקציביות משמעותיות ויש לבחון אותו לעומק ביחד ה-stakeholders (אוניברסיטאות המחקר)".

שוחחתי עם שני מכרים מהאקדמיה ושאלתי אם הם מכירים את פרויקט S – במדגם המצומצם שערכתי לא שמעו על הנושא. יחד עם זאת, אמרו לי המכרים כי אם הקרנות האמריקאיות הגדולות לא יצטרפו גם הן לפרויקט – אז לדעתם לא מדובר בשינוי אמיתי או משמעותי.

*

מטבעם, מאמרים אקדמיים אינם נגישים ברמת התוכן למרבית הציבור (בכך אנחנו מנסים לסייע במסגרת פרויקט "במילים אחרות") – אך המצב בו הם אפילו אינם נגישים פיזית למי שאינו חוקר או סטודנט באוניברסיטה (למרות שהמנויים נרכשים בכסף ציבורי) – הוא בעיניי לכל הפחות בעייתי.

נציף את הנושא מחדש ברגע שימונה יו"ר ועדת החינוך בכנסת החדשה.

 

האם עיריית תל אביב מנסה להסתיר מידע מתושביה?

חופש המידע הוא לא תחום פופולרי באחת הערים המתקדמות בישראל: הפרוטוקולים אינם משקפים את הדיונים, הסכמי ניגודי העניינים מוסתרים, עתירות לבית משפט נדרשות בשביל מידע בסיסי שמחויב בפרסום על-פי חוק. המענה לבקשות חופש מידע בעיריית תל אביב הוא כנראה מהגרועים שיש. כתבה מקדימה לתחקיר אודות מערך התכנון והבנייה בישראל

| איל מגדלוביץ' |

כאשר יצאנו, בהנחיית המו"לים של שקוף, לחקור את מערכת התכנון והבנייה בישראל בכלל – ואת הוועדות המקומיות בפרט –  הבנו מיד כי יש צורך בבדיקה נרחבת: לצד חוקי התכנון והבנייה, עלה צורך להתעמק גם בחוקים משלימים, פקודת העיריות, לחשוף ניגודי עניינים וללמוד נהלים פנימיים, כל זאת לצד בחינה של מקרים ספציפיים ומייצגים – שיכולים ללמד על המצב בכללותו.

בהתבסס על מידע רב שהגיע לידינו, החלטנו להתמקד, בין היתר, במערך התכנון בעיריית תל-אביב. האופטימיים (או התמימים) שבינינו, היו יכולים לצפות כי איסוף המידע מעירייה המתהדרת כי "שמה לה למטרה להנגיש מידע ציבורי המופק ונאסף ביחידות העירוניות השונות, לשימוש הציבור", ומפעילה מערכות מידע דיגיטליות משוכללות, יהיה החלק הקל.

לצערנו, הסתבר כי מילים לחוד ומעשים לחוד. לא רק שהמידע שסברנו שהוא קריטי לבדיקה איננו זמין, שיחות שקיימנו עם פעילים חברתיים ועמותות מעלים תמונה בעייתית במיוחד: המענה לבקשות חופש מידע בעיריית תל אביב הוא כנראה מהגרועים ביותר שיש, ולעיתים אף חורג מהמותר או הנדרש בחוק.  

תל אביב – מובילה בהגבלת המידע?

השוואה שערך הפעיל החברתי דוד הברפלד בין הערים החברות בפורום ה-15 (הגדולות בישראל, חיפה, באר שבע, תל אביב וכו'), מעלה כי בשנת 2016, עיריית תל אביב "הובילה" בהפרש ניכר בסירוב לבקשות חופש מידע. כמעט 20% מהבקשות סורבו (ממוצע פורום ה-15: 6.3%). כמו כן, העירייה קטפה את המקום הראשון גם במשך זמן הטיפול, כאשר 42% מהבקשות המתינו בין 30 ל-60 יום (ממוצע: 15.3%) ו-19% מהבקשות המתינו בין 61 ל-90 יום (ממוצע 6.1%).

חשוב לציין כי פרסום נתוני הטיפול בבקשות לחופש המידע נדרש מהרשויות בחוק, ולמרות זאת עיריית תל אביב לא הואילה לפרסם את המידע אודותיה – אלא רק לאחר שהברפלד פנה ליועץ המשפטי לעירייה ואיים כי יעתור לבית המשפט. ואם זה לא מספיק, מידע אודות העתירות שהוגשו נגד החלטות הממונה לחופש המידע בעירייה – טרם פורסמו כנדרש.

מה מסתתר ביומנים?

הברפלד עצמו, הפעיל בין היתר במאבק נגד המגדלים שצפויים להיבנות בכיכר אתרים, עתר לבית המשפט לאחר שהממונה על חופש המידע בעירייה סירב להעביר לידיו חומרים אודות הטיפול העירוני בכיכר. והוא לא היחיד: גם עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה", ניהל ומנהל מאבקים עיקשים מול סירוב העירייה למסור מידע בנושאים שונים.

עתירה אחת של עו"ד מן הוגשה בעקבות הסירוב לפרסם את יומן מהנדס העיר, ועתירה אחרת הוגשה בנוגע ליומן מנהל אגף הנכסים. חשוב להזכיר כי שני בעלי התפקידים הללו הם פקידי ציבור, שתושבי תל אביב משלמים את משכורתם. בעבודתם יש עניין רב לציבור – ואין כל סיבה שתושבי העיר לא יוכלו לבקר אותה. למרבה השמחה, גם בית המשפט חשב כך: יומן מהנדס העיר כבר פורסם, ובדיון בעתירה בנוגע ליומן מנהל אגף הנכסים השופט הותיר פתח לאופטימיות זהירה.

כמה זמן לוקח להשחיר פרטי תעודת זהות?

הגשת עתירה לבית המשפט דורשת ידע ומשאבים רבים ולכן, למרבה הצער, איננה אפשרות שעומדת לרשות מרבית המסורבים.

"נראה שיש הבחנה בין אזרחים לגופים מוכרים", מסר לנו עו"ד אור סדן, היועץ המשפטי של התנועה לחופש המידע. כך קרה כאשר פעיל חברתי אחר (שמו שמור במערכת), נאלץ להמתין למעלה משישה חודשים – מעל ומעבר למותר בחוק – עד שקיבל מענה על בקשתו לקבלת הסכמי ניגוד העניינים של חברי המועצה הקודמת. עריכת הסכמי ניגוד עניינים נדרשת בחוק מכל חברי המועצה (מתוקף חברותם בוועדת התכנון המקומית) – כך שלא ברור מדוע לשלוח מסמך שכבר אמור להיות מוכן לקח כל כך הרבה זמן. נכון, החוק מאפשר "להשחיר" פרטי מידע מטעמי פרטיות – ועדיין, קשה להשתכנע כי השחרה של מספרי תעודת זהות דורשת זמן כה רב.  

בהקשר זה ראוי לציין כי החוק דורש להעמיד את הסכמי ניגוד העניינים לעיון הציבור, לפי הוראות שיתקין שר האוצר בנושא. אך מה? שר האוצר לא מצא זמן להתקין הוראות כאלה. אולי הגיע הזמן לעשות זאת?

מעיון בהסכמים שכבר פורסמו, ניכר כי הם חסרים ורחוקים מלשקף את מכלול האינטרסים הסמויים והגלויים של חברי המועצה: בעוד שחברים מסוימים מפרטים אודות עסקיהם הנוכחיים והקודמים, ועל הלקוחות המרכזיים שעבדו עמם, אחרים מסתפקים במילים בודדות. כן נמצאו נדמה אי-דיוקים בפרטים שמסרו חברי המועצה, ופרטים אחרים חסרים לחלוטין.

בכל מקרה, אפשר לומר בוודאות כי ההסכמים רחוקים מלהסביר, לדוגמא, יציאות של חברי הועדה המקומית מדיונים בטענה לניגוד עניינים.  אותו פעיל ביקש מהעירייה את רשימת המקרים בהם חברי המועצה הצהירו בישיבות על ניגוד עניינים שלא מופיע בהסכמים שלהם. דרישה זו כלל לא נענתה. האם עיריית תל אביב מנסה להסתיר מידע?

על הניסיון לחשוף ניגוד עניינים

גם אנחנו ב"'שקוף" הגשנו בקשות חופש מידע, ובפרט בקשה בה דרשנו לקבל את הסכמי ניגוד העניינים של חברי המועצה הנוכחית. חודש חלף ממועד הבקשה, ולמרות שכאמור ההסכמים אמורים להיות מוכנים במגירה, לאור המדיניות המצטיירת בעירייה הנחנו כי לא נקבל את המידע בקרוב. מה עשינו בנושא? פנינו באופן אישי לחברי המועצה וביקשנו מהם לפרסם את הסכמי ניגוד העניינים שלהם באופן וולונטרי.

ראש העיר תל אביב, רון חולדאי. כל חברי סיעתו התעלמו מבקשותינו.

למרבה הצער, ברוב המקרים אפילו לא זכינו לתשובה – בדגש על חברי סיעתו של ראש העיר חולדאי, שהתעלמו מאיתנו כולם. היחידים שהסכימו לחשוף את הסכמי ניגוד העניינים היו חבר המועצה וסגן ראש העיר, אסף הראל (סיעת "אנחנו העיר"), סגנית ראש העיר, מיטל להבי, וחברת המועצה סיגל ויצמן אהרוני (שתיהן מסיעת מרצ), ושלוש חברות סיעת "רוב העיר": חן אריאלי, ציפי ברנד ושלי דביר.

מעניין להזכיר כי עם הפנייה הראשונה שביצענו ל"רוב העיר", נמסר לנו כי חברת המועצה חן אריאלי היא שתשלח באופן מרוכז את הסכמי ניגוד העניינים של חברי סיעתה. לאחר שזה לא קרה, התברר כי הוחלט כי כל חבר מועצה ישלח את ההסכם בנפרד. עד היום לא זכינו להתייחסות מחן קראוס, יניב בנישו ויצמן ואסף זמיר – מי שכיהן עד לאחרונה כסגן ראש העיר, והוא המצטרף הטרי למפלגת "חוסן לישראל". לא נותר לנו אלא לתהות מה הוביל לשינוי בהחלטה – ובכל מקרה לפרגן למי שכן שלח (כאמור: חן אריאלי עצמה וכן ציפי ברנד ושלי דביר).

אסף זמיר, המצטרף הטרי למפלגת "חוסן לישראל" – לא חשף את הסכם ניגוד העניינים שלו בעירייה.

חופש מידע OUT, שיתוף הציבור IN?

לצד הדברים הללו, חשוב לומר כי עיריית תל אביב מצטיינת בפרסום מידע ייזום ומפעילה תכנית עירונית לשיתוף ציבור. מהבחינה הזו, היא כנראה הרשות המובילה בישראל.

לצד זאת, "בשנייה שנכנסים שיקולים דוברותיים, איך הרשות נראית – הם מיד זונחים כמעט כל שיקול שעולה על הדעת, כולל הוראות החוק", אומר גיא זומר מהתנועה לחופש המידע. הנחה זו גם מקבלת ביסוס במחקר שערכה התנועה לחופש המידע: עיריית תל אביב עומדת ב-72% מדרישות השקיפות המוגדרות בחוק – ציון נמוך בהשוואה לכפר סבא, חדרה, חולון, גבעתיים וערים אחרות.

כלכליסט: דירוג השקיפות ברשויות המקומיות, בהתבסס על נתוני התנועה לחופש המידע

ומה בנוגע למידע שכן מפורסם? משיחות עם פעילים חברתיים, עובדים בעירייה וחברי מועצה (חלקם לשעבר), עולה כי נהוג לערוך שינויים בדיעבד בפרוטוקולים ואלה לא משקפים נאמנה את הדיון בפועל. את הטענה הזו מחזקת לא אחרת ממבקרת העיר, אורית שבתאי-פרנק, שכתבה בדו"ח משנת 2017: "הפרוטוקולים הנרשמים בישיבות ועדת המשנה מתוקצרים וערוכים באופן, שלעיתים, מקשה על קורא שלא נכח בישיבה להבין את פרטי הסוגיות שעולות לדיון, הלך המחשבה, התפישות השונות, מגוון הדעות בשיח שבין הנוכחים בדיון ומסגרת הנימוקים לקבלת ההחלטות ולהצבעת חברי הוועדה", והוסיפה: "לעיתים נמצא, כי עובדות חשובות לדיון או החלטות אינן מנוסחות כראוי באופן המותיר מקום לפרשנות משפטית, ואף לא מקבלות ביטוי בפרוטוקול כלל, לדוגמא: הקפדה על תיעוד אישור פרוטוקול ישיבה קודמת, ציון יציאה/כניסה של חברי ועדה במהלך הדיון ועוד".

למרות שהחוק לא מחייב לעשות כך, כדי להתגבר על מה שלדעתנו המבקרת מציירת כ"טעות" ולא כמעשה מכוון, הומלץ בדו"ח לבחון רישום תמליל או להטמיע תוכנה ליצירת אינדקס להקלטה, באופן שיקל על התושב להתמצא בדיון. עיון קצר באתר העירייה מראה כי המלצות המבקרת כנראה לא יושמו.

מה הלאה?

אז האם בעיריית תל אביב חושבים שהנגשת מידע ושקיפות הן בסך הכל מוצר צריכה ממותג שאפשר לנפנף בו ולא, חס וחלילה, מדיניות? לא נותר לנו אלא לקוות כי העירייה תחשוף בפנינו את המידע שביקשנו באמצעות חוק חופש המידע, ומבלי צורך להיגרר לבית משפט.

ובכל מקרה – כבר יצאנו לדרך עם ביצוע התחקיר – עם או בלי שיתוף פעולה של עיריית תל-אביב. אנחנו מבטיחים לחזור אליכם בקרוב עם מידע מעניין.   

תגובות

עד למועד פרסום הכתבה, לא התקבלה תגובה מעיריית תל אביב.

*

עריכה: דפנה לביא

Portfolio Items