פוסטים

קסם במשרד התקשורת: חשבון הסלולר יישאר זול, אבל כולנו נשלם יותר // דעה

רפורמת הסלולר שיזם משה כחלון בשנת 2011 צמצמה בעשרות אחוזים את חשבונות הטלפונים הניידים שלנו, אולם כעת נראה שבשל ירידת הרווחים חברות הסלולר מתקשות לממן את התשתיות הנחוצות להתקדמות טכנולוגית – ומשרד התקשורת נאלץ לסייע להן מכספי ציבור. האם הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש בשוק התקשורת הסלולרית?

| טור דעה אורח: טום קירגנבילד – כלכלה קלה |

רפורמת הסלולר הציבה באחת את שר התקשורת דאז משה כחלון במעמד של גיבור ציבור, ואף הייתה התשתית להקמת מפלגת "כולנו". כחלון גילה לנו שאפשר לשלם רק 40-30 שקלים לחשבון סלולרי הכולל חבילת גלישה במקום מאות שקלים, כפי שהיה עד אז, ובתמורה ישראלים רבים בחרו להצביע לו בבחירות שלאחר מכן.

אין ספק שהרפורמה אכן שיפרה את חיינו והצליחה לצמצם את עלויות הסלולר למיליוני לקוחות בישראל – וכיום מחירי הסלולר בישראל הם מהזולים ביותר בעולם. אולם בימים אלו הולך ומתברר צד אחר וזוהר פחות של הרפורמה: פגיעתו ביכולתן של החברות להמשיך להשקיע בטכנולוגיות חדשות. 

לא מוכנים לדור הבא

בשנים שלאחר יישום הרפורמה היו מי שהזהירו שהרפורמה אינה בת קיימא לטווח ארוך, כי התחרות שנוצרה בעקבותיה מלאכותית – והחברות לא יצליחו להחזיק מעמד ללא הסבסוד הממשלתי שניתן להן. התחזיות לעליית מחירים מחודשת לא התממשו (לפחות בינתיים), אך בעודנו נהנים משיחות ומגלישה זולה על בסיס תשתיות קיימות, משרד התקשורת גילה כי בשל הירידה ברווחים, החברות מתקשות להשקיע בתשתיות חדשות. בשנה האחרונה סלקום עברה להפסד נקי של 64 מיליון שקלים ופלאפון ראתה את הרווחים מצטמצמים מ-95 מיליון שקלים ל-24 מיליון שקלים.

שר התקשורת הנוכחי, דוד אמסלם

הבעיה החמירה עם הזמן וההתפתחויות הטכנולוגיות, ובפרט עם כניסתה למשחק של רשת דור 5 – הדור הבא של הרשתות ושל המכשירים הסלולריים. רשת דור 5 מבטיחה מהירות גלישה גבוהה יותר מזו שמתאפשרת בדור 4 ונחוצה לשם התפתחויות טכנולוגיות שונות, ובהן הסתמכות על הרשת בתעשייה ובמשק (למשל בכלי רכב ללא נהג) וחיבור לרשת של מכשירים חכמים המגובים בענן ("האינטרנט של הדברים") – ואפילו טיפולים רפואיים מורכבים בשלט רחוק. אף על פי שמכשירים תומכי דור 5 עודם נדירים בשוק, מדינות אחרות כבר החלו להתכונן לפריסת תשתיות התומכות במהירות גבוהה של אינטרנט סלולרי. 

ומה קורה בארץ? 

נראה שהחברות המסחריות לא ששות לאמץ את רשתות הדור החדש, שיביאו אותנו לקדמת הטכנולוגיה העולמית. למה? כי פריסת התשתיות הנחוצות עולה הרבה כסף, ולחברות הסלולר בישראל לא נשאר כסף להשקעות אחרי הירידה החדה ברווחים. רק אחרי תקופה ארוכה של חוסר ודאות מצד משרד התקשורת, ב-14 ביולי התפרסם מכרז להקמת תשתיות דור 5. 

משרד התקשורת מקווה כי המכרז יהיה צעד ראשון בדרך להשקת רשת דור 5 כבר בשנה הבאה (והשלמת ההליכים בשנים שלאחר מכן). אך כאמור, לא בטוח שהחברות עצמן יהיו מסוגלות ליישר קו עם לוח הזמנים הזה. בדו"ח הכנסות שוק התקשורת האחרון נכתב כי "על אף עמידת החברות ביעדי פריסת רשתות דור 4, הירידה המתמשכת בהכנסות מעלה חשש ממשי לשדרוג הנדרש ברשתות הסלולר, שיאפשר לישראל להדביק את קצב ההתקדמות העולמי בתחום. אנו סבורים כי בשנים הקרובות נדרש להגיע לנקודת איזון חדשה בין רמת התחרות הטכנולוגית ובין רמת התחרות על המחיר, כך שלחברות הסלולר יעמוד תמריץ מספק לערוך את ההשקעות הגדולות הנדרשות מהן בשדרוג רשתות דור 4 ובמעבר לדור ה-5".

השלב הבא: דור 5

השלב הבא: דור 5

הדרך למימון הרפורמה: מסלול עוקף כחלון

אם כן, למשרד התקשורת יש אינטרס ברור לקדם את התשתית המתקדמת החדשה, בעיקר בשל התועלת שהיא עשויה להביא למשק בכלל, ולמגזר ההיי-טק – יקיר הכלכלה המקומית – בפרט; אולם הרפורמה שהוא עצמו יזם לפני שנים ספורות עשויה לטרפד את יכולתן של החברות לעשות זאת. מה עושים? 

לכאורה אפשר היה לסגת מעט מהרפורמה, שהצליחה מעל למצופה והותירה את שולי הרווח בענף צרים מדי, אבל קשה לדמיין נבחרי ציבור שיעזו לפגוע במה שנחשב לאחד ההישגים הגדולים במאבק ביוקר המחיה. לפיכך מצא משרד התקשורת טריק יצירתי: במקום לאפשר לחברות הסלולר להעלות מחירים, הוא נכנס לארנק של כל אחד ואחת מאיתנו והוציא ממנו כמה שקלים להשקעה בתשתיות באמצעות סבסוד בגובה של חצי מיליארד שקלים שניתן לחברות, הן  כהטבות מס על האגרות שהן נדרשות לשלום בעבור התדרים המתאימים לרשת החדשה הן כתמריצים לחברות שימהרו לפרוס את הרשת לפני מתחרותיהן. כך מצליחה המדינה למצוא מקור להשקעה בתשתיות לדור 5 בלי להכריז על מותה של רפורמת הסלולר הפופולרית כל כך.

לתת לניידים לנוח 

הפתרון שמצאה הממשלה לבעיית ההשקעה בתשתיות הסלולר אולי יקנה לה שקט בגזרת הציבור, שברובו יסתפק בחשבונות הנמוכים ולא יתהה מניין מימון ה"חינם", אולם ברור שהוא לא יועיל לפתור את בעיית חוסר האיזון שנותרה בשוק הסלולר. 

אין ספק שבזמנו הרפורמה בענף שמה קץ לחגיגה של החברות על חשבון הלקוחות ולהתנהלות בעייתית, שכללה חשבוניות לא ברורות ולא קריאות ושיטות עבודה שהתבססו על עקיצה של  הלקוחות. אולם בחלוף הזמן נראה כי הרפורמה הצליחה קצת יותר מדי והביאה לשיווי משקל בעייתי בתחום. יתרה מכך, היא כמעט בלתי הפיכה: גם לו היו בנמצא שר או שרת תקשורת אמיצים דיים לאפשר עליית מחירים, הם היו נהפכים למושא לקיתונות ביקורת מצד יריביהם הפוליטיים ולתדמית של "לא חברתיים" (יש להניח שחלק נכבד מהביקורת היה מגיע מכחלון עצמו, אגב). לביקורת גדולה והיה מעניק לכחלון הזדמנות להעביר ביקורת ולהיות "חברתי". התוצאה הנוכחית היא שוק תקשורת שאינו יכול לנוע קדימה ללא מעורבות ממשלתית וסבסוד.

מעבר לחוסר השקיפות שבמהלך הנוכחי, צריך להסתכל גם על השפעתו העתידית על עולם התקשורת הסלולרית. אם אנחנו רוצים חברות תקשורת חדשניות ופורצות דרך, לא נכון לחכות שתתפתח טכנולוגיה במקום אחר ורק לאחר מכן לאמץ אותה בארץ, ולא בטוח שכדאי להותיר את היוזמה לעשות זאת רק בידי הממשלה.

כדי להיות חלוצים בתחום התשתיות נדרש שוק תחרותי אך גם בר קיימא; הקרב על הלקוחות צריך להמשיך להתקיים, אבל יש גם לאפשר לחברות להרוויח מספיק כדי שישתלם להן להשקיע, להתפתח ולהשיג יתרון תחרותי על המתחרים. לגוף ממשלתי שמנסה לנהל שוק שלם מלמעלה אין התמריצים הנכונים לפעול מהר ולהציב את ישראל בחוד החנית העולמי בתחום התקשורת – וכדי לנסות להישאר במרוץ, משרד התקשורת צריך לחשוב מחדש על תנאי השוק ולאזן את חוקי המשחק כדי לאפשר לחברות עצמן לעשות זאת. 

נכון, אולי  זה אומר שנשלם קצת יותר בחשבון הסלולר – אולם ייתכן כי לאורך זמן העלייה תתקזז בירידה קטנה במיסים, והגמול יהיה שיפור עתידי של תשתיות התקשורת שלנו.

*

טום קרגנבילד כותב ומנהל את "כלכלה קלה" – עמוד פייסבוק ואתר אינטרנט שנוצרו במטרה להנגיש ידע כלכלי בשפה פשוטה, תוך התייחסות לאירועים אקטואליים, במטרה לתת לאזרחים כלים להבין טוב יותר את העולם הכלכלי.

לא מסכימים עם טום? רוצים לכתוב טור דעה ולהסביר מדוע? צרו עמנו קשר!

הגירעון הוא לא קטסטרופה – אבל אי-אפשר להתעלם מהעובדות // דעה

משה קאשי האשים אותי בחוסר דיוק וזריעת פאניקה בנושא הגריעון בתקציב המדינה – אך הנתונים עליהם התבסס בתגובתו הם, במקרה הטוב, לא מדויקים. כדי לטפל בגירעון נצטרך לבצע מספר צעדים לא נעימים, כמו קיצוץ בהוצאות לצד העלאות מיסים – וכדאי שנבצע אותם בהקדם. אסור להישאר שאננים ולהתייחס לנושא בקלילות

בתגובה למאמר "תפסיקו לעשות דרמה מהגירעון" (8/7/2019)

| טור אורח: טום קרגנבילד – "כלכלה קלה" |

ראשית, חשוב לי לומר תודה למשה קאשי על התגובה שלו לכתבתי הראשונה בנושא הגירעון. המטרה שלי בכתיבה היא לא לבסס אידיאולוגיה כלכלית – אני הרי לא פוליטיקאי – אלא להעביר ידע ולנהל דיון כלכלי. למרות מאמץ לא קטן במעבר על נתונים ובדיקתם – גם אני יכול לטעות בכתיבה של מאמר. אם פספסתי זווית חשובה או נתון רלוונטי, קל מאוד לשכנע אותי בטעותי.

כעת אגיב לנקודות שהועלה במאמר התגובה:

קאשי פותח וטוען שהסיבה לכך שהממשלה מצאה את עצמה השנה בגירעון כבר בחודש ינואר, היא בגלל שנדרש תשלום של 1.7 מיליארד שקל לקרנות הפנסיה הוותיקות. רק מה? התשלום כלל לא בוצע בחודש ינואר, אלא בחודש מרץ – ולכן לא באמת מסביר איך הממשלה הצליחה למצוא את עצמה בגירעון כבר בחודש הראשון של השנה.

בדיקה יותר מעמיקה של נתוני חודש ינואר בהשוואה בין 2018 ל-2019 מלמדת כי ההוצאות על תשלומי ריבית בינואר 2018 עמדו על 4.5 מיליארד שקל לעומת הוצאות ריבית של 4.1 מיליארד שקל בינואר 2019, כלומר הם דווקא קטנו. תשלומי הריבית לא מסבירים את הפער בין ההכנסות להוצאות בינואר. אז מה כן? ההוצאות שגדלו הן אלה של משרדי הממשלה, שתפחו מ-21 מיליארד שקל בינואר 2018 ל-26.4 מיליארד שקל בינואר 2019.

ישראל לא בדרך של יוון

קאשי טוען שגופים בינלאומיים לא הביעו חשש מהגירעון הישראלי וכי הפאניקה בנושא מוגזמת. כאן אקבל חלקית את הביקורת של קאשי לגבי ניסוח הדברים – אולי היה מקום לפרשנות פחות דרמטית. עם זאת, חשוב לציין שדו"חות ה-OECD וקרן המטבע העולמית תמיד כתובים בשפה נייטרלית ולא מעוררת היסטריה, מפני שמדובר בדיווח וסקירה טכנית של המצב הקיים. לטעמי, שני הדו"חות הללו הם דווקא כן דרמטיים בכך שבזמן פרסומם הם סתרו לחלוטין את האמירות של שר האוצר, משה כחלון, שאין בעיה עם הגירעון.

אתן לכם לשפוט לבד את הדברים של קרן המטבע העולמית:

"Israel’s budget deficit is on a rising path, reaching 3 percent of GDP in 2018 despite very low unemployment, lifting debt to 61 percent of GDP. Even with strong efforts to keep spending close to budget allocations, the deficit is expected to rise to 3.5 percent or more in 2019, and current policies imply further deficit increases in coming years. Leaving debt on a rising path will constrain Israel’s ability to use fiscal policy to cushion shocks to the economy. The budget deficit should therefore be reduced to 2.5 percent of GDP to ensure that the debt ratio stabilizes".

והנה גם מידע מדו"ח ה-OECD (מתוך ציטוט מתורגם של כלכליסט):

“יש צורך בהידוק המדיניות כדי לעמוד ביעדים הפיסקליים לטווחים ארוכים יותר ולהבטיח כרית ביטחון במקרה של מימוש הסיכונים"…"כדי להיות מסוגל לענות על הצרכים בהשקעה בתשתיות ובחינוך, ולטפח צמיחה מכלילה יותר, על הממשלה לחדש את מאמציה להגביר את היעילות במגזר הציבורי ולשפר את מבנה המס כדי להגדיל את ההכנסות".

חשוב לי לציין שאני מסכים לחלוטין עם קאשי לגבי זה שהכלכלה הישראלית לא עומדת בפני קריסה ואינה בדרכה של יוון. כמו שכתבתי במאמר שפורסם בשבוע שעבר בתגובה לפוסט של יאיר לפיד: "בגלל התנהלות לוקה בחסר של הממשלה מצאנו את עצמנו עם מעט מדי הכנסות לצד התחייבויות תקציביות גדולות. זה אומר שנצטרך לוותר על שירותים ממשלתיים או להגדיל את המיסים, אבל זה לא אומר שהכלכלה הישראלית עומדת לקרוס. אנחנו לא יוון ורחוקים מלהיות יוון. צריך להוריד את הדרמה, לבצע תיקונים תקציביים לא נעימים ולהמשיך הלאה".

החשש האמיתי הוא במקרה ולא נטפל בגירעון בטווח הארוך.

מהות החוב חשובה לא פחות מהחוב עצמו

קאשי מזכיר את זה שיחס החוב תוצר של ישראל, שעומד על 59.4 אחוזים, נמצא מתחת לרף של אמנת מאסטריכט שקובעת שהרף להתקבל אל מדינות גוש היורו צריך להיות 60 אחוזים. קאשי גם מציין שגרמניה עצמה לא עומדת ברף ויחס החוב תוצר שלה הוא 63 אחוזים.

הבעיה בטיעון הזה היא ההתעלמות מהחשיבות הגדולה של 60 האחוזים. כמו שציין נגיד בנק ישראל בישיבת הממשלה בנוגע לגירעון: "יש הבדל גדול בין ירידה מרמה של 70% ל-65% תוצר, לעלייה מרמה של 60% לאותם 65%, בעיקר כשלא מסתמן תוואי אמין לצמצום נטל החוב בהמשך". במידה וישראל תתחיל להתרחק מגבול 60 האחוזים ולא תטפל בבעיות, קיים חשש שחברות דירוג האשראי לא יהססו להוריד את דירוג האשראי בזמן יחסית קצר ונחזור לשלם יותר כסף על הריבית שלנו.

קאשי גם מתעלם מכך שלמרות שגרמניה בעלת חוב גדול משל ישראל היא נמצאת בעודף תקציבי מאז 2010 ומצמצמת את החובות שנגרמו בגלל משבר כלכלי. ליתר דיוק, קיימות כלכלות חזקות ומובילות בעולם שחוגגות על הגירעון שלהן כמו ארצות הברית, אנגליה, צרפת, ספרד ואיטליה אך כולן זוכות לביקורת לא מעטה על ההתנהלות וחלקן זכו להורדות דירוג אשראי בשנים האחרונות. לעומת זאת הכלכלות שזוכות לשבחים ולרמת חיים גבוהה כמו נורבגיה, איסלנד, דנמרק, שוודיה, קוריאה, אוסטרליה, ניו זילנד, הונג קונג ושוויץ  כולן נמצאות רחוק מתחת ל-60 אחוזים וכולן מתנהלות עם עודף או עם אחוזי גירעון נמוכים משמעותית מאלו של ישראל.

קאשי מזכיר שהחובות של ישראל מחולקים בין חוב חיצוני לחוב פנימי והזכיר בצדק, כמו גם קוראי המאמר המקוריים בתגובות, שהנתון חסר במאמר המקורי. בדיעבד אני מסכים שהייתי צריך להוסיף את הנתון, אבל בטח שלא הכחשתי אותו. בתגובות הפניתי את המגיבים אל החלוקה המדויקת של החוב בין פנימי לחיצוני כמו שזו מופיעה בתקציב המדינה.

למרות זאת, הטענה של קאשי שלחוב הפנימי יש רק השלכות חיוביות או שבעצם "אין הוצאה אזרחית טובה מזאת" – היא בעייתית מאוד. קאשי מציין שמדינת ישראל מסבסדת חלק מהחוב ומשלמת ריבית גבוהה שחוזרת לאזרחים, אבל שוכח שמי שמשלם על הסבסוד הם משלמי המיסים – שמעבירים כסף לממשלה היום ומקבלים את הכסף בחזרה בסוף חייהם – גם אם הם זקוקים לו יותר דווקא עכשיו. הוא גם מתעלם מהעלות הביורוקרטית של גיוס המס והעברתו דרך המנגנון הממשלתי. בנוסף, קאשי מתעלם מכך שמדובר בהטבה שתורמת הכי הרבה למי שמחזיק בפנסיה הגדולה ביותר, שכמעט ולא חוזרת לשכבות החלשות ביותר שחוסכות מעט, או שבכלל לא חוסכות לפנסיה. בגלל המשחקים של גיוס מס מחלק מהאזרחים והעברתו דרך אג"ח לחלק אחר מהאזרחים, יחס חוב תוצר פנימי, למרות שהוא פחות מסוכן מחוב חיצוני, עדיין יוצר עיוות גדול במערכת המס והרווחה – במיוחד במקרה של סבסוד הפנסיות של מדינת ישראל.

הכנסות זמניות, הוצאות קבועות

קאשי ממשיך ומסביר שהסיבה לגירעון נובעת בעיקר בגלל קיטון בהכנסות (וסותר את הטענה שלו עצמו בתחילת הכתבה) וגם כאן מפספס לחלוטין את העובדה שהיה גידול זמני בהכנסות בשנים 2017-2018 אבל ששר האוצר החליט להתחייב להוצאות קבועות וארוכות טווח באותה תקופה. גם בגרף שצירף, קאשי מפספס שפשוט חזרנו להכנסות ברמה שהיינו בה לפני 2017 בגלל הכנסות שהגיעו ממבצע גיוס מס חד פעמי של רשות המיסים ואקזיט של מובילאיי. למרות שכלכלנים הזהירו את שר האוצר שהוא מתחייב להוצאות קבועות גדולות על בסיס הכנסה חד פעמית, משה כחלון בחר להתעלם מהאזהרות.

שר האוצר משה כחלון

שר האוצר משה כחלון

בנוסף, יש סיבה טובה לכך שרק עכשיו משרד האוצר מטפל בבעיות בזמן שרבים התריעו קודם: שר האוצר השתמש במספר תרגילים חשבונאיים כדי להסתיר את ההוצאות הגדולות ולגרום לכך שבתקופת הבחירות יראה כאילו אין גירעון על ידי דחייה של ההוצאות והעברת חלקן אל מחוץ לתקציב המדינה. שר האוצר אפילו התראיין בהקשר לגירעון ואמר: "המומחים מטעם עצמם יתבדו: 2019 תהיה שנה נפלאה". בפועל שנת 2019 היא שנה של צרות כלכליות ומבקר המדינה התחיל בבדיקה לגבי הסתרת המידע מהציבור.

סוף דבר – לא צריך להתלהם

מסיבה לא ברורה לגמרי, קאשי, שאפילו לא בדק את העמוד של כלכלה קלה, יוצר איש קש ומאשים אותי בכך שאני מתנגד להעלאת מיסים כפיתרון אפשרי. לו היה קאשי בודק את סדרת הפוסטים על ניתוח הפתרונות שמציע משרד האוצר, היה מגלה שכתבתי שנדרשת העלאת מיסים ולא תהיה ברירה אלא להעלות את המע"מ. עם זאת, גם הסברתי למה במקביל כדאי לבטל מיסים אחרים מעוותים ולהחליף אותם בעליית מע"מ כדי לצמצם את נזקים. 

אני בהחלט לא מתנגד להעלאת מיסים ואפילו מעביר ביקורת על הורדת המיסים בזמן הגדלת ההוצאות בתקופתו של כחלון, אך עם זאת גם הייתי רוצה לראות ניסיונות לקצץ במקומות הלא יעילים על מנת לצמצם עד כמה שאפשר את העול על אנשים שעובדים קשה כדי להרוויח את שכרם.

קאשי, בלי לבדוק או פשוט לשאול, הניח שאני ליברטריאן שרוצה לבטל את תפקיד הממשלה לחלוטין, את כל שירותי הממשלה ואת מנגנוני הרווחה ואז גם המשיך לתקוף אותי. מציע לקאשי שלא להגדיר אחרים ולתקוף טיעונים שכתבתי ולא כאלה שהוא המציא בעצמו.

*

טום קרגנבילד כותב ומנהל את "כלכלה קלה" – עמוד פייסבוק ואתר אינטרנט שנוצרו במטרה להנגיש ידע כלכלי בשפה פשוטה, תוך התייחסות לאירועים אקטואליים, במטרה לתת לאזרחים כלים להבין טוב יותר את העולם הכלכלי.

בחירות 2019: הגירעון שאסור לנו להתעלם ממנו

במערכת הבחירות הקרובה הפוליטיקאים שוב יפזרו הבטחות שיכולות לעלות הרבה כסף. הבעיה היא שבחשבון המשותף שלנו (תקציב המדינה) יש מינוס גדול שלא היה כמותו יותר מ-15 שנה. תשלומי הריבית על החובות עומדים לבדם על כמעט 10% מהתקציב השנתי. בסבב הזה, כאשר מועמדים מבטיחים – דרשו לדעת מאיפה יגיע הכסף

| טום קרגנבילד – "כלכלה קלה" |

2019 היא שנה כלכלית מיוחדת למדינת ישראל: מצאנו את עצמנו בשתי מערכות בחירות בתוך כמה חודשים, וכל זה מתרחש בזמן שתקציב המדינה נמצא בגירעון גדול וחריג. בזמן שהממשלה מתפקדת חלקית בתקופת מעבר, ישראל מתמודדת עם בעיות רציניות בדיור, בתחבורה, בחינוך ועם יוקר מחיה גבוה.

אך בכתבה זו נתמקד רק באחד האתגרים לכלכלה הישראלית, אולי מהגדולים שבהם: הגירעון שמלווה אותנו בתקופה פוליטית כל כך בעייתית. כבר בחודש מרץ התבשרנו שהגירעון (החוב) עומד על 3.5% מהתוצר – משמע שבחודשיים הראשונים של 2019, היינו בגירעון בגובה 5.6 מיליארד שקל. לשם השוואה, בחודשיים הראשונים של 2018 הצטבר בקופת המדינה עודף של 2.3 מיליארד שקל. 2019 היא השנה הראשונה מאז 2003 (!) בה המדינה בגירעון כבר בחודש ינואר.

לפני כחודש קרן המטבע העולמית וארגון ה-OECD פרסמו את החשש שלהם מהכיוון אליו הולכת הכלכלה הישראלית. ללא טיפול בחריגה התקציבית הגדולה שנוצרה בתקופתו של שר האוצר כחלון, קרן המטבע העולמית מזהירה שהעבודה הטובה שהממשלות עשו בשני העשורים האחרונים תמחק – ונתחיל לצעוד בכיוון כלכלי מסוכן ויקר מאוד.

למה הגירעון בתקציב המדינה צריך להדאיג אותנו?

בפשטות, גירעון הוא מצב בו אנחנו מבזבזים יותר כסף ממה שיש לנו ומגדילים את המינוס בבנק. סכום המינוס הוא מה שידוע כיחס "חוב-תוצר" של המדינה. בדיוק כמו בחשבון הבנק הפרטי שלנו, אם אנחנו צריכים להוציא יותר כסף ממה שיש לנו, אין לנו ברירה אלא לקחת הלוואות למימון ההוצאות. על ההלוואות הללו – אנחנו גם משלמים ריבית.

המשמעות של הגירעון היא למעשה שאנחנו, האזרחים, מקבלים מוצרים ושירותים מהממשלה – אבל מתחייבים לשלם עליהם בעתיד, כאשר נחזיר את ההלוואות, בתוספת ריבית. בהסתכלות אחרת, גירעון הוא בעצם התחייבות להטיל מיסים גבוהים יותר על עצמנו ועל ילדינו בעתיד. מאיפה הממשלה לווה כסף? כאשר אין לה מספיק הכנסות, הממשלה מגייסת כספים דרך שוק ההון (אגרות חוב), בנקים ועוד. לשם גם הולכים כספי הריבית שאנחנו משלמים, על החוב של כולנו (הגירעון).

אז עד כמה החובות האלה משמעותיים? אם נפתח את אתר תקציב המדינה נגלה שתשלומי הריבית לבדם אחראים על לא פחות מ-9.9 אחוזים מהתקציב של 2019. מדובר ב-39 מיליארד שקל, המהווים את ההוצאה החמישית בגודלה (!) אחרי הביטחון (68 מיליארד שקל), החינוך (55 מיליארד), העברות לביטוח לאומי (46 מיליארד) ובריאות (41 מיליארד). במילים אחרות יכלנו בכל שנה כמעט ולהכפיל את תקציב הבריאות במידה ולא היו למדינת ישראל חובות בכלל.

למרות הכל, חשוב לומר שחוב הוא לא בהכרח דבר רע. קצת בדומה לקנייה בתשלומים, כשמדובר בפרויקטים כלכליים גדולים שמשרתים דורות של אזרחים, כמו בנייה של תשתית רכבת או נמל חדש, פיצול ההוצאה הראשונית הגדולה לאורך שנים ארוכות הוא מהלך הגיוני, המבטיח כי הדור הנוכחי לא יצטרך לספוג את כל העלות לבדו.

בנוסף, בדומה להשקעות אישיות שמגדילות את ההכנסה שלנו, פרויקטי תשתית שהופכים את הכלכלה ליעילה יותר, יכולים להצדיק את עצמם במידה והצמיחה הכלכלית החדשה שנוצרה בעזרתם גדולה מהחוב שנלקח. לדוגמא: נמל חדש במקום מוצלח יכול להגדיל את המסחר הבינלאומי, להרחיב את הפעילות העסקית במדינה וליצור השפעה חיובית הרבה יותר גדולה מההשקעה הראשונית בנמל, אפילו בתוספת עלות הריבית.

אז הגירעון לא כל כך נורא? לצערי, הגירעון הנוכחי לא קשור להשקעות חכמות וצמיחה כלכלית. חלק גדול מהחריגה בתקציב הקיים קשורה להוצאות ייחודיות כמו מחיר למשתכן, 22 מיליארד שקל שעברו לגמלאי המשטרה או קבוצות לחץ שזוכות לתמיכה כלכלית. בכל הדוגמאות הללו לא מדובר בפרויקטים שמובילים לצמיחה כלכלית, אלא בפרויקטים שיוצרים נזק ארוך טווח. מדובר בהתחייבויות שנתיות קבועות שמזיקות לכלכלה ורק מחמירות את הבעיה, מעבר להוצאה של תשלומי הריבית.

נקודת האור היחידה שניתן להצביע עליה היא שבזכות מדיניות כלכלית אחראית בעשורים האחרונים, מדינת ישראל קיבלה העלאה בדירוג האשראי מה שמוביל לעלות ריבית נמוכה יותר בהחזרי ההלוואות. למרות המצב החיובי, קרן המטבע העולמית מזהירה שהמשך המדיניות הקיימת תוביל לערעור הביטחון העולמי בכלכלה הישראלית, מה שעלול להחזיר אותנו לדירוג אשראי יותר נמוך. צעד כזה מצד סוכנויות דירוג האשראי יגרום לכך שנצטרך לשלם יותר כסף על ההלוואות שלנו, ואולי נמצא את עצמנו עם הוצאות ריבית אפילו יותר משמעותיות.

להיזהר מהבטחות של בחירות

בבחירות הקרובות אנחנו צפויים לשמוע הרבה פוליטיקאים שידברו על איך הם מתכננים לבזבז את כספי המיסים שלנו. אסור ליפול לחלומות וההבטחות. שמעת הבטחה? כדאי קודם כל לשאול מאיפה יגיע הכסף, במיוחד בזמן שהתקציב המשותף שלנו נמצא במינוס הולך וגדל. זה אולי לא פופולרי, אבל לדעתי אנחנו צריכים להיות ביקורתיים כלפי הבטחות חברתיות יקרות ולשקול לחבק דווקא את מי שידבר באומץ על קיצוצים, התייעלות וטיפול בגירעון. להבנתי, אנחנו חייבים את זה לא רק לעצמנו אלא גם לילדים שלנו – שיצטרכו להחזיר את החובות שאנחנו נגלגל עליהם.

*

טום קרגנבילד כותב ומנהל את "כלכלה קלה" – עמוד פייסבוק ואתר אינטרנט שנוצרו במטרה להנגיש ידע כלכלי בשפה פשוטה, תוך התייחסות לאירועים אקטואליים, במטרה לתת לאזרחים כלים להבין טוב יותר את העולם הכלכלי.

הפוליאמוריה הפוליטית של ניסנקורן

יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן הודיע לאחרונה על הצטרפותו למפלגת "חוסן לישראל", עובדה שלא מנעה מנע ממנו לבחוש בפריימריז גם במפלגות הליכוד והעבודה, וכל זאת לאחר שנים שבכלל נחשב מקורב ליו"ר "כולנו", שר האוצר משה כחלון. את מחיר הפוליאמוריה הפוליטית של ניסנקורן – כולנו משלמים

| טור דעה: אלון תובל מארגון "תחרות", אסף נתיב |

דמיינו כי היה מתגלה שאיש עסקים ישראלי מנהל התפקדות רחבת היקף של אלפי אנשים בכל המפלגות הדמוקרטיות בישראל – ושלצד זאת הוא גם חבר חבר קרוב ושותף של ראשי מפלגות נוספים, ואף מתמודד בעצמו לכנסת במקום גבוה ברשימה אחרת. האם הדבר היה מקובל בעיניכם? ושאלו את עצמכם: במקרה היפותטי שכזה, האם ייתכן שמניעיו של אותו איש עסקים הם ציבוריים גרידא, או שמטרתו לקדם אג'נדה שעוזרת לקבוצות כוח צרות בחברה הישראלית?

בהקבלה לא ישירה, יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן בוחש במפלגות הגדולות בישראל ללא הרף: השפעתו הפוליטית מורגשת היטב ברשימות הליכוד והעבודה. לצד זאת, בשנים האחרונות הוא ניהל גם יחסים קרובים עם שר האוצר משה כחלון ומפלגת כולנו. לאחרונה הודיע ניסנקורן על הצטרפותו למפלגת "חוסן לישראל". לדעתנו (אלון ואסף), השפעתו והשפעת ההסתדרות במוקדי הכוח הפוליטיים צריכה להטריד את כולנו. למה? כי המשק הישראלי זקוק לרפורמות מבניות, שאת חלקן הגדול ההסתדרות מעכבת באופן קבוע – מה שגורם לכולנו לסבול מפריון נמוך במגזר הציבורי ויוקר מחיה גבוה.

האם השלוחות השונות של ההסתדרות בפוליטיקה, באמצעות ניסנקורן, מקדמות אידאולוגיה ואת ועדי העובדים (מטרה לגיטימית וראויה), או שמא הן מחפשות להרחיב את כוחם ולמנוע שקיפות בנעשה בכספי העובדים?

בואו נצא לדרך ונמפה את נקודות ההשקה של ההסתדרות וניסנקורן בפוליטיקה הישראלית.

רומן 1: ניסנקורן וכחלון

החיבור בין שר האוצר ליו"ר ההסתדרות אינו, על פניו, חיבור טבעי. ההסתדרות מייצגת עובדים שלעתים הם בעלי אינטרסים שונים מאלה של משרדי הממשלה השונים. ואכן ההסתדרות תקעה לא אחת מקלות בגלגלי רפורמות בשירות הציבור.

כך לדוגמא ניתן לראות את סכסוך העבודה ברכבת ישראל, כשהחברה ביקשה להעסיק עובדים במיקור חוץ כדי להתקדם מהר יותר בעבודות תשתית באחריותה. או כשרשות מקרקעי ישראל הורתה לעובדים, להיערך לקבלת קהל במשך שלושה ימים בשבוע במקום יומיים – ובעקבות כך העובדים הכריזו על סכסוך עבודה.

גם כשחברת מקורות תיכננה להפריט חברת בת שלה הכריזו העובדים על שביתה, והתעקשו על קבלת פיצויים מוגזמים לעובדים המופרשים במסגרת הרפורמה: כדי לסבר את האוזן, עלות פרישה של עובד בחברה ממשלתית נעה בדרך כלל בין 1-1.3 מיליון שקל. ההסתדרות דרשה שעובדי מקורות המופרשים יקבלו פיצוי מיוחד של 2-2.5 מיליון שקל. ויש עוד שלל דוגמאות לסכסוכי עבודה בנמלים, בחברת החשמל ועוד.

ולמרות כל זאת, אנו עדים בקדנציה החולפת לחיבור יוצא דופן בין שר האוצר משה כחלון ויו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן. למה? אולי כי לכחלון וניסנקורן יש אינטרס בשותפות שכוללת מאבק על אש נמוכה לצרכי יחסי ציבור, כמו בסוגיית עובדי הקבלן, ושיתוף פעולה מאידך כמו במקרה הרפורמה בשוק החשמל – שם שיתוף הפעולה אפשר לעובדי חברת החשמל ליהנות מהטבות מרחיקות לכת מצד אחד, ולשר האוצר להציג הישג היסטורי של קידום רפורמה במשק החשמל מצד שני. מדובר בעסקה טובה לשני הצדדים משום ששניהם נהנים מתדמית חיובית ומישהו אחר – הציבור – משלם את המחיר. 

להרחבה על עובדי הקבלן ורפורמת החשמל

סוגיית עובדי הקבלן

ההסכם בין כחלון לניסנקורן לקליטת עובדי קבלן בשירות המדינה הוא תופעה מעניינת. מדובר בהסכם שמצטלם טוב שבו כחלון וניסנקורן נתפשים כחברתיים – כאלה שדואגים לאנשים החלשים. במציאות, המצב פחות יפה.

המדינה היא המעסיקה הגדולה ביותר במשק של עובדי קבלן. עובדי קבלן ממלאים לעתים פונקציות שגרתיות בשירותים שמעניקים משרדי הממשלה ולא מעניקים שירותים ייחודיים שבהם יש יתרון מובנה להעסקה קבלנית. לכאורה, המדינה היא העבריינית, אלא שצריך להבין את הרקע לכך. מודל ההעסקה הקשיח, שהוא תולדה ישירה של ההסכמים הנוקשים וההתנהגות הכוחנית של ההסתדרות בשירות המדינה, הופכים העסקה של עובדים בשירות המדינה לאירוע הרה גורל שמוטב להימנע ממנו. עובד שיכנס לא יצא עד גיל פרישה כנראה ולכן התפתחו מודלים חלופיים להעסקה באמצעות קבלנים. שיעור היציאה מהשירות הציבורי בישראל (יציאה = פיטורים, התפטרות, פרישה, מעבר עבודה או מוות) הוא הרבה פחות מ-1% בשנה וחריג מאוד ביחס למערב. לפיכך מצד כחלון ההסכם אינו אלא צביעות. מצד ההסתדרות המצב חמור אף יותר – הם האחראיים ליצירת הבעיה ועכשיו מקבלים קרדיט על פתרונה.

הרפורמה בשוק החשמל

הרפורמה המקורית עסקה בהפרדה של פונקציות שונות בין ייצור החשמל עד להגעתו לשקע של הצרכן. הייצור היה צריך לצאת לתחרות מלאה, וכך גם החלוקה לבתים ו"מנהל המערכת" – שאמור להחליט מתי להזרים חשמל מכל יצרן ולאפשר לו למכור אותו לרשת. הרפורמה של כחלון למעשה קיצצה ברפורמה המקורית שנחקקה ב-1996 ומעולם לא יושמה במלואה לאור התנגדות חברת החשמל.

אם ברפורמה המקורית חברת החשמל הייתה אמורה להפוך אחראית להולכה בלבד (בין ערים), הרי שהרפורמה של כחלון השאירה את חלוקת החשמל לבתים ולעסקים בידי חברת החשמל, כמו גם חלק משמעותי מהייצור ואת ההולכה. הפונקציה היחידה שהופרדה מחברת חשמל היא מנהל המערכת, כשלמעשה ההסכם הקיבוצי של עובדי חברת החשמל ימשיך לחול גם עליהם. החברה אמורה לצמצם את מצבת כוח האדם שלה בשיעור נמוך מהמתוכנן ובתמורה לכך חולקו הטבות לעובדים (מענק, שכר ופנסיה) בסך 7 מיליארד שקל שישולמו מהעלאת תעריף החשמל וישולמו על ידינו.

למען ההגינות חשוב לציין שכחלון כן הוביל רפורמות מול קבוצת כוח חזקה – הבנקים, וכן הוביל יחד עם שר הכלכלה ממפלגתו, אלי כהן, רפורמה חשובה במכון התקנים שתאפשר כניסה של מכוני בדיקה עצמאיים, שיתחרו במכון התקנים. ועדיין, יותר מדי פעמים שר האוצר שיתף פעולה עם ההסתדרות – בניגוד לאינטרס הציבורי.

שר האוצר משה כחלון

למה? אולי כי לשר אוצר שלא מעוניין בטיפול ברפורמות הדורשות חיכוך עם ועדים – שיתוף פעולה עם ההסתדרות יכול לספק שקט תעשייתי חשוב. לשני שרי האוצר האחרונים, כחלון ולפיד, הסוגיה העיקרית בה ביקשו לטפל הייתה מחירי הדיור. עבור שר אוצר יכול להשתלם "לאבטח חזית" באמצעות שיתוף פעולה עם ההסתדרות והימנעות מרפורמות יסודיות הנוגעות לתעסוקה – בתמורה לשקט וחופש פעולה בתחום אחר – הדיור. לדוגמא, הרפורמה בכוח אדם בשירות המדינה יושמה באופן חלקי בלבד. בנוסף, כחלון בלם את האפשרות ל"בוררות חובה" שניסה לקדם רה"מ בנימין נתניהו (). ההצעה ביקשה לצמצם את כוחם של ועדים בענפים חיוניים כמו נמלים וחשמל – כדי שאלו לא ישתמשו בכוחם המיוחד "לכבות את השאלטר" בשביל לסחוט הטבות. נתניהו העלה את הסוגיה כמה פעמים לאורך הקדנציה. כחלון – התנגד והחוק חזר למגירה. 

לאחר שסקרנו בקצרה את האינטרסים הפוליטיים, אולי כדאי לנסות ולהסביר עוד מוטיבציה לקשר החם: כסף. לפוליטיקאים בישראל קשה לגייס כספים. לפי החוק קיים איסור תרומה של תאגידים (חברות, עמותות וכו') למפלגות ולמועמדים, וכן קיימת מגבלה על הסכום שיכול אדם פרטי לתרום לפוליטיקאים ומפלגות. כספים אלה אף כפופים לביקורת של מבקר המדינה. כסף למימון בחירות הוא משאב יקר עבור פוליטיקאים, וכסף סמוי מן העין אפילו יקר יותר. במאה הקודמת נהגו פוליטיקאים לתגמל את אנשי המנגנון הקרובים להם במשרות (ג'ובים) בשירות המדינה בגופים הכפופים להם. כיום, לאור הפיקוח ההדוק, הטבה עם מקורבים הפכה קשה יותר (ולעתים לא חוקית). זוהי עובדה שחשוב לזכור לקראת ההמשך.

מה יוצא מזה לכחלון? הכירו את מפלגת כולנו בהסתדרות

שיתוף פעולה האדוק בין השניים לא מסתכם בקידום/טרפוד חוקים. הוא  כולל תיאום תקשורתי והקצאת פעילי שטח של ההסתדרות לטובת כחלון.

אבל זו רק ההתחלה. ההסכם הזועק ביותר שנצפה לאחרונה במימון המפלגות בהסתדרות הוא ההסכם של מפלגת כולנו עם סיעת "עוגנים" בהסתדרות, בראשות אבי ניסנקורן. כמפלגה חדשה שהוקמה רק לפני הבחירות האחרונות (2015), כולנו מן הסתם לא זכתה לנציגות בהסתדרות משום שלא היו לה פעילי שטח ומוסדות ותיקים כמו למפלגות האחרות. אלא שהפלא ופלא, בבחירות להסתדרות במאי 2019 נולדה מפלגת כולנו בהסתדרות.

יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן

על מנת להקים מפלגה בהסתדרות יש לאסוף 5,000 חתימות של חברי הסתדרות. אתגר לא פשוט למפלגה חדשה שטרם גיבשה מערך שטח אפקטיבי בקרב חברי הסתדרות. על פי פרסום בגלובס, מערך כזה לא בדיוק הוקם – הוא הושאל. לכאורה, ניסנקורן דאג שמצדדיו בהסתדרות יירתמו לטובת כחלון.

אם לסכם, בין שר האוצר משה כחלון לאבי ניסנקורן נוצר קשר משמעותי. נראה שהקשר הזה לא מבוסס רק על שותפות אידאולוגית ופוליטית אלא גם על אינטרסים צרים. לכאורה סייע ניסנקורן לכחלון להקים מפלגה בעזרת פעילי שטח שלו. לפי הפרסום של מורן אזולאי מ-ynet מפלגת כולנו קיבלה גם כמה משרות בהסתדרות ובארגונים המסונפים אליה.

רומן 2: ההסתדרות והליכוד

בואו נבחן כיצד שלח יו"ר ההסתדרות במקביל שלוחות במפלגת השלטון. הנציג הבכיר של ההסתדרות בליכוד הוא השר חיים כץ. במשך שנים עמד כץ בראשות ועד העובדים של התעשייה האווירית במקביל לכהונתו כחבר כנסת, עד שמונה לתפקיד שר הרווחה ופרש. בנו, יאיר כץ, נבחר לעמוד ברשות הוועד. לחיים כץ כוח כפול: מצד אחד הוא עומד בראשות קבוצת כח גדולה בתוך מפלגת השלטון ומצד שני עומד בראש סיעת עוז בהסתדרות. סיעת עוז היא השותפה הבכירה של סיעתו של ניסנקורן בהסתדרות, ובהסכמים הקואליציוניים שנחתמו לפני הבחירות להסתדרות סיעת עוז קיבלה 19.18% ממספר המושבים של עוגנים. מפלגת הליכוד, לעומת זאת,  קיבלה רק 10% ממספר המושבים של סיעת עוגנים.

חיים כץ וניסנקורן הם שותפים פוליטית. ניסנקורן מבטיח לעצמו אלפי קולות ממושמעים בבחירות בהסתדרות ושותפות עם שר בכיר בליכוד, המכהן גם כיו"ר מרכז הליכוד, דבר שמעניק לו כוח עצום על מנגנון המפלגה ועל שאר השרים וחברי הכנסת מהמפלגה.

השר חיים כץ עם יו"ר ההסתדרות לשעבר, ח"כ עמיר פרץ

בפריימריז של הליכוד נבחרו גם פנחס עידן (במקום ה-19), המכהן כיו"ר ועד העובדים של רשות התעופה. ניסנקורן היה מעורב גם בתרגיל מפוקפק שנועד לסייע לעידן להתמודד, על אף שהחזיק בתפקיד ציבורי (הפתרון היה להוריד את עידן בארבע דרגות – וכך הפך לעובד זוטר). עידן נאלץ לבסוף לפרוש מרשימת הליכוד לכנסת. מועמדת נוספת שנבחרה במקום ריאלי (23) היא אתי עטיה, שכיהנה כ-17 שנים כראש לשכתו של חיים כץ.

בפועל, יהיו לפחות 3 חברי כנסת ממפלגת השלטון שיקדמו את האינטרסים של ההסתדרות ויבלמו מהלכים שיפגעו בה – גם אם המהלכים הללו לטובת הציבור הרחב.

רומן 3: ההסתדרות והעבודה

ואם זה לא מספיק, הבחישה של ניסנקורן הגיעה אף ליריבה המרה של הליכוד: מפלגת העבודה. יו"ר ההסתדרות פרסם לפני הפריימריז במפלגה רשימת מומלצים (בתמונה). ניתן לראות כי בעשירייה הראשונה של מפלגת העבודה נמצאים ארבעה מהמומלצים של ניסנקורן (שמולי, מיכאלי, סויד ופרץ) ושלושה נוספים בעשירייה השנייה (סעאד, בירן ופדידה). לולא השריונים ברשימה, מצבם של המומלצים של ניסנקורן היה טוב יותר.

דחה את הפריימריז, יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי

במפת הח"כים תוכלו לראות שחלק לא מבוטל מחברי הכנסת מהמחנה הציוני הצביעו נגד / נעדרו מהצבעות לגבי שקיפות באגודות עות'מאניות (לבני, יחימוביץ', נחמיאס-ורבין, שמולי, ברלב ועוד). זה לא הכל. יוסר ורטר פרסם בהארץ שאבי גבאי אף דחה את הפריימריז במפלגת העבודה כדי שיתאים ללו"ז של ניסנקורן. מסתבר, שהפריימריז תוכננו ליום בו ניסנקורן שהה באילת עם ראשי המרחבים בהסתדרות ועסקנים נוספים.

קידום ח"כים בפריימריז משתלמת עבור ניסנקורן. כך הוא דואג שיהיו ח"כים שיצביעו נגד החלת שקיפות באגודות העות'מאניות (בין היתר, ההסתדרות). מיקי רוזנטל סיפר איך זה עובד: "ניסנקורן הוציא רשימה של מומלצים בפריימריז האחרונים של מפלגת העבודה, שנכללו בה כל חברי הכנסת המכהנים של העבודה – מלבד מיקי רוזנטל". הסיבה: "בגלל שאני תמכתי בחוק האגודות העות'מאניות שמבקש להחיל שקיפות גם על הפעילות של ההסתדרות".

רומן 4: ההסתדרות וכחול-לבן

ועכשיו לדובדבן: אחרי שניסנקורן וההסתדרות הצליחו לבסס השפעה פנימית בכל המפלגות האלו, ב-16.02.19 התבשרנו שניסנקורן מצטרף בעצמו לרשימת "חוסן ישראל-תל"ם" בראשות הרטמכ"לי לשעבר בני גנץ ובוגי יעלון, שלאחר מכן התאחדו עם "יש עתיד" בראשות לפיד. לא פחות. תבינו את האבסורד – אחרי כל הבחישות של יו"ר ההסתדרות בשאר המפלגות, הוא הצטרף לאחרת ואף עשוי למצוא עצמו, כך סיכם עם גנץ, בסוף מעל כולם – כשר אוצר או שר הכלכלה. בנוסף, יו"ר המטה שלו בהסתדרות עו"ד עינב קאבלה שובצה במקום ה-37 ברשימת כחול-לבן.

אם יש מקרה שעשוי להוות טעימה עבורנו להתנהגותו כפוליטיקאי של ניסנקורן הוא השקיפות בהסתדרות. השרה שקד פרסמה לאחרונה תקנות לשקיפות באגודות העות'מאניות (וביניהן ההסתדרות). ניסנקורן בחר להגיב בפנייה ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה שיעצור את פרסום התקנות (וסורב). מדוע מנהיג פוליטי מתנגד לשקיפות בתקציב עתק של גוף ציבורי? האם מאות אלפי חברי ההסתדרות לא זכאים לדעת לאן הולך הכסף שלהם?

היד הארוכה של ההסתדרות ברוב המפלגות המרכזיות לא נובעת ממניעים אידאולוגיים – אלא מהרצון להגן על האינטרסים של הארגון העוצמתי, הנהנה מפיקוח עות'מאני – שקיים חלקית בעידן הנוכחי – על תקציבו האדיר. כתוצאה, בכנסת ה-21 ניתן להניח שנראה רפורמות מבניות רחבות, הכוללות התייעלות ושיפור פריון במגזר הציבורי, מתקשות להתקדם. הסיבה: ההסתדרות דואגת לח"כים מכל הגוונים, מאבטחת לעצמה חיילים בכל קואליציה שתקום, כדי לוודא שלא יזיזו להם את הגבינה.

*

כל הגורמים המוזכרים, כאיש אחד, סירבו להגיב לדברים.

*

אלון תובל הוא מנכ"ל עמותת תחרות – התנועה לחירות בתעסוקה – גוף א-מפלגתי המצהיר על עצמו כי פועל "לקידום שוק תעסוקה גמיש המאפשר חופש מהתאגדות לצד החופש להתאגד באופן וולנטרי" ומבקש לשנות את תפקידם של ארגוני עובדים בישראל מגופים הבולמים שינוי לכאלה המסייעים לעובדים להסתגל לשינויים. המשמעות היא, בין היתר, התנגדות לפעילותה של הסתדרות העובדים (בראשות ניסנקורן), ויש לקחת זאת בחשבון בעת קריאת הטור.