פוסטים

לפני הבחירות: אלה הדברים שנפתלי בנט רוצה שתשכחו

ב-2013 הוא העלים 10 מיליון שקל מתקציב מפלגתו ב-2015 הוא רץ מול מועמד קש בפריימריז כדי לגייס כסף למקורבים והשנה? הוא חושב שפעילות פרלמנטרית זה לחלשים – ופשוט לא הגיע לכנסת אז עכשיו, כשיוצאים לבחירות, הוא מדבר על ממלכתיות?

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| תומר אביטל |

נפתלי בנט הכריז על ריצה לראשות הממשלה ומדבר לא מעט השנה על ממלכתיות ודאגה לציבור במקצועיות מרשימה. זה משגע אותי כל פעם מחדש. למה? הנה תזכורת קצרה לכל הפעמים בהן בנט שיחק עם הכסף שלנו, בלם חוקי שקיפות והטעה את הציבור.

בנט. שוב ושוב העלים כספי ציבור (צילום: אורן בן חקון פלאש 90)

נתחיל בבחירות הראשונות בהן התמודד, בחירות 2013: בנט העלים במהלכן כמעט 10 מיליון שקל מתקציב מפלגתו. הוא בזבז אותם ולא הציג לגביהם אף אסמכתא או קבלה. 10 מיליון שקל מכספי הציבור פשוט נעלמו. פוף. מכירים מנכ"ל חברה שהיה נשאר בתפקיד אחרי דבר כזה? כנראה שלא. אבל בנט? מבקר המדינה הורה להטיל על מפלגתו קנס, ופה זה נגמר. אגב על הקנס הזה אנחנו שילמנו, לא הוא.

עוד כתבות ב"שקוף":

ב-2015 בנט רץ בפריימריז לראשות המפלגה נגד שמעון אור האלמוני. הוא גייס 1.2 מיליון שקל למירוץ חצי-פיקטיבי, ואחר כך חילק את הכסף הזה – שבכלל יועד לבחירות – למקורבים. הוא עשה זאת בניגוד לחוק. בבחירות הארציות באותה שנה בנט שוב הוציא מיליונים ללא אסמכתאות. זה קרה, כשבמקביל אינספור בעלי עסקים שסיפקו שירות לבית היהודי ולבנט – חיכו שנים ארוכות לקבלת כספים שמגיעים להם.

ב-2018 בנט פרש ממפלגת הבית היהודי לטובת ריצה עצמאית. זוכרים? הוא עשה זאת רק אחרי שהעמיק את חוב המפלגה במו ידיו במיליוני שקלים, חרף מימון ציבורי נדיב. שימו לב למועד העזיבה: בדיוק ביום האחרון שבו התאפשר לו לעשות זאת מבלי לקחת אחריות על חובות המפלגה שהוא בעצמו יצר: 22 מיליון שקלים.

עם פרוץ מגיפת הקורונה בנט הצהיר שהוא מקצץ משכרו. בהתאם, בנט גרף מבול של לייקים וכותרות חיוביות. רק בעיה אחת: זה היה קיצוץ על הנייר בלבד. כשהראנו ששיקר – הצהיר מחדש על קיצוץ פיקטיבי. רק אחרי שעשה שני סיבובים על הציבור, הוא אכן תרם חלק משכרו.

כנסת ישראל. זוכר איך היא נראית, בנט? (צילום: אתר הכנסת)

לאורך השנים בנט הפיל חוקי שקיפות בזה אחר זה – כדי שלא יהיה לציבור מושג מה נבחריו באמת עושים, ונהיה תלויים בפוסטים שהם מפרסמים ובמסיבות עיתונאים חד צדדיות. בין היתר הפיל בנט חוק שביקש להשקיף את הנכסים של חברי הכנסת, והשאיר באפלה את רישומי הקיזוזים בין ח"כים שמבריזים מהמליאה ממחנות נגדיים.

והשנה, 2020, בה בנט היה סוף סוף ח"כ – הוא לא השתמש כמעט באף כלי פרלמנטרי שעומד לרשותו. בדקנו. בנט לא הגיש שום שאילתא. לא יזם שום דיון. הוא עשה המון רעש אבל נעדר באופן קבוע מהמליאה ומדיוני הוועדה היחידה בה הוא חבר: חוץ וביטחון. 

מסיעת "ימינה" נמסר בתגובה שכל מסקנות שהמבקר "אומצו ויושמו ואכן בפריימריז האחרון ב-2017 דו״ח המבקר קבע שהקמפיין התנהל ללא רבב".

אגב, מה קרה מאז 2017? אי אפשר לדעת. ועדת הכספים של הכנסת, בהסכמת מבקר המדינה, דחתה את פרסום הדוחות הכספיים של בנט וכלל המפלגות. למעשה עד היום לא התפרסם דו"ח ביקורת על אף אחת ממערכות הבחירות מאז.
עוד הוסיפו ב"ימינה", כי "ח"כ נפתלי בנט פועל סביב השעון כדי לסייע לבעלי עסקים קורסים וכדי להילחם בקורונה. לא מספר השאילתות מעניינות את בנט, אלא מספר האנשים להם הוא סייע על מנת למנוע את אובדן מקום עבודתם. בנט ימשיך לפעול למען הציבור – בשטח".

אזכיר שכדי לקדם באמת דברים ולא רק לדבר עליהם – צריך בסופו של יום לעשות את העבודה הפרלמנטרית בכנסת. אבל בנט מיאן להגיע. הוא אפילו אחרון בדירוג הנוכחות שלנו בכנסת, מבין כל הח"כים. אכתוב זאת שוב כי זה באמת מדהים: מקום אחרון (הוא לקח אגב את התואר המפוקפק מיאיר לפיד).

אז בנט יכול לדבר עד מחר על עשייה, אבל אנא, בקשו ממנו קבלות. זכרו: כשמבקר המדינה ביקש ממנו קבלות על עשרה מיליון שקל שהוציא מכספי הציבור – לבנט לא היו כאלו. 

***

  • יש ח"כים אחרים שתרצו שנכתוב עליהם? כתבו לעיתונאי תומר אביטל

והרי החדשות: אף אחד לא מתמודד על ראשות הממשלה

בישראל בוחרים פתק אחד למפלגה אחת – מי שמחליט מי ירכיב ממשלה הוא רק הנשיא. אז למה התקשורת פמפמה את הכרזות בנט וסער על "ריצה לראשות הממשלה"? וגם: מה תענו כשסוקרים מתקשרים ושואלים לאיזו מפלגה תצביעו? ולמה למצביעים הערבים כדאי להתעורר? טור בדרך לבחירות 2021

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

לא מחליפים ראש ממשלה בקלפי

בשבועות האחרונים מתנהל בתקשורת דיון ער סביב שאלת התאמת המועמדים השונים לראשות הממשלה וסיכוייהם לכבוש את התפקיד הנחשק. "יו"ר ימינה נפתלי בנט הכריז על מועמדות לראשות הממשלה", הכריזה הכותרת במעריב. "אני מתמודד על ראשות הממשלה כדי להחליף את בנימין נתניהו", אמר גדעון סער בראיון לכאן 11. מסיבות עיתונאים של המתמודדים משודרות בלי הפסקה. ערב ערב באולפנים יושבים בכירי הפרשנים ומהדהדים את המסר: נפתלי בנט, גדעון סער, רון חולדאי – כולם מתמודדים על ראשות הממשלה. כל זאת למרות שהציבור בכלל לא בוחר ראש ממשלה: על פי שיטת הבחירות בישראל, בקלפי בוחרים האזרחים את המפלגה שתייצג אותם בכנסת.

זה באמת חמוד שכמעט כל גבר עם דופק בפוליטיקה הישראלית רואה את עצמו כמועמד לראשות הממשלה. אבל כדי להגיע לכיסא הנכסף הם יצטרכו לשכנע את הח"כים שימליצו עליהם לנשיא המדינה. 

לאן רצים כל הגברים? גדעון סער ונפתלי בנט (צילום: אתר הכנסת)

נסביר: לאחר שהאזרחים מצביעים ונספרים הקולות, הנשיא מתייעץ עם ראשי הסיעות בכנסת. ראשי הסיעות צריכים להמליץ לו על האדם שמבחינתם צריך לקבל את המפתחות כדי לנסות להרכיב קואליציה. בעקבות ההתייעצות הוא זה שמחליט מי ירכיב ממשלה. באופן מסורתי הנשיא מטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על מי שקיבל יותר ממליצים ולכן הסיכויים שלו להרכבת ממשלה גבוהים יותר. אבל זה לא כתוב בשום מקום ולא חייב להיות כך. על פי חוק, הנשיא יכול להטיל את המלאכה, לאחר שהתייעץ עם ראשי המפלגות, על מי שבא לו. כלומר, רה"מ מכהן מתוקף האמון שנותנים בו חברי הכנסת והנשיא ולא הציבור באופן ישיר. 

אז נזכיר לכל המועמדים לראשות הממשלה מטעם עצמם: קודם כל המפלגה שלכם צריכה לשכנע את הציבור להצביע לה, אחר כך לעבור את אחוז החסימה (ונזכיר לנפתלי בנט את הבחירות לכנסת ה-21 שהבהירו שלא מדובר במשימה פשוטה), לעבור את מכשול הנשיא ואז – בהצלחה עם להרכיב קואליציה. 

כמו שגילו לא מעט מועמדים שביקשו להחליף את ראש הממשלה, גם 35 מנדטים ועיניים כחולות או גילוח פומבי של השפם שלך לא מבטיחים שבאמת תצליח להוות אלטרנטיבה ולהזיז את נתניהו מהכיסא. 

מי אתם שיודעים כבר עכשיו לאיזו מפלגה תצביעו?

זמן קצר אחרי שהושבעה הממשלה ה-35 כבר פרסמו כלי התקשורת סקרים שמבקשים לנבא במי יבחרו המצביעים בבחירות הקרובות. הנסקרים מתבקשים לענות על השאלה "למי היית מצביע/ה אם הבחירות היו מתקיימות עכשיו", כאשר לפעמים מוצגות להם מפלגות שבכלל לא קיימות ומועמדים שעדיין לא החליטו האם לרוץ לכנסת. בחודשים האחרונים זכינו לקבל סקר כזה פעם-פעמיים בשבוע, אבל מרגע שהוכרזו הבחירות אנחנו צפויים לראות סקרים כאלה מדי בוקר וערב. 

מישהו יודע באיזו מפלגה הם ירוצו בבחירות הקרובות? כנראה שגם הם לא. לפיד, יעלון, שלח (צילומים: אתר הכנסת)

אבל הסקרים האלו, לפחות נכון לרגע זה, הם קשקשת. גם אם נניח בצד את העובדה שלמפלגות אין מצע אידיאולוגי שמאפשר לנו לגבש עליהן דעה – אנחנו עדיין לא יודעים אילו רשימות באמת ירוצו לכנסת ומה יהיה הרכב הרשימות שלהן. נניח ש"תקווה חדשה", המפלגה שמוביל גדעון סער, תקבל 18 מנדטים – מי המועמדת שנמצאת במקום 18 ברשימה שלו? מה אתם יודעים עליה? האמת שאתם לא יודעים אפילו מה שמה כי היא עדיין לא קיימת. 

כל מה שהסקרים מציגים עכשיו זו תחרות פופולריות זולה, שמי שמרוויח ממנה הם הסוקרים עצמם, ערוצי החדשות ומוכרי הפרסומות. כמו גם הפוליטיקאי שעומד מאחורי הספין התורן. הרי כמעט ולא משנה מה תהיה התוצאה של עוד סקר בעוד ערוץ טלוויזיה – היא תמיד תוצג כ"דרמטית". 

אם יש משהו ששלוש מערכות הבחירות האחרונות לימדו אותנו זה שיש חשיבות עצומה לרשימות. ושאם רצית לבחור בנתניהו או בגנץ, אתה מקבל שורה של חברי כנסת שיכולים להשפיע עליך לא פחות – למשל אם יצביעו נגד האינטרס שלך, או שיחליטו להצטרף לממשלה שהתחייבו מראש שלא להצטרף אליה. 

המפלגות יגישו את הרשימות שלהן לוועדת הבחירות ב-3 וב-4 בפברואר. עד אז לא נדע האם שברירי המפלגות מימין ומשמאל יתאחדו, ימשיכו להתפרק או ייצרו שיתופי פעולה מפתיעים. עצה שלנו? אם לפני התאריך הזה מתקשר אליכם סוקר ושואל: "למי תצביעו בבחירות הקרובות?". תשאלו אותו: "מי המתמודדים והמתמודדות ברשימות".

עוד בשקוף:

האם נתניהו מנסה להרדים את הערבים?

לאחר קמפיין "הערבים נוהרים לקלפיות", "ביבי או טיבי" וקמפיין המצלמות בו ניסה נתניהו להדביק לציבור הערבי תדמית של גנבי בחירות, הפעם נתניהו הפתיע אותנו עם קמפיין שבו ראש הממשלה "רוצה תמיכה של הערבים". יכול להיות שמה שאנחנו רואים זה באמת מה שנתניהו רוצה: שאולי גמלה בליבו החלטה לטפל בשסע היהודי ערבי בישראל. יתכן כמובן שהשסע לא מעניין אותו והוא רק רוצה שמצביעי הרשימה המשותפת יצביעו לו. ויש מקום להעלות גם אפשרות נוספת: שמדובר בקמפיין פוליטי מתוחכם יותר שמטרתו לדכא את ההצבעה של תומכי הרשימה המשותפת. 

בשנים האחרונות נתניהו גייס את הבייס שלו, ובעיקר את המתלבטים על ידי שיח מקטב שבו יש טובים ורעים, אנחנו והם, שמאלנים בוגדים וימנים נאמנים. הוא השתמש בהפחדות, וניסה לגרום למצביעים לצאת לקלפיות כדי להציל את המדינה מפני מי שהוא סימן בתור "האויב".

הסיכון במהלכים כאלו הוא של תגובת נגד. וזה גם מה שקרה. לא רק נתניהו הרוויח מהשיסוי שלו, אלא גם הרשימה המשותפת. נתניהו הצליח אולי לגייס את המצביעים שלו, אבל הוא גם הניע את מצביעי הרשימה המשותפת הפוטנציאלים, בעיקר אלו שהתנדנדו, הישר אל הקלפיות והביא את הנציגות הערבית בכנסת להישג חסר תקדים. 

את זה, אולי, נתניהו מנסה לתקן כעת. אנחנו לא יודעים בדיוק מה הוא רואה בסקרים שגרם לו לחבק את הציבור הערבי (החלטה מבורכת כשלעצמה), אולי זו כוונה טהורה לריפוי אבל זה גם יכול להיות ניסיון להרדים את הבייס של הרשימה המשותפת, ולוודא שהפעם הוא לא ינהר לקלפיות. 

***

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאי עידן בנימין

לא שאילתות, לא ועדות, לא הצעות חוק – מה בדיוק עושה נפתלי בנט בכנסת?

נפתלי בנט נוסק בסקרים, אבל כמעט ולא מגיע לכנסת. בדקנו מה הוא עושה עם הכלים הפרלמנטריים שעומדים לרשותו כח"כ וגילינו שמעט מאוד. לא מדובר בטעות אלא בהחלטה מודעת. לשכתו של בנט: "לא מספר השאילתות מעניינות את בנט, אלא מספר האנשים להם הוא סייע"

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

נפתלי בנט לא רק עולה בסקרים. שמו עולה שוב ושוב במדדים ונתונים שאנחנו מפרסמים על עבודת הכנסת – ולא מהצד החיובי. רק לאחרונה פרסמנו כי בנט לא הגיש אפילו שאילתה אחת בכנסת ה-23, ובבדיקת נוכחות שערכנו לח"כים גילינו גם שהוא כמעט ולא מגיע לכנסת ולמעשה דורג בתחתית הרשימה. 

החלטנו לבדוק מה עושה נפתלי בנט עם הכלים שהוא קיבל מתוקף התפקיד שלו כחבר כנסת. גילינו שלא הרבה. בנט לא מגיע לדיונים בוועדות, לא יזם הצעות חוק, ביקש להעלות רק הצעה אחת לסדר היום וכמעט ולא השתתף בהצבעות במליאה. 

ח"כ נפתלי בנט (צילום :אתר הכנסת)

פנינו ללשכתו של בנט עם הנתונים המלאים ושורה של שאלות, וביקשנו התייחסות. בלשכתו של בנט הסבירו לנו כי "לא מספר השאילתות מעניינות את בנט, אלא מספר האנשים להם הוא סייע על מנת למנוע את אובדן מקום עבודתם. בנט ימשיך לפעול למען הציבור – בשטח". (התגובה המלאה בסוף הכתבה).

אבל האם בנט נבחר לכנסת כדי לפעול בשטח? האם זה מה שמצפים ממנו הבוחרים לעשות עם המנדט שנתנו לו? האם לא ניתן לפעול כך גם מחוץ לכנסת, למשל באיזו עמותה? כדאי להזכיר – מדובר במי שמכהן כיו"ר מפלגה ומכוון לראשות הממשלה. 

ועכשיו לנתונים המלאים: 

  • בנט חבר רק בוועדה אחת: ועדת החוץ והביטחון. אבל גם לדיונים של הוועדה הזאת הוא לא מרבה להגיע. מתוך כ-60 ישיבות גלויות בהן הוא היה אמור להשתתף, בנט נכח רק בחמש. כולן במהלך חודש יוני. סביר להניח שהוא לקח חלק גם בכמה ישיבות חסויות, אבל גם זה לא ישנה את תמונת המצב העגומה: בנט כמעט ולא מגיע לדיוני הוועדה היחידה בה הוא חבר. 
  • בנט גם לא טרח להגיע לדיונים בוועדות אחרות. הוא כמובן לא חייב לקחת חלק בדיוני וועדות שהוא לא שייך אליהן, אבל זו בהחלט אחד הכלים שעומדים לרשותו כחבר כנסת. וכך למשל, למרות שהוא מצהיר נלחם בקורונה, הוא לא לוקח חלק בעבודת הוועדות שמפקחות על התנהלות הממשלה במשבר הקורונה: ועדת חוקה חוק ומשפט, ועדת הקורונה והוועדה לביקורת המדינה – שלושתן ועדות שמפקחות על עבודת הממשלה ועוסקות בחקיקה הקשורה במשבר באופן ישיר. 
  • מאז יצאה לדרך הכנסת ה-23 בנט לא יזם אפילו הצעת חוק אחת. הוא הצטרף רק לשלוש הצעות חוק שיזמו ח"כים אחרים: ביוני 2020 הוא חתם על הצעת חוק של חברו למפלגה בצלאל סמוטריץ' שנועדה למנוע חקירות עתידיות של רה"מ; בנובמבר צירף את חתימתו להצעת חוק שיזמה איילת שקד לפיזור הכנסת ה-23; ואחר כך צרף את חתימתו להצעת חוק אותה יזם ח"כ מיקי זהר מהליכוד למתן זכויות לעצמאים. הצעת החוק האחרונה, באמת עוסקת בצרכי הציבור, וחתומים עליה 70 חברי כנסת מכל סיעות הבית. 

בנט נוכח לעיתים רחוקות. מליאת הכנסת,

  • בסיכום מדד הנוכחות בכנסת, שפרסמנו לפני קצת יותר מחודש, מצאנו כי בנט נמצא בתחתית הרשימה ביחד עם ח"כ חיים כץ (הליכוד), שהוא יו"ר ועדת העבודה והרווחה. בנט מסר לנו אז כי "צעקות בכנסת לא בולמות את הנגיף; פעולות בשטח כן". לאור העובדה שאנחנו נמצאים כבר אחרי סגר שני, אולי לקראת סגר שלישי והתחלואה עולה – נראה שנכון לעכשיו גם פעולותיו של בנט בשטח, יהיו אשר יהיו, לא בולמות את המגיפה.
  • מאז נבחרה הכנסת ה-23 בנט לא הגיש ולו שאילתה אחת לאחד השרים. גם בתחום הזה הוא בתחתית המדד שפרסמנו לאחרונה. מדובר בפריבילגיה שניתנת לחברי הכנסת, כלי שמאפשר להם לפנות ישירות לכל שר ושרה ולהשפיע על טיפולם בנושאים שנוגעים למשרדם, לייצג מולם את האזרחיות והאזרחים באופן ישיר, ולקבל מענה לסוגיות שאין שום דרך אחרת לקבל עליהן התייחסות – ברמה פרטנית וברמה העקרונית. בנט כנראה החליט ששאילתות זה עניין משעמם. "לא מספר השאילתות מעניינות את בנט, אלא מספר האנשים להם הוא סייע", מסרה לנו לשכתו, כאמור. 
  • בנט ביקש להעלות הצעה אחת על סדר היום, בחודש אוגוסט, בנושא היעדר תקציב. זאת בדומה לאביגדור ליברמן ויאיר לפיד, גם הם ראשי מפלגות מהאופוזיציה, שביקשו גם הם להעלות נושא אחד בלבד לסדר היום במהלך אותה התקופה, אבל פחות מיו"ר של מפלגת אופוזיציה אחר, איימן עודה. שהעלה חמישה נושאים. 

  • גם להצבעות בנט לא מרבה להגיע. מתוך 1,479 הצבעות שהתקיימו במליאה עד כה, בנט נכח רק ב-190 (כ-13%). הוא נכח ב-17 ימי הצבעה מתוך 59 ימים.
  • אז מה כן? נאומים במליאה. זה הכלי הפרלמנטרי שבנט עושה בו שימוש. מאז הושבעה הכנסת ה-23, בנט נאם במליאה 19 פעם – בדומה לאביגדור ליברמן (יו"ר ישראל ביתנו) שנאם 20 פעמים, אך בהפרש ניכר מאיימן עודה (יו"ר הרשימה המשותפת) שנאם 40 פעם ויאיר לפיד (יש עתיד), יו"ר האופוזיציה, שנאם 50 פעם.

דפוס התנהגות דומה ראינו בעבר גם אצל יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, שלא לקח חלק בפעילות פרלמנטרית כשראה את עצמו כמועמד לראשות הממשלה. וכך, גם ציפי לבני. פוליטיקאים שרואים את עצמם מתאמים לראשות הממשלה אבל לא עובדים בשביל הציבור עם המנדט שכבר יש להם ביד. 

סיורים בארץ כל אחד יכול לעשות אם רק יתנו לו שכר ראוי, צוות יועצים חשבון הוצאות ורכב ממשלתי. אבל הכלים הפרלמנטרים: חקיקה, שאילתות, הצבעות שמורות רק ליחידי סגולה. אם בנט, או כל ח"כ אחר, חושב שהם לא מספיק אפקטיביים ראוי שינסה לתקן אותם או שיוותר על מקומו בכנסת. אין לנו ח"כים לוותר עליהם.

*

מלשכתו של נפתלי בנט, נמסר בתגובה לפנית "שקוף" כי: "ח"כ נפתלי בנט פועל סביב השעון כדי לסייע לבעלי עסקים קורסים וכדי להילחם בקורונה. לא מספר השאילתות מעניינות את בנט, אלא מספר האנשים להם הוא סייע על מנת למנוע את אובדן מקום עבודתם. בנט ימשיך לפעול למען הציבור – בשטח".

***

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאי עידן בנימין

האם לח"כים מהאופוזיציה יש עדיין כוח להשפיע?

זהבה גלאון חושבת ש"הכנסת מרוסקת" ומעדיפה לפעול מתוך החברה האזרחית. דב חנין פרש מהכנסת "כדי להקים מחנה". שלל נבחרים נוספים העדיפו להתפטר מהמשכן ולחזור לעיסוקם הקודם. האם תפקיד חבר הכנסת כבר לא נחשב לג'וב חלומות? וכשברקע ממשלה דורסנית, האם עוד אפשר בכלל להשפיע מהאופוזיציה?  תומר אביטל יצא לבדוק 

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

פרסום ראשון: 3/11/2020. עדכון אחרון: 26/11/2020

| תומר אביטל |

התחלתי לסקר את הכנסת לפני כעשור. בינתיים, רוב חבריה התחלפו. ספרתי. 91 ח"כים נאלצו מאז להיפרד מכיסא עור הצבי. רק 29 ח"כים שמכהנים כיום כיהנו גם אז (ולמעשה מאז בחירות 2013).

חוסר יציבות תעסוקתית 

אם אתה ח"כ ליכודניק (14 מהם עדיין מכהנים מאז) או חרדי יש לך את הסיכוי הכי גדול לשמור על הכסא. מחנה השמאל? התאייד כמעט כולו. מאז 2013 רק שני ח"כים יהודים עדיין מכהנים – עמיר פרץ (שכיום בקוא') וניצן הורוביץ (שעזב וחזר), וח"כ ערבי אחד – אחמד טיבי. 

לא כל חברי הכנסת מהשמאל נבעטו מהמשכן על ידי בוחריהם. חרף התנאים הנהדרים ועמדת ההשפעה, חלקם בחרו לעזוב מרצון. יצחק הרצוג פרש מהכנסת כדי לנהל את הסוכנות היהודית. דני עטר ברח מהכנסת לאחר כהונה בת שמונה חודשים מטעם המחנה הציוני – כדי לנהל את קק"ל. שלי יחימוביץ' שכיהנה שלוש פעמים כראש האופוזיציה – חזרה להיות עיתונאית (יחימוביץ' אמרה ש"אין לה כוח להתראיין" לכתבה הזו, ואני מבין אותה).

פרופ' מנואל טרכטנברג, שהיה ח"כ לזמן קצר, העדיף לחזור ללמד ולחקור. אראל מרגלית, דב חנין וזהבה גלאון – חזרו לעיסוקיהם הקודמים. מרגלית לניהול קרן הון סיכון ולפעילות חברתית, וחנין וגלאון חזרו לפעילות חוץ פרלמנטרית.

אופוזיציה קטנה ומפולגת שראשיה בכלל לא טורחים להגיע לפרלמנט. חברי הכנסת יאיר לפיד ונפתלי בנט. (צילום: שמוליק גרוסמן, דוברות הכנסת)

האופוזיציה הישראלית קטנה ומפולגת. היא מתקשה לפעול מול קואליציה חזקה. האם התחלופה הגבוהה לא מאפשרת לחבריה להתמקצע? האם צריך לשנות את השיטה? או שבכלל עדיף לאופוזיציה לפעול מחוץ לכנסת בחברה האזרחית? יצאתי לבדוק עם חברי כנסת לשעבר ומומחים.

האם הכנסת כבר איננה ג'וב חלומות?

"הכנסת מרוסקת בעקבות כל מערכות הבחירות. היכולת של האופוזיציה היום להשפיע, חוץ מפרץ שגנב את המנדט שלו – היא כמעט בלתי אפשרית", אומרת לי זהבה גלאון. את הקריירה שלה התחילה גלאון בחברה האזרחית – היא הייתה ממקימי ארגון בצלם והמנכ"לית הראשונה שלו לפני כשלושים שנה. היא שירתה כח"כית סך הכל כ-18 שנה, והתפטרה בשלהי 2017. גלאון ויתרה מרצונה על כסא במרכז העצבים של הדמוקרטיה הישראלית. 

שאלתי אותה אם יש טעם היום למי שרוצה להשפיע – לכהן כח"כ באופוזיציה. "כן", ענתה, "אפשר להמשיך להציף ולדון בנושאים, אבל זה מחייב חברה אזרחית חזקה – שעושה פעולות ברחוב. כך נושאים מהודהדים לתוך הכנסת ולא להיפך".

חברה אזרחית יכולה להחליף אופוזיציה?

"לא. זה לא בתחרות. אבל יש לחברה האזרחית אפשרות לייצר סדר יום ציבורי שכרגע לא מתאפשר לייצר אותו בכנסת בגלל עריצות הרוב הקואליציוני. ויש תקווה כי יש ציבור שמצטרף לפעולות ונאבק".

שיתפתי את גלאון בכך שרק שני ח"כים מהשמאל שרדו את העשור האחרון בכנסת.  "כשרואים את המספרים שלך זה בוקס לבטן – השמאל במיעוט זוהר, בודד ומבודד. לכן יש צורך בחברה אזרחית חזקה. במיוחד כשלקחו את סמכויות הכנסת דרך הקורונה ולא מאפשרים לבצע פיקוח פרלמנטרי".

לאחר שפרשה הקימה גלאון את זולת, מכון מחקר אקטיביסטי לזכויות אדם. "על אחד הדו"חות שפרסמנו היה דיון היום בכנסת. מיצבנו עצמנו כגשר בין אזרחים לפוליטיקה". 

חברת הכנסת לשעבר זהזה גלאון (צילום: המכללה האקדמית ספיר, ויקימדיה)

את מחזיקה לדעתך את אותו כוח שהיה לך לפני שלוש שנים?

"כשהייתי בכנסת, השתמשתי בוועדות, בשאילתות ובהצעות לסדר – כדי להכתיב סדר יום. היום אני משתמשת במאמרים בהארץ, בראיונות וכיוצא בזה. זו דרך אחרת להשפיע". לדבריה, כיום היא "מפרשנת, מצייצת ומלמדת. מישהו כתב 'עובדה לא חשובה ביום – זהבה עזבה לפני שלוש שנים את הכנסת'. נכון, זה לא חשוב. אבל אני משפיעה כעת מהחברה האזרחית דך ראיונות, כתיבה וציוצים – לא פחות".

את מתגעגעת לכנסת?

"אני רואה את השכונה שהולכת שם, אז ממש לא". 

האם זה בגלל שהאופוזיציה איבדה משמעות?

מלכתחילה, בשיטה הפרלמנטרית בישראל חברי האופוזיציה צריכים להילחם כדי להשתתף בתהליכי קבלת ההחלטות. אלא שנתונים שפרסמנו ב"שקוף" משקפים את מעמדה המידרדר של הכנסת. אם זה בגלל דורסנות ממשלתית, ואם זה בגלל רפיסות חברי האופוזיציה עצמם, שנראה שחלקם ויתרו מראש על שימוש בכלים פרלמנטריים.

כך למשל, בבדיקה שערכנו לאחרונה  גילינו שהשרים בקושי ענו השנה לשאילתות שמגישים הח"כים. וזאת למרות ששאילתה היא מהכלים המשמעותיים שיש לח״כים כדי  לפקח על הממשלה. 

חלק מהשאילתות שמחכות כיום למענה הוגשו לפני חמישה חודשים. זמן האיחור הממוצע עומד על 53 יום. השר לביטחון פנים אמיר אוחנה מאחר במענה ל-86 שאילתות. איך הח״כים יכולים  לפקח ככה? 

ואם זה לא מספיק, אז כלי נהדר לפיקוח שהיה בידי האופוזיציה – נעלם. מדובר בתיקון תקנוני שחייב את ראש הממשלה והשרים להשיב לשאלות הח"כים לעיני העם. התיקון יושם בעידודנו ובהובלת ח"כ מירב מיכאלי, פעל בשנים 2016-2019 וקבע שמדי מושב תערוך הכנסת 10 פעמים "שעת שאלות". בכל פעם יגיע שר – לפי בחירת חברי האופוזיציה וישיב לשאלות הח״כים. פעם במושב, יחוייב להגיע ראש הממשלה עצמו, ולא יקבל את השאלות מראש.

אלא שהסעיף לא חודש בקדנציה הנוכחית. ח"כ מיכאלי עסוקה בענייני מפלגתה, ולא השיבה לשאלתי מדוע איננה מקדמת מחדש את הכלי החשוב הזה.

"הבעיה היא שאין לנו מחנה. ואת המחנה הזה צריך לבנות – מבחוץ"

דב חנין הפתיע את כולם כשפרש אשתקד מהכנסת לאחר 13 שנה של פעילות נמרצת, כולה מהאופוזיציה. כיום הוא מרצה בפקולטה למשפטים, פעיל במאבק האקלים ופועל "לחבר את כל המאבקים", בלשונו.

ח״כ לשעבר דב חנין (צילום: ויקימדיה)

זה חשוב יותר מלהיות ח"כ באופוזיציה? 

"ברור שרמת ההשפעה שלי כח"כ הייתה הרבה יותר גבוהה. העברתי חוקים ששינו מציאות ועצרתי, יחד עם אחרים, מהלכים מסוכנים. אם לא הייתי שם, הדברים האלו לא היו קורים".

אז מה קרה?

"הבעיה היא שאין לנו מחנה. ואת המחנה הזה צריך לבנות. זו משימה מורכבת ולדעתי המשימה הכי חשובה. ובגלל שהיא חשובה, אני לא אומר 'תומר לך טפל בה', אלא אני מטפל בה ובונה מחנה מלמטה".

ואתה מצליח לבנות אותו? 

"לאור משברי הקורונה והשחיתות אני רואה אלפים רבים ומאות רבות של מוקדי הפגנות. את הצעד הראשון עשינו: אנשים מבינים שלא מספיק להצביע אלא צריך לצאת. אבל צריך להרחיב את המחנה ולהגיע לעוד ציבורים שנפגעים ולחבר את האג'נדות. יש אתגר אך, מבחינת השטח, אנו במחנה בריא יותר מבתחילת 2019".

שאלתי אותו מה הוא מצפה מח"כ שמשרת כיום באופוזיציה. חנין מסביר שיש להם כלים, אך הם צריכים להיאבק עליהם. "אני מתוסכל לראות חלק מחבריי שעדיין בכנסת ולא משתמשים בכלים שעומדים לרשותם".

יש לך עצה מבחוץ לחברי האופוזיציה?

"בהחלט. אני בקשר איתם ומייעץ להם. זה ביננו. בעיקר איך לעבוד בכנסת באפקטיביות עם התקנון".

הקואליציה מסרבת להעניק לאופוזיציה אפילו ממתקים חסרי משמעות

הקואליציה הנוכחית אף לקחה מהאופוזיציה את המושב בוועדה למינוי שופטים ואת ניהול ועדת הכלכלה – המקום המרכזי דרכו היא היתה יכולה להשפיע. שלא לדבר על כך שרה"מ בנימין נתניהו פיזר את הכנסת שוב ושוב ושוב, כשמשהו לא הסתדר לו.

ממש לאחרונה, באקט שנוי במחלוקת, הקואליציה גם ביטלה הצבעה – לאחר שהאופוזיציה השיגה רוב להקמת ועדת חקירה בפרשת עסקת הצוללות. 

מאידך, ח"כים רבים באופוזיציה אפילו לא מנסים להילחם. באותה הצבעה שעברה, להקמת ועדת חקירה – נכחו רק 25 חברי אופוזיציה (מול 23 חברי קואליציה). איפה היו השאר?

הסבר אפשרי לכך אולי נעוץ בעובדה שבתחתית דירוג הנוכחות שלנו בכנסת השנה 'מככבים' שני ראשי מפלגות אופוזיציה: נפתלי בנט (ימינה) ואפילו יו״ר האופוזיציה עצמו יאיר לפיד (יש עתיד). אם הקברניטים עצמם נעדרים מהפרלמנט, איזה מסר זה משדר לשאר הח"כים ברשימה?

״עדיין אפשר להשפיע״. ח״כ לשעבר מוסי רז

חזרה לצוללות. חשוב להבהיר כי גם אם ההצבעה הייתה מאושרת – לא הייתה מוקמת ועדת חקירה. ההצעה היתה עוברת להצבעה בוועדת הכנסת, שם לקואליציה יש רוב. העובדה שהקואליציה סירבה להעניק לאופוזיציה אפילו את ה"ממתק" חסר המשמעות הזה של הצבעה סימבולית ראשונית במליאה, משקף היטב את יחסי הכוחות.

הח"כים מתחלפים והמקצועיות והניסיון נעלמים יחד איתם

"צריך לזכור – אנו במשטר פרלמנטרי. בדגם משטר זה יש לממשלה רוב מובנה ועדיפות בפרלמנט, וברור שכל ממשלה, באשר היא, תשאף ליותר משילות ולפחות פיקוח. הגיוני – ברמה העקרונית – שהאופוזיציה חלשה מהממשלה בדגם זה", מבהירה ד"ר חן פרידברג, חוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה באונ' אריאל. 

"נכון הוא גם שהכנסת והאופוזיציה הלכו ונחלשו עם השנים – אבל לא בתחום החקיקה, אלא בעיקר בתחום הפיקוח", היא מוסיפה. "כשבדקנו לפני שנתיים את תפקוד האופוזיציה בכנסת, מצאנו אופוזיציה מפולגת שלא עושה שימוש מלא בכלים שעומדים לרשותה כדי לפקח על הממשלה. למשל, היא לא ניצלה את מלוא המכסה של דיון 40 חתימות (באמצעותו מחייבים את רה״מ להגיע למליאה ולענות לח״כים ת.א.), וח"כים לא ניצלו את מלוא מכסת השאילתות שלהם".

לדבריה, גם התחלופה הגבוהה של חברי הכנסת בקדנציות האחרונות פוגעת משמעותית בתפקוד הכנסת. "רבים מהם אנשים שרק מקרוב באו, ואין להם מושג איך מנסחים הצעת חוק, איך מגישים שאילתה או מה עושים בועדות, ואין להם שום היכרות עם התקנון. ח"כ זה אחד התפקידים החשובים בישראל – בכל הרמת אצבע מקבלים החלטות דרמטיות המשפיעות על חיי האזרחים, במיוחד עכשיו, בתקופת הקורונה". 

"אם היית אומר לי שאני יכול להיכנס עכשיו בלי כל הבלגן – הייתי נכנס מיד"

למרות המציאות הזאת, רבים ממשיכים לחלום להיכנס בכנסת, גם אם זה אומר כהונה באופוזיציה מוחלשת. אחד מהם הוא מוסי רז שכיהן בעבר כח"כ במרצ במצטבר ארבע שנים וחצי. 

רז מודה שהכוח של הפרלמנטר הולך ודועך מכנסת לכנסת. "זה לא שפעם היה קל באופוזיציה, אבל עכשיו, עם התחלפות הכנסות וזה שוועדת השרים לחקיקה לא מתכנסת, זה עוד יותר כואב. בכנסת ה-15 (שלהי שנות התשעים, ת.א) העברתי בחצי קדנציה שלוש הצעות חוק מהאופוזיציה, ויש כאלו שחוקקו יותר ממני. זה השתנה. כבר שנתיים לא עברה אף הצעת חוק של האופוזיציה. אפילו כשעוברת הצעה – כמו ועדת חקירה לצוללות, מבטלים אותה".

ועדיין – רז מעוניין לחזור. "אם היית אומר לי שאני יכול להיכנס עכשיו בלי כל הבלגן – הייתי נכנס מיד".

חזרה לעיתונות. חברת הכנסת לשעבר שלי יחימוביץ׳ (צילום: המכללה האקדמית ספיר, ויקימדיה)

למה – אם תפקיד הח"כ האופוזיציוני ריק מתוכן?

"הוא לא ריק, אלא מתרוקן – אבל עדיין אפשר להשפיע. למשל נסעתי כח"כ ב-2018 עם מיכל רוזין לאוגנדה ורואנדה בגלל שהייתה כוונה לגרש לשם מבקשי מקלט. 11 יום לאחר נסיעתנו הממשלות האלו הודיעו שאינן מוכנות לקלוט אותם. הקשר הנסיבתי נותן לי הרגשה שהשפעתי פה". 

רז מזכיר גם שדיבר במשכן הכנסת כבר לפני 20 כשנה על לגליזציה, כשהנושא היה מוקצה. "ההשפעה שלך מתוך הכנסת היא הרבה פעמים לטווח ארוך, לא רק בהעברת חוק. בוועדת הכספים הצלחתי לדוגמא לדאוג שיעברו שני מיליון וחצי שקל לתכנית ללימוד נשים מבוגרות במגזר הבדואי לבגרות. זה דבר קטן, אבל ענק. איפה בחוץ אתה מצליח לעשות את זה? אתה לא מצליח".

לדבריו, חוסר ההשפעה אמנם מוביל פוליטיקאים לחפש השפעה מבחוץ, "אבל אם אראל מרגלית היה נהיה שר אוצר – הוא לא היה עוזב. יחימוביץ' וטרכנטברג לא היו פורשים אילו היו מקבלים תפקיד משמעותי".

אני מראה לרז את המספרים מתחילת הכתבה והוא מוסיף הסבר מעניין: "הסיבה העיקרית לכך שנשארו מהשמאל רק פרץ והורוביץ היא התרסקות השמאל, אבל גם השיטה בה מתחלפים בשמאל", הוא מנתח. "בליכוד היו ארבעה ראשי מפלגה – וכולם נהיו ראשי ממשלה. הולכים אחריהם עד שהם מנצחים. בשמאל? ברגע שמישהו יורד במספר המנדטים – הוא הולך הביתה".

אם ה"רוב' לא עובד, אולי צריך לשנות את המושג הזה?

כיום רז מלמד זכויות אדם בבית ספר למחוננים, מרצה למדרשות ומייעץ לעמותת "המרכז ליוזמות שלום". אחד הרעיונות שהוא מקדם, "דמוקרטיה הסדרית", מתכתב במדויק עם הסוגיה שעל שולחננו – חוסר ההשפעה של ציבורים שלמים על קבלת החלטות במדינה. 

"דמוקרטיה הסדרית" אומרת שהרוב אמנם קובע, אבל דרוש רוב מכמה סקטורים. למשל בשיטה שיושמה בדרום טירול קבעה שכדי להעביר החלטה צריך רוב גם בקרב דוברי האיטלקית וגם בקרב דוברי הגרמנית. זה רק מודל אחד. אפשר באותה מידה להחליט, למשל שכדי לחוקק חוקים מסוימים יידרש, למשל, רוב גם של חברות כנסת וגם חברי כנסת. או גם רוב של יהודים וגם רוב מקרב הערבים. או רוב של צעירים ושל מבוגרים.

יו״ר הכנסת יריב לוין מהליכוד מחזיר לעצמו את השליטה בכנסת, לאחר שביטל הצבעה על הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לפרשת הצוללות. (צילום: שמוליק גרוסמן, דוברות הכנסת)

מחלות הרקע של הדמוקרטיה הישראלית

מעבר לבעיות הנוכחיות, ישנן מחלות רקע יותר ותיקות שמרוקנות את האופוזיציה ממשמעות. במכון לדמוקרטיה ערכו השוואה בין אופוזיציות בלא פחות מ-21 מדינות. הם מצאו שני סוגים: באחד האופוזיציה גדולה ומלוכדת, אך אין לה השפעה על הממשלה; בסוג השני האופוזיציה מפולגת וקטנה, אך כפיצוי יש לה האפשרות להיות שותפה בקבלת ההחלטות ובחקיקה. 

ובישראל? החוקרים הוכיחו שהאופוזיציה הישראלית גם קטנה וגם מפוצלת, למעשה כמעט החלשה ביותר מבחינה מבנית מכל הדמוקרטיות הפרלמנטריות שנבדקו וגם הכלים העומדים לרשותה דלים. כל זה היה עוד לפני הקורונה, וסבבי הבחירות המרובים.

ואם להיות הוגנים, יש גם בעייה שורשית שתהיה תקפה לכל אופוזיציה, לא משנה מה תעשה הממשלה – שונות גדולה בין המפלגות שמרכיבות אותה. "על מנת שאופוזיציה תתאחד עליה לחצות את המשוכה האידיאולוגית, כי אין לה את המלט של השלטון", סיפר לי בעבר פרופסור אמריטוס למדעי המדינה באוניברסיטה העברית פנחס מדינג. 

עוד בשקוף:

אלא שכפי שראינו, היעדר מלט שמחבר בין המפלגות איננו הבעיה היחידה. האופוזיציה מוחלשת ללא הרף – ואלו חדשות רעות לכולנו, בין השאר משום שמי שבשלטון נוטה – במוקדם או במאוחר – להתחלף.

*

איך זה משפיע עליך (אזמ״ע): האופוזיציה בישראל הולכת ונשחקת, ואלו חדשות גרועות למי שלא בשלטון, וגם למי שכן. “בלי אופוזיציה אין דמוקרטיה", אמר מנחם בגין ב-1959, "בלעדיה – עצם חירות האדם נתונה בסכנה”. 

מה עושים (כדי) שיתוקן (מעש"י)? פרידברג מהמכון הישראלי לדמוקרטיה מזכירה שכיום אין קורס הכשרה לח״כים חדשים, וכל מה שהם מקבלים אלו יומיים של תדריכים מרוכזים על עבודתם, זכויותיהם וחובותיהם, עם השבעת הכנסת. לדבריה יש גם צורך חיוני ודחוף בשיפור כלי הפיקוח השונים של חברי האופוזיציה והפיכתם לעדכניים ואפקטיביים. "ולמרות זאת", היא מדגישה, "גם בתוך מציאות בעייתית של אופוזיציה חלשה וממשלה חזקה ודורסנית, ח״כים מהאופוזיציה יכולים לעשות שימוש טוב יותר בכלים העומדים לרשותם. אבל בשביל זה צריך מקצועיות וניסיון". 

***

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאי תומר אביטל

התירוצים שקיבלנו מח״כים בעקבות בדיקת נוכחותם בכנסת. ותגובתנו: פרסמו יומנים, תקנו את הכנסת

ח״כים רבים פנו ל״שקוף״ בעקבות פרסום בדיקת הנוכחות בכנסת. חלק הסבירו למה לא הגיעו, כמה טענו לתקלות בספירה. והיו מי שהסבירו שח״כ לא נמדד בנוכחותו בכנסת, שיותר חשוב להיות בשטח. הנה התשובות לכל התירוצים והטענות, וגם הפתרונות. יש רק 120 אזרחים שקיבלו כוח ופריבילגיה להיות ח״כים. הכוח לשנות בידיים שלהם

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

"הייתי שלושה שבועות בבידוד", "ישנתי בכנסת כמה ימים", "נכנסתי בכניסה צדדית", "השומר בכנסת פיספס ולא הספקנו לעדכן את הרישום", "חבר כנסת בכלל לא צריך להימדד בנוכחות שלו בכנסת". אלו הם רק חלק מהתירוצים והטענות שהעבירו אלינו חברי כנסת במהלך הימים שחלפו לאחר שפרסמנו את דירוג נוכחות הח״כים במשכן הכנסת.

התירוצים האלו מצטרפים לתגובות שקיבלנו לכתבה. ״לצערנו, הכנסת הנוכחית לא מתפקדת כרשות מחוקקת עצמאית״, אמר לנו ח״כ חיים כץ, הליכוד, יו״ר ועדת העבודה והרווחה; "צעקות בכנסת לא בולמות את הנגיף; פעולות בשטח כן", מסר יו״ר ימינה נפתלי בנט. 

האמת? הכל נכון. אבל גם הפתרונות ברורים: כדי להתמודד עם החלק הראשון של הטענות, לגבי האופן שבו ערכנו את בדיקת הנוכחות, הח״כים מוזמנים פשוט לפרסם את היומנים שלהם לציבור. ולגבי החלק השני של טענותיהם – אם הכנסת לא מספיק משמעותית, תהפכו אותה לכזאת. 

מי משתמש בפריביליגיה שקיבל

עם פתיחת מושב החורף של הכנסת פרסמנו את סיכום הנוכחות של הח"כים במהלך מושב הקיץ הראשון של הכנסת ה-23. בדקנו מי מגיע לעבוד בכנסת – שם צריכים הח״כים להיות לפחות בין הימים שני-רביעי, כדי להשתתף בדיונים, בהצבעות, בקבלת החלטות. בדקנו את מספר הימים בהם הם נכחו בכנסת, את מספר השעות, וכן בכמה דיונים בוועדות הכנסת הם השתתפו. 

הממצאים בקצוות – בחלק העליון של הטבלה ובחלק התחתון – היו ברורים. בין הח״כים שאינם שרים או סגני שרים, בלט מעל כולם בראש הטבלה ח״כ איתן גינזבורג (כחול לבן). אחריו יואב סגלוביץ' (יש עתיד תל"ם). בתחתית הצבענו על שתי הפתעות: יו״ר ימינה הנמרץ נפתלי בנט, וח״כ חיים כץ, עד לא מזמן שר הרווחה, שאולי מנווט את הדיונים בוועדת העבודה והרווחה אבל ממעט לשהות במשכן. נזכיר, כץ קיבל לא מזמן מחבריו הח״כים חסינות מפני העמדה לדין. 

יודע להתחמק. ח״כ חיים כץ (צילום: אבי אוחיון / לע״מ)

מדד הנוכחות הוא כמובן לא המדד היחיד שבו ניתן לבחון את עבודת נבחרי הציבור, כפי שהבהרנו גם בכתבה הקודמת. לאורך השנים אנחנו צוברים עוד מידע ועוד נתונים, ומפרסמים אותו לציבור, כדי לתת תמונה מלאה ככל הניתן. אנחנו מפרסמים מידע על הגשת שאילתות, טיסות, נוכחות בדיוני הוועדות ואפילו הצבעות ואנו חושבים עוד איך למדוד חקיקה ואפילו שיח מכבד. בשבוע שעבר פרסמנו לצד דירוג הנוכחות גם את מפת הח״כים לכנסת ה-23. פרויקט ענק שמרכז את כל המידע שאספנו על חברות וחברי הכנסת המכהנים כרגע. 

אבל מדד הח״כים נותן לנו אינדיקציה מי הח"כים שמשתמשים בכנסת כפלטפורמה לעשייה. יש רק 120 אזרחים ואזרחיות במדינה שקיבלו את הפריבילגיה והכוח לקבל החלטות שמשפיעות על החיים של מיליונים. את המשכורת הציבורית הגבוהה והמוצדקת, את הרכב הצמוד, היועצים ותקציב של מיליונים מידי שנה – הם אמורים לנצל כדי בסופו של דבר לפעול באמצעות הכלים שמעניקה להם הכנסת. 

כשבנט אומר שאין מה לעשות בכנסת זה ממש עצוב. היו גם מגיבים אצלנו בדיון שהתפתח ברשתות החברתיות, שטענו שנבחרי הציבור לא צריכים לבזבז את הזמן שלהם במשכן. אבל זה לא משנה אם אתה אופוזיציה או קואליציה, זה מספיק שאתה נוכח בדיון, שואל את השאלות הנכונות, מדליק נורות אדומות, מביא קולות של אזרחים, בעיות שהועברו אליך, שאלות – כל זה משפיע. אם הח״כים לא יהיו שם כדי לדון עם הפקידים ועם ח״כים אחרים – מי בדיוק יעשה את זה? אם הח״כים לא יהיו נוכחים בכנסת איך הם יקימו קואליציות כדי לקדם נושאים שונים, שדולות, יעבירו חוקים? מי יצביע במליאה? בוועדות?

זהו התפקיד של הח״כים. אין מישהו אחר במדינה שזהו תפקידו. ואם יש מי שלא רוצים לבצע אותו – הם יכולים לפנות את המקום למי שרוצים, או לחילופין – לשנות. הם יכולים למשל להתחיל להצביע לפי אמונתם ודעותיהם ולא רק לפי משמעת סיעתית. הם יכולים לצקת ומשמעות תוכן בתפקיד שלהם. אין עוד אנשים שיש להם כזה כוח בידיים. 

מליאת הכנסת

ח״כים יקרים, כדי שלא נצטרך לעקוב אחריכם: פרסמו יומנים!

היינו מעדיפים שהח״כים יקלו עלינו את העבודה וינגישו את העשייה שלהם לציבור. אבל הבעיה היא אצלם ולא אצלנו. הח״כים מסרבים לפרסם את היומן שלהם. בעינינו זה דבר אלמנטרי. 

אז במקום שהח״כים יפרסמו פעם בשבוע או פעם בחודש, את היומן שלהם, יציינו מתי הם היו במליאה, איפה הם סיירו, עם מי נפגשו, באיזה דיון בוועדה הם השתתפו, ואפילו מתי נגזר עליהם בידוד – אנחנו נאלצים להקדיש שעות רבות של צוות ומתנדבים כדי לחשוף טפח אחר טפח מהמידע שיכול ללמד אותנו על האופן שבו נבחרי ציבור מבלים את זמנם הציבורי ומבצעים את עבודתם.

לחבר את הכנסת למאה ה-21

נסביר: הדרך בה הכנסת רושמת את הנוכחות ועל בסיסה אנחנו מסתמכים הוא רישום ידני – בכל פעם שח"כ נכנס ויוצא מהכנסת השומרים צריך לסמן אותו או אותה – וכאן, מטבען, יכולות ליפול טעויות אנוש. היו ח"כים שסיפרו לנו שהם נכנסו בכניסות צדדיות, היו כאלו שטענו כי ישנו בכנסת ולכן לא נספרו ביום למחרת, היו כאלו שחלקו על הספירה וטענו שכמה ימים שלהם התפספסו, היו גם כאלו שחלקו איתנו כי נכנסו לבידוד ולכן לא יכלו להגיע לכנסת (למעט הצבעות). 

בכנות מלאה – אנחנו מאמינים לכל אחד מהם. אבל למרות שכחלק מבחינת נתוני המדד הצלבנו מקורות רבים ולקחנו בחשבון אירועים כאלו, צריך להדגיש – בבסיס, אלו הנתונים שאנחנו יכולים להתבסס עליהם. כי ככה עובדת הכנסת. בצורה של רישום נוכחות ידני. 

למה הכנסת לא התקדמה למאה ה-21 מבחינת רישום נוכחות? שאלה טובה. חשבנו שאם זה כל כך מטריד את הח"כים הם ינסו לתקן את המצב. הרי הם מקבלי ההחלטות. אבל הם גלגלו את הכדור אלינו. (אימוגי' של מכה במצח) אז פנינו לדוברות הכנסת והצענו להוסיף מערכת רישום אלקטרונית במשכן, כזו שכל ח״כ יוכל להעביר בה כרטיס נוכחות. ככה פשוט, כמו בכל מקום עבודה. בכנסת סירבו.
**

כך או כך, בין אם אתם מבינים את החשיבות העצומה של הפעילות בכנסת, וגם אם אתם לא מסכימים איתנו שהכנסת וחושבים שהיא בזבוז זמן ולכן עדיף להסתובב בארץ – חברי הכנסת צריכים לפרסם יומן. לאפשר לציבור לדעת מהם הם עושים. אנחנו לא מוכנים להסתפק בפרסומי יחסי ציבור של סיורים בפייסבוק ובאינסטגרם. אנחנו דורשים מידע אמיתי ושקוף. פרסמו יומנים. 

***

 

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאי עידן בנימין

 

בדיקת שקוף לסיכום מושב הקיץ: מי הח״כים שהגיעו לעבוד בכנסת?

בראש הרשימה: חברי הכנסת גינזבורג, סגלוביץ, קושניר והאוזר. בתחתית: נפתלי בנט וחיים כץ. ומי הח״כ הראשון של הליכוד בעשיריה הפותחת? בדיקת הנוכחות של חברי הכנסת במשכן ובוועדות במושב הקיץ מגלה מיהם הח"כים שמשקיעים את זמנם בכנסת ומי פועלים במקומות אחרים

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

רגע לפני פתיחת מושב החורף של הכנסת, בדיקת שקוף מעלה: מיהם חברי הכנסת שנכחו הכי הרבה במשכן מאז הושבעה הכנסת ה-23? ומי הכי פחות? 

בראש הרשימה ניצב ח״כ איתן גינזבורג מכחול לבן שהצטיין בנוכחות במשכן ובדיוני הוועדות. אחריו מופיע ח״כ יואב סגלוביץ מיש עתיד. נציג הליכוד הראשון בנוכחות בכנסת הוא ח״כ שלמה קרעי, שסוגר את העשיריה הפותחת. בתחתית הרשימה ממוקמים שני חברי כנסת בולטים ומוכרים: יו״ר ימינה ח״כ נפתלי בנט מהאופוזיציה שמסר בתגובה כי "צעקות בכנסת לא בולמות את הנגיף; פעולות בשטח כן", וח״כ חיים כץ מהקואליציה שמצד אחד הפגין נוכחות דלה בכנסת באופן כללי ומצד שני מחזיק בתפקיד יו"ר ועדת העבודה והרווחה – תפקיד משמעותי שמאפשר לו להשפיע בוועדה שקיימה דיונים רבים.  

איתן גינזבורג. אתר הכנסת

למה זה חשוב? חברי הכנסת הם לא פעילים פוליטיים מהשורה, הם הנבחרים. הם מקבלים שכר, עוזרים ויועצים, ושלל כלים פרלמנטריים. הם מקבלים את הכוח והזכות לפעול בפרלמנט כדי לקדם את האג׳נדה שלמענה נבחרו. עבודתם קשה ומורכבת, ויש לה פנים רבות: חקיקה, פיקוח על הממשלה, פעילות בוועדות, טיסות לחו"ל, קשר עם הציבור, סיוע פרטני ועוד. אבל הכנסת היא מקום העבודה הראשי שלהם. לאורך השנים אנחנו ב"שקוף" מנגישים לכם באופן קבוע ניתוחים מכל הזוויות, ויוצרים במקביל מדדים שונים במטרה לנטר ולפקח על עבודת נבחרי הציבור. אנחנו חושבים שהציבור זכאי לדעת מי מהח"כים עובדים בשבילנו ומי לא, ואיך. 

החמישיה הפותחת והסוגרת

בעזרתם של מתנדבי שקוף עומר ברון ונבות זילברשטיין בדקנו את נוכחות כלל חברי וחברות הכנסת במליאה ובוועדות השונות, מרגע השבעת הכנסת ה-23 ועד ה-20 בספטמבר (ארבעה  ימים לפני תום המושב). מדובר ב-79 ימי עבודת כנסת (נספרו ימי המליאה, שני-רביעי) בסך הכל. 

בחנו את מספר הימים ומספר השעות בהם נכחו חברי הכנסת במשכן, ואת מספר הדיונים בהם הם נכחו בוועדות. במקרים חריגים ניסינו לבדוק עוד אלמנטים בעבודת חברי הכנסת, לבחון למשל האם היתה סיבה להיעדרות, ולהשוות לנתונים אחרים. 

מצאנו שיש חברי כנסת שמקדישים את מירב זמן העבודה שלהם למשכן, ויש כאלה שממש לא. בראש הרשימה, כאמור, חברי הכנסת גינזבורג וסגלוביץ', ואיתם בחמישיה הפותחת: אלכס קושניר (ישראל ביתנו) צביקה האוזר (דרך ארץ) ומיכאל מלכיאלי (ש"ס), ומיד אחריהם עוד שורה של חברי כנסת שרשמו נוכחות גבוהה במשכן: מיקי חיימוביץ' (כחול לבן), אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת), יעקב מרגי (ש"ס), עודד פורר (ישראל ביתנו). הנציג הראשון של הליכוד ברשימה סוגר את העשירייה הפותחת: שלמה קרעי (הליכוד).

בתחתית, כאמור: נפתלי בנט (ימינה) וחיים כץ (הליכוד). לפניהם ממוקמים בחמישיה האחרונה של חברי כנסת שאינם שרים או סגני שרים – יו״ר ועדת העליה והקליטה דוד ביטן (הליכוד), יו״ר האופוזיציה יאיר לפיד (יש עתיד) והיבא יזבק (הרשימה המשותפת).

הערה חשובה: אנחנו מתייחסים כאן רק לקצה העליון והתחתון של הח״כים. אחת הסיבות היא שמדובר בתקופה מורכבת בה יש ח"כים שנאלצו לקיים דיונים מרחוק בלי לנכוח בכנסת. לדוגמא ח"כים  שנשלחו לבידוד. במצבים כאלו הח"כים משתתפים ב״זום״ ואינם נרשמים נוכחים בכנסת. עם זאת, אפשר לומר ברמת מובהקות גבוהה למדי איך מתנהלים הח"כים שנמצאים בקצה – לטוב ולרע.

אלופי הנוכחות של מושב הקיץ

  1. ח״כ איתן גינזבורג (כחול לבן)

גינזבורג הגיע ל-88 ימי עבודה בכנסת וסה"כ השקיע 854 שעות עבודה במשכן; הוא יו"ר ועדת הכנסת, חבר ועדת הפנים והגנת הסביבה, ועדת חוק חוקה ומשפט ועדת החוץ והביטחון. במהלך 88 ימים גינזבורג השתתף סה"כ ב-164 דיונים. יש לציין שחלק מדיוני ועדת הכנסת הם פרוצדורליים וקצרים אך כמות השעות שהשקיע מעידה כי למרות זאת מדובר בתופעה ייחודית. הבא אחריו, סגלוביץ, נכח 143 שעות פחות.

  1. ח״כ יואב סגלוביץ (יש עתיד)

סגלוביץ הגיע ל-87 ימים ונכח 711 שעות בכנסת. הוא חבר בוועדת חוק חוקה ומשפט, בוועדה המיוחדת לקרן העושר לאזרחי ישראל וממלא מקום מקום בוועדת החוץ והביטחון. במהלך המושב הוא נכח ב-137 דיונים רובם בוועדת החוקה אך חלקם גם בוועדה לביקורת המדינה, ועדת הכנסת וכן בוועדה לקידום מעמד האישה.

יואב סגלוביץ', אתר הכנסת

מלשכתו של סגלוביץ נמסר: "רוב הכינוסים האחרונים של ועדת החוקה נגעו לתקנות וחוקים שנוגעים למצב החירום המיוחד, שם נאבק על שמירת האיזון שבין מיגור התחלואה לשמירת זכויות האזרחים בצל הקורונה (כמו המאבק על זכויות אסירים ועצורים או האפשרות להפגין בשיירות רכבים ). בנוסף, סגלוביץ פעיל בוועדה למאבק באלימות בחברה הערבית וקידום מעמד האישה בעיקר סביב נושאי המאבק באלימות כלפי נשים: הציע את הצעת החוק לאלימות כלכלית (שכעת הפכה לממשלתית) ואת הצ"ח איזוק אלקטרוני לגברים אלימים (עבר בטרומית)".

  1. ח״כ אלכס קושניר (ישראל ביתנו)

קושניר הגיע ל-85 ימי עבודה במשכן ונכח 700 שעות בכנסת. במהלך תקופת הזמן שבחנו הוא השתתף ב-114 דיונים בוועדות הכנסת, ובעיקר בוועדת הכספים ובוועדת העליה והקליטה.

קושניר מסר בתגובה כי: "אני גאה לשרת את אזרחי ואזרחיות המדינה. בשירות כזה אין שעון ואין זמן !יש עשייה!"

אלכס קושניר – אתר הכנסת

  1. ח״כ צביקה האוזר (דרך ארץ)

האוזר נכח ב -82 ימים בכנסת והגיע ל-683 שעות. על פי המידע שגלוי לציבור במהלך המושב הוא השתתף ב-38 דיונים בוועדות. זהו מספר נמוך כביכול, אבל יש לציין שהאוזר הוא יו"ר ועדת חוץ ובטחון שחלק גדול מהדיונים שהיא מקיימת חסויים (הפרוטוקולים שלהם ואף מועדי התכנסות שלהם לא ידועים) ולכן לא הם נכנסו לספירה. זוהי אחת הסיבות לכך שנוצר פער משמעותי בין כמות הדיונים בהם נכח כביכול האוזר לבין הנוכחות שלו. בנוסף, חלק מהדיונים לא מתקיימים בכנסת עצמה כך שסביר שהוא נכח ביותר שעות משכן ממה שתועד.

האוזר מסר בתגובה: "שמח לבצע את תפקידי נאמנה בשביל אזרחי המדינה. ישראל נערכת לשגרה חדשה, מאתגרת ולא פשוטה, בסימן התפרצות מחודשת ומשמעותית יותר, של נגיף הקורונה. המגפה ואיתה המשבר הבריאותי והכלכלי מחייבים אותנו באחדות. 

"מגפת הקורונה לא פגעה במוטיבציה של אויבנו לערער את בטוחנינו וקיומנו. האיומים על מדינת ישראל לא נפסקים לרגע, זאת לצד אתגרים חדשים והזדמנויות מרתקות. ועדת החוץ והביטחון, שיש לי הזכות לעמוד בראשה, ממשיכה, גם בעת הזו, לעבוד ללא לאות, למען בטחונה וחוסנה של מדינת ישראל".

  1. ח״כ מיכאל מלכיאלי (ש"ס)

יו״ר סיעת ש״ס הגיע הכי הרבה פעמים לכנסת במהלך המושב – 90 ימים. אבל הוא נכח פחות שעות מקודמיו ברשימה – 613 שעות, וגם בפחות דיונים – 98. מדובר בנתונים מכובדים כך או כך שמכניסים אותו הישר לתוך החמישיה הפותחת של הח״כים הפעילים ביותר במשכן. 

מלכיאלי מסר בתגובה כי: "אנחנו בש"ס הגענו לעבוד למען הציבור והשכבות החלשות ונמשיך לעשות את המירב".

הח״כים ששכחו את הכתובת של מקום העבודה שלהם

ח״כ נפתלי בנט (ימינה): ״פועל בשטח״

מתוך 79 ימי עבודה נטו בסך הכל, בנט נכח רק ב-34 ימים במשכן, מאז הושבעה הכנסת ה-23, ו-249 שעות. מדובר בהיקף שעות שהוא שווה ערך לכחמישה שבועות עבודה במשרה מלאה. יו״ר ימינה חבר רק בוועדת החוץ והביטחון ושם על פי הרישומים שבידינו בנט נכח בששה דיונים בלבד. עם זאת סביר להניח כי הוא נכח בעוד דיונים חסויים (עליהם נוכל לדעת רק בסוף השנה כשנבדוק את הנוכחות בוועדה). בהשוואה לשאר חברי הכנסת, ולמעט חיים כץ, הוא נכח בכנסת הכי פחות. 

בדקנו כמה פעמים הוא נאם במליאת הכנסת, וספרנו 15 פעמים בהן הופיע בפרוטוקול המליאה. לשם השוואה: תמר זנדברג (יו"ר מרצ) הופיעה בפרוטוקול המליאה 39 פעמים, אביגדור ליברמן (יו"ר ישראל ביתנו) הופיע 19, ויאיר לפיד (יו"ר האופוזיציה ויו"ר יש עתיד) הופיע 35 פעמים בפרוטוקול. בדקנו אם בנט השתמש בכלים פרלמנטרים אחרים ונראה כי הוא הגיש רק הצעה אחת לסדר היום ולא הגיש בכלל שאילתות דחופות. בנט כנראה מעדיף למקד את עבודתו כחבר כנסת בהסברה בפייסבוק, סיורים בשטח ובכתיבת ספרים

‏אני קורא לממשלה לצאת בקמפיין פרסומי עוצמתי לעטיית מסיכות.להתאים מסרים למגזרים השונים (כללי, ערבי, חרדי-ליטאי,…

Posted by ‎נפתלי בנט – Naftali Bennett‎ on Wednesday, September 30, 2020

מלשכתו של בנט נמסר כי: "בנט פועל במערכה מול הקורונה בשטח, לא במריבות ובקטטות פוליטיות בכנסת. צעקות בכנסת לא בולמות את הנגיף; פעולות בשטח כן. הוא ישתדל ככל האפשר להמשיך לרדת לשטח, לסייע לראשי רשויות, לעסקים במצוקה, לבתי החולים ולציבור הישראלי במעשים".

ח״כ חיים כץ (הליכוד): ״הוועדה בראשותו זכתה בתואר שיאנית החקיקה; הייתי בבידוד קורונה״

כץ הגיע רק 31 פעמים לכנסת במהלך המושב, ונכח 223 שעות. בפרוטוקולים של הכנסת מצאנו כי כץ עלה לדבר במליאה רק פעמיים. זה נתון מפתיע מאחר שכץ מכהן כיו"ר ועדת העבודה והרווחה שם ניהל 32 דיונים מתוך 87 שהתקיימו (לעיתים חבר ועדה מחליף את היו"ר בייחוד כשהוא מבקש דיון שקרוב לתחום עיסוקו). לצורך ההשוואה בוועדת הכלכלה התקיימו 78 דיונים בכנסת ה-23 ובוועדת הפנים והגנת הסביבה 79 ישיבות. שתיהן ועדות הדומות בהיקף הפעילות שלהן לוועדה בראשותו של כץ. לכן נראה שכץ מגיע ומנהל את הדיונים המשמעותיים יותר וחותך הביתה, פעמים רבות לפני המליאה. 

נסייג ונאמר כי כץ מחזיק בתפקיד משמעותי (יו"ר ועדת העבודה והרווחה), תפקיד שמאפשר לו למקסם את עבודתו בכנסת. בנוסף ניתן לראות לחיוב את העובדה שהוא נותן לח"כים אחרים לנהל דיונים שקרובים לליבם.

ח״כ חיים כץ (צילום: אבי אוחיון / לע״מ)

מלשכתו של כץ נמסר בתגובה כי: "ח"כ חיים כץ הינו משרת ציבור פעיל וחרוץ ולא בכדי הוועדה בראשותו זכתה בתואר שיאנית החקיקה, עם 180 חוקים שהעביר בקריאה שנייה ושלישית. גם משרד העבודה והרווחה בראשותו הגיע לשיאים יוצאי דופן, בין היתר כץ כמעט והכפיל את תקציב המשרד לרווחת האוכלוסיות החלשות ביותר בחברה הישראלית. 

״נזכיר כי כל הדיונים בוועדה מתקיימים באישורו של כץ. כמקובל, חבר ועדה שנבחר מטעמו יכול לנהל את הדיון. לצערנו, הכנסת הנוכחית לא מתפקדת כרשות מחוקקת עצמאית, יחד עם זאת, כץ פועל במירב הכלים העומדים לרשותו ליצירת מנגנון פיקוח ושיפור שירותים לטובת אזרחי ישראל, לראשונה בהובלתו, הוקמה לאחרונה ועדת משנה לטיפול בנכי צה"ל וקמה ועדה לבטיחות בעבודה. יש לציין כי כץ נכנס פעמיים לבידוד, ובמקרה נוסף אושפז ועל כן נבצר ממנו להגיע למשכן במשך תקופה ארוכה".

היחיד שהגיעו לכנסת פחות הם רה"מ נתניהו ושר הפנים אריה דרעי שעיקר עבודתם לא מתקיימת בכנסת, ודרעי כבר לא מכהן כח"כ בגלל שהתפטר במסגרת החוק הנורבגי. אפילו שר הבריאות, יולי אדלשטיין הגיע לכנסת יומיים יותר מבנט ושישה ימים יותר מכץ. למעשה, אחרי שורה של שרים, ומשה גפני (יהדות התורה) שהספיק לעבור צינתור ועדיין להגיע לכנסת יותר מבנט וכץ – מופיעה ברשימה מירב מיכאלי שהגיעה ל-46 ימים אך נכחה (412 שעות)  ומאי גולן שנכחה 49 ימים (296 שעות). מבחינת כמות השעות, לפני בנט בתחתית הרשימה נמצאים דוד ביטן (263 שעות) ויאיר לפיד (296).

ככה בדקנו ועוד כמה סייגים

בבדיקה שביצענו ליקטנו בזכות המתנדב נבות זילברשטיין את המידע על נוכחות הח"כים מאתר הכנסת וכפי שדווח על ידיה. בסיוע המתנדב עומר ברון, אספנו נתונים על נוכחות הח"כים בוועדות בהתאם לפרוטוקולים של הדיונים.

לאחר מכן ניכינו מהספירה את הח"כים שכיהנו בתפקיד פרק זמן חלקי ואת השרים שרוב עבודתם אינה מתבצעת בכנסת ולכן ההשוואה אליהם אינה הוגנת מאחר ושר מבצע את רוב עבודתו ממשרדו בקרית הממשלה. 

בנוסף, במהלך התקופה שנבחנה, אתר הכנסת שודרג פעמיים, פעם אחת במהלך פגרה והשניה במהלך שבוע עבודה, לכן לא יכולנו לאסוף מידע על אותם מים ספורים. אולם להערכתנו אין בימי השדרוג האלו כדי להשפיע על חישוב הנתונים. 

הצגנו בפניכם רק את דירוג הח״כים המצטיינים ואת אלו שבתחתית. כולם מראים מובהקות בנתונים. כפי שכבר ציינו, תקופת הקורונה מקשה על איסוף המידע שכן היו חברי כנסת שהשתתפו בדיונים מרחוק, ואחרים ששהו בבידוד. 

תרגיל היח"צ של בנט: ויתר על 20% משכרו רק על הנייר

שר הביטחון נפתלי בנט מתגאה דרך קבע בהעמקה בחומר, ובמקצועיות יתרה. אז איך זה שהוא חגג בתקשורת על קידום מהלך בדיוני? אחרי חשיפת שקוף בנושא, בנט תרם חלק משכרו

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| תומר אביטל ויעל פינקלשטיין |

שר הביטחון היוצא נפתלי בנט הצהיר פעמיים שיוותר על חלקים משכרו – וקיבל מחמאות מהתקשורת ומהציבור. אך פעם אחר פעם מתגלה שבנט, שמתחזק תדמית של אדם רציני ומעמיק – קודם מצהיר ורק אחר כך בודק אם ניתן לקיים את הבטחותיו. עד לשעה זו, לא ויתר על תוספת השכר לחברי הכנסת. את הסכום שהבטיח לתרום לעמותות לנזקקים, תרם לעמותה למען בוגרי סיירת אגוז.

ההצהרה הראשונה: קיצוץ בשכר

יריית הפתיחה הייתה לפני כחודש, כשנפתלי בנט הודיע שיוותר על 20% משכרו. הוא קיבל על כך מבול לייקים וכותרות חיוביות. אנחנו ב"שקוף" מקדמים מהלך דומה ומאוד רצינו להשתתף בחגיגות. אבל משהו נראה לנו מוזר. אנחנו מכירים היטב את התקנון ויודעים שהדבר היחיד שבאמת אפשר לוותר עליו – מבלי לשנות חוק – זה על ההעלאה שהח"כים מקבלים בתחילת השנה (בינואר 2020 זה היה 1255 שקל).
Image may contain: 1 person
אבל וואלה, זה שר ביטחון, ועוד אחד שמתגאה דרך קבע בהעמקה בחומר, ובמקצועיות יתרה.
אולי אין לנו מושג? אז ביקשתי מלשכתו אישור על המהלך.
אמרו שזה בדרך. מדי יום, כששאלתי אם יש חדש, ענו לי שהחשב מתעכב ושהאישור יתקבל "מחר". המשכתי להציק ופניתי גם לחשב. שום תשובה.

ב-22 באפריל בבוקר התבהר סופית: מאחורי ההצהרה אין כלום. בנט אכן לא ויתר על שקל משכרו. באותו בוקר שיגר לו יו"ר ועדת הכספים ח"כ עודד פורר (שוויתר בעצמו על התוספת השנתית) מכתב בהיר שמסביר: כדי להקטין שכר של נבחר ציבור – צריך תיקון חקיקה. כך גם יתאפשר על הדרך לקצץ משכורות ופנסיות מופרזות במגזר הציבורי.

ההצהרה השניה: מוותר על התוספת ותורם לנזקקים

אחרי שהעלינו פוסט בנושא שחרך את הרשת, בנט הודיע שיוותר על ההעלאה וגם יתרום במשך חצי שנה 20% משכרו למשפחות במצוקה. חודש לאחר ההבטחה פנינו ללשכת בנט, על מנת לוודא שהפעם אכן חתם על טופס הוויתור על תוספת השכר. אבל שם אמרו לנו שוב את מה שידענו כבר מזמן – שאי אפשר לוותר על 20% מהשכר, ולכן בנט תורם חלק משכרו.
הבהרנו כי הכוונה לתוספת השכר, 1,255 שקלים בכל חודש, שעליה כמובן ניתן לוותר – 25 חברות וחברי כנסת כבר עשו זאת, וגם בנט עצמו כתב זאת בהודעה שזכתה להדהוד בכלי התקשורת. אלא שבלשכת בנט הפעם טענו שאפשר לוותר על התוספת רק בסוף השנה.

זה לא נכון בכלל – בטח שלא בכנסת, ולמיטב ידיעתנו גם לא בממשלה. בכל מקרה, פנינו לכנסת בשאלה, שם הסבירו כי שרים חותמים על הוויתור מול משרד ראש הממשלה והם לא יודעים האם בנט חתם או ביקש לחתום. במשרד רה"מ מסרבים לענות לשאלה האם בנט חתם. לשכת בנט עצמה עברה לדממת אלחוט ומסרבת לענות על שאלות נוספות, חרף הודעות חוזרות ונשנות.

אז האם בנט ויתר או לא ויתר על התוספת כפי שהבטיח (פעמיים)? התשובה העצובה היא: נראה שלא, ובנט מסרב להגיב. במקביל, בתגובה לפרסום האחרון של "שקוף", פרסמה מפלגת "ימינה" קבלה שלפיה שבנט תרם לעמותת "הסיירת הצפונית", שפועלת לטובת סוגרי סיירת אגוז. כפי שניתן להבין, עמותה זו לא פועלת לטובת נזקקים.

הגיע הזמן לשנות את המנגנון

בשביל תיקון בחוק לא צריך בשביל זה קואליציה מתפקדת. צריך בסך הכל שבני גנץ, בנימין נתניהו, נפתלי בנט או דמות בכירה אחרת תקדם זאת כעת בכנסת. אפשר לעשות זאת ביממה. את שכר השרים העלו ב-2018 ב-5000 שקל בחודש בפחות משעה (!), ומבלי לבדוק בכלל את ההשלכות הרוחביות (שהיו להן עלות מטורללת). ח"כ מתן כהנא למשל גם מקדם חוק בנושא וגם חתם על הוויתור, לאחר שהצענו לו לעשות זאת.

עיבוד תמונה: אורן ג'מצ'י

איך ישראל הקימה בית חולים ב-10 ימים? / טור דעה אורח

העולם כולו והתקשורת הישראלית התלהבו מההקמה המהירה של בתי החולים החדשים בסין. על אף שמדובר בהישג מרשים, בישראל הצלחנו למצוא מענה מהיר, זול וגמיש יותר: הקמת המלוניות בבתי המלון. זה לא מובן מאליו – וזה הישג מרשים / דעה

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| טום קרגנבילד |

בתחילת מגפת הקורונה, כשכולנו היינו בטוחים שמדובר בסיפור אקזוטי על אכילת עטלפים, ממשלת סין נאלצה להתמודד עם אלפי הרוגים ובתי חולים שקורסים. הממשלה הסינית הגיבה בצורה מהירה: היא הקימה בית חולים שלם תוך עשרה ימים ואפילו השכילה להשתמש בהישג לקידום התעמולה הממשלתית.

במציאות, בית החולים סבל מנזילות ובעיות רבות הקשורות להקמת מבנים בצורה מהירה כל כך. למרות זאת, בהתחשב במצב, אין ספק שמדובר בהישג לא מבוטל. למרות השבחים שסין קיבלה, נראה שרוב הציבור לא מגיב בצורה כל כך מדהימה לעובדה שישראל הצליחה לבצע את אותה המשימה רק בצורה הרבה יותר יעילה.

תוך פרק זמן זהה, ואולי אף יותר מהיר, שר הביטחון נפתלי בנט הקים פרויקט להסבה של מלונות לסוג של בתי חולים מצומצמים עבור החולים הקלים בקורונה, אלה שלא דורשים טיפול אינטנסיבי. אחזור שוב: תוך מספר ימים בודדים קיבלנו שלושה בתי חולים מתפקדים הממוקדים בצרכים הרלוונטיים לחולים. כמעט כל זווית בהחלטה הזאת מוצלחת וכדאי לפרט על העניין.

נפתלי בנט

הקמת בית חולים מאפס – בזבוז

הקמה מאפס של בית חולים שלם עבור מחלת הקורונה אמנם נשמע טוב, אך בפועל הוא בזבוז משאבים עצום. בשגרה, האוכלוסייה הסינית לא זקוקה לבית חולים חדש וברגע שמחלת הקורונה תיעלם מסין, הם יישארו עם בתי חולים שלמים שאין בהם צורך. בהתחשב בכך שרוב רובם של החולים, במיוחד הצעירים, לא מגיעים למצב קשה, קיימת חשיבות לבודד אותם, לתת להם מעט תמיכה ולדאוג ולזהות בזמן במידהו מצבם מחמיר. טיפול כזה, עבור כמות גדולה של חולים, בתוך בית חולים קיים יכול להוביל לעומס אדיר על צוות הרופאים והאחיות, לסכן חולים אחרים ולגרום לכך שהצוות העמוס לא יצליח לנטר את החולים הקלים ברגע שמצבם מחמיר.

לעומת זאת, בתי המלון שהפכו לבתי החולים מאפשרים להפריד בין האוכלוסייה החולה שצריכה בעיקר בידוד ותמיכה בסיסית, לבין החולים הקשים שצריכים תמיכה של צוות רפואי וציוד רפואי רציני יותר. ברגע שנשתלט על המחלה נוכל לקפל את "בתי החולים", לתת למלונות לחזור לפעילות השוטפת ולא נצטרך לתחזק מבנים שלמים שאין צוות רפואי שיוכל לתמוך בהם.

העבודות על בית החולים בסין, מתוך יוטיוב של ynet

ניצול הזדמנויות כלכלי

נקודה נוספת שכדאי לשים לב אליה היא השימוש במשאבים פנויים שנוצרו בגלל שינוי התנאים בכלכלה הישראלית. העלות למשלמי המיסים עומדת על 80 שקלים לחדר. גם אם כל 1,200 החדרים של רשת דן יהיו תפוסים למשך שלושה חודשים הדבר יעלה לנו, הציבור רק 8.64 מיליון שקלים – עלות זניחה ביחס למחיר של בית חולים. 

בהתחשב בכך שבתי המלון הפסיקו לתפקד וסופגים מכה קשה, הגיוס שלהם לטיפול בקורונה מאפשר להזרים תמיכה כספית אל מספר בתי מלון גדולים, לפתור בעיה קריטית של מערכת הבריאות, חיסכון במשאבים והחולים מקבלים מבנה מתפקד ותקין עם חיבורי אינטרנט, תשתית מזון וחדרים איכותיים.

דן פנורמה ת"א, החל לקלוט חולי קורונה

נקודה אחרונה שחשוב לציין קשורה בכך שיש פה תשתית שניתן להגדיל. לאחר בניית בתי החולים, סין גילתה מהר שבתי החולים פשוט לא הספיקו. לבנות עוד ועוד בתי חולים בקצב מסחרר זאת משימה לא פשוטה בכלל, אבל לגייס עוד כמה בתי מלון, אכסניות או צימרים זה משהו שניתן לעשות בקלות יחסית ובמהירות. מבחינת בעלי המלונות כל מהלך עדיף על פני מלון ריק ולא מתפקד.

בשורה התחתונה, בזמן שכל התקשורת הישראלית עסקה במחיאת כפיים והתרגשות מהקמה של בתי חולים חצי מתפקדים במחיר עצום, אותם האנשים מפספסים לגמרי את אחד המהלכים המרשימים והיעילים שבוצעו כאן בזמן משבר אמיתי. ההפרדה בין חולים קל לחולים קשה היא קריטית והיא זאת שיכולה להפוך את המצב שלנו לשונה לגמרי מזה של איטליה.

 למה אנחנו מפרסמים טורי דעה אורחים?

  • יש לך דעה אחרת? כתבו לנו!

טום קרגנבילד כותב ומנהל את "כלכלה קלה" – עמוד פייסבוק ואתר אינטרנט שנוצרו במטרה להנגיש ידע כלכלי בשפה פשוטה, תוך התייחסות לאירועים אקטואליים, במטרה לתת לאזרחים כלים להבין טוב יותר את העולם הכלכלי.

עונת איחודי המפלגות: התקשורת כשדכנית

היחסים בין הפוליטיקאים לתקשורת בישראל לא תמיד אידיליים, אבל במערכת הבחירות הנוכחית יש לה תפקיד חשוב כשדכנית. איך סייעה התקשורת לזווג זיווגים ולאחד מפלגות ורשימות?

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| חגי אלקיים-שלם – "הספינר" |

ביום חמישי האחרון הוגשו הרשימות הסופיות לבחירות לכנסת ה-22, ובכך תמה עונת החתונות הפוליטיות. מספר שיא של רשימות איחדו מפלגות שונות: הימין המאוחד מורכב מהימין החדש, מהבית היהודי ומהאיחוד הלאומי; המחנה הדמוקרטי מאחד את מרצ, ישראל דמוקרטית והתנועה הירוקה; הרשימה המשותפת מאגדת את את חד"ש, תע"ל, רע"ם ובל"ד, כמו בבחירות 2015; ומפלגת העבודה התאחדה עם גשר. חלק מהאיחודים מפתיעים יותר ואחרים פחות, אבל אף אחד מהם לא קרה מעצמו. 

השושבינה המפתיעה בכל האיחודים, שסייעה להם לקרות, היא לא אחרת ממי שפוליטיקאים רבים אוהבים לתקוף: התקשורת.

איחודים הם אף פעם לא דבר קל. תמיד יש מי שצריך לוותר על המקום הראשון. תמיד נדרש משא ומתן קשוח כדי לקבוע מי יוצב באיזה מקום. לעיתים, תתפלאו, יש גם סוגיות שחורגות משיקולים אישיים: חיכוכים אידיאולוגיים על המצע והחזון. וכשבשני צידי המתרס משובצים אנשים שיש להם אגו לא קטן (בכל זאת פוליטיקאים), צפויים הרבה מכשולים בדרך. 

לצדדים המעוניינים באיחוד יש דרכים להתמודד עם מכשולים: הבטחות, איומים ופשרות. אבל במהלך החודש האחרון ראינו את כל המפלגות ששאפו להתאחד משתמשות דווקא בתקשורת כדי להפעיל זו על זו לחצים, בשביל לשפר את עמדות הפתיחה שלהן במשא ומתן.

נדגים זאת בשתי רשימות מאוחדות חדשות: המחנה הדמוקרטי והימין המאוחד.

המחנה הדמוקרטי: חדשות ממוחזרות

האיחוד במחנה הדמוקרטי לווה בסיקור תקשורתי כבד. הצעד המרתק ביותר בתהליך היה, למעשה, ההתנצלות הפומבית של אהוד ברק כלפי הציבור הערבי בישראל על אירועי אוקטובר 2000. נסביר.

לאלו שהספיקו לשכוח, באוקטובר 2000 התקיימו הפגנות רבות של הציבור הערבי בישראל בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה. בעת פיזור ההפגנות נהרגו 12 ערבים אזרחי ישראל במסגרת עימותים עם המשטרה. האירועים היו קו שבר משמעותי ביחסם של ערביי ישראל עם המדינה בכלל ועם אהוד ברק, ראש הממשלה דאז, בפרט. עקב כך הציבור הערבי הצביע ברגליים ונמנע מהגעה לקלפיות בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בשנת 2001. להימנעות הזאת היה חלק מרכזי בהפסד המוחץ של ברק.

אהוד ברק

לו הייתם שומעים על הנושא רק מהתקשורת הישראלית של החודש האחרון, הייתם עשויים לחשוב שברק מעולם לא התנצל על התקרית עד כה – אבל מתברר שהוא דווקא כן. ההתנצלויות הראשונות הגיעו כבר ב-2001, במהלך קמפיין הבחירות, ועוד לפני כן – בנובמבר 2000 – החליטה הממשלה בראשות ברק על הקמת ועדת חקירה ממלכתית ("ועדת אור") כדי לחקור את האירועים. ברק אף אמר במפורש שהוא לוקח אחריות אישית על האירועים.

למרות זאת, ב-23 ביולי השנה התפרסם בעיתון "הארץ" טור דעה של חבר הכנסת עיסאווי פריג' (מרצ), ובו הוא פירט אילו דברים אהוד ברק צריך לומר ביחס לאירועי אוקטובר 2000. ותוך כמה שעות, הפלא ופלא, ברק התנצל בשידור חי. יריבים פוליטיים של ברק, מימין ומשמאל, ביקרו אותו אחרי ההתנצלות: חברי כנסת מהמפלגות הערביות תקפו אותו על כך שהוא חיכה 20 שנה כדי להתנצל (אף  שזה לא המצב), וב"כחול לבן" ובליכוד תקפו את ברק על התנצלות שנועדה לאפשר לו חיבור עם מרצ ולהציל אותו מאחוז החסימה. כך או כך, המהלך הושלם. 

מה קרה כאן? בפועל – כלום. כאמור, ברק התנצל על האירועים האלה כבר בשנת 2001. גם אז נראה שהיה מניע פוליטי להתנצלות, אבל בכל אופן אלו חדשות ממוחזרות. אלא שבמרצ היו צריכים שברק ינקוט פעולה ציבורית שתגרום להם להיראות כמו הצד החזק במשא ומתן לאיחוד המפלגות, והתנצלות פומבית היא פעולה מצוינת לשם כך. כאשר מוסיפים לתבשיל הזה את הצבתו של ניצן הורוביץ, יו"ר מרצ, במקום הראשון ברשימה המאוחדת, ואת נכונותו של ברק להציב את עצמו במקום העשירי ברשימה – מרצ יכולים להציג לציבור שלהם הישג ברור: איחוד שהושג מעמדת כוח, ולא מעמדת חולשה.

יו"ר מרצ ניצן הורביץ

הסיפור האמיתי כאן הוא העובדה שהתקשורת בחרה לתת יד למהלך. הכותרת "אהוד ברק מתנצל" נשמעת טוב, אך היא כמעט חסרת כל ערך חדשותי לאחר שברק התנצל כבר לפני 18 שנה. אבל מכיוון שיש כאן סיפור דרמטי, התקשורת רוצה לעסוק בו. יש בו כל מה שצריך: מהפרק הראשון, שבו ח"כ עיסאווי פריג' מבהיר שלא יהיה איחוד בלי התנצלות (קונפליקט); עבור בפרק השני, שבו ברק מתנצל (הכאה על חטא ושינוי של הדמות הראשית) ובפרק השלישי, שבו ברק מותקף גם מימין וגם משמאל (העלילה מסתבכת); וכלה ב'סוף הטוב', שבו ברק ומרצ מתאחדים לרשימה אחת בבחירות.

גם אהוד ברק וגם מרצ ידעו שמדובר בעיקר בהצגה. אחרי האיחוד ח"כ עיסאווי פריג' אפילו התפאר בכך שהיה מדובר במהלך מכוון, שנועד לתפור את החיבור בין ברק למרצ. התקשורת מצידה קיבלה סיפור, וברובה לא חששה לשמש כגורם מתווך בין המפלגות, אם המשמעות היא רייטינג.

הימין המאוחד: משחקי הכס

גם הימין המאוחד חווה חבלי לידה לא פשוטים, וגם במקרה זה התקשורת שימשה כמתווכת יעילה.

אחד המהלכים המורכבים באיחוד היה בחירת היו"ר. לכאורה, היה ברור שאיילת שקד צריכה לעמוד בראש הימין המאוחד: סקרים הוכיחו שהיא פופולרית יותר מכל אחד מהמועמדים האחרים (פרץ, סמוטריץ', בנט) בקרב ציבור המצביעים של הימין החדש. היא גם נתפסת מנוסה וממולחת יותר מרפי פרץ – פחות פליטות פה, יכולת טובה יותר להתמודד עם ראיונות מאתגרים ותדמית ציבורית נקייה. אולם פרץ לא נכנע ללא קרב, ובימים שלפני סגירת האיחוד ראינו את המלחמה על הובלת הרשימה מתנהלת בעיקר בתקשורת, משני הצדדים: התומכים בשקד והמתנגדים לה.

יו"ר הימין המאוחד איילת שקד

מצד מתנגדיה של איילת שקד, הספין המוביל היה הטענה שהיא לא תמליץ על נתניהו להרכבת הממשלה בפני נשיא המדינה אחרי הבחירות. הטענה התבססה על כך שבריאיון למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" אמרה שקד שהיא לא תמליץ על נתניהו בכל תנאי – אלא רק בתנאי שיקים ממשלת ימין. המטרה של שקד בהצהרה זו ברורה: היא רוצה לוודא שהימין המאוחד לא נתפס כמובן מאליו עבור נתניהו, כדי למנוע ממנו למשוך את קולותיהם של בוחרי הימין המאוחד ואז להקים ממשלת אחדות עם בני גנץ. אבל בין הדברים שאמרה שקד ובין האופן שבו הציגו אותם בתקשורת גורמים שפחות מחבבים אותה – יש פער גדול. המטרה הייתה לשדר שהבחירה באיילת שקד מסוכנת עבור מי שתומך בממשלה בראשות נתניהו.

טביעות האצבעות של בנימין נתניהו במהלך הזה לא היו נסתרות במיוחד, והתקשורת נטשה במהרה את הפרשנות לדבריה של שקד ועברה לספר סיפור אחר: איך נתניהו מנסה לעצור את הצבתה של איילת שקד במקום הראשון. הסיפור הזה, שסופר בעיקר באמצעות ההקלטות של מיכל פרץ (אשתו של הרב רפי פרץ) בחדשות 12, ביקש להכווין את הציבור לפרש אחרת לגמרי את הפיצוץ במשא ומתן: זהו אינו דיון על עקרונות, ואפילו לא על הסיכוי של הימין להנהיג את המדינה; לפי פרשנות זו אנחנו עדים למלחמה אישית – בנימין ושרה נתניהו מנסים לעשות הכל כדי למנוע מאיילת שקד להוביל את איחוד הימין. 

במסגרת ההקלטות שהתפרסמו נחשף גם עוד ספין שלא הצליח להגיע לתקשורת – הטענה שאיילת שקד, בהיותה שרת המשפטים, תפרה תיקים לנתניהו.

בצלאל סמוטריץ'

גם כאן ששה התקשורת ברובה לפרסם נרטיבים דרמטיים, גם אם ההוכחות להם קלושות: האם איילת שקד תבגוד בנתניהו ובימין? האם היא תפרה תיקים לנתניהו? האם נתניהו מתערב במשא ומתן לאיחוד הימין בצורה לא תקינה? והאם הדמות השערורייתית ביותר בעונה הנוכחית של הסדרה הקרויה "מדינת ישראל", שרה נתניהו, מעורבת גם במקרה הזה? כל השאלות הללו מדביקות אותנו למסכים, ולכן לא מפתיע שהתקשורת העלתה אותן לשידור – ובכך סייעה לצדדים השונים להשפיע על דעת הקהל, אף שכמעט שום פרט ענייני על המשא ומתן לא היה ידוע.

לא רציונלי ולא במקרה: למה התקשורת מעורבת כל כך בתהליכי המשא ומתן?

כאמור, משא ומתן בין פוליטיקאים הוא תהליך מורכב, ואחד הפנים החשובים בו הוא איך תוצאותיו ישפיעו על התדמית הציבורית של כל אחד מהצדדים. הרכיב הזה הוא שגורם לכך שפעמים רבות מאוד המשא ומתן ירחיב את גבולותיו ויגלוש אל מחוץ לחדר.

בצוות המשא ומתן של מפלגות יימצאו תמיד יכלול גם אלו שינסו להדליף מידע לתקשורת, כדי להשפיע על דעת הקהל – שמועות על דרישה מופרזת של אחד הצדדים; ציון של מעורבות גורם שלילי שלא אמור להיות קשור לתהליך; הפצת שמועות על צד יריב שנוקט צעדים נואשים כדי לא להישאר מחוץ למשחק; ופעמים רבות הפצת סקרים מוזמנים, שכמובן פועלים לטובת המפלגה או המועמדים שטרחו להפיץ אותם.

כמה מילים על סקרים כספינים

בשלבים האחרונים של משא ומתן, בדרך כלל נראה הרבה סקרים בתקשורת שמעלים שאלות "מה אם". לפני שהסתיים המשא ומתן בין מפלגות הימין על האיחוד ביניהן, ועל מי יוצב בראש, ראינו מגוון סקרים כאלה: סקרים שמנבאים לאיחוד 13 מנדטים (או 12 מנדטים, תלוי את מי שואלים ומתי) אם איילת שקד עומדת בראשו, או סקר שמראה שהציבור הדתי לאומי מעדיף את שקד בראש. בחלק מהמקרים מדובר בסקרים מוזמנים – סקרים שהמועמדים עצמם מזמינים כדי להוכיח שהם המתאימים ביותר לעמוד בראש – ובמקרים אחרים מדובר בסקרים שכלי התקשורת מוציאים בעצמם.

הבעיה הגדולה היא שסקרים כאלה הם לא אמינים – כל סקרי "מה אם", ששואלים שאלות בנוסח "ואם מפלגת כחול לבן הייתה מתפלגת מיאיר לפיד ומתאחדת עם יולי אדלשטיין, למי היית מצביע?", הם סקרים שהדיוק שלהם מוטל בספק. המשיבים יודעים היטב מה התשובה שעורכי הסקר רוצים לשמוע, והתשובות שלהם מוטות בהתאם. בנוסף, כשמבקשים ממשתתפים בסקר לדמיין מצב חלופי, לרוב הם ידמיינו אותו באופן שלא תואם את המציאות – למשל, אוהדיה של איילת שקד יכולים לדמיין איחוד מפלגות שהיא מובילה, שהמצע שלו קרוב יותר לעמדותיהם מאשר המצע של הימין המאוחד בפועל. בכל מקרה, תמיד צריכים להיות סקפטיים כלפי סקרים כאלה: הם מאד לא טובים בלייצג את עמדות הציבור האמיתיות כלפי איחודים וחיבורים. ואז אנחנו נותרים עם אותה השאלה: למה התקשורת מפרסמת משהו, אם היא יודעת שהוא לא נכון?

אפשר להבין את הרעב של התקשורת לסקופים ולמעורבות בתהליכים שלרוב מתרחשים מאחורי הקלעים ואין לה דריסת רגל בהם. אבל האמת היא שכדי לא לשחק לידיים של הפוליטיקאים, במשא ומתן ממושך התקשורת חייבת להמתין בסבלנות, להזכיר לציבור שכרגע כל מה שיוצא מחדר המשא ומתן הוא ספינים שנועדו להשפיע על השיחות, ולעדכן כשיהיו תוצאות. התקשורת, ככלב שמירה דמוקרטי, אמורה להיות אחראית. התקשורת אמורה לספר לציבור את מה שחשוב עבורו, לא רק את מה שמעניין אותו.

אבל הרוב לא ילחץ על כותרת שמבשרת "עדיין אין חדש". כך שלכלי התקשורת המסחריים ורודפי הרייטינג אין כמעט ברירה אלא לחפש את הרכילות – ועל הדרך לשווק את הספינים ששני הצדדים מנסים למכור (וזו כמובן הסיבה שאנחנו חושבים שצריכים בארץ יותר כלי תקשורת עצמאיים כמו "שקוף", שמונעים מתמריצים אחרים). 

אולי אי אפשר לצפות מהתקשורת לשנות את אופן הסיקור של נושאים כאלו כל כך מהר – אבל אנחנו בהחלט מעודדים אתכם ואתכן להסתכל אחרת על הכותרות, ולנסות לזהות מתי דיווח חדשותי הוא בעצם עוד מהלך במשא ומתן שמישהו או מישהי רקחו מאחורי הקלעים.

בדיקה: כמה כסף יש בקופות המפלגות?

יצאנו לבדוק את מצבן הפיננסי של כל המפלגות המכהנות. הופתענו לחיוב: רובן במצב יציב ואף חיובי, פרט לאחת – הבית היהודי

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

לאחר עזיבת נפתלי בנט את הבית היהודי נשארה המפלגה בחובות עצומים – מה שהחל ויכוח על האחריות לחובות ועל היסטוריית היווצרותן. בשביל למצוא את התשובה ולהעריך את מצבן הפיננסי של כל מפלגות הכנסת ה-20, יצאנו למסע בנבכי הדוחות הכספיים של המפלגות ובדיקות מבקר המדינה של תקציביהן.

חשבנו שנמצא התנהלות רשלנית, אך הופתענו לטובה: מרבית המפלגות נהגו באחריות והגיעו לאיזון תקציבי. הבית היהודי היא כנראה המפלגה היחידה שנמצאת כיום בבור תקציבי עמוק.

מידע חשוב למי שטרם מכיר את מימון המפלגות

על קצה המזלג:

  1. מפלגות המכהנות בכנסת מקבלות מימון מהמדינה.
  2. הכסף ניתן באופן שוטף בזמן הכהונה וכן בעבור קמפיין הבחירות.
  3. הסכום הנמסר לכל מפלגה מחושב לפי "יחידת מימון", ששוויה כ-1.4 מיליון שקל.
  4. מימון קמפיין בחירות: כל מפלגה מקבלת את ממוצע המנדטים שלה בין הכנסת הקודמת לבאה אחריה, ועוד אחד. לדוגמא מרצ זכתה בכנסת ה-19 בשישה מנדטים ובכנסת ה-20 בחמישה. ולכן היא קיבלה 6.5 יחידות מימון בתחילת הכהונה האחרונה (ממוצע 5.5, ועוד 1), כלומר כ-9.1 מיליון שקל.  
  5. המימון השוטף: תשלום חודשי שוטף של 6% מיחידת מימון, לפי מספר המנדטים הנוכחי, ועוד אחד. אם נחזור לדוגמא של מרצ, המפלגה מקבל מדי חודש כ-500 אלף שקל (5 ועוד 1, כפול 6% מיחידות מימון השווה 1.4 מיליון שקל).

להרחבה על מימון מפלגות.

כמה קיבלו המפלגות מתחילת הכנסת ה-20? בנינו עבורכם טבלה שמרכזת את כל הנתונים.

מה מקור החובות?

המימון השוטף קבוע וידוע מראש (ראו הרחבה בקופסא פה למעלה) – וכך המפלגות יכולות להתנהל באופן מתוכנן ולא להוציא כסף שאין להן. המקור לחובות, אם כך, הוא בעיקר תעמולת הבחירות – שכן במקרה זה המפלגות נדרשות "להמר" על הצלחתן בבחירות (המימון המתקבל הוא פונקציה של מספר המנדטים בהן יזכו). אופטימיות מופרכת תכניס את המפלגות לחוב. החובות נוצרים גם בבחירות כלליות אך גם באלה המקומיות:

  1. בחירות כלליות: המפלגות מציגות אופטימיות, מוציאות כסף בהתאם להערכות מנדטים אופטימיות – ומקבלות בסוף פחות כסף ממה שקיוו (במקרה של חוסר הצלחה בקלפי).
  2. בחירות מקומיות: המפלגות מריצות מועמדים מטעמן ברשויות המקומיות וממנות להם את הקמפיין בסכומים שנעים בין עשרות אלפי שקל למיליונים בודדים (תלוי בגודל הרשות). אם המועמד נכשל בבחירות – המפלגה לא מקבלת את כספה בחזרה (כל חבר מועצה ברשות שווה כסף).

משתמשים במימון שוטף לכיסוי חובות קמפיין

בפועל, המפלגות בונות על המימון השוטף שיציל אותן מהחובות שהן צוברות בזמן הקמפיין. כלומר: הן מוציאות בשגרה פחות כסף מהתקציב השוטף, וכך מחזירות חובות. גם בשיטה זו יש פגמים מרכזיים: היא תלויה בתקופת הכהונה של הכנסת וכמובן מספר המנדטים שקיבלה המפלגה. כך לדוגמא, הכנסת הנוכחית כיהנה כמעט 4 שנים לעומת הכנסת הקודמת שאורכה היה כמחצית (שנתיים וחודשיים). בעבור מפלגות שמספר המנדטים שלהן משתנה בקיצוניות בין מערכות בחירות – יש בכך משמעות כספית גדולה.

מבקר המדינה התריע פעמים רבות על השימוש בכסף השוטף שלא למטרה לשמה מיועד. וכך כתב: "בו בזמן שהסיעות יוצרות מצג כאילו כספי ציבור אלה ישמשו למטרתם על פי חוק, הן פועלות באופן שהן מגדילות לעצמן את המימון המשמש בפועל להוצאות בחירות; זאת, מעבר למימון הציבורי האמור לשמש למטרה זו על פי חוק ותוך פגיעה בשוויון מול רשימות מועמדים אחרות המוגשות על ידי מפלגות שאינן מיוצגות בכנסת".

איך בדקנו?

עברנו על כל הדוחות הכספיים של המפלגות, השלמנו מידע מתוך דוחות מבקר המדינה של העשור האחרון וכן ביקשנו מרשם המפלגות כמה דוחות חסרים. בזכות כך, הצלחנו לייצר תמונה כמעט שלמה על מצבן הפיננסי של כלל מפלגות הכנסת ה-20. יש מפלגות בהן חסרים כמה נתונים אך עדיין ניתן לקבל תמונה מדויקת למדי על התנהלותן.

לטבלת הנתונים המלאה כולל קישורים למקורות המידע.

הסתייגות

המידע העדכני ביותר הקיים לגבי המפלגות מעודכן לסוף שנת 2017. הבחירות המקומיות שהתקיימו בסוף 2018 עשויות היו לגרום לטלטלה משמעותית בחשבון הבנק של המפלגות השונות, וכך כמובן גם הבחירות הכלליות שמתקיימות בימים אלה.

הליכוד

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של 7.5 מיליון שקל

בנימין נתניהו (!) הוא יו"ר הליכוד כבר כמעט 15 שנה. הליכוד, כמו יתר המפלגות, מוציאה כסף רב לקראת הבחירות בתעמולה, ואז מתאוששת (או לא) לפי כמות המנדטים שהושגו. במרבית תקופת נתניהו, עמדה המפלגה בגירעון שבין 13 מיליון ל- 32 מיליון שקל – תלוי כאמור בתוצאות הבחירות. הזכייה ב-30 מנדטים בבחירות האחרונות והכהונה הממושכת (כמעט ארבע שנים), איפשרו למפלגה להתאושש, כך שנכון לסוף שנת 2017 עלתה המפלגה למאזן חיובי 7.5 מיליון שקל.

העבודה

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של 11.6 מיליון שקל – צמצמה חוב של 53 מיליון שקל בתשע שנים

במרבית העשור האחרון הייתה שרויה מפלגת העבודה בחובות כבדים: 53 מיליון שקל בתקופה של אהוד ברק (2007-2011), ירידה ל-29 מיליון בזמנה של שלי יחימוביץ' (2011-2013), ומעבר ליתרה של 11 מיליון שקל בתקופה של יצחק הרצוג (2013-2017) – בין היתר בזכות 24 המנדטים שהושגו בבחירות החולפות והכהונה הארוכה יחסית של הכנסת. אבי גבאי קיבל לידיו מפלגה יציבה פיננסית עם מאזן חיובי.

הבית היהודי

מצב נכון לסוף 2017: חוב של 22 מיליון שקל – בנט יצר חוב שלא הצליח לסגור

דניאל הרשקוביץ', קודמו של בנט בתפקיד, השאיר את המפלגה בסוף שנת 2012 עם חוב של 17 מיליון שקל. בתקופתו של בנט, לאחר הבחירות לכנסת ה-20 (2015), תפח החוב לסכום של 32 מיליון שקל. נכון לסוף 2017 חזר החוב והצטמק לכ-22 מיליון שקל. כלומר, בשורה התחתונה, בתקופתו של בנט החוב של המפלגה תפח בחמישה מיליון שקל. בתרחיש הסביר, יו"ר המפלגה הנוכחי רפי פרץ, אולי יצליח לצמצם את החוב בכנסת הקרובה, אך כנראה לא יצליח למחוק אותו.

האיחוד הלאומי

מצב נכון לסוף 2017: גירעון של כחצי מיליון שקל

המפלגה, שרצה בבחירות האחרונות והנוכחיות יחד עם הבית היהודי, מתנהלת כלכלית באופן נפרד. האיחוד הלאומי שקעה בחוב של 3.5 מיליון שקל לאחר הבחירות הקודמות, אך צמצמה אותו באמצעות המימון השוטף ונכון לסוף 2017 עמד הגירעון שלה על חצי מיליון שקל. ניתן להניח כי בשנת החולפת המפלגה הגיעה לאיזון תקציבי.  

מרצ

מצב נכון לסוף 2017: חוב של מיליון שקל

בתקופתה של זהבה גלאון בהנהגת המפלגה (2012-2018), נעו חובות מרצ בין 3 ל-6 מיליון שקל. לקראת תום תקופת כהונתה (סוף 2017), הצליחה גלאון לצמצם את החוב לכמיליון שקל. בהנחה כי המגמה החיובית המשיכה גם ב-2018, תמר זנדברג, שזכתה בראשות המפלגה במאי 2018, הייתה אמורה לקבל לידיה מפלגה מאוזנת.

יש עתיד

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של כחצי מיליון שקל

לאחר הבחירות לכנסת ה-19, אז התמודדה ונבחרה בפעם הראשונה, עמדה המפגלה ביתרה של 10 מיליון שקל. הסיבה המרכזית היא לכך היא כמובן מספר המנדטים הגבוה (19) בה זכתה יש עתיד באותו בחירות. בהמשך, צללה המפלגה לגירעון של מיליון שקל לאחר כישלון בבחירות המקומיות וכן ירידה במספר המנדטים בבחירות הארציות, ובכך חיסלה את היתרות בחשבונה. נכון לסוף 2017, סגרה המפלגה את חובותיה ונשארה עם יתרה של 470 אלף שקל.

ישראל ביתנו

מצב נכון לסוף 2017: מאוזן

המפלגה נכנסה לגירעון כספי לאחר כל מערכת בחירות אך תמיד התאוששה לקראת הבחירות הבאות. נכון לסוף 2017 הייתה המפלגה מאוזנת כספית.

כולנו

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של 12 מיליון שקל – המצב הפיננסי הטוב ביותר

נכנסה לכנסת ה-20 במצב פיננסי מאוזן. המפלגה הגדילה את הונה באופן קבוע בזכות מימון המפלגות ונכון לסוף 2017 החזיקה בכמות המזומנים הגדולה ביותר מבין כל המפלגות: כמעט 12 מיליון שקל.

התנועה

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של כשני מיליון שקל

התנועה נכנסת לכנסת העשרים ברשימה מאוחדת מפלגת העבודה ("המחנה הציוני"), אך ניהלה את חשבונותיה בנפרד (זהו מצב נהוג כמעט בכל המקרים בהם מפלגות רצות יחד, אך לא מתאחדות ממש). התנועה הצליחה לשמור על יתרה כספית לאורך כל הכנסת ה-19 וה-20. נכון לסוף 2017, קופת המפלגה הייתה במאזן חיובי של כשני מיליון שקל. לאחרונה החליטה ציפי לבני להשבית את פעילות המפלגה, ולכן באם נותרה יתרה כספית בקופה – יהיה עליה להחזיר את הכסף לאוצר המדינה.

תע"ל

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של שלושה מיליון שקל

שומרת על יציבות פיננסית לאורך השנים האחרונות ללא תזוזות משמעותיות. נכון לסוף 2017 עמדה בקופתה יתרה של 3.2 מיליון שקל.

חד"ש

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של 3.3 מיליון שקל

שומרת על יציבות פיננסית לאורך השנים האחרונות ללא תזוזות משמעותיות. נכון לסוף 2017 עמדה בקופתה יתרה של 3.2 מיליון שקל.

בל"ד

מצב נכון לסוף 2017: מאוזנת

המפלגה התנדנה מסביב לאיזון תקציבי בשנים האחרונות וסיימה את 2017 מאוזנת.

רע"ם

מצב נכון לסוף 2017: גירעון של 1.5 מיליון שקל – המפלגה הערבית היחידה בגירעון

בזמן שחברותיה לרשימה המשותפת שמרו על איזון תקציבי ואפילו הצליחו להגיע ליתרה, מפלגת רע"ם צברה חוב של 1.5 מיליון שקל נכון לסוף 2017. זהו אינו חוב משמעותי יחסית לגובה המימון השוטף והוא כנראה נסגר בשנה האחרונה.

ש"ס

מצב נכון לסוף 2017: גירעון של 600 אלף שקל – צמצמה גירעון של 8 מיליון שקל מאז הבחירות האחרונות

לאורך העשור האחרון מתנהלת ש"ס בגירעון לא משמעותי, גם בתקופת הנהגתו של אריה דרעי (2013-היום)  וגם של אלי ישי (1999-2012). ש"ס נכנסה לסחרור לאחר הבחירות הקודמות והגיעה לגירעון של 9 מיליון שקל – אך הצליחה לכסות את רובו במהלך הקדנציה. נכון לסוף 2017, עמד הגירעון על כ-637 אלף שקל. אם המפלגה נהגה באחריות בבחירות המקומיות, היא אמורה כיום להימצא ביתרת זכות.

אגודת ישראל

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של 1.8 מיליון שקל

מתנהלת בגירעון שוטף בשנים האחרונות, עם זאת, נכון לסוף 2017, נמצאת ביתרה תקציבית.

יהדות התורה

מצב נכון לסוף 2017: מאוזנת

מתנהלות בגירעון שוטף בשנים האחרונות, עם זאת, נכון לסוף 2017, נמצאה מאוזנת.

בשורה התחתונה

כל המפלגות פעלו בשנים האחרונות לצמצמום החוב שצברו בזמן מערכת הבחירות הקודמת.

הבית היהודי עשתה זאת גם, אך גודל הגירעון (שנוצר בין היתר בידי שיצר היו"ר לשעבר בנט), היה עמוק מכדי לצאת ממנו.

*

ומה התחזית שלנו?

אתן כבר יכולות לשער בעצמכן. כלל המפלגות יכנסו לגירעון תקציבי אותו הם יחזירו (אם יעברו את אחוז החסימה) באמצעות המימון השוטף שיקבלו לאחר הבחירות.

חוק מימון מפלגות זועק לשינוי מתוך דוחות מבקר המדינה בשנים האחרונות. החוק מאפשר לפוליטיקאים חופש רב מדי ואפשרות להתנהלות לא אחראית. האם יקומו בכנסת הבאה הח"כים שינסו לתקן אותו?  אנחנו לא בונים על כך, אבל זה לא אומר שלא ננסה לשנות.