פוסטים

לבקר את התקשורת 7: הקשר בין תקציבי הפרסום של השרים למידע שאנו קוראים בתקשורת

תפקידה של העיתונות הוא לבקר את השלטון. אבל עד כמה היא חופשייה לעשות זאת כשפוליטיקאים קובעים לאן יוזרמו תקציבי הפרסום הענקיים של המדינה? השאלה הזאת צריכה להטריד כל אזרח ואזרחית בישראל

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

ן תומר אביטל I

יש לי טקס קבוע. כמעט מדי שנה אני מבקש מלשכת הפרסום הממשלתית להשקיף את תקציבי הפרסום הממשלתיים. המטרה: לבחון אילו כלי תקשורת פונקו על-ידי משרדי הממשלה באותה שנה. התקציבים, חשוב לציין, מסתכמים במאות מיליוני שקלים בשנה.

בכל דו"ח ניתן להבחין כיצד פוליטיקאים מתעדפים לכאורה כלי תקשורת שקשורים למגזר או למקורבים שלהם. פעם אחת יהיו אלה בנימין נתניהו ומשרד ראש הממשלה, שיעבירו יותר ויותר תקציבים ל"ישראל היום". פעם אחרת יהיו אלה שרי יש-עתיד לשעבר, שהקצו תקציבי פרסום נדיבים ל"ידיעות אחרונות".

תחקיר שפורסם באתר "העין השביעית" אשר התבסס בחלקו על חומרים שהגיעו לידי "שקוף", חשף כי לאחר שנפתלי בנט התמנה לשר החינוך זינקו הוצאות המשרד על פרסום בכלי תקשורת מהמגזר הדתי-לאומי. הנתונים עצמם חדים, ברורים וסדרתיים. קחו למשל את האתר המגזרי "סרוגים".

סדרת הכתבות של שקוף בנושא קריאה ביקורתית:

ב-2015, השנה שבה נכנס בנט למשרד החינוך, המשרד כלל לא פרסם ב"סרוגים". כעבור שנה ניתן היה להבחין בסימנים ראשונים של התעוררות: המשרד רכש ממנו פרסום, אבל בסכום מבוטל של כ-8,000 שקל. ב-2017, בבת אחת, זינקה ההוצאה על פרסום ב"סרוגים" ל-100 אלף שקל. המגמה נמשכה גם ב-2018: בשנה הזאת, המשרד כמעט הכפיל את השקעתו באתר – והיא הסתכמה ב-193 אלף שקל. וזוהי רק דוגמה אחת. הנתונים המלאים מאלפים.

מפת הזיקות בין הפוליטיקאים לתקשורת – לחצו על התמונה

הכסף הממשלתי יוצר אפקט מצנן

בדרך כלל, השרים טוענים שהם בכלל לא מעורבים בהקצאת המשאבים (בנט, במקרה הזה, אמר שהיה מעורב רק ב"תוכן הפרסומים"). גם אם חלקם דוברים אמת, יש הרבה דוגמאות לפוליטיקאים שלא רק התערבו בחלוקת עוגת התקציב – אלא ממש רכשו לעצמם סיקור חיובי בכלי תקשורת לפי בחירתם. את הכסף הם לקחו מהכיס של כולנו.

יואב גלנט, כשכיהן כשר הבינוי והשיכון, קיבל ראיון מחמיא מאוד בתוכנית "אנשים" של קשת, יחד עם אשתו. לצופים לא היה מושג שהם מממנים את הראיון הזה במאות אלפי שקלים מתקציב החברה הממשלתית עמידר. סטס מיסז'ניקוב, שר התיירות לשעבר וכיום אסיר משוחרר, לחץ על הדרג המקצועי במשרדו להזרים תקציבי פרסום לשלל גופים שבכיריהם קיימו קשרים אישיים איתו ועם המפלגה שלו, ישראל-ביתנו.

השר יואב גלנט

לערבוב של כספים ציבוריים ושיקולים עיתונאיים יש עוד השפעה בעייתית: הפחד מאיבוד תקציב הפרסום. תשאלו את עצמכם, האם כלי תקשורת שהתרגל לקבל תקציב קבוע ממשרד ממשלתי יעז לפרסם עליו סדרת תחקירים? האם הדרג הבכיר בכלי התקשורת הזה יעודד עיתונאים לבקר ולחקור משרד שמזרים להם כסף?

בישראל פועלים עדיין כמה כלי תקשורת ועיתונאים חזקים, שיודעים (או לפחות מנסים) להתעלם מהרמזים והאינטרסים הכלכליים. אבל בענף ששרוי במשבר כלכלי מתמשך, עם אתוס מקצועי מתפורר ושחיתות שיוצאת מהחלונות הגבוהים ומטפטפת למטה – הכסף הממשלתי מביא עמו אפקט מצנן.

התקשורת ממשיכה לספק מציאות מסולפת

התמונה ברורה, וכולנו סובלים ממנה: יש צינורות מימון ופרסום גלויים וסמויים בין פוליטיקאים לתקשורת. לפעמים, כלי תקשורת זוכים לתקציבי פרסום מטעמים פוליטיים. קוראים וצופים מוזנים בשלל ידיעות, ומבלי להבין שמישהו שילם עליהן או שהם מימנו זאת בדרך עקלקלה. וישנו כאמור האפקט המצנן.

הבעיה היא ששום דבר מזה לא חדש. הציבור כבר אמור להכיר את הנושא הזה לעומק: דרך תיקי נתניהו כולנו נחשפנו לצילומי רנטגן מפורטים של קשרים פסולים בין מו"לים לפוליטיקאים – וגם לתוצרים שלהם בין דפי העיתונים והאתרים. הודות לחומרי החקירה, ההקלטות והווטסאפים, כל אזרח ואזרחית בארץ יכולים לדעת בוודאות שבשנים האחרונות סיפקו להם סיקור שהיה נגוע בניגודי עניינים כבירים.

אבל כל זה לא שינה את התמונה. הכספים ממשיכים לזרום, הפוליטיקאים ממשיכים להתערב באופן חלוקתם, והתקשורת שכולנו צורכים ממשיכה לספק לנו מציאות מסולפת. חשוב להדגיש: לא מדובר בתופעה "ימנית" או "שמאלנית". לא משנה מי יהיה בשלטון – כל עוד המערכת מאפשרת ואף מעודדת ניגודי עניינים כאלה, אנחנו בבעיה. וכשאני אומר מערכת, אני לא מתכוון רק למערכת הפוליטית, אלא גם לתקשורת עצמה.

כלי תקשורת, לפחות במודל המסורתי והנפוץ שלו, הוא עסק. לדעתי, זה העסק הנפלא ביותר – כי במיטבו, התוצר שלו הוא תיקון עולם. איזה עוד עסק אתם מכירים שהטיקט שלו הוא לחשוף את האמת ולהצביע על עוולות? אבל בסופו של יום, מדובר בעסק. למעט תקשורת עצמאית שנשענת על ההמון (כמו "שקוף" או "העין השביעית") – ברגע שאין מפרסמים, או הכנסות משמעותיות ממנויים, אין כסף, וכלי התקשורת נקלע לסכנת סגירה.

ובשנים האחרונות המגמה מחמירה. הסטת תקציבי פרסום לגוגל ופייסבוק, לצד החלוקה החינמית של "ישראל היום" בעל הכיסים האינסופיים, הורגת את התקשורת. חומות התשלום שקמו בשנים האחרונות בכמה מאתרי החדשות הן התחלה של פתרון, אבל הציבור עדיין לא התרגל לשלם על עיתונות – ונכון להיום דמי מנוי הם עדיין נתח קטן מההכנסות.

מפת הבעלויות בתקשורת של "העין השביעית"

התוצאה: נסיונות לקושש תקציבים בדרכים עקלקלות. דילים מלוכלכים. פרסום סמוי. קריצה לטייקונים, שחושקים בעיתונים וערוצים ואתרים ותחנות רדיו כדי להשתמש בהם כמנוף של לחץ והשפעה למען עסקיהם האחרים. בידיים הלא נכונות, התקשורת עושה את ההפך ממה שלמדנו בשיעורי האזרחות: לעוות את האמת, להסתיר מחדלים ולהנציח עוולות. תקציבי הפרסום הם לעתים נקודת התורפה שעליה לוחצים פוליטיקאים וטייקונים – בתקשורת הארצית ובמקומית.

זה חייב להשתנות.

מי מרוויח מעיתונות חלשה ותלותית

עבור לא מעט פוליטיקאים וטייקונים, המציאות של עיתונות חלשה שתלויה בהם היא סוג של אוטופיה. כך, הם יכולים לסדר לעצמם "סיקור חיובי" (הכינוי המכובס לסיקור מוטה, עקום ואינטרסנטי) דרך סגירת דילים עם מו"לים שנכנסים איתם למיטה, מי בחדווה ומי בחוסר חשק.

עצוב, וכמעט מגוחך להזכיר את זה, אבל יש גם דרך אחרת לקבל סיקור חיובי. כזאת שלא כרוכה בתשלום. זה למעשה פשוט מאוד: לקדם מהלכים חיוביים. זה נשמע תמים, אבל ככה זה אמור לעבוד. אנחנו ב"שקוף" הקמנו לשם כך דף פייסבוק בשם "הסרגל". בדף הזה אך ורק מפרגנים לפוליטיקאים – מכלל המפלגות – שפעלו כראוי וקידמו מהלכים שמשרתים את הציבור הרחב.

Image may contain: ‎text that says '‎م הסרגל פרגונים פרגונים למהלכים ראויים מביתהיוצר של "שקוף" גוף - התקשורת של הציבור‎'‎

אבל "הסרגל" הוא עדיין יוזמה קטנה יחסית. בשביל ליישר את התמונה העקומה דרושים אמצעים דרסטיים בהרבה. איך עושים את זה? קודם כל חייבים להקים חומה סינית בין חדשות אמיתיות לחדשות קנויות. אפשר למשל להגדיר סימון ברור ומובהק של תוכן שיווקי, כך שה"כתבות" הקנויות ייראו יותר כמו פרסומת. הצעת חוק של חבר-הכנסת לשעבר מיקי רוזנטל, שדרשה לעשות את זה, כבר עלתה (ונפלה). כל מה שצריך לעשות הוא להגיש אותה מחדש.

במקום להחליש את העיתונות, הפוליטיקאים צריכים לקחת חלק פעיל בהבטחת העצמאות הכלכלית שלה. דרך אפשרית אחת לעשות זאת היא הטלת מיסוי על גוגל ופייסבוק, והקצאת חלק מההכנסות לנפגעת הראשית מהנגיסה של ענקיות האינטרנט בתקציבי הפרסום – התקשורת. כדי להימנע ממצב שבו עצם התמיכה הכלכלית מובילה לעסקאות פסולות בין פוליטיקאים למו"לים אפשר לייצר תבחינים עיוורים – תפוצה, או מדד חופש עיתונאי שייקבע על-ידי גוף אזרחי מקצועי נטול אינטרס. ארגון העיתונאים, למשל.

צריך גם לקבוע שתקציבי הפרסום הממשלתיים יחולקו לפי אמות מידה דומות. ניתן גם לשקול לתת לכל אזרח מנוי אישי לכלי תקשורת לפי בחירתו, במימון תקציב המדינה. אפשר לחשוב על עוד הרבה רעיונות כאלה. חלקם טובים יותר, חלקם פחות. אבל גם אם בוחרים לא לאמץ אף אחד מהם, דבר אחד חייבים לעשות: להרחיק לחלוטין את הפוליטיקאים מהשיבר של תקציבי הפרסום, ולאסור על פרסום סמוי מטעם הממשלה.

אם הפתרונות האלה נראים לכם עקומים, זה הזמן למצוא אחרים. רק חשוב להשאיר את העיניים על המטרה: לבתק את הזיקה בין המו"לים לפוליטיקאים ולתקציבי הפרסום שלהם, ולהקים ביניהם חומה. ובינתיים? צרכו יותר עיתונות עצמאית, וקראו בשבע עיניים כל ידיעה. יש סיכוי הולך וגדל שהיא שם לא משום שעורך כלשהו מצא אותה מעניינת או חשובה.

לבקר את התקשורת 5: איך לצפות בקליפי חדשות בלי שיעבדו עליכם?

בסדרת כתבות נביא בפניכם כתבות קצרות על הונאה, שקרים ומניפולציות בתקשורת. הפעם: שימוש בוידאו ערוך כדי להציג יריבים כשיכורים, דיפ פייקס ולמה התלהבות גדולה מדי של אנשי תקשורת לעתים אומרת שמטעים אתכם

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

ביום הבחירות לכנסת ה-23 פרסם בנימין נתניהו סרטון חתוך של יו"ר כחול לבן, בני גנץ. בסרטון נראה גנץ קורא "לא לשים כחול לבן בקלפיות". הסרטון הופץ כאש בשדה קוצים ואפילו עיתונאים בינהם אריאל שנבל הדהדו אותו

למעשה השורה המלאה שאמר גנץ הייתה: "לא לשים כחול לבן בקלפיות נגיע לבחירות רביעיות, בואו נגמור עם זה – צאו להצביע!"

לזכותו של שנבל הוא התנצל, וכדרך לתקן פרסם את הסרטון המקורי (ראוי להערכה). נתניהו עצמו לא התנצל, וניל הנדל, יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, הורה על הסרת הסרטון מעמוד הפייסבוק של נתניהו וקנס את הליכוד בסכום מגוחך של 7,500 שקל. סכום זניח כנגד הפצת תעמולה שקרית על ידי יו"ר מפלגה ביום הבחירות – ועוד כולו ייצא מכיס הציבור. 

גם הסרת הסרטון הייתה חסרת ערך מאחר ונתניהו הפיץ אותו במקביל בהודעות אישיות לכל עוקביו בפייסבוק – כ-2.5 מיליון חשבונות. לעומת שנבל, אראל סגל המשיך להפיץ הסרטון ולאחר שהונחה להסיר אותו, התלונן, במקום להתנצל. 

זה, אגב הסרטון המקורי:

חברים, מסר ממני אליכם – חשוב שתשתפו. נתניהו הפיץ סרטון שקרי וערוך שמטרתו לגרום לכם לא להצביע. זה הסרטון המלא ושם אמרתי: לא נשים כחול לבן בקלפיות – נקבל בחירות רביעיות! אז אנא מכם, צאו להצביע ולהכריע. הגיע הזמן שהשקרן מבלפור ישלם על השקרים והפצת הרעל שלו. זה תלוי רק בכם!הסרטון הערוך והשקרי של נתניהו בתגובה הראשונה.

Posted by ‎בני גנץ – Benny Gantz‎ on Monday, March 2, 2020

גם לפני הבחירות הפיץ נתניהו סרטון פייק המציג את גנץ כאדם שמתחמק מלענות לשאלה של ילד בן 16 על ידי חיתוך הסרטון. 

גנץ הגיב ופרסם את התשובה שענה לנער אך ערך את הסרטון בעצמו כדי להשמיט הערה מעצבנת, אולי, של ח"כ גבי אשכנזי. גיא זוהר, בתוכנית 'מהצד השני' המחיש את הפער באופן מצויין.

הנאום החתוך והערוך של גנץ

האם גנץ סירב לענות על שאלה של ילד בן 16?! בליכוד חתכו – ובכחול לבן ערכו

Posted by ‎מהצד השני עם גיא זהר‎ on Tuesday, February 18, 2020

ככה תציגו מועמדת כשהיא שיכורה

לא רק חיתוך ועריכה. בתחכום קל אפשר כיום גם להשמיץ יריב בקלות יחסית.

מדובר בעיוות ויזואלי שנועד לחזק את התווית והרושם שאתם רוצים להדביק לאדם מסוים. קחו לדוגמא סרטון פייק שהפיץ נשיא ארה"ב דונלד טראפ על יריבתו הדמוקרטית, ננסי פלוסי. בסרטון שהפיץ ערכו הפסקות דיבור בנאום של פלוסי כדי שתתפס מגמגמת ולא יציבה:

סרטון אחר שהופץ באותה התקופה, האט את צילום הוידאו שלה כדי שתוצג כשיכורה. סרטון – שהגיע ליותר מ-2 מיליון אנשים בארה"ב – הופץ גם על ידי עו"ד של טראמפ, רודי ג'וליאני.

עולם הדיפ פייקס (Deep fakes)

עיוות וידאו ע"י חיתוך ועריכה שייכים כבר לעשור הקודם. השלב הבא הוא סרטוני דיפ פייק בהם ניתן לייצר ויזואליה של יריב פוליטי, להלביש אותו, להניע אותו ולגרום לו לומר מה שתרצו. קחו לדוגמא את וידאו בו נראה נשיא ארה"ב לשעבר, ברק אובמה, שנוצר במטרה להמחיש את עומקה של הבעיה:

ולפעמים זו סתם רשלנות

בתקשורת מרכזית ואמינה גם קורה שמפרסמים פייק ניוז, אבל לעתים מדובר ברשלנות או עצלנות. כך קרה לאחרונה כשבחדשות 12 דיווח על הסתערות על חנות בבלגיה והשתמשו בסרטון שרץ ברחבי העולם מבלי לבדוק את מקורו. הסרטון צולם בכלל בגרמניה בשנת 2011.

 

אז מה אפשר לעשות?

  1. אל תאמינו לסרטונים שפוליטיקאים מפיצים על יריביהם הפוליטיים. כמעט כל סרטון ערוך באיזושהי צורה. כשלאדם שחושב שהוא מעל החוק יש אינטרס מובהק להכפיש אדם אחר הוא גם ינטה לעשות זאת. 
  2. בכל הנוגע לסרטוני דיפ פייקס, אכן קשה לזהותם. ישנן טכנולוגיות שיכולות לזהות מרקם צבע פנים, כמות מצמוצי עפעפים ועיוותי פרופורציות – אבל הן אינן זמינות לגולש הממוצע. אז מה כן לעשות? אל תאמינו לסרטונים שמפיצים חשבונות אנונימיים. לא תוכלו לדעת אם זה אמיתי. אם תשתפו סרטון שקרי ותפגעו בשמו של אדם אחר תהיו גם חשופים לתביעת דיבה.
  3. בכלל אם סרטון (או כל דבר אחר) הוא פופולרי במיוחד – זה לאו דווקא אומר שהוא נכון ובריא לכם, במיוחד במועדים לוהטים במיוחד (כמו ערב בחירות).

מה המדינה צריכים לעשות?

  1. לדון על הנושא בכנסת, ולקדם חקיקה שתאפשר איתור, חקירה וענישה למפיצים של סרטוני-פייק
  2. להחמיר ענישה על פוליטיקאים שמפיצים סרטונים מזויפים – ולדאוג שהקנסות ייצאו מכיסם האישי, ולא מכיסא המפלגה.

בינתיים טוויטר כבר החלה לסמן סרטונים מניפולטיביים כמו אחד שהפיץ דונלד טראמפ לאחרונה, בו הציג את מועמד המפלגה הדמוקרטית, ג'ו ביידן, אומר שאינם יכולים להיבחר מחדש ויש לבחור בטראמפ. טוויטר גם חסמה לפני כמה חודשים את האפשרות של פוליטיקאים לפרסם מודעות בתשלום.

למעמיקים/ות: