פוסטים

עונת איחודי המפלגות: התקשורת כשדכנית

היחסים בין הפוליטיקאים לתקשורת בישראל לא תמיד אידיליים, אבל במערכת הבחירות הנוכחית יש לה תפקיד חשוב כשדכנית. איך סייעה התקשורת לזווג זיווגים ולאחד מפלגות ורשימות?

| חגי אלקיים-שלם – "הספינר" |

ביום חמישי האחרון הוגשו הרשימות הסופיות לבחירות לכנסת ה-22, ובכך תמה עונת החתונות הפוליטיות. מספר שיא של רשימות איחדו מפלגות שונות: הימין המאוחד מורכב מהימין החדש, מהבית היהודי ומהאיחוד הלאומי; המחנה הדמוקרטי מאחד את מרצ, ישראל דמוקרטית והתנועה הירוקה; הרשימה המשותפת מאגדת את את חד"ש, תע"ל, רע"ם ובל"ד, כמו בבחירות 2015; ומפלגת העבודה התאחדה עם גשר. חלק מהאיחודים מפתיעים יותר ואחרים פחות, אבל אף אחד מהם לא קרה מעצמו. 

השושבינה המפתיעה בכל האיחודים, שסייעה להם לקרות, היא לא אחרת ממי שפוליטיקאים רבים אוהבים לתקוף: התקשורת.

איחודים הם אף פעם לא דבר קל. תמיד יש מי שצריך לוותר על המקום הראשון. תמיד נדרש משא ומתן קשוח כדי לקבוע מי יוצב באיזה מקום. לעיתים, תתפלאו, יש גם סוגיות שחורגות משיקולים אישיים: חיכוכים אידיאולוגיים על המצע והחזון. וכשבשני צידי המתרס משובצים אנשים שיש להם אגו לא קטן (בכל זאת פוליטיקאים), צפויים הרבה מכשולים בדרך. 

לצדדים המעוניינים באיחוד יש דרכים להתמודד עם מכשולים: הבטחות, איומים ופשרות. אבל במהלך החודש האחרון ראינו את כל המפלגות ששאפו להתאחד משתמשות דווקא בתקשורת כדי להפעיל זו על זו לחצים, בשביל לשפר את עמדות הפתיחה שלהן במשא ומתן.

נדגים זאת בשתי רשימות מאוחדות חדשות: המחנה הדמוקרטי והימין המאוחד.

המחנה הדמוקרטי: חדשות ממוחזרות

האיחוד במחנה הדמוקרטי לווה בסיקור תקשורתי כבד. הצעד המרתק ביותר בתהליך היה, למעשה, ההתנצלות הפומבית של אהוד ברק כלפי הציבור הערבי בישראל על אירועי אוקטובר 2000. נסביר.

לאלו שהספיקו לשכוח, באוקטובר 2000 התקיימו הפגנות רבות של הציבור הערבי בישראל בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה. בעת פיזור ההפגנות נהרגו 12 ערבים אזרחי ישראל במסגרת עימותים עם המשטרה. האירועים היו קו שבר משמעותי ביחסם של ערביי ישראל עם המדינה בכלל ועם אהוד ברק, ראש הממשלה דאז, בפרט. עקב כך הציבור הערבי הצביע ברגליים ונמנע מהגעה לקלפיות בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בשנת 2001. להימנעות הזאת היה חלק מרכזי בהפסד המוחץ של ברק.

אהוד ברק

לו הייתם שומעים על הנושא רק מהתקשורת הישראלית של החודש האחרון, הייתם עשויים לחשוב שברק מעולם לא התנצל על התקרית עד כה – אבל מתברר שהוא דווקא כן. ההתנצלויות הראשונות הגיעו כבר ב-2001, במהלך קמפיין הבחירות, ועוד לפני כן – בנובמבר 2000 – החליטה הממשלה בראשות ברק על הקמת ועדת חקירה ממלכתית ("ועדת אור") כדי לחקור את האירועים. ברק אף אמר במפורש שהוא לוקח אחריות אישית על האירועים.

למרות זאת, ב-23 ביולי השנה התפרסם בעיתון "הארץ" טור דעה של חבר הכנסת עיסאווי פריג' (מרצ), ובו הוא פירט אילו דברים אהוד ברק צריך לומר ביחס לאירועי אוקטובר 2000. ותוך כמה שעות, הפלא ופלא, ברק התנצל בשידור חי. יריבים פוליטיים של ברק, מימין ומשמאל, ביקרו אותו אחרי ההתנצלות: חברי כנסת מהמפלגות הערביות תקפו אותו על כך שהוא חיכה 20 שנה כדי להתנצל (אף  שזה לא המצב), וב"כחול לבן" ובליכוד תקפו את ברק על התנצלות שנועדה לאפשר לו חיבור עם מרצ ולהציל אותו מאחוז החסימה. כך או כך, המהלך הושלם. 

מה קרה כאן? בפועל – כלום. כאמור, ברק התנצל על האירועים האלה כבר בשנת 2001. גם אז נראה שהיה מניע פוליטי להתנצלות, אבל בכל אופן אלו חדשות ממוחזרות. אלא שבמרצ היו צריכים שברק ינקוט פעולה ציבורית שתגרום להם להיראות כמו הצד החזק במשא ומתן לאיחוד המפלגות, והתנצלות פומבית היא פעולה מצוינת לשם כך. כאשר מוסיפים לתבשיל הזה את הצבתו של ניצן הורוביץ, יו"ר מרצ, במקום הראשון ברשימה המאוחדת, ואת נכונותו של ברק להציב את עצמו במקום העשירי ברשימה – מרצ יכולים להציג לציבור שלהם הישג ברור: איחוד שהושג מעמדת כוח, ולא מעמדת חולשה.

יו"ר מרצ ניצן הורביץ

הסיפור האמיתי כאן הוא העובדה שהתקשורת בחרה לתת יד למהלך. הכותרת "אהוד ברק מתנצל" נשמעת טוב, אך היא כמעט חסרת כל ערך חדשותי לאחר שברק התנצל כבר לפני 18 שנה. אבל מכיוון שיש כאן סיפור דרמטי, התקשורת רוצה לעסוק בו. יש בו כל מה שצריך: מהפרק הראשון, שבו ח"כ עיסאווי פריג' מבהיר שלא יהיה איחוד בלי התנצלות (קונפליקט); עבור בפרק השני, שבו ברק מתנצל (הכאה על חטא ושינוי של הדמות הראשית) ובפרק השלישי, שבו ברק מותקף גם מימין וגם משמאל (העלילה מסתבכת); וכלה ב'סוף הטוב', שבו ברק ומרצ מתאחדים לרשימה אחת בבחירות.

גם אהוד ברק וגם מרצ ידעו שמדובר בעיקר בהצגה. אחרי האיחוד ח"כ עיסאווי פריג' אפילו התפאר בכך שהיה מדובר במהלך מכוון, שנועד לתפור את החיבור בין ברק למרצ. התקשורת מצידה קיבלה סיפור, וברובה לא חששה לשמש כגורם מתווך בין המפלגות, אם המשמעות היא רייטינג.

הימין המאוחד: משחקי הכס

גם הימין המאוחד חווה חבלי לידה לא פשוטים, וגם במקרה זה התקשורת שימשה כמתווכת יעילה.

אחד המהלכים המורכבים באיחוד היה בחירת היו"ר. לכאורה, היה ברור שאיילת שקד צריכה לעמוד בראש הימין המאוחד: סקרים הוכיחו שהיא פופולרית יותר מכל אחד מהמועמדים האחרים (פרץ, סמוטריץ', בנט) בקרב ציבור המצביעים של הימין החדש. היא גם נתפסת מנוסה וממולחת יותר מרפי פרץ – פחות פליטות פה, יכולת טובה יותר להתמודד עם ראיונות מאתגרים ותדמית ציבורית נקייה. אולם פרץ לא נכנע ללא קרב, ובימים שלפני סגירת האיחוד ראינו את המלחמה על הובלת הרשימה מתנהלת בעיקר בתקשורת, משני הצדדים: התומכים בשקד והמתנגדים לה.

יו"ר הימין המאוחד איילת שקד

מצד מתנגדיה של איילת שקד, הספין המוביל היה הטענה שהיא לא תמליץ על נתניהו להרכבת הממשלה בפני נשיא המדינה אחרי הבחירות. הטענה התבססה על כך שבריאיון למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" אמרה שקד שהיא לא תמליץ על נתניהו בכל תנאי – אלא רק בתנאי שיקים ממשלת ימין. המטרה של שקד בהצהרה זו ברורה: היא רוצה לוודא שהימין המאוחד לא נתפס כמובן מאליו עבור נתניהו, כדי למנוע ממנו למשוך את קולותיהם של בוחרי הימין המאוחד ואז להקים ממשלת אחדות עם בני גנץ. אבל בין הדברים שאמרה שקד ובין האופן שבו הציגו אותם בתקשורת גורמים שפחות מחבבים אותה – יש פער גדול. המטרה הייתה לשדר שהבחירה באיילת שקד מסוכנת עבור מי שתומך בממשלה בראשות נתניהו.

טביעות האצבעות של בנימין נתניהו במהלך הזה לא היו נסתרות במיוחד, והתקשורת נטשה במהרה את הפרשנות לדבריה של שקד ועברה לספר סיפור אחר: איך נתניהו מנסה לעצור את הצבתה של איילת שקד במקום הראשון. הסיפור הזה, שסופר בעיקר באמצעות ההקלטות של מיכל פרץ (אשתו של הרב רפי פרץ) בחדשות 12, ביקש להכווין את הציבור לפרש אחרת לגמרי את הפיצוץ במשא ומתן: זהו אינו דיון על עקרונות, ואפילו לא על הסיכוי של הימין להנהיג את המדינה; לפי פרשנות זו אנחנו עדים למלחמה אישית – בנימין ושרה נתניהו מנסים לעשות הכל כדי למנוע מאיילת שקד להוביל את איחוד הימין. 

במסגרת ההקלטות שהתפרסמו נחשף גם עוד ספין שלא הצליח להגיע לתקשורת – הטענה שאיילת שקד, בהיותה שרת המשפטים, תפרה תיקים לנתניהו.

בצלאל סמוטריץ'

גם כאן ששה התקשורת ברובה לפרסם נרטיבים דרמטיים, גם אם ההוכחות להם קלושות: האם איילת שקד תבגוד בנתניהו ובימין? האם היא תפרה תיקים לנתניהו? האם נתניהו מתערב במשא ומתן לאיחוד הימין בצורה לא תקינה? והאם הדמות השערורייתית ביותר בעונה הנוכחית של הסדרה הקרויה "מדינת ישראל", שרה נתניהו, מעורבת גם במקרה הזה? כל השאלות הללו מדביקות אותנו למסכים, ולכן לא מפתיע שהתקשורת העלתה אותן לשידור – ובכך סייעה לצדדים השונים להשפיע על דעת הקהל, אף שכמעט שום פרט ענייני על המשא ומתן לא היה ידוע.

לא רציונלי ולא במקרה: למה התקשורת מעורבת כל כך בתהליכי המשא ומתן?

כאמור, משא ומתן בין פוליטיקאים הוא תהליך מורכב, ואחד הפנים החשובים בו הוא איך תוצאותיו ישפיעו על התדמית הציבורית של כל אחד מהצדדים. הרכיב הזה הוא שגורם לכך שפעמים רבות מאוד המשא ומתן ירחיב את גבולותיו ויגלוש אל מחוץ לחדר.

בצוות המשא ומתן של מפלגות יימצאו תמיד יכלול גם אלו שינסו להדליף מידע לתקשורת, כדי להשפיע על דעת הקהל – שמועות על דרישה מופרזת של אחד הצדדים; ציון של מעורבות גורם שלילי שלא אמור להיות קשור לתהליך; הפצת שמועות על צד יריב שנוקט צעדים נואשים כדי לא להישאר מחוץ למשחק; ופעמים רבות הפצת סקרים מוזמנים, שכמובן פועלים לטובת המפלגה או המועמדים שטרחו להפיץ אותם.

כמה מילים על סקרים כספינים

בשלבים האחרונים של משא ומתן, בדרך כלל נראה הרבה סקרים בתקשורת שמעלים שאלות "מה אם". לפני שהסתיים המשא ומתן בין מפלגות הימין על האיחוד ביניהן, ועל מי יוצב בראש, ראינו מגוון סקרים כאלה: סקרים שמנבאים לאיחוד 13 מנדטים (או 12 מנדטים, תלוי את מי שואלים ומתי) אם איילת שקד עומדת בראשו, או סקר שמראה שהציבור הדתי לאומי מעדיף את שקד בראש. בחלק מהמקרים מדובר בסקרים מוזמנים – סקרים שהמועמדים עצמם מזמינים כדי להוכיח שהם המתאימים ביותר לעמוד בראש – ובמקרים אחרים מדובר בסקרים שכלי התקשורת מוציאים בעצמם.

הבעיה הגדולה היא שסקרים כאלה הם לא אמינים – כל סקרי "מה אם", ששואלים שאלות בנוסח "ואם מפלגת כחול לבן הייתה מתפלגת מיאיר לפיד ומתאחדת עם יולי אדלשטיין, למי היית מצביע?", הם סקרים שהדיוק שלהם מוטל בספק. המשיבים יודעים היטב מה התשובה שעורכי הסקר רוצים לשמוע, והתשובות שלהם מוטות בהתאם. בנוסף, כשמבקשים ממשתתפים בסקר לדמיין מצב חלופי, לרוב הם ידמיינו אותו באופן שלא תואם את המציאות – למשל, אוהדיה של איילת שקד יכולים לדמיין איחוד מפלגות שהיא מובילה, שהמצע שלו קרוב יותר לעמדותיהם מאשר המצע של הימין המאוחד בפועל. בכל מקרה, תמיד צריכים להיות סקפטיים כלפי סקרים כאלה: הם מאד לא טובים בלייצג את עמדות הציבור האמיתיות כלפי איחודים וחיבורים. ואז אנחנו נותרים עם אותה השאלה: למה התקשורת מפרסמת משהו, אם היא יודעת שהוא לא נכון?

אפשר להבין את הרעב של התקשורת לסקופים ולמעורבות בתהליכים שלרוב מתרחשים מאחורי הקלעים ואין לה דריסת רגל בהם. אבל האמת היא שכדי לא לשחק לידיים של הפוליטיקאים, במשא ומתן ממושך התקשורת חייבת להמתין בסבלנות, להזכיר לציבור שכרגע כל מה שיוצא מחדר המשא ומתן הוא ספינים שנועדו להשפיע על השיחות, ולעדכן כשיהיו תוצאות. התקשורת, ככלב שמירה דמוקרטי, אמורה להיות אחראית. התקשורת אמורה לספר לציבור את מה שחשוב עבורו, לא רק את מה שמעניין אותו.

אבל הרוב לא ילחץ על כותרת שמבשרת "עדיין אין חדש". כך שלכלי התקשורת המסחריים ורודפי הרייטינג אין כמעט ברירה אלא לחפש את הרכילות – ועל הדרך לשווק את הספינים ששני הצדדים מנסים למכור (וזו כמובן הסיבה שאנחנו חושבים שצריכים בארץ יותר כלי תקשורת עצמאיים כמו "שקוף", שמונעים מתמריצים אחרים). 

אולי אי אפשר לצפות מהתקשורת לשנות את אופן הסיקור של נושאים כאלו כל כך מהר – אבל אנחנו בהחלט מעודדים אתכם ואתכן להסתכל אחרת על הכותרות, ולנסות לזהות מתי דיווח חדשותי הוא בעצם עוד מהלך במשא ומתן שמישהו או מישהי רקחו מאחורי הקלעים.

בדיקת המועמדים לראשות מפלגת העבודה: שפיר, פרץ ושמולי – מי הכי שקוף ואיך השתמשו במנדט שקיבלו מהציבור בכנסת ה-20

לקראת הבחירות לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה, ריכזנו עבורכם את המידע על השקיפות של שלושת המועמדים ועל עבודתם כחברי כנסת. שמולי הצליח לרתום את הממשלה פעם אחר פעם בחקיקה, שפיר היחידה שמסרה לנו דיווח (חלקי) על הוצאות פריימריז, ופרץ? לא ברור מה עשה בכנסת ה-20. כל הנתונים לפניכם

| עידן בנימין |

בבחירות ליו"ר מפלגת העבודה שיתקיימו בשבוע הבא יתמודדו שלושה חברי כנסת מכהנים: איציק שמולי, סתיו שפיר ועמיר פרץ. בעקבות בקשות רבות מכם, התומכות והקוראים, החלטנו לשלוח לשלושה שאלות בנושאי שקיפות, לבדוק את השקיפות שלהם בכנסת ה-20 וכיצד השתמשו במנדט שקיבלו (כלומר איזו עבודה עשו בפועל למען הציבור). אלא שאף אחד מהם לא ענה לשאלות שלנו! יצאנו לבדוק בעצמנו – מה הם עשו למען הציבור.

עבודתם של חברי הכנסת מורכבת, קשה ובנויה מחלקים רבים: חקיקה, פיקוח על הממשלה, פעילות בוועדות ועוד. אנחנו מאמינים שכדי לשפוט את פועלם יש צורך בבחינה רחבה של שלל מדדים – ולכן משתדלים להביא לכם בשקוף ניתוחים מכל הזוויות. בכתבה שלפניכם ננסה לסקור את עבודתם של המועמדים לראשות מפלגת העבודה עם מירב הנתונים שיכולנו לסקור בזמן קצר. 

אז עזבו דיבורים, בואו נראה מה הם עשו. למטה תראו ניתוח לפי הפרמטרים הבאים. תמצית:

עבודה פרלמנטרית

בחלק זה נסקור את עבודתם בכנסת: בהצבעות ובחקיקה – שמולי מוביל בראש ובוועדות – שפיר קיימה 134 דיוני עומק בוועדת השקיפות בראשותה

בימי הצבעות – שמולי מצטיין ופרץ בתחתית הרשימה

מתוך מדד ההצבעות שלנו ניתן ללמוד כי איציק שמולי הגיע להכי הרבה ימי הצבעה – 91%. לא רק בין המועמדים, אלא בכנסת העשרים בכלל. סתיו שפיר נמצאת במקום טוב באמצע עם 74% נוכחות בימי ההצבעה. עמיר פרץ? בתחתית הרשימה עם 44% ימי הצבעה, כאשר אפילו כמות נכבדת של שרי ממשלה הגיעו ליותר ימי הצבעה ממנו (פרץ הגיע ל-163 מתוך 369 ימי הצבעה). עם זאת, חשוב לציין בהקשר זה כי פרץ חשף כי היה חולה במחלת הסרטן במהלך 2018 ולכן נוכחתו בתקופה זו נפגעה.

גם בהצלבה נוספת שעשינו עם הוצאות האש"ל של הח"כים למדנו ששמולי דאג להגיע ולהצביע במשכן כל פעם ששהה בו.

הרחבה על מדד ההצבעות

חרף העובדה שמליאת הכנסת מתפקדת לא אחת כהצגה מכורה מראש, אחד התפקידים של כל ח"כ הוא עדיין להצביע בעד או נגד הצעות שונות במליאת הכנסת. בשביל זה אנחנו משלמים להם. אפשר להיפגש עם השטח, לנהל קמפיינים פוליטיים, לשבת שעות ארוכות בוועדות – אך אם לא הגעת בסופו של יום להצביע – פישלת.

ב"מדד ההצבעות" שהרכבנו בעזרת המתנדב טל נורני, בדקנו את כלל ההצבעות האלקטרוניות בכנסת ה-20. הניתוח כלל בדיקה של למעלה מ-7,500 הצבעות שנפרשו על-פני 369 ימים שונים, בהם נדרשו הח"כים ללחוץ על כפתור במליאה ולהכריע בסוגיות שונות. הצבעות שמיות (אירוע נדיר בפני עצמו) לא נספרו מכוון שאינן כלולות במידע המפורסם בידי הכנסת.

כדי להציג תמונה מדויקת, בדקנו את כמות ימי ההצבעה אליהם הגיעו הח"כים, ולא רק את מספר ההצבעות בהן השתתפו (בשביל לנטרל ימים מרוכזים עם כמות גבוהה של הצבעות). חשוב להדגיש כי לא בדקנו (הפעם) כיצד חברי הכנסת הצביעו בכל אחת מההצבעות השונות (ברמת התוכן) – אלא רק האם הם עשו את המינימום הנדרש מהם ובכלל הגיעו להצבעה.

שמולי מוביל גם בשאילתות

שאילתות הן מהכלים החזקים ביותר שעומדים לרשות ח"כים לפיקוח על הממשלה. לצערנו, משום שהנושא לא סקסי, זהו גם אחד הנושאים הפחות מסוקרים בעבודת הח"כים. בזכות "מדד השאילתות" שיצרנו, בדקנו מי מחברי הכנסת משקיע את זמנו למען הציבור בפיקוח על הממשלה  – ומי מזניח פונקציה יעילה זו.

גם במדד השאילתות נראה ששמולי מוביל בכל הפרמטרים והגיש 396 שאילתות סה"כ. מתוכן 344 שאילתות ישירות למשרדי הממשלה, שהן השאילתות המהוות את כלי העבודה המשמעותי לפיקוח הכנסת על הממשלה. אלו לא מוקראות במליאה ולכן לא נועדו להביך את הממשלה באופן הצהרתי – אלא להביא מידע בפועל. פרץ, גם כאן נמצא בתחתית. 

חקיקה – פרץ לא טרח לקדם שום הצעת חוק, שפיר קידמה 3 ושמולי 12

בישראל מגישים חברי הכנסת הצעות חוק פרטיות רבות. בכנסת ה-20 הוגשו 6,018 הצעות כאלו. בכנסת ה-21, שהתפזרה עוד לפני שהחלה לעבוד, הוגשו 554 הצעות חוק פרטיות! מתוך כלל ההצעות הפרטיות בקדנציה הקודמת, התקבלו כחוקים 246 הצעות, 4% בלבד.

ולכן כאן אין "תחרות חקיקה". תשומת הלב צריכה להיות מוקדשת לרצינות הח"כ בקידום ההצעה, ולא רק בהגשתה. לבדיקה האם נעשתה עבודת שטח מוקדמת לוודא שהחוק לא יישאר בגדר "הצהרת חוק"'. בנוסף, החקיקה שופכת אור על האג'נדה וליבת העשייה של נבחרי הציבור.

שפיר הגישה 36 הצעות חוק בכנסת העשרים בתוכן התקבלו שלוש בחקיקה:

  • חוק הפקסים – חיוב משרדי הממשלה לתקשר עם הציבור באמצעים אלקטרוניים (אימייל). 
  • תיקון לחוק פיקדון חיילים משוחררים – מחייב את הקרן להכוונת חיילים משוחררים להעביר באופן יזום את יתרת הפיקדון לחשבון הבנק של החייל המשוחרר או לאתר אותו כדי להודיע לו על זכותו. החוק נועד למנוע איבוד של הכסף ואי מיצוי זכויות.
  • חוק שכירות הוגנת – חוק שנועד לאזן את יחסי הכוחות בין שוכר למשכיר דירה וקובע בין היתר מהי דירה ראויה למגורים. הצעת החוק מוזגה עם הצעות חוק פרטיות נוספות לחקיקה ממשלתית.

שמולי הגיש 198 הצעות חוק. 12 מתוכן התקבלו כחקיקה, לרוב על ידי הממשלה:

פרץ הגיש 22 הצעות חוק, אף אחת מהן לא קודמה מעבר לקריאה טרומית

בוועדות

שפיר – יו"ר ועדת השקיפות

במהלך הכנסת ה-20 שפיר הייתה יו"ר הוועדה המיוחדת ליישום הנגשת המידע הממשלתי (הידועה כ"ועדת השקיפות"), שקיימה 134 דיונים. מכוון שמדובר בוועדה שאינה מטפלת בנושאים שוטפים (בניגוד לוועדת הכספים, לדוגמא), שפיר כיושבת הראש הייתה אחראית ליזום דיונים. להתרשמותנו, אכן עשתה עבודה מעמיקה: החל מבירור תקציב חגיגות ה-70 למדינת ישראל, הטיפול במפוני גוש קטיף, פעילות המשרד לעניינים אסטרטגיים, הוצאות ממשלתיות ועוד. שפיר אף נהגה להגיע לעתים לדיונים בוועדת הכספים – בה לא הייתה חברה.

פרץ – חבר בוועדת החוץ והביטחון

במהלך הכנסת ה-20 הגיע פרץ ל-49 דיונים מתוך 255 דיונים של מליאת ועדת חוץ וביטחון (כ-19%). כיו"ר תת-הוועדה למוכנות העורף קיים 44 ישיבות ונכח כמעט בכולן (43). בוועדת המשנה לכוח האדם בצה"ל, שם התקיימו 35 ישיבות, פרץ נכח ב-7 בלבד.
בנוסף פרץ כיהן כחבר בוועדה לקידום מעמד האישה, שם נוכחותו הייתה מועטה (מצאנו את שמו באחד מתוך 60 פרוטוקולים שבדקנו). לסיכום, פרץ השתתף ב-99 דיונים של ועדת חו"ב ועוד אחד בוועדה לקידום מעמד האישה, כלומר 100 לערך בסה"כ.
בהקשר זה נזכיר שני דברים: ראשית, כי נתוני הנוכחות בוועדות חוץ וביטחון לא היו שקופים עד שמאבק ארוך שלנו הוביל לחשיפתם. עתה הם מועברים אלינו אחת לשנה. שנית, פרץ חשף כי היה חולה במחלת הסרטן במהלך 2018 ולכן נוכחתו בתקופה זו פחתה.

שמולי – חבר בשלוש ועדות: החינוך התרבות והספורט, העבודה והרווחה ולתקופה קצרה גם ועדת הכספים

  • בוועדת העבודה כיהן שמולי כל הקדנציה והגיע ל- 188 מתוך 1026 ישיבות (18.3%).
  • בוועדת החינוך כיהן כשנתיים וחצי (יוני 2015 עד ינואר 2018) והגיע ל-132 דיונים מתוך 567 (23% מהישיבות).
  • בוועדת הכספים, מהחשובות בוועדות בכנסת, שמולי היה חבר ממאי 2018 ועד אפריל 2019, ובתקופה זו הגיע ל-27 מתוך 215 דיונים (12.5% מהישיבות).

לסיכום, שמולי נכח ב-19.2% מ-1,808 הישיבות בהן יכול היה להשתתף בוועדות בהן היה חבר. מדובר ב-347 ישיבות בארבע שנים – היקף עבודה משמעותי (למרות שהאחוזים כביכול נמוכים) – אך נדמה כי שמולי לקח על עצמו (או קיבל) יותר ממה שיכול היה לספק.

טיסות על חשבון גורמים פרטיים 

שפיר שהתה יותר ימים בחו"ל על חשבון מליאה 

חברי כנסת זוכים מתוקף תפקידם למעמד רם בעיניי הציבור בארץ ובעולם – מה שמוביל לקבלת הזמנות רבות לביקורים בחו"ל (שם לא אחת רבה ההנאה על העבודה). במרבית המקרים, הטיסות ממומנות במלואן בידי גורמים זרים: מדינות ועמותות. כך לדוגמא, רוב הטיסות לחו"ל של ח"כים בכנסת העשרים, מומנו על-ידי גורמים לא ממשלתיים – ואין שקיפות לגבי מה קורה באותן משלחות בפועל.

בשקוף יצרנו ממשק אינטראקטיבי בו תוכלו גם אתם לראות לאן טסו הח"כים שלכם, לכמה זמן ועל חשבון מי. בהשוואה בין שמולי, פרץ ושפיר מצאנו כי:

  • שמולי – שהה 38 ימים בחו"ל ופיספס שבעה ימי מליאה.
  • שפיר – שהתה 60 יום בחו"ל ונעדרה מ-14 ימי  מליאה.
  • פרץ – שבעה ימים בחו"ל, מתוכם נעדר מהמליאה רק בשלושה.

פירוט על השוואת הטיסות

מקור נתוני הטיסות בדיווח הרשמי של ועדת האתיקה של הכנסת. במהלך התחקיר, הצלבנו ובדקנו את התאריכים ונאלצנו לנקות לא מעט טעויות.

נדגיש כי הנתונים הם בעבור טיסות שבוצעו על חשבון גורמים זרים, כלומר: לא מדובר בטיסות רשמיות מטעם המדינה או הכנסת, אלא טיסות במימון עמותות, קרנות וכדומה. חברי הכנסת מחויבים לדווח ולקבל אישור מוועדת האתיקה בעבור כל טיסה מסוג זה, וכך מתאפשר לנו לנתח את המידע.

שקיפות

בחלק זה נסקור את תפיסת השקיפות של המועמדים: החל משקיפות עצמית ועד להצבעות במליאת הכנסת. אף שכולם פרסמו את הצהרת ההון שלהם אף לא אחד פירסם את יומנו, שפיר מסרה פירוט חלקי להוצאות הפריימריז.

פרסום יומן

שלושת הח"כים סירבו לפרסם יומן עד כה. שאלנו אותם מדוע. כולם סירבו להשיב.

פרסום הוצאות הפריימריז במירוץ על מקום ברשימה לכנסת ה-21

בכנסת ה-20 קידם דוד אמסלם (הליכוד) חוק שנתן המון כסף ציבורי לחברי הכנסת המתמודדים בבחירות מקדימות (פריימריז) במפלגתם. החוק העניק לכל חבר כנסת במפלגת העבודה 222 אלף שקל להתמודדות. כסף שאיננו שקוף ולא מותנה בזכייה. אפס סיכון עבור הח"כ המכהן במיצוי הכסף עד תום – מקסימום סיכון לציבור בתוספת חוסם עורקים סביב הדמוקרטיה שלנו, שימנע מדם חדש לזרום אליה.

תקציב הפריימריז החדש של הח"כים מבוקר על ידי מבקר המדינה, אך משולם על ידי הכנסת. בעיקרון, אין שום אפשרות לדעת לאן הלך הכסף – אך לאחר מאבק הצלחנו ב"שקוף" לקבל את הנתונים לידינו. במסגרת כתבה שהכנו בנושא פנינו לכל הח"כים המכהנים וביקשנו שיחשפו את פירוט הוצאות הפריימריז שלהם. כל הח"כים מהעבודה סירבו.

פנינו אליהם שוב עבור כתבה זו. פרץ ושמולי סרבו, שפיר מסרה לנו סוג של פירוט, ממנו ניתן ללמוד כי שכרה אולם בגני התערוכה בארבעת אלפים שקל, הוציאה קרוב לאלפיים שקל על שימוש במייל צ'ימפ ושמונת אלפים שקל על חולצות. יחד עם זאת, חלק גדול מהסעיפים הם רק כותרות כמו: "תפעול" או "התקשרות" מהם לא ניתן להבין דבר. 

נכחנו פעמים רבות בדיון בוועדת השקיפות של שפיר. אין סיכוי שהיא הייתה מוותרת למשרד ממשלתי שהיה מגיש לה פירוט באופן שכזה – אך לפחות הגישה משהו (כאמור היא היחידה מבין השלושה שטרחו לדווח).

על הדרך נזכיר שארבעה ח"כים דווקא פרסמו את הוצאותיהם באופן שקוף: זאב אלקין, שרן השכל ומיקי זוהר מהליכוד ומוסי רז ממרצ.

שלושתם חשפו הצהרת הון בכנסת ה-20

שקיפות הצהרות הון מציגה באופן גלוי את האינטרסים הכלכליים של חברי נבחרי הציבור. כך במידה וחבר הכנסת מחזיק בכמות נכבדת של נכסי נדל"ן בשכונה מסוימת ומקדם באופן נחוש את הפיתוח האזור התקשורת והציבור יכולים לדעת ולנסות למנוע ממנו לעשות זאת. בנוסף, ניתן לראות חריגות בלתי סבירות בנכסיו או התחייבויותיו כמו הלוואות שקיבל מחברים

שפיר – חסכונות בגובה כ–340 אלף שקל.

שמולי – חסכונות בגובה 60 אלף שקל.

פרץ – מחזיק בבית מגוריו בשדרות ובדירה נוספת בבית ים. הלוואות בגובה כחצי מיליון שקל וחסכונות של 200 אלף שקל.

(הנתונים נכונים ל-2015 – ראשית הכנסת ה-20)

חוקי שקיפות – פרץ ושמולי ממשיכים להגן על האגודות העות'מאניות, שפיר שינתה את דעתה ופעלה למען שקיפות בהסתדרות

ניתחנו את הדרך בה הצביעו שלושתם על חוקי שקיפות במהלך הכנסת ה-20:

שקיפות במפלגה

מאות מיליוני השקלים שהמפלגות מוציאות מכספינו על קמפיינים – אינם שקופים. כבר תקופה ארוכה שאנחנו מנסים להשקיף את הוצאות המפלגות (לא אמרנו נואש). ההחלטה לפרסם את הוצאות המפלגה באופן שקוף תלוי ברצון הטוב של היו"ר. פנינו לשלושת המועמדים ושאלנו האם יפרסמו את הוצאות המפלגה באופן שקוף אחת לרבעון – בדומה למשרדי הממשלה. כל המועמדים סירבו להשיב חרף פניות חוזרות ונשנות.

מימון המירוץ לראשות המפלגה: שפיר גייסה תרומות קטנות מאזרחים, פרץ ושמולי משלושה תורמים גדולים בלבד

חוק מימון הפריימריז החדש (ראו לעיל) תקף רק לבחירות ברשימה לכנסת, ולא לראשות מפלגה (מה גם שמדובר במירוץ שהוא פוטנציאלית יקר בהרבה). לכן שלושת המועמדים עובדים בימים אלו על גיוס תרומות – והן, על-פי חוק, מדווחות למבקר המדינה ושקופות לציבור. אז בדקנו, נכון לרביעי בבוקר, מה מצבם:

שמולי גייס עד כה 39 אלף שקל משלושה תורמים: יעקב כהן, רפאל אוחיון ורון תומר – והביא עוד 6,000 שקל מהבית. בנוסף, פתח השבוע בקמפיין מימון המונים. נכון לעכשיו נדמה שהסכום הזה איננו ממש הגיוני – שכן שמולי מעסיק שורת יועצים שבוודאי דורשים תשלום גבוה. פנינו לדוברת שלו בשאלה בנושא – אך היא לא הגיבה.

פרץ גייס עד כה כ-38 אלף שקל משלושה תורמים: נדב בלילה, יעקב נגרין ודורון שורר.

שפיר גייסה עד כה כ-89 אלף שקל מ-360 תורמים, בסכומים שנעים בין 50 ל-1000 שקל.

איפה היית מקצץ, איחודים ונבחר ציבור תחת כתב אישום

ראשית נציין שאף אחד מהמועמדים לא השיב לשאלותינו, למרות תזכורת שקיבלו. את השאלות שלחנו ביום ראשון, כאשר הלשכה של פרץ התעלמה והלשכות של שפיר ושמולי אמנם תיקשרו איתנו, אך לא סיפקו תשובה. 

אלו השאלות ששלחנו וכאמור לא קיבלנו עליהן תשובות:

  1. נניח שהיום היית יושב בממשלה וזו הייתה חורגת מהגירעון, כאשר האפשרות היחידה הייתה לבצע קיצוץ בתקציב השנה הבאה  – מה שלושת המקומות הראשונים שהיית מקצץ בהם?
  2. האם לדעתך נבחר ציבור יכול לכהן תחת כתב אישום?  
  3. האם תסכים שהעבודה תתאחד עם מפלגה אחרת? במידה וכן, עם מי?

הסקירה נבנתה בעזרת שלל כתבות על עבודת הח"כים (מצויינות בכתבה) שנכתבו על ידי צוות שקוף: ניר בן-צבי, תומר אביטל ואסף נתיב. 

מוזמנים ללמוד עוד על חברי הכנסת ה-20 דרך מפת הח"כים.

*

רוצים לשתף אותנו במידע נוסף או להביע את דעתכם? פנו לכתב: [email protected] 

קשר השתיקה: ניסינו לשכנע את יחימוביץ' ושפיר לקיים דיון על תקציבי המפלגות – נכשלנו

תקציבי המפלגות ישארו בחושך עד שיקום חבר כנסת אמיץ שיצא נגד חבריו למשכן. בשנה האחרונה פנינו ליושבות הראש של שתי ועדות בכנסת שהיה ראוי שיקיימו דיון על מאות מיליונים השקלים שהולכים למפלגות – הן נפנפו אותנו בעדינות

| עידן בנימין |

"אין לנו זמן על סדר היום" ו"בקרוב" הן שתי התשובות שקיבלנו כאשר ניסינו ליזום במשך שנה דיון בכנסת על תקציבי המפלגות. ולא מדובר בכסף קטן: להערכתנו, מאז הבחירות הקודמות ב- 2015, קיבלו המפלגות מהקופה הציבורית כ- 670 מיליון שקל. בכל חודש שעובר מקבלות המפלגות עוד כ- 11 מיליון שקל נוספים לכיסוי ההוצאות שלהן.

בקופת האוצר כבר הכינו למפלגות קרוב לחצי מילארד שקל לשנת 2019 – סכום גבוה במיוחד מאחר ואנחנו בשנת בחירות. רוב הכסף ילך כנראה לתעמולה.

וחשוב להדגיש: אין לנו טענה לגבי השימוש בכסף ציבורי למימון המפלגות (זה עדיף מהאלטרנטיבה – כסף פרטי באופן שפותח דלת לשחיתות). הבעיה היא שהמפלגות לא מוכנות לספר לנו כיצד הן מוציאות את הכסף.

מנסים להשקיף את כספי המפלגות

כבר תקופה ארוכה שאנחנו מנסים להשקיף את הוצאות המפלגות, ללא הצלחה. בחודש מרץ של השנה החולפת החלטנו לנסות משהו חדש: פנינו לוועדה לביקורת המדינה, בראשות שלי יחימוביץ' (העבודה), וביקשנו להכניס את הנושא לסדר היום.

תפקיד ועדה זו לעסוק בדו"חות מבקר המדינה – ומכוון שהגורם שעוקב אחר פעילות המפלגות באופן קבוע הוא המבקר עצמו, הרי שהגיוני כי הוועדה תעסוק גם בביקורת על המפלגות. לצערנו, לא מצאנו דיון בנושא בדברי הימים של הוועדה. עברנו על כל הפרוטוקולים באתר הכנסת משנת 1999 ולא מצאנו ולו דיון אחד.

לכן פנינו ליחימוביץ' וביקשנו שתהיה הראשונה ליזום דיון כזה. התשובה שקיבלנו? הלו"ז עמוס והנושא ייבדק. הדיון מעולם לא התקיים.

לאחר שהבנו שהגאולה לא תגיע מהוועדה לביקורת המדינה, פנינו בחודש יוני לוועדת השקיפות, בראשות סתיו שפיר (העבודה). בלשכה של שפיר משכו אותנו, הביעו עניין, אבל שום דבר לא זז והדיון לא התקיים בסוף.

אלו שתי ועדות שכל אחת מהן הייתה יכולה וצריכה לטעמנו ליזום דיון על מאות מיליוני השקלים הללו – השייכים לכולנו. הסתרת הכסף במחשכים מהווה כר פורה לשחיתות ופוגעת משמעותית מחוסר האמון של הציבור במפלגות.

שלי יחמימוביץ' וסתיו שפיר – לא מצאו זמן בסדר היום

היסטוריה של שימוש לא ראוי בכספים

אם קיוויתם כי הפוליטיקאים מתנהלים באחריות בכספי מימון מפלגות – אתם טועים. להלן המחדלים עליהם הצביע מבקר המדינה בשנת 2017 לבדה:

  1. בל"ד: לא הקפידו לשמור קבלות על הוצאות, השתמשו בכסף לארגן קייטנות לילדים, שילמו 45 אלף שקל לאדם שכיהן בעבר כח"כ מטעם הסיעה וכן ולקרובת משפחתו – ללא  תיעוד מספק ומבלי שניתן לאמת בגין אילו שירותים שולם הכסף.
  2. הבית היהודי: נמצאה אי-התאמה בדוחות הכספיים. גם כאן המפלגה לא שמרה קבלות וכך ישנם 1.2 מיליון שקל שלא ניתן לדעת לשם מה הוצאו.
  3. הליכוד:  צפצפו על הערות קודמות של מבקר המדינה על כך שאירוע "הליכודיאדה" הינו תרומה אסורה, כאשר כלל הח"כים של המפלגה המשיכו לנסוע שוב ושוב לאירוע באילת.

נפתלי בנט – איפה הקבלות?

העלמת קבלות וצפצוף על הנחיות על רשויות המדינה היה עולה לכל אחד מאיתנו בקנס אישי כבד או אפילו במאסר. המפלגות מצידן פשוט מקבלות קנסות ממבקר המדינה, ללא הטלת אחריות אישית לחתומים על התנהלותן (יו"ר, מנכ"ל וגזבר). המצב הזה גם מאפשר להן להיכנס לגירעונות הזויים של עשרות מיליוני שקלים.

אז עד שלא יקום ח"כ אמיץ ויפתח את הנושא לדיון, למורת רוחו של יו"ר מפלגתו וחבריו לספסל, ישמר קשר השתיקה.

תגובות

שפיר ויחימוביץ' בחרו שלא להגיב.

הידעתם? חבר כנסת לא חייב להגיע לוועדות שהוא אינו חבר בהן

העיתון "מקור ראשון" פרסם ידיעה דרמטית: "סתיו שפיר נכחה רק ב- 22 ישיבות ועדת הכספים ב- 2018, מתוך כ־300 דיונים בסך הכול". הבעיה? שפיר בכלל איננה חברה בוועדה

המשך קריאה…