פוסטים

בחירות 2019: הגירעון שאסור לנו להתעלם ממנו

במערכת הבחירות הקרובה הפוליטיקאים שוב יפזרו הבטחות שיכולות לעלות הרבה כסף. הבעיה היא שבחשבון המשותף שלנו (תקציב המדינה) יש מינוס גדול שלא היה כמותו יותר מ-15 שנה. תשלומי הריבית על החובות עומדים לבדם על כמעט 10% מהתקציב השנתי. בסבב הזה, כאשר מועמדים מבטיחים – דרשו לדעת מאיפה יגיע הכסף

| טום קרגנבילד – "כלכלה קלה" |

2019 היא שנה כלכלית מיוחדת למדינת ישראל: מצאנו את עצמנו בשתי מערכות בחירות בתוך כמה חודשים, וכל זה מתרחש בזמן שתקציב המדינה נמצא בגירעון גדול וחריג. בזמן שהממשלה מתפקדת חלקית בתקופת מעבר, ישראל מתמודדת עם בעיות רציניות בדיור, בתחבורה, בחינוך ועם יוקר מחיה גבוה.

אך בכתבה זו נתמקד רק באחד האתגרים לכלכלה הישראלית, אולי מהגדולים שבהם: הגירעון שמלווה אותנו בתקופה פוליטית כל כך בעייתית. כבר בחודש מרץ התבשרנו שהגירעון (החוב) עומד על 3.5% מהתוצר – משמע שבחודשיים הראשונים של 2019, היינו בגירעון בגובה 5.6 מיליארד שקל. לשם השוואה, בחודשיים הראשונים של 2018 הצטבר בקופת המדינה עודף של 2.3 מיליארד שקל. 2019 היא השנה הראשונה מאז 2003 (!) בה המדינה בגירעון כבר בחודש ינואר.

לפני כחודש קרן המטבע העולמית וארגון ה-OECD פרסמו את החשש שלהם מהכיוון אליו הולכת הכלכלה הישראלית. ללא טיפול בחריגה התקציבית הגדולה שנוצרה בתקופתו של שר האוצר כחלון, קרן המטבע העולמית מזהירה שהעבודה הטובה שהממשלות עשו בשני העשורים האחרונים תמחק – ונתחיל לצעוד בכיוון כלכלי מסוכן ויקר מאוד.

למה הגירעון בתקציב המדינה צריך להדאיג אותנו?

בפשטות, גירעון הוא מצב בו אנחנו מבזבזים יותר כסף ממה שיש לנו ומגדילים את המינוס בבנק. סכום המינוס הוא מה שידוע כיחס "חוב-תוצר" של המדינה. בדיוק כמו בחשבון הבנק הפרטי שלנו, אם אנחנו צריכים להוציא יותר כסף ממה שיש לנו, אין לנו ברירה אלא לקחת הלוואות למימון ההוצאות. על ההלוואות הללו – אנחנו גם משלמים ריבית.

המשמעות של הגירעון היא למעשה שאנחנו, האזרחים, מקבלים מוצרים ושירותים מהממשלה – אבל מתחייבים לשלם עליהם בעתיד, כאשר נחזיר את ההלוואות, בתוספת ריבית. בהסתכלות אחרת, גירעון הוא בעצם התחייבות להטיל מיסים גבוהים יותר על עצמנו ועל ילדינו בעתיד. מאיפה הממשלה לווה כסף? כאשר אין לה מספיק הכנסות, הממשלה מגייסת כספים דרך שוק ההון (אגרות חוב), בנקים ועוד. לשם גם הולכים כספי הריבית שאנחנו משלמים, על החוב של כולנו (הגירעון).

אז עד כמה החובות האלה משמעותיים? אם נפתח את אתר תקציב המדינה נגלה שתשלומי הריבית לבדם אחראים על לא פחות מ-9.9 אחוזים מהתקציב של 2019. מדובר ב-39 מיליארד שקל, המהווים את ההוצאה החמישית בגודלה (!) אחרי הביטחון (68 מיליארד שקל), החינוך (55 מיליארד), העברות לביטוח לאומי (46 מיליארד) ובריאות (41 מיליארד). במילים אחרות יכלנו בכל שנה כמעט ולהכפיל את תקציב הבריאות במידה ולא היו למדינת ישראל חובות בכלל.

למרות הכל, חשוב לומר שחוב הוא לא בהכרח דבר רע. קצת בדומה לקנייה בתשלומים, כשמדובר בפרויקטים כלכליים גדולים שמשרתים דורות של אזרחים, כמו בנייה של תשתית רכבת או נמל חדש, פיצול ההוצאה הראשונית הגדולה לאורך שנים ארוכות הוא מהלך הגיוני, המבטיח כי הדור הנוכחי לא יצטרך לספוג את כל העלות לבדו.

בנוסף, בדומה להשקעות אישיות שמגדילות את ההכנסה שלנו, פרויקטי תשתית שהופכים את הכלכלה ליעילה יותר, יכולים להצדיק את עצמם במידה והצמיחה הכלכלית החדשה שנוצרה בעזרתם גדולה מהחוב שנלקח. לדוגמא: נמל חדש במקום מוצלח יכול להגדיל את המסחר הבינלאומי, להרחיב את הפעילות העסקית במדינה וליצור השפעה חיובית הרבה יותר גדולה מההשקעה הראשונית בנמל, אפילו בתוספת עלות הריבית.

אז הגירעון לא כל כך נורא? לצערי, הגירעון הנוכחי לא קשור להשקעות חכמות וצמיחה כלכלית. חלק גדול מהחריגה בתקציב הקיים קשורה להוצאות ייחודיות כמו מחיר למשתכן, 22 מיליארד שקל שעברו לגמלאי המשטרה או קבוצות לחץ שזוכות לתמיכה כלכלית. בכל הדוגמאות הללו לא מדובר בפרויקטים שמובילים לצמיחה כלכלית, אלא בפרויקטים שיוצרים נזק ארוך טווח. מדובר בהתחייבויות שנתיות קבועות שמזיקות לכלכלה ורק מחמירות את הבעיה, מעבר להוצאה של תשלומי הריבית.

נקודת האור היחידה שניתן להצביע עליה היא שבזכות מדיניות כלכלית אחראית בעשורים האחרונים, מדינת ישראל קיבלה העלאה בדירוג האשראי מה שמוביל לעלות ריבית נמוכה יותר בהחזרי ההלוואות. למרות המצב החיובי, קרן המטבע העולמית מזהירה שהמשך המדיניות הקיימת תוביל לערעור הביטחון העולמי בכלכלה הישראלית, מה שעלול להחזיר אותנו לדירוג אשראי יותר נמוך. צעד כזה מצד סוכנויות דירוג האשראי יגרום לכך שנצטרך לשלם יותר כסף על ההלוואות שלנו, ואולי נמצא את עצמנו עם הוצאות ריבית אפילו יותר משמעותיות.

להיזהר מהבטחות של בחירות

בבחירות הקרובות אנחנו צפויים לשמוע הרבה פוליטיקאים שידברו על איך הם מתכננים לבזבז את כספי המיסים שלנו. אסור ליפול לחלומות וההבטחות. שמעת הבטחה? כדאי קודם כל לשאול מאיפה יגיע הכסף, במיוחד בזמן שהתקציב המשותף שלנו נמצא במינוס הולך וגדל. זה אולי לא פופולרי, אבל לדעתי אנחנו צריכים להיות ביקורתיים כלפי הבטחות חברתיות יקרות ולשקול לחבק דווקא את מי שידבר באומץ על קיצוצים, התייעלות וטיפול בגירעון. להבנתי, אנחנו חייבים את זה לא רק לעצמנו אלא גם לילדים שלנו – שיצטרכו להחזיר את החובות שאנחנו נגלגל עליהם.

*

טום קרגנבילד כותב ומנהל את "כלכלה קלה" – עמוד פייסבוק ואתר אינטרנט שנוצרו במטרה להנגיש ידע כלכלי בשפה פשוטה, תוך התייחסות לאירועים אקטואליים, במטרה לתת לאזרחים כלים להבין טוב יותר את העולם הכלכלי.

הפוליאמוריה הפוליטית של ניסנקורן

יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן הודיע לאחרונה על הצטרפותו למפלגת "חוסן לישראל", עובדה שלא מנעה מנע ממנו לבחוש בפריימריז גם במפלגות הליכוד והעבודה, וכל זאת לאחר שנים שבכלל נחשב מקורב ליו"ר "כולנו", שר האוצר משה כחלון. את מחיר הפוליאמוריה הפוליטית של ניסנקורן – כולנו משלמים

| טור דעה: אלון תובל מארגון "תחרות", אסף נתיב |

דמיינו כי היה מתגלה שאיש עסקים ישראלי מנהל התפקדות רחבת היקף של אלפי אנשים בכל המפלגות הדמוקרטיות בישראל – ושלצד זאת הוא גם חבר חבר קרוב ושותף של ראשי מפלגות נוספים, ואף מתמודד בעצמו לכנסת במקום גבוה ברשימה אחרת. האם הדבר היה מקובל בעיניכם? ושאלו את עצמכם: במקרה היפותטי שכזה, האם ייתכן שמניעיו של אותו איש עסקים הם ציבוריים גרידא, או שמטרתו לקדם אג'נדה שעוזרת לקבוצות כוח צרות בחברה הישראלית?

בהקבלה לא ישירה, יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן בוחש במפלגות הגדולות בישראל ללא הרף: השפעתו הפוליטית מורגשת היטב ברשימות הליכוד והעבודה. לצד זאת, בשנים האחרונות הוא ניהל גם יחסים קרובים עם שר האוצר משה כחלון ומפלגת כולנו. לאחרונה הודיע ניסנקורן על הצטרפותו למפלגת "חוסן לישראל". לדעתנו (אלון ואסף), השפעתו והשפעת ההסתדרות במוקדי הכוח הפוליטיים צריכה להטריד את כולנו. למה? כי המשק הישראלי זקוק לרפורמות מבניות, שאת חלקן הגדול ההסתדרות מעכבת באופן קבוע – מה שגורם לכולנו לסבול מפריון נמוך במגזר הציבורי ויוקר מחיה גבוה.

האם השלוחות השונות של ההסתדרות בפוליטיקה, באמצעות ניסנקורן, מקדמות אידאולוגיה ואת ועדי העובדים (מטרה לגיטימית וראויה), או שמא הן מחפשות להרחיב את כוחם ולמנוע שקיפות בנעשה בכספי העובדים?

בואו נצא לדרך ונמפה את נקודות ההשקה של ההסתדרות וניסנקורן בפוליטיקה הישראלית.

רומן 1: ניסנקורן וכחלון

החיבור בין שר האוצר ליו"ר ההסתדרות אינו, על פניו, חיבור טבעי. ההסתדרות מייצגת עובדים שלעתים הם בעלי אינטרסים שונים מאלה של משרדי הממשלה השונים. ואכן ההסתדרות תקעה לא אחת מקלות בגלגלי רפורמות בשירות הציבור.

כך לדוגמא ניתן לראות את סכסוך העבודה ברכבת ישראל, כשהחברה ביקשה להעסיק עובדים במיקור חוץ כדי להתקדם מהר יותר בעבודות תשתית באחריותה. או כשרשות מקרקעי ישראל הורתה לעובדים, להיערך לקבלת קהל במשך שלושה ימים בשבוע במקום יומיים – ובעקבות כך העובדים הכריזו על סכסוך עבודה.

גם כשחברת מקורות תיכננה להפריט חברת בת שלה הכריזו העובדים על שביתה, והתעקשו על קבלת פיצויים מוגזמים לעובדים המופרשים במסגרת הרפורמה: כדי לסבר את האוזן, עלות פרישה של עובד בחברה ממשלתית נעה בדרך כלל בין 1-1.3 מיליון שקל. ההסתדרות דרשה שעובדי מקורות המופרשים יקבלו פיצוי מיוחד של 2-2.5 מיליון שקל. ויש עוד שלל דוגמאות לסכסוכי עבודה בנמלים, בחברת החשמל ועוד.

ולמרות כל זאת, אנו עדים בקדנציה החולפת לחיבור יוצא דופן בין שר האוצר משה כחלון ויו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן. למה? אולי כי לכחלון וניסנקורן יש אינטרס בשותפות שכוללת מאבק על אש נמוכה לצרכי יחסי ציבור, כמו בסוגיית עובדי הקבלן, ושיתוף פעולה מאידך כמו במקרה הרפורמה בשוק החשמל – שם שיתוף הפעולה אפשר לעובדי חברת החשמל ליהנות מהטבות מרחיקות לכת מצד אחד, ולשר האוצר להציג הישג היסטורי של קידום רפורמה במשק החשמל מצד שני. מדובר בעסקה טובה לשני הצדדים משום ששניהם נהנים מתדמית חיובית ומישהו אחר – הציבור – משלם את המחיר. 

להרחבה על עובדי הקבלן ורפורמת החשמל

סוגיית עובדי הקבלן

ההסכם בין כחלון לניסנקורן לקליטת עובדי קבלן בשירות המדינה הוא תופעה מעניינת. מדובר בהסכם שמצטלם טוב שבו כחלון וניסנקורן נתפשים כחברתיים – כאלה שדואגים לאנשים החלשים. במציאות, המצב פחות יפה.

המדינה היא המעסיקה הגדולה ביותר במשק של עובדי קבלן. עובדי קבלן ממלאים לעתים פונקציות שגרתיות בשירותים שמעניקים משרדי הממשלה ולא מעניקים שירותים ייחודיים שבהם יש יתרון מובנה להעסקה קבלנית. לכאורה, המדינה היא העבריינית, אלא שצריך להבין את הרקע לכך. מודל ההעסקה הקשיח, שהוא תולדה ישירה של ההסכמים הנוקשים וההתנהגות הכוחנית של ההסתדרות בשירות המדינה, הופכים העסקה של עובדים בשירות המדינה לאירוע הרה גורל שמוטב להימנע ממנו. עובד שיכנס לא יצא עד גיל פרישה כנראה ולכן התפתחו מודלים חלופיים להעסקה באמצעות קבלנים. שיעור היציאה מהשירות הציבורי בישראל (יציאה = פיטורים, התפטרות, פרישה, מעבר עבודה או מוות) הוא הרבה פחות מ-1% בשנה וחריג מאוד ביחס למערב. לפיכך מצד כחלון ההסכם אינו אלא צביעות. מצד ההסתדרות המצב חמור אף יותר – הם האחראיים ליצירת הבעיה ועכשיו מקבלים קרדיט על פתרונה.

הרפורמה בשוק החשמל

הרפורמה המקורית עסקה בהפרדה של פונקציות שונות בין ייצור החשמל עד להגעתו לשקע של הצרכן. הייצור היה צריך לצאת לתחרות מלאה, וכך גם החלוקה לבתים ו"מנהל המערכת" – שאמור להחליט מתי להזרים חשמל מכל יצרן ולאפשר לו למכור אותו לרשת. הרפורמה של כחלון למעשה קיצצה ברפורמה המקורית שנחקקה ב-1996 ומעולם לא יושמה במלואה לאור התנגדות חברת החשמל.

אם ברפורמה המקורית חברת החשמל הייתה אמורה להפוך אחראית להולכה בלבד (בין ערים), הרי שהרפורמה של כחלון השאירה את חלוקת החשמל לבתים ולעסקים בידי חברת החשמל, כמו גם חלק משמעותי מהייצור ואת ההולכה. הפונקציה היחידה שהופרדה מחברת חשמל היא מנהל המערכת, כשלמעשה ההסכם הקיבוצי של עובדי חברת החשמל ימשיך לחול גם עליהם. החברה אמורה לצמצם את מצבת כוח האדם שלה בשיעור נמוך מהמתוכנן ובתמורה לכך חולקו הטבות לעובדים (מענק, שכר ופנסיה) בסך 7 מיליארד שקל שישולמו מהעלאת תעריף החשמל וישולמו על ידינו.

למען ההגינות חשוב לציין שכחלון כן הוביל רפורמות מול קבוצת כוח חזקה – הבנקים, וכן הוביל יחד עם שר הכלכלה ממפלגתו, אלי כהן, רפורמה חשובה במכון התקנים שתאפשר כניסה של מכוני בדיקה עצמאיים, שיתחרו במכון התקנים. ועדיין, יותר מדי פעמים שר האוצר שיתף פעולה עם ההסתדרות – בניגוד לאינטרס הציבורי.

שר האוצר משה כחלון

למה? אולי כי לשר אוצר שלא מעוניין בטיפול ברפורמות הדורשות חיכוך עם ועדים – שיתוף פעולה עם ההסתדרות יכול לספק שקט תעשייתי חשוב. לשני שרי האוצר האחרונים, כחלון ולפיד, הסוגיה העיקרית בה ביקשו לטפל הייתה מחירי הדיור. עבור שר אוצר יכול להשתלם "לאבטח חזית" באמצעות שיתוף פעולה עם ההסתדרות והימנעות מרפורמות יסודיות הנוגעות לתעסוקה – בתמורה לשקט וחופש פעולה בתחום אחר – הדיור. לדוגמא, הרפורמה בכוח אדם בשירות המדינה יושמה באופן חלקי בלבד. בנוסף, כחלון בלם את האפשרות ל"בוררות חובה" שניסה לקדם רה"מ בנימין נתניהו (). ההצעה ביקשה לצמצם את כוחם של ועדים בענפים חיוניים כמו נמלים וחשמל – כדי שאלו לא ישתמשו בכוחם המיוחד "לכבות את השאלטר" בשביל לסחוט הטבות. נתניהו העלה את הסוגיה כמה פעמים לאורך הקדנציה. כחלון – התנגד והחוק חזר למגירה. 

לאחר שסקרנו בקצרה את האינטרסים הפוליטיים, אולי כדאי לנסות ולהסביר עוד מוטיבציה לקשר החם: כסף. לפוליטיקאים בישראל קשה לגייס כספים. לפי החוק קיים איסור תרומה של תאגידים (חברות, עמותות וכו') למפלגות ולמועמדים, וכן קיימת מגבלה על הסכום שיכול אדם פרטי לתרום לפוליטיקאים ומפלגות. כספים אלה אף כפופים לביקורת של מבקר המדינה. כסף למימון בחירות הוא משאב יקר עבור פוליטיקאים, וכסף סמוי מן העין אפילו יקר יותר. במאה הקודמת נהגו פוליטיקאים לתגמל את אנשי המנגנון הקרובים להם במשרות (ג'ובים) בשירות המדינה בגופים הכפופים להם. כיום, לאור הפיקוח ההדוק, הטבה עם מקורבים הפכה קשה יותר (ולעתים לא חוקית). זוהי עובדה שחשוב לזכור לקראת ההמשך.

מה יוצא מזה לכחלון? הכירו את מפלגת כולנו בהסתדרות

שיתוף פעולה האדוק בין השניים לא מסתכם בקידום/טרפוד חוקים. הוא  כולל תיאום תקשורתי והקצאת פעילי שטח של ההסתדרות לטובת כחלון.

אבל זו רק ההתחלה. ההסכם הזועק ביותר שנצפה לאחרונה במימון המפלגות בהסתדרות הוא ההסכם של מפלגת כולנו עם סיעת "עוגנים" בהסתדרות, בראשות אבי ניסנקורן. כמפלגה חדשה שהוקמה רק לפני הבחירות האחרונות (2015), כולנו מן הסתם לא זכתה לנציגות בהסתדרות משום שלא היו לה פעילי שטח ומוסדות ותיקים כמו למפלגות האחרות. אלא שהפלא ופלא, בבחירות להסתדרות במאי 2019 נולדה מפלגת כולנו בהסתדרות.

יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן

על מנת להקים מפלגה בהסתדרות יש לאסוף 5,000 חתימות של חברי הסתדרות. אתגר לא פשוט למפלגה חדשה שטרם גיבשה מערך שטח אפקטיבי בקרב חברי הסתדרות. על פי פרסום בגלובס, מערך כזה לא בדיוק הוקם – הוא הושאל. לכאורה, ניסנקורן דאג שמצדדיו בהסתדרות יירתמו לטובת כחלון.

אם לסכם, בין שר האוצר משה כחלון לאבי ניסנקורן נוצר קשר משמעותי. נראה שהקשר הזה לא מבוסס רק על שותפות אידאולוגית ופוליטית אלא גם על אינטרסים צרים. לכאורה סייע ניסנקורן לכחלון להקים מפלגה בעזרת פעילי שטח שלו. לפי הפרסום של מורן אזולאי מ-ynet מפלגת כולנו קיבלה גם כמה משרות בהסתדרות ובארגונים המסונפים אליה.

רומן 2: ההסתדרות והליכוד

בואו נבחן כיצד שלח יו"ר ההסתדרות במקביל שלוחות במפלגת השלטון. הנציג הבכיר של ההסתדרות בליכוד הוא השר חיים כץ. במשך שנים עמד כץ בראשות ועד העובדים של התעשייה האווירית במקביל לכהונתו כחבר כנסת, עד שמונה לתפקיד שר הרווחה ופרש. בנו, יאיר כץ, נבחר לעמוד ברשות הוועד. לחיים כץ כוח כפול: מצד אחד הוא עומד בראשות קבוצת כח גדולה בתוך מפלגת השלטון ומצד שני עומד בראש סיעת עוז בהסתדרות. סיעת עוז היא השותפה הבכירה של סיעתו של ניסנקורן בהסתדרות, ובהסכמים הקואליציוניים שנחתמו לפני הבחירות להסתדרות סיעת עוז קיבלה 19.18% ממספר המושבים של עוגנים. מפלגת הליכוד, לעומת זאת,  קיבלה רק 10% ממספר המושבים של סיעת עוגנים.

חיים כץ וניסנקורן הם שותפים פוליטית. ניסנקורן מבטיח לעצמו אלפי קולות ממושמעים בבחירות בהסתדרות ושותפות עם שר בכיר בליכוד, המכהן גם כיו"ר מרכז הליכוד, דבר שמעניק לו כוח עצום על מנגנון המפלגה ועל שאר השרים וחברי הכנסת מהמפלגה.

השר חיים כץ עם יו"ר ההסתדרות לשעבר, ח"כ עמיר פרץ

בפריימריז של הליכוד נבחרו גם פנחס עידן (במקום ה-19), המכהן כיו"ר ועד העובדים של רשות התעופה. ניסנקורן היה מעורב גם בתרגיל מפוקפק שנועד לסייע לעידן להתמודד, על אף שהחזיק בתפקיד ציבורי (הפתרון היה להוריד את עידן בארבע דרגות – וכך הפך לעובד זוטר). עידן נאלץ לבסוף לפרוש מרשימת הליכוד לכנסת. מועמדת נוספת שנבחרה במקום ריאלי (23) היא אתי עטיה, שכיהנה כ-17 שנים כראש לשכתו של חיים כץ.

בפועל, יהיו לפחות 3 חברי כנסת ממפלגת השלטון שיקדמו את האינטרסים של ההסתדרות ויבלמו מהלכים שיפגעו בה – גם אם המהלכים הללו לטובת הציבור הרחב.

רומן 3: ההסתדרות והעבודה

ואם זה לא מספיק, הבחישה של ניסנקורן הגיעה אף ליריבה המרה של הליכוד: מפלגת העבודה. יו"ר ההסתדרות פרסם לפני הפריימריז במפלגה רשימת מומלצים (בתמונה). ניתן לראות כי בעשירייה הראשונה של מפלגת העבודה נמצאים ארבעה מהמומלצים של ניסנקורן (שמולי, מיכאלי, סויד ופרץ) ושלושה נוספים בעשירייה השנייה (סעאד, בירן ופדידה). לולא השריונים ברשימה, מצבם של המומלצים של ניסנקורן היה טוב יותר.

דחה את הפריימריז, יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי

במפת הח"כים תוכלו לראות שחלק לא מבוטל מחברי הכנסת מהמחנה הציוני הצביעו נגד / נעדרו מהצבעות לגבי שקיפות באגודות עות'מאניות (לבני, יחימוביץ', נחמיאס-ורבין, שמולי, ברלב ועוד). זה לא הכל. יוסר ורטר פרסם בהארץ שאבי גבאי אף דחה את הפריימריז במפלגת העבודה כדי שיתאים ללו"ז של ניסנקורן. מסתבר, שהפריימריז תוכננו ליום בו ניסנקורן שהה באילת עם ראשי המרחבים בהסתדרות ועסקנים נוספים.

קידום ח"כים בפריימריז משתלמת עבור ניסנקורן. כך הוא דואג שיהיו ח"כים שיצביעו נגד החלת שקיפות באגודות העות'מאניות (בין היתר, ההסתדרות). מיקי רוזנטל סיפר איך זה עובד: "ניסנקורן הוציא רשימה של מומלצים בפריימריז האחרונים של מפלגת העבודה, שנכללו בה כל חברי הכנסת המכהנים של העבודה – מלבד מיקי רוזנטל". הסיבה: "בגלל שאני תמכתי בחוק האגודות העות'מאניות שמבקש להחיל שקיפות גם על הפעילות של ההסתדרות".

רומן 4: ההסתדרות וכחול-לבן

ועכשיו לדובדבן: אחרי שניסנקורן וההסתדרות הצליחו לבסס השפעה פנימית בכל המפלגות האלו, ב-16.02.19 התבשרנו שניסנקורן מצטרף בעצמו לרשימת "חוסן ישראל-תל"ם" בראשות הרטמכ"לי לשעבר בני גנץ ובוגי יעלון, שלאחר מכן התאחדו עם "יש עתיד" בראשות לפיד. לא פחות. תבינו את האבסורד – אחרי כל הבחישות של יו"ר ההסתדרות בשאר המפלגות, הוא הצטרף לאחרת ואף עשוי למצוא עצמו, כך סיכם עם גנץ, בסוף מעל כולם – כשר אוצר או שר הכלכלה. בנוסף, יו"ר המטה שלו בהסתדרות עו"ד עינב קאבלה שובצה במקום ה-37 ברשימת כחול-לבן.

אם יש מקרה שעשוי להוות טעימה עבורנו להתנהגותו כפוליטיקאי של ניסנקורן הוא השקיפות בהסתדרות. השרה שקד פרסמה לאחרונה תקנות לשקיפות באגודות העות'מאניות (וביניהן ההסתדרות). ניסנקורן בחר להגיב בפנייה ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה שיעצור את פרסום התקנות (וסורב). מדוע מנהיג פוליטי מתנגד לשקיפות בתקציב עתק של גוף ציבורי? האם מאות אלפי חברי ההסתדרות לא זכאים לדעת לאן הולך הכסף שלהם?

היד הארוכה של ההסתדרות ברוב המפלגות המרכזיות לא נובעת ממניעים אידאולוגיים – אלא מהרצון להגן על האינטרסים של הארגון העוצמתי, הנהנה מפיקוח עות'מאני – שקיים חלקית בעידן הנוכחי – על תקציבו האדיר. כתוצאה, בכנסת ה-21 ניתן להניח שנראה רפורמות מבניות רחבות, הכוללות התייעלות ושיפור פריון במגזר הציבורי, מתקשות להתקדם. הסיבה: ההסתדרות דואגת לח"כים מכל הגוונים, מאבטחת לעצמה חיילים בכל קואליציה שתקום, כדי לוודא שלא יזיזו להם את הגבינה.

*

כל הגורמים המוזכרים, כאיש אחד, סירבו להגיב לדברים.

*

אלון תובל הוא מנכ"ל עמותת תחרות – התנועה לחירות בתעסוקה – גוף א-מפלגתי המצהיר על עצמו כי פועל "לקידום שוק תעסוקה גמיש המאפשר חופש מהתאגדות לצד החופש להתאגד באופן וולנטרי" ומבקש לשנות את תפקידם של ארגוני עובדים בישראל מגופים הבולמים שינוי לכאלה המסייעים לעובדים להסתגל לשינויים. המשמעות היא, בין היתר, התנגדות לפעילותה של הסתדרות העובדים (בראשות ניסנקורן), ויש לקחת זאת בחשבון בעת קריאת הטור.