פוסטים

איך לצרוך תקשורת בלי שיעבדו עליכם? והפעם קליפי חדשות

בסדרת כתבות נביא בפניכם כתבות קצרות על הונאה, שקרים ומניפולציות בתקשורת. הפעם: שימוש בוידאו ערוך כדי להציג יריבים כשיכורים, דיפ פייקס ולמה התלהבות גדולה מדי של אנשי תקשורת לעתים אומרת שמטעים אתכם

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

ביום הבחירות לכנסת ה-23 פרסם בנימין נתניהו סרטון חתוך של יו"ר כחול לבן, בני גנץ. בסרטון נראה גנץ קורא "לא לשים כחול לבן בקלפיות". הסרטון הופץ כאש בשדה קוצים ואפילו עיתונאים בינהם אריאל שנבל הדהדו אותו

למעשה השורה המלאה שאמר גנץ הייתה: "לא לשים כחול לבן בקלפיות נגיע לבחירות רביעיות, בואו נגמור עם זה – צאו להצביע!"

לזכותו של שנבל הוא התנצל, וכדרך לתקן פרסם את הסרטון המקורי (ראוי להערכה). נתניהו עצמו לא התנצל, וניל הנדל, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, הורה על הסרת הסרטון מעמוד הפייסבוק של נתניהו וקנס את הליכוד בסכום מגוחך של 7,500 שקל. סכום זניח כנגד הפצת תעמולה שקרית על ידי יו"ר מפלגה ביום הבחירות – ועוד כולו ייצא מכיס הציבור. 

גם הסרת הסרטון הייתה חסרת ערך מאחר ונתניהו הפיץ אותו במקביל בהודעות אישיות לכל עוקביו בפייסבוק – כ-2.5 מיליון חשבונות. לעומת שנבל, אראל סגל המשיך להפיץ הסרטון ולאחר שהונחה להסיר אותו, התלונן, במקום להתנצל. 

זה, אגב הסרטון המקורי:

חברים, מסר ממני אליכם – חשוב שתשתפו. נתניהו הפיץ סרטון שקרי וערוך שמטרתו לגרום לכם לא להצביע. זה הסרטון המלא ושם אמרתי: לא נשים כחול לבן בקלפיות – נקבל בחירות רביעיות! אז אנא מכם, צאו להצביע ולהכריע. הגיע הזמן שהשקרן מבלפור ישלם על השקרים והפצת הרעל שלו. זה תלוי רק בכם!הסרטון הערוך והשקרי של נתניהו בתגובה הראשונה.

Posted by ‎בני גנץ – Benny Gantz‎ on Monday, March 2, 2020

גם לפני הבחירות הפיץ נתניהו סרטון פייק המציג את גנץ כאדם שמתחמק מלענות לשאלה של ילד בן 16 על ידי חיתוך הסרטון. 

גנץ הגיב ופרסם את התשובה שענה לנער אך ערך את הסרטון בעצמו כדי להשמיט הערה מעצבנת, אולי, של ח"כ גבי אשכנזי. גיא זוהר, בתוכנית 'מהצד השני' המחיש את הפער באופן מצויין.

הנאום החתוך והערוך של גנץ

האם גנץ סירב לענות על שאלה של ילד בן 16?! בליכוד חתכו – ובכחול לבן ערכו

Posted by ‎מהצד השני עם גיא זהר‎ on Tuesday, February 18, 2020

ככה תציגו מועמדת כשהיא שיכורה

לא רק חיתוך ועריכה. בתחכום קל אפשר כיום גם להשמיץ יריב בקלות יחסית.

מדובר בעיוות ויזואלי שנועד לחזק את התווית והרושם שאתם רוצים להדביק לאדם מסוים. קחו לדוגמא סרטון פייק שהפיץ נשיא ארה"ב דונלד טראפ על יריבתו הדמוקרטית, ננסי פלוסי. בסרטון שהפיץ ערכו הפסקות דיבור בנאום של פלוסי כדי שתתפס מגמגמת ולא יציבה:

סרטון אחר שהופץ באותה התקופה, האט את צילום הוידאו שלה כדי שתוצג כשיכורה. סרטון – שהגיע ליותר מ-2 מיליון אנשים בארה"ב – הופץ גם על ידי עו"ד של טראמפ, רודי ג'וליאני.

עולם הדיפ פייקס (Deep fakes)

עיוות וידאו ע"י חיתוך ועריכה שייכים כבר לעשור הקודם. השלב הבא הוא סרטוני דיפ פייק בהם ניתן לייצר ויזואליה של יריב פוליטי, להלביש אותו, להניע אותו ולגרום לו לומר מה שתרצו. קחו לדוגמא את וידאו בו נראה נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה, שנוצר במטרה להמחיש את עומקה של הבעיה:

ולפעמים זו סתם רשלנות

בתקשורת מרכזית ואמינה גם קורה שמפרסמים פייק ניוז, אבל לעתים מדובר ברשלנות או עצלנות. כך קרה לאחרונה כשבחדשות 12 דיווח על הסתערות על חנות בבלגיה והשתמשו בסרטון שרץ ברחבי העולם מבלי לבדוק את מקורו. הסרטון צולם בכלל בגרמניה בשנת 2011.

 

אז מה אפשר לעשות?

  1. אל תאמינו לסרטונים שפוליטיקאים מפיצים על יריביהם הפוליטיים. כמעט כל סרטון ערוך באיזושהי צורה. כשלאדם שחושב שהוא מעל החוק יש אינטרס מובהק להכפיש אדם אחר הוא גם ינטה לעשות זאת. 
  2. בכל הנוגע לסרטוני דיפ פייקס, אכן קשה לזהותם. ישנן טכנולוגיות שיכולות לזהות מרקם צבע פנים, כמות מצמוצי עפעפים ועיוותי פרופורציות – אבל הן אינן זמינות לגולש הממוצע. אז מה כן לעשות? אל תאמינו לסרטונים שמפיצים חשבונות אנונימיים. לא תוכלו לדעת אם זה אמיתי. אם תשתפו סרטון שקרי ותפגעו בשמו של אדם אחר תהיו גם חשופים לתביעת דיבה.
  3. בכלל אם סרטון (או כל דבר אחר) הוא פופולרי במיוחד – זה לאו דווקא אומר שהוא נכון ובריא לכם, במיוחד במועדים לוהטים במיוחד (כמו ערב בחירות).

מה המדינה צריכים לעשות?

  1. לדון על הנושא בכנסת, ולקדם חקיקה שתאפשר איתור, חקירה וענישה למפיצים של סרטוני-פייק
  2. להחמיר ענישה על פוליטיקאים שמפיצים סרטונים מזויפים – ולדאוג שהקנסות ייצאו מכיסם האישי, ולא מכיסא המפלגה.

בינתיים טוויטר כבר החלה לסמן סרטונים מניפולטיביים כמו אחד שהפיץ דונלד טראמפ לאחרונה, בו הציג את מועמד המפלגה הדמוקרטית, ג'ו ביידן, אומר שאינם יכולים להיבחר מחדש ויש לבחור בטראמפ. טוויטר גם חסמה לפני כמה חודשים את האפשרות של פוליטיקאים לפרסם מודעות בתשלום.

למעמיקים/ות: 

לבקר את התקשורת 4: "כתבות" ו"תחקירים" מלטפים בהזמנה אישית – מכספי הציבור שלכם

"חברת החדשות הפרטית" מוכרת "כתבות" ו"תחקירים" בהזמנה אישית, בהן כל התוכן מוכתב מראש על ידי המשלם. למעשה מוכרים לך פרסומת סמויה מתוחכמת, הנראת ונשמעת כמו כתבה חדשותית-עיתונאית אמיתית. החברה משווקת את ה"כתבות" שלה בכלי תקשורת מרכזיים כמו וואלה, ישראל היום, ועוד. תחקיר "שקוף" מגלה כי כתבות בהזמנה אישית פופולריות במיוחד בקרב חברות ממשלתיות, שרוכשות "כתבות" מפרגנות רבות על עצמן. גם ועדי עובדים משתמשים בשירותי החברה, כמו ועד הכבאים שרכש מהחברה "תחקיר" המכפיש בכירים בכבאות.

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| מאיה קרול |

כולנו נחשפים לחדשות כמעט כל שעה, אך אף אחד מעולם לא לימד אותנו איך לקרוא אותן בצורה ביקורתית. הגיע הזמן לשנות את זה. נכון, כל ילד יודע שהתקשורת מציגה רק חלק מהאמת, ופייק ניוז הפך למושג חם – אבל זה רק חלק קטן מהבעיה: עורכים משתמשים בכותרות ובתמונות שמפעילים אצלנו רגשות. עיתונאים מוהלים עובדות בתעמולה, ובעלי עניין בפייסבוק מציגים עצמם כעיתונאים.

כל ערוץ תקשורת מבנה לקוראיו מציאות מעוגנת בנרטיבים משלו הנותנים משמעות לעובדות, ומעצבים תפיסת עולם – בכוונה ובלי כוונה – גם אנחנו. לאף אחד מאיתנו אין זמן להפוך לחוקר תקשורת, להכיר את מפת האינטרסים ואת שלל המניפולציות בהן משתמשים הכותבים והעורכים. לכן החלטנו ב"שקוף" לצאת בסדרת כתבות והמלצות במטרה לסייע לכן ולכם לפתח יכולת להערכה ביקורתית של המדיה: כדי שתוכלו לעשות שימוש מושכל בחדשות, ולהבין מסרים ומה עומד מאחוריהם.

חברת החדשות הפרטית: "תחקירים" ו"כתבות" המתאימים את המציאות למי שמשלם

בשבועות האחרונים אני מפרסמת סדרת כתבות על המחדלים בשירותי כבאות. תוך כדי כתיבה, נחשפתי במקרה לתחקיר וידאו שעסק בכבאות ובמחדלים הנוראיים שמתרחשים בה. ראיתי שהתחקיר עלה בערוץ יוטיוב שנקרא "החדשות הפרטיות", ותהיתי – אולי מדובר בגוף תקשורת עצמאי, כמו שקוף? 

במהלך הצפייה בתחקיר עלו נקודות שנראו לי משונות, ולא עיתונאיות. למשל, ניסו להפריך כל מיני טענות שעלו בתחקיר של "עובדה" על הכבאות. הקריין השתמש בשפה מוגזמת, והטון היה חד צדדי –  הכפיש בכירים בכבאות אך האדיר את ועד הכבאים. אז חקרתי יותר לעומק, כדי להבין האם מדובר בתחקיר עיתונאי או במשהו אחר.

להפתעתי גיליתי שמה שנראה לי כמו כתבה  – הוא למעשה פרסומת. הופתעתי. ואז הבנתי: אם אני כעיתונאית נפלתי בפח – זה יכול לקרות לכולם. אז ברוכים הבאים לכתבה מספר 4 בסדרת הקריאה הביקורתית: מי עומד מאחורי מה שנראה כמו 'תחקירים', שאתם רואים ברחבי הרשת.

כי"ל, בנק לאומי, בזק, בז"ן: כולם רוכשים סרטי פרסומת "עיתונאיים" מחברת החדשות

חברת החדשות הפרטית נוסדה ב-2006 ע"י איתי רפופורט, כתב לשעבר בערוץ 11. החברה מפיקה ומפיצה תוכן שיווקי שנראה כמשדר חדשות אמיתי, ובעזרת כתבים ויוצאי מערכות חדשות, מצליחה לספק תוכן שיווקי שנראה כמשדר חדשותי אותנטי. החברה מפיצה את התוכן שלה בערוצים המסחריים, בערוצי השידור בטיסות אלעל, בכנסים, בדוא"ל ובסלולר. בין לקוחותיה: כי"ל, בנק לאומי, בזק, בז"ן, תנובה, ועוד. 

מתוך אתר חברת החדשות הפרטית

"אמת עיתונאית, אובייקטיביות, ואפילו לא גרם אחד של שיווקיות"

"הכתבות" וה"תחקירים" הם פרסומת מתוחכמת ואפקטיבית, שנערכת כמבזק חדשות או תחקיר במטרה להסוות מפני הצופים את העובדה שמדובר בתוכן שיווקי. באתר החברה נכתב מפורשות: "84% תופסים את החדשות הפרטיות כחדשות אמיתיות לכל דבר!", וגם: "כמעט איש מהצופים לא העלה על דעתו שמדובר בתכני חדשות שנעשו ע"י חברה פרטית. מכאן גם עלה שמבזקי החדשות הן הדרך האפקטיבית ביותר להעביר מסר: יש בהן אותנטיות, אמת עיתונאית, אובייקטיביות, ואפילו לא גרם אחד של שיווקיות או קידום מכירות". 

"חדשות אמיתיות לכל דבר". מתוך אתר חברת החדשות הפרטית

איך זה עובד, ומה המחיר?

החברה מציעה ללקוחותיה את מה שמצופה מחברת הפקה: צוות צילום, במאי, עריכה ועוד. 

רפופורט כוללת בשירותיה גם "כתיבת תסריטים מרתקים וסוחפים עם ערך עיתונאי אמיתי לכל המשדר, לכתבה המרכזית, ולראיונות". הדגש הרב בסרטוני התדמית ובאתר החברה על החשיבות של "ערך עיתונאי" ו"אותנטיות" ב"כתבות" שלה גורמת לך לחשוב של"כתבים" או ה"עורכים" יש מידה של שיקול דעת.  

אלא שהצעת המחיר שקיבלנו מהחברה מגלה שאין ולו קמצוץ של "ערך עיתונאי" – כל התוכן מתוכנן בקפידה ומותאם לחלוטין לרצון המשלם. נציג של החברה עמו שוחחנו טלפונית אמר לנו בנוגע לכתיבת התסריט לכתבה: "החכמה היא להוציא את כל הפגמים החוצה ולהשאיר את המסר. המסר הוא הכי חשוב".

עלות הפקה של "כתבה" של חברת החדשות הפרטית: 30 אלף ש"ח. 

מתוך הצעת מחיר שקיבלה "שקוף" מחברת החדשות הפרטית

הפצה באתרי חדשות אמיתיים: ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות

חברת החדשות הפרטית מוכרת אף שירותי הפצה: פרסום ה"כתבה" באתרי החדשות, כתוכן ממומן. בשיחת טלפון עם נציג החברה נאמר לנו כך: "אנחנו מפרסמים את זה לא עם אחד הכתבים שלהם, אלא 'בשיתוף עם חברת החדשות הפרטית', או 'בשיתוף עם בנק הפועלים'… כשאומרים 'בשיתוף' זה שם קוד לכתבות ממומנות". 

בהמשך השיחה סופר לנו על מגוון אתרי חדשות איתם עובדת החברה: "זו ארץ אינסוף האפשרויות. הכל יכול לקרות, אנחנו עובדים עם כולם". באתר החברה נכתב שהיא מפיצה את התוכן שלה בין היתר בעזרת: "מייל מעוצב ומגרה לצפייה בקישור כהודעה לתקשורת לכתבים".

ואכן, באתר החברה ניתן למצוא "כתבות" של החברה, שהתפרסמו בכלי התקשורת השונים. למשל, כתבה ב"ישראל היום" שעסקה בליגת הכדורגל של המרכזים הקהילתיים של עמידר, וכתבה בערוץ 12 עסקה בהשמדת קורנפלקס מזוהם של חברת "יונילוור". 

מתוך אתר חברת החדשות הפרטית

מהצעת המחיר שקיבלנו מחברת החדשות הפרטית, עולה כי פרסום ה"כתבה" באתר וואלה יעלה חמשת אלפים שקלים נוספים.

  • להצעת המחיר המלאה כפי שקיבלנו אותה מחברת החדשות הפרטית: לחצו כאן

מתוך הצעת מחיר שקיבלה "שקוף" מחברת החדשות הפרטית

"לפעמים לקוחות מבקשים מאיתנו 'אל תספרו שאנחנו ביקשנו את זה', שזה לא יראה כאילו הזמינו את הכתבה או החדשות"

משיחת טלפון עם נציג החברה עולה כי היא מפיצה את הכתבות גם כתוכן אותנטי באתרי החדשות ובטלוויזיה, ולא רק כתוכן ממומן. נציג החברה: "לפעמים לקוחות מבקשים מאיתנו 'אל תספרו שאנחנו ביקשנו את זה', שזה לא יראה כאילו הזמינו את הכתבה או החדשות".  כששאלנו האם החברה יכולה לעזור לפרסם "כתבה" שלה בתכנית בוקר, נאמר לנו: "זה בעיקר תלוי אם זה יעניין מישהו בתכנית הבוקר… אבל לא צריכה להיות איזושהי בעיה".

כתבה מאתר Ynet מוכיחה שאכן תוכן שיווקי של החברה מצליח להכנס כתוכן אמיתי לאתרי החדשות: בידיעה באתר מופיעה "כתבה" מצולמת של חברת החדשות הפרטית שמפרגנת לחברת חשמל על ציון 'שבוע האחריות החברתית'. הלוגו של Ynet מופיע לכל אורך ה"כתבה" של חברת החדשות, כך שהיא נראית כתוכן אותנטי. הקורא הממוצע לעולם לא יבין זאת: ניתן לגלות שמדובר בתוכן של חברת החדשות הפרטית, רק מפני שהכתבה הזו מופיעה באתר של חברת החדשות הפרטית.

מתוך כתבה באתר Ynet

מאות אלפי שקלים מהקופה הציבורית: משרדי הממשלה והחברות הממשלתיות קונים "כתבות" מפרגנות

חברת רפופורט מייצרת "כתבות" רבות עבור חברות ממשלתיות ומשרדים ממשלתיים, שתקציבם מגיע מהכיס שלנו.

מעבר על אתר חברת החדשות הפרטית וערוץ היוטיוב שלה מראה כי חברות ממשלתיות הן לקוח משמעותי. ניתן למשל למצוא באתר החברה 10 סרטונים על חברת "עמידר", 10 סרטונים עבור קופות חולים שונות, וכפי שניתן להסיק מהצעת המחיר שקיבלו מחברת החדשות הפרטית – מדובר בסרטונים שעלותם עלולה להגיע למאות אלפי שקלים, מהכיס שלנו. נבהיר שוב: אלו לא "כתבות", אלא תוכן שיווקי בתחפושת. 

כך למשל כתבה אחת מתהדרת בכותרת: "תחקיר מיוחד – סוד השיפור במאזנים הכספיים של החברות הממשלתיות", ומפארת מנהלים בחברות ממשלתיות. נשמעים בכתבה משפטים כמו: "הנהלת חברת החשמל מצליחה לייצר נוסחה שמביאה אותה לרווחים כספיים שלא ידעה כבר שנים". 

מתוך ערות היוטיוב של חברת החדשות הפרטית

מבדיקה בתקציבים ממשלתיים עולה כי המשרד להגנת הסביבה ומשרד האוצר – גם הם השתמשו בשירותי החברה. רשות החברות הממשלתיות שבאוצר שילמה לחברה ב-2016 כ-11 אלף שקלים, עבור סיקור כנס כלכלי והפקת מבזק חדשות בעניינו. (נראה שמדובר בכנס "אלי הורוביץ"). המשרד להגנת הסביבה הפיק ב-2011 "תחקיר מיוחד" בנושא "פינוי אסבסט מהגליל המערבי". מצאנו גם סרטון של משרד הבריאות, אך הוא לפחות הכיל מידע לתועלת הציבור: הסרטון מסביר מה התהליך שעוברים חולים סיעודיים או תשושי נפש עד לכניסתם למסגרת אישפוזית. 

מתוך אתר חברת החדשות הפרטית

ועד הכבאים קונה "תחקיר" כדי להכפיש את שמו של נציב הכבאות

גם ועדי עובדים משתמשים בשירותיה של חברת החדשות הפרטית כדי לקדם את מטרותיהם. באתר החברה ניתן למצוא "כתבות" שהופקו עבור ארגון העובדים הסוציאלים, הסתדרות המורים, ההסתדרות, ולשכת רואי החשבון. 

בולט במיוחד ה"תחקיר" המושקע שהפיקה לאחרונה חברת החדשות הפרטית עבור ועד עובדי הכבאות: כתבה בסגנון "עובדה" או "המקור", בארבעה חלקים(!). התחקיר נרכש ע"י ועד העובדים כחלק ממלחמה המתנהלת בשנים האחרונות בין יו"ר הוועד אבי אנקורי, לבין נציב הכבאות דדי שמחי. בהתאם, התחקיר מאדיר את ועד העובדים, ושם דגש החשיבות שלו בארגון הכבאות, ומצד שני – מכפיש בכירים בכבאות.

מה שמדהים הוא ש"התחקיר" מציג תיקים שכבר נסגרו על ידי נציבות שירות המדינה. למשל, ב"תחקיר" שולבה הקלטה של נציב הכבאות דדי שמחי, בו הוא נשמע אומר כי במידה וכבאי הופך לא כשיר רפואית, "מפטרים אותו בלי כסף ויורים לו בראש".

  • כתבנו כתבה נפרדת שעוסקת במחדלים ב"תחקיר" הכבאות של חברת החדשות הפרטית: קראו כאן

מתוך ערוץ היוטיוב של חברת החדשות הפרטית

בדקנו. נציבות שירות המדינה חקרו את הנושא, וקיבלו את תמליל ההקלטה המלאה. מהחקירה עלה כי הדברים של שמחי הוצאו מהקשרם לחלוטין: מיד לאחר שאמר שמחי "מפטרים אותו בלי כסף יורים לו בראש" הוא המשיך ואמר: "תפסיקו לחשוב שכל דבר זה ישר פיטורים. תירגעו. מה נראה לכם, שאנחנו רוצים לדפוק אתכם? אני דואג לכם יותר מכולם, לא נגדכם".

התלונה נסגרה ביוני 2019, אך ההקלטה מופיעה ב"תחקיר" של חברת החדשות הפרטית שעלה ליוטיוב בספטמבר 2019.

הקלטה ערוכה של נציב הכבאות דדי שמחי מופיעה ב"תחקיר". מתוך ערוץ היוטיוב של חברת החדשות הפרטית

ב"תחקיר" של חברת החדשות הפרטית מובאות גם עדויות להטרדה מינית של עובדת במערך הכבאות ע"י עובד אחר במערך. גם בנושא הזה הוגשה תלונה לנציבות שירות המדינה, שנחקרה ונסגרה מחוסר אשמה. נבהיר כי שקוף לא מתיימרת לשפוט את פרטי המקרה הספציפי בשום אופן, אך ראוי לציין כי בתחקיר של חברת החדשות הפרטית מוצגת תמונה חלקית: לא הוזכר כי התלונה נחקרה ונסגרה, למעשה כלל לא צוין כי הוגשה תלונה בנושא. לטענת ועד הכבאים העובדת הגישה לאחרונה ערעור על תוצאות החקירה. 

נקודה מעניינת נוספת היא שוועד הכבאים רכש את סדרת הכתבות הזו  כתשובה לתחקיר "עובדה" על הכבאות, בו הוועד מצטייר כחסר אחריות ובריוני. היה מפליא לראות כי כחלק מהניסיון של ועד הכבאים לשפר את תדמיתו, ה"תחקיר" שרכש מנסה להפריך את הטענות שעלו בתחקיר העיתונאי האמיתי "בעובדה". 

 

איך זה משפיע עליך (אזמ"ע)? כשאנו צופים קוראים חדשות, לא נבחין בקלות בין חדשות מזויפות לבין חדשות אמיתיות – וזו בדיוק החולשה שחברת החדשות הפרטית ולקוחותיה מצליחים לנצל. רפופורט TV מודעת להשפעה העצומה שיש לתקשורת על הציבור ומנצלת אותה בחכמה כדי לשטות בנו. כולנו עלולים להאמין שתוכן מסוים מופיע בתקשורת מפני שהוא חשוב  – כשבפועל הוא נמצא שם בגלל ששילמו עליו.

מה עושים כדי שיתוקן (מעש"י)? חברת החדשות הפרטית מתנהלת בצורה חוקית לחלוטין. לכן הגיע הזמן לשנות את החוק. בקדנציה הקודמת הופלה הצעת חוק של מיקי רוזנטל שביקשה לסמן היטב פרסומת סמויה. נלחץ על הח"כים בקדנציה הבאה (מתי שלא תהיה) – לחוקק את החוק החשוב הזה. בינתיים – קראו את פרויקט שקוף לקריאה ביקורתית, וזכרו: החובה להיות קוראים מודעים וביקורתיים מוטלת על כולנו.

 

תגובות: פנינו לחברת החדשות ולויינט – שניהם בחרו שלא להגיב לכתבה זו. אולם חברת החדשות כן הגיבה לכתבה קודמת שפרסמנו ועסקה אך ורק בכבאות והם הוזכרו בה: "כמי שזכה בפרס מצוינות עיתונאית ע״ש גדעון לב ארי ז״ל (2003) על כתבת יומן שחשפה את היקף המחלות ומקרי המוות הרבים בקרב לוחמי האש וכיצד המדינה מפקירה אותם – יש בי מחויבות לציבור הכבאים שהיא הרבה ומעבר לכל התקשרות עסקית. הערכה שלי אליהם עצומה. לגופו של עניין – רפופורט חברת החדשות הפרטית נשכרה על ידי ארגון הכבאים הארצי להפקת סדרת סרטים תיעודיים שיחשפו לציבור הישראלי, לראשונה, כיצד מתנהל מערך הכבאות הארצי, בדגש על צמרת הארגון. לצוות ההפקה והתחקירנים שלנו הגיעו עדויות קשות, צילומים והקלטות שאין יותר מדרך אחת לפרש אותם וסיפורים מסמרי שיער מפיהם של לוחמות ולוחמי אש אשר התייצבו מול המצלמות שלנו, הפגינו אומץ רב, ושיתפו. כל הסרטים מביאים עדויות אמיתיות, אותנטיות – את כולם קיבלנו מהכבאים עצמם".

לדברי החברה, "מערך משפטי מקצועי בחן את הסרטים פריים אחר פריים, שוט אחר שוט ומשפט אחר משפט – כולם נמצאו נכונים, אמיתיים, אמינים ושדירים. רפופורט חברת החדשות הפרטית הינה החברה הראשונה בישראל והמובילה בארץ בכל הקשור להפקת סרטים המביאים את המסר של לקוחותיה בסגנון עיתונאי (והכל חייב להיות אמיתי!). ביום שבו עזבתי את עבודתי ככתב טלוויזיה בערוץ הראשון , החלטתי להקים חברה אשר, לראשונה, תאפשר גם לגופים וארגונים לספר את סיפורם מבלי להיות תלויים בכלי תקשורת זה או אחר – ולא כפרסומת, אלא כיצירה עיתונאית פרטית מעניינת ואפקטיבית. בדיוק כך נהגנו עם הכבאים היקרים – מהרגע שבו אומת החומר שנחשפנו אליו – חשנו שליחות להפיצו לציבור. אני וכל רפופורט חברת החדשות הפרטית גאים שעמדנו לצידם של לוחמי האש האמיצים וסייענו בידם להביא את סיפורם, גרסתם לכלל הציבור".

בונוס: מה זה חוק הפרסום הסמוי?

חוק שהוגש במטרה להילחם בתופעה בה גורמים מסחריים רוכשים בכסף כתבות קנויות מהתקשורת – ואלו מופיעות ללא סימון ראוי. כלומר לציבור אין שום דרך לדעת שהכתבה איננה עיתונאית אלא פרסומית. החוק ביקש להגביל את תופעת הפרסום הסמוי ("תוכן שיווקי") בתקשורת ולקדם כללים לסימון של תכנים ממומנים. החוק הוגש ב-2015 ע"י ינון מגל ומיקי רוזנטל (ובהמשך עם בצלאל סמוטריץ' ויואב קיש)  ונפל ב-2016. 

את החוק הפילו חברי הליכוד, כולנו, הבית-היהודי, ש"ס, יהדות-התורה וישראל-ביתנו – ומהאופוזיציה הצביעו נגדו איציק שמולי, יואל חסון, חיליק בר ורויטל סויד.

לבקר את התקשורת 3: הכירו את החוקרת שמאפשרת לילדים להפיק סרטונים וכתבות כדי להבין מניפולציות בתקשורת

"התראות ואלגוריתמים מייצרים רסיסי מידע, והידיעה של הדברים הפכה לחשובה יותר מאשר ההבנה שלהם". הפעם במסגרת פרויקט הקריאה הביקורתית של שקוף, שוחחנו עם חלוצה בתחום: ד"ר מירה פוירשטיין. חזרנו עם שורה של כלים שיעזרו לדעת מתי ואיך עובדים עליכם. הכירו את החוקרת שמאפשרת לילדים צעירים להפיק חדשות, סרטים, כתבות לעיתונות ומשדרים, כדי להבין תקשורת ואת השפעתה עלינו

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| תומר אביטל |

כולנו נחשפים לחדשות כמעט כל שעה, אך אף אחד מעולם לא לימד אותנו איך לקרוא אותן בצורה ביקורתית. הגיע הזמן לשנות את זה. נכון, כל ילד יודע שהתקשורת מציגה רק חלק מהאמת, ופייק ניוז הפך למושג חם – אבל זה רק חלק קטן מהבעיה: עורכים משתמשים בכותרות ובתמונות שמפעילים אצלנו רגשות. עיתונאים מוהלים עובדות בתעמולה, ובעלי עניין בפייסבוק מציגים עצמם כעיתונאים.

כל ערוץ תקשורת מבנה לקוראיו מציאות מעוגנת בנרטיבים משלו הנותנים משמעות לעובדות, ומעצבים תפיסת עולם – בכוונה ובלי כוונה – גם אנחנו. לאף אחד מאיתנו אין זמן להפוך לחוקר תקשורת, להכיר את מפת האינטרסים ואת שלל המניפולציות בהן משתמשים הכותבים והעורכים. לכן החלטנו ב"שקוף" לצאת בסדרת כתבות והמלצות במטרה לסייע לכן ולכם לפתח יכולת להערכה ביקורתית של המדיה: כדי שתוכלו לעשות שימוש מושכל בחדשות, ולהבין מסרים ומה עומד מאחוריהם.

והפעם: ד"ר מירה פוירשטיין – חוקרת אוריינות מדיה דיגיטלית (חשיבה ביקורתית ביחס למדיה) והתנהגות צריכה חדשותית של בני נוער וסטודנטים. בעבודת הדוקטורט שלה, חקרה פוירשטיין את הקשר בין אוריינות מדיה לחשיבה ביקורתית, והייתה חלוצה בהטמעת תכנית "חינוך למדיה בגן הילדים" (1989), בהדרכת גננות ומורים לתקשורת, ובהקמת מרכזי מדיה ותקשורת לגיל הצעיר בשיתוף משרד החינוך והתרבות.

"סיקרן אותי להעריך באופן מדעי האם התנסות של תלמידים בכיתות ד'-ו' בתכנית לאוריינות מדיה מקדמת את החשיבה הביקורתית שלהם ביחס לתקשורת", היא אומרת.

במחקר מצאה שבעקבות התכנית התלמידים הפגינו יכולות ניתוח והערכה ביקורתיים למסרים בטלוויזיה ובפרסומות, במיוחד תלמידים שהתנסו גם בהפקה של סרטי וידיאו קצרים.

כמו שראינו בראיון עם ד"ר רן שמשוני, היכולת הביקורתית משתפרת פלאים ברגע שצרכן התקשורת מתנסה – אפילו פעם אחת – בתפקיד העיתונאי עצמו.

להבין גם מה לא נכתב בכתבה

חינוך לאוריינות מדיה דיגיטלית זו עליית מדרגה. הוא מתבסס על חקר המדיה, החברה והתרבות בעידן הדיגיטלי והרשתות החברתיות. מטרתו, לפי פוירשטיין, להעצים את הלומדים בכישורי חשיבה ביקורתית ותקשורת ההולמים את החיים בחברת המידע במאה ה-21. "אזרחי דמוקרטיה צריכים לדעת להתמודד באופן מושכל עם נושאים ואירועים בחברה הנמצאים בלב השיח התקשורתי-ציבורי", היא מדגישה, "להבין מדוע מידע מועבר, מופץ ונצרך במרחב התקשורתי. מהן מקורותיו? מה לא נכתב בו ומדוע? את מי הוא משרת? ואילו השלכות יש לכך על הקהל והחברה?"

פוירשטיין מציינת כי החינוך לאוריינות מידע ומדיה הוא חלק בלתי נפרד מחינוך לאזרחות מעורבת בדמוקרטיה ומצביעה על מעגליות מעניינת. "להכשיר אזרחים חושבים שיודעים להשתמש בתקשורת מתוך אחריות חברתית, ירתום את התקשורת לקידום שינויים חברתיים ובכך לשיפור איכות חייהם של האזרחים".

מה החשיבות של חשיבה ביקורתית ביחס למדיה בעידן של היום?

"היא מפתחת את ההכרה בערכה של הספקנות, בניגוד לציניות, ואת היכולת להבחין בין עיתונות מקצועית למידע שמתיימר להיות עיתונות. האינטרנט ופלטפורמות המדיה החברתית הפחיתו את כוחה של המדיה המסורתית, ואת איכות העבודה העיתונאית והדיווח החדשותי. נוצרה עיתונות חדשה, 'איטרטיבית' – כלומר חזרתיות על סיפורים, שימוש במקורות פחות אמינים, ריבוי כותרות סנסציוניות ושברי מידע. זה מרדד את השיח התקשורתי-חדשותי, והציבור מתקשה להבחין בין מידע שקרי למהימן".

לדבריה, ציוצים של פוליטיקאים ואנשי ציבור ויח"צנים מציפים את הרשתות, ומניפולציות מכוונות לאסוף נתונים אישיים ולטרגט מסרים ופרסומות. התוצאה: שיבושים בשיח ובדיון הציבורי. בד בבד, גדל ומתחנך דור ילדי המסכים המתנהל על-פי לייקים, וערכים של נראות ופרסום המניעים את דפוסי התנהגותו ברשת.

"התראות ואלגוריתם ברשת מייצרים רסיסי מידע, והידיעה של הדברים הפכה לחשובה יותר מאשר ההבנה שלהם". היטיבו לתאר זאת, לדברי פוירשטיין, ביל קובאץ' וטום רוזנטל מהניו-יורק טיימס: מעידן "תאמין לי" (כשחדשות המיינסטרים נתפסו כסמכות) עברנו לעידן "תראה לי" (שמעביר את האחריות לקהל השופט על-פי מראה עיניים).

"אנו חיים בעידן של פוסט אמת וקיטוב פוליטי, הודות להיצף המידע בתקשורת והריבוי בהטיות מידע מכוונות ('דיס-אינפורמציה'), בחדשות כוזבות ('פייק ניוז'), והאפשרות ליצור בוטים ודמויות וירטואליות לקידום אידיאולוגיות ואינטרסים של בעלי עניין בתחומים שונים".

על רקע דברים אלה, תכנית הלימודים באוריינות מדיה דיגיטלית לדעתה היא כורח המציאות, ואמורה להופיע כלימודי חובה החל מהגיל הרך. למרבה הצער, מערכת החינוך מתנהלת לאט מידי בהקשר הזה. "המערכת מתעוררת ומגיבה נקודתית רק כאשר אנו שומעים על אירועים קיצוניים, כמו בריונות ופורנוגרפיה ברשת, ביוש ('שיימינג'), התאבדויות ועוד. אולם אין כוונתי לעסוק בהפחדה או במגננה מול סכנות הרשת, אלא להעמיק את ההבנה של ילדים וצעירים באמצעות ידע ומיומנויות בתקשורת ובחשיבה ביקורתית, כמרכיב חשוב בחינוך לאזרחות בחברה דמוקרטית".

מה הדרך הכי טובה ללמד "קריאה" ביקורתית?

"לקיים דיונים המעוררים ביקורת וספקנות על התפקוד של אמצעי התקשורת סביב שאלות כמו: מה חלקה של התקשורת בעיצוב סדר היום הציבורי ודעת הקהל? איך הייצוג התקשורתי מבנה מציאות בנושאים כמגדר ומיניות, סטריאוטיפים, קבוצות ומיעוטים? כיצד פועלים גורמי כוח – שלטון, פוליטיקאים, בעלי הון ותאגידים – לקידום אידאולוגיות ואינטרסים בזמן נתון? מה תפקידה של התקשורת בדמוקרטיה?"

פוירשטיין מאמינה שהניתוח הביקורתי של תכני התקשורת ומסריה הכרחי, אך לא מספיק. יש לשלבו בהתנסות בהפקה ובהעברת מסרים במגוון פורמטים כמו הפקת סרט קצר, יצירת פוסט, כתבה וסטורי לאינסטגרם ועוד.

מירה פוירשטיין

על התלמיד להתנסות בתהליך ההפקה והיצירה של מסרים כדי להבין את המניפולציות שעושים עליו

בתכניות שיזמה פוירשטיין, ילדים בגילאים צעירים מתנסים ברזי ההפקה. "ברגע שהם עומדים במקומם של העיתונאים ועורכי החדשות או התכניות, מומחשת להם מידת האחריות החברתית הנדרשת מסוכני המדיה, ומה האפקט שיש לכך על החברה והתרבות. בנוסף הם בעצם לומדים איך אפשר לעשות מניפולציות כמו הטיות בדעת הקהל, ספינים וחדשות כוזבות, במיוחד בטכנולוגיות הדיגיטליות. זו התנסות שמפתחת את המודעות לאפקטים שהתקשורת מחוללת על הידע והאמונות שלהם כקהל".

התכנית מתבססת על תפיסות מפתח (ר' במסגרת) שפותחו כבר בשנות השמונים (Namle) שהן לדבריה "לב הניתוח הביקורתי". עם הזמן, אלו אומצו ויושמו בהתאמה לשינויי הסביבה התקשורתית בהיקפים שונים ובמגוון מערכות חינוך ברחבי העולם כולל ישראל ובארגון הבינלאומי Unesco.

תפיסות מפתח באוריינות מדיה

  • כל מסרי המדיה הם תוצר של הבנייה תקשורתית
  • הייצוג התקשורתי של נושאים ואירועים משפיע על האופן שבו הקהל תופס את המציאות החברתית
  • הפרשנות של מסרי המדיה נוצרת ביחסי הגומלין שבין מדיה, טקסט וקהל
  • מסרי המדיה מעוצבים בהקשרים כלכליים, פוליטיים, חברתיים ואסתטיים
  • כל אמצעי תקשורת מתאפיין בשפה, בסוגות ובמערכות סמלים משלו

כל אחת מהתפיסות היא בסיס ליצירת שאלות מעוררות ספק, בהתאמה לגילאים שונים.

למשל ניתן לדון עם תלמידים: מה חלקם של אמצעי התקשורת בקביעת סדרי העדיפות בחברה? ומה חלקם בעיצוב אופייה של הדמוקרטיה ושל איכות החיים של האזרחים? מה הפוטנציאל שיש לאינטרנט ולרשתות החברתיות בהעצמת הקהל? מה תפקידו ואחריותו החברתית של הקהל בעידן של רשתות? איך הוא יכול להשתתף ולהשפיע על השיח התקשורתי-ציבורי?

"לדוגמא", אומרת פוירשטיין, "כשרה"מ בנימין נתניהו זימן מסיבת עיתונאים בנושא החסינות – זה מקרה מבחן להצבת שאלות על תעמולת בחירות, סדר יום תקשורתי-ציבורי והתפקוד של כלי התקשורת – ככלב שמירה של הדמוקרטיה או ככלב שמירה של הפוליטיקאים?"

מקור: הארגון הלאומי בחינוך לאוריינות מדיה, ארה"ב NAMLE

האם דבריו של השר פרץ באמת היו אומללים?

פוירשטיין מציינת את תרומתה של התכנית להבנת המציאות האקטואלית, במיוחד על נושאים שאין לאנשים ידע מוקדם עליהם כמו סוגיית בעיות האקלים, או המאבק על קידוח לווייתן. "ביסודו של דבר, התלמידים עוסקים בשאלות כמו: אילו מקורות מידע מצוטטים בידיעה, מה מאפיין את הייצוג התקשורתי, ומדוע חלה הקצנה בניסוח כותרות שליליות ומבוססות קונפליקט".

כדוגמא היא מציבה את הכותרות "הליכוד נגד בנט: "מסכנים את גוש הימין" או "אוחנה: דבריו של רפי פרץ נגד הקהילה הגאה הם אומללים, חשוכים ושגויים".

מתוך כתבה בהארץ. צילום: אמיל סלמן

"את מי זה משרת, ובאיזה הקשר פורסמו?" שואלת פוירשטיין ועונה: "במקרה של הרב פרץ, מערכת החינוך אמנם הגיבה בפרסום בתי ספר שערכו שיעורים בנושא של "קבלת האחר", וזה חשוב. אבל אני מניחה, שמעט מורים עסקו באופיו של הייצוג והמסגור התקשורתי, ומה חלקם בתפיסת האירוע והבנתו בקרב הקהל. הפכנו להיות צרכני חדשות של 'מה קורה'", היא מדגישה שוב, "מבלי לרדת לרבדים העמוקים יותר, הבוחנים את מקורות המידע, מהימנותו וטיב מסריו".

כיצד אתם מלמדים את מקום המדיה בחברה דמוקרטית?

"התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. בעולם של תקשורת דיגיטלית ורשתות חברתיות, גובר כוחו של הקהל להשפיע על המדיה ולבקר עד כמה היא עושה נאמנה את עבודתה. על-פי גישת האקולוגיה של המדיה יש חשיבות רבה לטיב האינטראקציה בין הקהל לסביבה התקשורתית בעיצוב פני התרבות והחברה שלנו. בהקשר הזה, אוריינות מדיה מכוונת להעצים את יכולות הקהל בהתמודדות מול אתגרי חברת הרשת".

כך למשל, היא מסבירה, סטודנטים בודקים את דפוסי הצריכה והשימושים שהם עושים בתקשורת: באילו נסיבות וכיצד הם הופכים לסוכני תקשורת המקדמים מסרים בקבוצה החברתית שלהם. "מבלי להיות מודעים לכך, לעיתים תכופות הסטודנטים הופכים למשת"פים של ארגונים, גופים מסחריים או פוליטיים, כדי להעביר רעיון או מסר ללא בקרה והערכה מוקדמת".

"אנחנו סוגדים לטכנולוגיות ששוללות את היכולת שלנו לחשוב"

לדבריה, הטכנולוגיה לא מפשטת את המצב. ההיפך. "ג'ורג' אורוול דיבר על החשש מהאח הגדול. אך הנבואה של אלדוס האקלסי בספרו "עולם חדש מופלא" מדייקת יותר את רוח התקופה. אנחנו סוגדים לטכנולוגיות ששוללות את היכולת שלנו לחשוב. אנו מאוהבים בטכנולוגיה, ולא רואים או שמים לב איך נשללת מאתנו הפרטיות, או איך מעבירים לנו מידע שגוי ומוטה".

פוירשטיין מדגישה כי דווקא אזרחי הרשת נדרשים לחשוב ולהגיב בספקנות ביקורתית, לאתר הטיות וטעויות עיתונאיות, ולייצר מסרים חלופיים לאלה הזוכים לבולטות ולקולות הגמוניים בתקשורת המיינסטרים. "דרך טובה להתמודדות היא תקשורת עצמאית, בלתי תלויה ואזרחית, לחיזוק האינטרס הציבורי-חברתי על בסיס דיוק ומהימנות המידע, שמירה על סטנדרטים של אתיקה ועתונות מקצועית, וכן יש מקום לקידום אתרים העוסקים בביקורת התקשורת, כמו העין השביעית. יש לעודד מגמה זו".

מה את חושבת על עיתונאים במדיה המסורתית שמשרתים בקביעות את השלטון?

"זה מצער מאד. אנו חיים בחברה טכנולוגית פתוחה ונאורה, צרכני מידע ותקשורת על בסיס יומיומי ורחב, אך חלק ניכר מאתנו איננו אוריין תקשורת. כאשר התקשורת לא הוגנת ולא מאוזנת מטעמים פוליטיים ומסחריים – בגלל קרבה של עיתונאים וארגוני תקשורת לשלטון, לפוליטיקאים, לתאגידים ובעלי הון – היא משועבדת לאינטרס של המו"לים על חשבון האינטרס הציבורי".

התוצאה, לדבריה, היא פגיעה בעקרון זכות הציבור לדעת בחברה דמוקרטית, ואיכות המרחב התקשורתי-ציבורי. עוד תופעות לוואי: דיווח חלקי ומוטה (או שקרי) שמשבש את איכות חייו של האזרח, מעוות את תפיסת המציאות, את דעת הקהל ואת ההחלטות של הציבור, כיצד להגיב ולפעול ביחס לנושאים ואירועים בחיי היומיום שלו.

אבל העיתונאים האלו יענו לך שצריך לסקר ולדווח גם על כך שהמצב מעולה?

"כאזרח אתה צריך לקבל החלטות באופן מושכל. אזרחים היודעים לבחון בביקורתיות את התקשורת יכולים להבין ולקדם את הנושאים שחשובים או רלבנטיים להם, ולא ללכת שבי אחרי מה שעיתונאים חושבים מה חשוב שהם ידעו. אנחנו לא מחוסנים במאה ה-21 בפני הטיות המידע, במיוחד בחדשות. לכן איכות השיח התקשורתי היא חיונית, כי היא משפיעה על דעותינו, זהותנו ותפיסת עולמנו – במיוחד במציאות המשתנה והדינמית בישראל, ובטרפת הבחירות".

לדבריה, המחשה טובה לאופן שבו מתנהלת היום התקשורת אפשר לראות במפת התקשורת הישראלית והשינויים שחלו בה. "המפה משקפת את האופן שבו יחסי הכוחות בין בעלי הון, פוליטיקאים ותקשורת מתווים את טיבו של הסיקור התקשורתי – אילו נושאים יסוקרו ואילו לא, לאיזה פוליטיקאי תינתן במה, ובאיזה אתר יהיה סיקור אוהד או שלילי לרה"מ, למשפחתו ולאנשי ציבור ומעצבי מדיניות".

פוירשטיין נותנת את סוגיית אסדת "לווייתן" כדוגמא הנוגעת לבריאות הציבור הרחב. כבר נחשף שחברת נובל אנרג'י משתמשת בכספי פרסום למימון כנסים וכאמצעי להטיית הסיקור על אודותיה.

פייק ניוז זו לא הצרה המרכזית

פוירשטיין מדגישה כי המושג "פייק ניוז" מדאיג , אבל לא העיקר. "כבר במאה ה-16 היו חדשות כוזבות" ומאוחר יותר, בסוף המאה ה-19, התפתחו ז'אנרים שונים של סנסציות כעיתונות צהובה.

כיום, פוליטיקאים ומנהיגים כמו דונלד טראמפ ונתניהו רותמים את המושג כדי ליצור דה-לגיטימציה של העיתונות, ושל כל ערוץ תקשורת או עיתונות המנוגדים לקו המחשבתי שלהם. "באופן זה, הם מערערים על כוחה של העיתונות החופשית ופעולתם של ארגוני החדשות. כתוצאה חלה ירידה באמון הציבור בתקשורת ובעיתונאים בכלל. המושג פייק ניוז הפך כמטבע לסוחר המתווה את אופייה של התקשורת, מערער את אמון הציבור בה, ויוצר תפיסה צינית ביחס לאירועים ולעיתונאים. אולם, חשוב לדון בו בהקשר הרחב של אמצעי תקשורת וכוחם המניפולטיבי, והיחסים שבין מדיה, טכנולוגיה ודמוקרטיה בהקשרים חברתיים-פוליטיים".

המצב נהיה גרוע יותר משנה לשנה?

"היום יותר ויותר מנהיגים נעזרים בתקשורת להשמעת קולם ולקידום האינטרסים שלהם. הרשתות החברתיות הפכו פלטפורמה נוחה לתקשורת ישירה עם האזרחים, בציוצים, בסרטי וידיאו קצרים, ובהעברה אפקטיבית ומהירה של מסרים אך גם למינוף והגברה של פייק ניוז".

אם אני רואה כתבה מפרגנת לממשלה עלי לחשוד?

"ספקנות היא תנאי חשוב ומוקדם, אך איננו מספיק. עליך להיות בעל ידע ומיומנויות תקשורת גם ביצירה ובהפקה של מסרים כדי להבין את האסטרטגיות שבהם משתמשים העיתונאים לעיצוב הכתבה וקידומה, כדי להבין באופן מעמיק את המידע ומסריו".

אחד הכלים שפוירשטיין מציעה הוא לשאול שאלות סביב כתבה 'חשודה' כמו: אילו נקודות מבט מוצגות? מי הקולות המצוטטים ומי לא? מה הייצוג התקשורתי הניתן לממשלה, לאנשים המוצגים, ומדוע? מהם מקורות המידע של הידיעה? באיזה הקשר פורסמה? מי הבעלים של העיתון/הערוץ, ומה האינטרס שלו?"

שימוש מושכל בתקשורת מכשיר את הקהל הקוראים כשומר סף

למרות שהינה חסידה גדולה של התחום, פוירשטיין לא מתיימרת לטעון שאוריינות תקשורת היא פתרון בלעדי. אבל היא מדגישה כי הכשרת דור העתיד של אזרחי הדמוקרטיה, כבר מגילאים צעירים, לאוריינות מדיה ביקורתית תעצים את יכולת הציבור לתפקד כ"שומרי הסף" בדמוקרטיה. "אנשים המסוגלים לפקח על האחריות החברתית של התקשורת, ולהתנהג בסביבה התקשורתית באופן מושכל ואפקטיבי".

פוירשטיין מקווה להכניס את התכנית למערכת החינוך בכל הגילאים, ובהקדם האפשרי. בשנים האחרונות כבר חל לדבריה מינוף של התחום והוא תופס תאוצה ומודעות רחבה בקרב אנשי אקדמיה, חינוך ומעצבי מדיניות בארץ. "גם האגודה הישראלית לתקשורת מנסה בימים אלה לקדם את התכנית במשרד החינוך, וכיום יש מאגר משמעותי של חומרים ותכניות לימוד ברשת, המיושמים במערכות החינוך של בתי-ספר במכללות ובאוניברסיטאות".

פוירשטיין פיתחה תכניות לאוריינות תקשורתית לבתי ספר יסודי וחטיבות ביניים, ובהכשרת מורים במכללת אורנים. מי שלומד במגמת תקשורת בתיכון, לומד ומתנסה בחומרי האוריינות. אך כפי שהיא אומרת: צריך להתחיל בגן ובחינוך היסודי כלימודי חובה. ההמצאות הטכנולוגיות והחדירה של חדשנות תקשורתית לחייהם של ילדים מאיצים את התופעות השליליות הנובעות משימוש לא מושכל בהן. "לכל טכנולוגיה יתרונות וחסרונות. האחריות היא על הקהל והאופן שבו הוא משתמש בה".

פוליטיקאים בכלל רוצים שהנושא הזה יילמד?

"לא נתקלתי בהתנגדות, אך זה מאבק ממושך של שנים במערכת החינוך על מה חשוב יותר או פחות להכניס לתכנית הלימודים. התנודות במערכת הפוליטית בישראל והתדירות שבה מתחלפים שרי החינוך והמנכ"לים מערער על היציבות של סדר היום החינוכי, וזה מקשה על הכנסת התכנית והטמעתה".

על אילו טכניקות על קצה המזלג לאוריינות תקשורתית את ממליצה לקוראי שקוף?

"אין רשימת טכניקות וגם לא מרשם, אלא למידה שיטתית של תחום החינוך לאוריינות מדיה דיגיטלית ומסגרת מושגית רחבה, והתנסות ביישום תפיסות המפתח המרכזיות שהזכרתי. אני מציעה להיכנס לאתרים רלוונטיים העוסקים בכך (רשימה קצרה בהמשך, ת.א)".

נעשתה אי פעם הערכה לתכניות באוריינות מדיה?

"בוודאי, כחלק מהמשוב שמורים וסטודנטים דיווחו בהתנסויות עם תלמידים במסגרת לימודי החוג לתקשורת, במחקרים ובהשתלמויות. יש צבר של עדויות משדה המחקר על האפקטיביות של התכנית וככל שהלמידה ממושכת כך גדלה מידת היעילות שלה. בישראל אוריינות המדיה נבחנה בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, במחקר שערכתי עם ד"ר לאה מנדליס, בחסות המכללה האקדמית בנתניה והאיחוד האירופי". פוירשטיין מציינת כי מחקר מהעת האחרונה, מדד אוריינות מדיה (2019) שנערך בקרב 35 מדינות באירופה, מצא קשר בין שחיתות ורמות האמון בחברה לאוריינות מדיה. לפי המחקר, ככל שהמדינה פחות מושחתת היא זוכה לניקוד גבוה יותר באוריינות מדיה. מדינות עם רמות גבוהות של חוסר אמון במדענים ובעיתונאים קבלו ציון נמוך באוריינות מדיה.

תוצאת תמונה עבור רפי פרץ

שר החינוך רפי פרץ (מחשבון הטוויטר שלו)

הבעלים "החדשים" מונעים מאינטרסים כלכליים-מסחריים

לסיום, פוירשטיין ביקשה להצביע על סוג של פרדוקס שנוצר כיום. מצד אחד, האינטרנט והפלטפורמות החברתיות הרחיבו את אפשרויות הביטוי והדמוקרטיה המשתתפת של פרטים וקבוצות בחברה, ומצד שני, תאגידי מדיה כמו פייסבוק וגוגל השתלטו על המרחב הציבורי והרחב של התקשורת, כבעלי המידע המרכזיים, האחראים על עיצובו והפצתו.

בזאת הם החליפו את התקשורת הישנה – טלוויזיה, עיתונות, רדיו, פרסומות. הבעלים החדשים מונעים מאינטרסים כלכליים-מסחריים, במטרה לקדם מוצרים יותר מאשר ליידע את הציבור או לעורר השראה המטפחת חשיבה ביקורתית ומקדמת את איכות השיח הדמוקרטי. "לכן", היא טוענת, "החינוך לאוריינות מדיה הוא תשובה חשובה ומשמעותית לאזרחי דמוקרטיה: להבין ההקשרים החברתיים-פוליטיים-כלכליים שבהם מועברים מידע ומסרים במדיה, ולהתנהל חכם מול מארג יחסי הכוחות בחברה רב תרבותית ומרושתת".

בונוס: כלים לבדיקת מקורות מידע ומהימנות הדיווח החדשותי

תרגיל בהערכת מקורות מידע ואמינות הדיווח התקשורתי:

דיון בסוגיית אסדת הלוויתן באמצעות ניתוח ביקורתי של מקורות המידע שהשתמשו בהם בדיווח של כל אחד מהערוצים:

החלה הזרמת הגז מאסדת לוויתן; תושבים התפנו, אתרי ניטור האוויר קרסו/כלכליסט (31.12.19)

מול מחאת התושבים: שלב הנישוב בהרצת אסדת לוויתן הסתיים/וואלה ניוז ( 31.12.19)

  • איך מסגרו את הנושא בכל אחד מהערוצים? מדוע?
  • מה נקודת המבט המוצגת בכל סיקור? באילו אמצעים-חזותיים ומילוליים השתמשו?
  • באילו מקורות מידע השתמשו בכל דיווח – אילו מהימנים יותר, לדעתכם? נמקו
  • מי הדוברים או הקולות המצוטטים בכל דיווח? מדוע?
  • אילו עובדות חשובות מוצגות בכל דיווח, ומאיזה סוג?
  • האם יש מידע נוסף שהייתם רוצים לדעת שלא מוצג בדיווח?
  • האם יש הבדל בין מקורות המידע שהשתמשו בכל עיתון? מדוע?
  • האם יש לדעתכם, הטיות במידע ? הסבירו

דיון מסכם: ערכו השוואה בין שתי הכתבות- מה תמונת המציאות המצטיירת בכל כתבה?

האם יש הבדל ביניהן ומדוע?

  • הציעו מקורות מידע נוספים שעשויים להעמיק את הבנתכם בנושא.
  • נסו לכתוב קטע ביקורת לעיתונות, המתייחס לאחת מהכתבות.

כמה מהאתרים המרכזיים באוריינות מדיה

פוירשטיין אחראית על כמה ספרים, חומרי לימוד, ומאמרי מחקר בתחום. ספרה האחרון עוסק באוריינות תקשורת בעברית: "מדברים אקטואליה – אוריינות תקשורת" בהוצאת מכון מופ"ת, וכולל גם דוגמאות לשעורים והמלצות לפעילויות ברמות גיל שונות.

כיום פוירשטיין רפרנטית ישראלית ב- DIMLE (Digital International Media Literacy Ebook Project)- פרוייקט בינלאומי מקוון וראשון מסוגו באוריינות מדיה, ב-18 מדינות (בשפות שונות כולל עברית) ובראשותו של פרופ' ארט סילברבלאט ( Art Silverblatt ) מאוניברסיטת וובסטר , ארה"ב. לדבריה, מדובר בתכנית לימודים אינטראקטיבית במכללות ובאוניברסיטאות, בחקר הסביבה התקשורתית ובקידום דיאלוג בין -תרבותי של סטודנטים ממדינות שונות בעידן הדיגיטלי והרשתות החברתיות.

איך לצרוך תקשורת בלי שיעבדו עליכם? – והפעם גרפים 

בסדרת כתבות חדשה נביא בפניכם כתבות קצרות על הונאה, שקרים ומניפולציות בתקשורת. הפעם: גרף שיעזור לכם להכחיש את התחממות כדור הארץ, כיצד תוכלו להציג עלייה במכירות כשיש ירידה ולמה בגרף עמודות חייבים להתחיל מ-0

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין | 

בדצמבר 2015 פרסם המגזין National Review  גרף "שמוכיח" שאין התחממות גלובלית. המגזין השתמש בנתונים נכונים. למרות זאת התקשורת בארה"ב ביקרה אותו והצביעה על בעיה מהותית בו: הגרף אמנם מציג נתונים נכונים אך משתמש בקנה מידה שמסתיר את הבעיה.

אז הפעם בסדרת הכתבות של שקוף על צריכה ביקורתית של תקשורת: גרפים וכיצד תוכלו להימנע מליפול בפח. 

קנה מידה

נחזור לגרף שפורסם על ידי National Review, אגב, מגזין שמרני. הבעיה שלו הייתה שהוא הציג את שינוי הטמפרטורה על גרף של 0-110 מעלות פרנהייט. 

גרף מתוך הוושינגטון פוסט – הציוץ האמיתי כבר הוסר

דרך אחרת ונכונה יותר להראות את הנתונים היא על סקאלה שלא מסתירה את האמת – שהטמפרטורה הממוצעת על כדור הארץ עולה.

גרף נכון – מתוך הוושינגטוון פוסט

ואם זה נראה לכם סתם קטנוני. בספרו של אלברטו קיירו (Alberto Cairo) איך לשקר בגרפים, how to lie with charts חוקר בשם ריצ'ארד רייס מאוניברסיטת ניו יורק עשה דבר מעניין: הוא הניח את הנתונים על גרף שממחיש את השפעת השינוי הקטן הזה על מפלס הים או על שקיעה לתקופת הקרח הקטנה, כמו שהייתה בין המאה ה-15 למאה ה-19.  

גרף שממחיש את המשמעות – מתוך הספר how to lie with charts

מנכ"ל אפל טים קוק מציג צמיחה למרות הירידה במכירות האיפון

בספרו מדריך לשקרים וסטטיסטיקה (A Field Guide to Lies and Statistics) מספר דניאל לויטן (Daniel Levitin) על האירוע הבא. בשנת 2013 הציג מנכ"ל אפל למשקיעים את הגרף שכותרתו: "מכירה מצטברת של מכשירי אייפון". במבט ראשון ואפילו שני המכירות נראות מבטיחות. אפל ממשיכה למכור יותר אייפונים. 

נניח רגע בצד את העובדה שלא ברור מה קנה המידה של ציר ה-Y, מאות אלפים, מיליונים? בפועל, קוק מציג ירידה במכירות. שימו לב לשיפוע הגרף של השנה האחרונה. הוא מתמתן(!) מה שמעיד על ירידה בקצב המכירות. האתר TechJunkie הצמיד את הגרף למכירות של החברה כפי שהופיעו בדוחות כדי להמחיש את העיוות שהגרף שקוק הציג מטעה.

להתחיל גרף עמודות מה-0

חטא שגרתי של פוליטיקאים ובעלי אינטרסים הוא להציג גרף עמודות שלא מתחיל מ-0. דוגמא אחת היא הגרף שהציגו ברשת פוקס בשנת 2014. הגרף הציג את הפער בין יעד ההרשמה לתכנית "Obama Care" לעומת ההרשמה בפועל. הגרף הוצג כך:

הגרף הציג כאילו מדובר בפער עצום יותר ממה שהוא באמת. פוקס ניוז התנצלו ופרסמו בעצמם תיקון לגרף.

הבעיה כאמור מתרחשת כשחותכים את נקודת ה-'0' ומציגים רק את קצת העמודה. 

ובישראל?

לא חסרות דוגמאות. בבחירות האחרונות לראשות הליכוד גדעון סער הציג שגוש הימין בראשותו יתחזק בשלושה מנדטים אבל הגרף שהוא הראה הציג שגוש הימין מכפיל את עצמו – מה שממש לא נכון.

גם יריבו, נתניהו, הציג כאילו הליכוד בראשותו יזכה בכפול מנדטים מאשר עם סער. 

בתכלס: צרכו בזהירות נתונים וגרפים. קחו בערבון מוגבל כל גרף שמציג לכם פוליטיקאי, או בעל אינטרס. 

שאלו מה מופיע בגרף ומה לא מופיע בו. שאלו את עצמכם: מה אפשר ללמוד מהגרף, מה אי אפשר ומה עוד הייתם רוצים לדעת. קיירו בספרו חוזר וטוען שגם אם הגרף איכותי ומדוייק הוא מוגבל במידע שהוא יכול להציג. לכן גרף טוב אמור גם לעודד דיון ולא לסיים אותו.

למעוניינים ולמעוניינות להתעמק יש ספרים רבים על הנושא. הנה שלושה שאני יכול להמליץ עליהם: 

A Field Guide to Lies and Statistics: A Neuroscientist on How to Make Sense of a Complex World – Daniel Levitin

How Charts Lie: Getting Smarter about Visual Information – Alberto Cairo 

Factfulness: Ten Reasons We're Wrong About the World–and Why Things Are Better Than You Think –  Hans Rosling, Anna Rosling Rönnlund, Ola Rosling 

פרויקט הקריאה הביקורתית של שקוף 1: ראיון עם המומחה לחשיבה יצירתית רן שמשוני. אין לקרוא תקשורת מבלי שיעבדו עליכם?

האם המתנגדים לחיסונים צודקים? מה היה צריך לעשות עם אסדת הגז? כיצד נדע למי להאמין? משיקים את פרויקט הקריאה הביקורתית של שקוף בשיחה מרתקת עם רן שמשוני, מומחה בתחום. בונוס: שורה של כלים ראשוניים שיעזרו לכם לדעת מתי עובדים עליכם 

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| תומר אביטל |

כולנו נחשפים לחדשות כמעט כל שעה, אך אף אחד מעולם לא לימד אותנו איך לקרוא אותן בצורה ביקורתית. הגיע הזמן לשנות את זה.

נכון, כל ילד יודע שהתקשורת מציגה רק חלק מהאמת, ופייק ניוז הפך למושג חם – אבל זה רק חלק קטן מהבעיה: עורכים משתמשים בכותרות ובתמונות שמפעילים אצלנו רגשות. עיתונאים מוהלים עובדות בתעמולה, ובעלי עניין בפייסבוק מציגים עצמם כעיתונאים.

כל כלי תקשורת מבנה לקוראיו מציאות מסוימת – בכוונה ובלי כוונה – גם אנחנו. לאף אחד מאיתנו אין זמן להפוך לחוקר תקשורת, להכיר את מפת האינטרסים ואת שלל המניפולציות בהן משתמשים הכותבים והעורכים.

לכן החלטנו ב"שקוף" לצאת בסדרת כתבות וטיפים במטרה לסייע לכן ולכם לפתח חוש קריאה ביקורתית: כדי שתוכלו להמשיך לצרוך חדשות, אך גם להבין מה באמת עומד מאחוריהן. והפעם: שיחה עם רן שמשוני, איש חינוך ומומחה למיומנויות למידה, הוראה וחשיבה ביקורתית. שמשוני הוא ממקימי חברת "פסיפס" המתמחה בחשיבה יצירתית, למידה, הדרכה ומוטיבציה. שמשוני חיבר את הספרים  סודות הלמידה, חמוטל ואלישע עולים לכיתה א' ו-גם למורה מגיע 100.

הצלבה הכרחית

"בעבר האנציקלופדיה הייתה מקור המידע היחיד שהיה אמין ומקובל על כולם", פותח שמשוני, "כל ערך בה היה עובר תהליך ארוך של בדיקה, אימות ומחקר כך שלקורא היה ברור שהמידע בה נכון ושניתן להתבסס עליו. היום, המידע מפוזר ברחבי הרשת עם המון מקורות מידע שונים ומגוונים. מצד אחד הנוכחות ברשת מאפשרת לנו זמינות מאוד גבוהה של מידע, כך שבכל רגע נתון ניתן בלחיצת כפתור לקבל את המידע שאנו צריכים ישירות לכף היד שלנו, אבל מצד שני מגוון מקורות המידע מאוד מקשה עלינו לברור את המידע האמין, הבדוק והנכון".

לדברי שמשוני, חרף אינספור הכלים לבדיקת התכנים שאנו מוצפים בהם – לרוב אנו נוטים להסתפק בדף הראשון בגוגל במקרה הטוב, או בראש "הפיד" של הרשת החברתית החביבה עלינו במקרה הפחות טוב.

"רובנו לא מצליבים מקורות, ולא בודקים האם הכותב הוא דמות מוכרת, האם יש לו רקע אקדמי בתחום שהוא כותב עליו או שהוזכר באתרים אחרים כבר סמכא בתחום. לא תמיד פשוט לדעת אם מידע שאנחנו קוראים הוא אמין, אבל אם נסתכל בעין ספקנית על מקור המידע נוכל לאתר כמה נקודות חשובות שיסמנו לנו האם מדובר במידע או במקור אמין או לא, למשל: מה רמת העדכון של הדף? האם הכיתוב שמופיע בו קבוע או משתנה? איזה תוצאות מקבלים כאשר מחפשים את שמות הכותבים בגוגל? האם המידע שקראנו מגובה בעובדות ומחקרים? האם מצורפים קישורים או מידע מלא לגבי שם החוקר וכו', או שהכותב מסתפק באמירות כלליות ואישיות בלבד?"

ואיך נבדוק את התוכן?

"לכל נושא שנחפש לגביו מידע נמצא מספר רב של מקורות מידע שונים שלא פעם סותרים אחד את השני בהתאם לאג'נדה של כותב או מפרסם המידע".

מתנגדי חיסונים כמקרה בוחן

"נבחן לרגע את נושא החיסונים", מציע שמשוני. לדבריו, ברשת יש מידע רב בעד חיסונים לילדים ומידע רב נגד מתן חיסונים. "רוב האנשים ימצאו את מקור המידע שתומך בדעתם האישית וישתמשו בו כאורים ותומים לנושא וימשיכו לחזק ולהתחזק בדעתם. מעטים האנשים שיטילו ספק אמיתי במידע ויחפשו את האינטרס שעומד מאחוריו או את מקור מחקר המצוטט – ככל שיש כזה – ויבדקו איפה הוא התפרסם במקור ומה רמת האמינות של המקום בו פורסם המחקר לפי מדד ציטוטים (Impact Factor – מדד להערכת מידת החשיבות של כתבי עת מדעיים, על בסיס מספר הציטוטים של מאמר) ואלמנטים נוספים. יש הבדל מהותי בין מחקר מעמיק שבוצע במוסד מחקר מוכר ובלתי תלוי, לבין מחקר של חברה מסחרית".

שמשוני ממליץ בפשטות להיות "אקטיבי". "תבדוק טענה כלשהי, אפילו בפעולה אחת נוספת, פעולה שתרחיק אותך ממקור המידע הראשוני, כזו שתטיל ספק בנאמר ולא תקבל אותו כמו שהוא. מספיק שתפתח עוד חלון בדפדפן – ועשית משהו. זה יזיז אותך מהשביל שחרשו עבורך. חשיבה ביקורתית מחייבת אותנו באקטיביות".

אנשים יסכימו איתך, אבל אז יראו פוסט ממקור מפוקפק ולא יטרחו להצליב אותו

"רובנו תופסים את עצמנו כאנשים רציניים, שמפעילים מנגנוני בקרה וחשיבה ולא מקבלים כל דבר כלשונו. לא פעם התפיסה הזו של עצמנו היא מוטעית. גם מוסדות ואישים שהיית מצפה שלא יטעו ושהמידע שהם יספקו יהיה אמין, יכולים לטעות ולא לתקף מידע או ידיעה שיש להם לפני שהם מפרסמים אותה. אחד המקרים המפורסמים שממחישים את הנושא הוא כאשר אברהם בורג כיו"ר הכנסת הודיע מעל בימת המליאה על פטירתו של ח"כ אמנון רובינשטיין שהיה מאושפז. בדיעבד הסתבר שמתחו את הכנסת, אבל בורג ואנשיו לא בדקו את הנושא ולא הצליבו את המידע עם בית החולים. חשיבה ביקורתית הייתה מונעת את זה". 

אז אנשים צריכים לבדוק כל כותרת? 

"לא. לא חייבים לבדוק הכל. לא כל דבר חשוב ולא לכל אחד נושא מסוים חשוב באותה מידה כמו לאחר. אם יש משהו שחשוב לנו, או נושא שמעסיק אותנו באופן תדיר, אז כדאי לבצע בחינה נוספת של "האמת" כפי שהיא מוכרת לנו. לא פעם אני מעביר פעילויות של חשיבה יצירתית בחברות עסקיות ובמהלכה אנחנו עושים תרגילים שלוקחים את המובן מאליו, את "האמת" שברורה לכולם ומגלים שהמציאות מורכבת יותר ועמוקה יותר מאשר הברור מאילו או מהמוסכמה של כולם".

חשיבה מסדר גבוה

שמשוני ממליץ על מסמך שפרסם משרד החינוך בשם "אסטרטגיות חשיבה מסדר גבוה".

"בספר שנכתב ע"י צוות הפיתוח והמחקר של המזכירות הפדגוגית תחת האגף לתכנון ולפיתוח תכניות לימודים של משרד החינוך, מפורטות אסטרטגיות חשיבה ביקורתית וחשיבה מסדר גבוה במטרה להנחיל אותן לתלמידים ולפתח אצלם חשיבה ביקורתית. למשל, להסתכל על בעיה בכמה כובעים או מכמה זוויות ראיה שונות ולפעמים מנוגדות".

הספר אכן מאיר עיניים. ליקטנו עבורכם אסטרטגיות נבחרות מתוכו בסוף הכתבה. הנה דוגמא קצרה אחת מתוך פרק העוסק במאמץ מכוון להעלאת מגוון נקודות מבט. זה עוזר, לדברי המחברים, להיכנס לנעלי האחר ולהמנע משיפוטיות. 

האם יש להקים בשטח חירייה פארק או שכונה חדשה? התייחסו לסוגיה זו מנקודות מבט של בעלי עניין שונים (לדוגמא: עיריית ת"א; "הירוקים"; אלה המעוניינים לבנות בשטח). העלו נקודות נוספות של בעלי עניין אחרים).

"פעם אני האזרח, פעם אני העו"ד ופעם אני הפקיד במשרד הממשלתי או ברשות המקומית", אומר שמשוני. "ברגע שנחבוש כובע של מישהו אחר וננסה באמת לבחון את הדברים מנקודת המבט שלו, נגלה שיש עוד 'אמת', ועוד זוויות ראייה על נושא שעד לפני רגע ידעתי את הכל לגביו".

שמשוני אומר שהחשיבות היא במאמץ אקטיבי להסתכל על הנושא מזוויות אחרות ולהיכנס לנעליו של מישהו שחושב אחרת ולראות את הדברים אחרת. פרקטיקה מקובלת של הרעיון הזה ניתן למצוא במועדוני דיבייט (debate) שם המשתתפים מקבלים צד של ויכוח מסוים וצריכים לזכות ב"ויכוח" ללא קשר לדעתם האישית בנושא. "זה תהליך שמחייב אותך להטיל ספק במוכר ובאמת המוכרת ולבחון את הנושא מחדש".

אסטרטגיית חזרה לרחם

אסטרטגיה נוספת, לדבריו, היא לשאול שאלות עד הגעה למקור: מה היה קודם? ומה היה קודם? למה הם קבעו את זה? ומי מינה אותם?

"אם אגיע להתחלה – אולי זה יעזור לגבש תובנה. הדגש פה הוא על ספקנות – לא לקבל מידע כלשונו, לא להסתפק בקריאת טקסט או צפייה בסרטון ולקדש אותו, ברגע שנתחיל לשאול שאלות ולנסות לאתר מה עומד מאחורי המידע ואיזה אינטרס הוא מייצג – נוכל להיות קרובים יותר למידע אמין. שאילת שאלות והטלת ספק היא מיומנות שצריך לפתח ולכן ישנם בתי ספר שנוקטים בשיטות של מצא את הטעות כך שבאופן אקטיבי מרגילים את התלמידים לחפש את השגיאה וללמוד ממנה".

רן שמשוני

נישוב אסדת לוויתן – אתגר לחשיבה ביקורתית

שמשוני מתאר את הנישוב, הרצת אסדת הגז הטבעי לווייתן מול חוף דור, כמקרה בוחן מורכב שלא הגיע להכרעה. "אנשים עזבו את בתיהם בגלל הנישוב. חלקם עשו זאת לאחר שנחשפו למידע כזה או אחר ברשתות החברתיות והשתכנעו שיש פה סכנה, אבל חלק גדול יותר מהציבור שהתפנה החליט לא לקחת את הסיכון ולנסוע לאזור המרכז מבלי לבדוק את הנושא ובלי להטיל ספק במידע שהיה זמין עבורו".

שמשוני אומר שאם מדובר באירוע נדיר או חד פעמי ואם המשמעות של עזיבת הבית היא לא קריטית, אז אפשר לדלג על תהליך הטלת הספק ופשוט ליהנות מבית הקפה בתל אביב. אבל מה היה קורה אם היה מדובר על אירוע ארוך יותר או בעל פוטנציאל נזק מתמשך?

שמשוני מודה כי המקרה של הנישוב הוא מקרה בו קשה לקבל החלטה שקולה. "אני יכול לקרוא את מה שכתבו שומרי הבית ואת מה שכתב המשרד להגנת הסביבה. כולם מתבססים על מספרים שנראים אמינים, אז איך אכריע?" 

לדבריו, קיימת מגמה עולמית של אובדן אמון של אזרחים במערכות השלטון. לעיתים אובדן האמון הזה יכול להוביל אנשים לקבל בביטחון את מה שאדם פרטי כזה או אחר כותב ברשת החברתית, אל מול מה שאומר מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה. "כדי לנסות להתמודד עם מקרה מורכב שכזה, אני מציע להפעיל חשיבה ביקורתית על שני הצדדים ועל המידע שכל צד מוסר. רק אם נטיל ספק במה שאומרים לנו נוכל לקבל החלטה נכונה יותר. מה שבטוח אין לנו מה להפסיד מהתהליך". 

"חשיבה ביקורתית", מסכם שמשוני, "זו מיומנות מתמשכת. זה אף פעם לא נגמר, כי אנחנו משתנים והסביבה משתנה. ה'אמת' שהכרנו ביום אחד יכולה להשתנות למחרת, ולכן חשוב להמשיך ולבחון בביקורתיות ולהטיל ספק במידע שאנו נחשפים אליו". 

ההמלצות של שמשוני לקריאה ביקורתית. בדקו:

  • האם מקור המידע מוכר ומתעדכן בתדירות גבוהה?   
  • האם יש סימנים מחשידים בטקסט כגון שגיאות כתיב, שימוש בשפה או בשמות לא נכונים וכו'?
  • האם הכותב הוא דמות מוכרת? ניתן לחפש מידע נוסף אודות הכותב ולראות: האם הוא מופיע באתרי חדשות אחרים? האם יש לו רקע אקדמי בנושא?
  • האם הנתונים מבוססים על מחקרים? האם ניתן לאתר את המחקר הזה? איפה הוא התפרסם במקור ותחת איזו חסות?
  • להיות קורא אקטיבי – לפתוח עוד חלון, ולעשות לפחות עוד פעולה אחת של הצלבת המידע

שמשוני הוא ממקימי חברת "פסיפס" המתמחה בחשיבה יצירתית, למידה, הדרכה ומוטיבציה. ממחברי הספרים סודות הלמידה, חמוטל ואלישע עולים לכיתה א' ו "גם למורה מגיע 100".

בונוס: טעימה מתוך הספר אסטרטגיות חשיבה מסדר גבוה

בהקדמה נכתב כי "חשיבה היא פעילות מורכבת ורבת-פנים שבלעדיה לא מתרחשת למידה משמעותית". הנה תמצות קליל של אסטרטגיות חשיבה מאירות עיניים שחילצתי (ת.א) מכמה פרקים בספר.

בפרק העוסק בהעלאת אפשרויות מגוונות לצורך פתרון בעיה. תרגיל אחד מציע, למשל, לשאול את הילדים השאלות הבאות: 

  •         לפני תחילת הלימודים, נוצר פקק תנועה גדול ברחובות המובילים אל בתי הספר בשכונה. הציעו כמה שיותר אפשרויות יצירתיות לפתרון הבעיה.  
  •         בשנים האחרונות חלה ירידה בכוחן של המפלגות ועלייה בכוחן של קבוצות האינטרס. העלו הצעות שונות ומנומקות לחיזוק כוחן של המפלגות.

פרק אחר עוסק בניסוח שאלות – כאמצעי להתמודד עם סוגיות שאין לגביהן תשובה ברורה וחד-משמעית. בין התרגילים:

  •         אתם כתבים בעיתון מקומי. כתבו שש שאלות מעניינות לריאיון עם ראש העיר/הרשות שלכם בנושא …
  •         האם השאלה… היא שאלה המתאימה להישאל ביחס לתופעה …?
  •         לפניכם ארבעה מלבנים בעלי היקף זהה. לאחר מדידת שטחי המלבנים והשוואתם התברר ששטח המלבן שכל צלעותיו שוות הוא הגדול ביותר. נסחו שאלה בקשר לממצא זה.  

חלק נוסף עוסק במאמץ מכוון להעלאת מגוון נקודות מבט. זה עוזר, לדברי המחברים, להיכנס לנעלי האחר ולהשהות שיפוטיות. תרגילים לדוגמא: 

  •         האם יש להקים בשטח חירייה פארק או שכונה חדשה? התייחסו לסוגיה זו מנקודות מבט של בעלי עניין שונים (לדוגמא: עיריית ת"א ; "הירוקים"; אלה המעוניינים לבנות בשטח). העלו נקודות נוספות של בעלי עניין אחרים. 
  •         התייחסו מנקודות מבט שונות לסוגיית השימוש בבעלי חיים לעריכת מחקרים/ניסויים. לדוגמא, נקודות המבט של אנשי "תנו לחיות לחיות", אנשי מחקר מתחום מדעי הטבע או מתחום מדעי החברה.
  •         יש להציב מול תלמידים את המשפט: אתר זה נכתב על ידי העמותה לאיכות הסביבה. ואז לבקש מהם לשער: מה תהיה עמדת הכותב בו על השימוש בתחבורה ציבורית?

 אסטרטגיה אחרת עוסקת בהצדקת הידע והערכתו. הנה כמה שאלות לתלמידים שמופיעות בספר:

  •         הבחינו בין העובדות לבין הדעות המצויות בטקסט שלפניכם. 
  •         האם המחלוקת בנוגע לניסויים בבעלי חיים ניתנת לפתרון? האם יכולה להיות תשובה אחת נכונה לשאלה? מדוע כן? מדוע לא?
  •         האם מקור המידע  … (לדוגמא אתר אינטרנט כלשהו, כתבה, ספר) אמין? כיצד ניתן לדעת?
  •         מהו הציור הכי יפה, לדעתכם? מדוע?

"חשיבה מסדר גבוה", מודגש בספר, "אינה אלגוריתמית ודפוסי החשיבה אינם ברורים ומוגדרים מראש. לעיתים קרובות היא מסתיימת בפתרונות מרובים שלכל אחד מהם יתרונות וחסרונות אך לא קיים פיתרון יחיד וברור".

 זה פרק ראשון בסדרת הכתבות של שקוף לשיפור מיומנויות הקריאה הביקורתית.