פוסטים

הגירעון הוא לא קטסטרופה – אבל אי-אפשר להתעלם מהעובדות // דעה

משה קאשי האשים אותי בחוסר דיוק וזריעת פאניקה בנושא הגריעון בתקציב המדינה – אך הנתונים עליהם התבסס בתגובתו הם, במקרה הטוב, לא מדויקים. כדי לטפל בגירעון נצטרך לבצע מספר צעדים לא נעימים, כמו קיצוץ בהוצאות לצד העלאות מיסים – וכדאי שנבצע אותם בהקדם. אסור להישאר שאננים ולהתייחס לנושא בקלילות

בתגובה למאמר "תפסיקו לעשות דרמה מהגירעון" (8/7/2019)

| טור אורח: טום קרגנבילד – "כלכלה קלה" |

ראשית, חשוב לי לומר תודה למשה קאשי על התגובה שלו לכתבתי הראשונה בנושא הגירעון. המטרה שלי בכתיבה היא לא לבסס אידיאולוגיה כלכלית – אני הרי לא פוליטיקאי – אלא להעביר ידע ולנהל דיון כלכלי. למרות מאמץ לא קטן במעבר על נתונים ובדיקתם – גם אני יכול לטעות בכתיבה של מאמר. אם פספסתי זווית חשובה או נתון רלוונטי, קל מאוד לשכנע אותי בטעותי.

כעת אגיב לנקודות שהועלה במאמר התגובה:

קאשי פותח וטוען שהסיבה לכך שהממשלה מצאה את עצמה השנה בגירעון כבר בחודש ינואר, היא בגלל שנדרש תשלום של 1.7 מיליארד שקל לקרנות הפנסיה הוותיקות. רק מה? התשלום כלל לא בוצע בחודש ינואר, אלא בחודש מרץ – ולכן לא באמת מסביר איך הממשלה הצליחה למצוא את עצמה בגירעון כבר בחודש הראשון של השנה.

בדיקה יותר מעמיקה של נתוני חודש ינואר בהשוואה בין 2018 ל-2019 מלמדת כי ההוצאות על תשלומי ריבית בינואר 2018 עמדו על 4.5 מיליארד שקל לעומת הוצאות ריבית של 4.1 מיליארד שקל בינואר 2019, כלומר הם דווקא קטנו. תשלומי הריבית לא מסבירים את הפער בין ההכנסות להוצאות בינואר. אז מה כן? ההוצאות שגדלו הן אלה של משרדי הממשלה, שתפחו מ-21 מיליארד שקל בינואר 2018 ל-26.4 מיליארד שקל בינואר 2019.

ישראל לא בדרך של יוון

קאשי טוען שגופים בינלאומיים לא הביעו חשש מהגירעון הישראלי וכי הפאניקה בנושא מוגזמת. כאן אקבל חלקית את הביקורת של קאשי לגבי ניסוח הדברים – אולי היה מקום לפרשנות פחות דרמטית. עם זאת, חשוב לציין שדו"חות ה-OECD וקרן המטבע העולמית תמיד כתובים בשפה נייטרלית ולא מעוררת היסטריה, מפני שמדובר בדיווח וסקירה טכנית של המצב הקיים. לטעמי, שני הדו"חות הללו הם דווקא כן דרמטיים בכך שבזמן פרסומם הם סתרו לחלוטין את האמירות של שר האוצר, משה כחלון, שאין בעיה עם הגירעון.

אתן לכם לשפוט לבד את הדברים של קרן המטבע העולמית:

"Israel’s budget deficit is on a rising path, reaching 3 percent of GDP in 2018 despite very low unemployment, lifting debt to 61 percent of GDP. Even with strong efforts to keep spending close to budget allocations, the deficit is expected to rise to 3.5 percent or more in 2019, and current policies imply further deficit increases in coming years. Leaving debt on a rising path will constrain Israel’s ability to use fiscal policy to cushion shocks to the economy. The budget deficit should therefore be reduced to 2.5 percent of GDP to ensure that the debt ratio stabilizes".

והנה גם מידע מדו"ח ה-OECD (מתוך ציטוט מתורגם של כלכליסט):

“יש צורך בהידוק המדיניות כדי לעמוד ביעדים הפיסקליים לטווחים ארוכים יותר ולהבטיח כרית ביטחון במקרה של מימוש הסיכונים"…"כדי להיות מסוגל לענות על הצרכים בהשקעה בתשתיות ובחינוך, ולטפח צמיחה מכלילה יותר, על הממשלה לחדש את מאמציה להגביר את היעילות במגזר הציבורי ולשפר את מבנה המס כדי להגדיל את ההכנסות".

חשוב לי לציין שאני מסכים לחלוטין עם קאשי לגבי זה שהכלכלה הישראלית לא עומדת בפני קריסה ואינה בדרכה של יוון. כמו שכתבתי במאמר שפורסם בשבוע שעבר בתגובה לפוסט של יאיר לפיד: "בגלל התנהלות לוקה בחסר של הממשלה מצאנו את עצמנו עם מעט מדי הכנסות לצד התחייבויות תקציביות גדולות. זה אומר שנצטרך לוותר על שירותים ממשלתיים או להגדיל את המיסים, אבל זה לא אומר שהכלכלה הישראלית עומדת לקרוס. אנחנו לא יוון ורחוקים מלהיות יוון. צריך להוריד את הדרמה, לבצע תיקונים תקציביים לא נעימים ולהמשיך הלאה".

החשש האמיתי הוא במקרה ולא נטפל בגירעון בטווח הארוך.

מהות החוב חשובה לא פחות מהחוב עצמו

קאשי מזכיר את זה שיחס החוב תוצר של ישראל, שעומד על 59.4 אחוזים, נמצא מתחת לרף של אמנת מאסטריכט שקובעת שהרף להתקבל אל מדינות גוש היורו צריך להיות 60 אחוזים. קאשי גם מציין שגרמניה עצמה לא עומדת ברף ויחס החוב תוצר שלה הוא 63 אחוזים.

הבעיה בטיעון הזה היא ההתעלמות מהחשיבות הגדולה של 60 האחוזים. כמו שציין נגיד בנק ישראל בישיבת הממשלה בנוגע לגירעון: "יש הבדל גדול בין ירידה מרמה של 70% ל-65% תוצר, לעלייה מרמה של 60% לאותם 65%, בעיקר כשלא מסתמן תוואי אמין לצמצום נטל החוב בהמשך". במידה וישראל תתחיל להתרחק מגבול 60 האחוזים ולא תטפל בבעיות, קיים חשש שחברות דירוג האשראי לא יהססו להוריד את דירוג האשראי בזמן יחסית קצר ונחזור לשלם יותר כסף על הריבית שלנו.

קאשי גם מתעלם מכך שלמרות שגרמניה בעלת חוב גדול משל ישראל היא נמצאת בעודף תקציבי מאז 2010 ומצמצמת את החובות שנגרמו בגלל משבר כלכלי. ליתר דיוק, קיימות כלכלות חזקות ומובילות בעולם שחוגגות על הגירעון שלהן כמו ארצות הברית, אנגליה, צרפת, ספרד ואיטליה אך כולן זוכות לביקורת לא מעטה על ההתנהלות וחלקן זכו להורדות דירוג אשראי בשנים האחרונות. לעומת זאת הכלכלות שזוכות לשבחים ולרמת חיים גבוהה כמו נורבגיה, איסלנד, דנמרק, שוודיה, קוריאה, אוסטרליה, ניו זילנד, הונג קונג ושוויץ  כולן נמצאות רחוק מתחת ל-60 אחוזים וכולן מתנהלות עם עודף או עם אחוזי גירעון נמוכים משמעותית מאלו של ישראל.

קאשי מזכיר שהחובות של ישראל מחולקים בין חוב חיצוני לחוב פנימי והזכיר בצדק, כמו גם קוראי המאמר המקוריים בתגובות, שהנתון חסר במאמר המקורי. בדיעבד אני מסכים שהייתי צריך להוסיף את הנתון, אבל בטח שלא הכחשתי אותו. בתגובות הפניתי את המגיבים אל החלוקה המדויקת של החוב בין פנימי לחיצוני כמו שזו מופיעה בתקציב המדינה.

למרות זאת, הטענה של קאשי שלחוב הפנימי יש רק השלכות חיוביות או שבעצם "אין הוצאה אזרחית טובה מזאת" – היא בעייתית מאוד. קאשי מציין שמדינת ישראל מסבסדת חלק מהחוב ומשלמת ריבית גבוהה שחוזרת לאזרחים, אבל שוכח שמי שמשלם על הסבסוד הם משלמי המיסים – שמעבירים כסף לממשלה היום ומקבלים את הכסף בחזרה בסוף חייהם – גם אם הם זקוקים לו יותר דווקא עכשיו. הוא גם מתעלם מהעלות הביורוקרטית של גיוס המס והעברתו דרך המנגנון הממשלתי. בנוסף, קאשי מתעלם מכך שמדובר בהטבה שתורמת הכי הרבה למי שמחזיק בפנסיה הגדולה ביותר, שכמעט ולא חוזרת לשכבות החלשות ביותר שחוסכות מעט, או שבכלל לא חוסכות לפנסיה. בגלל המשחקים של גיוס מס מחלק מהאזרחים והעברתו דרך אג"ח לחלק אחר מהאזרחים, יחס חוב תוצר פנימי, למרות שהוא פחות מסוכן מחוב חיצוני, עדיין יוצר עיוות גדול במערכת המס והרווחה – במיוחד במקרה של סבסוד הפנסיות של מדינת ישראל.

הכנסות זמניות, הוצאות קבועות

קאשי ממשיך ומסביר שהסיבה לגירעון נובעת בעיקר בגלל קיטון בהכנסות (וסותר את הטענה שלו עצמו בתחילת הכתבה) וגם כאן מפספס לחלוטין את העובדה שהיה גידול זמני בהכנסות בשנים 2017-2018 אבל ששר האוצר החליט להתחייב להוצאות קבועות וארוכות טווח באותה תקופה. גם בגרף שצירף, קאשי מפספס שפשוט חזרנו להכנסות ברמה שהיינו בה לפני 2017 בגלל הכנסות שהגיעו ממבצע גיוס מס חד פעמי של רשות המיסים ואקזיט של מובילאיי. למרות שכלכלנים הזהירו את שר האוצר שהוא מתחייב להוצאות קבועות גדולות על בסיס הכנסה חד פעמית, משה כחלון בחר להתעלם מהאזהרות.

שר האוצר משה כחלון

שר האוצר משה כחלון

בנוסף, יש סיבה טובה לכך שרק עכשיו משרד האוצר מטפל בבעיות בזמן שרבים התריעו קודם: שר האוצר השתמש במספר תרגילים חשבונאיים כדי להסתיר את ההוצאות הגדולות ולגרום לכך שבתקופת הבחירות יראה כאילו אין גירעון על ידי דחייה של ההוצאות והעברת חלקן אל מחוץ לתקציב המדינה. שר האוצר אפילו התראיין בהקשר לגירעון ואמר: "המומחים מטעם עצמם יתבדו: 2019 תהיה שנה נפלאה". בפועל שנת 2019 היא שנה של צרות כלכליות ומבקר המדינה התחיל בבדיקה לגבי הסתרת המידע מהציבור.

סוף דבר – לא צריך להתלהם

מסיבה לא ברורה לגמרי, קאשי, שאפילו לא בדק את העמוד של כלכלה קלה, יוצר איש קש ומאשים אותי בכך שאני מתנגד להעלאת מיסים כפיתרון אפשרי. לו היה קאשי בודק את סדרת הפוסטים על ניתוח הפתרונות שמציע משרד האוצר, היה מגלה שכתבתי שנדרשת העלאת מיסים ולא תהיה ברירה אלא להעלות את המע"מ. עם זאת, גם הסברתי למה במקביל כדאי לבטל מיסים אחרים מעוותים ולהחליף אותם בעליית מע"מ כדי לצמצם את נזקים. 

אני בהחלט לא מתנגד להעלאת מיסים ואפילו מעביר ביקורת על הורדת המיסים בזמן הגדלת ההוצאות בתקופתו של כחלון, אך עם זאת גם הייתי רוצה לראות ניסיונות לקצץ במקומות הלא יעילים על מנת לצמצם עד כמה שאפשר את העול על אנשים שעובדים קשה כדי להרוויח את שכרם.

קאשי, בלי לבדוק או פשוט לשאול, הניח שאני ליברטריאן שרוצה לבטל את תפקיד הממשלה לחלוטין, את כל שירותי הממשלה ואת מנגנוני הרווחה ואז גם המשיך לתקוף אותי. מציע לקאשי שלא להגדיר אחרים ולתקוף טיעונים שכתבתי ולא כאלה שהוא המציא בעצמו.

*

טום קרגנבילד כותב ומנהל את "כלכלה קלה" – עמוד פייסבוק ואתר אינטרנט שנוצרו במטרה להנגיש ידע כלכלי בשפה פשוטה, תוך התייחסות לאירועים אקטואליים, במטרה לתת לאזרחים כלים להבין טוב יותר את העולם הכלכלי.

תפסיקו לעשות דרמה מהגירעון // דעה

בשבועות האחרונים השיח הציבורי סביב הגירעון יוצר אווירה של משבר כלכלי עצום שנמצא על סף דלתנו. זה לא המצב. הכלכלה הישראלית יציבה, האמון בה הולך וגובר ו-75% מתשלומי הריבית המפחידים של המדינה בעצם חוזרים אלינו דרך הפנסיות ושוק ההון // טור דעה אורח

בתגובה למאמר "הגירעון שאסור לנו להתעלם ממנו" (09/06/2019)

| משה קאשי |

בכלכלה יש חוק ברור אחד – אין ארוחות חינם. לכל החלטה כלכלית יש תועלת ובצידה עלות. לכל החלטה של הממשלה בקשר להתנהלות הכלכלית של יש משמעות: כמה כסף מוציאים? איך מחלקים אותו? מאיפה מביאים את הכסף – ממיסים? אם כן, אילו סוגי מיסים? אולי באמצעות חובות? לכל אחת מהדרכים הללו יש תופעות לוואי חיוביות ושליליות. מבחינה כלכלית, אנחנו יודעים שהחלטה היא גרועה כשתופעות הלוואי של ההחלטות הללו גורמות יותר נזק מתועלת.

לפיכך, כאשר אתם נתקלים במאמר העוסק רק בתופעות הלוואי השליליות או החיוביות של החלטה פיסקאלית, דעו לכם – המאמר מתאר יותר את השקפת העולם הכלכלית של הכותב, מאשר את המציאות הכלכלית בפועל. תחת כלל אצבע זה נופל לטעמי הטור שפורסם לאחרונה בשקוף תחת הכותרת "בחירות 2019: הגירעון שאסור לנו להתעלם ממנו" שממשיך ושואל "למה הגירעון בתקציב המדינה צריך להדאיג אותנו?"

תחילה פותח המאמר בנתון מדאיג: "2019 היא השנה הראשונה מאז 2003 (!) שבה המדינה בגירעון כבר בחודש ינואר" – נתון שלא מלמד אותנו על המציאות בפועל. אסביר: הגירעון מתבסס על תזרים המזומנים של הממשלה בהסתכלות על 12 חודשים אחורה. הסיבה לגירעון ההיסטורי הגדול בחודש ינואר, נעוצה ברובה בעובדה שקצב הוצאות המשרדים על פני שנת 2019 לא דומה לקצ על פני שנת 2018. 

ב-2019, שיעור גבוה יותר מההוצאות בוצע בשליש הראשון של השנה, כולל תשלום של 1.7 מיליארד שקל לקרנות הפנסיה הוותיקות. כלומר: הגירעון שנמדד בינואר 2019 כלל בתוכו הוצאות של תקופה ארוכה מ-12 חודשים. לכן, במידה ולא יתרחשו אירועי משמעותיים בלתי צפויים, צפויה התמתנות בשיעורי הגידול של הוצאות המשרדים בהמשך השנה וכך גם בהיקף הגירעון. 

הכלכלה הישראלית יציבה

המאמר, ממשיך ומציין כי "קרן המטבע העולמית וארגון ה-OECD פרסמו את החשש שלהם מהכיוון אליו הולכת הכלכלה הישראלית". תחילה נציין כי אף אחד מהארגונים לא פרסם "חשש מהכיוון אליו הולכת הכלכלה הישראלית" – אלא רק את התחזית שלהם לגבי הגירעון הממשלתי. הקוראים מוזמנים לעיין בהודעה שפרסמה קרן המטבע העולמית. 

שני הארגונים לא פרסמו כל חשש, כי אין סיבה לחשש. מצבה הפיסקאלי של מדינת ישראל מבחינת החוב הממשלתי הוא מהטובים ביותר בין מדינות ה-OECD. יחס החוב-תוצר של ממשלת ישראל ב-2018 עומד על 59.4% – נמוך מהגבול העליון הנקבע באמנת מאסטריכט (60%). "מאסטריכט", נזכיר, היא אמנה של האיחוד האירופי מ-1992 שקבעה כי יחס החוב-תוצר של מדינות לא יעלה על 60%. אמנת מאסטריכט הוחלפה בהמשך על ידי אמנת ליסבון (2007), שם כבר לא נקבעה תקרה ליחס חוב-תוצר. אולם, ישראל המשיכה לדבוק ביעד המחמיר וכן השיגה אותו. רק לשם השוואה, אפילו גרמניה לא עומדת ביעד הזה.

מקור: דו"ח 2018 – יחידת ניהול החוב הממשלתי

מקור: דו"ח 2018 – יחידת ניהול החוב הממשלתי

הריבית – חלקה הגדול חוזר אלינו

לאחר מכן הכותב עוסק בהוצאות הריבית וכמה הן גבוהות ביחס להוצאות אחרות בתקציב: "תשלומי הריבית לבדם אחראים על לא פחות מ-9.9 אחוזים מהתקציב של 2019". ההיקש המתבקש הוא – הגדלת החוב משמעותה הגדלת ההוצאה לתשלומי הריבית על חשבון בריאות, חינוך וביטחון. 

אבל האמת שונה. 51% מהוצאות הריבית הינן בגין אג"ח מיועדות, הנושאות ריבית מועדפת של 4.86% פלוס מדד. רק כדי לסבר את האוזן, מי שרוצה לקנות אג"ח זהה בבורסה יצטרך להסתפק בריבית של 0.67% פלוס מדד, בלבד. במילים אחרות: הממשלה לווה כסף מקרנות הפנסיה שלנו ומשלמת ריבית מאוד גבוהה, יחסית לריבית שהייתה משלמת אילו הייתה לווה בשוק ההון.

הסבר על אגרות חוב מיועדות

אג"ח שהונפקו על ידי ממשלת ישראל ואינן למכירה בשוק החופשי, אלא מופנות ישירות לקרנות פנסיה בהיקף של 30% מכלל הנכסים של אותן קרנות. אג"ח אלה צמודות למדד ובתחילת 2015 נושאות ריבית קבועה של 4.86% (כאשר במצב הנוכחי העולם מתנהל בריביות אפסיות!). עד 2003 קרנות הפנסיה נהנו מ-70% מכלל נכסיהן באג"ח מיועדות, עד החלטת שר האוצר דאז בינימן נתניהו להפחית את שיעורן לכדי 30%. הנפקת אג"ח מיועדות לקרנות הפנסיה, בריבית גבוהה במידה ניכרת מריביות הנהוגות בשוק, מהווה הטבה משמעותית לציבור החוסכים. 

תשלומי הריבית שהממשלה משלמת על החוב, מועברים ישירות לחסכונות הפנסיה של הציבור ולביטוח לאומי. בנוסף, כמעט מחצית (48%) מהאג"ח הממשלתי מוחזק בקרנות הפנסיה של כולנו. כך יוצא, שכ-75% מהוצאות הריבית שמשלמת מדינת ישראל חוזרים אל תושבי מדינת ישראל כרשת ביטחון פנסיוני ואף מושקעים במשק לאורך השנים. 

להבנתי, אין הוצאה אזרחית טובה מזאת. בכלל, תשלומי הריבית על החוב הממשלתי (בניכוי אג"ח מיועדות) נמצאים במגמת ירידה מתמדת מאז 2013 – מ-38.4 מיליארד שקל ירדנו ל-29.4 מיליארד שקל ב- 2018. גם משקל תשלומי הריבית  מסך תקציב המדינה וביחס לתוצר ירד. את כל הנתונים הנ"ל ניתן למצוא בדו"ח השנתי של יחידת ניהול החוב הממשלתי.

מקור: דו"ח 2018 – יחידת ניהול החוב הממשלתי

מקור: דו"ח 2018 – יחידת ניהול החוב הממשלתי

עובדה נוספת שנעלמת מהמאמר היא, שעיקר הגידול בגירעון, ביחס לתוצר, נבע מירידה בהכנסות ולא מפריצה של מסגרת התקציב (ראה גרף 3). הסתרה של נתון זה מקלה על הכותב לתלות את הסיבה לגירעון בהוצאות שאינם מתיישבות עם תפיסת העולם הכלכלית שלו. ניתן לנהל דיון האם התועלת בתוכנית "מחיר למשתכן" עולה על העלות, אבל דיון זה צריך להתקיים בתוך המסגרת של חלוקת המשאבים של הממשלה ולא במסגרת תכנון הגירעון השנתי. כנ"ל לגבי התוספת לגמלאי המשטרה. 

מקור: ביצוע תקציב מאי 2019

מקור: ביצוע תקציב מאי 2019

האמון בכלכלה הישראלית ממשיך לעלות

לקראת סוף המאמר, הכותב חוזר על האזהרה שלא הייתה מצד קרן המטבע העולמית לגבי "ערעור הביטחון העולמי בכלכלה הישראלית" ומפני הורדת דירוג האשראי של החוב הממשלתי – צעד ש"יגרום לכך שנצטרך לשלם יותר כסף על ההלוואות שלנו, ואולי נמצא את עצמנו עם הוצאות ריבית אפילו יותר משמעותיות".

בפועל, האמון של השווקים הפיננסים במדיניות הכלכלית של הממשלה בישראל רק גבר בחצי שנה האחרונה, זאת למרות עליית הגירעון ביחס לתוצר. 

האמון נבע מרמת הריביות הנמוכה בה נסחרות אגרות החוב של מדינת ישראל. הריבית, מהווה אינדיקציה לאמון המשקיעים ביכולתה של ישראל לשרת את החוב. ככל שאמון המשקיעים גבוה יותר כך הריביות נמוכות יותר. בחצי שנה האחרונה, התשואה הנומינלית לפדיון על אג"ח ממשלת ישראל רשמה ירידה 58 נק' בסיס – מרמה של 2.42% בדצמבר 2018 לרמה נמוכה של 1.8% ביוני 2019. לא רחוק מרמה שנרשמה באפריל 2015 (1.73%), אז הגירעון הממשלתי עמד על 2.1% תוצר.

לשם השוואה, התשואה כיום על אג"ח ממשלת ארה"ב לאותה תקופה עומד על 2%. כלומר, מדינת ישראל לווה כסף בריבית נמוכה ממשלת ארה"ב.  משמעות הדבר היא, שהמשקיעים המלווים כסף למדינות, מעניקים סבירות גבוהה יותר שישראל תחזיר את החוב מאשר ממשלת ארה"ב. וזאת שוב, למרות העלייה בגירעון הממשלתי ביחס לתוצר. 

בפסקת הסיום, לאחר שהכותב פירט רק את כל ההשלכות הרעות לכך ש"התקציב המשותף שלנו נמצא במינוס הולך וגדל" הוא מתפנה לספק לנו את הפתרונות שכרוכים בהם רק השפעות חיוביות – קיצוצים, התייעלות וטיפול הגירעון. אפשרות של העלאת מיסים לא מובאת כאן כפיתרון, ואני רק יכול לנחש שלדידו של הכותב, לפתרון הזה יש רק תופעות לוואי שליליות. 

ההוצאה הממשלתית נקבעת על פי שני כללים פיסיקאליים, כלל ההוצאה ויעד הגירעון (ראו פירוט בהמשך). אי-שם במהלך ההיסטוריה, משרד האוצר הכפיף את שני הכללים הללו להשגת המטרה של עמידה באמנת מאסטריכט. העמידה ביעד הנכסף, שננטש בינתיים אפילו על-ידי מנסחיו (ראו לעיל), הינו הישג מרשים לכלכלה הישראלית. אך אל לנו להתעלם מתופעות הלוואי של הרדיפה אחרי היעד המדובר, כפי שמרמז הפער בשיעור ההוצאה האזרחית בין ישראל לממוצע ה- OECD. 

המצרפים התקציביים בהשוואה בינלאומית - ד"ר קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל

המצרפים התקציביים בהשוואה בינלאומית – ד"ר קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל

כלים פיסקאליים

בישראל נהוגים שני כללים פיסקאליים לקביעת תקציב המדינה: יעד הגירעון ותקרת ההוצאה. 

תקרת ההוצאה – הכלל קובע מגבלה על קצב הגידול של ההוצאה התקציבית לעומת שנה קודמת. בשנת 2010 נקבעה בחוק נוסחה לחישוב כלל ההוצאה משנת 2011 ואילך. על-פי הנוסחה שנקבעה, שיעור הגידול בהוצאה הציבורית לא יעלה על היחס שבין 60% (יחס החוב-תוצר הרצוי) לבין היחס חוב–תמ"ג, כשהוא מוכפל בממוצע שיעורי הצמיחה בעשור האחרון (3.5%). 

בשנת 2015 נקבע כי כלל ההוצאה יחושב עפ"י ממוצע שיעור גידול האוכלוסייה בישראל בשלוש השנים שקדמו למועד הנחת חוק התקציב, בתוספת היחס שבין 50%, יחס החוב-תוצר הרצוי לישראל, לבין יחס החוב-תוצר בפועל בשנה האחרונה. כלומר, לצורך נוסחה זו עודכן גם יחס החוב-תוצר הרצוי מ-60% ל-50%.

יעד הגירעון – הגירעון הוא ההפרש בין סך ההוצאות לבין סך ההכנסות בתקציב המדינה. נהוג למדוד את הגירעון כיחס בין הגירעון לבין התוצר. יעד הגירעון נקבע בחוק, על ידי הממשלה, בדרך כלל למספר שנים קדימה ומעודכן בהתאם לסביבה הכלכלית ולצורכי הממשלה. 

במקרה וקיים פער בין יעד הגירעון לתקרת ההוצאה, אזי לפי החוק גובר הכלל המגביל משני היעדים. 

למרות הכל – הגירעון לא מוצדק

לסיכום דברי עד כה, ניתן לומר: אפשר להיות רגועים. איתנותו של המשק הישראלי והאמינות שמקנים כיום השווקים הפיננסיים למדיניותה של ממשלת ישראל הם הזדמנות לדיון מחדש בהיקף ההוצאה הממשלתית, בהרכבה ובמקורות המימון שלה.

אולם, אין בדברי כוונה להצדיק את הגידול בגירעון ואת העלייה הצפויה ביחס חוב-תוצר, אלא להראות שהדיון בנושא זה מתקיים על בסיס אקסיומות שלמדנו בקורס מבוא לכלכלה.

בעקבות שני המשברים האחרונים – משבר הסאב פריים בארה"ב (2008) ומשבר החוב באירופה (2011) – חל שינוי בתפיסת הגירעון הממשלתי כחוב שיש לנהל אותו תחת אמות מידה ויחסים פיננסים קפדניים. כיום, אפילו "מוניטריזם", הדוגל בצמצום ההוצאה הממשלתית עד למינימום האפשרי, רואה את הכלי פיסקאלי כלגיטימי בייצוב הפעילות במשק ובמקרים מסוימים מביעה תמיכה בהגדלת הגירעון הממשלתי במסגרת ה"מייצבים האוטומטיים".

לפיכך, הדיון סביב הגירעון הממשלתי וההתפתחות ביחס חוב-תוצר צריך להתחיל בראשונה באבחון מצב המשק הישראלי וכיוון התפתחותה של הפעילות הריאלית. הדבר חשוב שבעתיים לאור העובדה שהשימוש בכלי הריבית לוויסות הפעילות במשק מוצה עד תום. 

המשך דיון המתנהל תוך התמקדות בחסרונות המהלכים שאינם מתיישבים עם השקפת העולם הכלכלית ו/או הפוליטית של הדובר, איננו תורם דבר למאמץ להיטיב עם העם. 

*

משה קאשי הוא כלכלן בעל ותק של 12 שנים בשוק ההון. במשך 8 שנים היה אחראי תחום מחקר ואנליזה בחדר עסקאות ני"ע בבנק הבינלאומי. כיום עוסק בהערכת שווי חברות וייעוץ פיננסי עבור חברות ומשקיעים.

יש לך הערה? כתבו למשה!