פוסטים

מי אלו חברי הכנסת שהעניקו חסינות לח"כ חיים כץ | עיר מקלט – כתבה חמישית

בדיון ארוך שעסק בכתב האישום ולא בעילות החסינות זכה אתמול ח"כ חיים כץ בכרטיס יציאה מהכלא. ייתכן שכץ חף מפשע אבל מי שמוסמך לקבוע זאת הוא בית המשפט ולא הקולגות שלו. כל העובדות, ופירוט המצביעים בכל אחד מהסבבים. בימים הקרובים מליאת הכנסת צפויה לאשר: מרמה והפרת אמונים זה חלק מעבודת הח"כים

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

קשה היה להישאר אדישים אמש לדבריו של ח"כ חיים כץ בוועדת הכנסת בדיון על בקשתו להותרת החסינות. "אני פגוע עד עמקי נשמתי בטענות כלפי. אני סבור שבמקרה שלי טעית (היועמ"ש) בענק", אמר כץ בהתרגשות. "יחד עם זה", הדגיש, "אני מכבד את המוסד שאתה יושב בו ואני מכבד אותך… אני מי שפיו וליבו שווים. אני ישר ומכבד את מילותי. אני לא זוכר מתי שיקרתי, ובגיל 72 אני לא מתחיל לשקר. אני לא יודע עוד כמה זמן יש לי לחיות: עשר שנים, חמש עשרה שנים. בכל האירועים לא עמדתי בלחץ עלי".

גם עורכת דינו נוית נגב העלתה בדיון סימני שאלה לגבי מהות העבירות עצמן. החל בזמן הרב שחלף (כעשור), טיב החוק שהעביר (ללא התנגדות של ח"כים אחרים), ותהייה לגבי כמה כץ עצמו הרוויח מהחוק.

אלא שכל זה לא משנה ולא רלוונטי. חברי כנסת לא היו אמורים להחליף את בית המשפט. הם אינם חבר מושבעים. הדבר היחיד שהם היו צריכים לעשות אמש הוא לבדוק האם לח"כ מגיעה חסינות מתוקף תפקידו. ובזה? הם כשלו לחלוטין.

ארבע עילות לחסינות, שלוש מהם ביקש כץ ושתיים קיבל מהוועדה

אז מה קרה בדיון אמש? למעשה היו 4 הצבעות כנגד 4 העילות לבקשת חסינות. נפרט:

הראשונה: "העבירה שבה הוא מואשם נעברה במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר הכנסת וחלות הוראות סעיף". כלומר שלא ניתן להעמיד אותו למשפט על מהלכים, אמירות והתנהגות שקשורים למילוי תפקיד. האם מרמה והפרת אמונים היא חלק מתפקידו – כנראה שלא. אבל בזה תמכו רוב חברי הוועדה.

הצביעו בעד חסינות לפי עילה זו (16): עודד פורר, יוליה מלינובסקי מישראל ביתנו. איילת שקד, אופיר סופר מימינה. אורי מקלב, יעקב טסלר מיהדות התורה, מיכאל מלכיאלי, משה ארבל מש"ס. קטי שטרית, יואב קיש, מיקי זוהר, ניר ברקת, אופיר כץ, שלמה קרעי, קרן ברק, מיכל שיר מהליכוד.

נמנעו (4): צביקה האוזר, מיכאל ביטון (כחול לבן), מנסור עבאס, אחמד טיבי (הרשימה המשותפת).

הצביעו נגד (10): אבי ניסנקורן, יעל גרמן, אורית פרקש הכהן, קארין אלהרר, איתן גינזבורג, ויואב סגלוביץ מכחול לבן. עופר כסיף מהרשימה המשותפת. מירב מיכאלי, תמר זנדברג רויטל סויד מהעבודה מרץ.

העילה השניה: "כתב האישום הוגש שלא בתום לב או תוך הפליה". בתרגום חופשי: "תפרו לי תיק". בסעיף זה אפילו רוב חבריו לסיעת הליכוד, שרוב הדיון שימשו יותר כסנגורים, לא היו מוכנים לתמוך. 

הצביעו בעד חסינות לפי העילה השנייה (4): מיכל שיר, שלמה קרעי, יואב קיש וקרן ברק. כולם חברי הליכוד.

נמנעו (10): איילת שקד ואופיר סופר מימינה. אורי מקלב ויעקב טסלר מיהדות התורה. מיכאל מלכיאלי ומשה ארבל מש"ס. קטי שטרית, מיקי זוהר, ניר ברקת, אופיר כץ מהליכוד.

נגד (16): אבי ניסנקורן, יעל גרמן, אורית פרקש הכהן, קארין אלהרר, איתן גינזבורג, יואב סגלוביץ, מיכאל ביטון וצביקה האוזר מכחול לבן. עופר כסיף, מנסור עבאס אחמד טיבי מהרשימה המשותפת. תמר זנדברג, מירב מיכאלי ורויטל סויד מהעבודה מרצ. יוליה מלינובסקי ועודד פורר מישראל ביתנו.

 

העילה השלישית: "הכנסת או מי שמוסמך בה לכך קיימו הליכים או נקטו אמצעים לפי הדינים והכללים הנהוגים בכנסת נגד חבר הכנסת בשל המעשה המהווה עבירה לפי כתב האישום, העבירה בוצעה במשכן הכנסת במסגרת פעילות הכנסת או ועדה מוועדותיה, ואי ניהול הליך פלילי, בהתחשב בחומרת העבירה, מהותה או נסיבותיה לא יפגע פגיעה ניכרת באינטרס הציבורי".

המשמעות היא שהכנסת כבר נקטה הליכים נגד הח"כ ולא יגרם כל נזק אם לא יתקיים הליך פלילי. כאן לזכותו של כץ עומדת העובדה כי אכן התקיים לכץ שימוע בפני ועדת האתיקה של הכנסת (מורכבת מח"כים בעצמה).

מעניקים חסינות. צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת

הוועדה מצאה בעייתיות בכך שלא חשף את האינטרסים שלו אך לא טענה כי פעל בניגוד עיניינים ולא הטילה סנקציה. היועמ"ש, אביחי מנדלבליט, טוען מנגד כי כץ שיקר לוועדת האתיקה כשהסתיר את קשרי המסחר שלו בבורסה עם בן ארי (השניים סחרו יחד ואחד עם השני).

הצביעו בעד חסינות לפי העילה השלישית (17 ח"כים) : עודד פורר, יוליה מלינובסקי מישראל ביתנו, איילת שקד, אופיר סופר מימינה, אורי מקלב, יעקב טסלר מיהדות התורה, מיכאל מלכיאלי, משה ארבל מש"ס, קטי שטרית, יואב קיש, מיקי זוהר, ניר ברקת, אופיר כץ, שלמה קרעי, קרן ברק, מיכל שיר מהליכוד וצביקה האוזר מכחול לבן.

נמנע (1): מיכאל ביטון מכחול לבן.

הצביעו נגד (12): אבי ניסנקורן, יעל גרמן, אורית פרקש הכהן, קארין אלהרר, איתן גינזבורג, יואב סגלוביץ' מכחול לבן. תמר זנדברג, מירב מיכאלי ורויטל סויד מהעבודה מרצ. עופר כסיף, מנסור עבאס ואחמד טיבי מהרשימה המשותפת.

העילה הרביעית: "ייגרם נזק של ממש בשל ניהול ההליך הפלילי, לתפקוד הכנסת או ועדה מוועדותיה או לייצוג ציבור הבוחרים, ואי ניהול הליך כאמור, בהתחשב בחומרת העבירה, מהותה או נסיבותיה, לא יפגע פגיעה ניכרת באינטרס הציבורי". על כך ויתר כץ.

 חברי הכנסת דנו על הנושא הלא נכון

אלא שבמקום דיון שעוסק בעילות החסינות, תקפו אמש חברי הליכוד ועו"ד נגב, שטענה לבדה במשך קרוב לארבע שעות, את כתב האישום. דיון שהיה אמור להיות מוגבל להסרת חסינות הפך במהרה לדיון משפטי על כתב האישום עצמו. חברי כנסת התעקשו לבחון את חוזק הראיות, למרות שאלו בכלל לא הוצגו. הגדיל לעשות ח"כ גדעון סער (הליכוד) שטען בדיון: "אם הייתי יושב פה מספיק זמן הייתי מקלף את כתב האישום סעיף אחר סעיף".

כאמור, כל זה לא רלוונטי. ייתכן שחיים כץ צודק והוא חף מכל פשע, בדיוק כמו אזרחים אחרים שהאשימו אותם וזוכו בבית המשפט.

היועמ"ש אביחי מנדלבליט. צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת

מה שבטוח זה שלחברי הכנסת אין את הכלים לבחון את הנושא. לא רק זאת. נראה כי גם אחרי שעות ארוכות והסברים מלומדים מצד היועמ"ש, ח"כים עדיין לא מבינים מה אסור ומה מותר להם: "לא קיבלתי תשובה היכן גבולות הגזרה שלנו עוברים" אמרה מיכל שיר (הליכוד) בדברי הסיכום שלה. 

יש דרך אחת לבאר את העובדות. היא עוברת, כמו לכל אזרח, בבית המשפט. 

מרמה והפרת אמונים כחלק מהמקצוע?

למעשה חברי ועדת הכנסת החליטו אמש לזכות את כץ מעבירה שכתובה בחוק: "עובד הציבור העושה במילוי תפקידו מעשה מרמה או הפרת אמונים הפוגע בציבור, אף אם לא היה במעשה משום עבירה אילו נעשה כנגד יחיד, דינו – מאסר שלוש שנים". 

למרות המילים הברורות, ח"כים החליטו שלא היה במעשיו של כץ עבירה – וזאת מבלי שבדקו את הראיות, שמעו עדים או קיימו משפט. הם לא היו אמורים לקיים הליך משפטי, אך זה מה שדה-פקטו קרה.

כנסת ישראל צפויה לאשר את הצבעת הוועדה בימים הקרובים במליאה ובכך תאמר באופן מפורש: מרמה והפרת אמונים היא חלק מעבודתנו למען הציבור.

ההמשך צפוי בבג"ץ

חשוב להדגיש: החלטת המליאה בנוגע לחסינות תהיה תקפה רק לכנסת הנוכחית. אם היועמ"ש ימשיך לעמוד על כך שיש להגיש כתב אישום כנגד כץ – הנושא צפוי להגיע לבית משפט. רק שם יוכרע סופית האם מדובר בחסינות מהותית שאין לה תוקף זמן או חסינות דיונית שבה בקשת החסינות תידון שוב בכנסת ה-23. 

האם חברי הכנסת שלנו מבינים מהו ניגוד עניינים? | עיר מקלט – כתבה רביעית

בדיוני החסינות של חיים כץ נתקלנו בתופעה מעניינת: חלק גדול מהח"כים לא מבינים כלל את הפגם שנפל לכאורה בהתנהלותו של כץ. האם חברי הכנסת שלנו ידעו לזהות אם ימצאו את עצמם בניגוד עניינים? או שאולי הם מודאגים מאיך שעבודתם מתנהלת כבר היום? כתבה רביעית בסדרה על בקשת החסינות של חיים כץ

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

שלושים וחמישה חברי כנסת נכחו בדיון החסינות של חיים כץ (הליכוד) ביום חמישי האחרון. באופן שנדמה מפתיע, רובם מתחו ביקורת דווקא על כתב האישום שהגיש היועמ"ש מנדלבליט. כץ מואשם בעבירת במרמה והפרת אמונים, על כך שקידם הצעת חוק כלכלית שהטיבה באופן ישיר עם חברו הטוב, ועשה זאת תוך הסתרה מכוונת של הקשר בין השניים מהגורמים המפקחים בכנסת (סקירה מלאה של העבירות המיוחסות לכץ). 

צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת

היועמ"ש נכח בדיון ומצידו חזר שוב ושוב על האמירה: "זו לא עיר מקלט שאפשר לעשות כל מה שרוצים". והבהיר: "אם מישהו מעלה על דעתו שהוא יקבל כסף בסכום גדול ובתמורה לזה הוא יעביר הצעת חוק למען בעל האינטרס –  זה שוחד. גם לחבר כנסת, לא יעזור כלום. לא צריך להפוך את זה לעיר מקלט לעבריינים".

הכנסת עשוייה להעניק היום (שלישי) לכץ חסינות מפני העמדה לדין, ובכך תמשיך לרחף עננת ההאשמות מעל ראשו. בכתבה הרביעית בסדרה, אנחנו שואלים האם חברי הכנסת שיכריעו על עתידו של כץ מבינים בכלל במה חטא ומהו ניגוד עניינים?

האם חברי הכנסת מבינים מה זה ניגוד עניינים?

התמונה בנוגע לעבירות שביצע לכאורה כץ מורכבת. לטענת היועמ"ש (ולפניו גם המשטרה שחקרה את הנושא), כץ פעל בניגוד עניינים חריף: הוא קידם תיקון לחוק על סמך הצעה עליה למד מחברו, איש שוק ההון מוטי בן-ארי – הצעה שבמקרה גם מיטיבה עם האינטרסים של אותו בן-ארי. 

מצד שני כץ טוען שהאמין שההצעה טובה לכלל הציבור. לזכותו יאמר כי אף ח"כ לא ביקש לשנות מאז את התיקון או התנגד לו בזמן אמת (החקיקה עברה פה אחד בכל השלבים, זאת חרף התנגדות הגורמים המקצועיים במשרד המשפטים ורשות שוק ההון). 

מעבר לניסיונות הח"כים לנסות לקעקע את כתב האישום, חזרה ועלתה בדיון שאלה מרכזית: מהו בכלל ניגוד עניינים, ואיך זה נוגע לעבודה היומיומית של הח"כים?

להלן מבחר ציטוטים מהדיון:

קרין אלהרר (כחול לבן): "אני חייבת לומר שאני מרגישה קצת אי נוחות מחברי הכנסת, כי אני לא מצליחה להבין. חבר כנסת אמור לעשות לטובת הציבור. לפעמים חבר הכנסת בעצמו, או קרוביו, הם חלק מהציבור שזכאי לפירות. אני פשוט לא מבינה את קווי הגבול. אני אשמח שתשרטט את זה, כי  אחרת, אני חייבת לומר, כל פניית ציבור היא בבחינת חשודה. אם זאת פניית ציבור מבן אדם שאני מכירה, אני אשקול אלף פעם אם להיעתר לה".  

איילת שקד (הימין החדש): "חבר כנסת לא נמצא בניגוד עניינים, נקודה – לא כשהוא עונה לפניות ציבור, לא כשהוא מצביע לוועדה, ולא כשהוא מצביע במליאה".

קרן ברק (הליכוד): "אני לא מצליחה להבין את העבירות. קראתי הרבה מאוד מילים, חיפשתי המון, ממש בערימה של שחת. אני אומרת: מילים כאלה קשות, בסוף לא פותרות מלכתוב מה העבירות. אני באמת חיפשתי. אני לא מצליחה להבין. המון המון מילים, ובלי שום מהות להבין מה העבירה".

אופיר כץ (הליכוד): "אני מחברי הכנסת החדשים, ולפי מה שקראתי בכתב האישום, יש את הטענה שבעצם זו הייתה יוזמת החוק של בן-ארי והם חברים טובים. אז איפה בעצם המסגרת? מתי אני יודע להגיד אם זה חבר קרוב, אם זה משפחה, אם זה חבר מפלגה? מתי אנחנו צריכים לבוא ומה לא בסדר? לכל אחד יש את הסביבה הקרובה שאנחנו מדברים איתה, זה משפחה, זה חברים. אז אם עולה מהמקום הזה איזושהי הצעת חוק שהיא נכונה והיא מיטיבה עם הציבור, אז מה פסול בזה? ואם פסול, אז איפה המקום שאני צריך כן להכריז על זה?"

רויטל סויד (העבודה): "מעולם לא התקיים בכנסת דיון ענייני על איפה עוברים קווי הגבול. סומכים על שיקול הדעת של כל חבר כנסת להבין מה זה ניגוד עניינים, מה זו הפרת אמונים, מהו צריך להצהיר ומה לא. עמד חיים כץ, למיטב הבנתי, ב-2010 וחשב שברגע שהחוק מטיב עם הציבור, לא חל רטרואקטיבית והוא מביא מומחה בתחום – הוא חשב שהוא לא עומד בניגוד עניינים והפרת אמונים". עוד הוסיפה: "האם זה נכון וראוי להגיש כתב אישום בפעם הראשונה על דברים כאלה בלי שאנחנו מעולם דנו בזה, לא אנחנו, לא קודמינו בתפקיד, עשרות שנים". 

ניר ברקת (הליכוד): "מבחינתי, אדם שהעביר חוק נפלא ומצוין שעושה טוב עם הציבור ושירת את הציבור כראוי, מבחינתי זה גובר על ציר של תקלה משפטית כזו או אחרת כי בדיוק בשביל זה יש חסינות מהותית".

מיקי מחלוף זוהר (הליכוד): "נשאלת השאלה: במה חטא חיים כץ. זו השאלה שנשאלת פה ולכן אנחנו גם רוצים להחליט היום בדיון אם היה פה חטא גדול, כפי שטוען היועץ המשפטי לממשלה, שמצריך את הגשת כתב האישום".

קטי קטרין שטרית (הליכוד): "אף פעם לא חשבתי שיכול להיות שמערכת בחירות אחת, ועוד אחת, ועוד אחת, בעצם הצילו כמה מאתנו אולי מכתבי אישום עתידיים כי אין ועדות ואנחנו לא עוסקים בנושאים מהותיים. המסקנה היא שמה שנכון לעשות היום – יכול להיות שבעוד שנה ושנתיים בעצם יהיה עבירה פלילית שעשינו מבלי לדעת". עוד הוסיפה: "אנחנו באים באמת בתום לב לפניות, לבקשות, לנושאים שצריך להעלות אותם כי יש צורך אישי, ובמהלך השנים זה הופך להיות איזשהו אינטרס מיטיב. זאת אומרת שאנחנו בעצם לא אמורים לעשות שום דבר. כלום ושום דבר. זו המסקנה שאני יוצאת מהדיון הזה". 

מיכל שיר (הליכוד): "אני, אגב, גם כמחוקקת חדשה, חייבת להודות שזה גורם לי לחשש מאוד גדול, כי אף אחד לא יודע אם אני לא יושבת עם קרוב משפחה שלי כל קידוש, כל שבת, והוא נותן לי עצות כי אני חושבת שהוא איש מאוד-מאוד חכם. זאת בעצם השאלה. זה מה שגורם לי לחשש".

יואב סגלוביץ' (כחול לבן) הניח את האצבע על הקושי של הח"כים בהבנת החוק ואמר: "אם חבר הכנסת חיים כץ לא היה חבר כנסת לא היינו יושבים פה, לא היינו שואלים את השאלות המאוד מורכבות שנשאלו פה. נראה לי – ואני אומר פה גם לחברתי רויטל – כמעט בקצה יושבים בבית המחוקקים המחוקקים וקשה להם להבין את גבולות העבירה של מרמה והפרת אמונים. אם חיים כץ היה עובד ציבור אחר או נבחר ציבור אחר שאיננו נבחר כנסת, היה מוגש כתב אישום ולא הייתה נשאלת שאלה". 

*

במהלך הדיון, ניסה היועמ"ש להסביר שוב ושוב לח"כים מהו ניגוד עניינים. באחת הפעמים כשענה לניר ברקת אמר כך: "עזוב עכשיו את השאלה אם פלילי או לא פלילי – אסור לעסוק בדברים שיש לך בהם ניגוד עניינים אלא אם כן אתה מגלה את זה ומקבל דרך לפתור אותם. למשל, זה כל נושא הסדר ניגוד העניינים. אתה חייב ליזום גילוי אם יש לך חברות, אם יש לך אינטרסים (…) כשאתה מסתיר את הדברים האלה, זה לא בסדר. אסור להסתיר את זה. זה פוגע באמון הציבור. זה יוצר תחושה שהדברים האלה לא נעשו סתם. יכול להיות שהתשובה הייתה שאתה לא יכול לקדם את זה ואז זה יעבור למישהו אחר שיקדם את זה".

אזמ"ע (איך זה משפיע עליכם): נבחר ציבור חייב להימנע מאינטרסים אישיים וכלכליים בעת שימוש בכוח של תפקידו. קבלת החלטות מתוך מניע אישי, גם אם הדבר מיטיב עם הציבור בסופו של דבר, יכולה לפגוע קשות באמון הציבור במוסדות השלטון. דוגמא טובה לכך היא הזעזוע הציבורי כאשר התגלה כי הרמטכ"ל דן חלוץ מכר את תיק המניות שלו לאחר חטיפת חיילי צה"ל בגבול הצפון.

מעש"י (מה עושים כדי שיתוקן): חיים כץ בחר להסתיר במודע את האינטרסים שלו לאורך כל הדרך – החל מכך שלא הצהיר על חברותו ושותפות המסחר שלו עם בן-ארי, ועד ההסתרה של המידע מוועדת האתיקה של הכנסת. ספק אם פרסום מראש של האינטרסים הכלכליים או הצהרת ההון שלו היו עוזרים במקרה של כץ – אבל עבור יתר חברי הכנסת שאולי חוששים ליפול בשוגג לתוך ניגוד עניינים, פרסום שכזה עוד היום הוא הפתרון הטוב ביותר. שקיפות היא שתגן עליהם מפני המעידות שמהן הם כל כך חוששים.

היועץ המשפטי של הכנסת, איל ינון, יסיים את תפקידו באפריל. הכנסת תתקשה למנות לו מחליף

יועמ"ש הכנסת, איל ינון, עתיד לסיים את תפקידו באפריל הקרוב. מי שאמור למנות יועץ משפטי חדש הוא יו"ר הכנסת, לאחר המלצת ועדה שבמציאות הנוכחית לא ניתן להקים. במידה ולא ימונה יועץ בזמן, המשנה שלו אמור למלא את מקומו – הבעיה: אין כיום משנה ליועץ 

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

חשבתם שהשלטון בסחרור בשנה האחרונה?
חכו: הכל הולך להיות מטורף אף יותר. יועמ"ש הכנסת, איל ינון, עתיד לסיים את תפקידו באפריל הקרוב. בדקנו: מי שאמור למנות יועץ משפטי חדש הוא יו"ר הכנסת. הוא אמור לעשות זאת לאחר המלצת ועדה שבמציאות הנוכחית מסובך להקים, וזאת בכפוף לאישור עוד ועדה שלא קיימת.

על פי החוק, אם לא ימונה יועץ בזמן, המשנה ליועץ אמור להחליפו. אז הלכנו לבדוק מי הוא. מסתבר שאין כרגע משנה ליועמ"ש הכנסת. אז מי יהיה היועץ המשפטי לכנסת מאפריל? אין לנו מושג. אולי הפתרון הינו להאריך את כהונתו?
בשביל זה צריך חוות דעת של… יועמ"ש הכנסת.

כהונה מסתיימת באפריל

מתוקף תפקידו, אמון היועץ המשפטי של הכנסת על ייעוץ משפטי ליו"ר הכנסת ולמוסדות הכנסת, שמירת ההליך התקין במשכן, ייעוץ לחברי הכנסת בכל הנוגע לעבודתם, וייצוג הכנסת בערכאות שיפוטיות שונות. 

היועץ ממונה לתקופה של חמש שנים על ידי יו"ר הכנסת, וניתן להאריך את כהונתו בחמש שנים נוספות. איל ינון, היועץ הנוכחי, מונה לתפקיד באפריל 2010 ולאחר הארכת כהונתו בשנת 2015, הוא עתיד לסיים את תפקידו באפריל הקרוב. הבעיה: במציאות כיום, הפרוצדורה החוקית להחלפתו לא תתאפשר. 

איל ינון – מתוך אתר הכנסת

תהליך בחירת היועץ – החל מהקמת ועדת ציבורית ועד לאישור ועדת הכנסת

חלון המינוי לבחירת יועץ חדש כבר נפתח: מי שאחראי על מינוי יועץ חדש הוא יו"ר הכנסת. מינוי זה אפשרי רק לאחר שהמועמד עבר ועדה ציבורית, שנראה בלתי אפשרי להקים כיום. לאחר הועדה הציבורית אישור המועמד כפוף לוועדת הכנסת, עוד ועדה שלא קיימת כיום.

הוועדת הציבורית: יו"ר הכנסת חייב למנות ועדה ציבורית שאמורה להמליץ בפניו על 2-4 מועמדים לתפקיד. הוועדה הציבורית מורכבת משבעה חברים: שופט עליון, נציב שירות המדינה, יו"ר לשכת עו"ד וחבר סגל אקדמי. עד כאן הכל נראה אפשרי. אך שלושת החברים האחרים בוועדה הציבורית הם: יו"ר ועדת הכנסת, יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט ויו"ר הוועדה לביקורת המדינה. תפקידים אלה לא מולאו מאז הבחירות באפריל 2019.

ועדת הכנסת: לאחר שיו"ר הכנסת בוחר את המועמד/ת שלו, ועדת הכנסת נדרשת לאשר סופית את המינוי.

חלון הזדמנויות נפתח, ספק רב אם הכנסת תעמוד במצופה ממנה

החוק קובע כי "מינוי יועץ משפטי לכנסת יעשה, ככל האפשר", בחלון שבין תשעים יום לשלושים יום טרם סיום תפקידו. מאחר וינון נכנס לתפקיד באפריל 2010, באופן אירוני, חלון הזמן שכבר נפתח צפוי להסגר ביום הבחירות לכנסת, ה-2 במרץ. 

בסיום תפקידו, אם לא ימצא מחליף, מי שאמור לתפוס את מקומו הוא המשנה ליועץ המשפטי. פנינו לדוברות הכנסת בשאלה מי הוא המשנה הנוכחי, אך שם נמסר לנו כי "אין כרגע, כי המשנה ליועץ, אתי בנדלר, פרשה לגמלאות ב-30 ביוני 2019 ובגלל שהפרישה היתה בפגרת הבחירות הקודמת ומינוי משנה דורש על פי החוק את אישור יו״ר הכנסת היה צורך לחכות לבחירת יו״ר קבוע לכנסת ה-22 אלא שבינתיים נקלענו לפגרת בחירות נוספת שדחתה שוב את המינוי".

חוסר היכולת של הכנסת למנות יועץ משפטי מהווה עדות נוספת לחולשתה. ועדותיה לא מתכנסות מאז דצמבר 2018 והיא לא מסוגלת לפקח על עבודת הממשלה. כעת מסתבר שהיא אפילו לא מסוגלת למנות לעצמה יועץ משפטי בהתאם לחוק. ויולי אדלשטיין? יו"ר הכנסת מונע את הקמת הוועדות בעקביות.

"קואליציה בכנסת תפקידה לבקר את השרים, ולא לעשות להם פוצי מוצי" – שיחה עם צבי ישראלי, כתב קול ישראל מלפני 40 שנה

בשיחה אישית עם העיתונאי צבי ישראלי, ניסינו להבין מה השתנה בכנסת מאז שנות השמונים, והופתענו לשמוע שלא הרבה. וגם: מהו מקורו של חוק החסינות, מה עלה בגורל הפיילוט החד פעמי של ההצבעה האלקטרונית בוועדת הכנסת, ומתי מוטלת חובה מוסרית על עיתונאים פרלמנטריים להתערב

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

לפני מספר שבועות, קבלתי מייל מאדם שלא הכרתי, בשם צבי ישראלי, שהציע את עזרתו ל"שקוף": "יזמתי את ההצבעה הממוחשבת, גרמתי לביטול הטבות הבריאות המושחתות, והעיסוק המושחת בשכר חברי הכנסת", נכתב שם. במהרה התברר לי שכותב המייל הוא לא אחר מכתב קול ישראל לשעבר. מאחר שביום-יום של הסיקור שלי בכנסת אני נלחם בדיוק על הסוגיות האלו, סיקרן אותי לפגוש אותו ולשמוע מה השתנה ב-40 השנים שעברו. 

פרש לחיי היצירה

את ישראלי פגשתי בביתו בירושלים. בחצר הבית ישנו תנור קרמיקה גדול, שם הוא מכין צלחות, קערות, ספלים ומלחיות, ונדמה כי רק עליהן יכולנו לשוחח שעתיים. את השקט הפסטורלי קוטע לבסוף טרקטור הגונח מעבר לגדר, ואנחנו נכנסים פנימה, לשוחח על הכנסת בשנות ה-80. בעשר שנות עבודתו, סיקר ישראלי את הכנסת התשיעית, העשירית והאחת עשרה. בשנה האחרונה ב"שקוף", עבדכם הנאמן כבר הספיק לסקר את הכנסת ה-20, ה-21, ה-22 ובקרוב גם את הכנסת ה-23. 

גיליתי מהר מאד שמה שעניין את ישראלי בשנות ה-80, רלוונטי מאד גם היום. בספר שכתב (אותו ניתן לקרוא בספרייה הלאומית), "אדוני היושב-ראש, כנסת במשבר" בהוצאת כרמל, סוקר ישראלי את תהליך המעבר להצבעה האלקטרונית, דן בהתעסקות הבלתי פוסקת של הח"כים בשכרם, ומספר איך יצר מדדים להשוואה של חברי הכנסת זה לזה.

אחת הסוגיות המשותפות לישראלי ולי היא העיסוק של חברי הכנסת בעצמם. היום, קיים קושי מסוים לזהות מהלכים כאלה, משום שבד"כ סיעות הבית מסכימות לכל מה שקשור לתנאי השכר ולתנאים הנלווים, וכשיש הסכמות ואין חיכוכים – יש פחות חשיפה. אנחנו למשל, כתבנו לאחרונה על הדרך בה השיגו המפלגות עוד 63 מיליון שקלים לתעמולה. שאלתי את ישראלי כיצד זיהה מהלכים כאלה בעבר.

"בתוך ערימות הניירת של הצעות החוק שהייתי מקבל, היה לעיתים גם נייר ללא שום פירוט: דיון על תיקון סעיף 12. בלי הסבר. שם היה צריך לחפור. הייתי צריך ללכת לחפש את היועצים המשפטיים שיכולים לספר לי במה מדובר. בד"כ הם ומחלקת השכר – אנשים טובים שמתרגזים מהתרגילים של חברי הכנסת". 

נושא השכר חוזר על עצמו שוב ושוב. "קודם מגיע איזה ח"כ שאשתו חולה ומבקש תנאי חריג ומיוחד, אח"כ באים חברי כנסת אחרים ואומרים למה הוא קיבל, ואז המנכ"לים והשופטים – אלו תמיד הראשונים שדורשים – איגוד מקצועי חזק. ואז באים "המצמידים", ששכרם צמוד לשכר שר או סגן שר. ואז השרים מגלים שלח"כים תנאים טובים יותר ודורשים לתקן". יחד עם זאת, ישראלי מדגיש: "אין לי בעיה שיהיו להם תנאים טובים, המבחן הוא בתוצר – מה עשית בשביל הכסף". 

ניגוד העניינים של חיים רמון 

ישראלי סיפר לי על חיכוך שהיה לו עם ח"כ לשעבר, חיים רמון: "בעל מלון בירושלים בא לוועדת הכספים לקבל הלוואה. בעל המלון סיפר: 'ישבתי במשרד של חיים רמון'. רמון ישב בוועדה ולא אמר כלום. אמרתי לרמון: 'חיים, יש לך משרד עו"ד. אתה מקבל את המלונאי במשרד ואח"כ בא לוועדה ומבקש כסף?! אתה דן בכסף שלו. איך אתה עושה דבר כזה?'.  לא ויתרתי לו – פרסמתי את זה. רמון כעס מאוד".

ניסוי ההצבעה הראשון היה בוועדת הכנסת – כיום היא רק במליאה

בכנסת כיום מתפרסמות ההצבעות של חברי הכנסת במליאה בלבד. ההצבעות בוועדות אינן נרשמות, אלא רק באופן הבא: 5 בעד, 6 נגד – וזהו. לא ניתן לדעת מי הצביע בעד, מי נמנע, מי לא השתתף בהצבעה ומי נגד. בספרו של ישראלי, הוא מספר על התהליך בו החתים את חברי הכנסת על עצומה הקוראת לרישום ההצבעות. 

הצבעה בוועדת הכנסת שנת 1987

"מה אתה אומר? באמת?". ישראלי הופתע כשסיפרתי לו שהיום אין רישום הצבעות בוועדות הכנסת, ושרק רושמים כמה הצביעו בעד וכמה נגד. "שערורייה אדירה", אמר, "אתם -"שקוף"- חייבים לעשות עם זה משהו". הוא מיד הראה לי צילום מתוך הספר שלו, של ההצבעה בוועדת הכנסת, שם כתוב במפורש מי נכח בהצבעה, מי התנגד ומי הצביע בעד. 

כך מתברר שבשנת 1987, התקיים ניסוי בוועדת הכנסת להצבעה האלקטרונית, וישראלי אף נכח בו. אך מסתבר שזה היה רק ניסוי שלא הבשיל. גם אנחנו ב"שקוף" יחד עם "לובי 99" פעלנו בשנים האחרונות לקדם רישום הצבעות בוועדות – הפעם באייפדים – אך הכנסת עדיין לא אימצה את היוזמה במלואה. 

החתימות שאסף ישראלי להצבעה אלקטרונית – 1982

על המתח בין סיקור אובייקטיבי לאקטיביזם עיתונאי

כששוחחנו על הקמת רישום ההצבעה בכנסת, תהיתי אם לא חצה את המנדט שלו כעיתונאי, ובמקום לסקר חדשות ניסה ליצור אותם. ישראלי ענה: "עיתונאי צריך לסקר, לשקף, אתה לא יכול להיות אקטיבי. מצד שני – אתה לא יכול להיות אדיש לפגיעה בדמוקרטיה". 

"אני בן למשפחה של נספים בשואה", אומר ישראלי. "אני חי אותה כל ימי ומכיר את הלקח. הדמוקרטים מילאו את פיהם מים בימים הנוראים. בנושאים של דמוקרטיה, מוסר ציבורי, של ניקיון כפיים, מלחמה בגזענות, אלו נושאים שעיתונאי לא יכול להיות אדיש אליהם ולומר: 'אני רק מסקר'. אינך יכול לשבת מנגד". ישראלי היה פעיל גם בחקיקת החוק למניעת הסתה גזענית ואומר: "אם התקשורת תאפשר לגזענות ושנאה לעבור דרכה ולהשתמש בה, היא תכרות את הענף שעליו היא יושבת. אי אפשר שעיתונאים יהיו אדישים לכך".

מתוך מכתבו של יו"ר הכנסת שלמה הלל לצבי ישראלי

"אם תצביע על אדם ספציפי, הוא ינסה לתקן את דרכיו"

אחת הסוגיות שמעלה ישראלי היא צילום או סיקור המליאה הריקה. ישראלי מסביר בספרו כיצד עבר מסיקור המליאה הריקה לציון שמם של הנעדרים. 

"שעות הייתי יושב במליאה, כעיתונאי, והמליאה ריקה. בהתחלה הייתי כותב על כך שהיא ריקה, עד שהבנתי שאני מחזק את הזלזול בכנסת. ככתב צעיר חיפשתי דרכים לתקן את המצב במליאה והייתי שותף בניסיון ליצור חוק קוורום (מינימום משתתפים). אבל זה לא עבד, כי חוק כזה נותן אפשרות להפיל חוקים על ידי מניעה מכוונת של קוורום. לבסוף הגעתי למסקנה שדיווח על ההיעדרות האישית ולא הכללית היא החשובה. 

אם תצביע על האדם הספציפי, הוא ינסה לתקן את דרכיו," הוא טוען. "משם הגעתי ל"כרטיס עבודה" לח"כ,  ומשם התגלגלנו לרישום ההצבעה האלקטרונית. כל הכוונה הייתה לתקן את פניה של הכנסת.

כשהייתי צועק כל היום 'המלך ערום' אז בציבור היו אומרים לא צריך את המלך הזה. כל פעם שהייתי מגיע לנקודה שחששתי שישפכו את התינוק עם המים, אמרתי – תמתן. רציתי ביקורת על הדמוקרטיה, אבל לא רציתי להרוס אותה. היום, לפגוע בדמוקרטיה הפך להיות דבר שבשגרה."

"מועדון המשתמשים בכנסת"

לאורך ספרו של ישראלי חוזר הביטוי "מועדון המשתמשים בכנסת". שאלתי את ישראלי מה משמעות הביטוי. ישראלי הסביר שהכוונה היא להראות שאכן יש ח"כים שעובדים: "זה ביטוי שהמצאתי לעצמי. הכוונה להראות שיש ח"כים שבאים בבוקר, הולכים לוועדה, מחזיקים אותה על הכתפיים ויורדים לפרטים. ויש קבוצה שלא עובדת. היו כמה ח"כים מאד פעילים כמו גאולה כהן, דן תיכון, יוסי שריד, יאיר צבן, אורה נמיר, מיכאל איתן ועוד אחרים- דור שנעלם. 

הח"כית שהייתי הכי קרוב אליה הייתה גאולה כהן, לא חסתי עליה כשהיה צריך לבקר. זה חשוב לעיתונאי, לטפח קשרים עם חברי הכנסת אך לא להגיע לחברות אישית שתשפיע על הכתב".

"בקואליציה הנוכחית הקימו ועדת שרים לחקיקה, שהכל מתחיל ונגמר שם – לכן אין כנסת. יושבת שרת המשפטים ומחליטה לפי האג'נדה שלה והשרים אפילו לא באים לשם. בסוף מה שיוצא מוועדת השרים לחקיקה זה מה שקורה בכנסת. אין דיון רציני", טוען ישראלי וממשיך: "תפקידה של הכנסת הוא לבקר את הממשלה. האופוזיציה תפקידה לנגח את הממשלה. תפקידה של הקואלציה בכנסת הוא לבקר את השרים ולא לעשות להם פוצי מוצי. היום חברי הקואליציה לא יודעים זאת – הם רק מכירים משמעת קואליציה – זה לא נכון. הם חושבים שהתפקיד שלהם זה לזחול לתוך הממשלה". 

יו"ר הכנסת מנחם סבידור מעניק לישראלי את פרס סביצלוסקי לכתב פרלמנטרי מצטיין – מאי 1982

מקורו של חוק החסינות

באחד הפרקים בספר, נוגע ישראלי בחוק החסינות – נושא אקטואלי גם היום: "בחוק החסינות משנת 1951 נכתב כי 'ח"כ לא ישא באחריות פלילית או אזרחית ויהיה חסין בפני פעולה משפטית… במילוי תפקידו'. בעצם, ניסו למנוע מעצר שרירותי של ח"כ בדרכו להצבעה מכרעת. לא חשבו אז על עבירת תנועה, מרמה או שוחד".

ישראלי מרחיב: "חוק החסינות בעצם התחיל מכך שרוב חברי הכנסת היו נוסעים באוטובוס. הייתה מחשבה בדיונים הראשונים, שאפשר היה לשלוח שוטר לשער הגיא, לעצור את האוטובוס והוא לא יגיע להצבעה, ואז הממשלה תשרוד או תיפול. אף אחד לא חשב שהחסינות תוכל לאפשר לקחת שוחד. זה הגיע לפיצוץ ראשון בימיו של ח"כ אבוחצריא מהמפד"ל. הוא חטא ופשע והעמידו אותו לדין. הוא בא לוועדת הכנסת וביקש חסינות – זה היה משבר אדיר כי הוא היה הראשון שהשתמש בה (לבסוף הוא גם ויתר עליה, ע.ב). מטרת החסינות הייתה למנוע התנכלות – ומה אתה אומר שאתה מבקש חסינות על עבירות שוחד – שהפרקליטות והיועמ"ש מתנכלים לך?"

ישראלי מוסיף ושואל: "אילו כלים יש לוועדת הכנסת לקבוע אם היועמ"ש התנכל לו או שלא?"   

*

הערותיו של ישראלי על שנות השמונים נכונות ברובן גם היום. הנה מדגם של כתבות אחרונות של "שקוף", הממחישות עד כמה הסוגיות עימן התמודד בעבר עדיין מטרידות אותנו ואת הציבור:

   

ניצחון במאבק להקפאת שכר הח"כים : סיעות כחול-לבן וישראל ביתנו יוותרו על העלאת השכר

בזכות סיירת שקיפות: סיעות כחול-לבן וישראל ביתנו החליטו לוותר על העלאת השכר הקרובה. "לאחר שקיבלנו פניות רבות", סיפר לנו ניסנקורן, "הסכמנו כל חברי הסיעה שאם ניאלץ לצאת לבחירות, אין הצדקה לקבל תוספת שכר". הערכה: הדבר יחסוך לנו מעל ל-600 אלף שקלים בשנה. מתקדמים לשאר הסיעות

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| מערכת שקוף |

שכר חברי הכנסת עומד כיום על קצת יותר מ-44 אלף שקלים בחודש (ברוטו). מדי ינואר השכר קופץ באופן אוטומטי, בגלל הצמדה לשכר הממוצע במשק. השנה צפוי שהשכר יזנק ביותר מ-1,300 שקלים לכל ח"כ וזאת אחרי שנה שלמה (!) בה הכנסת בכלל בפגרת בחירות.

ראוי שכל הח"כים יודיעו שהם מוותרים על עליית השכר, לפחות עד שהכנסת תחזור לעבוד. לכן פנינו יחד עם חברי סיירת השקיפות, ליו"ר הוועדה המסדרת ח"כ ניסנקורן ולחבריו לסיעה במטרה שיקדם דיון וידחה את העלאת השכר. 

הליכוד התנגדו והדיון לא צלח, אך ניסנקורן, יחד עם חברות הכנסת פנינה תמנו-שאטה, מיקי חיימוביץ' ויעל גרמן, קידמו החלטה סיעתית בכחול-לבן לוותר על העלאת השכר הצפויה. "לאחר שקיבלנו פניות רבות, הסכמנו כל חברי הסיעה שאם ניאלץ לצאת לבחירות, אין הצדקה לקבל תוספת שכר" סיפר לנו ניסנקורן. המהלך הזה צפוי לחסוך לנו כחצי מיליון שקל בשנה הקרובה – אבל זה לא מספיק. רוב חברי הכנסת עדיין לא הודיעו שהם יוותרו על תוספת השכר הקבועה והמיותרת.

יו"ר סיעת כחול-לבן, ח"כ ניסנקורן

סיעת ישראל ביתנו הצטרפה ליוזמה והודיעה שכל חברי הסיעה מוותרים על תוספת השכר הצפויה.

אז מה עושים מכאן?

  1. קודם כל מצטרפים לסיירת כדי לקחת חלק בפעולות הבאות.
  2. שלחו בלחיצת כפתור מייל לשאר ראשי הסיעות בכנסת בדרישה שירתמו את סיעתם ויוותרו על העלאת השכר!

המפלגות מנסות להגדיל את תקציב התעמולה לבחירות הקרובות

ח"כ שלמה קרעי מהליכוד חולל מהומה בוועדה בכנסת כשביקש להעלות את הנושא על סדר היום. מאיר כהן: "אתה טובל ושרץ בידך". בכחול לבן ובליכוד סיכמו על העלאה של תקציבי התעמולה בבחירות. כל זאת בשעה שהציבור בכלל מצפה שהתקציבים האלו יצומצמו 

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

מערכת בחירות שלישית בפתח והפוליטיקאים רוצים כסף. לא לבתי החולים או לחינוך, אלא לעוד קמפיינים – כסף ציבורי. סמיכות הבחירות הקרובות לקודמות והתנהלות רשלנית ועכורה עם תקציבי עבר מציבות את חלקן בבעיה. 

לקחת עוד עשרות מיליוני שקלים מהציבור לאחר שנכשלו פעמיים בשנה להרכיב ממשלה, ובפתח שנה תקציבית קשה – הופכת את הסוגיה לרגישה במיוחד. לכן בימים האחרונים מעדיפים הפוליטיקאים לקדם את הנושא מתחת לרדאר הציבורי. למרות זאת, החליט היום ח"כ קרעי (ליכוד) לדבר על הסוגיה בוועדה המסדרת כשביקש להעלות את הנושא לסדר היום, וזאת מבלי לתאם זאת עם מפלגתו ועם יו"ר הוועדה, אבי ניסנקורן (כחול לבן). 

ח"כ שלמה קרעי – ירד לבינתיים מהנושא

המהלך זכה לביקורת והנושא, לפחות לבינתיים הושתק. לאחר הדיון החליט קרעי שהוא יורד מהנושא: "באופן אישי הבעתי את מחאתי על העניין מבלי להכיר את כורח המציאות לאשורו", אמר לנו.

למי שלא מכיר איך עובד מימון מפלגות

על קצה המזלג:

  1. מפלגות מכהנות בכנסת מקבלות מימון מהמדינה.
  2. הכסף ניתן באופן שוטף בזמן הכהונה וכן עבור קמפיין הבחירות.
  3. הסכום הנמסר לכל מפלגה מחושב על פי "יחידת מימון", ששוויה כ-1.4 מיליון שקל.
  4. מימון קמפיין בחירות: כל מפלגה מקבלת את ממוצע המנדטים שלה בין הכנסת הקודמת לבאה אחריה, ועוד אחד. לדוגמא, מרצ זכתה בכנסת ה-19 בשישה מנדטים ובכנסת ה-20 בחמישה. ולכן היא קיבלה 6.5 יחידות מימון בתחילת הכהונה האחרונה (ממוצע 5.5, ועוד 1), כלומר כ-9.1 מיליון שקל.  
  5. המימון השוטף: תשלום חודשי שוטף של 6% מיחידת מימון, לפי מספר המנדטים הנוכחי, ועוד אחד. אם נחזור לדוגמא של מרצ, המפלגה מקבלת מדי חודש כ-500 אלף שקל (5 ועוד 1, כפול 6% מיחידות מימון השווה ל-1.4 מיליון שקל).

"טובל ושרץ בידך"

אמש פרסמה טל שניידר בגלובס כי הליכוד וכחול לבן הגיעו להסכמה על העלאת הסכום אותו יקבלו בבחירות הקרובות. העלאה של יותר מ-36%, (כ-60 מיליון שקלים), בשעה שש"ס וישראל ביתנו מתנגדות להעלאה.

האם יש הגיון שהמפלגות יעשו בפעם השלישית (!) בשנה תעמולה בעלויות של מיליוני שקלים מהכיס של כולנו? 

הכסף הזה ייצא בחוסר שקיפות. ובמקום בו אין שקיפות, יש בזבוז.

ח"כ קרעי כאמור העלה את הנושא היום לדיון בוועדה המסדרת. יו"ר הוועדה אבי ניסנקורן סירב מאחר ולדבריו הנושא לא סוכם מראש עם מפלגתו: "לך דבר עם יריב לוין, איתו אנחנו מתאמים", אמר לו ניסנקורן. 

קרעי התעקש והעלה את הנושא בכל מקרה והלין שגם כחול לבן הסכימו לכך. מאיר כהן (כחול לבן) קם ממקומו ואמר לו: "תתבייש, אתם רוצים את הכסף… זה פופוליסטי. אסור לך לעשות את זה. אתה טובל ושרץ בידך". 

הנושא לא עלה, לפחות לא באופן מסודר לפרוטוקול וכנראה יידון בימים הבאים.

הנה קטע מהדיון שצילמנו:

גם המפלגות הקטנות בבעיה עמוקה 

נזכיר כי המפלגות מקבלות כ-180 מיליון שקלים לכל מערכת בחירות שכזו – כסף לא שקוף. ובגלל התנהלות רשלנית הן נכנסו לחובות וקיוו להחזיר את הכסף במהלך הקדנציה מהמימון השוטף. בניתוח שעשינו לפני קצת יותר מחודש מצאנו כי מפלגת כולנו (יפעת שאשא-ביטון), מרצ והעצמאות (יאיר גולן) נקלעו לבעיה חריפה. בין המפלגות שנמצאות בנקודת זינוק טובה נמצאות אלו שמתנגדות להעלאת התקציב: ש"ס וישראל ביתנו.

זה המגזר היחיד שברגע שנגמר לו הכסף – יכול פשוט להמציא עוד. אלא שאת החשבון משלמים כולנו.

פנינו לקרעי לאחר הדיון בבקשה לדעת אם יתנגד להצעה להעלות את כספי המימון – נראה שלא: "באופן כללי", מסר, "ככל שיש הסכמה כללית בין המפלגות הגדולות, לא אתנגד. אני מבין שקיים כורח מציאותי לקיים בחירות לפי המודל הקיים, ולכן ההכרח לא יגונה. אנחנו גם ככה נמצאים במצב שלא היה כמותו מעולם במדינה וההתמודדות לא פשוטה".

עוד הוסיף: "באופן אישי הבעתי את מחאתי על העניין מבלי להכיר את כורח המציאות לאשורו. לא רק לגבי הנושא הזה, אלא לגבי כל נושא שאיננו נחוץ והכרחי. יש נושאים חברתיים דחופים על סדר היום שאנחנו מנסים לפתור. אבל כאמור, לגופו של עניין, הבנתי שכן מדובר בנושא נחוץ והכרחי לקיום הבחירות, בחירות שלישיות בתוך שנה הגורמות למנגנוני המפלגות לקרוס תחת הנטל ולכן ההכרח לא יגונה. אני עדיין מקווה שנצליח להקים ממשלה ולא נדרש כלל לעניין".

פנינו גם לאחת המפלגות המתנגדות להעלאה, ישראל ביתנו, שמסרה: "ישראל ביתנו מתנגדת בתוקף להעלות את יחידת המימון של המפלגות. מדובר פשוט בעושק אזרחי ישראל, באחת מהתקופות הכי קשות מבחינה תקציבית. עוד צפויים קיצוצים וגירעון שיפגעו בציבור הרחב ולכן הדבר האחרון שראוי כרגע זה להכניס את היד לכיס של האזרחים לטובת מפלגות כאלה ואחרות".

אזמ"ע – איך זה משפיע עליכם?

כספי מימון מפלגות, שיוצאים לכולנו מהכיס, נשארים במחשכים ואין לנו מושג איך מבזבזים אותם. בנוסף מדובר בסכומי עתק. זה כסף שהיה יכול ללכת לבריאות, חינוך וביטחון – ייתכן ומושלך לפח. העלאה של 60 מיליון שקלים בתקציב תבוא על חשבון שירותים אחרים לאזרחים.

מעש"י – מה עושים (כדי) שיתוקן? 

לכל הפחות, ח"כים אכפתיים יכולים לדאוג שהכסף יהיה שקוף. כשיש שקיפות התנהלות הפוליטיקאים הופכת לאחראית וזהירה יותר, והם מתנהלים בחסכנות. הדגמנו בדיוק את זה בשתי כתבות שפרסמנו על תקציב קשר עם הציבור. 

המפלגות חייבות לפרסם דוח הוצאות כפי שמפרסם כל משרד ממשלתי. מעבר לכך, היו בחירות לפני שלושה חודשים, הפוליטיקאים קיבלו את כל הזמן התקשורתי שרצו – שיועילו וינהלו מערכת בחירות חסכנית. אנחנו בטוחים שכל ערוץ חדשות ישמח לארח פאנלים ועימותים בין הח"כים וראשי המפלגות לקראת מערכת בחירות נוספת – מה שיחסוך למפלגות כסף. נמשיך לכתוב ולעקוב אחר הנושא בימים הקרובים. בתקווה, מי יודע, שתמצא הבושה והנושא ירד מסדר היום. בינתיים אנו ממליצים – תצביעו בגוש שלכם למפלגה שתוציא הכי פחות מתקציבה. תעקבו – ונשתדל לעדכן בתחום הזה.

האם אתם מאשרים לעובדים שלכם (חברי הכנסת) העלאה בשכר?

 

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

שכר חברי הכנסת עומד כיום על כ-44 אלף שקל. בינואר יקפוץ בלפחות 1,300 שקלים נוספים.

זאת העלאה שנייה מאז שהכנסת הפסיקה לעבוד.

זו השנה החריגה בתולדות המדינה – הכנסת לא תפקדה מאז דצמבר שעבר.
לדעתנו, ראוי שהח"כים יוותרו כעת על ההעלאה הצפויה בשכרם, ויקבלו אותה רק החל מהרגע בו הכנסת תחזור לעבוד.

מהלך זה צריך לקרות לא כיוזמה אישית ופרטנית, אלא כהחלטה קולקטיבית של הכנסת.

כבר פנינו ליו"ר הוועדה המסדרת, ח"כ אבי ניסנקורן (כחול לבן), על מנת שייכנס דיון וידחה את העלאת השכר, הפעלנו את סיירת השקיפות ואף פנינו לח"כים כדי שיעלו את הנושא ויקפיאו את העלאת השכר לכולם עד שיחזרו לעבוד.

עד כה המאמצים כשלו, אז החלטנו להציע לכם, אזרחים משלמי מיסים, כהנהלת המדינה – שלא לאשר לעובדים שלכם את העלאת השכר.

הכנסו לפוסט ועזרו לנו להפוך אותו לוויראלי.

 

 

חוסר היציבות השלטוני: האם הממשלה פחות יציבה היום מבעבר? חלק שני בפרויקט ויזואלי מיוחד

האם השלטון בישראל מאז שנות ה-90 יציב יותר ממה שהיה מאז קום המדינה? ממשלות ישראל מכהנות זמן ארוך יותר ממה שכיהנו בעבר (12 חודשים יותר, בממוצע). מאז שנות ה-90, הסיבה העיקרית לנפילת ממשלות בישראל היא התפזרות הכנסת (8 מתוך 11, 73%), בעוד מאז קום המדינה ועד שנות ה-90 פיזור הכנסת הוביל לנפילתן של 3 ממשלות בלבד (מתוך 23 ממשלות, 13%). "שקוף" ו"נתון בראש" (מיזם עצמאי לקידום עיתונות נתונים) מציגים: העובדות שמשקפות את מידת היציבות השלטונית בישראל – חלק ב'

"נתון בראש" |

מאז קום המדינה ועד היום השלטון הישראלי סובל מחוסר יציבות. הדבר בא לידי ביטוי בתחלופה גדולה מדי של ממשלות, בשינויים תכופים בהרכבי הממשלה, במעבר מפלגות מהקואליציה לאופוזיציה וביותר מדי פעמים בהן הכנסת פיזרה את עצמה בטרם עת. כך למשל, רק ממשלה אחת מתוך 34 (!) הצליחה לסיים כהונה שלמה של ארבע שנים ורק שש כנסות מתוך 21 הצליחו לסיים כהונה מלאה.

בשלושים השנים האחרונות קרו מספר דברים מהותיים שהשפיעו באופן ישיר ובלתי נמנע על כל היבט בחיי המדינה ובתוך כך גם על המערכת הפוליטית: הסכסוך הישראלי-פלסטיני עלה מהלך ב-1987 עם תחילתה של האינתיפאדה הראשון, המדיניות הכלכלית של שינתה כיוון – מכלכלה סוציאליסטית – לקפיטליסטית, וגם המבנה הדמוגרפי והאלקטורלי בישראל השתנה לחלוטין בעקבות גל העלייה הגדול ממדינות ברית המועצות לשעבר. לאור כך ראוי לבדוק את יציבותה של המערכת הפוליטית בתקופה זו. 

לטובת כך תתבצע השוואה בין שתי תקופות זמן: 1949-1989 ו-1990-2019, על גבי מספר קריטריונים: משך כהונת הממשלה, משך כהונת הכנסת, סיבות לנפילת הממשלה, שינויים בממשלה (סיעות ובעלי תפקידים בה), תחלופה בין מפלגות השלטון וגודלן של שתי המפלגות הגדולות בכנסת. אלו יוכלו להעיד האם השלטון בישראל בשלושים השנים האחרונות יציב יותר או יציב פחות מאשר בתקופה שקדמה לה.

הממשלה והכנסת: יחסים מורכבים

לכאורה, המצב כיום נראה טוב יותר ונדמה כי מערכת השלטון בישראל יציבה יחסית. הנתונים מראים כי מאז שנות ה-90 ממשלות ישראל מכהנות בממוצע יותר זמן: 32 חודשים מאז שנות ה-90 לעומת 20 חודשים לפני כן. משך הכהונה של הכנסת אינו משתנה בצורה דרמטית בין שתי התקופות. מאז שנות ה-90 הכנסת מכהנת בממוצע 36 חודשים – ואם נחסיר את הכנסת ה-21 שפעלה רק 4 חודשים – הממוצע עולה אף יותר ל-40 חודשים. עד שנות ה-90 הכנסת כיהנה בממוצע 43 חודשים. לא פער משמעותי.

אך שימו לב לנתון הבא: מאז שנות ה-90 הסיבה העיקרית לנפילת הממשלות היא התפזרות הכנסת (8 מתוך 11, 73%) כאשר עד תקופה זו מרבית הממשלות נפלו בעקבות נושאים הקשורים לממשלה: התפטרות ראש הממשלה, התפטרות הממשלה ומות ראש הממשלה (15 ממשלות מתוך 23, 65%) ואילו רק 3 ממשלות (13%) נפלו בעקבות פיזור הכנסת (אחת מהן בעקבות הצבעת אי-אמון בממשלה). 

עובדה זו מעידה על שינוי שהתרחש בדינמיקה שבין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת בישראל. אם בעבר הממשלה הייתה לוקחת יותר אחריות על כישלונותיה ומאפשרת הקמת ממשלות חילופיות עוד באותה הכנסת, הרי שמאז שנות ה-90 הנטייה של הממשלה היא ליזום חוק לפיזור הכנסת וללכת לבחירות חדשות. מדוע זה כך?

בישראל מתקיימת דמוקרטיה פרלמנטרית, שמשמעותה היא כי הציבור בוחר את הפרלמנט והממשלה צומחת מתוכו. 

בשל סוג המשטר הנהוג בישראל נוצר קשר הדוק בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת, וחוסר יציבות של האחת מוביל לאי-יציבות של האחרת. כשהכנסת מתפזרת מסיבה כלשהי, הממשלה נופלת איתה; ואם הממשלה נופלת או מתפטרת, ובהנחה שלא מצליחה לקום ממשלה חלופית, הרי שהולכים לבחירות והפעילות הפרלמנטרית משותקת עד לכינונה של ממשלה חדשה. 

השיטה הפרלמנטרית מאפשרת לכאורה מערכת איזונים ובלמים בין שתי הרשויות, אך בפועל בישראל הממשלה כמעט שולטת בכנסת באמצעות ועדת השרים לחקיקה. המצב הזה מוביל לאיחוד אינטרסים בין הממשלה לכנסת ומנטרל מתח בריא שאמור להיות בין הרשויות. פיזורה של הכנסת פעם אחר פעם מעיד על כך.

פיזורה של הכנסת ו/או נפילת הממשלה מתרחשים תמיד בהקשר כללי רחב יותר. כך, לפחות שלוש פעמים הממשלה נפלה בעקבות אירועים הקשורים באופן ישיר לסכסוך הישראלי-פלסטיני: 

  • הממשלה ה-24 בראשותו של יצחק שמיר יזמה את הקדמת הבחירות לאחר שמפלגות צומת ומולדת פרשו מהממשלה בעקבות ועידת מדריד.
  • הממשלה ה-25 נפלה לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין.
  • הממשלה ה-28 בראשותו של אהוד ברק נפלה לאחר התפוררות הקואליציה בעקבות ועידת קמפ-דיוויד ותחילתה של האינתיפאדה השנייה. 

כמו כן, לפחות שתי ממשלות נפלו בעקבות קשרי הון-שלטון-עיתון שהלכו והתחזקו מאז שנות ה-90: הממשלה ה-31 נפלה לאחר התפטרותו של אהוד אולמרט בעקבות כתבי אישום שהוגשו נגדו בגין עברות שוחד, מרמה והפרת אמונים, וב-2014 הפיל ראש הממשלה בנימין נתניהו את הממשלה ה-33, כפי שהודה בעצמו, בעקבות חוק "ישראל היום".

סימנים לאי-יציבות

על אף התמונה המצטיירת, מבט מעמיק בנתונים מעלה כי לא מדובר במצב אופטימלי – המערכת הפוליטית יציבה פחות משנדמה: ישנם הרבה יותר שינויים במבנה הממשלה ובבעלי התפקידים בה, ישנה עלייה במספר הפעמים שבהם מפלגת השלטון מתחלפת וגודלן של שתי המפלגות הגדולות הולך וקטן עם השנים. 

תחלופה גבוהה מידי של מפלגת השלטון, סיעות הקואליציה או בעלי תפקידים בממשלה פוגעת בניהול תקין ובגיבוש מדיניות לטווח ארוך של הממשלה והמשרדים השונים. תחלופה של סיעות למשל, מחייבת גיבוש מדיניות חדשה שתהיה מוסכמת על כלל הסיעות – לרבות החדשות – וריבוי שינויים עלול להפריע לרציפות רעיונית-אידיאולוגית. גם אם לא נדרשים שינויים קיצוניים, כניסה של מפלגה מסוימת לממשלה בדרך כלל תוביל לפשרות מסוימות. 

זאת ועוד, תחלופה גבוהה של סיעות בקואליציה עלולה לגרור גם "כיסאות מוזיקליים" באיוש המשרות הבכירות במשרדי הממשלה. התוצאה צפויה להיות קושי בניהול רציף של משרדי הממשלה, מכיוון שכל נושא תפקיד חדש חייב ללמוד את התחום, ובמקרים רבים השר או השרה החדשים מבקשים להוביל מדיניות אחרת מאלו שקדמו להם בתפקיד.

  • מאז שנות ה-90 ישנה תחלופה גבוהה יותר של מפלגת השלטון (בין ימין לשמאל, ולהפך). עד שנות ה-90 מפלגת השלטון התחלפה 3 פעמים (כל 13 שנה בממוצע) כאשר משנות ה-90 התחלפה מפלגת השלטון 6 פעמים (כל 5 שנים בממוצע). 

  • מאז שנות ה-90 ישנה עלייה במספר השינויים בסיעות הקואליציה. השיא בממשלות ה-29 וה-30 בראשותו של אריאל שרון. מעניין לציין כי כל הממשלות שהרכב הסיעות בהן לא השתנה כיהנו לפני המהפך בשנת 1977, שבו עלה לראשונה הליכוד לשלטון. 

  • מאז שנות ה-90 ישנה עלייה במספר השינויים בבעלי התפקידים בממשלה. פרט לממשלה הראשונה והשישית (שכיהנו כארבעה חודשים), בכל הממשלות היה לפחות שינוי אחד בתפקידי השרים או סגני השרים. בחינה של מספר השינויים בהרכב השרים ביחס למספר חודשי הכהונה של הממשלה מעלה כי בממשלות ה-28, 29 ו-30 נעשה שינוי אחד לפחות בכל חודש כהונה.

  • בין 1981-2018 ישנה ירידה הדרגתית בכוחן של שתי המפלגות הגדולות בכנסת. שיאה של ירידה זו מתרחש בשנות ה-2000 כאשר מספר המנדטים המשותף של שתי המפלגות הגדולות נמוך מ-60 (כלומר פחות מרוב בכנסת – לא ניתן לקיים ממשלת אחדות). בכנסת ה-15 מפלגת השלטון זכתה בבחירות לכנסת כ-26 מנדטים בלבד (הערה: במהלך הכנסת הזו היו בחירות ישירות לראשות הממשלה. אהוד ברק התפטר מראשות הממשלה, ולאחר הבחירות הישירות נבחר אריאל שרון, שהקים ממשלה ובה מפלגת השלטון הייתה עם 19 מנדטים בלבד). המשמעות היא שכוחן של המפלגות הקטנות יותר גדל, וכפועל יוצא גדלה גם הסחטנות הפוליטית שמגבילה את היכולת של הראש הממשלה הנבחר לקיים את מדיניותו. אחד ההשלכות למצב הזה היא העלאת אחוז החסימה שעלה פעמיים מאז הכנסת ה-15.

מסקנות

אז האם המערכת הפוליטית יציבה יותר או יציבה פחות ב30 השנים האחרונות מאשר בתקופה שקדמה לה? קשה לומר. 

הממשלות אמנם מכהנות בממוצע יותר זמן ומשך הכהונה של הכנסת אינו משתנה בצורה דרמטית, אך תחלופה גדולה יותר של מפלגת השלטון, של סיעות הקואליציה ובעלי התפקידים בממשלה מעידה שלא מדובר בתקופה יציבה. זאת ועוד, העובדה שכוחן של המפלגות הגדולות קטן בשנים האחרונות מעידה מצד אחד על חוסר אמון באידיאולוגיה שהן מבקשות ליישם ומצד שני על אי-יציבות וחוסר בהירות רעיוני הקיים במערכת הפוליטית. הדבר בא לידי ביטוי בריבוי של מפלגות סקטוריאליות ומפלגות "אווירה" (למשל מפלגת הגימלאים שזכתה לשבעה מנדטים בבחירות לכנסת ה-17) אשר מעצימות את הסחטנות הפוליטית. ברור מאליו כי מפלגת שלטון שכוחה קטן באופן יחסי אינה יכולה לנהל קואליציה יציבה לאורך זמן וההוכחה לכך היא מספר הממשלות הרב שנפלו בעקבות פרישתן של מפלגות מהקואליציה.

הבחירות האחרונות לכנסת ה-22 הן הביטוי החזק ביותר לאי-היציבות הפוקדת את מדינת ישראל מאז שנות ה-90: הבחירות התקיימו לאחר שראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו, לא הצליח להקים ממשלה והוביל מהלך לפיזור הכנסת ה-21וזאת כארבעה חודשים בלבד לאחר הקמתה. 

המהלך הפוליטי הזה התאפשר כתוצאה מהקשר ההדוק מידי שבין הכנסת לממשלה הקיים בישראל. חמור מכך המהלך הזה נבע כנראה מאינטרסים אישיים ושאיפה לשמירת הכוח בלבד – ולא מתוך חשיבה על טובת המדינה. זאת ועוד, נתניהו לא צלח פעם נוספת בהקמת ממשלה לאחר הבחירות האחרונות – וזאת על אף שהמנדט הוענק לו ראשון על ידי הנשיא. גם היום, חודש לאחר הבחירות, עדין אין ממשלה מכהנת בישראל.

*

"נתון בראש" הוא מיזם עצמאי המקדם עיתונות נתונים (דאטא ג'ורנליזם) בישראל.

כמה כסף המפלגות חייבות לנו? בדקנו: 179,299,539 שקלים

יתרת ההלוואות שניתנו למפלגות נחשפת: מפלגת הליכוד חייבת את הסכום הגדול עם הלוואה שעומדת על כ-60 מיליון שקל, בכחול לבן חייבים 42 מיליון שקל, מרצ מצידה מיצתה את כל מסגרת האשראי המותרת לה וכך גם מפלגת העצמאות. מה ההלוואות שלקחו המפלגות יכולות ללמד אותנו על מצבן הפיננסי, ולמה אנחנו עדין לא יודעים לאן הולך מרבית תקציב המפלגות? כל הפרטים בכתבה

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

שתי מערכות הבחירות האחרונות לא רק שיסעו את החברה הישראלית כולה, אלא גם הכניסו את המפלגות לתסבוכת כספית עמוקה, עד כדי כך שהח"כים החליטו לדחות את הגשת הדוחות הכספיים של המפלגות ולפרוס את ההלוואות שלהן משלוש שנים לארבע וחצי.

אנחנו לא יכולים לדעת בדיוק מה מצבן הפיננסי ומבקר המדינה עדין לא יכול לבדוק את התנהלותן, אבל מידע שנחשף במסגרת בקשת חופש מידע שהוגשה על ידי "שקוף", שופך מעט אור על ההלוואות שהן קיבלו מהכנסת, וכמה הן חייבות לנו היום. המידע מציג את יתרת ההלוואה שנותרו למפלגות להחזיר לכנסת והן מסתכמות בסכום הנושק ל-180 מיליון שקלים. על כל המפלגות מוטלת החובה להחזיר אותו מתוך המימון השוטף בתוך 4.5 שנים. 

מידע חשוב למי שטרם מכיר את מימון מפלגות

על קצה המזלג:

  1. מפלגות המכהנות בכנסת מקבלות מימון מהמדינה.
  2. הכסף ניתן באופן שוטף בזמן הכהונה וכן עבור קמפיין הבחירות.
  3. הסכום הנמסר לכל מפלגה מחושב על פי "יחידת מימון", ששוויה כ-1.4 מיליון שקל.
  4. מימון קמפיין בחירות: כל מפלגה מקבלת את ממוצע המנדטים שלה בין הכנסת הקודמת לבאה אחריה, ועוד אחד. לדוגמא, מרצ זכתה בכנסת ה-19 בשישה מנדטים ובכנסת ה-20 בחמישה. ולכן היא קיבלה 6.5 יחידות מימון בתחילת הכהונה האחרונה (ממוצע 5.5, ועוד 1), כלומר כ-9.1 מיליון שקל.  
  5. המימון השוטף: תשלום חודשי שוטף של 6% מיחידת מימון, לפי מספר המנדטים הנוכחי, ועוד אחד. אם נחזור לדוגמא של מרצ, המפלגה מקבלת מדי חודש כ-500 אלף שקל (5 ועוד 1, כפול 6% מיחידות מימון השווה ל-1.4 מיליון שקל).

הליכוד וכחול לבן לקחו את הלוואות הגדולות ביותר, בגשר, חד"ש ותע"ל טרם ביקשו, ובמרצ מינפו את ההלוואה למקסימום

יכולת לקיחת ההלוואה מותנית במספר המנדטים שיש למפלגה – ככל שמספר המנדטים גדול יותר, כך ניתנת אפשרות להלוואה גדולה יותר. כך, הליכוד יכול לקחת 60 מיליון שקל ועדיין לא למצות את ההלוואה. לעומת זאת, 'ישראל דמוקרטית' שנציגה היחידי בכנסת הוא יאיר גולן לקחה קרוב ל-4.5 מיליון שקלים, הלוואה שמשקפת את מלוא החוב שהיה יכול לקחת. גם מפלגת מרצ שותפה למיצוי המלא עם הלוואה של כ-9 מיליון שקלים. ויפעת שאשא ביטון, הח"כית היחידה במפלגת כולנו, חייבת כרגע 4.5 מיליון שקלים ויש לה 4.5 שנים להחזיר. 

ממפלגות הליכוד, מרצ, כולנו וכחול לבן טרם נמסרה תגובה והיא תובא כאן כשתתקבל. בלשכתו של יאיר גולן הפנו אותנו לאהוד ברק, שתגובתו טרם הושגה. 

הנחת העבודה שהכנסת תחזיק זמן רב 

על פי חוק, מפלגות יכולות לקחת עד חצי מהמימון השוטף שמגיע להן על פני שלוש שנים – מעל 1.5 מיליון שקל לח"כ. אך בהחלטה של ועדת הכנסת לקראת הבחירות האחרונות, הוארכה התקופה לכ-4.5 שנים, מה שגם הגדיל את גובה ההלוואה המותרת. ומה יקרה אם נלך שוב לבחירות בקרוב? החוב הזה יוחזר בחלקו על ידי המקדמה שיקבלו לקראת הבחירות (קרוב ל-140 מיליון שקלים), ובכנסת הבאה כבר יקחו הלוואות חדשות.

כרוניקה של רשלנות וניהול כושל  

אנחנו מאמינים שמימון ציבורי למפלגות הוא דבר חשוב, אבל האופן בו מנהלים את הכסף שלנו הוא שערורייתי. להזכירכם, מבקר המדינה כתב כל שנה (כמעט – כזכור השנה הח"כים דחו את הגשת הדוחות) על התנהלות המפלגות עם הכסף שלנו. ביש עתיד ובבית היהודי כבר הוכיחו למבקר שתיעוד הוצאות זו המלצה בלבד, וביהדות התורה השתמשו בכסף כדי לחלק שירותי ייעוץ מס ומשכנתא בחינם. 

הכסף לא שקוף, ואנחנו לא יודעים איך בזבזו אותו. רק השבוע חשפנו כיצד מרצ, המפלגה שכנראה נמצאת במצב הפיננסי הקשה ביותר, ממשיכה לעבוד עם קרוב משפחה של ח"כ מהמפלגה באופן קבוע. באיזה היקף? אנחנו לא יכולים לדעת.

אזמ"ע – איך זה משפיע עליכם?

במקום בו יש שקיפות, יש פחות בזבוז. התנהלות הפוליטיקאים הופכת לאחראית וזהירה יותר, והם מתנהלים בחסכנות. הדגמנו בדיוק את זה בשתי כתבות שפרסמנו החודש על תקציב קשר עם הציבור. כספי מימון מפלגות, שיוצאים לכולנו מהכיס, נשארים במחשכים ואין לנו מושג איך מבזבזים אותם. כסף שהיה יכול ללכת לבריאות, חינוך וביטחון – ייתכן ומושלך לפח.

מעש"י – מה עושים (כדי) שיתוקן?

לא יפתיע אתכם, אבל אפשר לדאוג שהכסף יהיה שקוף. המפלגות חייבות לפרסם דוח הוצאות כפי שמפרסם כל משרד ממשלתי.

 

איך הוציאו הח"כים את התקציב שנועד להשאיר אותם מחוברים אליכם? חלק ב'

יותר יועצים חיצוניים ופחות כיבוד ללשכות: בחלק השני של ניתוח הוצאות הקשר עם הציבור אנו למדים כי הח"כים השקיעו יותר כסף על יועצים חיצונים, הפחיתו את הוצאות הסלולר שלהם ולמדו אנגלית. וגם: איזה מפלגה הפסיקה להזמין כיבוד לחלוטין ולמה הקבלות של מירי רגב על לימודי אנגלית רשומות על קרדיולוג?

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| יוגב שרביט, עידן בנימין |

זו השנה השישית בה אנחנו מסקרים את תקציב הקשר עם הבוחר, ובהחלט עברנו כברת דרך. כלי התקשורת הולכים ומצטרפים למגמה שהתחלנו: במקום להתמקד רק בכמה כסף הוציא כל ח"כ – מנתחים על מה יצא והאם שימש למטרתו. אלא שהכנסת עדיין מנגישה רק את עיקרי ההוצאות, ועלינו לדרוש מדי שנה בעצמנו את הפירוט. גם היום אתם תיחשפו כאן למידע בלעדי שהיינו צריכים לבקש – ולא נמצא באתר הכנסת.

בכתבה הקודמת למדנו שהח"כים לא מנצלים את התקציב במלואו, שחלקם מתעניינים בעצמם יותר מבחדשות וגם שבליכוד משקיעים יותר בקשר ישיר עם הבוחרים. 

מהו תקציב הקשר עם הציבור?

תקציב שנתי בסך של כ-94 אלף שקל לכיסוי ההוצאות הכרוכות במילוי תפקידו של חבר הכנסת, ביניהם ההוצאות לשמירה על הקשר עם הבוחרים. שר או סגן שר שהוא חבר הכנסת זכאי לסכום חלקי בסך של 53 אלף שקל. ח"כ שלא הוציא את מלוא הסכום זכאי להעביר לשנה שלאחר מכן סכום של עד 12 אלף שקל. 

יותר כסף על יועצים ועתירות משפטיות

הוצאת הח"כים על יועצים חיצוניים עלתה עם השנים מ-241 אלף שקל בשנת 2015 ל-856 אלף שקל בשנת 2018. הליכוד והמחנה הציוני הובילו הוצאה זו, והגדילו אותה כל שנה באופן עקבי. מפלגת יש עתיד לעומת זאת הוציאה 59,594 שקל ב-2016 וקפצה ל-116,913 ב-2017 בעקבות עתירות לבג"צ, ביניהן עתירתו של אלעזר שטרן שעתר לקיצור תקופת הצינון לאלופי צה"ל (בעלות של כ-35 אלף שקל). נציין כי אכן ניתן לשלם אגרות ושכר עו"ד במסגרת תקציב זה, ואכן הוצאת הייצוג המשפטי חוצה מפלגות.

גם ישראל ביתנו החלה להעסיק יועצים חיצוניים באופן לא עקבי. חברי הסיעה נעזרו בשרותיהם של שלושה יועצים המתמחים במגזר דובר הרוסית – סופיה וסיליאבה, אלונה כץ-זאיקין וסרגיי פונשטיין וכן בשירותיה של 'בדק מדיה' ששמה נקשר בעבר לפרשת ישראל ביתנו

המפלגה הוציאה על ייעוץ חיצוני כ-23 אלף שקל בשנת 2015, 74 אלף שקל ב-2016, 14 אלף שקל ב-2017 ו-95 אלף שקל ב-2018. 

המורה רפאלה ביגל ולמה יש קבלות ללימודי אנגלית מקרדיולוג? 

14 ח"כים השקיעו בשנת 2018 בשיפור האנגלית שלהם בסכום כולל של 31 אלף שקל, שבעה מתוכם בחרו במורה רפאלה ביגל מחברת TALK: מאיר כהן, מיקי לוי, יואל רזבוזוב ועליזה לביא מיש עתיד, רויטל סוויד מהמחנה הציוני ואמיר אוחנה ונורית קורן מהליכוד.

הוצאה מפתיעה על לימודי אנגלית הייתה של השרה מירי רגב, אצל פרופ' שטרסברג ("שרותי רפואה וייעוץ בע"מ"). שאלנו את לשכתה של רגב מדוע הקבלות על שם פרופ' שטרסברג שהוא בכלל קרדיולוג, ומלשכתה נמסר כי: "שיעורי האנגלית ניתנים ע"י מורה לאנגלית בעלת עסק משותף עם בעלה, המשתמשת בתיק המופיע בחשבוניות לצורך דיווח על ההכנסה. החשבוניות תקינות. הכנסת בדקה את מהות ההוצאה מול נותנת השירות בפועל".

ח"כים בדיאטה

הוצאה שקטנה ב-2018 היא כיבוד. אם בשנת 2017 הח"כים הזמינו כיבוד בכ-282 אלף שקל, ב-2018 ההוצאה ירדה לכ-172 אלף שקל (יותר מ-33%). עיקר "הדיאטה" הייתה של 'ישראל ביתנו' שם הח"כים הפסיקו להזמין כיבוד לחלוטין.  מרצ והרשימה המשותפת צמצמו את הוצאות הכיבוד ביותר מ-80%. יהדות התורה בהיקף הקרוב ל-50%. רק בש"ס הגדילו את הוצאה זו כמעט פי 2 (עיקר ההוצאה היא של ח"כ מיכאל מלכיאלי). הח"כים משתמשים בתקציב זה לטובת אירועים שהם מקיימים (כמו אירועים של שדולות), אך גם לטובת קפסולות לקפה וכיבוד קל לאורחים. מח"כ מיכאל מלכיאלי טרם נמסרה תגובה.

גם בהוצאות הטלפון ניכר חיסכון – בשנת 2016 הוצאת שיחות הפלאפונים של הח"כים היו גבוהות במיוחד – בהתחשב בחבילות התקשורת שהיו קיימות בשוק. אבל מאז הן ירדו ב-40% (כ-20% מידי שנה). 

מיקי זוהר מתקן במקום לקנות חדש

במסגרת תקציב קשר עם הבוחר רוכשים הח"כים גם כלי עבודה כמו טלפונים חכמים, מחשבים וטאבלטים. ככלל נראה שיש העדפה לרכישת מחשבי לנובו ודל. ואתם יודעים איך זה לפעמים עם טכנולוגיה – היא מתקלקלת. בשנת 2018 הוציאו הח"כים כ-26 אלף שקל על תיקוני מכשירים, כשאת הרשימה מוביל מיקי זוהר עם הוצאה של 2,799 שקל בשנה על תיקון ניידים. למה? שאלנו את זוהר שמסר ש "אחרי שלוש שנים של פעילות היה צריך לתקן מספר מכשירים ומחשב – עדיף מאשר לקנות חדשים".

ח"כ מיקי זוהר

*

בשורה התחתונה, כשיורדים לפרטים, הוצאות הח"כים מתקציב הקשר עם הציבור מנוהלות בסך הכל באופן ראוי. 

למה? פשוט – ההוצאות שקופות. מאז שהתחלנו לפרסם את הקבלות עצמן – הוצאות חריגות הלכו והצטמצמו. שקיפות שינתה את המציאות. מושלם. 

קשר עם הציבור זה הכסף הקטן 

לצערנו, הכסף הגדול נמצא בכספי מימון מפלגות, בהיקף של מיליון שקל לשנה לח"כ(!) לפעילות השוטפת של המפלגה – כסף שאינו שקוף ומנוהל ברשלנות. כמו כספי הקשר עם הציבור, גם כספי מימון מפלגות חייב להיות שקוף. הכנסת לא יכולה לעשות זאת בעצמה ונדרש תיקון חקיקה. הקואליציות האחרונות סירבו לעסוק בנושא, ואנחנו נפעל בקדנציה הקרובה בכל הכוח לקדם את התיקון הנחוץ.

רוצים לנבור עוד איך הוציאו הח"כים את הכסף שלכם? כאן תוכלו למצוא את בסיס הנתונים המלא.