פוסטים

התירוצים שקיבלנו מח״כים בעקבות בדיקת נוכחותם בכנסת. ותגובתנו: פרסמו יומנים, תקנו את הכנסת

ח״כים רבים פנו ל״שקוף״ בעקבות פרסום בדיקת הנוכחות בכנסת. חלק הסבירו למה לא הגיעו, כמה טענו לתקלות בספירה. והיו מי שהסבירו שח״כ לא נמדד בנוכחותו בכנסת, שיותר חשוב להיות בשטח. הנה התשובות לכל התירוצים והטענות, וגם הפתרונות. יש רק 120 אזרחים שקיבלו כוח ופריבילגיה להיות ח״כים. הכוח לשנות בידיים שלהם

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

"הייתי שלושה שבועות בבידוד", "ישנתי בכנסת כמה ימים", "נכנסתי בכניסה צדדית", "השומר בכנסת פיספס ולא הספקנו לעדכן את הרישום", "חבר כנסת בכלל לא צריך להימדד בנוכחות שלו בכנסת". אלו הם רק חלק מהתירוצים והטענות שהעבירו אלינו חברי כנסת במהלך הימים שחלפו לאחר שפרסמנו את דירוג נוכחות הח״כים במשכן הכנסת.

התירוצים האלו מצטרפים לתגובות שקיבלנו לכתבה. ״לצערנו, הכנסת הנוכחית לא מתפקדת כרשות מחוקקת עצמאית״, אמר לנו ח״כ חיים כץ, הליכוד, יו״ר ועדת העבודה והרווחה; "צעקות בכנסת לא בולמות את הנגיף; פעולות בשטח כן", מסר יו״ר ימינה נפתלי בנט. 

האמת? הכל נכון. אבל גם הפתרונות ברורים: כדי להתמודד עם החלק הראשון של הטענות, לגבי האופן שבו ערכנו את בדיקת הנוכחות, הח״כים מוזמנים פשוט לפרסם את היומנים שלהם לציבור. ולגבי החלק השני של טענותיהם – אם הכנסת לא מספיק משמעותית, תהפכו אותה לכזאת. 

מי משתמש בפריביליגיה שקיבל

עם פתיחת מושב החורף של הכנסת פרסמנו את סיכום הנוכחות של הח"כים במהלך מושב הקיץ הראשון של הכנסת ה-23. בדקנו מי מגיע לעבוד בכנסת – שם צריכים הח״כים להיות לפחות בין הימים שני-רביעי, כדי להשתתף בדיונים, בהצבעות, בקבלת החלטות. בדקנו את מספר הימים בהם הם נכחו בכנסת, את מספר השעות, וכן בכמה דיונים בוועדות הכנסת הם השתתפו. 

הממצאים בקצוות – בחלק העליון של הטבלה ובחלק התחתון – היו ברורים. בין הח״כים שאינם שרים או סגני שרים, בלט מעל כולם בראש הטבלה ח״כ איתן גינזבורג (כחול לבן). אחריו יואב סגלוביץ' (יש עתיד תל"ם). בתחתית הצבענו על שתי הפתעות: יו״ר ימינה הנמרץ נפתלי בנט, וח״כ חיים כץ, עד לא מזמן שר הרווחה, שאולי מנווט את הדיונים בוועדת העבודה והרווחה אבל ממעט לשהות במשכן. נזכיר, כץ קיבל לא מזמן מחבריו הח״כים חסינות מפני העמדה לדין. 

יודע להתחמק. ח״כ חיים כץ (צילום: אבי אוחיון / לע״מ)

מדד הנוכחות הוא כמובן לא המדד היחיד שבו ניתן לבחון את עבודת נבחרי הציבור, כפי שהבהרנו גם בכתבה הקודמת. לאורך השנים אנחנו צוברים עוד מידע ועוד נתונים, ומפרסמים אותו לציבור, כדי לתת תמונה מלאה ככל הניתן. אנחנו מפרסמים מידע על הגשת שאילתות, טיסות, נוכחות בדיוני הוועדות ואפילו הצבעות ואנו חושבים עוד איך למדוד חקיקה ואפילו שיח מכבד. בשבוע שעבר פרסמנו לצד דירוג הנוכחות גם את מפת הח״כים לכנסת ה-23. פרויקט ענק שמרכז את כל המידע שאספנו על חברות וחברי הכנסת המכהנים כרגע. 

אבל מדד הח״כים נותן לנו אינדיקציה מי הח"כים שמשתמשים בכנסת כפלטפורמה לעשייה. יש רק 120 אזרחים ואזרחיות במדינה שקיבלו את הפריבילגיה והכוח לקבל החלטות שמשפיעות על החיים של מיליונים. את המשכורת הציבורית הגבוהה והמוצדקת, את הרכב הצמוד, היועצים ותקציב של מיליונים מידי שנה – הם אמורים לנצל כדי בסופו של דבר לפעול באמצעות הכלים שמעניקה להם הכנסת. 

כשבנט אומר שאין מה לעשות בכנסת זה ממש עצוב. היו גם מגיבים אצלנו בדיון שהתפתח ברשתות החברתיות, שטענו שנבחרי הציבור לא צריכים לבזבז את הזמן שלהם במשכן. אבל זה לא משנה אם אתה אופוזיציה או קואליציה, זה מספיק שאתה נוכח בדיון, שואל את השאלות הנכונות, מדליק נורות אדומות, מביא קולות של אזרחים, בעיות שהועברו אליך, שאלות – כל זה משפיע. אם הח״כים לא יהיו שם כדי לדון עם הפקידים ועם ח״כים אחרים – מי בדיוק יעשה את זה? אם הח״כים לא יהיו נוכחים בכנסת איך הם יקימו קואליציות כדי לקדם נושאים שונים, שדולות, יעבירו חוקים? מי יצביע במליאה? בוועדות?

זהו התפקיד של הח״כים. אין מישהו אחר במדינה שזהו תפקידו. ואם יש מי שלא רוצים לבצע אותו – הם יכולים לפנות את המקום למי שרוצים, או לחילופין – לשנות. הם יכולים למשל להתחיל להצביע לפי אמונתם ודעותיהם ולא רק לפי משמעת סיעתית. הם יכולים לצקת ומשמעות תוכן בתפקיד שלהם. אין עוד אנשים שיש להם כזה כוח בידיים. 

מליאת הכנסת

ח״כים יקרים, כדי שלא נצטרך לעקוב אחריכם: פרסמו יומנים!

היינו מעדיפים שהח״כים יקלו עלינו את העבודה וינגישו את העשייה שלהם לציבור. אבל הבעיה היא אצלם ולא אצלנו. הח״כים מסרבים לפרסם את היומן שלהם. בעינינו זה דבר אלמנטרי. 

אז במקום שהח״כים יפרסמו פעם בשבוע או פעם בחודש, את היומן שלהם, יציינו מתי הם היו במליאה, איפה הם סיירו, עם מי נפגשו, באיזה דיון בוועדה הם השתתפו, ואפילו מתי נגזר עליהם בידוד – אנחנו נאלצים להקדיש שעות רבות של צוות ומתנדבים כדי לחשוף טפח אחר טפח מהמידע שיכול ללמד אותנו על האופן שבו נבחרי ציבור מבלים את זמנם הציבורי ומבצעים את עבודתם.

לחבר את הכנסת למאה ה-21

נסביר: הדרך בה הכנסת רושמת את הנוכחות ועל בסיסה אנחנו מסתמכים הוא רישום ידני – בכל פעם שח"כ נכנס ויוצא מהכנסת השומרים צריך לסמן אותו או אותה – וכאן, מטבען, יכולות ליפול טעויות אנוש. היו ח"כים שסיפרו לנו שהם נכנסו בכניסות צדדיות, היו כאלו שטענו כי ישנו בכנסת ולכן לא נספרו ביום למחרת, היו כאלו שחלקו על הספירה וטענו שכמה ימים שלהם התפספסו, היו גם כאלו שחלקו איתנו כי נכנסו לבידוד ולכן לא יכלו להגיע לכנסת (למעט הצבעות). 

בכנות מלאה – אנחנו מאמינים לכל אחד מהם. אבל למרות שכחלק מבחינת נתוני המדד הצלבנו מקורות רבים ולקחנו בחשבון אירועים כאלו, צריך להדגיש – בבסיס, אלו הנתונים שאנחנו יכולים להתבסס עליהם. כי ככה עובדת הכנסת. בצורה של רישום נוכחות ידני. 

למה הכנסת לא התקדמה למאה ה-21 מבחינת רישום נוכחות? שאלה טובה. חשבנו שאם זה כל כך מטריד את הח"כים הם ינסו לתקן את המצב. הרי הם מקבלי ההחלטות. אבל הם גלגלו את הכדור אלינו. (אימוגי' של מכה במצח) אז פנינו לדוברות הכנסת והצענו להוסיף מערכת רישום אלקטרונית במשכן, כזו שכל ח״כ יוכל להעביר בה כרטיס נוכחות. ככה פשוט, כמו בכל מקום עבודה. בכנסת סירבו.
**

כך או כך, בין אם אתם מבינים את החשיבות העצומה של הפעילות בכנסת, וגם אם אתם לא מסכימים איתנו שהכנסת וחושבים שהיא בזבוז זמן ולכן עדיף להסתובב בארץ – חברי הכנסת צריכים לפרסם יומן. לאפשר לציבור לדעת מהם הם עושים. אנחנו לא מוכנים להסתפק בפרסומי יחסי ציבור של סיורים בפייסבוק ובאינסטגרם. אנחנו דורשים מידע אמיתי ושקוף. פרסמו יומנים. 

***

 

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאי עידן בנימין

 

בדיקת שקוף לסיכום מושב הקיץ: מי הח״כים שהגיעו לעבוד בכנסת?

בראש הרשימה: חברי הכנסת גינזבורג, סגלוביץ, קושניר והאוזר. בתחתית: נפתלי בנט וחיים כץ. ומי הח״כ הראשון של הליכוד בעשיריה הפותחת? בדיקת הנוכחות של חברי הכנסת במשכן ובוועדות במושב הקיץ מגלה מיהם הח"כים שמשקיעים את זמנם בכנסת ומי פועלים במקומות אחרים

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

רגע לפני פתיחת מושב החורף של הכנסת, בדיקת שקוף מעלה: מיהם חברי הכנסת שנכחו הכי הרבה במשכן מאז הושבעה הכנסת ה-23? ומי הכי פחות? 

בראש הרשימה ניצב ח״כ איתן גינזבורג מכחול לבן שהצטיין בנוכחות במשכן ובדיוני הוועדות. אחריו מופיע ח״כ יואב סגלוביץ מיש עתיד. נציג הליכוד הראשון בנוכחות בכנסת הוא ח״כ שלמה קרעי, שסוגר את העשיריה הפותחת. בתחתית הרשימה ממוקמים שני חברי כנסת בולטים ומוכרים: יו״ר ימינה ח״כ נפתלי בנט מהאופוזיציה שמסר בתגובה כי "צעקות בכנסת לא בולמות את הנגיף; פעולות בשטח כן", וח״כ חיים כץ מהקואליציה שמצד אחד הפגין נוכחות דלה בכנסת באופן כללי ומצד שני מחזיק בתפקיד יו"ר ועדת העבודה והרווחה – תפקיד משמעותי שמאפשר לו להשפיע בוועדה שקיימה דיונים רבים.  

איתן גינזבורג. אתר הכנסת

למה זה חשוב? חברי הכנסת הם לא פעילים פוליטיים מהשורה, הם הנבחרים. הם מקבלים שכר, עוזרים ויועצים, ושלל כלים פרלמנטריים. הם מקבלים את הכוח והזכות לפעול בפרלמנט כדי לקדם את האג׳נדה שלמענה נבחרו. עבודתם קשה ומורכבת, ויש לה פנים רבות: חקיקה, פיקוח על הממשלה, פעילות בוועדות, טיסות לחו"ל, קשר עם הציבור, סיוע פרטני ועוד. אבל הכנסת היא מקום העבודה הראשי שלהם. לאורך השנים אנחנו ב"שקוף" מנגישים לכם באופן קבוע ניתוחים מכל הזוויות, ויוצרים במקביל מדדים שונים במטרה לנטר ולפקח על עבודת נבחרי הציבור. אנחנו חושבים שהציבור זכאי לדעת מי מהח"כים עובדים בשבילנו ומי לא, ואיך. 

החמישיה הפותחת והסוגרת

בעזרתם של מתנדבי שקוף עומר ברון ונבות זילברשטיין בדקנו את נוכחות כלל חברי וחברות הכנסת במליאה ובוועדות השונות, מרגע השבעת הכנסת ה-23 ועד ה-20 בספטמבר (ארבעה  ימים לפני תום המושב). מדובר ב-79 ימי עבודת כנסת (נספרו ימי המליאה, שני-רביעי) בסך הכל. 

בחנו את מספר הימים ומספר השעות בהם נכחו חברי הכנסת במשכן, ואת מספר הדיונים בהם הם נכחו בוועדות. במקרים חריגים ניסינו לבדוק עוד אלמנטים בעבודת חברי הכנסת, לבחון למשל האם היתה סיבה להיעדרות, ולהשוות לנתונים אחרים. 

מצאנו שיש חברי כנסת שמקדישים את מירב זמן העבודה שלהם למשכן, ויש כאלה שממש לא. בראש הרשימה, כאמור, חברי הכנסת גינזבורג וסגלוביץ', ואיתם בחמישיה הפותחת: אלכס קושניר (ישראל ביתנו) צביקה האוזר (דרך ארץ) ומיכאל מלכיאלי (ש"ס), ומיד אחריהם עוד שורה של חברי כנסת שרשמו נוכחות גבוהה במשכן: מיקי חיימוביץ' (כחול לבן), אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת), יעקב מרגי (ש"ס), עודד פורר (ישראל ביתנו). הנציג הראשון של הליכוד ברשימה סוגר את העשירייה הפותחת: שלמה קרעי (הליכוד).

בתחתית, כאמור: נפתלי בנט (ימינה) וחיים כץ (הליכוד). לפניהם ממוקמים בחמישיה האחרונה של חברי כנסת שאינם שרים או סגני שרים – יו״ר ועדת העליה והקליטה דוד ביטן (הליכוד), יו״ר האופוזיציה יאיר לפיד (יש עתיד) והיבא יזבק (הרשימה המשותפת).

הערה חשובה: אנחנו מתייחסים כאן רק לקצה העליון והתחתון של הח״כים. אחת הסיבות היא שמדובר בתקופה מורכבת בה יש ח"כים שנאלצו לקיים דיונים מרחוק בלי לנכוח בכנסת. לדוגמא ח"כים  שנשלחו לבידוד. במצבים כאלו הח"כים משתתפים ב״זום״ ואינם נרשמים נוכחים בכנסת. עם זאת, אפשר לומר ברמת מובהקות גבוהה למדי איך מתנהלים הח"כים שנמצאים בקצה – לטוב ולרע.

אלופי הנוכחות של מושב הקיץ

  1. ח״כ איתן גינזבורג (כחול לבן)

גינזבורג הגיע ל-88 ימי עבודה בכנסת וסה"כ השקיע 854 שעות עבודה במשכן; הוא יו"ר ועדת הכנסת, חבר ועדת הפנים והגנת הסביבה, ועדת חוק חוקה ומשפט ועדת החוץ והביטחון. במהלך 88 ימים גינזבורג השתתף סה"כ ב-164 דיונים. יש לציין שחלק מדיוני ועדת הכנסת הם פרוצדורליים וקצרים אך כמות השעות שהשקיע מעידה כי למרות זאת מדובר בתופעה ייחודית. הבא אחריו, סגלוביץ, נכח 143 שעות פחות.

  1. ח״כ יואב סגלוביץ (יש עתיד)

סגלוביץ הגיע ל-87 ימים ונכח 711 שעות בכנסת. הוא חבר בוועדת חוק חוקה ומשפט, בוועדה המיוחדת לקרן העושר לאזרחי ישראל וממלא מקום מקום בוועדת החוץ והביטחון. במהלך המושב הוא נכח ב-137 דיונים רובם בוועדת החוקה אך חלקם גם בוועדה לביקורת המדינה, ועדת הכנסת וכן בוועדה לקידום מעמד האישה.

יואב סגלוביץ', אתר הכנסת

מלשכתו של סגלוביץ נמסר: "רוב הכינוסים האחרונים של ועדת החוקה נגעו לתקנות וחוקים שנוגעים למצב החירום המיוחד, שם נאבק על שמירת האיזון שבין מיגור התחלואה לשמירת זכויות האזרחים בצל הקורונה (כמו המאבק על זכויות אסירים ועצורים או האפשרות להפגין בשיירות רכבים ). בנוסף, סגלוביץ פעיל בוועדה למאבק באלימות בחברה הערבית וקידום מעמד האישה בעיקר סביב נושאי המאבק באלימות כלפי נשים: הציע את הצעת החוק לאלימות כלכלית (שכעת הפכה לממשלתית) ואת הצ"ח איזוק אלקטרוני לגברים אלימים (עבר בטרומית)".

  1. ח״כ אלכס קושניר (ישראל ביתנו)

קושניר הגיע ל-85 ימי עבודה במשכן ונכח 700 שעות בכנסת. במהלך תקופת הזמן שבחנו הוא השתתף ב-114 דיונים בוועדות הכנסת, ובעיקר בוועדת הכספים ובוועדת העליה והקליטה.

קושניר מסר בתגובה כי: "אני גאה לשרת את אזרחי ואזרחיות המדינה. בשירות כזה אין שעון ואין זמן !יש עשייה!"

אלכס קושניר – אתר הכנסת

  1. ח״כ צביקה האוזר (דרך ארץ)

האוזר נכח ב -82 ימים בכנסת והגיע ל-683 שעות. על פי המידע שגלוי לציבור במהלך המושב הוא השתתף ב-38 דיונים בוועדות. זהו מספר נמוך כביכול, אבל יש לציין שהאוזר הוא יו"ר ועדת חוץ ובטחון שחלק גדול מהדיונים שהיא מקיימת חסויים (הפרוטוקולים שלהם ואף מועדי התכנסות שלהם לא ידועים) ולכן לא הם נכנסו לספירה. זוהי אחת הסיבות לכך שנוצר פער משמעותי בין כמות הדיונים בהם נכח כביכול האוזר לבין הנוכחות שלו. בנוסף, חלק מהדיונים לא מתקיימים בכנסת עצמה כך שסביר שהוא נכח ביותר שעות משכן ממה שתועד.

האוזר מסר בתגובה: "שמח לבצע את תפקידי נאמנה בשביל אזרחי המדינה. ישראל נערכת לשגרה חדשה, מאתגרת ולא פשוטה, בסימן התפרצות מחודשת ומשמעותית יותר, של נגיף הקורונה. המגפה ואיתה המשבר הבריאותי והכלכלי מחייבים אותנו באחדות. 

"מגפת הקורונה לא פגעה במוטיבציה של אויבנו לערער את בטוחנינו וקיומנו. האיומים על מדינת ישראל לא נפסקים לרגע, זאת לצד אתגרים חדשים והזדמנויות מרתקות. ועדת החוץ והביטחון, שיש לי הזכות לעמוד בראשה, ממשיכה, גם בעת הזו, לעבוד ללא לאות, למען בטחונה וחוסנה של מדינת ישראל".

  1. ח״כ מיכאל מלכיאלי (ש"ס)

יו״ר סיעת ש״ס הגיע הכי הרבה פעמים לכנסת במהלך המושב – 90 ימים. אבל הוא נכח פחות שעות מקודמיו ברשימה – 613 שעות, וגם בפחות דיונים – 98. מדובר בנתונים מכובדים כך או כך שמכניסים אותו הישר לתוך החמישיה הפותחת של הח״כים הפעילים ביותר במשכן. 

מלכיאלי מסר בתגובה כי: "אנחנו בש"ס הגענו לעבוד למען הציבור והשכבות החלשות ונמשיך לעשות את המירב".

הח״כים ששכחו את הכתובת של מקום העבודה שלהם

ח״כ נפתלי בנט (ימינה): ״פועל בשטח״

מתוך 79 ימי עבודה נטו בסך הכל, בנט נכח רק ב-34 ימים במשכן, מאז הושבעה הכנסת ה-23, ו-249 שעות. מדובר בהיקף שעות שהוא שווה ערך לכחמישה שבועות עבודה במשרה מלאה. יו״ר ימינה חבר רק בוועדת החוץ והביטחון ושם על פי הרישומים שבידינו בנט נכח בששה דיונים בלבד. עם זאת סביר להניח כי הוא נכח בעוד דיונים חסויים (עליהם נוכל לדעת רק בסוף השנה כשנבדוק את הנוכחות בוועדה). בהשוואה לשאר חברי הכנסת, ולמעט חיים כץ, הוא נכח בכנסת הכי פחות. 

בדקנו כמה פעמים הוא נאם במליאת הכנסת, וספרנו 15 פעמים בהן הופיע בפרוטוקול המליאה. לשם השוואה: תמר זנדברג (יו"ר מרצ) הופיעה בפרוטוקול המליאה 39 פעמים, אביגדור ליברמן (יו"ר ישראל ביתנו) הופיע 19, ויאיר לפיד (יו"ר האופוזיציה ויו"ר יש עתיד) הופיע 35 פעמים בפרוטוקול. בדקנו אם בנט השתמש בכלים פרלמנטרים אחרים ונראה כי הוא הגיש רק הצעה אחת לסדר היום ולא הגיש בכלל שאילתות דחופות. בנט כנראה מעדיף למקד את עבודתו כחבר כנסת בהסברה בפייסבוק, סיורים בשטח ובכתיבת ספרים

‏אני קורא לממשלה לצאת בקמפיין פרסומי עוצמתי לעטיית מסיכות.להתאים מסרים למגזרים השונים (כללי, ערבי, חרדי-ליטאי,…

Posted by ‎נפתלי בנט – Naftali Bennett‎ on Wednesday, September 30, 2020

מלשכתו של בנט נמסר כי: "בנט פועל במערכה מול הקורונה בשטח, לא במריבות ובקטטות פוליטיות בכנסת. צעקות בכנסת לא בולמות את הנגיף; פעולות בשטח כן. הוא ישתדל ככל האפשר להמשיך לרדת לשטח, לסייע לראשי רשויות, לעסקים במצוקה, לבתי החולים ולציבור הישראלי במעשים".

ח״כ חיים כץ (הליכוד): ״הוועדה בראשותו זכתה בתואר שיאנית החקיקה; הייתי בבידוד קורונה״

כץ הגיע רק 31 פעמים לכנסת במהלך המושב, ונכח 223 שעות. בפרוטוקולים של הכנסת מצאנו כי כץ עלה לדבר במליאה רק פעמיים. זה נתון מפתיע מאחר שכץ מכהן כיו"ר ועדת העבודה והרווחה שם ניהל 32 דיונים מתוך 87 שהתקיימו (לעיתים חבר ועדה מחליף את היו"ר בייחוד כשהוא מבקש דיון שקרוב לתחום עיסוקו). לצורך ההשוואה בוועדת הכלכלה התקיימו 78 דיונים בכנסת ה-23 ובוועדת הפנים והגנת הסביבה 79 ישיבות. שתיהן ועדות הדומות בהיקף הפעילות שלהן לוועדה בראשותו של כץ. לכן נראה שכץ מגיע ומנהל את הדיונים המשמעותיים יותר וחותך הביתה, פעמים רבות לפני המליאה. 

נסייג ונאמר כי כץ מחזיק בתפקיד משמעותי (יו"ר ועדת העבודה והרווחה), תפקיד שמאפשר לו למקסם את עבודתו בכנסת. בנוסף ניתן לראות לחיוב את העובדה שהוא נותן לח"כים אחרים לנהל דיונים שקרובים לליבם.

ח״כ חיים כץ (צילום: אבי אוחיון / לע״מ)

מלשכתו של כץ נמסר בתגובה כי: "ח"כ חיים כץ הינו משרת ציבור פעיל וחרוץ ולא בכדי הוועדה בראשותו זכתה בתואר שיאנית החקיקה, עם 180 חוקים שהעביר בקריאה שנייה ושלישית. גם משרד העבודה והרווחה בראשותו הגיע לשיאים יוצאי דופן, בין היתר כץ כמעט והכפיל את תקציב המשרד לרווחת האוכלוסיות החלשות ביותר בחברה הישראלית. 

״נזכיר כי כל הדיונים בוועדה מתקיימים באישורו של כץ. כמקובל, חבר ועדה שנבחר מטעמו יכול לנהל את הדיון. לצערנו, הכנסת הנוכחית לא מתפקדת כרשות מחוקקת עצמאית, יחד עם זאת, כץ פועל במירב הכלים העומדים לרשותו ליצירת מנגנון פיקוח ושיפור שירותים לטובת אזרחי ישראל, לראשונה בהובלתו, הוקמה לאחרונה ועדת משנה לטיפול בנכי צה"ל וקמה ועדה לבטיחות בעבודה. יש לציין כי כץ נכנס פעמיים לבידוד, ובמקרה נוסף אושפז ועל כן נבצר ממנו להגיע למשכן במשך תקופה ארוכה".

היחיד שהגיעו לכנסת פחות הם רה"מ נתניהו ושר הפנים אריה דרעי שעיקר עבודתם לא מתקיימת בכנסת, ודרעי כבר לא מכהן כח"כ בגלל שהתפטר במסגרת החוק הנורבגי. אפילו שר הבריאות, יולי אדלשטיין הגיע לכנסת יומיים יותר מבנט ושישה ימים יותר מכץ. למעשה, אחרי שורה של שרים, ומשה גפני (יהדות התורה) שהספיק לעבור צינתור ועדיין להגיע לכנסת יותר מבנט וכץ – מופיעה ברשימה מירב מיכאלי שהגיעה ל-46 ימים אך נכחה (412 שעות)  ומאי גולן שנכחה 49 ימים (296 שעות). מבחינת כמות השעות, לפני בנט בתחתית הרשימה נמצאים דוד ביטן (263 שעות) ויאיר לפיד (296).

ככה בדקנו ועוד כמה סייגים

בבדיקה שביצענו ליקטנו בזכות המתנדב נבות זילברשטיין את המידע על נוכחות הח"כים מאתר הכנסת וכפי שדווח על ידיה. בסיוע המתנדב עומר ברון, אספנו נתונים על נוכחות הח"כים בוועדות בהתאם לפרוטוקולים של הדיונים.

לאחר מכן ניכינו מהספירה את הח"כים שכיהנו בתפקיד פרק זמן חלקי ואת השרים שרוב עבודתם אינה מתבצעת בכנסת ולכן ההשוואה אליהם אינה הוגנת מאחר ושר מבצע את רוב עבודתו ממשרדו בקרית הממשלה. 

בנוסף, במהלך התקופה שנבחנה, אתר הכנסת שודרג פעמיים, פעם אחת במהלך פגרה והשניה במהלך שבוע עבודה, לכן לא יכולנו לאסוף מידע על אותם מים ספורים. אולם להערכתנו אין בימי השדרוג האלו כדי להשפיע על חישוב הנתונים. 

הצגנו בפניכם רק את דירוג הח״כים המצטיינים ואת אלו שבתחתית. כולם מראים מובהקות בנתונים. כפי שכבר ציינו, תקופת הקורונה מקשה על איסוף המידע שכן היו חברי כנסת שהשתתפו בדיונים מרחוק, ואחרים ששהו בבידוד. 

תרגיל היח"צ של בנט: ויתר על 20% משכרו רק על הנייר

שר הביטחון נפתלי בנט מתגאה דרך קבע בהעמקה בחומר, ובמקצועיות יתרה. אז איך זה שהוא חגג בתקשורת על קידום מהלך בדיוני? אחרי חשיפת שקוף בנושא, בנט תרם חלק משכרו

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| תומר אביטל ויעל פינקלשטיין |

שר הביטחון היוצא נפתלי בנט הצהיר פעמיים שיוותר על חלקים משכרו – וקיבל מחמאות מהתקשורת ומהציבור. אך פעם אחר פעם מתגלה שבנט, שמתחזק תדמית של אדם רציני ומעמיק – קודם מצהיר ורק אחר כך בודק אם ניתן לקיים את הבטחותיו. עד לשעה זו, לא ויתר על תוספת השכר לחברי הכנסת. את הסכום שהבטיח לתרום לעמותות לנזקקים, תרם לעמותה למען בוגרי סיירת אגוז.

ההצהרה הראשונה: קיצוץ בשכר

יריית הפתיחה הייתה לפני כחודש, כשנפתלי בנט הודיע שיוותר על 20% משכרו. הוא קיבל על כך מבול לייקים וכותרות חיוביות. אנחנו ב"שקוף" מקדמים מהלך דומה ומאוד רצינו להשתתף בחגיגות. אבל משהו נראה לנו מוזר. אנחנו מכירים היטב את התקנון ויודעים שהדבר היחיד שבאמת אפשר לוותר עליו – מבלי לשנות חוק – זה על ההעלאה שהח"כים מקבלים בתחילת השנה (בינואר 2020 זה היה 1255 שקל).
Image may contain: 1 person
אבל וואלה, זה שר ביטחון, ועוד אחד שמתגאה דרך קבע בהעמקה בחומר, ובמקצועיות יתרה.
אולי אין לנו מושג? אז ביקשתי מלשכתו אישור על המהלך.
אמרו שזה בדרך. מדי יום, כששאלתי אם יש חדש, ענו לי שהחשב מתעכב ושהאישור יתקבל "מחר". המשכתי להציק ופניתי גם לחשב. שום תשובה.

ב-22 באפריל בבוקר התבהר סופית: מאחורי ההצהרה אין כלום. בנט אכן לא ויתר על שקל משכרו. באותו בוקר שיגר לו יו"ר ועדת הכספים ח"כ עודד פורר (שוויתר בעצמו על התוספת השנתית) מכתב בהיר שמסביר: כדי להקטין שכר של נבחר ציבור – צריך תיקון חקיקה. כך גם יתאפשר על הדרך לקצץ משכורות ופנסיות מופרזות במגזר הציבורי.

ההצהרה השניה: מוותר על התוספת ותורם לנזקקים

אחרי שהעלינו פוסט בנושא שחרך את הרשת, בנט הודיע שיוותר על ההעלאה וגם יתרום במשך חצי שנה 20% משכרו למשפחות במצוקה. חודש לאחר ההבטחה פנינו ללשכת בנט, על מנת לוודא שהפעם אכן חתם על טופס הוויתור על תוספת השכר. אבל שם אמרו לנו שוב את מה שידענו כבר מזמן – שאי אפשר לוותר על 20% מהשכר, ולכן בנט תורם חלק משכרו.
הבהרנו כי הכוונה לתוספת השכר, 1,255 שקלים בכל חודש, שעליה כמובן ניתן לוותר – 25 חברות וחברי כנסת כבר עשו זאת, וגם בנט עצמו כתב זאת בהודעה שזכתה להדהוד בכלי התקשורת. אלא שבלשכת בנט הפעם טענו שאפשר לוותר על התוספת רק בסוף השנה.

זה לא נכון בכלל – בטח שלא בכנסת, ולמיטב ידיעתנו גם לא בממשלה. בכל מקרה, פנינו לכנסת בשאלה, שם הסבירו כי שרים חותמים על הוויתור מול משרד ראש הממשלה והם לא יודעים האם בנט חתם או ביקש לחתום. במשרד רה"מ מסרבים לענות לשאלה האם בנט חתם. לשכת בנט עצמה עברה לדממת אלחוט ומסרבת לענות על שאלות נוספות, חרף הודעות חוזרות ונשנות.

אז האם בנט ויתר או לא ויתר על התוספת כפי שהבטיח (פעמיים)? התשובה העצובה היא: נראה שלא, ובנט מסרב להגיב. במקביל, בתגובה לפרסום האחרון של "שקוף", פרסמה מפלגת "ימינה" קבלה שלפיה שבנט תרם לעמותת "הסיירת הצפונית", שפועלת לטובת סוגרי סיירת אגוז. כפי שניתן להבין, עמותה זו לא פועלת לטובת נזקקים.

הגיע הזמן לשנות את המנגנון

בשביל תיקון בחוק לא צריך בשביל זה קואליציה מתפקדת. צריך בסך הכל שבני גנץ, בנימין נתניהו, נפתלי בנט או דמות בכירה אחרת תקדם זאת כעת בכנסת. אפשר לעשות זאת ביממה. את שכר השרים העלו ב-2018 ב-5000 שקל בחודש בפחות משעה (!), ומבלי לבדוק בכלל את ההשלכות הרוחביות (שהיו להן עלות מטורללת). ח"כ מתן כהנא למשל גם מקדם חוק בנושא וגם חתם על הוויתור, לאחר שהצענו לו לעשות זאת.

עיבוד תמונה: אורן ג'מצ'י

איך ישראל הקימה בית חולים ב-10 ימים? / טור דעה אורח

העולם כולו והתקשורת הישראלית התלהבו מההקמה המהירה של בתי החולים החדשים בסין. על אף שמדובר בהישג מרשים, בישראל הצלחנו למצוא מענה מהיר, זול וגמיש יותר: הקמת המלוניות בבתי המלון. זה לא מובן מאליו – וזה הישג מרשים / דעה

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| טום קרגנבילד |

בתחילת מגפת הקורונה, כשכולנו היינו בטוחים שמדובר בסיפור אקזוטי על אכילת עטלפים, ממשלת סין נאלצה להתמודד עם אלפי הרוגים ובתי חולים שקורסים. הממשלה הסינית הגיבה בצורה מהירה: היא הקימה בית חולים שלם תוך עשרה ימים ואפילו השכילה להשתמש בהישג לקידום התעמולה הממשלתית.

במציאות, בית החולים סבל מנזילות ובעיות רבות הקשורות להקמת מבנים בצורה מהירה כל כך. למרות זאת, בהתחשב במצב, אין ספק שמדובר בהישג לא מבוטל. למרות השבחים שסין קיבלה, נראה שרוב הציבור לא מגיב בצורה כל כך מדהימה לעובדה שישראל הצליחה לבצע את אותה המשימה רק בצורה הרבה יותר יעילה.

תוך פרק זמן זהה, ואולי אף יותר מהיר, שר הביטחון נפתלי בנט הקים פרויקט להסבה של מלונות לסוג של בתי חולים מצומצמים עבור החולים הקלים בקורונה, אלה שלא דורשים טיפול אינטנסיבי. אחזור שוב: תוך מספר ימים בודדים קיבלנו שלושה בתי חולים מתפקדים הממוקדים בצרכים הרלוונטיים לחולים. כמעט כל זווית בהחלטה הזאת מוצלחת וכדאי לפרט על העניין.

נפתלי בנט

הקמת בית חולים מאפס – בזבוז

הקמה מאפס של בית חולים שלם עבור מחלת הקורונה אמנם נשמע טוב, אך בפועל הוא בזבוז משאבים עצום. בשגרה, האוכלוסייה הסינית לא זקוקה לבית חולים חדש וברגע שמחלת הקורונה תיעלם מסין, הם יישארו עם בתי חולים שלמים שאין בהם צורך. בהתחשב בכך שרוב רובם של החולים, במיוחד הצעירים, לא מגיעים למצב קשה, קיימת חשיבות לבודד אותם, לתת להם מעט תמיכה ולדאוג ולזהות בזמן במידהו מצבם מחמיר. טיפול כזה, עבור כמות גדולה של חולים, בתוך בית חולים קיים יכול להוביל לעומס אדיר על צוות הרופאים והאחיות, לסכן חולים אחרים ולגרום לכך שהצוות העמוס לא יצליח לנטר את החולים הקלים ברגע שמצבם מחמיר.

לעומת זאת, בתי המלון שהפכו לבתי החולים מאפשרים להפריד בין האוכלוסייה החולה שצריכה בעיקר בידוד ותמיכה בסיסית, לבין החולים הקשים שצריכים תמיכה של צוות רפואי וציוד רפואי רציני יותר. ברגע שנשתלט על המחלה נוכל לקפל את "בתי החולים", לתת למלונות לחזור לפעילות השוטפת ולא נצטרך לתחזק מבנים שלמים שאין צוות רפואי שיוכל לתמוך בהם.

העבודות על בית החולים בסין, מתוך יוטיוב של ynet

ניצול הזדמנויות כלכלי

נקודה נוספת שכדאי לשים לב אליה היא השימוש במשאבים פנויים שנוצרו בגלל שינוי התנאים בכלכלה הישראלית. העלות למשלמי המיסים עומדת על 80 שקלים לחדר. גם אם כל 1,200 החדרים של רשת דן יהיו תפוסים למשך שלושה חודשים הדבר יעלה לנו, הציבור רק 8.64 מיליון שקלים – עלות זניחה ביחס למחיר של בית חולים. 

בהתחשב בכך שבתי המלון הפסיקו לתפקד וסופגים מכה קשה, הגיוס שלהם לטיפול בקורונה מאפשר להזרים תמיכה כספית אל מספר בתי מלון גדולים, לפתור בעיה קריטית של מערכת הבריאות, חיסכון במשאבים והחולים מקבלים מבנה מתפקד ותקין עם חיבורי אינטרנט, תשתית מזון וחדרים איכותיים.

דן פנורמה ת"א, החל לקלוט חולי קורונה

נקודה אחרונה שחשוב לציין קשורה בכך שיש פה תשתית שניתן להגדיל. לאחר בניית בתי החולים, סין גילתה מהר שבתי החולים פשוט לא הספיקו. לבנות עוד ועוד בתי חולים בקצב מסחרר זאת משימה לא פשוטה בכלל, אבל לגייס עוד כמה בתי מלון, אכסניות או צימרים זה משהו שניתן לעשות בקלות יחסית ובמהירות. מבחינת בעלי המלונות כל מהלך עדיף על פני מלון ריק ולא מתפקד.

בשורה התחתונה, בזמן שכל התקשורת הישראלית עסקה במחיאת כפיים והתרגשות מהקמה של בתי חולים חצי מתפקדים במחיר עצום, אותם האנשים מפספסים לגמרי את אחד המהלכים המרשימים והיעילים שבוצעו כאן בזמן משבר אמיתי. ההפרדה בין חולים קל לחולים קשה היא קריטית והיא זאת שיכולה להפוך את המצב שלנו לשונה לגמרי מזה של איטליה.

 למה אנחנו מפרסמים טורי דעה אורחים?

  • יש לך דעה אחרת? כתבו לנו!

טום קרגנבילד כותב ומנהל את "כלכלה קלה" – עמוד פייסבוק ואתר אינטרנט שנוצרו במטרה להנגיש ידע כלכלי בשפה פשוטה, תוך התייחסות לאירועים אקטואליים, במטרה לתת לאזרחים כלים להבין טוב יותר את העולם הכלכלי.

עונת איחודי המפלגות: התקשורת כשדכנית

היחסים בין הפוליטיקאים לתקשורת בישראל לא תמיד אידיליים, אבל במערכת הבחירות הנוכחית יש לה תפקיד חשוב כשדכנית. איך סייעה התקשורת לזווג זיווגים ולאחד מפלגות ורשימות?

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| חגי אלקיים-שלם – "הספינר" |

ביום חמישי האחרון הוגשו הרשימות הסופיות לבחירות לכנסת ה-22, ובכך תמה עונת החתונות הפוליטיות. מספר שיא של רשימות איחדו מפלגות שונות: הימין המאוחד מורכב מהימין החדש, מהבית היהודי ומהאיחוד הלאומי; המחנה הדמוקרטי מאחד את מרצ, ישראל דמוקרטית והתנועה הירוקה; הרשימה המשותפת מאגדת את את חד"ש, תע"ל, רע"ם ובל"ד, כמו בבחירות 2015; ומפלגת העבודה התאחדה עם גשר. חלק מהאיחודים מפתיעים יותר ואחרים פחות, אבל אף אחד מהם לא קרה מעצמו. 

השושבינה המפתיעה בכל האיחודים, שסייעה להם לקרות, היא לא אחרת ממי שפוליטיקאים רבים אוהבים לתקוף: התקשורת.

איחודים הם אף פעם לא דבר קל. תמיד יש מי שצריך לוותר על המקום הראשון. תמיד נדרש משא ומתן קשוח כדי לקבוע מי יוצב באיזה מקום. לעיתים, תתפלאו, יש גם סוגיות שחורגות משיקולים אישיים: חיכוכים אידיאולוגיים על המצע והחזון. וכשבשני צידי המתרס משובצים אנשים שיש להם אגו לא קטן (בכל זאת פוליטיקאים), צפויים הרבה מכשולים בדרך. 

לצדדים המעוניינים באיחוד יש דרכים להתמודד עם מכשולים: הבטחות, איומים ופשרות. אבל במהלך החודש האחרון ראינו את כל המפלגות ששאפו להתאחד משתמשות דווקא בתקשורת כדי להפעיל זו על זו לחצים, בשביל לשפר את עמדות הפתיחה שלהן במשא ומתן.

נדגים זאת בשתי רשימות מאוחדות חדשות: המחנה הדמוקרטי והימין המאוחד.

המחנה הדמוקרטי: חדשות ממוחזרות

האיחוד במחנה הדמוקרטי לווה בסיקור תקשורתי כבד. הצעד המרתק ביותר בתהליך היה, למעשה, ההתנצלות הפומבית של אהוד ברק כלפי הציבור הערבי בישראל על אירועי אוקטובר 2000. נסביר.

לאלו שהספיקו לשכוח, באוקטובר 2000 התקיימו הפגנות רבות של הציבור הערבי בישראל בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה. בעת פיזור ההפגנות נהרגו 12 ערבים אזרחי ישראל במסגרת עימותים עם המשטרה. האירועים היו קו שבר משמעותי ביחסם של ערביי ישראל עם המדינה בכלל ועם אהוד ברק, ראש הממשלה דאז, בפרט. עקב כך הציבור הערבי הצביע ברגליים ונמנע מהגעה לקלפיות בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בשנת 2001. להימנעות הזאת היה חלק מרכזי בהפסד המוחץ של ברק.

אהוד ברק

לו הייתם שומעים על הנושא רק מהתקשורת הישראלית של החודש האחרון, הייתם עשויים לחשוב שברק מעולם לא התנצל על התקרית עד כה – אבל מתברר שהוא דווקא כן. ההתנצלויות הראשונות הגיעו כבר ב-2001, במהלך קמפיין הבחירות, ועוד לפני כן – בנובמבר 2000 – החליטה הממשלה בראשות ברק על הקמת ועדת חקירה ממלכתית ("ועדת אור") כדי לחקור את האירועים. ברק אף אמר במפורש שהוא לוקח אחריות אישית על האירועים.

למרות זאת, ב-23 ביולי השנה התפרסם בעיתון "הארץ" טור דעה של חבר הכנסת עיסאווי פריג' (מרצ), ובו הוא פירט אילו דברים אהוד ברק צריך לומר ביחס לאירועי אוקטובר 2000. ותוך כמה שעות, הפלא ופלא, ברק התנצל בשידור חי. יריבים פוליטיים של ברק, מימין ומשמאל, ביקרו אותו אחרי ההתנצלות: חברי כנסת מהמפלגות הערביות תקפו אותו על כך שהוא חיכה 20 שנה כדי להתנצל (אף  שזה לא המצב), וב"כחול לבן" ובליכוד תקפו את ברק על התנצלות שנועדה לאפשר לו חיבור עם מרצ ולהציל אותו מאחוז החסימה. כך או כך, המהלך הושלם. 

מה קרה כאן? בפועל – כלום. כאמור, ברק התנצל על האירועים האלה כבר בשנת 2001. גם אז נראה שהיה מניע פוליטי להתנצלות, אבל בכל אופן אלו חדשות ממוחזרות. אלא שבמרצ היו צריכים שברק ינקוט פעולה ציבורית שתגרום להם להיראות כמו הצד החזק במשא ומתן לאיחוד המפלגות, והתנצלות פומבית היא פעולה מצוינת לשם כך. כאשר מוסיפים לתבשיל הזה את הצבתו של ניצן הורוביץ, יו"ר מרצ, במקום הראשון ברשימה המאוחדת, ואת נכונותו של ברק להציב את עצמו במקום העשירי ברשימה – מרצ יכולים להציג לציבור שלהם הישג ברור: איחוד שהושג מעמדת כוח, ולא מעמדת חולשה.

יו"ר מרצ ניצן הורביץ

הסיפור האמיתי כאן הוא העובדה שהתקשורת בחרה לתת יד למהלך. הכותרת "אהוד ברק מתנצל" נשמעת טוב, אך היא כמעט חסרת כל ערך חדשותי לאחר שברק התנצל כבר לפני 18 שנה. אבל מכיוון שיש כאן סיפור דרמטי, התקשורת רוצה לעסוק בו. יש בו כל מה שצריך: מהפרק הראשון, שבו ח"כ עיסאווי פריג' מבהיר שלא יהיה איחוד בלי התנצלות (קונפליקט); עבור בפרק השני, שבו ברק מתנצל (הכאה על חטא ושינוי של הדמות הראשית) ובפרק השלישי, שבו ברק מותקף גם מימין וגם משמאל (העלילה מסתבכת); וכלה ב'סוף הטוב', שבו ברק ומרצ מתאחדים לרשימה אחת בבחירות.

גם אהוד ברק וגם מרצ ידעו שמדובר בעיקר בהצגה. אחרי האיחוד ח"כ עיסאווי פריג' אפילו התפאר בכך שהיה מדובר במהלך מכוון, שנועד לתפור את החיבור בין ברק למרצ. התקשורת מצידה קיבלה סיפור, וברובה לא חששה לשמש כגורם מתווך בין המפלגות, אם המשמעות היא רייטינג.

הימין המאוחד: משחקי הכס

גם הימין המאוחד חווה חבלי לידה לא פשוטים, וגם במקרה זה התקשורת שימשה כמתווכת יעילה.

אחד המהלכים המורכבים באיחוד היה בחירת היו"ר. לכאורה, היה ברור שאיילת שקד צריכה לעמוד בראש הימין המאוחד: סקרים הוכיחו שהיא פופולרית יותר מכל אחד מהמועמדים האחרים (פרץ, סמוטריץ', בנט) בקרב ציבור המצביעים של הימין החדש. היא גם נתפסת מנוסה וממולחת יותר מרפי פרץ – פחות פליטות פה, יכולת טובה יותר להתמודד עם ראיונות מאתגרים ותדמית ציבורית נקייה. אולם פרץ לא נכנע ללא קרב, ובימים שלפני סגירת האיחוד ראינו את המלחמה על הובלת הרשימה מתנהלת בעיקר בתקשורת, משני הצדדים: התומכים בשקד והמתנגדים לה.

יו"ר הימין המאוחד איילת שקד

מצד מתנגדיה של איילת שקד, הספין המוביל היה הטענה שהיא לא תמליץ על נתניהו להרכבת הממשלה בפני נשיא המדינה אחרי הבחירות. הטענה התבססה על כך שבריאיון למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" אמרה שקד שהיא לא תמליץ על נתניהו בכל תנאי – אלא רק בתנאי שיקים ממשלת ימין. המטרה של שקד בהצהרה זו ברורה: היא רוצה לוודא שהימין המאוחד לא נתפס כמובן מאליו עבור נתניהו, כדי למנוע ממנו למשוך את קולותיהם של בוחרי הימין המאוחד ואז להקים ממשלת אחדות עם בני גנץ. אבל בין הדברים שאמרה שקד ובין האופן שבו הציגו אותם בתקשורת גורמים שפחות מחבבים אותה – יש פער גדול. המטרה הייתה לשדר שהבחירה באיילת שקד מסוכנת עבור מי שתומך בממשלה בראשות נתניהו.

טביעות האצבעות של בנימין נתניהו במהלך הזה לא היו נסתרות במיוחד, והתקשורת נטשה במהרה את הפרשנות לדבריה של שקד ועברה לספר סיפור אחר: איך נתניהו מנסה לעצור את הצבתה של איילת שקד במקום הראשון. הסיפור הזה, שסופר בעיקר באמצעות ההקלטות של מיכל פרץ (אשתו של הרב רפי פרץ) בחדשות 12, ביקש להכווין את הציבור לפרש אחרת לגמרי את הפיצוץ במשא ומתן: זהו אינו דיון על עקרונות, ואפילו לא על הסיכוי של הימין להנהיג את המדינה; לפי פרשנות זו אנחנו עדים למלחמה אישית – בנימין ושרה נתניהו מנסים לעשות הכל כדי למנוע מאיילת שקד להוביל את איחוד הימין. 

במסגרת ההקלטות שהתפרסמו נחשף גם עוד ספין שלא הצליח להגיע לתקשורת – הטענה שאיילת שקד, בהיותה שרת המשפטים, תפרה תיקים לנתניהו.

בצלאל סמוטריץ'

גם כאן ששה התקשורת ברובה לפרסם נרטיבים דרמטיים, גם אם ההוכחות להם קלושות: האם איילת שקד תבגוד בנתניהו ובימין? האם היא תפרה תיקים לנתניהו? האם נתניהו מתערב במשא ומתן לאיחוד הימין בצורה לא תקינה? והאם הדמות השערורייתית ביותר בעונה הנוכחית של הסדרה הקרויה "מדינת ישראל", שרה נתניהו, מעורבת גם במקרה הזה? כל השאלות הללו מדביקות אותנו למסכים, ולכן לא מפתיע שהתקשורת העלתה אותן לשידור – ובכך סייעה לצדדים השונים להשפיע על דעת הקהל, אף שכמעט שום פרט ענייני על המשא ומתן לא היה ידוע.

לא רציונלי ולא במקרה: למה התקשורת מעורבת כל כך בתהליכי המשא ומתן?

כאמור, משא ומתן בין פוליטיקאים הוא תהליך מורכב, ואחד הפנים החשובים בו הוא איך תוצאותיו ישפיעו על התדמית הציבורית של כל אחד מהצדדים. הרכיב הזה הוא שגורם לכך שפעמים רבות מאוד המשא ומתן ירחיב את גבולותיו ויגלוש אל מחוץ לחדר.

בצוות המשא ומתן של מפלגות יימצאו תמיד יכלול גם אלו שינסו להדליף מידע לתקשורת, כדי להשפיע על דעת הקהל – שמועות על דרישה מופרזת של אחד הצדדים; ציון של מעורבות גורם שלילי שלא אמור להיות קשור לתהליך; הפצת שמועות על צד יריב שנוקט צעדים נואשים כדי לא להישאר מחוץ למשחק; ופעמים רבות הפצת סקרים מוזמנים, שכמובן פועלים לטובת המפלגה או המועמדים שטרחו להפיץ אותם.

כמה מילים על סקרים כספינים

בשלבים האחרונים של משא ומתן, בדרך כלל נראה הרבה סקרים בתקשורת שמעלים שאלות "מה אם". לפני שהסתיים המשא ומתן בין מפלגות הימין על האיחוד ביניהן, ועל מי יוצב בראש, ראינו מגוון סקרים כאלה: סקרים שמנבאים לאיחוד 13 מנדטים (או 12 מנדטים, תלוי את מי שואלים ומתי) אם איילת שקד עומדת בראשו, או סקר שמראה שהציבור הדתי לאומי מעדיף את שקד בראש. בחלק מהמקרים מדובר בסקרים מוזמנים – סקרים שהמועמדים עצמם מזמינים כדי להוכיח שהם המתאימים ביותר לעמוד בראש – ובמקרים אחרים מדובר בסקרים שכלי התקשורת מוציאים בעצמם.

הבעיה הגדולה היא שסקרים כאלה הם לא אמינים – כל סקרי "מה אם", ששואלים שאלות בנוסח "ואם מפלגת כחול לבן הייתה מתפלגת מיאיר לפיד ומתאחדת עם יולי אדלשטיין, למי היית מצביע?", הם סקרים שהדיוק שלהם מוטל בספק. המשיבים יודעים היטב מה התשובה שעורכי הסקר רוצים לשמוע, והתשובות שלהם מוטות בהתאם. בנוסף, כשמבקשים ממשתתפים בסקר לדמיין מצב חלופי, לרוב הם ידמיינו אותו באופן שלא תואם את המציאות – למשל, אוהדיה של איילת שקד יכולים לדמיין איחוד מפלגות שהיא מובילה, שהמצע שלו קרוב יותר לעמדותיהם מאשר המצע של הימין המאוחד בפועל. בכל מקרה, תמיד צריכים להיות סקפטיים כלפי סקרים כאלה: הם מאד לא טובים בלייצג את עמדות הציבור האמיתיות כלפי איחודים וחיבורים. ואז אנחנו נותרים עם אותה השאלה: למה התקשורת מפרסמת משהו, אם היא יודעת שהוא לא נכון?

אפשר להבין את הרעב של התקשורת לסקופים ולמעורבות בתהליכים שלרוב מתרחשים מאחורי הקלעים ואין לה דריסת רגל בהם. אבל האמת היא שכדי לא לשחק לידיים של הפוליטיקאים, במשא ומתן ממושך התקשורת חייבת להמתין בסבלנות, להזכיר לציבור שכרגע כל מה שיוצא מחדר המשא ומתן הוא ספינים שנועדו להשפיע על השיחות, ולעדכן כשיהיו תוצאות. התקשורת, ככלב שמירה דמוקרטי, אמורה להיות אחראית. התקשורת אמורה לספר לציבור את מה שחשוב עבורו, לא רק את מה שמעניין אותו.

אבל הרוב לא ילחץ על כותרת שמבשרת "עדיין אין חדש". כך שלכלי התקשורת המסחריים ורודפי הרייטינג אין כמעט ברירה אלא לחפש את הרכילות – ועל הדרך לשווק את הספינים ששני הצדדים מנסים למכור (וזו כמובן הסיבה שאנחנו חושבים שצריכים בארץ יותר כלי תקשורת עצמאיים כמו "שקוף", שמונעים מתמריצים אחרים). 

אולי אי אפשר לצפות מהתקשורת לשנות את אופן הסיקור של נושאים כאלו כל כך מהר – אבל אנחנו בהחלט מעודדים אתכם ואתכן להסתכל אחרת על הכותרות, ולנסות לזהות מתי דיווח חדשותי הוא בעצם עוד מהלך במשא ומתן שמישהו או מישהי רקחו מאחורי הקלעים.

בדיקה: כמה כסף יש בקופות המפלגות?

יצאנו לבדוק את מצבן הפיננסי של כל המפלגות המכהנות. הופתענו לחיוב: רובן במצב יציב ואף חיובי, פרט לאחת – הבית היהודי

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

לאחר עזיבת נפתלי בנט את הבית היהודי נשארה המפלגה בחובות עצומים – מה שהחל ויכוח על האחריות לחובות ועל היסטוריית היווצרותן. בשביל למצוא את התשובה ולהעריך את מצבן הפיננסי של כל מפלגות הכנסת ה-20, יצאנו למסע בנבכי הדוחות הכספיים של המפלגות ובדיקות מבקר המדינה של תקציביהן.

חשבנו שנמצא התנהלות רשלנית, אך הופתענו לטובה: מרבית המפלגות נהגו באחריות והגיעו לאיזון תקציבי. הבית היהודי היא כנראה המפלגה היחידה שנמצאת כיום בבור תקציבי עמוק.

מידע חשוב למי שטרם מכיר את מימון המפלגות

על קצה המזלג:

  1. מפלגות המכהנות בכנסת מקבלות מימון מהמדינה.
  2. הכסף ניתן באופן שוטף בזמן הכהונה וכן בעבור קמפיין הבחירות.
  3. הסכום הנמסר לכל מפלגה מחושב לפי "יחידת מימון", ששוויה כ-1.4 מיליון שקל.
  4. מימון קמפיין בחירות: כל מפלגה מקבלת את ממוצע המנדטים שלה בין הכנסת הקודמת לבאה אחריה, ועוד אחד. לדוגמא מרצ זכתה בכנסת ה-19 בשישה מנדטים ובכנסת ה-20 בחמישה. ולכן היא קיבלה 6.5 יחידות מימון בתחילת הכהונה האחרונה (ממוצע 5.5, ועוד 1), כלומר כ-9.1 מיליון שקל.  
  5. המימון השוטף: תשלום חודשי שוטף של 6% מיחידת מימון, לפי מספר המנדטים הנוכחי, ועוד אחד. אם נחזור לדוגמא של מרצ, המפלגה מקבל מדי חודש כ-500 אלף שקל (5 ועוד 1, כפול 6% מיחידות מימון השווה 1.4 מיליון שקל).

להרחבה על מימון מפלגות.

כמה קיבלו המפלגות מתחילת הכנסת ה-20? בנינו עבורכם טבלה שמרכזת את כל הנתונים.

מה מקור החובות?

המימון השוטף קבוע וידוע מראש (ראו הרחבה בקופסא פה למעלה) – וכך המפלגות יכולות להתנהל באופן מתוכנן ולא להוציא כסף שאין להן. המקור לחובות, אם כך, הוא בעיקר תעמולת הבחירות – שכן במקרה זה המפלגות נדרשות "להמר" על הצלחתן בבחירות (המימון המתקבל הוא פונקציה של מספר המנדטים בהן יזכו). אופטימיות מופרכת תכניס את המפלגות לחוב. החובות נוצרים גם בבחירות כלליות אך גם באלה המקומיות:

  1. בחירות כלליות: המפלגות מציגות אופטימיות, מוציאות כסף בהתאם להערכות מנדטים אופטימיות – ומקבלות בסוף פחות כסף ממה שקיוו (במקרה של חוסר הצלחה בקלפי).
  2. בחירות מקומיות: המפלגות מריצות מועמדים מטעמן ברשויות המקומיות וממנות להם את הקמפיין בסכומים שנעים בין עשרות אלפי שקל למיליונים בודדים (תלוי בגודל הרשות). אם המועמד נכשל בבחירות – המפלגה לא מקבלת את כספה בחזרה (כל חבר מועצה ברשות שווה כסף).

משתמשים במימון שוטף לכיסוי חובות קמפיין

בפועל, המפלגות בונות על המימון השוטף שיציל אותן מהחובות שהן צוברות בזמן הקמפיין. כלומר: הן מוציאות בשגרה פחות כסף מהתקציב השוטף, וכך מחזירות חובות. גם בשיטה זו יש פגמים מרכזיים: היא תלויה בתקופת הכהונה של הכנסת וכמובן מספר המנדטים שקיבלה המפלגה. כך לדוגמא, הכנסת הנוכחית כיהנה כמעט 4 שנים לעומת הכנסת הקודמת שאורכה היה כמחצית (שנתיים וחודשיים). בעבור מפלגות שמספר המנדטים שלהן משתנה בקיצוניות בין מערכות בחירות – יש בכך משמעות כספית גדולה.

מבקר המדינה התריע פעמים רבות על השימוש בכסף השוטף שלא למטרה לשמה מיועד. וכך כתב: "בו בזמן שהסיעות יוצרות מצג כאילו כספי ציבור אלה ישמשו למטרתם על פי חוק, הן פועלות באופן שהן מגדילות לעצמן את המימון המשמש בפועל להוצאות בחירות; זאת, מעבר למימון הציבורי האמור לשמש למטרה זו על פי חוק ותוך פגיעה בשוויון מול רשימות מועמדים אחרות המוגשות על ידי מפלגות שאינן מיוצגות בכנסת".

איך בדקנו?

עברנו על כל הדוחות הכספיים של המפלגות, השלמנו מידע מתוך דוחות מבקר המדינה של העשור האחרון וכן ביקשנו מרשם המפלגות כמה דוחות חסרים. בזכות כך, הצלחנו לייצר תמונה כמעט שלמה על מצבן הפיננסי של כלל מפלגות הכנסת ה-20. יש מפלגות בהן חסרים כמה נתונים אך עדיין ניתן לקבל תמונה מדויקת למדי על התנהלותן.

לטבלת הנתונים המלאה כולל קישורים למקורות המידע.

הסתייגות

המידע העדכני ביותר הקיים לגבי המפלגות מעודכן לסוף שנת 2017. הבחירות המקומיות שהתקיימו בסוף 2018 עשויות היו לגרום לטלטלה משמעותית בחשבון הבנק של המפלגות השונות, וכך כמובן גם הבחירות הכלליות שמתקיימות בימים אלה.

הליכוד

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של 7.5 מיליון שקל

בנימין נתניהו (!) הוא יו"ר הליכוד כבר כמעט 15 שנה. הליכוד, כמו יתר המפלגות, מוציאה כסף רב לקראת הבחירות בתעמולה, ואז מתאוששת (או לא) לפי כמות המנדטים שהושגו. במרבית תקופת נתניהו, עמדה המפלגה בגירעון שבין 13 מיליון ל- 32 מיליון שקל – תלוי כאמור בתוצאות הבחירות. הזכייה ב-30 מנדטים בבחירות האחרונות והכהונה הממושכת (כמעט ארבע שנים), איפשרו למפלגה להתאושש, כך שנכון לסוף שנת 2017 עלתה המפלגה למאזן חיובי 7.5 מיליון שקל.

העבודה

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של 11.6 מיליון שקל – צמצמה חוב של 53 מיליון שקל בתשע שנים

במרבית העשור האחרון הייתה שרויה מפלגת העבודה בחובות כבדים: 53 מיליון שקל בתקופה של אהוד ברק (2007-2011), ירידה ל-29 מיליון בזמנה של שלי יחימוביץ' (2011-2013), ומעבר ליתרה של 11 מיליון שקל בתקופה של יצחק הרצוג (2013-2017) – בין היתר בזכות 24 המנדטים שהושגו בבחירות החולפות והכהונה הארוכה יחסית של הכנסת. אבי גבאי קיבל לידיו מפלגה יציבה פיננסית עם מאזן חיובי.

הבית היהודי

מצב נכון לסוף 2017: חוב של 22 מיליון שקל – בנט יצר חוב שלא הצליח לסגור

דניאל הרשקוביץ', קודמו של בנט בתפקיד, השאיר את המפלגה בסוף שנת 2012 עם חוב של 17 מיליון שקל. בתקופתו של בנט, לאחר הבחירות לכנסת ה-20 (2015), תפח החוב לסכום של 32 מיליון שקל. נכון לסוף 2017 חזר החוב והצטמק לכ-22 מיליון שקל. כלומר, בשורה התחתונה, בתקופתו של בנט החוב של המפלגה תפח בחמישה מיליון שקל. בתרחיש הסביר, יו"ר המפלגה הנוכחי רפי פרץ, אולי יצליח לצמצם את החוב בכנסת הקרובה, אך כנראה לא יצליח למחוק אותו.

האיחוד הלאומי

מצב נכון לסוף 2017: גירעון של כחצי מיליון שקל

המפלגה, שרצה בבחירות האחרונות והנוכחיות יחד עם הבית היהודי, מתנהלת כלכלית באופן נפרד. האיחוד הלאומי שקעה בחוב של 3.5 מיליון שקל לאחר הבחירות הקודמות, אך צמצמה אותו באמצעות המימון השוטף ונכון לסוף 2017 עמד הגירעון שלה על חצי מיליון שקל. ניתן להניח כי בשנת החולפת המפלגה הגיעה לאיזון תקציבי.  

מרצ

מצב נכון לסוף 2017: חוב של מיליון שקל

בתקופתה של זהבה גלאון בהנהגת המפלגה (2012-2018), נעו חובות מרצ בין 3 ל-6 מיליון שקל. לקראת תום תקופת כהונתה (סוף 2017), הצליחה גלאון לצמצם את החוב לכמיליון שקל. בהנחה כי המגמה החיובית המשיכה גם ב-2018, תמר זנדברג, שזכתה בראשות המפלגה במאי 2018, הייתה אמורה לקבל לידיה מפלגה מאוזנת.

יש עתיד

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של כחצי מיליון שקל

לאחר הבחירות לכנסת ה-19, אז התמודדה ונבחרה בפעם הראשונה, עמדה המפגלה ביתרה של 10 מיליון שקל. הסיבה המרכזית היא לכך היא כמובן מספר המנדטים הגבוה (19) בה זכתה יש עתיד באותו בחירות. בהמשך, צללה המפלגה לגירעון של מיליון שקל לאחר כישלון בבחירות המקומיות וכן ירידה במספר המנדטים בבחירות הארציות, ובכך חיסלה את היתרות בחשבונה. נכון לסוף 2017, סגרה המפלגה את חובותיה ונשארה עם יתרה של 470 אלף שקל.

ישראל ביתנו

מצב נכון לסוף 2017: מאוזן

המפלגה נכנסה לגירעון כספי לאחר כל מערכת בחירות אך תמיד התאוששה לקראת הבחירות הבאות. נכון לסוף 2017 הייתה המפלגה מאוזנת כספית.

כולנו

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של 12 מיליון שקל – המצב הפיננסי הטוב ביותר

נכנסה לכנסת ה-20 במצב פיננסי מאוזן. המפלגה הגדילה את הונה באופן קבוע בזכות מימון המפלגות ונכון לסוף 2017 החזיקה בכמות המזומנים הגדולה ביותר מבין כל המפלגות: כמעט 12 מיליון שקל.

התנועה

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של כשני מיליון שקל

התנועה נכנסת לכנסת העשרים ברשימה מאוחדת מפלגת העבודה ("המחנה הציוני"), אך ניהלה את חשבונותיה בנפרד (זהו מצב נהוג כמעט בכל המקרים בהם מפלגות רצות יחד, אך לא מתאחדות ממש). התנועה הצליחה לשמור על יתרה כספית לאורך כל הכנסת ה-19 וה-20. נכון לסוף 2017, קופת המפלגה הייתה במאזן חיובי של כשני מיליון שקל. לאחרונה החליטה ציפי לבני להשבית את פעילות המפלגה, ולכן באם נותרה יתרה כספית בקופה – יהיה עליה להחזיר את הכסף לאוצר המדינה.

תע"ל

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של שלושה מיליון שקל

שומרת על יציבות פיננסית לאורך השנים האחרונות ללא תזוזות משמעותיות. נכון לסוף 2017 עמדה בקופתה יתרה של 3.2 מיליון שקל.

חד"ש

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של 3.3 מיליון שקל

שומרת על יציבות פיננסית לאורך השנים האחרונות ללא תזוזות משמעותיות. נכון לסוף 2017 עמדה בקופתה יתרה של 3.2 מיליון שקל.

בל"ד

מצב נכון לסוף 2017: מאוזנת

המפלגה התנדנה מסביב לאיזון תקציבי בשנים האחרונות וסיימה את 2017 מאוזנת.

רע"ם

מצב נכון לסוף 2017: גירעון של 1.5 מיליון שקל – המפלגה הערבית היחידה בגירעון

בזמן שחברותיה לרשימה המשותפת שמרו על איזון תקציבי ואפילו הצליחו להגיע ליתרה, מפלגת רע"ם צברה חוב של 1.5 מיליון שקל נכון לסוף 2017. זהו אינו חוב משמעותי יחסית לגובה המימון השוטף והוא כנראה נסגר בשנה האחרונה.

ש"ס

מצב נכון לסוף 2017: גירעון של 600 אלף שקל – צמצמה גירעון של 8 מיליון שקל מאז הבחירות האחרונות

לאורך העשור האחרון מתנהלת ש"ס בגירעון לא משמעותי, גם בתקופת הנהגתו של אריה דרעי (2013-היום)  וגם של אלי ישי (1999-2012). ש"ס נכנסה לסחרור לאחר הבחירות הקודמות והגיעה לגירעון של 9 מיליון שקל – אך הצליחה לכסות את רובו במהלך הקדנציה. נכון לסוף 2017, עמד הגירעון על כ-637 אלף שקל. אם המפלגה נהגה באחריות בבחירות המקומיות, היא אמורה כיום להימצא ביתרת זכות.

אגודת ישראל

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של 1.8 מיליון שקל

מתנהלת בגירעון שוטף בשנים האחרונות, עם זאת, נכון לסוף 2017, נמצאת ביתרה תקציבית.

יהדות התורה

מצב נכון לסוף 2017: מאוזנת

מתנהלות בגירעון שוטף בשנים האחרונות, עם זאת, נכון לסוף 2017, נמצאה מאוזנת.

בשורה התחתונה

כל המפלגות פעלו בשנים האחרונות לצמצמום החוב שצברו בזמן מערכת הבחירות הקודמת.

הבית היהודי עשתה זאת גם, אך גודל הגירעון (שנוצר בין היתר בידי שיצר היו"ר לשעבר בנט), היה עמוק מכדי לצאת ממנו.

*

ומה התחזית שלנו?

אתן כבר יכולות לשער בעצמכן. כלל המפלגות יכנסו לגירעון תקציבי אותו הם יחזירו (אם יעברו את אחוז החסימה) באמצעות המימון השוטף שיקבלו לאחר הבחירות.

חוק מימון מפלגות זועק לשינוי מתוך דוחות מבקר המדינה בשנים האחרונות. החוק מאפשר לפוליטיקאים חופש רב מדי ואפשרות להתנהלות לא אחראית. האם יקומו בכנסת הבאה הח"כים שינסו לתקן אותו?  אנחנו לא בונים על כך, אבל זה לא אומר שלא ננסה לשנות.

החשכה ההזויה ביותר- תקציבי המפלגות

אנחנו רגילים לחפור ולהדגיש כמה דברים ציבוריים לא שקופים, אבל יש נושא אחד שהוא סופר מקומם- תקציבי המפלגות. מכל הדברים הכי הזויים שאינם שקופים- זו כנראה ההזייה הגדולה ביותר.

המשך קריאה…