פוסטים

הסיפוח מוכיח: סקרים מוטים מעצבים את התודעה שלנו

מה עמדתכם בנוגע לסיפוח שטחים? להחלת ריבונות? למהלך חד צדדי? ● סביר להניח שהתשובה שלכם לשאלה תשתנה לפי הניסוח ● כל סוקר יודע – הלקוח רוצה להשיג תוצאה ברורה ולמכור אותה לעיתונים ● הבעיה האמיתית: התקשורת מפרסמת סקרים ללא ביקורת ● טור אורח בפרויקט הקריאה הביקורתית של "שקוף"

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| חגי אלקיים-שלם, הספינר / טור אורח |

מאז שהוקמה ממשלת ישראל ה-35 יש נושא אחד שמככב בסיקור התקשורתי בעקביות לצד הקורונה : הסיפוח. הנושא מככב במיוחד בסקרי דעת קהל. כך למשל, סקר מתחילת יוני של מרכז גוטמן במכון הישראלי לדמוקרטיה מראה ש-50% מהישראלים תומכים בהחלת ריבונות על שטחי יהודה ושומרון (מחציתם תומכים גם ללא תמיכת ארה"ב), לעומת רק 30% שמתנגדים.

סקר חדשות 12. התקשורת מציגה מציאות לא מדויקת

סקר מתחילת מאי של "מפקדים למען ביטחון ישראל" מוצא רק 26% מהציבור היהודי שתומך בסיפוח – הבדל משמעותי. ומה בסקר של יוזמת ז'נבה, גם הוא מתחילת יוני? 32% תומכים בסיפוח ו-42% מתנגדים לו. 

עוד מאמרים בסדרת הקריאה הביקורתית של "שקוף":

בנוסף, סקר של חדשות 12 (כן, גם הוא מתחילת יוני) מוצא ש-34% תומכים בסיפוח על פי תוכנית טראמפ לעומת 46% שמתנגדים. ולבסוף, סקר של מכון אקורד מסוף חודש יוני מוצא ש-31% בלבד מהישראלים תומכים ו-69% מתנגדים.

מה אפשר ללמוד מבליל המספרים האלה? בעיקר, שהציבור הישראלי לא לגמרי סגור על עצמו, וגם שסקרים שונים מגיעים למסקנות שונות בתכלית.

סליחה על השאלה

יש ציטוט מוכר של הכלכלן הבריטי רונלד קוז: "אם תענה את הנתונים מספיק, הם יודו בכל דבר". אבל הקסם בסקרים הוא שלא צריך לשחק עם הנתונים כדי לספר את הסיפור שאנחנו רוצים לספר – אפשר להתחיל שלב קודם, ולשחק עם השאלות.

העם נגד הסיפוח? תלוי את מי שואלים (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

אם נביט בסקרים השונים שהצגתי, נוכל לראות שלמרות הכותרות האחידות שהם זוכים להן ("הציבור הישראלי תומך בסיפוח או מתנגד לסיפוח"), הם בעצם בודקים דברים שונים לחלוטין:

  • מרכז גוטמן שאל "האם ישראל צריכה להתקדם להחלת ריבונותה גם אם לא תהיה תמיכה של ארה"ב במהלך?", ומצא ש-50% תומכים בהחלת ריבונות.
  • מפקדים למען ביטחון ישראל שאלו "מבין ארבעת האפשרויות, מהי האפשרות הטובה ביותר בעיניך?", ומצאו רק 26% שעונים "סיפוח", אבל הם גם שאלו "איזו אופציה מדינית עדיפה בעיניך?", ושם הם מצאו שסך הכל 52% תומכים במתווה שמכיל סיפוח כלשהו.
  • בסקר של יוזמת ז'נבה שאלו "האם אתה תומך או מתנגד לסיפוח שטחים?", ומצאו 41.7% שמתנגדים, ו-32.2% שתומכים.
  • בחדשות 12 שאלו "מה עמדתך בנוגע לסיפוח לפי מתווה טראמפ?", ומצאו 46% מתנגדים ו-34% תומכים.
  • במכון אקורד שאלו "מה מידת תמיכתך או התנגדותך למהלך שבו ישראל תספח באופן חד-צדדי לשטחה אזורים בגדה המערבית?", ומצאו 69% שמתנגדים ו-31% שתומכים (לא דווח על חסרי דעה).

סקר של מפרדים למען ישראל. אופן הצגת השאלה משפיע על התוצאות

אנחנו רואים כאן שבעצם שאלו שאלות שונות:

  • עמדות כלפי החלת ריבונות
  • עמדות כלפי סיפוח חד צדדי
  • עמדות כלפי אופציות מדיניות שונות
  • עמדות כלפי סיפוח שטחים
  • עמדות כלפי סיפוח לפי מתווה טראמפ

כל אחת מהשאלות האלה הובילה לתשובה שונה. זה לא מפתיע: אלה באמת שאלות שונות. למשל, כאשר אנחנו שואלים על סיפוח לפי מתווה טראמפ – אנחנו נגלה שגם מתנחלים בעלי עמדות ימניות אומרים שהם מתנגדים, כי מתווה טראמפ כולל מדינה פלסטינית. לעומת זאת, אם אנחנו שואלים על "החלת ריבונות" אנחנו מגלים הרבה יותר תומכים ממתנגדים.

מציאות בהזמנה

כרגע אין כלל תוכנית מדינית ברורה על השולחן. גם בתוך הממשלה והצבא נשמעים בעלי תפקידים בכירים שמספרים שלא הוצגו להם מפות או תוכניות מפורטות, והמשמעות היא שניתן לצקת אל תוך הצעד הזה משמעויות רבות: מצד אחד אפשר לראות בו החלת ריבונות מקיפה על כל שטחי C ביהודה ושומרון, ומצד שני אפשר לראות בו צעד ראשון לקראת הקמת מדינה פלסטינית. אל תוך העמימות הזו נכנסים עורכי הסקרים, שיכולים לשאול שאלות שונות לחלוטין על אותו הנושא.

עורכי סקרים מבינים היטב את ההשפעה של הניסוח שלהם על תוצאות הסקר. כפי שהדגמנו ב-2019 בפרויקט הסקר השקוף, בהחלט אפשר ל"ייצר" תוצאות ספציפיות לפי הזמנה: תומכי הסקר ביקשו ממני ל"ייצר" תוצאה שמראה רוב בעד הסדר שתי המדינות ותוצאה שמראה רוב נגד הסדר שתי המדינות, והצלחתי לעשות זאת באמצעות ניסוח מדויק של השאלה. 

כשרציתי לייצר רוב "בעד" פתרון שתי המדינות, שאלתי על תמיכה במשא ומתן. כשרציתי ליצור רוב "נגד" פתרון שתי המדינות, שאלתי על נסיגה מהשטחים והקמת מדינה פלסטינית. אלה אולי נראות כמו שאלות באותו נושא – אבל הן בעצם שאלות שונות לחלוטין.

סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה. סוגיית תמיכת הממשל האמריקאי משפיעה על התשובה

כעורך סקרים אני יכול לספר שללקוחות יש דרישות שונות במקרים שונים. לעתים הם ירצו תוצאה שהם יכולים להציג אותה לעיתונים ולהשיג כותרת יפה. במצב כזה, הם לא תמיד יבקשו במפורש "תייצר לי את התוצאה הזו", אבל הם יבהירו לסוקר מה הם מנסים לעשות, והסוקר ימצא (במודע או לא במודע) נוסח שיעזור להם להגיע לשם.

במצבים אחרים הם ירצו להבין את דעת הקהל יותר לעומק. במקרה כזה הם יבהירו לסוקר מה השאלות שלהם ומה הם מנסים לגלות, והוא בדרך כלל ינסח יותר משאלה אחת כדי לבחון לעומק את הסוגיה. 

התוצאות של שאלות כאלה יהיו מורכבות יותר ובהרבה מקרים יתאימו פחות לכותרת מפוצצת, אבל הן מועילות יותר למי שרוצה לתכנן קמפיין או להבין גם את ההגיון מאחורי ההצהרות השטחיות של אנשים לגבי סוגיות שעל סדר היום.

אני לא מאשים פה את הסוקרים, וגם לא את מזמיני הסקרים. גם אלה וגם אלה עושים את עבודתם: הראשונים מספקים ללקוח את המוצר שהוא ביקש לקנות, והאחרונים מנסים להשפיע על דעת הקהל ועל מקבלי ההחלטות באמצעות עיצוב התפיסה הציבורית של "מה כולם חושבים". אבל יש פה גורם שלישי שחשוב להתייחס אליו: כלי התקשורת.

התקשורת מפספסת – אבל אתם יכולים לעלות על זה

כל עיתונאי שראה כמה סקרים בחייו מכיר את היכולת המרשימה של הסוקרים לעצב תוצאות באמצעות ניסוחים מוטים. למרות זאת, בהרבה מאד מקרים אנחנו רואים דיווח על התוצאות, שלא עוצר בביקורת, לא בוחן את ניסוח השאלות ולא מבהיר לקהל את הניואנסים בניסוח שנבחר. 

גרוע מכך, כמה מהסקרים שהזכרתי כאן (ואחרים שלא הזכרתי כאן) הם סקרים מוזמנים של ערוצי החדשות עצמם, שגם הם לוקים בניסוחים מוטים. בין אם הסקרים האלה מוטים במכוון או בטעות, הם מציגים לנו מציאות לא מדויקת: הם לא מבהירים לנו עד כמה דעת הקהל ניתנת לעיצוב ולהשפעה, תוך כדי שהם עצמם מעצבים את דעת הקהל הזו ומשפיעים עליה.

 

כתבה ב-ynet. השתמשו בסקר של עמותה מבלי להסביר לציבור את ההטיה מאחוריו

 

אז מה אפשר לעשות? מעבר להצבת דרישה ברורה יותר לכלי התקשורת לספק לנו סקירה מעמיקה יותר של תוצאות סקרים, או לכל הפחות לשים כוכביות ולציין הסתייגויות כשהם מציגים את תוצאות הסקרים, אנחנו יכולים ללמוד להתמודד עם ההטיות האלה בעצמנו. 

תמיד חפשו את הניסוח המדויק של השאלה שמוצגת בכותרת: האם הניסוח הזה מתמקד בפן מסוים של הסוגיה ומסתיר פן אחר? האם הוא כולל מילים רגישות ש"יקפיצו" קהלים מסוימים, או מנגד משתמש במילים מכובסות כדי לצמצם את התגובה הרגשית של המשיבים? האם מציגים לנו כמה אנשים ענו "לא יודע"? כל השאלות האלה יכולות לספק לנו הבנה טובה יותר של האמת שמאחורי הסקר.

כתבה בהארץ. תמיד חפשו את השאלה שמוצגת בכותרת

 

ומה באמת עמדות הציבור לגבי הסיפוח? בתור מי שהוציא סקר משלו בנושא הזה, אני יכול לומר שלנסח שאלה ניטרלית על תוכנית מעורפלת שאף אחד לא מכיר את הפרטים שלה – זו משימה ממש קשה. 

התוצאות שאני מצאתי מראות שלכל מתווה של סיפוח יש תגובות שונות לחלוטין – בין סיפוח של בקעת הירדן, גושי ההתנחלויות, כל שטחי C, עם תמיכה אמריקאית, בלי תמיכה אמריקאית, כחלק מהסדר שתי מדינות, כצעד חד צדדי או כחלק ממשא ומתן. המציאות מורכבת, לכן אני מפקפק בכל מי שמנסה לרדד אותה לכותרת אחת פשוטה.

***

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו למערכת שקוף

 

 

קריאה ביקורתית 9: מפרקים את המהדורה – צפייה ביקורתית בחדשות

כשאני רואה חדשות בטלוויזיה אני מתעצבן. זה יכול לקרות כי מתמקדים בספין התורן ומתעלמים מאייטמים מורכבים. או כי בכתבות מסוימות הטיבו עם בעלי אינטרס ועשו למרואיינים חיים קלים. אז הנה רעיון: במקום להתעצבן – לצלם את עצמי צופה בחדשות וכך להוסיף לצופים שכבת פרשנות ומידע. להשלים להם את הפערים. ועוד רעיון: להביא לצפייה אורח, לעתים מישהו שאני כלל לא מסכים איתו, וללמוד בעצמי זוויות חדשות. שתי פינות ראשונות

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| תומר אביטל |

"כל השחיתויות והטירלול שאתה רואה – זה בגלל הנירמול של התקשורת", כך אומרת הפעילה החברתית אור-לי ברלב, עמה צפיתי יחד במהדורות החדשות ביום רביעי האחרון כחלק מפינת "מפרקים את המהדורה".

לדברי ברלב, "פוליטיקאים יודעים שהם יכולים לעשות הכל – כי זה נסלח להם. כי זה עובר. כי הם יוכלו לדחוף איזה ספין מקושקש ויידאגו שהשופרות שהם דחפו יהדהדו את זה בכל הערוצים, בכל הפאנלים. ואז הלך על הצופה – הוא לא יצליח לקבל תמונת אמת. וכך, בגלל הכישלון של מהדורות הטלוויזיה, הפוליטיקאי יכול לעשות מה שהוא רוצה (ללא ביקורת ציבורית)".

אז אילו חדשות חתכו החוצה, ואיך פעילה חברתית הייתה עורכת אותן מחדש? האזינו לשיחה מרתקת שלי עם ברלב על התקשורת, מוקדי הכוח בחברה הישראלית וההבדל בדרך בה שנינו מסקרים את המציאות.

לפרק עם עידן דה ארץ

פרק ראשון: צפייה עם ברק כהן 

בפרק הפיילוט של הפינה, הכרתי לעומק את הפעיל החברתי ברק כהן. בשיחה מרתקת הוא סיפר מדוע הוא לא סובל את יונית לוי ודני קושמרו, למה הוא לא מפגין מחוץ לבניינים ולא טס לחו"ל. ולא שכחתי לשאול אותו על השיר שכתב נגד השוטר ובגינו חויב לשלם 150 אלף שקל.
האזינו:

לפרק הקודם עם ברק כהן:

פרקי "מפרקים את המהדורה" מתפרסמים כחלק מפודקאסט "שקוף" ומופצים בכל המדיות, בכללן באתר הפודקאסט בספוטיפיי ובערוץ היוטיוב.

מוזס מי? כך סיקרו המהדורות המרכזיות את המו"לים הנאשמים במשפט נתניהו

מהדורות החדשות העניקו אתמול סיקור נרחב לפתיחת משפטם של רה"מ נתניהו והמו"לים מוזס ואלוביץ' • בחדשות 12, המהדורה הנצפית ביותר, התעלמו כמעט לחלוטין ממוזס ואלוביץ' • חדשות 13 הקדישו למו"לים זמן מיוחד • בתאגיד נזכרו בהם רק לקראת בסוף המשדר • "משפט המו"לים", פרויקט משותף של "העין השביעית" ו"שקוף"

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| אורן פרסיקו |

מהדורת החדשות המרכזית של חדשות 12, תוכנית החדשות הנצפית ביותר בישראל בפער ניכר, התעלמה אתמול כמעט לחלוטין מפתיחת משפטם של מו"ל "ידיעות אחרונות" ארנון (נוני) מוזס ומי שהיו בעלי השליטה ב"וואלה" בני הזוג שאול ואיריס אלוביץ'. בשתי המהדורות המתחרות הרשו לעצמם להקדיש תשומת לב רבה בהרבה למוזס ובני הזוג אלוביץ'.

במשפט, כזכור, נאשמים נתניהו, מוזס והאלוביצ'ים כי קיימו ביניהם או תכננו לקיים עסקאות שוחד, בהן נתניהו יספק את האינטרסים הכלכליים של המו"לים, בכוח סמכויותיו השלטוניות ועל חשבון הציבור; ואילו המו"לים יספקו סיקור לפי האינטרסים של נתניהו, לטובתו ולטובת משפחתו ונגד יריביו. בניגוד לפרשיות שחיתות שהכרנו בעבר, בפרשיות "תיק 2000" ו"תיק 4000" מתואר משולש הון-שלטון-עיתון במסגרתו עומדת למשפט ההתנהלות בשני כלי תקשורת גדולים: "וואלה" ו"ידיעות אחרונות".

משפט המו"לים: למה בחרנו להתמקד במוזס ואלוביץ'?

קשת התמקדו בנתניהו והצניעו את המו"לים

מטבע הדברים, כל שלוש מהדורות החדשות המרכזיות הקדישו אמש דקות ארוכות לסיקור משפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. עם זאת, בחדשות 12 התמקדו אך ורק בנאשם מספר 1 בתיק, תוך הצנעה גדולה של נאשמים 2-4. בדקה השלישית של המהדורה, כשהמגישה יונית לוי סיכמה את אירועי היום בבית-המשפט, היא הזכירה כי "לצד נתניהו נפתח גם משפטם של הנאשמים המרכזיים האחרים, נוני מוזס ובני הזוג אלוביץ'". זהו.

דמויותיהם של מוזס ואלוביץ' הופיעו לרגע בכתבה שהכין גיא פלג על יום הדיון, אך שמם לא הוזכר. על נסיבות אישומי השוחד שלהם לא שמעו צופי חדשות 12 דבר. ההתעלמות בוטה עוד יותר כשזוכרים שזהותו של מוזס כמי שעומד במרכזה של חקירת המשטרה ב"תיק 2000", נחשפה בחדשות 12 ע"י גיא פלג. את מהדורת חדשות 12 ערך אתמול גיא סודרי. העורך הראשי הוא מנכ"ל חדשות 12 אבי וייס. לפני נתוני הוועדה הישראלית למדרוג צפו בה 458 אלף איש.

"משפט נתניהו", חדשות 12. איפה מוזס ואלוביץ'?

בחדשות 13 הקדישו למו"לים נתח מהמהדורה

במהדורה המרכזית של חדשות 13, לעומת זאת, מוזס ובני הזוג אלוביץ' הוזכרו בכתבה המרכזית על המשפט אבל הוקדש להם גם זמן נפרד. בדקה ה-22 של המהדורה פנה המגיש אודי סגל אל הפרשן המשפטי ברוך קרא כדי לשמוע על הנאשמים "שחמקו מאור הזרקורים". "כמעט שכחנו היום ששני טייקונים ישבו לצדו של נתניהו", אישר קרא והרחיב במשך כדקה וחצי לגבי קווי ההגנה של אלוביץ' ומוזס, וכיצד הם צפויים להשפיע על המשך התנהלות המשפט.

את מהדורת חדשות 13 ערך אתמול ניר נוימן. העורך הראשי הוא מנכ"ל חדשות 13 ישראל טויטו. במהדורה צפו אמש 261 אלף איש.

שאול אלוביץ', בדיון בבית המשפט. (צילום: יונתן שינדל, פלאש 90)

בתאגיד הזכירו את המו"לים – אבל בסוף

במהדורה המרכזית של כאן 11 המתינו עד הדקה ה-51, אולם אז הקדישו תשומת לב משמעותית למהות התיקים בהם מואשמים מוזס ובני הזוג אלוביץ' וכן להמשך הניסיונות של נתניהו להתערב בשוק התקשורת. המגישה דוריה למפל הפנתה את השידור לליאל קייזר שהעניקה לצופים תזכורת קצרה, בת כשתי דקות, לעיקרי תיקי 2000 ו-4000.

בהמשך קיבל את רשות הדיבור שאול אמסטרדמסקי, הפרשן הכלכלי של התאגיד, שהתריע כי "שוק התקשורת ובעיקר הסיקור שלו עצמו, של נתניהו, מאוד מאוד מעסיק אותו". אמסטרדמסקי הזכיר כי נתניהו ובני משפחתו ממשיכים לתקוף את התקשורת באופן קבוע, והסביר כי יש לכך חשיבות כיוון שחלק מכלי התקשורת תלויים בו.

"כמו הרבה מאוד ענפים אחרים, גם התקשורת, גם המדיה, נמצאת במשבר כלכלי", אמר אמסטרדמסקי. "המשבר הזה חמור במיוחד בערוצים המסחריים. ושם, בעצם, בגלל שהם תחת רגולציה מאוד מאוד כבדה של הרשות השנייה, ובעצם של משרד התקשורת, הם בעצם זקוקים לחסדי המדינה. אם וכאשר, ואנחנו מקווים מאוד שזה לא יקרה, עמיתינו בערוצים האחרים יצטרכו להגיע למצב שהם ידרשו הקלות רגולטוריות, כספיות, מהמדינה, בסופו של דבר, גם אם שר התקשורת הוא אחר, הדבר הזה יתגלגל לפתחו של ראש הממשלה".

את מהדורת "חדשות הערב" של כאן 11 ערך אתמול עילי לוין. מנהל חטיבת החדשות בתאגיד השידור הישראלי הוא ברוך שי. במהדורת "חדשות הערב צפו אתמול 139 אלף איש.

*  *  *

"משפט המו"לים", סיקור משפט "תיק 1000", "תיק 2000" ו"תיק 4000", הוא פרויקט משותף של "העין השביעית" ו"שקוף"

לבקר את התקשורת 8: איך להצליח לקרוא כתבה שמעצבנת אותנו

גם כשנדמה לנו שאנחנו רציניים וקוראים לעומק – כמעט תמיד נחפש הוכחות למה שחשבנו מראש. וכשיש גרף שמעצבן אותנו? נריץ כמה חיפושי גוגל שצריך כדי למצוא את ההפך. אז אולי זה לא התקשורת שתמיד מעדיפה את הצד השני, אלא אנחנו שלא אובייקטיבים? כתבה חדשה בסדרת הקריאה הביקורתית של "שקוף": כך תנטרלו את הנטיה שלכם להרגיש תמיד צודקים / טור אורח

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| חגי אלקיים-שלם, הספינר |

בתחילת שנות ה-2000, 126 אנשים שהשתתפו במחקר התיישבו מול מחשב. הם ידעו שהם משתתפים במחקר על דעת הקהל בשני נושאים שנויים במחלוקת: אפליה מתקנת ופיקוח על נשק. על המסך הוצגו למשתתפים כפתורים, ובלחיצה על כל כפתור – הוצג להם טיעון בעד או טיעון נגד בכל אחת מהסוגיות.

סדרת הכתבות של שקוף בנושא קריאה ביקורתית:

בחלק מהמקרים למשתתפים הייתה יכולת לבחור אילו טיעונים לקרוא, ובחלק האחר – הם נאלצו לקרוא את כלל הטיעונים. 

אנחנו משקיעים יותר זמן בקריאת טיעונים מנוגדים לדעותינו – כדי לסתור אותם (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)

הדפוס שנוצר הראה שכאשר המשתתפים היו בעלי ידע פוליטי גבוה בסוגיות הרלוונטיות, הם התנהגו בצורה בעייתית: כשהייתה להם בחירה, 70-75% מהטיעונים שהמשתתפים בחרו לראות היו טיעונים שתומכים בעמדה הקיימת שלהם. כשלא הייתה להם ברירה, התברר שהם משקיעים בין 25-50% יותר זמן לקריאת טיעונים שהם לא מסכימים איתם – זמן שהושקע באיתור חורים וכשלים בטיעונים האלה. והכי גרוע? כלל המשתתפים מצאו את עצמם מחזיקים בעמדות קיצוניות יותר אחרי הניסוי מאלה שהיו להם לפניו.

כולם נופלים בזה. אבל כולם

דפוסי הנתונים הובילו את החוקרים למסקנה פשוטה: אנחנו ממש מעדיפים להוכיח לעצמנו שאנחנו צודקים. כשאנחנו מחזיקים באמונה או עמדה כלשהי, אנחנו מתאמצים במיוחד לאסוף רק מידע שתומך בעמדה שלנו. כשאנחנו נתקלים במידע שלא תומך בעמדה שלנו, אנחנו מתאמצים במיוחד למצוא בו חורים או בעיות. ולא משנה איזה מידע צרכנו, אנחנו נצא מכל הסיפור הזה עם תוצאה ברורה: נאמין עוד יותר במה שהאמנו בו קודם.

המחקר המדובר הוא אחד מרבים שמדגימים תופעה שמשפיעה עלינו תמיד: חשיבה מוּנעת (motivated reasoning). מדובר בהטייה מחשבתית שמעוותת את האופן שבו אנחנו מעבדים מידע, כך שתמיד תהיה לנו מוטיבציה להגיע למסקנה מסוימת. אין אף אדם בעולם שחסין באמת להטיות האלה. גם הרציניים יותר, שמכירים טוב את הנתונים והעובדות, לא יהיו יותר אובייקטיביים מאחרים. אם כבר, יש מחקרים המצביעים על ההפך: נראה שאנשים בעלי יותר ידע רלוונטי הם עוד יותר מוטים, כי הם תמיד ירתמו את הידע הקיים שלהם לטובת החשיבה המונעת ולא ישתמשו בו כדי להטיל בה ספק.

ככל שנושא הכתבה יותר חשוב לנו – תיחלש העין הביקורתית

כדי לקבל תמונה אמינה יותר של המציאות, כולנו צריכים להתאמץ ולהיאבק בהטייה הזו. חשוב לזכור שלא רק האנשים המרושעים שלא מסכימים איתנו לוקים בעיוורון הזה – אלא כולם. לכן אנחנו צריכים לגשת לכל ויכוח עם הנחת חסד גדולה כלפי מי שעומד או עומדת בצד השני, ועם כלים לפרק את המגננות שלנו.

אז ככה אנחנו עובדים על עצמנו

לפני שנגיע לכמה טיפים, הצעד הראשון הוא לשים לב לשתי ההטיות שהודגמו במחקר שהזכרנו בהתחלה: האישוש וההפרכה. הטיית האישוש תגרום לנו לחפש הוכחות לתפיסה המוקדמת שלנו. כשאנחנו שואלים את עצמנו "כיצד תשפיע העלאת שכר המינימום על שיעור האבטלה?" לרוב פשוט נקליד בשורת החיפוש בגוגל את מה שאנחנו רוצים למצוא: "שכר מינימום מעלה את שיעור האבטלה" אם אנחנו מאמינים בזה, או "מוריד" אם אנחנו חושבים ההפך. באופן טבעי נמצא כתבות ומאמרים של אנשים שמסכימים איתנו, ונרגיש לא רק צודקים יותר מהמתנגדים שלנו, אלא נאמין שהיינו רציניים וחקרנו את הנושא לעומק.

הטיית ההפרכה פועלת קצת אחרת. היא גורמת לנו להיות חשדניים או דווקא קלי דעת כלפי מה שאנחנו קוראים בהתאם לתפיסת העולם. כשאנחנו רואים נתון, טבלה, או טיעון של מומחה שתומכים בעמדה שלנו – אנחנו שמחים, מהנהנים, וממשיכים הלאה. לעומת זאת, כשנתקל בנתון מקביל שמפריך את דעתנו – נעצור, נשקיע מחשבה, נהיה ביקורתיים פתאום ולעתים גם נצא לחיפוש גוגל קצר ש"מוכיח" שהנתון הזה בעייתי. במקום להטיל ספק באמונות שלנו, תמיד נחפש דרך להפריך את מה שסותר אותן.

התקשורת שמאלנית או ימנית?

השילוב של שתי ההטיות האלה יוצר מצב מאתגר לתקשורת: אותה כתבה יכולה להוביל שני קוראים למסקנות הפוכות לחלוטין. גם במקרים הנדירים שבהם עיתונאים באמת מנסים להציג סוגיה ממגוון נקודות מבט ולעזור לנו לקבל החלטה מושכלת – בפועל הם מספקים תחמושת לשני צדדים שאין להם כל כוונה לפקפק בעמדותיהם.

אף אחד לא יכול להתחמק מהנטיה לחפש על המסך הצדקות לאמונות שלו. אבל כבר מגיל כזה?

אבל זה לא רק זה. בגלל ההטיות שאיתן אנחנו מגיעים לקרוא כתבות, נוצר אצלנו "אפקט התקשורת העוינת". האפקט הזה, שזוהה בשנות ה-80, הראה שלכולנו יש נטייה להרגיש שהתקשורת מוטה נגדנו: כשכתבה ניטרלית על פעילות ישראל בלבנון הוצגה לאנשים בעלי עמדות שונות לגבי ישראל ("אוהדי" ישראל ו"מתנגדי" ישראל), כל צד ראה את הכתבה כמוטה לטובת הצד השני – למרות שכולם קראו בדיוק את אותה הכתבה. 

אנחנו רגילים לחשוב שאין דבר כזה "סיקור עיתונאי אובייקטיבי", אבל מסתבר שמי שאף פעם לא אובייקטיבי, בייחוד כשאכפת לו, זה אנחנו הקוראים. 

גם כשכלי התקשורת מנסים ממש להציג סוגיה באופן ניטרלי, הם חוטפים משני הכיוונים. מה שקרה מאז הוא שיותר ויותר כלי תקשורת בחרו להיות מוטים בכוונה כדי לרצות את קהל הקוראים שלהם. ועכשיו הרבה יותר קל לנו לקרוא רק את מה שעושה נעים בגב.

מה עושים כדי לשנות את זה?

האם אפשר לנטרל הטיות פסיכולוגיות כל כך עמוקות? כנראה שלא לחלוטין. אבל זה לא אומר שמותר לנו להרים ידיים. הנה כמה עקרונות חשובים להתמודדות עם חשיבה מונעת:

  • שאלו את עצמכם: "איפה אני טועה?" – השאלה הזו תכריח אתכם להיאבק בהטיית האישוש, ולחפש דווקא את החורים בטיעון שלכם ושלכן, ולא רק בטיעונים של היריבים.
  • שימו לב להשקעת הזמן שלכם – אם השקעתם הרבה יותר זמן ב"פירוק" טענות של הצד השני, וקיבלתם את הטענות של הצד שלכם באופן אוטומטי – תשנו כיוון.
  • נסו לנהל דיון עם אדם שלא מסכים איתכם – אבל לא במטרה לשכנע אותו, אלא כדי להגיע יחד לתובנות חדשות. שיתוף פעולה תחרותי מהסוג הזה יועיל לשני הצדדים, וכל עוד אין לכם ציפייה לשנות את דעתו של האדם השני, תוכלו לרסן את ההטיות הטבעיות שלכם.
  • אם כולם מסביבכם מסכימים – נסו לאתגר את הקונצנזוס – חשיבה מונעת בקבוצה היא חזקה משמעותית, כי יותר קל לנו להרגיש צודקים כשכולם מסביבנו מסכימים איתנו. כשאתם מוצאים את עצמכם במצב הזה, ישמו ברקס ונסו להעלות טיעונים סותרים לקונצנזוס הקיים.

הצעדים האלה לא קלים, ובשנה עם שלוש מערכות בחירות הם קשים עוד יותר. המערכות מסביבנו דוחקות אותנו לקיטוב קיצוני ומנסות לגרום לנו להיטמע עמוק בעמדות הקבוצה "שלנו". אבל גם אל מול הכוחות האדירים האלה, לכל אחד ואחת מאיתנו יש חובה לנסות לשמור על חשיבה צלולה. אם נצליח לנקות קצת את הפילטרים שלנו על המציאות – היכולת שלנו להבין אותה, וגם להשפיע עליה, רק תגדל.

לבקר את התקשורת 7: הקשר בין תקציבי הפרסום של השרים למידע שאנו קוראים בתקשורת

תפקידה של העיתונות הוא לבקר את השלטון. אבל עד כמה היא חופשייה לעשות זאת כשפוליטיקאים קובעים לאן יוזרמו תקציבי הפרסום הענקיים של המדינה? השאלה הזאת צריכה להטריד כל אזרח ואזרחית בישראל

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

ן תומר אביטל I

יש לי טקס קבוע. כמעט מדי שנה אני מבקש מלשכת הפרסום הממשלתית להשקיף את תקציבי הפרסום הממשלתיים. המטרה: לבחון אילו כלי תקשורת פונקו על-ידי משרדי הממשלה באותה שנה. התקציבים, חשוב לציין, מסתכמים במאות מיליוני שקלים בשנה.

בכל דו"ח ניתן להבחין כיצד פוליטיקאים מתעדפים לכאורה כלי תקשורת שקשורים למגזר או למקורבים שלהם. פעם אחת יהיו אלה בנימין נתניהו ומשרד ראש הממשלה, שיעבירו יותר ויותר תקציבים ל"ישראל היום". פעם אחרת יהיו אלה שרי יש-עתיד לשעבר, שהקצו תקציבי פרסום נדיבים ל"ידיעות אחרונות".

תחקיר שפורסם באתר "העין השביעית" אשר התבסס בחלקו על חומרים שהגיעו לידי "שקוף", חשף כי לאחר שנפתלי בנט התמנה לשר החינוך זינקו הוצאות המשרד על פרסום בכלי תקשורת מהמגזר הדתי-לאומי. הנתונים עצמם חדים, ברורים וסדרתיים. קחו למשל את האתר המגזרי "סרוגים".

סדרת הכתבות של שקוף בנושא קריאה ביקורתית:

ב-2015, השנה שבה נכנס בנט למשרד החינוך, המשרד כלל לא פרסם ב"סרוגים". כעבור שנה ניתן היה להבחין בסימנים ראשונים של התעוררות: המשרד רכש ממנו פרסום, אבל בסכום מבוטל של כ-8,000 שקל. ב-2017, בבת אחת, זינקה ההוצאה על פרסום ב"סרוגים" ל-100 אלף שקל. המגמה נמשכה גם ב-2018: בשנה הזאת, המשרד כמעט הכפיל את השקעתו באתר – והיא הסתכמה ב-193 אלף שקל. וזוהי רק דוגמה אחת. הנתונים המלאים מאלפים.

מפת הזיקות בין הפוליטיקאים לתקשורת – לחצו על התמונה

הכסף הממשלתי יוצר אפקט מצנן

בדרך כלל, השרים טוענים שהם בכלל לא מעורבים בהקצאת המשאבים (בנט, במקרה הזה, אמר שהיה מעורב רק ב"תוכן הפרסומים"). גם אם חלקם דוברים אמת, יש הרבה דוגמאות לפוליטיקאים שלא רק התערבו בחלוקת עוגת התקציב – אלא ממש רכשו לעצמם סיקור חיובי בכלי תקשורת לפי בחירתם. את הכסף הם לקחו מהכיס של כולנו.

יואב גלנט, כשכיהן כשר הבינוי והשיכון, קיבל ראיון מחמיא מאוד בתוכנית "אנשים" של קשת, יחד עם אשתו. לצופים לא היה מושג שהם מממנים את הראיון הזה במאות אלפי שקלים מתקציב החברה הממשלתית עמידר. סטס מיסז'ניקוב, שר התיירות לשעבר וכיום אסיר משוחרר, לחץ על הדרג המקצועי במשרדו להזרים תקציבי פרסום לשלל גופים שבכיריהם קיימו קשרים אישיים איתו ועם המפלגה שלו, ישראל-ביתנו.

השר יואב גלנט

לערבוב של כספים ציבוריים ושיקולים עיתונאיים יש עוד השפעה בעייתית: הפחד מאיבוד תקציב הפרסום. תשאלו את עצמכם, האם כלי תקשורת שהתרגל לקבל תקציב קבוע ממשרד ממשלתי יעז לפרסם עליו סדרת תחקירים? האם הדרג הבכיר בכלי התקשורת הזה יעודד עיתונאים לבקר ולחקור משרד שמזרים להם כסף?

בישראל פועלים עדיין כמה כלי תקשורת ועיתונאים חזקים, שיודעים (או לפחות מנסים) להתעלם מהרמזים והאינטרסים הכלכליים. אבל בענף ששרוי במשבר כלכלי מתמשך, עם אתוס מקצועי מתפורר ושחיתות שיוצאת מהחלונות הגבוהים ומטפטפת למטה – הכסף הממשלתי מביא עמו אפקט מצנן.

התקשורת ממשיכה לספק מציאות מסולפת

התמונה ברורה, וכולנו סובלים ממנה: יש צינורות מימון ופרסום גלויים וסמויים בין פוליטיקאים לתקשורת. לפעמים, כלי תקשורת זוכים לתקציבי פרסום מטעמים פוליטיים. קוראים וצופים מוזנים בשלל ידיעות, ומבלי להבין שמישהו שילם עליהן או שהם מימנו זאת בדרך עקלקלה. וישנו כאמור האפקט המצנן.

הבעיה היא ששום דבר מזה לא חדש. הציבור כבר אמור להכיר את הנושא הזה לעומק: דרך תיקי נתניהו כולנו נחשפנו לצילומי רנטגן מפורטים של קשרים פסולים בין מו"לים לפוליטיקאים – וגם לתוצרים שלהם בין דפי העיתונים והאתרים. הודות לחומרי החקירה, ההקלטות והווטסאפים, כל אזרח ואזרחית בארץ יכולים לדעת בוודאות שבשנים האחרונות סיפקו להם סיקור שהיה נגוע בניגודי עניינים כבירים.

אבל כל זה לא שינה את התמונה. הכספים ממשיכים לזרום, הפוליטיקאים ממשיכים להתערב באופן חלוקתם, והתקשורת שכולנו צורכים ממשיכה לספק לנו מציאות מסולפת. חשוב להדגיש: לא מדובר בתופעה "ימנית" או "שמאלנית". לא משנה מי יהיה בשלטון – כל עוד המערכת מאפשרת ואף מעודדת ניגודי עניינים כאלה, אנחנו בבעיה. וכשאני אומר מערכת, אני לא מתכוון רק למערכת הפוליטית, אלא גם לתקשורת עצמה.

כלי תקשורת, לפחות במודל המסורתי והנפוץ שלו, הוא עסק. לדעתי, זה העסק הנפלא ביותר – כי במיטבו, התוצר שלו הוא תיקון עולם. איזה עוד עסק אתם מכירים שהטיקט שלו הוא לחשוף את האמת ולהצביע על עוולות? אבל בסופו של יום, מדובר בעסק. למעט תקשורת עצמאית שנשענת על ההמון (כמו "שקוף" או "העין השביעית") – ברגע שאין מפרסמים, או הכנסות משמעותיות ממנויים, אין כסף, וכלי התקשורת נקלע לסכנת סגירה.

ובשנים האחרונות המגמה מחמירה. הסטת תקציבי פרסום לגוגל ופייסבוק, לצד החלוקה החינמית של "ישראל היום" בעל הכיסים האינסופיים, הורגת את התקשורת. חומות התשלום שקמו בשנים האחרונות בכמה מאתרי החדשות הן התחלה של פתרון, אבל הציבור עדיין לא התרגל לשלם על עיתונות – ונכון להיום דמי מנוי הם עדיין נתח קטן מההכנסות.

מפת הבעלויות בתקשורת של "העין השביעית"

התוצאה: נסיונות לקושש תקציבים בדרכים עקלקלות. דילים מלוכלכים. פרסום סמוי. קריצה לטייקונים, שחושקים בעיתונים וערוצים ואתרים ותחנות רדיו כדי להשתמש בהם כמנוף של לחץ והשפעה למען עסקיהם האחרים. בידיים הלא נכונות, התקשורת עושה את ההפך ממה שלמדנו בשיעורי האזרחות: לעוות את האמת, להסתיר מחדלים ולהנציח עוולות. תקציבי הפרסום הם לעתים נקודת התורפה שעליה לוחצים פוליטיקאים וטייקונים – בתקשורת הארצית ובמקומית.

זה חייב להשתנות.

מי מרוויח מעיתונות חלשה ותלותית

עבור לא מעט פוליטיקאים וטייקונים, המציאות של עיתונות חלשה שתלויה בהם היא סוג של אוטופיה. כך, הם יכולים לסדר לעצמם "סיקור חיובי" (הכינוי המכובס לסיקור מוטה, עקום ואינטרסנטי) דרך סגירת דילים עם מו"לים שנכנסים איתם למיטה, מי בחדווה ומי בחוסר חשק.

עצוב, וכמעט מגוחך להזכיר את זה, אבל יש גם דרך אחרת לקבל סיקור חיובי. כזאת שלא כרוכה בתשלום. זה למעשה פשוט מאוד: לקדם מהלכים חיוביים. זה נשמע תמים, אבל ככה זה אמור לעבוד. אנחנו ב"שקוף" הקמנו לשם כך דף פייסבוק בשם "הסרגל". בדף הזה אך ורק מפרגנים לפוליטיקאים – מכלל המפלגות – שפעלו כראוי וקידמו מהלכים שמשרתים את הציבור הרחב.

Image may contain: ‎text that says '‎م הסרגל פרגונים פרגונים למהלכים ראויים מביתהיוצר של "שקוף" גוף - התקשורת של הציבור‎'‎

אבל "הסרגל" הוא עדיין יוזמה קטנה יחסית. בשביל ליישר את התמונה העקומה דרושים אמצעים דרסטיים בהרבה. איך עושים את זה? קודם כל חייבים להקים חומה סינית בין חדשות אמיתיות לחדשות קנויות. אפשר למשל להגדיר סימון ברור ומובהק של תוכן שיווקי, כך שה"כתבות" הקנויות ייראו יותר כמו פרסומת. הצעת חוק של חבר-הכנסת לשעבר מיקי רוזנטל, שדרשה לעשות את זה, כבר עלתה (ונפלה). כל מה שצריך לעשות הוא להגיש אותה מחדש.

במקום להחליש את העיתונות, הפוליטיקאים צריכים לקחת חלק פעיל בהבטחת העצמאות הכלכלית שלה. דרך אפשרית אחת לעשות זאת היא הטלת מיסוי על גוגל ופייסבוק, והקצאת חלק מההכנסות לנפגעת הראשית מהנגיסה של ענקיות האינטרנט בתקציבי הפרסום – התקשורת. כדי להימנע ממצב שבו עצם התמיכה הכלכלית מובילה לעסקאות פסולות בין פוליטיקאים למו"לים אפשר לייצר תבחינים עיוורים – תפוצה, או מדד חופש עיתונאי שייקבע על-ידי גוף אזרחי מקצועי נטול אינטרס. ארגון העיתונאים, למשל.

צריך גם לקבוע שתקציבי הפרסום הממשלתיים יחולקו לפי אמות מידה דומות. ניתן גם לשקול לתת לכל אזרח מנוי אישי לכלי תקשורת לפי בחירתו, במימון תקציב המדינה. אפשר לחשוב על עוד הרבה רעיונות כאלה. חלקם טובים יותר, חלקם פחות. אבל גם אם בוחרים לא לאמץ אף אחד מהם, דבר אחד חייבים לעשות: להרחיק לחלוטין את הפוליטיקאים מהשיבר של תקציבי הפרסום, ולאסור על פרסום סמוי מטעם הממשלה.

אם הפתרונות האלה נראים לכם עקומים, זה הזמן למצוא אחרים. רק חשוב להשאיר את העיניים על המטרה: לבתק את הזיקה בין המו"לים לפוליטיקאים ולתקציבי הפרסום שלהם, ולהקים ביניהם חומה. ובינתיים? צרכו יותר עיתונות עצמאית, וקראו בשבע עיניים כל ידיעה. יש סיכוי הולך וגדל שהיא שם לא משום שעורך כלשהו מצא אותה מעניינת או חשובה.

בינג' לסגר-פסח: תחקירים, סרטונים ופודקאסטים של שקוף

לרגל הזמן שהתפנה, ריכזנו לך חומר קריאה – כמה מהכתבות של שקוף שעומדות במבחן הזמן. את רוב התחקירים ברשימה יצאנו לבצע בשליחות המו"לים שלנו – ואנחנו שמחים שבחרתן נושאים שנוגעים בלב הבעיות בישראל ושומרים על רלוונטיות

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| צוות שקוף |

תחקיר: איך משפיעים הלוביסטים על פעילות הכנסת והממשלה, ואיך אפשר לתקן את השיטה

"דמיין את הכנסת כחניון תת-קרקעי עם המון מפלסים שיורדים מתחת לאדמה. אם אתה מבקר בכנסת, אתה רואה רק את קומת הקרקע שלה. העניין הוא כזה: בפועל בחניון הזה יש 20 קומות מתחת לקרקע, אבל אף אחד לא חשוף לנעשה שם". כך תיאר גורם בכיר בכנסת את המציאות על עולם הלובינג. רוצים להבין למה בדיוק התכוון? התשובות בתחקיר הלובינג הגדול.

פרויקט: קריאה ביקורתית – איך לצרוך תקשורת מבלי שיעבדו עליכם

כולנו נחשפים לחדשות כמעט כל שעה, אך אף אחד מעולם לא לימד אותנו איך לקרוא אותן בצורה ביקורתית. הגיע הזמן לשנות את זה. פרויקט הקריאה הביקורתית שואף ללמד אותך לנווט במבוך האינטרסים התקשורתי. מהקישור אפשר להגיע לכל שאר הכתבות בסדרה. אל תפספסו את המניפולציות שעושים עלינו.

המדריך למשקיף המתחיל – כל הדרכים להשקיף את רשויות השלטון מהכורסא בבית

האנציקלופדיה המלאה לאיך פועלת הכנסת האמיתית של מדינת ישראל

בשיעורי אזרחות לא סיפרו לנו את האמת, בלשון המעטה. גורלו של חוק לא תלוי בדעותיהם ואמונותיהם האישיות של הח"כים ואפילו לא בהסכמים הקואליציוניים. עתידם של חוקים נקבע בחדר ועדת השרים לענייני חקיקה – והח"כים מתיישרים. הדיון מוסתר מעיני הציבור, הוועדה עמוסה בלחצים פוליטיים והתחשבנויות והפוליטיקאים חופשיים מדין וחשבון לציבור. הדלקנו פנס במקום האפל בממשלה – איך באמת מתקבלות פה החלטות?

כל מה שצריך לדעת על אסדת הגז לווייתן

"לווייתן" הוא מאגר הגז הגדול ביותר שהתגלה בישראל. אסדת המאגר החלה לפעולה בדצמבר 2019 במרחק 10 ק"מ בעומק הים, מול חוף הכרמל. טרם הקמתה התנהל מאבק ציבורי אדיר מימדים בהובלת ארגון "שומרי הבית", שממשיך לטעון שמיקום האסדה הנוכחי עלול להיות הרסני. מה עומד בלב המחלוקת לגבי האסדה ומה האלטרנטיבות שחשוב שנכיר? לחצו כדי להבין על מה המהומה.

תחקיר: מבקר המדינה – מדוע אסור לוותר על המשקיף מספר 1

יצאנו לבדוק את מהות וחשיבות מוסד מבקר המדינה, וגילינו שהכל תלוי בזהות המבקר עצמו: אם ירצה זה יהיה מוסד נשכני, חושף שחיתויות ומכלבי השמירה החזקים במדינה. ואם לא? כציפור על אדן החלון במשרדי הממשלה. אם תהית מי הבוס של מבקר המדינה, על איזה גופים הוא אחראי, ומדוע מסקנותיו לעתים קרובות לא מיושמות – התחקיר הזה בשבילך.

הדלתות מסתובבות במשרד להגנת הסביבה

בעלי תפקידים בכירים במשרד להגנת הסביבה מסיימים את עבודתם הציבורית – ועוברים לעבוד עבור התעשייה המזהמת עליה פיקחו. הידע והקשרים שצברו בשירות המדינה משמשים כנשק במאבק ברגולציה ובביקורת הציבורית. 13 מנכ”לים היו למשרד להגנת הסביבה מאז הקמתו, לא פחות משמונה (!) מהם עברו לצד השני של המתרס עם סיום עבודתם הציבורית. כל הסיפורים המטורפים בתחקיר.

שקוף גם אצלכם באוזניות – חפשו "שקוף" בכל אפליקציות הפודקאסטים

איך העבירות לכאורה של ראש הממשלה נתניהו פגעו בך?

איך שלושת התיקים בהם חשוד ראש הממשלה פוגמים בחיי היום-יום שלך? עברנו תיק-תיק ובדקנו כמה כסף יכולנו לחסוך אילו נתניהו לא היה מבצע את העבירות שהיועץ המשפטי לממשלה ומשטרת ישראל מייחסים לו. איך התיקים מכשירים שחיתויות עתידיות, כיצד ניהול המדינה נפגע, וגם על איזה תיק כולנו צריכים להגיד תודה? לפירוט המקומם.

פרויקט: איך אפשר למדוד את חברי הכנסת שלנו?

עבודתם של הח"כים מורכבת מחלקים רבים: חקיקה, פיקוח על הממשלה, פעילות בוועדות, טיסות לחו"ל, קשר עם הציבור ועוד. כדי שנוכל להבין מי מהח"כים באמת עובד, פירקנו את המרכיבים למדדים אובייקטיבים. מדובר במשימה מורכבת, אך קריטית. זו האחריות של כולנו יחד לבחור את חברי כנסת, לפקח עליהם – ולהחליפם במידת הצורך. קראו את המדדים השונים ותבדקו גם נתונים במפת הח"כים של הקדנציה הקודמת. 

פרויקט: עיר מקלט – למה חיים כץ קיבל פטור מבית משפט?

"יש לי רושם שאנו מחפשים כל מיני דרכים כדי לתת חסינות לחבר כנסת שעבר עבירה, וזה, במקום לומר בפשטות, שחבר כנסת חייב להתגבר על היצר הרע ולא לעבור עבירה", אמרה ח"כ עדה מימון כבר בשנת 1951. כמעט 70 שנים לאחר מכן החליטו הח"כים שלנו לפטור את ח"כ חיים כץ ממשפט ולהפוך את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים. איך זה קרה, מה עקום במנגנון ואיך לתקן? סדרת הכתבות "עיר מקלט".

שקיפות באגודות עות'מאניות

אולי (לא) תופתעו, אך בישראל 2020 קיימים שלל גופים ציבוריים, חלקם מגלגלים מאות מיליוני שקלים, הפטורים מכל סוג של ביקורת, בחסות החוק. מדובר בעיקר בארגוני עובדים, החל בהסתדרות החדשה וכלה בהסתדרות הרפואית. באמצעות לובי חזק הצליחו האגודות העות'מאניות להתקמבן על פרצה בחוק העמותות, כך שהם ממשיכים להתנהל כמו במאה ה-19. התוצאה: אפילה כמעט מוחלטת שמובילה שוב ושוב לשחיתויות – על חשבון הציבור. לנייר מדיניות.

המדריך לח"כ המושחת

הכנסת חזרה לעבוד אחרי פגרה אינסופית, ועשרות נבחרי ציבור יוכלו סוף סוף לעבוד. המדריכים לחברי הכנסת החדשים מורכבים מקלישאות. אז ריכזנו מגוון טיפים ברוח העידן הנוכחי – איך להשתמש בתקנון ובחוקים כדי לשרת בעיקר את עצמך ולחמוק ממאסר ומדין וחשבון? למדריך המלא לח"כ המושחת.

פודקאסט – המדריך לדמוקרטיה

עוד פודקאסט, אבל הפעם כזה שמתרכז במנגנון קבלת ההחלטות במדינת ישראל ובכל מה שהסתירו מכם בשיעורי האזרחות. הוקלט יחד עם 'כאן'. להאזנה

הסקר השקוף – ניתוח לב פתוח לסקרים פוליטיים 

פוליטיקאים וכלי תקשורת משתמשים בסקרים באופן שוטף, וביתר שאת בתקופות בחירות. אבל תעשיית הסקרים עובדת בשיטות יצירתיות, שמאפשרות לעשות מניפולציות אדירות בתוצאות, לשביעות רצון מזמין הסקר. לקראת בחירות 2019 מועד א' ביצענו ניתוח לב פתוח, שמסביר איך אפשר "לשחק" עם סקרים ולקבל תוצאות שונות. להסבר המרתק על תעשיית הסקרים.

סדרת כתבות על מערך הכבאות

יחסי עבודה תקינים במערך הכבאות הם קריטיים לחיים של כולנו. גילינו שהמלחמה בין הנציבות לוועד הכבאים לא יודעת גבול: ניסיונות הכפשה של בכירים בכבאות, רכישת תחקירים מזויפים מכספי הוועד וביקורים קבועים בבית המשפט הם רק חלק קטן מהסיפור הגדול

איך הפנסיה התקציבית מרוקנת את הכיס שלך מדי חודש ומה צריך לעשות בנושא

במאה הקודמת החליטו ממשלות ישראל לחלק פנסיות מנותקות מהמציאות למגזרים מצומצמים. מאיפה הכסף? מהכיס שלנו. כמה? כמיליארד וחצי שקלים בכל חודש. מדובר בסוגיה קריטית שמעולם לא עסקנו בה לעומק. לאור המיתון מתקרב, הגיע הזמן לדבר על זה: איך הפנסיה התקציבית מרוששת אותנו, ומה אפשר לעשות?

פרויקט: יורדים לשורשים – מפרקים את הדמוקרטיה הישראלית

במקום להסתפק בזריקת ביטויים ועקרונות דמוקרטיים לאוויר, בחרנו לנבור, לפרק ולהבין איך בנויות מערכות השלטון במדינה. גילינו מוסדות מורכבים, שנבנו בצורה לא מסודרת, טלאי על טלאי. למי שרוצה להבין מאיפה נובעים המתחים הפוליטיים בישראל, בואו לצלול לדמוקרטיה הישראלית.

תחקיר הון-שלטון-עיתון: מיפוי הזיקות בין הפוליטיקאים לתקשורת

יחסים בין התקשורת לנבחרי ציבור לא מתחילים וגם לא נגמרים בתיקי האלפים של ראש הממשלה. מצאנו 22 זיקות בין פוליטיקאים מכל המפלגות למו"לים בכלי תקשורת מרכזיים. בואו לקרוא למה אנו מקבלים תמונת מציאות מדומיינת. למפת הקשרים המלאה.

לבקר את התקשורת 5: איך לצפות בקליפי חדשות בלי שיעבדו עליכם?

בסדרת כתבות נביא בפניכם כתבות קצרות על הונאה, שקרים ומניפולציות בתקשורת. הפעם: שימוש בוידאו ערוך כדי להציג יריבים כשיכורים, דיפ פייקס ולמה התלהבות גדולה מדי של אנשי תקשורת לעתים אומרת שמטעים אתכם

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

ביום הבחירות לכנסת ה-23 פרסם בנימין נתניהו סרטון חתוך של יו"ר כחול לבן, בני גנץ. בסרטון נראה גנץ קורא "לא לשים כחול לבן בקלפיות". הסרטון הופץ כאש בשדה קוצים ואפילו עיתונאים בינהם אריאל שנבל הדהדו אותו

למעשה השורה המלאה שאמר גנץ הייתה: "לא לשים כחול לבן בקלפיות נגיע לבחירות רביעיות, בואו נגמור עם זה – צאו להצביע!"

לזכותו של שנבל הוא התנצל, וכדרך לתקן פרסם את הסרטון המקורי (ראוי להערכה). נתניהו עצמו לא התנצל, וניל הנדל, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, הורה על הסרת הסרטון מעמוד הפייסבוק של נתניהו וקנס את הליכוד בסכום מגוחך של 7,500 שקל. סכום זניח כנגד הפצת תעמולה שקרית על ידי יו"ר מפלגה ביום הבחירות – ועוד כולו ייצא מכיס הציבור. 

גם הסרת הסרטון הייתה חסרת ערך מאחר ונתניהו הפיץ אותו במקביל בהודעות אישיות לכל עוקביו בפייסבוק – כ-2.5 מיליון חשבונות. לעומת שנבל, אראל סגל המשיך להפיץ הסרטון ולאחר שהונחה להסיר אותו, התלונן, במקום להתנצל. 

זה, אגב הסרטון המקורי:

חברים, מסר ממני אליכם – חשוב שתשתפו. נתניהו הפיץ סרטון שקרי וערוך שמטרתו לגרום לכם לא להצביע. זה הסרטון המלא ושם אמרתי: לא נשים כחול לבן בקלפיות – נקבל בחירות רביעיות! אז אנא מכם, צאו להצביע ולהכריע. הגיע הזמן שהשקרן מבלפור ישלם על השקרים והפצת הרעל שלו. זה תלוי רק בכם!הסרטון הערוך והשקרי של נתניהו בתגובה הראשונה.

Posted by ‎בני גנץ – Benny Gantz‎ on Monday, March 2, 2020

גם לפני הבחירות הפיץ נתניהו סרטון פייק המציג את גנץ כאדם שמתחמק מלענות לשאלה של ילד בן 16 על ידי חיתוך הסרטון. 

גנץ הגיב ופרסם את התשובה שענה לנער אך ערך את הסרטון בעצמו כדי להשמיט הערה מעצבנת, אולי, של ח"כ גבי אשכנזי. גיא זוהר, בתוכנית 'מהצד השני' המחיש את הפער באופן מצויין.

הנאום החתוך והערוך של גנץ

האם גנץ סירב לענות על שאלה של ילד בן 16?! בליכוד חתכו – ובכחול לבן ערכו

Posted by ‎מהצד השני עם גיא זהר‎ on Tuesday, February 18, 2020

ככה תציגו מועמדת כשהיא שיכורה

לא רק חיתוך ועריכה. בתחכום קל אפשר כיום גם להשמיץ יריב בקלות יחסית.

מדובר בעיוות ויזואלי שנועד לחזק את התווית והרושם שאתם רוצים להדביק לאדם מסוים. קחו לדוגמא סרטון פייק שהפיץ נשיא ארה"ב דונלד טראפ על יריבתו הדמוקרטית, ננסי פלוסי. בסרטון שהפיץ ערכו הפסקות דיבור בנאום של פלוסי כדי שתתפס מגמגמת ולא יציבה:

סרטון אחר שהופץ באותה התקופה, האט את צילום הוידאו שלה כדי שתוצג כשיכורה. סרטון – שהגיע ליותר מ-2 מיליון אנשים בארה"ב – הופץ גם על ידי עו"ד של טראמפ, רודי ג'וליאני.

עולם הדיפ פייקס (Deep fakes)

עיוות וידאו ע"י חיתוך ועריכה שייכים כבר לעשור הקודם. השלב הבא הוא סרטוני דיפ פייק בהם ניתן לייצר ויזואליה של יריב פוליטי, להלביש אותו, להניע אותו ולגרום לו לומר מה שתרצו. קחו לדוגמא את וידאו בו נראה נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה, שנוצר במטרה להמחיש את עומקה של הבעיה:

ולפעמים זו סתם רשלנות

בתקשורת מרכזית ואמינה גם קורה שמפרסמים פייק ניוז, אבל לעתים מדובר ברשלנות או עצלנות. כך קרה לאחרונה כשבחדשות 12 דיווח על הסתערות על חנות בבלגיה והשתמשו בסרטון שרץ ברחבי העולם מבלי לבדוק את מקורו. הסרטון צולם בכלל בגרמניה בשנת 2011.

 

אז מה אפשר לעשות?

  1. אל תאמינו לסרטונים שפוליטיקאים מפיצים על יריביהם הפוליטיים. כמעט כל סרטון ערוך באיזושהי צורה. כשלאדם שחושב שהוא מעל החוק יש אינטרס מובהק להכפיש אדם אחר הוא גם ינטה לעשות זאת. 
  2. בכל הנוגע לסרטוני דיפ פייקס, אכן קשה לזהותם. ישנן טכנולוגיות שיכולות לזהות מרקם צבע פנים, כמות מצמוצי עפעפים ועיוותי פרופורציות – אבל הן אינן זמינות לגולש הממוצע. אז מה כן לעשות? אל תאמינו לסרטונים שמפיצים חשבונות אנונימיים. לא תוכלו לדעת אם זה אמיתי. אם תשתפו סרטון שקרי ותפגעו בשמו של אדם אחר תהיו גם חשופים לתביעת דיבה.
  3. בכלל אם סרטון (או כל דבר אחר) הוא פופולרי במיוחד – זה לאו דווקא אומר שהוא נכון ובריא לכם, במיוחד במועדים לוהטים במיוחד (כמו ערב בחירות).

מה המדינה צריכים לעשות?

  1. לדון על הנושא בכנסת, ולקדם חקיקה שתאפשר איתור, חקירה וענישה למפיצים של סרטוני-פייק
  2. להחמיר ענישה על פוליטיקאים שמפיצים סרטונים מזויפים – ולדאוג שהקנסות ייצאו מכיסם האישי, ולא מכיסא המפלגה.

בינתיים טוויטר כבר החלה לסמן סרטונים מניפולטיביים כמו אחד שהפיץ דונלד טראמפ לאחרונה, בו הציג את מועמד המפלגה הדמוקרטית, ג'ו ביידן, אומר שאינם יכולים להיבחר מחדש ויש לבחור בטראמפ. טוויטר גם חסמה לפני כמה חודשים את האפשרות של פוליטיקאים לפרסם מודעות בתשלום.

למעמיקים/ות: 

לבקר את התקשורת 4: "כתבות" ו"תחקירים" מלטפים בהזמנה אישית – מכספי הציבור שלכם

"חברת החדשות הפרטית" מוכרת "כתבות" ו"תחקירים" בהזמנה אישית, בהן כל התוכן מוכתב מראש על ידי המשלם. למעשה מוכרים לך פרסומת סמויה מתוחכמת, הנראת ונשמעת כמו כתבה חדשותית-עיתונאית אמיתית. החברה משווקת את ה"כתבות" שלה בכלי תקשורת מרכזיים כמו וואלה, ישראל היום, ועוד. תחקיר "שקוף" מגלה כי כתבות בהזמנה אישית פופולריות במיוחד בקרב חברות ממשלתיות, שרוכשות "כתבות" מפרגנות רבות על עצמן. גם ועדי עובדים משתמשים בשירותי החברה, כמו ועד הכבאים שרכש מהחברה "תחקיר" המכפיש בכירים בכבאות.

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| מאיה קרול |

כולנו נחשפים לחדשות כמעט כל שעה, אך אף אחד מעולם לא לימד אותנו איך לקרוא אותן בצורה ביקורתית. הגיע הזמן לשנות את זה. נכון, כל ילד יודע שהתקשורת מציגה רק חלק מהאמת, ופייק ניוז הפך למושג חם – אבל זה רק חלק קטן מהבעיה: עורכים משתמשים בכותרות ובתמונות שמפעילים אצלנו רגשות. עיתונאים מוהלים עובדות בתעמולה, ובעלי עניין בפייסבוק מציגים עצמם כעיתונאים.

כל ערוץ תקשורת מבנה לקוראיו מציאות מעוגנת בנרטיבים משלו הנותנים משמעות לעובדות, ומעצבים תפיסת עולם – בכוונה ובלי כוונה – גם אנחנו. לאף אחד מאיתנו אין זמן להפוך לחוקר תקשורת, להכיר את מפת האינטרסים ואת שלל המניפולציות בהן משתמשים הכותבים והעורכים. לכן החלטנו ב"שקוף" לצאת בסדרת כתבות והמלצות במטרה לסייע לכן ולכם לפתח יכולת להערכה ביקורתית של המדיה: כדי שתוכלו לעשות שימוש מושכל בחדשות, ולהבין מסרים ומה עומד מאחוריהם.

חברת החדשות הפרטית: "תחקירים" ו"כתבות" המתאימים את המציאות למי שמשלם

בשבועות האחרונים אני מפרסמת סדרת כתבות על המחדלים בשירותי כבאות. תוך כדי כתיבה, נחשפתי במקרה לתחקיר וידאו שעסק בכבאות ובמחדלים הנוראיים שמתרחשים בה. ראיתי שהתחקיר עלה בערוץ יוטיוב שנקרא "החדשות הפרטיות", ותהיתי – אולי מדובר בגוף תקשורת עצמאי, כמו שקוף? 

במהלך הצפייה בתחקיר עלו נקודות שנראו לי משונות, ולא עיתונאיות. למשל, ניסו להפריך כל מיני טענות שעלו בתחקיר של "עובדה" על הכבאות. הקריין השתמש בשפה מוגזמת, והטון היה חד צדדי –  הכפיש בכירים בכבאות אך האדיר את ועד הכבאים. אז חקרתי יותר לעומק, כדי להבין האם מדובר בתחקיר עיתונאי או במשהו אחר.

להפתעתי גיליתי שמה שנראה לי כמו כתבה  – הוא למעשה פרסומת. הופתעתי. ואז הבנתי: אם אני כעיתונאית נפלתי בפח – זה יכול לקרות לכולם. אז ברוכים הבאים לכתבה מספר 4 בסדרת הקריאה הביקורתית: מי עומד מאחורי מה שנראה כמו 'תחקירים', שאתם רואים ברחבי הרשת.

כי"ל, בנק לאומי, בזק, בז"ן: כולם רוכשים סרטי פרסומת "עיתונאיים" מחברת החדשות

חברת החדשות הפרטית נוסדה ב-2006 ע"י איתי רפופורט, כתב לשעבר בערוץ 11. החברה מפיקה ומפיצה תוכן שיווקי שנראה כמשדר חדשות אמיתי, ובעזרת כתבים ויוצאי מערכות חדשות, מצליחה לספק תוכן שיווקי שנראה כמשדר חדשותי אותנטי. החברה מפיצה את התוכן שלה בערוצים המסחריים, בערוצי השידור בטיסות אלעל, בכנסים, בדוא"ל ובסלולר. בין לקוחותיה: כי"ל, בנק לאומי, בזק, בז"ן, תנובה, ועוד. 

מתוך אתר חברת החדשות הפרטית

"אמת עיתונאית, אובייקטיביות, ואפילו לא גרם אחד של שיווקיות"

"הכתבות" וה"תחקירים" הם פרסומת מתוחכמת ואפקטיבית, שנערכת כמבזק חדשות או תחקיר במטרה להסוות מפני הצופים את העובדה שמדובר בתוכן שיווקי. באתר החברה נכתב מפורשות: "84% תופסים את החדשות הפרטיות כחדשות אמיתיות לכל דבר!", וגם: "כמעט איש מהצופים לא העלה על דעתו שמדובר בתכני חדשות שנעשו ע"י חברה פרטית. מכאן גם עלה שמבזקי החדשות הן הדרך האפקטיבית ביותר להעביר מסר: יש בהן אותנטיות, אמת עיתונאית, אובייקטיביות, ואפילו לא גרם אחד של שיווקיות או קידום מכירות". 

"חדשות אמיתיות לכל דבר". מתוך אתר חברת החדשות הפרטית

איך זה עובד, ומה המחיר?

החברה מציעה ללקוחותיה את מה שמצופה מחברת הפקה: צוות צילום, במאי, עריכה ועוד. 

רפופורט כוללת בשירותיה גם "כתיבת תסריטים מרתקים וסוחפים עם ערך עיתונאי אמיתי לכל המשדר, לכתבה המרכזית, ולראיונות". הדגש הרב בסרטוני התדמית ובאתר החברה על החשיבות של "ערך עיתונאי" ו"אותנטיות" ב"כתבות" שלה גורמת לך לחשוב של"כתבים" או ה"עורכים" יש מידה של שיקול דעת.  

אלא שהצעת המחיר שקיבלנו מהחברה מגלה שאין ולו קמצוץ של "ערך עיתונאי" – כל התוכן מתוכנן בקפידה ומותאם לחלוטין לרצון המשלם. נציג של החברה עמו שוחחנו טלפונית אמר לנו בנוגע לכתיבת התסריט לכתבה: "החכמה היא להוציא את כל הפגמים החוצה ולהשאיר את המסר. המסר הוא הכי חשוב".

עלות הפקה של "כתבה" של חברת החדשות הפרטית: 30 אלף ש"ח. 

מתוך הצעת מחיר שקיבלה "שקוף" מחברת החדשות הפרטית

הפצה באתרי חדשות אמיתיים: ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות

חברת החדשות הפרטית מוכרת אף שירותי הפצה: פרסום ה"כתבה" באתרי החדשות, כתוכן ממומן. בשיחת טלפון עם נציג החברה נאמר לנו כך: "אנחנו מפרסמים את זה לא עם אחד הכתבים שלהם, אלא 'בשיתוף עם חברת החדשות הפרטית', או 'בשיתוף עם בנק הפועלים'… כשאומרים 'בשיתוף' זה שם קוד לכתבות ממומנות". 

בהמשך השיחה סופר לנו על מגוון אתרי חדשות איתם עובדת החברה: "זו ארץ אינסוף האפשרויות. הכל יכול לקרות, אנחנו עובדים עם כולם". באתר החברה נכתב שהיא מפיצה את התוכן שלה בין היתר בעזרת: "מייל מעוצב ומגרה לצפייה בקישור כהודעה לתקשורת לכתבים".

ואכן, באתר החברה ניתן למצוא "כתבות" של החברה, שהתפרסמו בכלי התקשורת השונים. למשל, כתבה ב"ישראל היום" שעסקה בליגת הכדורגל של המרכזים הקהילתיים של עמידר, וכתבה בערוץ 12 עסקה בהשמדת קורנפלקס מזוהם של חברת "יונילוור". 

מתוך אתר חברת החדשות הפרטית

מהצעת המחיר שקיבלנו מחברת החדשות הפרטית, עולה כי פרסום ה"כתבה" באתר וואלה יעלה חמשת אלפים שקלים נוספים.

  • להצעת המחיר המלאה כפי שקיבלנו אותה מחברת החדשות הפרטית: לחצו כאן

מתוך הצעת מחיר שקיבלה "שקוף" מחברת החדשות הפרטית

"לפעמים לקוחות מבקשים מאיתנו 'אל תספרו שאנחנו ביקשנו את זה', שזה לא יראה כאילו הזמינו את הכתבה או החדשות"

משיחת טלפון עם נציג החברה עולה כי היא מפיצה את הכתבות גם כתוכן אותנטי באתרי החדשות ובטלוויזיה, ולא רק כתוכן ממומן. נציג החברה: "לפעמים לקוחות מבקשים מאיתנו 'אל תספרו שאנחנו ביקשנו את זה', שזה לא יראה כאילו הזמינו את הכתבה או החדשות".  כששאלנו האם החברה יכולה לעזור לפרסם "כתבה" שלה בתכנית בוקר, נאמר לנו: "זה בעיקר תלוי אם זה יעניין מישהו בתכנית הבוקר… אבל לא צריכה להיות איזושהי בעיה".

כתבה מאתר Ynet מוכיחה שאכן תוכן שיווקי של החברה מצליח להכנס כתוכן אמיתי לאתרי החדשות: בידיעה באתר מופיעה "כתבה" מצולמת של חברת החדשות הפרטית שמפרגנת לחברת חשמל על ציון 'שבוע האחריות החברתית'. הלוגו של Ynet מופיע לכל אורך ה"כתבה" של חברת החדשות, כך שהיא נראית כתוכן אותנטי. הקורא הממוצע לעולם לא יבין זאת: ניתן לגלות שמדובר בתוכן של חברת החדשות הפרטית, רק מפני שהכתבה הזו מופיעה באתר של חברת החדשות הפרטית.

מתוך כתבה באתר Ynet

מאות אלפי שקלים מהקופה הציבורית: משרדי הממשלה והחברות הממשלתיות קונים "כתבות" מפרגנות

חברת רפופורט מייצרת "כתבות" רבות עבור חברות ממשלתיות ומשרדים ממשלתיים, שתקציבם מגיע מהכיס שלנו.

מעבר על אתר חברת החדשות הפרטית וערוץ היוטיוב שלה מראה כי חברות ממשלתיות הן לקוח משמעותי. ניתן למשל למצוא באתר החברה 10 סרטונים על חברת "עמידר", 10 סרטונים עבור קופות חולים שונות, וכפי שניתן להסיק מהצעת המחיר שקיבלו מחברת החדשות הפרטית – מדובר בסרטונים שעלותם עלולה להגיע למאות אלפי שקלים, מהכיס שלנו. נבהיר שוב: אלו לא "כתבות", אלא תוכן שיווקי בתחפושת. 

כך למשל כתבה אחת מתהדרת בכותרת: "תחקיר מיוחד – סוד השיפור במאזנים הכספיים של החברות הממשלתיות", ומפארת מנהלים בחברות ממשלתיות. נשמעים בכתבה משפטים כמו: "הנהלת חברת החשמל מצליחה לייצר נוסחה שמביאה אותה לרווחים כספיים שלא ידעה כבר שנים". 

מתוך ערות היוטיוב של חברת החדשות הפרטית

מבדיקה בתקציבים ממשלתיים עולה כי המשרד להגנת הסביבה ומשרד האוצר – גם הם השתמשו בשירותי החברה. רשות החברות הממשלתיות שבאוצר שילמה לחברה ב-2016 כ-11 אלף שקלים, עבור סיקור כנס כלכלי והפקת מבזק חדשות בעניינו. (נראה שמדובר בכנס "אלי הורוביץ"). המשרד להגנת הסביבה הפיק ב-2011 "תחקיר מיוחד" בנושא "פינוי אסבסט מהגליל המערבי". מצאנו גם סרטון של משרד הבריאות, אך הוא לפחות הכיל מידע לתועלת הציבור: הסרטון מסביר מה התהליך שעוברים חולים סיעודיים או תשושי נפש עד לכניסתם למסגרת אישפוזית. 

מתוך אתר חברת החדשות הפרטית

ועד הכבאים קונה "תחקיר" כדי להכפיש את שמו של נציב הכבאות

גם ועדי עובדים משתמשים בשירותיה של חברת החדשות הפרטית כדי לקדם את מטרותיהם. באתר החברה ניתן למצוא "כתבות" שהופקו עבור ארגון העובדים הסוציאלים, הסתדרות המורים, ההסתדרות, ולשכת רואי החשבון. 

בולט במיוחד ה"תחקיר" המושקע שהפיקה לאחרונה חברת החדשות הפרטית עבור ועד עובדי הכבאות: כתבה בסגנון "עובדה" או "המקור", בארבעה חלקים(!). התחקיר נרכש ע"י ועד העובדים כחלק ממלחמה המתנהלת בשנים האחרונות בין יו"ר הוועד אבי אנקורי, לבין נציב הכבאות דדי שמחי. בהתאם, התחקיר מאדיר את ועד העובדים, ושם דגש החשיבות שלו בארגון הכבאות, ומצד שני – מכפיש בכירים בכבאות.

מה שמדהים הוא ש"התחקיר" מציג תיקים שכבר נסגרו על ידי נציבות שירות המדינה. למשל, ב"תחקיר" שולבה הקלטה של נציב הכבאות דדי שמחי, בו הוא נשמע אומר כי במידה וכבאי הופך לא כשיר רפואית, "מפטרים אותו בלי כסף ויורים לו בראש".

  • כתבנו כתבה נפרדת שעוסקת במחדלים ב"תחקיר" הכבאות של חברת החדשות הפרטית: קראו כאן

מתוך ערוץ היוטיוב של חברת החדשות הפרטית

בדקנו. נציבות שירות המדינה חקרו את הנושא, וקיבלו את תמליל ההקלטה המלאה. מהחקירה עלה כי הדברים של שמחי הוצאו מהקשרם לחלוטין: מיד לאחר שאמר שמחי "מפטרים אותו בלי כסף יורים לו בראש" הוא המשיך ואמר: "תפסיקו לחשוב שכל דבר זה ישר פיטורים. תירגעו. מה נראה לכם, שאנחנו רוצים לדפוק אתכם? אני דואג לכם יותר מכולם, לא נגדכם".

התלונה נסגרה ביוני 2019, אך ההקלטה מופיעה ב"תחקיר" של חברת החדשות הפרטית שעלה ליוטיוב בספטמבר 2019.

הקלטה ערוכה של נציב הכבאות דדי שמחי מופיעה ב"תחקיר". מתוך ערוץ היוטיוב של חברת החדשות הפרטית

ב"תחקיר" של חברת החדשות הפרטית מובאות גם עדויות להטרדה מינית של עובדת במערך הכבאות ע"י עובד אחר במערך. גם בנושא הזה הוגשה תלונה לנציבות שירות המדינה, שנחקרה ונסגרה מחוסר אשמה. נבהיר כי שקוף לא מתיימרת לשפוט את פרטי המקרה הספציפי בשום אופן, אך ראוי לציין כי בתחקיר של חברת החדשות הפרטית מוצגת תמונה חלקית: לא הוזכר כי התלונה נחקרה ונסגרה, למעשה כלל לא צוין כי הוגשה תלונה בנושא. לטענת ועד הכבאים העובדת הגישה לאחרונה ערעור על תוצאות החקירה. 

נקודה מעניינת נוספת היא שוועד הכבאים רכש את סדרת הכתבות הזו  כתשובה לתחקיר "עובדה" על הכבאות, בו הוועד מצטייר כחסר אחריות ובריוני. היה מפליא לראות כי כחלק מהניסיון של ועד הכבאים לשפר את תדמיתו, ה"תחקיר" שרכש מנסה להפריך את הטענות שעלו בתחקיר העיתונאי האמיתי "בעובדה". 

 

איך זה משפיע עליך (אזמ"ע)? כשאנו צופים קוראים חדשות, לא נבחין בקלות בין חדשות מזויפות לבין חדשות אמיתיות – וזו בדיוק החולשה שחברת החדשות הפרטית ולקוחותיה מצליחים לנצל. רפופורט TV מודעת להשפעה העצומה שיש לתקשורת על הציבור ומנצלת אותה בחכמה כדי לשטות בנו. כולנו עלולים להאמין שתוכן מסוים מופיע בתקשורת מפני שהוא חשוב  – כשבפועל הוא נמצא שם בגלל ששילמו עליו.

מה עושים כדי שיתוקן (מעש"י)? חברת החדשות הפרטית מתנהלת בצורה חוקית לחלוטין. לכן הגיע הזמן לשנות את החוק. בקדנציה הקודמת הופלה הצעת חוק של מיקי רוזנטל שביקשה לסמן היטב פרסומת סמויה. נלחץ על הח"כים בקדנציה הבאה (מתי שלא תהיה) – לחוקק את החוק החשוב הזה. בינתיים – קראו את פרויקט שקוף לקריאה ביקורתית, וזכרו: החובה להיות קוראים מודעים וביקורתיים מוטלת על כולנו.

 

תגובות: פנינו לחברת החדשות ולויינט – שניהם בחרו שלא להגיב לכתבה זו. אולם חברת החדשות כן הגיבה לכתבה קודמת שפרסמנו ועסקה אך ורק בכבאות והם הוזכרו בה: "כמי שזכה בפרס מצוינות עיתונאית ע״ש גדעון לב ארי ז״ל (2003) על כתבת יומן שחשפה את היקף המחלות ומקרי המוות הרבים בקרב לוחמי האש וכיצד המדינה מפקירה אותם – יש בי מחויבות לציבור הכבאים שהיא הרבה ומעבר לכל התקשרות עסקית. הערכה שלי אליהם עצומה. לגופו של עניין – רפופורט חברת החדשות הפרטית נשכרה על ידי ארגון הכבאים הארצי להפקת סדרת סרטים תיעודיים שיחשפו לציבור הישראלי, לראשונה, כיצד מתנהל מערך הכבאות הארצי, בדגש על צמרת הארגון. לצוות ההפקה והתחקירנים שלנו הגיעו עדויות קשות, צילומים והקלטות שאין יותר מדרך אחת לפרש אותם וסיפורים מסמרי שיער מפיהם של לוחמות ולוחמי אש אשר התייצבו מול המצלמות שלנו, הפגינו אומץ רב, ושיתפו. כל הסרטים מביאים עדויות אמיתיות, אותנטיות – את כולם קיבלנו מהכבאים עצמם".

לדברי החברה, "מערך משפטי מקצועי בחן את הסרטים פריים אחר פריים, שוט אחר שוט ומשפט אחר משפט – כולם נמצאו נכונים, אמיתיים, אמינים ושדירים. רפופורט חברת החדשות הפרטית הינה החברה הראשונה בישראל והמובילה בארץ בכל הקשור להפקת סרטים המביאים את המסר של לקוחותיה בסגנון עיתונאי (והכל חייב להיות אמיתי!). ביום שבו עזבתי את עבודתי ככתב טלוויזיה בערוץ הראשון , החלטתי להקים חברה אשר, לראשונה, תאפשר גם לגופים וארגונים לספר את סיפורם מבלי להיות תלויים בכלי תקשורת זה או אחר – ולא כפרסומת, אלא כיצירה עיתונאית פרטית מעניינת ואפקטיבית. בדיוק כך נהגנו עם הכבאים היקרים – מהרגע שבו אומת החומר שנחשפנו אליו – חשנו שליחות להפיצו לציבור. אני וכל רפופורט חברת החדשות הפרטית גאים שעמדנו לצידם של לוחמי האש האמיצים וסייענו בידם להביא את סיפורם, גרסתם לכלל הציבור".

בונוס: מה זה חוק הפרסום הסמוי?

חוק שהוגש במטרה להילחם בתופעה בה גורמים מסחריים רוכשים בכסף כתבות קנויות מהתקשורת – ואלו מופיעות ללא סימון ראוי. כלומר לציבור אין שום דרך לדעת שהכתבה איננה עיתונאית אלא פרסומית. החוק ביקש להגביל את תופעת הפרסום הסמוי ("תוכן שיווקי") בתקשורת ולקדם כללים לסימון של תכנים ממומנים. החוק הוגש ב-2015 ע"י ינון מגל ומיקי רוזנטל (ובהמשך עם בצלאל סמוטריץ' ויואב קיש)  ונפל ב-2016. 

את החוק הפילו חברי הליכוד, כולנו, הבית-היהודי, ש"ס, יהדות-התורה וישראל-ביתנו – ומהאופוזיציה הצביעו נגדו איציק שמולי, יואל חסון, חיליק בר ורויטל סויד.

לבקר את התקשורת 3: הכירו את החוקרת שמאפשרת לילדים להפיק סרטונים וכתבות כדי להבין מניפולציות בתקשורת

"התראות ואלגוריתמים מייצרים רסיסי מידע, והידיעה של הדברים הפכה לחשובה יותר מאשר ההבנה שלהם". הפעם במסגרת פרויקט הקריאה הביקורתית של שקוף, שוחחנו עם חלוצה בתחום: ד"ר מירה פוירשטיין. חזרנו עם שורה של כלים שיעזרו לדעת מתי ואיך עובדים עליכם. הכירו את החוקרת שמאפשרת לילדים צעירים להפיק חדשות, סרטים, כתבות לעיתונות ומשדרים, כדי להבין תקשורת ואת השפעתה עלינו

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| תומר אביטל |

כולנו נחשפים לחדשות כמעט כל שעה, אך אף אחד מעולם לא לימד אותנו איך לקרוא אותן בצורה ביקורתית. הגיע הזמן לשנות את זה. נכון, כל ילד יודע שהתקשורת מציגה רק חלק מהאמת, ופייק ניוז הפך למושג חם – אבל זה רק חלק קטן מהבעיה: עורכים משתמשים בכותרות ובתמונות שמפעילים אצלנו רגשות. עיתונאים מוהלים עובדות בתעמולה, ובעלי עניין בפייסבוק מציגים עצמם כעיתונאים.

כל ערוץ תקשורת מבנה לקוראיו מציאות מעוגנת בנרטיבים משלו הנותנים משמעות לעובדות, ומעצבים תפיסת עולם – בכוונה ובלי כוונה – גם אנחנו. לאף אחד מאיתנו אין זמן להפוך לחוקר תקשורת, להכיר את מפת האינטרסים ואת שלל המניפולציות בהן משתמשים הכותבים והעורכים. לכן החלטנו ב"שקוף" לצאת בסדרת כתבות והמלצות במטרה לסייע לכן ולכם לפתח יכולת להערכה ביקורתית של המדיה: כדי שתוכלו לעשות שימוש מושכל בחדשות, ולהבין מסרים ומה עומד מאחוריהם.

והפעם: ד"ר מירה פוירשטיין – חוקרת אוריינות מדיה דיגיטלית (חשיבה ביקורתית ביחס למדיה) והתנהגות צריכה חדשותית של בני נוער וסטודנטים. בעבודת הדוקטורט שלה, חקרה פוירשטיין את הקשר בין אוריינות מדיה לחשיבה ביקורתית, והייתה חלוצה בהטמעת תכנית "חינוך למדיה בגן הילדים" (1989), בהדרכת גננות ומורים לתקשורת, ובהקמת מרכזי מדיה ותקשורת לגיל הצעיר בשיתוף משרד החינוך והתרבות.

"סיקרן אותי להעריך באופן מדעי האם התנסות של תלמידים בכיתות ד'-ו' בתכנית לאוריינות מדיה מקדמת את החשיבה הביקורתית שלהם ביחס לתקשורת", היא אומרת.

במחקר מצאה שבעקבות התכנית התלמידים הפגינו יכולות ניתוח והערכה ביקורתיים למסרים בטלוויזיה ובפרסומות, במיוחד תלמידים שהתנסו גם בהפקה של סרטי וידיאו קצרים.

כמו שראינו בראיון עם ד"ר רן שמשוני, היכולת הביקורתית משתפרת פלאים ברגע שצרכן התקשורת מתנסה – אפילו פעם אחת – בתפקיד העיתונאי עצמו.

להבין גם מה לא נכתב בכתבה

חינוך לאוריינות מדיה דיגיטלית זו עליית מדרגה. הוא מתבסס על חקר המדיה, החברה והתרבות בעידן הדיגיטלי והרשתות החברתיות. מטרתו, לפי פוירשטיין, להעצים את הלומדים בכישורי חשיבה ביקורתית ותקשורת ההולמים את החיים בחברת המידע במאה ה-21. "אזרחי דמוקרטיה צריכים לדעת להתמודד באופן מושכל עם נושאים ואירועים בחברה הנמצאים בלב השיח התקשורתי-ציבורי", היא מדגישה, "להבין מדוע מידע מועבר, מופץ ונצרך במרחב התקשורתי. מהן מקורותיו? מה לא נכתב בו ומדוע? את מי הוא משרת? ואילו השלכות יש לכך על הקהל והחברה?"

פוירשטיין מציינת כי החינוך לאוריינות מידע ומדיה הוא חלק בלתי נפרד מחינוך לאזרחות מעורבת בדמוקרטיה ומצביעה על מעגליות מעניינת. "להכשיר אזרחים חושבים שיודעים להשתמש בתקשורת מתוך אחריות חברתית, ירתום את התקשורת לקידום שינויים חברתיים ובכך לשיפור איכות חייהם של האזרחים".

מה החשיבות של חשיבה ביקורתית ביחס למדיה בעידן של היום?

"היא מפתחת את ההכרה בערכה של הספקנות, בניגוד לציניות, ואת היכולת להבחין בין עיתונות מקצועית למידע שמתיימר להיות עיתונות. האינטרנט ופלטפורמות המדיה החברתית הפחיתו את כוחה של המדיה המסורתית, ואת איכות העבודה העיתונאית והדיווח החדשותי. נוצרה עיתונות חדשה, 'איטרטיבית' – כלומר חזרתיות על סיפורים, שימוש במקורות פחות אמינים, ריבוי כותרות סנסציוניות ושברי מידע. זה מרדד את השיח התקשורתי-חדשותי, והציבור מתקשה להבחין בין מידע שקרי למהימן".

לדבריה, ציוצים של פוליטיקאים ואנשי ציבור ויח"צנים מציפים את הרשתות, ומניפולציות מכוונות לאסוף נתונים אישיים ולטרגט מסרים ופרסומות. התוצאה: שיבושים בשיח ובדיון הציבורי. בד בבד, גדל ומתחנך דור ילדי המסכים המתנהל על-פי לייקים, וערכים של נראות ופרסום המניעים את דפוסי התנהגותו ברשת.

"התראות ואלגוריתם ברשת מייצרים רסיסי מידע, והידיעה של הדברים הפכה לחשובה יותר מאשר ההבנה שלהם". היטיבו לתאר זאת, לדברי פוירשטיין, ביל קובאץ' וטום רוזנטל מהניו-יורק טיימס: מעידן "תאמין לי" (כשחדשות המיינסטרים נתפסו כסמכות) עברנו לעידן "תראה לי" (שמעביר את האחריות לקהל השופט על-פי מראה עיניים).

"אנו חיים בעידן של פוסט אמת וקיטוב פוליטי, הודות להיצף המידע בתקשורת והריבוי בהטיות מידע מכוונות ('דיס-אינפורמציה'), בחדשות כוזבות ('פייק ניוז'), והאפשרות ליצור בוטים ודמויות וירטואליות לקידום אידיאולוגיות ואינטרסים של בעלי עניין בתחומים שונים".

על רקע דברים אלה, תכנית הלימודים באוריינות מדיה דיגיטלית לדעתה היא כורח המציאות, ואמורה להופיע כלימודי חובה החל מהגיל הרך. למרבה הצער, מערכת החינוך מתנהלת לאט מידי בהקשר הזה. "המערכת מתעוררת ומגיבה נקודתית רק כאשר אנו שומעים על אירועים קיצוניים, כמו בריונות ופורנוגרפיה ברשת, ביוש ('שיימינג'), התאבדויות ועוד. אולם אין כוונתי לעסוק בהפחדה או במגננה מול סכנות הרשת, אלא להעמיק את ההבנה של ילדים וצעירים באמצעות ידע ומיומנויות בתקשורת ובחשיבה ביקורתית, כמרכיב חשוב בחינוך לאזרחות בחברה דמוקרטית".

מה הדרך הכי טובה ללמד "קריאה" ביקורתית?

"לקיים דיונים המעוררים ביקורת וספקנות על התפקוד של אמצעי התקשורת סביב שאלות כמו: מה חלקה של התקשורת בעיצוב סדר היום הציבורי ודעת הקהל? איך הייצוג התקשורתי מבנה מציאות בנושאים כמגדר ומיניות, סטריאוטיפים, קבוצות ומיעוטים? כיצד פועלים גורמי כוח – שלטון, פוליטיקאים, בעלי הון ותאגידים – לקידום אידאולוגיות ואינטרסים בזמן נתון? מה תפקידה של התקשורת בדמוקרטיה?"

פוירשטיין מאמינה שהניתוח הביקורתי של תכני התקשורת ומסריה הכרחי, אך לא מספיק. יש לשלבו בהתנסות בהפקה ובהעברת מסרים במגוון פורמטים כמו הפקת סרט קצר, יצירת פוסט, כתבה וסטורי לאינסטגרם ועוד.

מירה פוירשטיין

על התלמיד להתנסות בתהליך ההפקה והיצירה של מסרים כדי להבין את המניפולציות שעושים עליו

בתכניות שיזמה פוירשטיין, ילדים בגילאים צעירים מתנסים ברזי ההפקה. "ברגע שהם עומדים במקומם של העיתונאים ועורכי החדשות או התכניות, מומחשת להם מידת האחריות החברתית הנדרשת מסוכני המדיה, ומה האפקט שיש לכך על החברה והתרבות. בנוסף הם בעצם לומדים איך אפשר לעשות מניפולציות כמו הטיות בדעת הקהל, ספינים וחדשות כוזבות, במיוחד בטכנולוגיות הדיגיטליות. זו התנסות שמפתחת את המודעות לאפקטים שהתקשורת מחוללת על הידע והאמונות שלהם כקהל".

התכנית מתבססת על תפיסות מפתח (ר' במסגרת) שפותחו כבר בשנות השמונים (Namle) שהן לדבריה "לב הניתוח הביקורתי". עם הזמן, אלו אומצו ויושמו בהתאמה לשינויי הסביבה התקשורתית בהיקפים שונים ובמגוון מערכות חינוך ברחבי העולם כולל ישראל ובארגון הבינלאומי Unesco.

תפיסות מפתח באוריינות מדיה

  • כל מסרי המדיה הם תוצר של הבנייה תקשורתית
  • הייצוג התקשורתי של נושאים ואירועים משפיע על האופן שבו הקהל תופס את המציאות החברתית
  • הפרשנות של מסרי המדיה נוצרת ביחסי הגומלין שבין מדיה, טקסט וקהל
  • מסרי המדיה מעוצבים בהקשרים כלכליים, פוליטיים, חברתיים ואסתטיים
  • כל אמצעי תקשורת מתאפיין בשפה, בסוגות ובמערכות סמלים משלו

כל אחת מהתפיסות היא בסיס ליצירת שאלות מעוררות ספק, בהתאמה לגילאים שונים.

למשל ניתן לדון עם תלמידים: מה חלקם של אמצעי התקשורת בקביעת סדרי העדיפות בחברה? ומה חלקם בעיצוב אופייה של הדמוקרטיה ושל איכות החיים של האזרחים? מה הפוטנציאל שיש לאינטרנט ולרשתות החברתיות בהעצמת הקהל? מה תפקידו ואחריותו החברתית של הקהל בעידן של רשתות? איך הוא יכול להשתתף ולהשפיע על השיח התקשורתי-ציבורי?

"לדוגמא", אומרת פוירשטיין, "כשרה"מ בנימין נתניהו זימן מסיבת עיתונאים בנושא החסינות – זה מקרה מבחן להצבת שאלות על תעמולת בחירות, סדר יום תקשורתי-ציבורי והתפקוד של כלי התקשורת – ככלב שמירה של הדמוקרטיה או ככלב שמירה של הפוליטיקאים?"

מקור: הארגון הלאומי בחינוך לאוריינות מדיה, ארה"ב NAMLE

האם דבריו של השר פרץ באמת היו אומללים?

פוירשטיין מציינת את תרומתה של התכנית להבנת המציאות האקטואלית, במיוחד על נושאים שאין לאנשים ידע מוקדם עליהם כמו סוגיית בעיות האקלים, או המאבק על קידוח לווייתן. "ביסודו של דבר, התלמידים עוסקים בשאלות כמו: אילו מקורות מידע מצוטטים בידיעה, מה מאפיין את הייצוג התקשורתי, ומדוע חלה הקצנה בניסוח כותרות שליליות ומבוססות קונפליקט".

כדוגמא היא מציבה את הכותרות "הליכוד נגד בנט: "מסכנים את גוש הימין" או "אוחנה: דבריו של רפי פרץ נגד הקהילה הגאה הם אומללים, חשוכים ושגויים".

מתוך כתבה בהארץ. צילום: אמיל סלמן

"את מי זה משרת, ובאיזה הקשר פורסמו?" שואלת פוירשטיין ועונה: "במקרה של הרב פרץ, מערכת החינוך אמנם הגיבה בפרסום בתי ספר שערכו שיעורים בנושא של "קבלת האחר", וזה חשוב. אבל אני מניחה, שמעט מורים עסקו באופיו של הייצוג והמסגור התקשורתי, ומה חלקם בתפיסת האירוע והבנתו בקרב הקהל. הפכנו להיות צרכני חדשות של 'מה קורה'", היא מדגישה שוב, "מבלי לרדת לרבדים העמוקים יותר, הבוחנים את מקורות המידע, מהימנותו וטיב מסריו".

כיצד אתם מלמדים את מקום המדיה בחברה דמוקרטית?

"התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. בעולם של תקשורת דיגיטלית ורשתות חברתיות, גובר כוחו של הקהל להשפיע על המדיה ולבקר עד כמה היא עושה נאמנה את עבודתה. על-פי גישת האקולוגיה של המדיה יש חשיבות רבה לטיב האינטראקציה בין הקהל לסביבה התקשורתית בעיצוב פני התרבות והחברה שלנו. בהקשר הזה, אוריינות מדיה מכוונת להעצים את יכולות הקהל בהתמודדות מול אתגרי חברת הרשת".

כך למשל, היא מסבירה, סטודנטים בודקים את דפוסי הצריכה והשימושים שהם עושים בתקשורת: באילו נסיבות וכיצד הם הופכים לסוכני תקשורת המקדמים מסרים בקבוצה החברתית שלהם. "מבלי להיות מודעים לכך, לעיתים תכופות הסטודנטים הופכים למשת"פים של ארגונים, גופים מסחריים או פוליטיים, כדי להעביר רעיון או מסר ללא בקרה והערכה מוקדמת".

"אנחנו סוגדים לטכנולוגיות ששוללות את היכולת שלנו לחשוב"

לדבריה, הטכנולוגיה לא מפשטת את המצב. ההיפך. "ג'ורג' אורוול דיבר על החשש מהאח הגדול. אך הנבואה של אלדוס האקלסי בספרו "עולם חדש מופלא" מדייקת יותר את רוח התקופה. אנחנו סוגדים לטכנולוגיות ששוללות את היכולת שלנו לחשוב. אנו מאוהבים בטכנולוגיה, ולא רואים או שמים לב איך נשללת מאתנו הפרטיות, או איך מעבירים לנו מידע שגוי ומוטה".

פוירשטיין מדגישה כי דווקא אזרחי הרשת נדרשים לחשוב ולהגיב בספקנות ביקורתית, לאתר הטיות וטעויות עיתונאיות, ולייצר מסרים חלופיים לאלה הזוכים לבולטות ולקולות הגמוניים בתקשורת המיינסטרים. "דרך טובה להתמודדות היא תקשורת עצמאית, בלתי תלויה ואזרחית, לחיזוק האינטרס הציבורי-חברתי על בסיס דיוק ומהימנות המידע, שמירה על סטנדרטים של אתיקה ועתונות מקצועית, וכן יש מקום לקידום אתרים העוסקים בביקורת התקשורת, כמו העין השביעית. יש לעודד מגמה זו".

מה את חושבת על עיתונאים במדיה המסורתית שמשרתים בקביעות את השלטון?

"זה מצער מאד. אנו חיים בחברה טכנולוגית פתוחה ונאורה, צרכני מידע ותקשורת על בסיס יומיומי ורחב, אך חלק ניכר מאתנו איננו אוריין תקשורת. כאשר התקשורת לא הוגנת ולא מאוזנת מטעמים פוליטיים ומסחריים – בגלל קרבה של עיתונאים וארגוני תקשורת לשלטון, לפוליטיקאים, לתאגידים ובעלי הון – היא משועבדת לאינטרס של המו"לים על חשבון האינטרס הציבורי".

התוצאה, לדבריה, היא פגיעה בעקרון זכות הציבור לדעת בחברה דמוקרטית, ואיכות המרחב התקשורתי-ציבורי. עוד תופעות לוואי: דיווח חלקי ומוטה (או שקרי) שמשבש את איכות חייו של האזרח, מעוות את תפיסת המציאות, את דעת הקהל ואת ההחלטות של הציבור, כיצד להגיב ולפעול ביחס לנושאים ואירועים בחיי היומיום שלו.

אבל העיתונאים האלו יענו לך שצריך לסקר ולדווח גם על כך שהמצב מעולה?

"כאזרח אתה צריך לקבל החלטות באופן מושכל. אזרחים היודעים לבחון בביקורתיות את התקשורת יכולים להבין ולקדם את הנושאים שחשובים או רלבנטיים להם, ולא ללכת שבי אחרי מה שעיתונאים חושבים מה חשוב שהם ידעו. אנחנו לא מחוסנים במאה ה-21 בפני הטיות המידע, במיוחד בחדשות. לכן איכות השיח התקשורתי היא חיונית, כי היא משפיעה על דעותינו, זהותנו ותפיסת עולמנו – במיוחד במציאות המשתנה והדינמית בישראל, ובטרפת הבחירות".

לדבריה, המחשה טובה לאופן שבו מתנהלת היום התקשורת אפשר לראות במפת התקשורת הישראלית והשינויים שחלו בה. "המפה משקפת את האופן שבו יחסי הכוחות בין בעלי הון, פוליטיקאים ותקשורת מתווים את טיבו של הסיקור התקשורתי – אילו נושאים יסוקרו ואילו לא, לאיזה פוליטיקאי תינתן במה, ובאיזה אתר יהיה סיקור אוהד או שלילי לרה"מ, למשפחתו ולאנשי ציבור ומעצבי מדיניות".

פוירשטיין נותנת את סוגיית אסדת "לווייתן" כדוגמא הנוגעת לבריאות הציבור הרחב. כבר נחשף שחברת נובל אנרג'י משתמשת בכספי פרסום למימון כנסים וכאמצעי להטיית הסיקור על אודותיה.

פייק ניוז זו לא הצרה המרכזית

פוירשטיין מדגישה כי המושג "פייק ניוז" מדאיג , אבל לא העיקר. "כבר במאה ה-16 היו חדשות כוזבות" ומאוחר יותר, בסוף המאה ה-19, התפתחו ז'אנרים שונים של סנסציות כעיתונות צהובה.

כיום, פוליטיקאים ומנהיגים כמו דונלד טראמפ ונתניהו רותמים את המושג כדי ליצור דה-לגיטימציה של העיתונות, ושל כל ערוץ תקשורת או עיתונות המנוגדים לקו המחשבתי שלהם. "באופן זה, הם מערערים על כוחה של העיתונות החופשית ופעולתם של ארגוני החדשות. כתוצאה חלה ירידה באמון הציבור בתקשורת ובעיתונאים בכלל. המושג פייק ניוז הפך כמטבע לסוחר המתווה את אופייה של התקשורת, מערער את אמון הציבור בה, ויוצר תפיסה צינית ביחס לאירועים ולעיתונאים. אולם, חשוב לדון בו בהקשר הרחב של אמצעי תקשורת וכוחם המניפולטיבי, והיחסים שבין מדיה, טכנולוגיה ודמוקרטיה בהקשרים חברתיים-פוליטיים".

המצב נהיה גרוע יותר משנה לשנה?

"היום יותר ויותר מנהיגים נעזרים בתקשורת להשמעת קולם ולקידום האינטרסים שלהם. הרשתות החברתיות הפכו פלטפורמה נוחה לתקשורת ישירה עם האזרחים, בציוצים, בסרטי וידיאו קצרים, ובהעברה אפקטיבית ומהירה של מסרים אך גם למינוף והגברה של פייק ניוז".

אם אני רואה כתבה מפרגנת לממשלה עלי לחשוד?

"ספקנות היא תנאי חשוב ומוקדם, אך איננו מספיק. עליך להיות בעל ידע ומיומנויות תקשורת גם ביצירה ובהפקה של מסרים כדי להבין את האסטרטגיות שבהם משתמשים העיתונאים לעיצוב הכתבה וקידומה, כדי להבין באופן מעמיק את המידע ומסריו".

אחד הכלים שפוירשטיין מציעה הוא לשאול שאלות סביב כתבה 'חשודה' כמו: אילו נקודות מבט מוצגות? מי הקולות המצוטטים ומי לא? מה הייצוג התקשורתי הניתן לממשלה, לאנשים המוצגים, ומדוע? מהם מקורות המידע של הידיעה? באיזה הקשר פורסמה? מי הבעלים של העיתון/הערוץ, ומה האינטרס שלו?"

שימוש מושכל בתקשורת מכשיר את הקהל הקוראים כשומר סף

למרות שהינה חסידה גדולה של התחום, פוירשטיין לא מתיימרת לטעון שאוריינות תקשורת היא פתרון בלעדי. אבל היא מדגישה כי הכשרת דור העתיד של אזרחי הדמוקרטיה, כבר מגילאים צעירים, לאוריינות מדיה ביקורתית תעצים את יכולת הציבור לתפקד כ"שומרי הסף" בדמוקרטיה. "אנשים המסוגלים לפקח על האחריות החברתית של התקשורת, ולהתנהג בסביבה התקשורתית באופן מושכל ואפקטיבי".

פוירשטיין מקווה להכניס את התכנית למערכת החינוך בכל הגילאים, ובהקדם האפשרי. בשנים האחרונות כבר חל לדבריה מינוף של התחום והוא תופס תאוצה ומודעות רחבה בקרב אנשי אקדמיה, חינוך ומעצבי מדיניות בארץ. "גם האגודה הישראלית לתקשורת מנסה בימים אלה לקדם את התכנית במשרד החינוך, וכיום יש מאגר משמעותי של חומרים ותכניות לימוד ברשת, המיושמים במערכות החינוך של בתי-ספר במכללות ובאוניברסיטאות".

פוירשטיין פיתחה תכניות לאוריינות תקשורתית לבתי ספר יסודי וחטיבות ביניים, ובהכשרת מורים במכללת אורנים. מי שלומד במגמת תקשורת בתיכון, לומד ומתנסה בחומרי האוריינות. אך כפי שהיא אומרת: צריך להתחיל בגן ובחינוך היסודי כלימודי חובה. ההמצאות הטכנולוגיות והחדירה של חדשנות תקשורתית לחייהם של ילדים מאיצים את התופעות השליליות הנובעות משימוש לא מושכל בהן. "לכל טכנולוגיה יתרונות וחסרונות. האחריות היא על הקהל והאופן שבו הוא משתמש בה".

פוליטיקאים בכלל רוצים שהנושא הזה יילמד?

"לא נתקלתי בהתנגדות, אך זה מאבק ממושך של שנים במערכת החינוך על מה חשוב יותר או פחות להכניס לתכנית הלימודים. התנודות במערכת הפוליטית בישראל והתדירות שבה מתחלפים שרי החינוך והמנכ"לים מערער על היציבות של סדר היום החינוכי, וזה מקשה על הכנסת התכנית והטמעתה".

על אילו טכניקות על קצה המזלג לאוריינות תקשורתית את ממליצה לקוראי שקוף?

"אין רשימת טכניקות וגם לא מרשם, אלא למידה שיטתית של תחום החינוך לאוריינות מדיה דיגיטלית ומסגרת מושגית רחבה, והתנסות ביישום תפיסות המפתח המרכזיות שהזכרתי. אני מציעה להיכנס לאתרים רלוונטיים העוסקים בכך (רשימה קצרה בהמשך, ת.א)".

נעשתה אי פעם הערכה לתכניות באוריינות מדיה?

"בוודאי, כחלק מהמשוב שמורים וסטודנטים דיווחו בהתנסויות עם תלמידים במסגרת לימודי החוג לתקשורת, במחקרים ובהשתלמויות. יש צבר של עדויות משדה המחקר על האפקטיביות של התכנית וככל שהלמידה ממושכת כך גדלה מידת היעילות שלה. בישראל אוריינות המדיה נבחנה בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, במחקר שערכתי עם ד"ר לאה מנדליס, בחסות המכללה האקדמית בנתניה והאיחוד האירופי". פוירשטיין מציינת כי מחקר מהעת האחרונה, מדד אוריינות מדיה (2019) שנערך בקרב 35 מדינות באירופה, מצא קשר בין שחיתות ורמות האמון בחברה לאוריינות מדיה. לפי המחקר, ככל שהמדינה פחות מושחתת היא זוכה לניקוד גבוה יותר באוריינות מדיה. מדינות עם רמות גבוהות של חוסר אמון במדענים ובעיתונאים קבלו ציון נמוך באוריינות מדיה.

תוצאת תמונה עבור רפי פרץ

שר החינוך רפי פרץ (מחשבון הטוויטר שלו)

הבעלים "החדשים" מונעים מאינטרסים כלכליים-מסחריים

לסיום, פוירשטיין ביקשה להצביע על סוג של פרדוקס שנוצר כיום. מצד אחד, האינטרנט והפלטפורמות החברתיות הרחיבו את אפשרויות הביטוי והדמוקרטיה המשתתפת של פרטים וקבוצות בחברה, ומצד שני, תאגידי מדיה כמו פייסבוק וגוגל השתלטו על המרחב הציבורי והרחב של התקשורת, כבעלי המידע המרכזיים, האחראים על עיצובו והפצתו.

בזאת הם החליפו את התקשורת הישנה – טלוויזיה, עיתונות, רדיו, פרסומות. הבעלים החדשים מונעים מאינטרסים כלכליים-מסחריים, במטרה לקדם מוצרים יותר מאשר ליידע את הציבור או לעורר השראה המטפחת חשיבה ביקורתית ומקדמת את איכות השיח הדמוקרטי. "לכן", היא טוענת, "החינוך לאוריינות מדיה הוא תשובה חשובה ומשמעותית לאזרחי דמוקרטיה: להבין ההקשרים החברתיים-פוליטיים-כלכליים שבהם מועברים מידע ומסרים במדיה, ולהתנהל חכם מול מארג יחסי הכוחות בחברה רב תרבותית ומרושתת".

בונוס: כלים לבדיקת מקורות מידע ומהימנות הדיווח החדשותי

תרגיל בהערכת מקורות מידע ואמינות הדיווח התקשורתי:

דיון בסוגיית אסדת הלוויתן באמצעות ניתוח ביקורתי של מקורות המידע שהשתמשו בהם בדיווח של כל אחד מהערוצים:

החלה הזרמת הגז מאסדת לוויתן; תושבים התפנו, אתרי ניטור האוויר קרסו/כלכליסט (31.12.19)

מול מחאת התושבים: שלב הנישוב בהרצת אסדת לוויתן הסתיים/וואלה ניוז ( 31.12.19)

  • איך מסגרו את הנושא בכל אחד מהערוצים? מדוע?
  • מה נקודת המבט המוצגת בכל סיקור? באילו אמצעים-חזותיים ומילוליים השתמשו?
  • באילו מקורות מידע השתמשו בכל דיווח – אילו מהימנים יותר, לדעתכם? נמקו
  • מי הדוברים או הקולות המצוטטים בכל דיווח? מדוע?
  • אילו עובדות חשובות מוצגות בכל דיווח, ומאיזה סוג?
  • האם יש מידע נוסף שהייתם רוצים לדעת שלא מוצג בדיווח?
  • האם יש הבדל בין מקורות המידע שהשתמשו בכל עיתון? מדוע?
  • האם יש לדעתכם, הטיות במידע ? הסבירו

דיון מסכם: ערכו השוואה בין שתי הכתבות- מה תמונת המציאות המצטיירת בכל כתבה?

האם יש הבדל ביניהן ומדוע?

  • הציעו מקורות מידע נוספים שעשויים להעמיק את הבנתכם בנושא.
  • נסו לכתוב קטע ביקורת לעיתונות, המתייחס לאחת מהכתבות.

כמה מהאתרים המרכזיים באוריינות מדיה

פוירשטיין אחראית על כמה ספרים, חומרי לימוד, ומאמרי מחקר בתחום. ספרה האחרון עוסק באוריינות תקשורת בעברית: "מדברים אקטואליה – אוריינות תקשורת" בהוצאת מכון מופ"ת, וכולל גם דוגמאות לשעורים והמלצות לפעילויות ברמות גיל שונות.

כיום פוירשטיין רפרנטית ישראלית ב- DIMLE (Digital International Media Literacy Ebook Project)- פרוייקט בינלאומי מקוון וראשון מסוגו באוריינות מדיה, ב-18 מדינות (בשפות שונות כולל עברית) ובראשותו של פרופ' ארט סילברבלאט ( Art Silverblatt ) מאוניברסיטת וובסטר , ארה"ב. לדבריה, מדובר בתכנית לימודים אינטראקטיבית במכללות ובאוניברסיטאות, בחקר הסביבה התקשורתית ובקידום דיאלוג בין -תרבותי של סטודנטים ממדינות שונות בעידן הדיגיטלי והרשתות החברתיות.

לבקר את התקשורת 2: גרפים 

בסדרת כתבות חדשה נביא בפניכם כתבות קצרות על הונאה, שקרים ומניפולציות בתקשורת. הפעם: גרף שיעזור לכם להכחיש את התחממות כדור הארץ, כיצד תוכלו להציג עלייה במכירות כשיש ירידה ולמה בגרף עמודות חייבים להתחיל מ-0

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין | 

בדצמבר 2015 פרסם המגזין National Review  גרף "שמוכיח" שאין התחממות גלובלית. המגזין השתמש בנתונים נכונים. למרות זאת התקשורת בארה"ב ביקרה אותו והצביעה על בעיה מהותית בו: הגרף אמנם מציג נתונים נכונים אך משתמש בקנה מידה שמסתיר את הבעיה.

אז הפעם בסדרת הכתבות של שקוף על צריכה ביקורתית של תקשורת: גרפים וכיצד תוכלו להימנע מליפול בפח. 

קנה מידה

נחזור לגרף שפורסם על ידי National Review, אגב, מגזין שמרני. הבעיה שלו הייתה שהוא הציג את שינוי הטמפרטורה על גרף של 0-110 מעלות פרנהייט. 

גרף מתוך הוושינגטון פוסט – הציוץ האמיתי כבר הוסר

דרך אחרת ונכונה יותר להראות את הנתונים היא על סקאלה שלא מסתירה את האמת – שהטמפרטורה הממוצעת על כדור הארץ עולה.

גרף נכון – מתוך הוושינגטוון פוסט

ואם זה נראה לכם סתם קטנוני. בספרו של אלברטו קיירו (Alberto Cairo) איך לשקר בגרפים, how to lie with charts חוקר בשם ריצ'ארד רייס מאוניברסיטת ניו יורק עשה דבר מעניין: הוא הניח את הנתונים על גרף שממחיש את השפעת השינוי הקטן הזה על מפלס הים או על שקיעה לתקופת הקרח הקטנה, כמו שהייתה בין המאה ה-15 למאה ה-19.  

גרף שממחיש את המשמעות – מתוך הספר how to lie with charts

מנכ"ל אפל טים קוק מציג צמיחה למרות הירידה במכירות האיפון

בספרו מדריך לשקרים וסטטיסטיקה (A Field Guide to Lies and Statistics) מספר דניאל לויטן (Daniel Levitin) על האירוע הבא. בשנת 2013 הציג מנכ"ל אפל למשקיעים את הגרף שכותרתו: "מכירה מצטברת של מכשירי אייפון". במבט ראשון ואפילו שני המכירות נראות מבטיחות. אפל ממשיכה למכור יותר אייפונים. 

נניח רגע בצד את העובדה שלא ברור מה קנה המידה של ציר ה-Y, מאות אלפים, מיליונים? בפועל, קוק מציג ירידה במכירות. שימו לב לשיפוע הגרף של השנה האחרונה. הוא מתמתן(!) מה שמעיד על ירידה בקצב המכירות. האתר TechJunkie הצמיד את הגרף למכירות של החברה כפי שהופיעו בדוחות כדי להמחיש את העיוות שהגרף שקוק הציג מטעה.

להתחיל גרף עמודות מה-0

חטא שגרתי של פוליטיקאים ובעלי אינטרסים הוא להציג גרף עמודות שלא מתחיל מ-0. דוגמא אחת היא הגרף שהציגו ברשת פוקס בשנת 2014. הגרף הציג את הפער בין יעד ההרשמה לתכנית "Obama Care" לעומת ההרשמה בפועל. הגרף הוצג כך:

הגרף הציג כאילו מדובר בפער עצום יותר ממה שהוא באמת. פוקס ניוז התנצלו ופרסמו בעצמם תיקון לגרף.

הבעיה כאמור מתרחשת כשחותכים את נקודת ה-'0' ומציגים רק את קצת העמודה. 

ובישראל?

לא חסרות דוגמאות. בבחירות האחרונות לראשות הליכוד גדעון סער הציג שגוש הימין בראשותו יתחזק בשלושה מנדטים אבל הגרף שהוא הראה הציג שגוש הימין מכפיל את עצמו – מה שממש לא נכון.

גם יריבו, נתניהו, הציג כאילו הליכוד בראשותו יזכה בכפול מנדטים מאשר עם סער. 

בתכלס: צרכו בזהירות נתונים וגרפים. קחו בערבון מוגבל כל גרף שמציג לכם פוליטיקאי, או בעל אינטרס. 

שאלו מה מופיע בגרף ומה לא מופיע בו. שאלו את עצמכם: מה אפשר ללמוד מהגרף, מה אי אפשר ומה עוד הייתם רוצים לדעת. קיירו בספרו חוזר וטוען שגם אם הגרף איכותי ומדוייק הוא מוגבל במידע שהוא יכול להציג. לכן גרף טוב אמור גם לעודד דיון ולא לסיים אותו.

למעוניינים ולמעוניינות להתעמק יש ספרים רבים על הנושא. הנה שלושה שאני יכול להמליץ עליהם: 

A Field Guide to Lies and Statistics: A Neuroscientist on How to Make Sense of a Complex World – Daniel Levitin

How Charts Lie: Getting Smarter about Visual Information – Alberto Cairo 

Factfulness: Ten Reasons We're Wrong About the World–and Why Things Are Better Than You Think –  Hans Rosling, Anna Rosling Rönnlund, Ola Rosling