פוסטים

עונת איחודי המפלגות: התקשורת כשדכנית

היחסים בין הפוליטיקאים לתקשורת בישראל לא תמיד אידיליים, אבל במערכת הבחירות הנוכחית יש לה תפקיד חשוב כשדכנית. איך סייעה התקשורת לזווג זיווגים ולאחד מפלגות ורשימות?

| חגי אלקיים-שלם – "הספינר" |

ביום חמישי האחרון הוגשו הרשימות הסופיות לבחירות לכנסת ה-22, ובכך תמה עונת החתונות הפוליטיות. מספר שיא של רשימות איחדו מפלגות שונות: הימין המאוחד מורכב מהימין החדש, מהבית היהודי ומהאיחוד הלאומי; המחנה הדמוקרטי מאחד את מרצ, ישראל דמוקרטית והתנועה הירוקה; הרשימה המשותפת מאגדת את את חד"ש, תע"ל, רע"ם ובל"ד, כמו בבחירות 2015; ומפלגת העבודה התאחדה עם גשר. חלק מהאיחודים מפתיעים יותר ואחרים פחות, אבל אף אחד מהם לא קרה מעצמו. 

השושבינה המפתיעה בכל האיחודים, שסייעה להם לקרות, היא לא אחרת ממי שפוליטיקאים רבים אוהבים לתקוף: התקשורת.

איחודים הם אף פעם לא דבר קל. תמיד יש מי שצריך לוותר על המקום הראשון. תמיד נדרש משא ומתן קשוח כדי לקבוע מי יוצב באיזה מקום. לעיתים, תתפלאו, יש גם סוגיות שחורגות משיקולים אישיים: חיכוכים אידיאולוגיים על המצע והחזון. וכשבשני צידי המתרס משובצים אנשים שיש להם אגו לא קטן (בכל זאת פוליטיקאים), צפויים הרבה מכשולים בדרך. 

לצדדים המעוניינים באיחוד יש דרכים להתמודד עם מכשולים: הבטחות, איומים ופשרות. אבל במהלך החודש האחרון ראינו את כל המפלגות ששאפו להתאחד משתמשות דווקא בתקשורת כדי להפעיל זו על זו לחצים, בשביל לשפר את עמדות הפתיחה שלהן במשא ומתן.

נדגים זאת בשתי רשימות מאוחדות חדשות: המחנה הדמוקרטי והימין המאוחד.

המחנה הדמוקרטי: חדשות ממוחזרות

האיחוד במחנה הדמוקרטי לווה בסיקור תקשורתי כבד. הצעד המרתק ביותר בתהליך היה, למעשה, ההתנצלות הפומבית של אהוד ברק כלפי הציבור הערבי בישראל על אירועי אוקטובר 2000. נסביר.

לאלו שהספיקו לשכוח, באוקטובר 2000 התקיימו הפגנות רבות של הציבור הערבי בישראל בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה. בעת פיזור ההפגנות נהרגו 12 ערבים אזרחי ישראל במסגרת עימותים עם המשטרה. האירועים היו קו שבר משמעותי ביחסם של ערביי ישראל עם המדינה בכלל ועם אהוד ברק, ראש הממשלה דאז, בפרט. עקב כך הציבור הערבי הצביע ברגליים ונמנע מהגעה לקלפיות בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בשנת 2001. להימנעות הזאת היה חלק מרכזי בהפסד המוחץ של ברק.

אהוד ברק

לו הייתם שומעים על הנושא רק מהתקשורת הישראלית של החודש האחרון, הייתם עשויים לחשוב שברק מעולם לא התנצל על התקרית עד כה – אבל מתברר שהוא דווקא כן. ההתנצלויות הראשונות הגיעו כבר ב-2001, במהלך קמפיין הבחירות, ועוד לפני כן – בנובמבר 2000 – החליטה הממשלה בראשות ברק על הקמת ועדת חקירה ממלכתית ("ועדת אור") כדי לחקור את האירועים. ברק אף אמר במפורש שהוא לוקח אחריות אישית על האירועים.

למרות זאת, ב-23 ביולי השנה התפרסם בעיתון "הארץ" טור דעה של חבר הכנסת עיסאווי פריג' (מרצ), ובו הוא פירט אילו דברים אהוד ברק צריך לומר ביחס לאירועי אוקטובר 2000. ותוך כמה שעות, הפלא ופלא, ברק התנצל בשידור חי. יריבים פוליטיים של ברק, מימין ומשמאל, ביקרו אותו אחרי ההתנצלות: חברי כנסת מהמפלגות הערביות תקפו אותו על כך שהוא חיכה 20 שנה כדי להתנצל (אף  שזה לא המצב), וב"כחול לבן" ובליכוד תקפו את ברק על התנצלות שנועדה לאפשר לו חיבור עם מרצ ולהציל אותו מאחוז החסימה. כך או כך, המהלך הושלם. 

מה קרה כאן? בפועל – כלום. כאמור, ברק התנצל על האירועים האלה כבר בשנת 2001. גם אז נראה שהיה מניע פוליטי להתנצלות, אבל בכל אופן אלו חדשות ממוחזרות. אלא שבמרצ היו צריכים שברק ינקוט פעולה ציבורית שתגרום להם להיראות כמו הצד החזק במשא ומתן לאיחוד המפלגות, והתנצלות פומבית היא פעולה מצוינת לשם כך. כאשר מוסיפים לתבשיל הזה את הצבתו של ניצן הורוביץ, יו"ר מרצ, במקום הראשון ברשימה המאוחדת, ואת נכונותו של ברק להציב את עצמו במקום העשירי ברשימה – מרצ יכולים להציג לציבור שלהם הישג ברור: איחוד שהושג מעמדת כוח, ולא מעמדת חולשה.

יו"ר מרצ ניצן הורביץ

הסיפור האמיתי כאן הוא העובדה שהתקשורת בחרה לתת יד למהלך. הכותרת "אהוד ברק מתנצל" נשמעת טוב, אך היא כמעט חסרת כל ערך חדשותי לאחר שברק התנצל כבר לפני 18 שנה. אבל מכיוון שיש כאן סיפור דרמטי, התקשורת רוצה לעסוק בו. יש בו כל מה שצריך: מהפרק הראשון, שבו ח"כ עיסאווי פריג' מבהיר שלא יהיה איחוד בלי התנצלות (קונפליקט); עבור בפרק השני, שבו ברק מתנצל (הכאה על חטא ושינוי של הדמות הראשית) ובפרק השלישי, שבו ברק מותקף גם מימין וגם משמאל (העלילה מסתבכת); וכלה ב'סוף הטוב', שבו ברק ומרצ מתאחדים לרשימה אחת בבחירות.

גם אהוד ברק וגם מרצ ידעו שמדובר בעיקר בהצגה. אחרי האיחוד ח"כ עיסאווי פריג' אפילו התפאר בכך שהיה מדובר במהלך מכוון, שנועד לתפור את החיבור בין ברק למרצ. התקשורת מצידה קיבלה סיפור, וברובה לא חששה לשמש כגורם מתווך בין המפלגות, אם המשמעות היא רייטינג.

הימין המאוחד: משחקי הכס

גם הימין המאוחד חווה חבלי לידה לא פשוטים, וגם במקרה זה התקשורת שימשה כמתווכת יעילה.

אחד המהלכים המורכבים באיחוד היה בחירת היו"ר. לכאורה, היה ברור שאיילת שקד צריכה לעמוד בראש הימין המאוחד: סקרים הוכיחו שהיא פופולרית יותר מכל אחד מהמועמדים האחרים (פרץ, סמוטריץ', בנט) בקרב ציבור המצביעים של הימין החדש. היא גם נתפסת מנוסה וממולחת יותר מרפי פרץ – פחות פליטות פה, יכולת טובה יותר להתמודד עם ראיונות מאתגרים ותדמית ציבורית נקייה. אולם פרץ לא נכנע ללא קרב, ובימים שלפני סגירת האיחוד ראינו את המלחמה על הובלת הרשימה מתנהלת בעיקר בתקשורת, משני הצדדים: התומכים בשקד והמתנגדים לה.

יו"ר הימין המאוחד איילת שקד

מצד מתנגדיה של איילת שקד, הספין המוביל היה הטענה שהיא לא תמליץ על נתניהו להרכבת הממשלה בפני נשיא המדינה אחרי הבחירות. הטענה התבססה על כך שבריאיון למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" אמרה שקד שהיא לא תמליץ על נתניהו בכל תנאי – אלא רק בתנאי שיקים ממשלת ימין. המטרה של שקד בהצהרה זו ברורה: היא רוצה לוודא שהימין המאוחד לא נתפס כמובן מאליו עבור נתניהו, כדי למנוע ממנו למשוך את קולותיהם של בוחרי הימין המאוחד ואז להקים ממשלת אחדות עם בני גנץ. אבל בין הדברים שאמרה שקד ובין האופן שבו הציגו אותם בתקשורת גורמים שפחות מחבבים אותה – יש פער גדול. המטרה הייתה לשדר שהבחירה באיילת שקד מסוכנת עבור מי שתומך בממשלה בראשות נתניהו.

טביעות האצבעות של בנימין נתניהו במהלך הזה לא היו נסתרות במיוחד, והתקשורת נטשה במהרה את הפרשנות לדבריה של שקד ועברה לספר סיפור אחר: איך נתניהו מנסה לעצור את הצבתה של איילת שקד במקום הראשון. הסיפור הזה, שסופר בעיקר באמצעות ההקלטות של מיכל פרץ (אשתו של הרב רפי פרץ) בחדשות 12, ביקש להכווין את הציבור לפרש אחרת לגמרי את הפיצוץ במשא ומתן: זהו אינו דיון על עקרונות, ואפילו לא על הסיכוי של הימין להנהיג את המדינה; לפי פרשנות זו אנחנו עדים למלחמה אישית – בנימין ושרה נתניהו מנסים לעשות הכל כדי למנוע מאיילת שקד להוביל את איחוד הימין. 

במסגרת ההקלטות שהתפרסמו נחשף גם עוד ספין שלא הצליח להגיע לתקשורת – הטענה שאיילת שקד, בהיותה שרת המשפטים, תפרה תיקים לנתניהו.

בצלאל סמוטריץ'

גם כאן ששה התקשורת ברובה לפרסם נרטיבים דרמטיים, גם אם ההוכחות להם קלושות: האם איילת שקד תבגוד בנתניהו ובימין? האם היא תפרה תיקים לנתניהו? האם נתניהו מתערב במשא ומתן לאיחוד הימין בצורה לא תקינה? והאם הדמות השערורייתית ביותר בעונה הנוכחית של הסדרה הקרויה "מדינת ישראל", שרה נתניהו, מעורבת גם במקרה הזה? כל השאלות הללו מדביקות אותנו למסכים, ולכן לא מפתיע שהתקשורת העלתה אותן לשידור – ובכך סייעה לצדדים השונים להשפיע על דעת הקהל, אף שכמעט שום פרט ענייני על המשא ומתן לא היה ידוע.

לא רציונלי ולא במקרה: למה התקשורת מעורבת כל כך בתהליכי המשא ומתן?

כאמור, משא ומתן בין פוליטיקאים הוא תהליך מורכב, ואחד הפנים החשובים בו הוא איך תוצאותיו ישפיעו על התדמית הציבורית של כל אחד מהצדדים. הרכיב הזה הוא שגורם לכך שפעמים רבות מאוד המשא ומתן ירחיב את גבולותיו ויגלוש אל מחוץ לחדר.

בצוות המשא ומתן של מפלגות יימצאו תמיד יכלול גם אלו שינסו להדליף מידע לתקשורת, כדי להשפיע על דעת הקהל – שמועות על דרישה מופרזת של אחד הצדדים; ציון של מעורבות גורם שלילי שלא אמור להיות קשור לתהליך; הפצת שמועות על צד יריב שנוקט צעדים נואשים כדי לא להישאר מחוץ למשחק; ופעמים רבות הפצת סקרים מוזמנים, שכמובן פועלים לטובת המפלגה או המועמדים שטרחו להפיץ אותם.

כמה מילים על סקרים כספינים

בשלבים האחרונים של משא ומתן, בדרך כלל נראה הרבה סקרים בתקשורת שמעלים שאלות "מה אם". לפני שהסתיים המשא ומתן בין מפלגות הימין על האיחוד ביניהן, ועל מי יוצב בראש, ראינו מגוון סקרים כאלה: סקרים שמנבאים לאיחוד 13 מנדטים (או 12 מנדטים, תלוי את מי שואלים ומתי) אם איילת שקד עומדת בראשו, או סקר שמראה שהציבור הדתי לאומי מעדיף את שקד בראש. בחלק מהמקרים מדובר בסקרים מוזמנים – סקרים שהמועמדים עצמם מזמינים כדי להוכיח שהם המתאימים ביותר לעמוד בראש – ובמקרים אחרים מדובר בסקרים שכלי התקשורת מוציאים בעצמם.

הבעיה הגדולה היא שסקרים כאלה הם לא אמינים – כל סקרי "מה אם", ששואלים שאלות בנוסח "ואם מפלגת כחול לבן הייתה מתפלגת מיאיר לפיד ומתאחדת עם יולי אדלשטיין, למי היית מצביע?", הם סקרים שהדיוק שלהם מוטל בספק. המשיבים יודעים היטב מה התשובה שעורכי הסקר רוצים לשמוע, והתשובות שלהם מוטות בהתאם. בנוסף, כשמבקשים ממשתתפים בסקר לדמיין מצב חלופי, לרוב הם ידמיינו אותו באופן שלא תואם את המציאות – למשל, אוהדיה של איילת שקד יכולים לדמיין איחוד מפלגות שהיא מובילה, שהמצע שלו קרוב יותר לעמדותיהם מאשר המצע של הימין המאוחד בפועל. בכל מקרה, תמיד צריכים להיות סקפטיים כלפי סקרים כאלה: הם מאד לא טובים בלייצג את עמדות הציבור האמיתיות כלפי איחודים וחיבורים. ואז אנחנו נותרים עם אותה השאלה: למה התקשורת מפרסמת משהו, אם היא יודעת שהוא לא נכון?

אפשר להבין את הרעב של התקשורת לסקופים ולמעורבות בתהליכים שלרוב מתרחשים מאחורי הקלעים ואין לה דריסת רגל בהם. אבל האמת היא שכדי לא לשחק לידיים של הפוליטיקאים, במשא ומתן ממושך התקשורת חייבת להמתין בסבלנות, להזכיר לציבור שכרגע כל מה שיוצא מחדר המשא ומתן הוא ספינים שנועדו להשפיע על השיחות, ולעדכן כשיהיו תוצאות. התקשורת, ככלב שמירה דמוקרטי, אמורה להיות אחראית. התקשורת אמורה לספר לציבור את מה שחשוב עבורו, לא רק את מה שמעניין אותו.

אבל הרוב לא ילחץ על כותרת שמבשרת "עדיין אין חדש". כך שלכלי התקשורת המסחריים ורודפי הרייטינג אין כמעט ברירה אלא לחפש את הרכילות – ועל הדרך לשווק את הספינים ששני הצדדים מנסים למכור (וזו כמובן הסיבה שאנחנו חושבים שצריכים בארץ יותר כלי תקשורת עצמאיים כמו "שקוף", שמונעים מתמריצים אחרים). 

אולי אי אפשר לצפות מהתקשורת לשנות את אופן הסיקור של נושאים כאלו כל כך מהר – אבל אנחנו בהחלט מעודדים אתכם ואתכן להסתכל אחרת על הכותרות, ולנסות לזהות מתי דיווח חדשותי הוא בעצם עוד מהלך במשא ומתן שמישהו או מישהי רקחו מאחורי הקלעים.

חשיפה: כמה כסף הוציאו המתמודדים במפלגות על הפריימריז?

לראשונה, בבחירות האחרונות קיבלו הח"כים שהתמודדו בפריימריז מענקים מקופת המדינה של עד 324 אלף שקל. רובם מיצו אותו עד תום – גם אלו שהובסו. משה מזרחי, יריב לוין ואילן גילאון היו הכי חסכנים. מצטייני השקיפות: מיקי זוהר, שרן השכל וזאב אלקין מהליכוד, ומוסי רז ממרצ

| עידן בנימין ותומר אביטל |

בכנסת ה-20 קידם דוד אמסלם (הליכוד) חוק שנתן המון כסף ציבורי לחברי הכנסת המתמודדים בבחירות מקדימות (פריימריז) במפלגתם. באופן כללי, אנחנו בעד מימון ממלכתי שמנתק את ההון מהשלטון (לדוגמא במימון בחירות). אלא שהחוק של אמסלם היה מחורר ואף נאבקנו בחלק מסעיפיו מחשש שכנסת ישראל תהפוך לבית לורדים, בו הח"כים במפלגות דמוקרטיות (הליכוד, העבודה, מרצ ובזמנו גם הבית היהודי) לא יתחלפו לעולם.

למה? החוק העניק לכל חבר כנסת עד 324 אלף שקל (תלוי בגודל המפלגה) להתמודדות. כסף שאיננו שקוף ולא מותנה בזכייה של המועמד. אפס סיכון עבור הח"כ המכהן במיצוי הכסף עד תום – מקסימום סיכון לציבור בתוספת חוסם עורקים סביב הדמוקרטיה שלנו, שימנע מדם חדש לזרום אליה.

תקציב הפריימריז החדש של הח"כים מבוקר על ידי מבקר המדינה, אך משולם על ידי הכנסת. בעיקרון, אין שום אפשרות לדעת לאן הלך הכסף – אך לאחר מאבק הצלחנו ב"שקוף" לקבל את הנתונים לידינו, והיום אנחנו חושפים: כמה כסף משך כל ח"כ וכמה השיב לקופה הציבורית.

התוצאות המלאות לפניכם.

מענקים לח"כים מכהנים

בליכוד – עד 324 אלף שקל לח"כ

בליכוד כל הח"כים שכיהנו בכנסת ה-20, למעט בני בגין, התמודדו בבחירות המקדימות לכנסת ה- 21. כמעט כולם מיצו את הכסף עד האגורה האחרונה. לחברי הליכוד גם עמד התקציב הגדול ביותר (הסכומים בין המפלגות שונים – בהתאם לגודל הגוף הבוחר – כמות המצביעים בפריימריז).

מי שכן החזיר כסף הם יריב לוין (השיב 72 אלף שקל), חיים כץ (30 אלף שקל), יולי אדלשטיין (23 אלף שקל) וזאב אלקין (12 אלף שקל). איוב קרא, נאוה בוקר, ירון מזוז ואורן חזן הוציאו את כל הכסף – 324 אלף שקל ולא הצליחו להיבחר. על מה הם הוציאו את הכסף? כאמור אי אפשר לדעת. ח"כ אמסלם טרפד את ההצעה שלנו במהלך דיוני החוק – שהתקציב יהיה שקוף. זאת למרות שמדובר בכספי ציבור, ואין שום סיבה שהם יהיו סודיים.

מבין מי שלא היו חברי כנסת ונבחרו: קרן ברק הוציאה 182 אלף שקל ומולא פטין 198 אלף. הם קיבלו את הכל חזרה – כי נבחרו. ניר ברקת, הח"כ העשיר במשכן, הוציא את מלוא הסכום – 322 אלף שקל וקטרין שטרית הוציאה 313 אלף שקל.

כל הארבעה קיבלו את המענק המלא לאחר הבחירות. כלומר, הם יחזירו את הכספים לתורמים שלהם, על חשבון הציבור הרחב.

לרשימת ההוצאות המלאה

שם חבר הכנסת סכום מהמענק שהוציא
צחי הנגבי 323,830
גילה גמליאל 323,830
דוד ביטן 323,830
ציפי חוטובלי 323,830
מכלוף מיקי זוהר 323,830
איוב קרא 323,830
נאווה בוקר 323,830
ירון מזוז 323,830
אורן אסף חזן 323,830
שרן השכל 323,830
אמיר אוחנה 323,830
יהודה גליק 323,830
אסנת הילה מארק 323,830
יואב גלנט 323,830
ניר ברקת 323,830
אופיר אקוניס 323,530
אברהם נגוסה 323,261
ישראל כץ 322,830
ענת ברקו 322,644
גלעד ארדן 322,593
נורית קורן 322,186
יובל שטייניץ 322,111
מירי רגב 322,042
אבי דיכטר 317,812
יואב קיש 317,429
דוד אמסלם 317,371
שטרית קטרין 313,365
זאב אלקין 312,022
יולי יואל אדלשטיין 300,830
חיים כץ 294,230
יריב לוין 251,732
מולא פטין 198,188
ברק קרן 182,706

פנינו לכל הח"כים של הליכוד שקיבלו מענק בבקשה לקבל את פירוט ההוצאות שלהם. רק יהודה גליק, זאב אלקין, שרן השכל ומיקי זוהר מסרו לנו את ההוצאות. אך גם כאן יש הבדל. זוהר השכל ואלקין מסרו לנו את הפירוט המלא והלא מצונזר של הוצאות הפריימריז.  

זוהר השקיע יותר כסף בעיתונות מודפסת, גליק בפייסבוק, אלקין בפרסום שטח והשכל על ייצוג משפטי

אז לאן הלך הכסף?

  • מיקי זוהר הוציא 50 אלף שקל לפרסום בידיעות אחרונות, 52 אלף שקל לפרסום בישראל היום 29 אלף שקל לפרסום בג'רוזלם פוסט. ועוד 2,500 שקל לפרסום בעיתון מקומי בקרית גת ("מה נשמע בקרית גת"). על פרסום בפייסבוק הוציא כ-20 אלף שקל.
  • נקודה נוספת שעולה מרשימת ההוצאות: זוהר שילם לחמישים פעילים שונים סכומים של 500 – 1000 שקל. מוזמנים לעבור על רשימת ההוצאות ולספר לנו אם אתם מוצאים משהו מעניין.
  • גליק לעומת זאת שילם סכומים קטנים יותר לעיתונות – כ-17 אלף שקל לעיתון ישראל היום ו כ-9 אלף שקל לעיתון בשבע. על פרסום בפייסבוק שילם כ-45 אלף שקל ולייעוץ אסטרטגי 69 אלף שקל.
  • אלקין מצידו שכר משרדים בשמונת אלפים שקל והשקיע רבות בפעילות שטח ומרצ'נדייז, כ-120 אלף שקל סה"כ.
  • השכל השקיעה 31 אלף שקל לפרסום ממומן בפייסבוק, 60 אלף לפעילי יום בחירות והוצאה חריגה באופייה: 41 אלף שקל למשרד ברנדס אמיר לטובת ייצוג לאחר הפריימריז, כאשר נאבקה על מיקומה ברשימת הליכוד. מתוך הנתונים שמסרה לנו השכל נראה כי היא חרגה מההוצאות שהוקצו לה בחוק הפריימריז, ככל הנראה בכ-13 אלף שקלים שיצאו מכיסה האישי. מלשכתה מסרו כי הם מחכים לניתוח שיערכו נציגי המבקר ויפעלו בהתאם להנחיותיו. עוד ביקשו להדגיש, כי במהלך כל קמפיין פוליטי ישנן הוצאות לא צפויות עקב תקלות. כך למשל, ח"כ השכל נאלצה לשלם מכיסה קנסות בגובה של 10,000 שקלים בגין ציוד שניזוק. הוצאה זו גם כן נכנסה לדו"ח והובילה לחריגה המדוברת.

לרשימת התגובות המלאה של חברי הכנסת מהליכוד

יואב גלנט – לא ענה.

אסנת הילה מארק – לא ענתה.

יהודה גליק – ענה ופרסם.

אמיר אוחנה – לא ענה.

שרן השכל – "ח״כ השכל בעד שקיפות מלאה ולא תהיה לה שום בעיה להעביר את פירוט הוצאותיה. החוק קובע כי כל אחד מחברי הכנסת אשר מתמודדים בפריימריז יקבל תקציב לפי קריטריונים וצרכים שנקבעו מראש. כחברת כנסת צעירה שמתמודדת לראשונה בפריימריז הארציים ולצידה מועמדים חזקים ביותר, בעלי היסטוריה וותק רב בליכוד, מן המצופה שח״כ השכל תנהל קמפיין איכותי ומושקע כדי להצליח ולהישאר בעשייה הציבורית והפרלמנטרית. כידוע, מפלגת הליכוד היא המפלגה הגדולה ביותר ולכן על המועמדים להגיע לקהל יעד נרחב מאוד". פרסמה דיווח מלא.

אורן אסף חזן לא ענה.

ירון מזוז – לא ענה.

נורית קורן – לא ענתה.

אברהם נגוסה – לא ענה.

אבי דיכטר – "העברנו את המידע הרלוונטי למבקר המדינה".

נאווה בוקר – לא ענתה.

איוב קרא – לא ענה.

ענת ברקו – לא ענתה

מיקי מכלוף זוהר – ענה ופרסם במפורט.

דוד ביטן – מיוזמי החוק – לא ענה.

דוד אמסלם – מסר בתגובה: "הוצאנו הוצאות רגילות, על קמפיין סטנדרטי לחלוטין. פייסבוק, גוגל וכו'. יום בחירות–השכרת שטחים לעמדות פעילים.  חומרי הסברה, גזיבו, שולחנות, פעילים. זה כל הסיפור. מעבר לזה, אין מה להתייחס. ניהלנו תקציב בהתאם לכל הדרישות. לא חרגנו ולא היה שום דבר שמצריך התייחסות שלנו".

במילים אחרות: מי שיזם את החוק  סירב לחשוף שקל ממה שהוציא.

ציפי חוטובלי – לא ענתה.

יואב קיש – "השימוש בתקציב הפריימריז שהוקצה לחברי לחברי הכנסת נעשה על פי הנחיות מבקר המדינה, לפי החוק החדש ובהקפדה יתרה.כמו כן נמסר דיווח מסודר למבקר המדינה בביקורת רואה חשבון."

חיים כץ מסר: "סך תקציב הבחירות שניצל שר העבודה והרווחה חיים כץ עמד על 293,234 ש"ח והתפלג באופן הבא (החוק מתיר תקציב נרחב יותר כידוע לך):

  1. ארגון (אגרת רישום+ שכר טרחה לרו"ח) 17,000 ש"ח.
  2. פעולות הסברה, פרסום ויח"צ: 90,994 ש"ח.
  3. הוצאות ביום הבחירות ( שכר פעילים ועזרי נוכחות בקלפיות) 185,240 ש"ח.

אופיר אקוניס – לא ענה.

גילה גמליאל – לא ענתה.

יובל שטייניץ – לא ענה.

צחי הנגבי – לדבריו "דו״ח ההוצאות נמסר כחוק למבקר המדינה. אם המבקר יחליט לחשוף את הוצאות המתמודדים, השר הנגבי לא יביע התנגדות". בקיצור- סירב לחשוף. השר הנגבי ציין בדו״ח האמור כי נותרו בחשבון הפריימריז 15,818 ש״ח כהחזר לקופת המדינה.

יריב לוין – לא ענה.

זאב אלקין – ענה ומסר הוצאות מפורטות.

מירי רגב – "השרה רגב פעלה על פי הנחיות מבקר המדינה ולא חרגה מהסכום שהוקצב למתמודדים בבחירות המקדימות בליכוד. כל תיעוד ההוצאות דווח למבקר המדינה וכן הועברו לידיו האסמכתאות לכך, כנדרש על פי חוק".

ישראל כץ – לא ענה.

יולי אדלשטיין – לא ענה.

גלעד ארדן – לא ענה.

ניר ברקת – לא ענה.

קרן ברק – לא ענתה.

קטרין שטרית – ענתה כי תמסור רק לאחר פרסום דו"ח המבקר. כלומר הרבה אחרי הבחירות הבאות.

מולא פטין – לא ענה.

בעבודה: 222 אלף שקל תקרה מקסימלית לח"כ

בעבודה רק 13 מתוך 19 חברי כנסת התמודדו. וגם כאן איש לא חסך מהתקציב (על חשבוננו כמובן). מתוך הח"כים שהתמודדו ועדיין מכהנים: איציק שמולי לא החזיר ולו שקל אחד (כלומר מיצה את מלוא המימון), שלי יחימוביץ' החזירה כשלושת אלפים שקל, סתיו שפיר כחמשת אלפים ועמיר פרץ 1,800 שקל.

ח"כים נוספים שמיצו את כל הסכום אך לא נבחרו במקום ריאלי – סלאח סעד, לאה פדידה ונחמן שי. העלות הכוללת לציבור: כ-668 אלף שקל.

מצד שני, משה מזרחי השיב לקופה 176 אלף שקל. הסכום הכי גבוה שהוחזר מבין מתמודדי הפריימריז. מזרחי אף הצהיר על כך בפייסבוק לקראת הפריימריז וכתב: "אני סומך על קולם החופשי של אלפים רבים ומצטרפים חדשים, ולכן כמנהגי (למרות המימון המדינתי הפרוע שיוחזר על ידי ברובו) לא נפגיז אתכם בפירוטכניקה עתירת משאבים. אז במקום סרטון ובו נצורות וגדולות, שולח לכם זר פרחים שלי". מזרחי עמד במילה שלו.

שבת טובה לשלום. אם שאלתם, אז כן, גם אני מתמודד בפריימריז של מפלגת העבודה. למה? כי בזמן הקצר שחזרתי לכנסת, הספיק לי להבין…

Posted by ‎משה מזרחי‎ on Friday, January 18, 2019

מיכל בירן חשפה חלקית

מיכל בירן היא היחידה ממפלגת העבודה שמסרה לנו פירוט, אם גם חלקי, של הוצאותיה. מאחר והן לא מפורטות קשה ללמוד מה בדיוק נעשה עם הכסף. החלק הבולט הוא כי הוציאה 10 אלפים שקל לשכירת מטה ו-87 אלף שקל למשכורות – למה? לא ניתן לדעת. ביקשנו מבירן פירוט דומה לזה שנמסר בידי מיקי זוהר, אך טרם קיבלנו תשובה.

לרשימת ההוצאות המלאה

שם חבר הכנסת גובה ההוצאה
שלי יחימוביץ 219,430
סתיו שפיר 217,347
איציק שמולי 222,650
פרץ עמיר 221,002
עמר בר-לב 210,256
מרב מיכאלי 222,650
איתן כבל 204,977
רויטל סויד 219,416
מיכל בירן 209,412
נחמן שי 222,650
יוסי יונה 219,628
סאלח סעד 222,650
לאה פדידה 222,650
משה מזרחי 46,220

פנינו לכל הח"כים של העבודה שקיבלו מענק בבקשה לקבל את פירוט ההוצאות שלהם.

לרשימת התגובות המלאה של חברי הכנסת מהעבודה

שלי יחימוביץ – לא ענתה.

סתיו שפיר – הבטיחה שתמסור בהמשך, אך לא מסרה עדיין.

איציק שמולי – לא ענה.

עמיר פרץ – לא ענה.

עומר בר לב – "יש פרוט מלא אצל מבקר המדינה".

מרב מיכאלי – "פירוט ההוצאות שלי כמו של שאר המתמודדוים אצל מבקר המדינה וחשופים לציבור".  זה לא נכון.

איתן כבל – לא ענה.

רויטל סויד – לא ענתה.

מיכל בירן – מסרה חלקית.

נחמן שי – "פעלתי לפי החוק, מיציתי את ההקצבה ולא חרגתי. כך תקין".

יוסי יונה – "אנחנו בתהליך של הפיכתו של הדוח לדוח אינטרנטי; מסרנו אותו בפורמאט רגיל (קלסר עם דוח הכנסות והוצאות)".

סאלח סעד – לא ענה.

לאה פדידה – לא ענתה.

משה מזרחי – "מלכתחילה הודעתי (ראה בפייסבוק) שאיני מתכוון לנצל אגורה יותר ממה שהוצאתי מכספי בשני הפריימריז הקודמים שבהם השתתפתי, ומתכוון להחזיר את מרבית הסכום למדינה. ההוצאות הן בדיוק כמו בפעמים הקודמות. לדעתי זה ממילא מפורסם באתר המבקר לגבי הפריימריז הקודמים".

123 אלף שקל קיבל כל ח"כ מרצ

4 מתוך הח"כים שכיהנו התמודדו שוב. שלושה מהם: מיכל רוזין, אילן גילאון ועיסאווי פריג' גם נבחרו לכנסת. רוזין ניצלה את מלוא התקציב הציבורי שניתן בידיה לא השיבה אפילו שקל אחד לקופה. גילאון מצד שני השיב כ-43 אלף שקל.

לרשימת ההוצאות המלאה

שם חבר הכנסת גובה ההוצאה
מיכל רוזין 123,484
אילן גילאון 84,110
עיסאווי פריג' 122,009
מוסי רז 121,692

פנינו לח"כים של מרצ שקיבלו מענק בבקשה לקבל את פירוט ההוצאות שלהם. רק ח"כ מוסי רז מסר את פירוט ההוצאות המלא. מתוך הדיווח שמסר רז ניתן ללמוד כי השקיע 14 אלף שקל על יעוץ משפטי וכ-15 אלף שקל על פרסום בעיתון הארץ.

ח"כ מוסי רז

פירוט התגובות של מרצ

מיכל רוזין – לא ענתה.

אילן גילאון – "אמסור לאחר פרסום הדו"ח".

עיסאווי פריג' – "הדו"ח בעותק קשיח אתה מוזמן לקחת אותו מכפר קאסם".

מוסי רז – "גובה הסכום הגיוני בהתחשב במספר בעלי זכות הבחירה, במספר הקלפיות ובפיזור שלהן ברחבי הארץ". מסר  דיווח מלא.

להוציא את כל הכסף ולא להשיב אפילו אגורה נראה לנו מוזר ומדליק נורה אדומה.

תרחיש אחד שהח"כים הוציאו יותר ודיווחו על מלוא הסכום. אפשרות אחרת שיצא להם בול 323,830 בליכוד, 222,650 בעבודה ו-123,484 במרצ. בלי שקיפות – אי אפשר לדעת.

מענקים למועמדים שלא נבחרו

אחד המאבקים שניהלנו כשחוקקו את חוק המימון בפריימריז היה לשיפור השוויון בין הח"כים המכהנים לבין מתמודדים חדשים. במהלך הדיונים זכינו להצלחה חלקית כאשר אמסלם, בעזרת הייעוץ המשפטי של הוועדה, הציע שמתמודדים חדשים שלא נבחרו יזכו למימון חלקי אם יגרפו לפחות 60 אחוז ממספר הקולות שקיבל המועמד האחרון שנכנס לכנסת במפלגה.

נראה שבחלק מהמפלגות ההשפעה הייתה רחבה יותר. בליכוד והעבודה קיבלו את המענק רק שלושה: אלעד מלכא ומשה פסל מהליכוד ויאיר פינק מהעבודה. מלכא קיבל כ-49 אלף שקל מתוך 64 אלף שקל שגייס, פסל כ -39 אלף שקל ובכך כיסה את כל עלות הקמפיין שהוציא מכיסו ופינק 149 אלף שקל מתוך 253 אלף שקל שגייס.

במרצ לדוגמא 6 מתמודדים זכו למימון חלקי

מהרטה ברוך רון 97,122
אבי בוסקילה 69,525
גבי לסקי 94,438
אבי דבוש 62,123
יניב שגיא 72,850
עלי סלאלחה 53,490

ניתן לומר שככל שיש יותר מועמדים שלא נכנסו וקיבלו מענק כך התמורה והתחרות שוויונית יותר. מעניין גם לראות כי המענקים במרצ גבוהים יותר מאשר בליכוד. למה? ככל שהפער בין המקום האחרון לבין אלו שלא נכנסו קטן יותר כך המענק גדול יותר.

הלוואות

רק במפלגת העבודה השתמשו באופציית ההלוואה – שבה ניתן לקחת הלוואה באישור המדינה בתמורה לערבות בנקאית. בעקבות כך, אמילי מואטי חייבת 176 אלף שקל, מיכל צ'רנוביצקי 216 אלף וגברי בר גיל חייב 220 אלף שקל. כסף שעליהם להחזיר בחודשים הקרובים.

אגב, החוק לא תקף לבחירות לראשות המפלגה. הם נאלצים לגייס תרומות.

בשורה התחתונה: על מה ואיך הוציאו הח"כים את הכסף, למעט כמה צדיקי שקיפות, כנראה שלא נדע בקרוב. אבל כמה הם הוציאו סך הכל? התשובה היא 14.262 מיליון שקל. המון כסף, אך נמוך מהערכות האוצר סביב החקיקה שעמדו על כ-22 מיליון שקל. אבל מי יודע – אולי הבחירות החוזרות יביאו אותנו בסופו של דבר לאומדן האוצר.

*

נ.ב כל העסק הזה של בחירות נוספות עולה לנו כ-2.5 מיליארד שקל, ואנחנו מחכים לח"כים הגונים שירימו את הכפפה ויוותרו על חלק מההטבות בשנה השלמה בה הם בקושי עובדים). עזרו לנו.

מי הח"כים שהזכירו זה את זה הכי הרבה בפייסבוק?

ניתוח שקוף – האזכורים ההדדיים של חברי הכנסת ברשת החברתית: מי הח"כ שמזכיר הכי הרבה את ראש הממשלה נתניהו? את מי נתניהו עצמו מזכיר הכי הרבה? האם יש הבדל בכתיבה בין מפלגות דמוקרטיות לאלה שאינן דמוקרטיות? וכתמיד – כל המידע הגולמי עומד לעיונכם

| דרור מרקוס, אסף נתיב |

בפוסטים שלהם בפייסבוק, חברי הכנסת מדברים בעיקר על עצמם. אבל בלא מעט מקרים, הם כותבים גם על חבריהם למשכן. בניתוח שערכנו בשיתוף עם דרור מרקוס, דוקטורנט במדעי המדינה באוניברסיטה העברית (המתמחה בכריית טקסט), בחנו את כל הפוסטים של חברי הכנסת בתקופת הכהונה של הכנסת ה-20 – ובדקנו מי הזכיר את מי, וכמה פעמים.

איוב קרא (הליכוד), הוא "שיאן המזכירים": ראש הממשלה נתניהו מככב ב-89 פוסטים שהעלה שר התקשורת בתקופה של פחות מארבע שנים. קרא מוביל בהפרש ניכר מהשנייה אחריו, קסניה סבלטובה (התנועה), שמרבית אזכוריה, 65 במספר, היו גם הם של נתניהו.

הנתונים שנותחו נאספים במסגרת פרויקט "כיכר המדינה" של "הסדנא לידע ציבורי".

למה זה מעניין?

ניתוח האזכורים בפייסבוק מאפשר לנו לראות, בצורה הבסיסית ביותר, את מפת הקשרים של הכנסת. ניתן לזהות למי ראש הממשלה נותן תשומת לב ומי תופס מקום גדול בתשומת הלב של האופוזיציה. בנוסף, האזכורים בפייסבוק מאפשרים לזהות דפוסים, לדוגמא: מידת המרכזיות של היו"ר בהשוואה בין מפלגות דמוקרטיות ללא-דמוקרטיות.

הניתוח הנוכחי אינו כולל אבחנה בין אזכורים שליליים לחיוביים ("סנטימנט"), בשל המורכבות הטכנית הגדולה שמעורבת בבדיקה זו, בעיקר בשפה העברית (עבדנו עם מספר מומחים על הנושא, ולבסוף החלטנו לבצע את הפרסום הראשוני בלעדיו).

השלב הבא בפרויקט יהיה ניתוח נושאי הפוסטים – כך שנוכל להראות במה מתעסקים נבחרי הציבור שלנו (לפחות כלפי חוץ). בעלי כישורים ורוצים לעזור בשלבים הבאים של הפרויקט? נשמח לשמוע!

איך ביצענו את הבדיקה?
  • השתמשנו בנתונים הנאספים במסגרת פרויקט "כיכר המדינה" של "הסדנא לידע ציבורי".
  • מתוכם שלפנו את הפוסטים שפרסם כל ח"כ החל מתחילת הכנסת ה-20 (31/3/2015) ועד פיזורה (24/12/2018).
  • לאחר מכן חיפשנו את השמות המלאים של הפוליטיקאים וכן תיוג של הדפים הרשמיים שלהם, ובדקנו מי הזכיר את מי וכמה. חשוב לציין: פוסטים שנעשה בהם שימוש בשם חלקי או בכינוי (לדוגמא "ביבי" או "נתניהו") לא נכללו בניתוח מסיבות טכניות.
  • הניתוח כולל רק במקרה וההצלבה (ח"כ מזכיר – ח"כ מוזכר) התבצעה לפחות 3 פעמים מתחילת המדידה. לא ניתן לכלול את כל המידע, מפאת הגודל.
  • כמו כן, בדקנו פוסטים בעברית בלבד.

כאן תוכלו לעיין באקסל הגולמי ולבצע חיתוכי מידע באופן עצמאי. גיליתם משהו מעניין? ספרו לנו!

מוזמנים ומוזמנות לעיין בקוד שלנו, להציע תיקונים ושיפורים.

הפוליטיקאים המובילים באזכור אחרים

בראש מצעד הפוליטיקאים המזכירים את עמיתיהם נמצא שר התקשורת איוב קרא, שהזכיר את ראש הממשלה נתניהו ב-89 מהפוסטים שלו. במקום השני נמצאת קסניה סבלטובה (התנועה), שהזכירה את נתניהו לא פחות מ-65 פעמים. את המקום השלישי כבש סגן שר הבינוי והשיכון לשעבר, ז'קי לוי (הליכוד), שאזכר 59 פעמים את השר של משרדו, יואב גלנט (בעבר במפלגת כולנו, וכיום בליכוד).

בדיקה של מספר האזכורים ביחס לכמות הכללית של הפוסטים, מעלה את ז'קי לוי לראש: ב-11% מהפוסטים שלו הוא הזכיר את גלנט (59 מתוך 537). המקרה של לוי וגלנט הוא ייחודי, מפני שלאורך הכנסת ה-20 גלנט השניים לא השתייכו לאותה מפלגה – מה שהופך את ז'קי לוי, באופן יחסי, למי שהזכיר הכי הרבה פוליטיקאי שאינו ממפלגתו. במקום השני נמצאת טלי פלוסקוב (כולנו), שהזכירה את יו"ר המפלגה, משה כחלון, ב-10.6% מהפוסטים שלה (47 מתוך 441). במקום השלישי נמצא עפר שלח (יש עתיד), שהזכיר את ראש הממשלה נתניהו ב-8.4% מהפוסטים שלו (41 מתוך 485).

את מי נתניהו מזכיר הכי הרבה?

מתוך עשרת הפוליטיקאים שנתניהו מזכיר הכי הרבה – רק חמישה ממפלגתו. בראש האזכורים של נתניהו נמצא יאיר לפיד (יש עתיד), עם 14 אזכורים. אחריו אריה דרעי (ש"ס) עם 13 אזכורים, ובמקום השלישי יריב לוין (הליכוד) עם 11 אזכורים – בכך מוכתר לוין לפוליטיקאי מהליכוד שנתניהו מזכיר הכי הרבה.

מעניין לציין כי אמיר אוחנה (הליכוד) זוכה למספר זהה של אזכורים לאלה של ציפי לבני (התנועה, 8 אזכורים לכל אחד), בעוד השרים גלעד ארדן ומירי רגב, מסיעתו של נתניהו, זוכים למעט פחות תשומת לב (7 ו-6 אזכורים, בהתאמה). סגנית השר של נתניהו במשרד החוץ, ציפי חוטובלי, לא זכתה להיכנס להיות מבין 14 חברי הליכוד שנתניהו הזכיר יותר משלוש פעמים במהלך הכנסת ה-20.

מי הסיעה החנפנית ביותר ליו"ר?

בישראל ישנן כיום ארבע מפלגות דמוקרטיות בלבד (עם פריימריז לבחירת מרבית הרשימה לכנסת): הליכוד, העבודה, הבית היהודי ומרצ. בשלוש הראשונות, האזכורים ההדדיים של יו"ר המפלגה הם הנמוכים ביותר בהשוואה לכלל המפלגות (בהקשר זה ראוי לציין כי מרצ עברה לשיטת פריימריז פתוחים רק בראשית שנת 2018).

מהצד השני, עולה מהנתונים כי במפלגות לא-דמוקרטיות מזכירים הרבה יותר את ראש המפלגה: כולנו וישראל ביתנו נמצאות בראש במדד הזה – עם ממוצע האזכורים הגבוה ביותר (5.33 ו-2.17 אזכורים לכל ח"כ, בהתאמה).

נתון מעניין נוסף הוא ההבדל בין קואליציה לאופוזיציה בהקשר הזה: בעוד שרמת אזכור היו"ר בקרב מפלגות הקואליציה עומד על 2.47 בממוצע, במפלגות האופוזיציה הממוצע נמוך ועומד על 1.44 בלבד. ההבדל המהותי הזה מוסבר בעיקר בגלל השיאניות שזה עתה הזכרנו: כולנו וישראל ביתנו.

להלן הניתוחים המפלגתיים של אזכור היו"ר – מי מה"חכים הזכיר אותו/אותה הכי הרבה, ואת מי היו"ר עצמו הזכיר הכי הרבה:

הליכוד

חברי המפלגה שהזכירו את היו"ר הכי הרבה:

חברי הכנסת מבין המפלגה שהיו"ר הזכיר הכי הרבה:

הבית היהודי

חברי המפלגה שהזכירו את היו"ר הכי הרבה:

חברי הכנסת מבין המפלגה שהיו"ר הזכיר הכי הרבה:

כולנו

חברי המפלגה שהזכירו את היו"ר הכי הרבה:

 

חברי הכנסת מבין המפלגה שהיו"ר הזכיר הכי הרבה:

ישראל ביתנו

חברי המפלגה שהזכירו את היו"ר הכי הרבה:

חברי הכנסת מבין המפלגה שהיו"ר הזכיר הכי הרבה:

העבודה

חברי המפלגה שהזכירו את היו"ר הכי הרבה:

חברי הכנסת מבין המפלגה שהיו"ר הזכיר הכי הרבה:

יש עתיד

חברי המפלגה שהזכירו את היו"ר הכי הרבה:

חברי הכנסת מבין המפלגה שהיו"ר הזכיר הכי הרבה:

מרצ

חברי המפלגה שהזכירו את היו"ר הכי הרבה:

חברי הכנסת מבין המפלגה שהיו"ר הזכיר הכי הרבה:

התנועה

חברי המפלגה שהזכירו את היו"ר הכי הרבה:

חברי הכנסת מבין המפלגה שהיו"ר הזכיר הכי הרבה:

הרשימה המשותפת

חברי המפלגה שהזכירו את היו"ר הכי הרבה:

חברי הכנסת מבין המפלגה שהיו"ר הזכיר הכי הרבה:

הכסף הציבורי של פורז מכה שוב: מפלגת חץ, שלא מתמודדת בבחירות, מנהלת קמפיין נגד הליכוד וישראל ביתנו, ובעד מרצ

הכסף הציבורי שנותר בקופת חץ מתחילת העשור ממשיך לשמש את המפלגה למטרות פוליטיות מגוונות. ההופעה העדכנית: קמפיין שקט להחלפת ראש הממשלה נתניהו

| עידן בנימין |

לפני שנה בדיוק, חשפנו בתחקיר את הכסף הציבורי (לפחות 1.7 מיליון שקל) שנמצאו בקופת מפלגת "חץ" והעומד בראש, השר לשעבר אברהם פורז. פעילות המפלגה כגוף פוליטי ארצי אמנם הופסקה, אך תקציבה המשיך לשמש למטרות פוליטיות אחרות: "חץ" הלוותה כסף למפלגת התנועה בראשות ציפי לבני (הלוואה שהוחזרה לבסוף במלואה).

אבל זה לא הסוף – פורז המשיך לגלגל את הכסף לפרוייקט הפוליטי הבא: בבחירות המקומית שנערכו בסוף 2018, התמודד פורז ברשימת "חילונים ירוקים" בעיר תל-אביב (שזכתה לבסוף בשני מושבים), ואז נטען כי השקיע כמיליון שקל בהתמודדות מקופת "חץ".

את הכתבה האחרונה סיכמנו בשאלה: איפה תכה מפלגת חץ בפעם הבאה? את התשובה קיבלנו תוך פחות מחודשיים.

איך קיבל פורז את הכסף?

אברהם פורז הוא כיום חבר מועצת העיר ת"א. בעבר כיהן כחבר כנסת ושר הפנים מטעם מפלגת "שינוי". ב-2006 פרש פורז, לצד מספר ח"כים נוספים מ"שינוי", והקים את מפלגת "חץ".

הפורשים אמנם הקימו מפלגה חדשה, אך לקחו עימם מימון ציבורי של מיליונים, לו זכאיות המפלגות המכהנות בכנסת בעבור תעמולת הבחירות – זאת בזכות העובדה שהתפצלו מ"שינוי" במהלך הכנסת ה-16. לאחר ש"חץ" לא עברה את אחוז החסימה בבחירות לכנסת ה-17 (מרץ 2006), דרשה הכנסת לקבל את הכסף בחזרה ואף פנתה לבית המשפט המחוזי בעניין, מכוון שהמפלגה בראשות פורז סירבה להחזירו.

בית המשפט המחוזי פסק כי אכן מפלגת "חץ" חייבת להחזיר לכנסת את כל הכסף בקופתה – 6.7 מיליון שקל, בתוספת הוצאות משפט. פורז לא ויתר ופנה לבג"ץ. הטענה המרכזית שלו הייתה כי הוא לא ראה את המייל שנשלח מהכנסת שהבהיר כי מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה תידרש להחזיר את הכסף הציבורי שקיבלה.

בפסק דין מיולי 2011 אימץ בג"ץ את כל טענות המחוזי וקבע: "הדברים מתחייבים גם מן הזהירות הרבה שבה יש לנהוג בהוצאת כספי ציבור. לכאורה, אין הצדקה לכך שרשימה שקיבלה מימון מפלגות, אך זכתה בפחות מאחוז מכלל הקולות הכשרים, תוכל לעשות שימוש בכספים אלה ככל העולה על דעתה […] ומכל מקום, אין כל הצדקה להעדפת רשימות שהיו מיוצגות בסיעות בכנסת היוצאת לעניין זה על פני רשימות חדשות, שאף נדרשו להפקיד מראש ערבות בנקאית ומבחינה זו ניצבת בפניהן מלכתחילה משוכה גבוהה יותר". ועם זאת, למרות שבג"ץ אימץ את קביעת המחוזי, הוא בחר לקבל את הרצון לפשרה בין הצדדים, בו סוכם כי "חץ" תחזיר לכנסת 1.7 מיליון שקל מתוך 6.7 מיליון שנותרו בראשותה בסך הכל. בתגובה לכתבתנו האחרונה בנושא, מסר פורז כי פסק הדין של בית המשפט שגוי, וכי הוחזרו 5 מתוך 6.7 מיליון השקלים – כלומר נותרו בקופה 1.7 מיליון.

מפלגת חץ מכה שלישית

מסתבר כי פורז מנהל בשבועות האחרונים תעמולת בחירות שקטה שמטרתה להביא להחלפת ראש הממשלה בנימין נתניהו. מבדיקה שעשה עבורנו המתנדב תומר אפשטיין, עולה כי מפלגת "חץ" הוציאה עד כה בין 7,000 ל-18,000 אלף שקל בעבור 52 מודעות בפייסבוק. בכל יום עולות מודעות נוספות.

מדוע אנחנו אומרים שהתעמולה שקטה? אם תיכנסו לעמוד הפייסבוק של אברהם פורז לא תמצאו שום פוסט או מודעה, למעט עדכון תמונת הפרופיל. רק בבדיקה של המודעות שמריץ העמוד בתשלום – תוכלו אז לראות את התוכן האמיתי שמופץ.

לדוגמא, על מודעה שכותרתה: "יש לכם משהו נגד ביבי? הבנתם את גודל הנזק של ביבי ומשפחתו? כנסו כנסו ותגלו תגלו" הוציאה מפלגת "חץ" בין 100-500 שקל. למודעה התלווה סרטון שמסביר כמה הממשלה הנוכחית כושלת.

במודעה נוספת שיצאה 4 פעמים (פעם ביום) – עליה הוציאה המפלגה מעל 500 שקל – קורא פורז: "לא נתניהו – ראש ממשלה חדש לישראל". בסרטון אחר ברוסית מסבירה המפלגה למה לא להצביע לישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן. על מודעה זו הוציאה המפלגה בין 100-500 שקל.

מפלגה אחת דווקא זוכה לפרגון של "חץ", והיא מרצ. וכך במודעה שהחלה לרוץ ב-1/4 מסביר הסרטון מדוע חייבים להצביע מרצ.

חשוב להזכיר: מפלגת "חץ" אינה מתמודדת בבחירות. ולכן, הוצאת כסף ציבורי לתמיכה במפלגה אחרת (תקיפת נתניהו מצד אחד ותמיכה במרץ מצד שני) עשויה להיחשב כתרומה אסורה.

האם במרצ מכירים את הרוח הגבית שנותן להם פורז? משם מסרו לנו שלא. אנשי מרצ התפלאו לשמוע שמפלגת "חץ" עדיין פעילה.

שוחחנו עם אברהם פורז שאמר כי לאור הבחירות המפלגה החליטה לפעול להחלפת רה"מ בנימין נתניהו. אסטרטגיית הפעולה היא לחזק את מרצ שמתנדנדת על אחוז החסימה, ולהראות לציבור שאביגדור ליברמן לא קיים את הבטחותיו לציבור החילוני. פורז הבהיר כי מרצ לא מכירה את הקמפיין ואינה מתואמת איתו. לשאלתנו על מקור הכסף, השיב פורז כי המקור היחיד הוא כספי המפלגה הקיימים בקופה וכי לקמפיין הוקדשו כמה עשרות אלפי שקלים. פורז עוד הוסיף כי ההזדהות מול פייסבוק נעשתה באופן שקוף (המפלגה אכן חתומה עליה בגלוי) וכי כל ההוצאות ידווחו למבקר המדינה כחוק.

הדמוקרטיה המפלגתית בצניחה – והציבור משלם את המחיר

בישראל יש רק ארבע מפלגות דמוקרטיות – ובשלוש מהן הדמוקרטיה בנסיגה מתמדת. התופעה המדאיגה מעבירה את הכוח וההשפעה מהציבור לקבוצות כוח, בעלי אינטרסים צרים ומנהיגי מפלגות יחידנים

המשך קריאה…