פוסטים

חוסר היציבות השלטוני: האם הממשלה פחות יציבה היום מבעבר? חלק שני בפרויקט ויזואלי מיוחד

האם השלטון בישראל מאז שנות ה-90 יציב יותר ממה שהיה מאז קום המדינה? ממשלות ישראל מכהנות זמן ארוך יותר ממה שכיהנו בעבר (12 חודשים יותר, בממוצע). מאז שנות ה-90, הסיבה העיקרית לנפילת ממשלות בישראל היא התפזרות הכנסת (8 מתוך 11, 73%), בעוד מאז קום המדינה ועד שנות ה-90 פיזור הכנסת הוביל לנפילתן של 3 ממשלות בלבד (מתוך 23 ממשלות, 13%). "שקוף" ו"נתון בראש" (מיזם עצמאי לקידום עיתונות נתונים) מציגים: העובדות שמשקפות את מידת היציבות השלטונית בישראל – חלק ב'

"נתון בראש" |

מאז קום המדינה ועד היום השלטון הישראלי סובל מחוסר יציבות. הדבר בא לידי ביטוי בתחלופה גדולה מדי של ממשלות, בשינויים תכופים בהרכבי הממשלה, במעבר מפלגות מהקואליציה לאופוזיציה וביותר מדי פעמים בהן הכנסת פיזרה את עצמה בטרם עת. כך למשל, רק ממשלה אחת מתוך 34 (!) הצליחה לסיים כהונה שלמה של ארבע שנים ורק שש כנסות מתוך 21 הצליחו לסיים כהונה מלאה.

בשלושים השנים האחרונות קרו מספר דברים מהותיים שהשפיעו באופן ישיר ובלתי נמנע על כל היבט בחיי המדינה ובתוך כך גם על המערכת הפוליטית: הסכסוך הישראלי-פלסטיני עלה מהלך ב-1987 עם תחילתה של האינתיפאדה הראשון, המדיניות הכלכלית של שינתה כיוון – מכלכלה סוציאליסטית – לקפיטליסטית, וגם המבנה הדמוגרפי והאלקטורלי בישראל השתנה לחלוטין בעקבות גל העלייה הגדול ממדינות ברית המועצות לשעבר. לאור כך ראוי לבדוק את יציבותה של המערכת הפוליטית בתקופה זו. 

לטובת כך תתבצע השוואה בין שתי תקופות זמן: 1949-1989 ו-1990-2019, על גבי מספר קריטריונים: משך כהונת הממשלה, משך כהונת הכנסת, סיבות לנפילת הממשלה, שינויים בממשלה (סיעות ובעלי תפקידים בה), תחלופה בין מפלגות השלטון וגודלן של שתי המפלגות הגדולות בכנסת. אלו יוכלו להעיד האם השלטון בישראל בשלושים השנים האחרונות יציב יותר או יציב פחות מאשר בתקופה שקדמה לה.

הממשלה והכנסת: יחסים מורכבים

לכאורה, המצב כיום נראה טוב יותר ונדמה כי מערכת השלטון בישראל יציבה יחסית. הנתונים מראים כי מאז שנות ה-90 ממשלות ישראל מכהנות בממוצע יותר זמן: 32 חודשים מאז שנות ה-90 לעומת 20 חודשים לפני כן. משך הכהונה של הכנסת אינו משתנה בצורה דרמטית בין שתי התקופות. מאז שנות ה-90 הכנסת מכהנת בממוצע 36 חודשים – ואם נחסיר את הכנסת ה-21 שפעלה רק 4 חודשים – הממוצע עולה אף יותר ל-40 חודשים. עד שנות ה-90 הכנסת כיהנה בממוצע 43 חודשים. לא פער משמעותי.

אך שימו לב לנתון הבא: מאז שנות ה-90 הסיבה העיקרית לנפילת הממשלות היא התפזרות הכנסת (8 מתוך 11, 73%) כאשר עד תקופה זו מרבית הממשלות נפלו בעקבות נושאים הקשורים לממשלה: התפטרות ראש הממשלה, התפטרות הממשלה ומות ראש הממשלה (15 ממשלות מתוך 23, 65%) ואילו רק 3 ממשלות (13%) נפלו בעקבות פיזור הכנסת (אחת מהן בעקבות הצבעת אי-אמון בממשלה). 

עובדה זו מעידה על שינוי שהתרחש בדינמיקה שבין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת בישראל. אם בעבר הממשלה הייתה לוקחת יותר אחריות על כישלונותיה ומאפשרת הקמת ממשלות חילופיות עוד באותה הכנסת, הרי שמאז שנות ה-90 הנטייה של הממשלה היא ליזום חוק לפיזור הכנסת וללכת לבחירות חדשות. מדוע זה כך?

בישראל מתקיימת דמוקרטיה פרלמנטרית, שמשמעותה היא כי הציבור בוחר את הפרלמנט והממשלה צומחת מתוכו. 

בשל סוג המשטר הנהוג בישראל נוצר קשר הדוק בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת, וחוסר יציבות של האחת מוביל לאי-יציבות של האחרת. כשהכנסת מתפזרת מסיבה כלשהי, הממשלה נופלת איתה; ואם הממשלה נופלת או מתפטרת, ובהנחה שלא מצליחה לקום ממשלה חלופית, הרי שהולכים לבחירות והפעילות הפרלמנטרית משותקת עד לכינונה של ממשלה חדשה. 

השיטה הפרלמנטרית מאפשרת לכאורה מערכת איזונים ובלמים בין שתי הרשויות, אך בפועל בישראל הממשלה כמעט שולטת בכנסת באמצעות ועדת השרים לחקיקה. המצב הזה מוביל לאיחוד אינטרסים בין הממשלה לכנסת ומנטרל מתח בריא שאמור להיות בין הרשויות. פיזורה של הכנסת פעם אחר פעם מעיד על כך.

פיזורה של הכנסת ו/או נפילת הממשלה מתרחשים תמיד בהקשר כללי רחב יותר. כך, לפחות שלוש פעמים הממשלה נפלה בעקבות אירועים הקשורים באופן ישיר לסכסוך הישראלי-פלסטיני: 

  • הממשלה ה-24 בראשותו של יצחק שמיר יזמה את הקדמת הבחירות לאחר שמפלגות צומת ומולדת פרשו מהממשלה בעקבות ועידת מדריד.
  • הממשלה ה-25 נפלה לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין.
  • הממשלה ה-28 בראשותו של אהוד ברק נפלה לאחר התפוררות הקואליציה בעקבות ועידת קמפ-דיוויד ותחילתה של האינתיפאדה השנייה. 

כמו כן, לפחות שתי ממשלות נפלו בעקבות קשרי הון-שלטון-עיתון שהלכו והתחזקו מאז שנות ה-90: הממשלה ה-31 נפלה לאחר התפטרותו של אהוד אולמרט בעקבות כתבי אישום שהוגשו נגדו בגין עברות שוחד, מרמה והפרת אמונים, וב-2014 הפיל ראש הממשלה בנימין נתניהו את הממשלה ה-33, כפי שהודה בעצמו, בעקבות חוק "ישראל היום".

סימנים לאי-יציבות

על אף התמונה המצטיירת, מבט מעמיק בנתונים מעלה כי לא מדובר במצב אופטימלי – המערכת הפוליטית יציבה פחות משנדמה: ישנם הרבה יותר שינויים במבנה הממשלה ובבעלי התפקידים בה, ישנה עלייה במספר הפעמים שבהם מפלגת השלטון מתחלפת וגודלן של שתי המפלגות הגדולות הולך וקטן עם השנים. 

תחלופה גבוהה מידי של מפלגת השלטון, סיעות הקואליציה או בעלי תפקידים בממשלה פוגעת בניהול תקין ובגיבוש מדיניות לטווח ארוך של הממשלה והמשרדים השונים. תחלופה של סיעות למשל, מחייבת גיבוש מדיניות חדשה שתהיה מוסכמת על כלל הסיעות – לרבות החדשות – וריבוי שינויים עלול להפריע לרציפות רעיונית-אידיאולוגית. גם אם לא נדרשים שינויים קיצוניים, כניסה של מפלגה מסוימת לממשלה בדרך כלל תוביל לפשרות מסוימות. 

זאת ועוד, תחלופה גבוהה של סיעות בקואליציה עלולה לגרור גם "כיסאות מוזיקליים" באיוש המשרות הבכירות במשרדי הממשלה. התוצאה צפויה להיות קושי בניהול רציף של משרדי הממשלה, מכיוון שכל נושא תפקיד חדש חייב ללמוד את התחום, ובמקרים רבים השר או השרה החדשים מבקשים להוביל מדיניות אחרת מאלו שקדמו להם בתפקיד.

  • מאז שנות ה-90 ישנה תחלופה גבוהה יותר של מפלגת השלטון (בין ימין לשמאל, ולהפך). עד שנות ה-90 מפלגת השלטון התחלפה 3 פעמים (כל 13 שנה בממוצע) כאשר משנות ה-90 התחלפה מפלגת השלטון 6 פעמים (כל 5 שנים בממוצע). 

  • מאז שנות ה-90 ישנה עלייה במספר השינויים בסיעות הקואליציה. השיא בממשלות ה-29 וה-30 בראשותו של אריאל שרון. מעניין לציין כי כל הממשלות שהרכב הסיעות בהן לא השתנה כיהנו לפני המהפך בשנת 1977, שבו עלה לראשונה הליכוד לשלטון. 

  • מאז שנות ה-90 ישנה עלייה במספר השינויים בבעלי התפקידים בממשלה. פרט לממשלה הראשונה והשישית (שכיהנו כארבעה חודשים), בכל הממשלות היה לפחות שינוי אחד בתפקידי השרים או סגני השרים. בחינה של מספר השינויים בהרכב השרים ביחס למספר חודשי הכהונה של הממשלה מעלה כי בממשלות ה-28, 29 ו-30 נעשה שינוי אחד לפחות בכל חודש כהונה.

  • בין 1981-2018 ישנה ירידה הדרגתית בכוחן של שתי המפלגות הגדולות בכנסת. שיאה של ירידה זו מתרחש בשנות ה-2000 כאשר מספר המנדטים המשותף של שתי המפלגות הגדולות נמוך מ-60 (כלומר פחות מרוב בכנסת – לא ניתן לקיים ממשלת אחדות). בכנסת ה-15 מפלגת השלטון זכתה בבחירות לכנסת כ-26 מנדטים בלבד (הערה: במהלך הכנסת הזו היו בחירות ישירות לראשות הממשלה. אהוד ברק התפטר מראשות הממשלה, ולאחר הבחירות הישירות נבחר אריאל שרון, שהקים ממשלה ובה מפלגת השלטון הייתה עם 19 מנדטים בלבד). המשמעות היא שכוחן של המפלגות הקטנות יותר גדל, וכפועל יוצא גדלה גם הסחטנות הפוליטית שמגבילה את היכולת של הראש הממשלה הנבחר לקיים את מדיניותו. אחד ההשלכות למצב הזה היא העלאת אחוז החסימה שעלה פעמיים מאז הכנסת ה-15.

מסקנות

אז האם המערכת הפוליטית יציבה יותר או יציבה פחות ב30 השנים האחרונות מאשר בתקופה שקדמה לה? קשה לומר. 

הממשלות אמנם מכהנות בממוצע יותר זמן ומשך הכהונה של הכנסת אינו משתנה בצורה דרמטית, אך תחלופה גדולה יותר של מפלגת השלטון, של סיעות הקואליציה ובעלי התפקידים בממשלה מעידה שלא מדובר בתקופה יציבה. זאת ועוד, העובדה שכוחן של המפלגות הגדולות קטן בשנים האחרונות מעידה מצד אחד על חוסר אמון באידיאולוגיה שהן מבקשות ליישם ומצד שני על אי-יציבות וחוסר בהירות רעיוני הקיים במערכת הפוליטית. הדבר בא לידי ביטוי בריבוי של מפלגות סקטוריאליות ומפלגות "אווירה" (למשל מפלגת הגימלאים שזכתה לשבעה מנדטים בבחירות לכנסת ה-17) אשר מעצימות את הסחטנות הפוליטית. ברור מאליו כי מפלגת שלטון שכוחה קטן באופן יחסי אינה יכולה לנהל קואליציה יציבה לאורך זמן וההוכחה לכך היא מספר הממשלות הרב שנפלו בעקבות פרישתן של מפלגות מהקואליציה.

הבחירות האחרונות לכנסת ה-22 הן הביטוי החזק ביותר לאי-היציבות הפוקדת את מדינת ישראל מאז שנות ה-90: הבחירות התקיימו לאחר שראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו, לא הצליח להקים ממשלה והוביל מהלך לפיזור הכנסת ה-21וזאת כארבעה חודשים בלבד לאחר הקמתה. 

המהלך הפוליטי הזה התאפשר כתוצאה מהקשר ההדוק מידי שבין הכנסת לממשלה הקיים בישראל. חמור מכך המהלך הזה נבע כנראה מאינטרסים אישיים ושאיפה לשמירת הכוח בלבד – ולא מתוך חשיבה על טובת המדינה. זאת ועוד, נתניהו לא צלח פעם נוספת בהקמת ממשלה לאחר הבחירות האחרונות – וזאת על אף שהמנדט הוענק לו ראשון על ידי הנשיא. גם היום, חודש לאחר הבחירות, עדין אין ממשלה מכהנת בישראל.

*

"נתון בראש" הוא מיזם עצמאי המקדם עיתונות נתונים (דאטא ג'ורנליזם) בישראל.

כמה כסף המפלגות חייבות לנו? בדקנו: 179,299,539 שקלים

יתרת ההלוואות שניתנו למפלגות נחשפת: מפלגת הליכוד חייבת את הסכום הגדול עם הלוואה שעומדת על כ-60 מיליון שקל, בכחול לבן חייבים 42 מיליון שקל, מרצ מצידה מיצתה את כל מסגרת האשראי המותרת לה וכך גם מפלגת העצמאות. מה ההלוואות שלקחו המפלגות יכולות ללמד אותנו על מצבן הפיננסי, ולמה אנחנו עדין לא יודעים לאן הולך מרבית תקציב המפלגות? כל הפרטים בכתבה

| עידן בנימין |

שתי מערכות הבחירות האחרונות לא רק שיסעו את החברה הישראלית כולה, אלא גם הכניסו את המפלגות לתסבוכת כספית עמוקה, עד כדי כך שהח"כים החליטו לדחות את הגשת הדוחות הכספיים של המפלגות ולפרוס את ההלוואות שלהן משלוש שנים לארבע וחצי.

אנחנו לא יכולים לדעת בדיוק מה מצבן הפיננסי ומבקר המדינה עדין לא יכול לבדוק את התנהלותן, אבל מידע שנחשף במסגרת בקשת חופש מידע שהוגשה על ידי "שקוף", שופך מעט אור על ההלוואות שהן קיבלו מהכנסת, וכמה הן חייבות לנו היום. המידע מציג את יתרת ההלוואה שנותרו למפלגות להחזיר לכנסת והן מסתכמות בסכום הנושק ל-180 מיליון שקלים. על כל המפלגות מוטלת החובה להחזיר אותו מתוך המימון השוטף בתוך 4.5 שנים. 

מידע חשוב למי שטרם מכיר את מימון מפלגות

על קצה המזלג:

  1. מפלגות המכהנות בכנסת מקבלות מימון מהמדינה.
  2. הכסף ניתן באופן שוטף בזמן הכהונה וכן עבור קמפיין הבחירות.
  3. הסכום הנמסר לכל מפלגה מחושב על פי "יחידת מימון", ששוויה כ-1.4 מיליון שקל.
  4. מימון קמפיין בחירות: כל מפלגה מקבלת את ממוצע המנדטים שלה בין הכנסת הקודמת לבאה אחריה, ועוד אחד. לדוגמא, מרצ זכתה בכנסת ה-19 בשישה מנדטים ובכנסת ה-20 בחמישה. ולכן היא קיבלה 6.5 יחידות מימון בתחילת הכהונה האחרונה (ממוצע 5.5, ועוד 1), כלומר כ-9.1 מיליון שקל.  
  5. המימון השוטף: תשלום חודשי שוטף של 6% מיחידת מימון, לפי מספר המנדטים הנוכחי, ועוד אחד. אם נחזור לדוגמא של מרצ, המפלגה מקבלת מדי חודש כ-500 אלף שקל (5 ועוד 1, כפול 6% מיחידות מימון השווה ל-1.4 מיליון שקל).

הליכוד וכחול לבן לקחו את הלוואות הגדולות ביותר, בגשר, חד"ש ותע"ל טרם ביקשו, ובמרצ מינפו את ההלוואה למקסימום

יכולת לקיחת ההלוואה מותנית במספר המנדטים שיש למפלגה – ככל שמספר המנדטים גדול יותר, כך ניתנת אפשרות להלוואה גדולה יותר. כך, הליכוד יכול לקחת 60 מיליון שקל ועדיין לא למצות את ההלוואה. לעומת זאת, 'ישראל דמוקרטית' שנציגה היחידי בכנסת הוא יאיר גולן לקחה קרוב ל-4.5 מיליון שקלים, הלוואה שמשקפת את מלוא החוב שהיה יכול לקחת. גם מפלגת מרצ שותפה למיצוי המלא עם הלוואה של כ-9 מיליון שקלים. ויפעת שאשא ביטון, הח"כית היחידה במפלגת כולנו, חייבת כרגע 4.5 מיליון שקלים ויש לה 4.5 שנים להחזיר. 

ממפלגות הליכוד, מרצ, כולנו וכחול לבן טרם נמסרה תגובה והיא תובא כאן כשתתקבל. בלשכתו של יאיר גולן הפנו אותנו לאהוד ברק, שתגובתו טרם הושגה. 

הנחת העבודה שהכנסת תחזיק זמן רב 

על פי חוק, מפלגות יכולות לקחת עד חצי מהמימון השוטף שמגיע להן על פני שלוש שנים – מעל 1.5 מיליון שקל לח"כ. אך בהחלטה של ועדת הכנסת לקראת הבחירות האחרונות, הוארכה התקופה לכ-4.5 שנים, מה שגם הגדיל את גובה ההלוואה המותרת. ומה יקרה אם נלך שוב לבחירות בקרוב? החוב הזה יוחזר בחלקו על ידי המקדמה שיקבלו לקראת הבחירות (קרוב ל-140 מיליון שקלים), ובכנסת הבאה כבר יקחו הלוואות חדשות.

כרוניקה של רשלנות וניהול כושל  

אנחנו מאמינים שמימון ציבורי למפלגות הוא דבר חשוב, אבל האופן בו מנהלים את הכסף שלנו הוא שערורייתי. להזכירכם, מבקר המדינה כתב כל שנה (כמעט – כזכור השנה הח"כים דחו את הגשת הדוחות) על התנהלות המפלגות עם הכסף שלנו. ביש עתיד ובבית היהודי כבר הוכיחו למבקר שתיעוד הוצאות זו המלצה בלבד, וביהדות התורה השתמשו בכסף כדי לחלק שירותי ייעוץ מס ומשכנתא בחינם. 

הכסף לא שקוף, ואנחנו לא יודעים איך בזבזו אותו. רק השבוע חשפנו כיצד מרצ, המפלגה שכנראה נמצאת במצב הפיננסי הקשה ביותר, ממשיכה לעבוד עם קרוב משפחה של ח"כ מהמפלגה באופן קבוע. באיזה היקף? אנחנו לא יכולים לדעת.

אזמ"ע – איך זה משפיע עליכם?

במקום בו יש שקיפות, יש פחות בזבוז. התנהלות הפוליטיקאים הופכת לאחראית וזהירה יותר, והם מתנהלים בחסכנות. הדגמנו בדיוק את זה בשתי כתבות שפרסמנו החודש על תקציב קשר עם הציבור. כספי מימון מפלגות, שיוצאים לכולנו מהכיס, נשארים במחשכים ואין לנו מושג איך מבזבזים אותם. כסף שהיה יכול ללכת לבריאות, חינוך וביטחון – ייתכן ומושלך לפח.

מעש"י – מה עושים (כדי) שיתוקן?

לא יפתיע אתכם, אבל אפשר לדאוג שהכסף יהיה שקוף. המפלגות חייבות לפרסם דוח הוצאות כפי שמפרסם כל משרד ממשלתי.

 

איך הוציאו הח"כים את התקציב שנועד להשאיר אותם מחוברים אליכם? חלק ב'

יותר יועצים חיצוניים ופחות כיבוד ללשכות: בחלק השני של ניתוח הוצאות הקשר עם הציבור אנו למדים כי הח"כים השקיעו יותר כסף על יועצים חיצונים, הפחיתו את הוצאות הסלולר שלהם ולמדו אנגלית. וגם: איזה מפלגה הפסיקה להזמין כיבוד לחלוטין ולמה הקבלות של מירי רגב על לימודי אנגלית רשומות על קרדיולוג?

| יוגב שרביט, עידן בנימין |

זו השנה השישית בה אנחנו מסקרים את תקציב הקשר עם הבוחר, ובהחלט עברנו כברת דרך. כלי התקשורת הולכים ומצטרפים למגמה שהתחלנו: במקום להתמקד רק בכמה כסף הוציא כל ח"כ – מנתחים על מה יצא והאם שימש למטרתו. אלא שהכנסת עדיין מנגישה רק את עיקרי ההוצאות, ועלינו לדרוש מדי שנה בעצמנו את הפירוט. גם היום אתם תיחשפו כאן למידע בלעדי שהיינו צריכים לבקש – ולא נמצא באתר הכנסת.

בכתבה הקודמת למדנו שהח"כים לא מנצלים את התקציב במלואו, שחלקם מתעניינים בעצמם יותר מבחדשות וגם שבליכוד משקיעים יותר בקשר ישיר עם הבוחרים. 

מהו תקציב הקשר עם הציבור?

תקציב שנתי בסך של כ-94 אלף שקל לכיסוי ההוצאות הכרוכות במילוי תפקידו של חבר הכנסת, ביניהם ההוצאות לשמירה על הקשר עם הבוחרים. שר או סגן שר שהוא חבר הכנסת זכאי לסכום חלקי בסך של 53 אלף שקל. ח"כ שלא הוציא את מלוא הסכום זכאי להעביר לשנה שלאחר מכן סכום של עד 12 אלף שקל. 

יותר כסף על יועצים ועתירות משפטיות

הוצאת הח"כים על יועצים חיצוניים עלתה עם השנים מ-241 אלף שקל בשנת 2015 ל-856 אלף שקל בשנת 2018. הליכוד והמחנה הציוני הובילו הוצאה זו, והגדילו אותה כל שנה באופן עקבי. מפלגת יש עתיד לעומת זאת הוציאה 59,594 שקל ב-2016 וקפצה ל-116,913 ב-2017 בעקבות עתירות לבג"צ, ביניהן עתירתו של אלעזר שטרן שעתר לקיצור תקופת הצינון לאלופי צה"ל (בעלות של כ-35 אלף שקל). נציין כי אכן ניתן לשלם אגרות ושכר עו"ד במסגרת תקציב זה, ואכן הוצאת הייצוג המשפטי חוצה מפלגות.

גם ישראל ביתנו החלה להעסיק יועצים חיצוניים באופן לא עקבי. חברי הסיעה נעזרו בשרותיהם של שלושה יועצים המתמחים במגזר דובר הרוסית – סופיה וסיליאבה, אלונה כץ-זאיקין וסרגיי פונשטיין וכן בשירותיה של 'בדק מדיה' ששמה נקשר בעבר לפרשת ישראל ביתנו

המפלגה הוציאה על ייעוץ חיצוני כ-23 אלף שקל בשנת 2015, 74 אלף שקל ב-2016, 14 אלף שקל ב-2017 ו-95 אלף שקל ב-2018. 

המורה רפאלה ביגל ולמה יש קבלות ללימודי אנגלית מקרדיולוג? 

14 ח"כים השקיעו בשנת 2018 בשיפור האנגלית שלהם בסכום כולל של 31 אלף שקל, שבעה מתוכם בחרו במורה רפאלה ביגל מחברת TALK: מאיר כהן, מיקי לוי, יואל רזבוזוב ועליזה לביא מיש עתיד, רויטל סוויד מהמחנה הציוני ואמיר אוחנה ונורית קורן מהליכוד.

הוצאה מפתיעה על לימודי אנגלית הייתה של השרה מירי רגב, אצל פרופ' שטרסברג ("שרותי רפואה וייעוץ בע"מ"). שאלנו את לשכתה של רגב מדוע הקבלות על שם פרופ' שטרסברג שהוא בכלל קרדיולוג, ומלשכתה נמסר כי: "שיעורי האנגלית ניתנים ע"י מורה לאנגלית בעלת עסק משותף עם בעלה, המשתמשת בתיק המופיע בחשבוניות לצורך דיווח על ההכנסה. החשבוניות תקינות. הכנסת בדקה את מהות ההוצאה מול נותנת השירות בפועל".

ח"כים בדיאטה

הוצאה שקטנה ב-2018 היא כיבוד. אם בשנת 2017 הח"כים הזמינו כיבוד בכ-282 אלף שקל, ב-2018 ההוצאה ירדה לכ-172 אלף שקל (יותר מ-33%). עיקר "הדיאטה" הייתה של 'ישראל ביתנו' שם הח"כים הפסיקו להזמין כיבוד לחלוטין.  מרצ והרשימה המשותפת צמצמו את הוצאות הכיבוד ביותר מ-80%. יהדות התורה בהיקף הקרוב ל-50%. רק בש"ס הגדילו את הוצאה זו כמעט פי 2 (עיקר ההוצאה היא של ח"כ מיכאל מלכיאלי). הח"כים משתמשים בתקציב זה לטובת אירועים שהם מקיימים (כמו אירועים של שדולות), אך גם לטובת קפסולות לקפה וכיבוד קל לאורחים. מח"כ מיכאל מלכיאלי טרם נמסרה תגובה.

גם בהוצאות הטלפון ניכר חיסכון – בשנת 2016 הוצאת שיחות הפלאפונים של הח"כים היו גבוהות במיוחד – בהתחשב בחבילות התקשורת שהיו קיימות בשוק. אבל מאז הן ירדו ב-40% (כ-20% מידי שנה). 

מיקי זוהר מתקן במקום לקנות חדש

במסגרת תקציב קשר עם הבוחר רוכשים הח"כים גם כלי עבודה כמו טלפונים חכמים, מחשבים וטאבלטים. ככלל נראה שיש העדפה לרכישת מחשבי לנובו ודל. ואתם יודעים איך זה לפעמים עם טכנולוגיה – היא מתקלקלת. בשנת 2018 הוציאו הח"כים כ-26 אלף שקל על תיקוני מכשירים, כשאת הרשימה מוביל מיקי זוהר עם הוצאה של 2,799 שקל בשנה על תיקון ניידים. למה? שאלנו את זוהר שמסר ש "אחרי שלוש שנים של פעילות היה צריך לתקן מספר מכשירים ומחשב – עדיף מאשר לקנות חדשים".

ח"כ מיקי זוהר

*

בשורה התחתונה, כשיורדים לפרטים, הוצאות הח"כים מתקציב הקשר עם הציבור מנוהלות בסך הכל באופן ראוי. 

למה? פשוט – ההוצאות שקופות. מאז שהתחלנו לפרסם את הקבלות עצמן – הוצאות חריגות הלכו והצטמצמו. שקיפות שינתה את המציאות. מושלם. 

קשר עם הציבור זה הכסף הקטן 

לצערנו, הכסף הגדול נמצא בכספי מימון מפלגות, בהיקף של מיליון שקל לשנה לח"כ(!) לפעילות השוטפת של המפלגה – כסף שאינו שקוף ומנוהל ברשלנות. כמו כספי הקשר עם הציבור, גם כספי מימון מפלגות חייב להיות שקוף. הכנסת לא יכולה לעשות זאת בעצמה ונדרש תיקון חקיקה. הקואליציות האחרונות סירבו לעסוק בנושא, ואנחנו נפעל בקדנציה הקרובה בכל הכוח לקדם את התיקון הנחוץ.

רוצים לנבור עוד איך הוציאו הח"כים את הכסף שלכם? כאן תוכלו למצוא את בסיס הנתונים המלא.

יש למה לקוות? יו"ר ועדת הכספים מבקש להחזיר את הכנסת למסלול דרך חקיקת משנה

בדיון שהתקיים אתמול (רביעי) בוועדת הכספים, השתתף הממונה על שוק ההון, הביטוח והחיסכון, ד"ר משה ברקת. ברקת פירט בפני הוועדה את תוכנית העבודה של הרשות בה הוא מציג גן עדן למבוטחים. היו"ר, ח"כ משה גפני, הבטיח שכל תקנה שתגיע אליו לדיון תעלה תוך כמה ימים לוועדה גם ללא ממשלה מתפקדת 

| עידן בנימין |

הפחתת פרמיות הביטוח לנהגים צעירים, הפסקת חקירות כנגד תובעים על אובדן כושר עבודה ושינוי מודל העמלות של סוכני הביטוח: בוועדת הכספים קיימו אתמול דיון כדי ללמוד על תוכנית העבודה של רשות שוק ההון והביטוח. ברקת הציג תוכנית עבודה שתיטיב עם המבוטחים, אך לא הציג דרך לפיקוח על ביצוע התהליך ויישומו. הח"כים תמכו, אך הביעו דאגה שהתכנית תתמוסס.

גן העדן של משה ברקת 

בדיון שטח בפני הוועדה ברקת תוכנית מפורטת שתיטיב עם המבוטחים, אך ללא לוחות זמנים לביצוע. בין הסעיפים שהוצגו בתוכנית:

הפחתת פרמיות הביטוח לנהגים צעירים – ברקת טען כי אלו פרמיות מוגזמות ושכבר פנה לחברות הביטוח בנושא. במידה והפרמיות לא ירדו, הרשות תאלץ להתערב להורדת התעריפים.

נהגים בעלי עבר ביטוחי שולי – חברות הביטוח נוהגות להעלות את הפרמיות ב-30% אחרי תביעה אחת. ברקת מבקש כי תביעות קטנות, כמו פנס שבור, בכלל לא יחשבו כתביעה ולא יעלו את פרמיית הביטוח.

ניהול מדיניות ההשקעה של קרנות הפנסיה – הפרדת מדיניות ההשקעה בכספי החוסכים לפנסיה, לבין חשבון הכסף של החברה שמנהלת את קרן הפנסיה עצמה (כסף שלא שייך למבוטחים).

מודל הסוכן האובייקטיבי – סוכן הביטוח יקבל תגמול מהצרכן או תגמול אחיד מחברת הביטוח למוצרים ביטוחיים מאותו הסוג.

החזרת השיווק של ביטוחי המנהלים – לפני למעלה משנה החלה הממונה הקודמת על הביטוח, דורית סלינגר, שקיפות על ביטוחי המנהלים כדי לאפשר למבוטחים להשוות ביתר קלות בין פנסיה רגילה לביטוח מנהלים. בעקבות זאת החברות הפסיקו לשווק את ביטוח המנהלים וכיום ברקת פועל להחזירו (במתכונת שלא פירט בוועדה), מה שיאפשר לבעלי שכר גבוה לחזור ולרכוש ביטוחי מנהלים. 

חקירות יזומות כנגד מבוטחים – הפסקת חקירות אקטיביות על מבוטחים שתבעו בגין אובדן כושר עבודה.

בניית מאגר מידע לביטוח סיעודי שיאפשר ניוד.

כפל ביטוחים – כיום חברות הביטוח מצליחות למכור ללקוח כפל ביטוחים. שתי פוליסות שונות על אותו מוצר, ויוצאות ממהלך נבזי זה ללא כל ענישה. ברקת מעוניין להחיל קנסות כספיים על מכירת כאלו. מהלך מרתיע שיחסוך כסף למבוטחים. 

מעקב אחר תלונות על חברות הביטוח – חיוב חברות הביטוח בפרסום תלונות הציבור ומעקב של רשות הביטוח על תלונות המגיעות אל הרשות. ברקת אף העיד כי הוא עצמו הולך ובוחן תלונות של מבוטחים על חברות הביטוח. 

בסיכום דבריו התנה ברקת את כל הפעולות האלו בתוספת תקציב לרשות. ח"כ קרן ברק (הליכוד) טענה כי כל התוכנית שהציג ברקת הן בעיקרן ססימאות וביקשה לראות תוכנית עבודה מסודרת לכל אחד מהנושאים.

יו"ר הוועדה משה גפני הצטרף לטענה וחזר וטען כי מבחינתו ברקת יכול להגיש את התקנות שהוועדה נדרשת לאשר והן יעלו לדיון גם ללא ממשלה מתפקדת.   

גפני ביקש בכתב את לוחות הזמנים של כל הנושאים שהעלה ברקת בכדי שהוועדה תוכל לפקח על ההתקדמות של התוכנית. ברקת התחייב להעביר חלק מהתקנות כבר בימים הקרובים.

נמשיך לעקוב.

האינטרסים הכלכליים של חברי הכנסת – עמוד מתעדכן

 

במסגרת מאבקנו להפוך את מפת האינטרסים הכלכליים של חברי הכנסת לשקופה לציבור הרחב, אנו פונים לכל חברי הכנסת ומבקשים שיחשפו את הונם המלא (על ידי הצהרת הון  מלאה ומפורטת), או את הונם החלקי (על ידי פרסום הנכסים שלהם, המורכבים מאחזקות כמו תיקי מניות וכן נדל"ן בבעלותם). 

חשוב להדגיש שאין כל בעיה עם ח״כ עשיר. יש בעיה עם ח"כ מסתיר. לא מעניין אותנו כמה יש להם בעו"ש, אלא מהי מפת האינטרסים שלהם. מניות, נכסים, זכויות בניה, חובות וכדומה – כל אלה אינם בגדר רכילות, אלא מידע חיוני שחייב להיות נגיש לכל.

זכותנו לדעת את מפת האינטרסים המלאה של מי שמקבל החלטות המשפיעות על החיים של כולנו באופן גורף.

אלו חברי הכנסת שהסכימו עד כה לחשוף את האינטרסים הכלכליים שלהם (מסודר לפי מפלגות):

איימן עודה (הרשימה המשותפת)

העביר הצעת הון מפורטת מהיום בו נכנס לכנסת. עודה מחזיק דירה בשכונת בכבאביר בחיפה, שרכש בספטמבר 2009 בכ-350 אלף שקל ושיפץ במאה אלף. הוא גר בשכירות במרכז הכרמל בחיפה.

שהושבע ב-2015 היה במינוס 154,853 שקל לאחר שלקח הלוואה של 180 אלף שקל. מאז סגר את רוב ההלוואה, וכיום הוא במינוס 38 אלף ש״ח בחשבון הבנק. לעודה חסכונות בגובה של 10,000 שקל, והוא אינו מנהל חשבונות, ניירות ערך או פקדונות בחו"ל.

בנוסף, מחזיק עודה במיצובישי שעלתה 66 אלף שקל ונמצאת בשימוש הוריו. "אני פעיל חברתי מאז שאני בתיכון ולכך הקדשתי את חיי", מסר עודה. לדבריו, "אזרחי המדינה התרגלו למצב בו הנציגים שלהם בעלי הון וחברים של טייקונים. אני מבין מה זה להיות אבא לשלושה ילדים ולעשות הכל כדי שיהיה להם עתיד טוב יותר, בדיוק בגלל זה אני נלחם למען צדק חברתי לכולם – ערבים ויהודים כאחד".

איימן עודה. צילום: יוסי זמיר

עופר כסיף (הרשימה המשותפת)

בבעלות כסיף דירת ארבעת חדרים בראשון לציון עליה נותרה לו משכנתא.

עופר כסיף. צילום: אתר הכנסת

יעקב ליצמן (יהדות התורה)

מחזיק בדירה בשכונת עזרת תורה בירושלים בשווי של כ-2 מיליון שקל, ודירה נוספת ברוממה בבעלות משפחתה של אשתו. ליצמן התעקש שמלבד זאת אין לו שום חיסכון, השקעה או הלוואה.

יעקב ליצמן

אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו)

מחזיק לדבריו בנכס ביישוב נוקדים בשווי של כ-2.2 מיליון שקל עם משכנתא, וברכב בבעלותה של אשתו. בנוסף יש לו כ-430 אלף שקל בחשבונות, פקדונות וחסכונות. 

אביגדור ליברמן

יבגני סובה (ישראל ביתנו)

רכש לאחרונה דירת ארבע חדרים בבאר יעקב במסגרת מחיר למשתכן והוא ממתין לתחילת הבנייה. אין לו נדל"ן אחר. בנוסף, סובה מסר שאין לו קרובי משפחה בתאגידים ואינו מחזיק במניות.

יבגני סובה. צילום: אתר הכנסת

מיכאל ביטון (כחול לבן)

בבעלות ביטון בית ומגרש בירוחם בשווי כולל של כמיליון וחצי שקל. בבחינת ניגודי עניינים רלוונטים ביטון הצהיר כי אחיו מרצה במכללת אונו ואשתו מנחת קבוצות במערכת החינוך.

מיכאל ביטון. צילום: אתר הכנסת

גדעון סער (הליכוד)

בבעלות סער ורעייתו גאולה אבן סער דירה בת"א עם משכנתא בסך 1.5 מיליון שקל, ודירה בעכו. אין קרקעות, אין אחזקות זולת חברה לא פעילה שבאמצעותה ניהל את עסקיו, ונמצאת בהליכי סגירה.

  • מה לגבי שאר הח"כים? הנה הפירוט שתקף לכנסת ה-20  https://shakuf.press/hak/
  • נכון, נבחרי הציבור מגישים לכנסת הצהרות הון – אך הן נותרות חסויות בכספת. למעשה אף אחד – גם לא יו"ר הכנסת – אינו יכול לעיין בהן. רק על פי "בקשתו או הסכמתו של הח"כ המצהיר" תיחשף ההצהרה. סמכות החשיפה מוקנית רק לבית המשפט שיכול לדרוש את גילויה, אך לשם כך דרוש אקדח מעשן כמו חשד לפלילים, ובמקרה זה ההצהרה תשמש רק לבדיקת חשדות, וגם זאת בהנחה שהח"כ כתב דברי אמת.
  • לכך יש להוסיף את העובדה שבכל זאת קיימות אפשרויות להכנסה נוספת. התקנון, שעיצבו הח"כים עצמם, מאפשר להם להשקיע במניות, כמעט ללא הגבלה. אין מי שיוודא כי הם לא מקדמים מהלכים שיניבו להם תגמול או מטרפדים מהלכים שימנעו מהם כזה.
  • הפתרון המיטבי הוא לחשוף את כלל האינטרסים הכלכליים בפני הציבור. במידה ומדובר בקפיצה מחשבתית גדולה מדי, ניתן בשלב ראשוני להעביר את הצהרות ההון לקריאה בידי גוף נייטרלי כמו מבקר המדינה שיוכל לבקר ולשקלל את האינטרסים השונים ולהתריע בפני הציבור והכנסת במקרה של ניגוד עניינים.

חוסר היציבות השלטוני: רק 1 מתוך 34 ממשלות סיימה כהונה מלאה. פרויקט ויזואלי מיוחד

השלמת כהונה מלאה היא משימה כמעט בלתי אפשרית עבור הממשלות והכנסות בישראל. מתוך 34 ממשלות, רק אחת (!) סיימה כהונה מלאה של ארבע שנים במקביל לכנסת. יתרה מכך, זמן הכהונה הממוצע של ממשלה בישראל הוא 24 חודשים (שנתיים), קצת יותר ממחצית זמן הכהונה הממוצע של הכנסת (42 חודשים). שקוף ו"נתון בראש" מציגים: העובדות שמעידות עד כמה מערכת השלטון בישראל בלתי יציבה – חלק א'

| "נתון בראש" , אסף נתיב | 

נתחיל מהסוף: ב-30 במאי 2019 הכנסת ה-21 פיזרה את עצמה, כ-30 יום בלבד לאחר שנבחרה בבחירות הכלליות. את חוק פיזור הכנסת יזם ח"כ מיקי זוהר לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו, שגם הופקד על הרכבת הממשלה הבאה, לא הצליח במשימתו. במקום להחזיר את המנדט לנשיא, כנהוג במקרים אלו, הכנסת – בתיאום עם הממשלה הנוכחית – החליטה לפזר את עצמה לדעת. התוצאה ידועה לכולנו: בחירות נוספות באותה שנה בעלויות אסטרונומיות, שגם פוגעות בפעילות הממשלה והכנסת.

המקרה הזה ממחיש את אחת הבעיות הגדולות בשלטון הישראלי – חוסר יציבות. בעיה זו נובעת בעיקר מהקשר ההדוק מדי בין הרשות המבצעת – הממשלה – לרשות המחוקקת – הכנסת. במילים אחרות: הפרדת רשויות לא מספקת. חוסר היציבות בא לידי ביטוי בתחלופה גבוהה מדי של ממשלות, בשינויים תכופים בהרכבי הממשלה, במעבר של מפלגות מהקואליציה לאופוזיציה וביותר מדי פעמים שבהן הכנסת פיזרה את עצמה בטרם עת. מקום המדינה ועד היום רק ממשלה אחת מתוך 34 (!) הצליחה לסיים כהונה שלמה של ארבע שנים בד בבד עם כהונת הכנסת, ו-12 ממשלות כיהנו בסך הכל בין שנה לשנתיים. מצבה של הרשות המחוקקת לא טוב יותר: רק שש כנסות מתוך 20 הצליחו לסיים כהונה מלאה.

משך הכהונה: פער גדול בין החוק למציאות

משך כהונתה של הכנסת על פי חוק יסוד:הכנסת הוא ארבע שנים. במצבים מסוימים הכנסת יכולה להתפזר בטרם סיום כהונתה (למשל כאשר התקציב לא עובר או כאשר כשלו המאמצים להרכבת ממשלה). בנסיבות אחרות וקבועות מראש, וברוב של 80 ח"כים, הכנסת יכולה להאריך את תקופת כהונתה. דוגמה לכך היא הכנסת השביעית, שהאריכה את כהונתה בחודשיים בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

משך כהונת הממשלה תלוי במשך כהונת הכנסת (כלומר אמור לעמוד על ארבע שנים באופן עקרוני), אולם על פי חוק יסוד: הממשלה יש מצבים שבהם הממשלה יכולה לסיים את תפקידה בטרם סיום כהונת הכנסת (למשל כשעוברת הצבעת אי-אמון בממשלה, או כשראש הממשלה מתפטר). כאשר הכנסת מתפזרת גם הממשלה נופלת, אך היא ממשיכה לכהן כממשלת מעבר בעלת סמכויות מוגבלות עד לאחר הבחירות החדשות. הממשלה הנוכחית, למשל, היא ממשלת מעבר – וכהונתה תהיה הארוכה ביותר בהיסטוריה של ממשלות המעבר בישראל. לפיכך במקרים נדירים אורך הכהונה של הממשלה עשוי להיות מעל ארבע שנים.

הנתונים מראים שהאמור בחוק נותר פעמים רבות בגדר הרצוי בלבד, ובפועל הכהונות קצרות בהרבה: זמן הכהונה הממוצע של הכנסת הוא 42 חודשים, ושל הממשלה – 24 חודשים בלבד. גם אם נתעלם מכל הממשלות שכיהנו פחות משנה בשל סיבות יוצאות דופן (כמו הממשלה ה-26 בראשות שמעון פרס, שקמה לאחר רצח רבין וכיהנה כשישה חודשים עד להקדמת הבחירות הכלליות), הממוצע עדיין נמוך ועומד על 28 חודשים בלבד.

הממשלה ה-15, בראשותה של גולדה מאיר, היא היחידה בתולדות ישראל שסיימה קדנציה מלאה – ועוד קצת. ממשלה זו כיהנה כ-50 חודשים (15.12.1969 – 10.03.1974), בזמן כהונת הכנסת השביעית, על רקע מלחמת יום הכיפורים.​

 

הכנסת והממשלה: יחסים הדוקים מדי

בישראל מתקיימת דמוקרטיה פרלמנטרית, שמשמעותה היא כי הציבור בוחר את הפרלמנט והממשלה צומחת מתוכו. על פי חוק יסוד: הממשלה, "הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת" וראש הממשלה (בניגוד לשרים) מחויב להיות גם חבר כנסת. סוג משטר זה מתאפיין במידה נמוכה יחסית של הפרדת רשויות, בוודאי ביחס למקבילה שלו – דמוקרטיה נשיאותית, כמו זו שקיימת בארצות הברית למשל. לכאורה, השיטה הפרלמנטרית מאפשרת מערכת איזונים ובלמים בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת, אך בפועל הממשלה כמעט שולטת בכנסת באמצעות ועדת השרים לחקיקה. המצב הזה מוביל לאיחוד אינטרסים בין הממשלה לכנסת ומנטרל מתח בריא שאמור להיות בין הרשויות.

בשל סוג המשטר הנהוג בישראל נוצר קשר הדוק בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת, וחוסר יציבות של האחת מוביל לאי-יציבות של האחרת. כשהכנסת מתפזרת מסיבה כלשהי, הממשלה נופלת איתה; ואם הממשלה נופלת או מתפטרת, המערכת הפוליטית כולה נכנסת לסחרור, דבר שבדרך כלל מוביל לבחירות ולשיתוק הפעילות הפרלמנטרית עד לכינונה של ממשלה חדשה.

  • רק חמש ממשלות (השישית, ה-12, ה-14, ה-15 וה-22) סיימו את תפקידן בעקבות סיום כהונתה של הכנסת וכינונה של כנסת חדשה; כאמור, רק אחת מהן כיהנה קדנציה מלאה, ואילו שלוש מהן כיהנו פחות משנה. לעומת זאת, עשר ממשלות נפלו כי הכנסת התפזרה בטרם עת ו-15 ממשלות נפלו כי ראש הממשלה הגיש את התפטרותו.
  • הסיבה המובילה לסיום הכהונה של ממשלות (41%) היא התפטרות של ראש הממשלה.

 

שלום בית: קשיים בייצוב הקואליציה

קואליציה יציבה היא תנאי הכרחי למשילות חזקה. מכיוון ששום מפלגת שלטון בישראל לא זכתה ברוב מוחלט בבחירות הכלליות, ראשי הממשלה הנבחרים נאלצים תמיד להרכיב קואליציה הכוללת מספר מפלגות. לדינמיקה שמתפתחת בין הסיעות המרכיבות את הממשלה יש חשיבות מכרעת בסיכוייה להשלים את כהונתה.

בחינה מעמיקה של הסיבות לסיום כהונתן של ממשלות מעלה כי 14 ממשלות (41%) נפלו בעקבות משברים קואליציוניים שהובילו לפרישות של סיעות מהקואליציה, היעדר משמעת קואליציונית, היעדר תמיכה בתקציב המדינה ותמיכה בהצבעת אי אמון נגד הממשלה.

שינויים בהרכב הקואליציה: מדדים נוספים לבחינת יציבותה של הקואליציה, מעבר למשך כהונתה, הם השינויים שנעשו בסיעות המרכיבות אותה ובזהותם של נושאי המשרות הבכירים בממשלה: שרים וסגני שרים. ההנחה היא שתחלופה של סיעות מחייבת גיבוש מדיניות חדשה שתהיה מוסכמת על כלל הסיעות – לרבות החדשות – וריבוי שינויים עלול להפריע לרציפות רעיונית-אידאולוגית. גם אם לא נדרשים שינויים קיצוניים, כניסה של מפלגה מסוימת לממשלה בדרך כלל תוביל לפשרות מסוימות.

זאת ועוד, תחלופה גבוהה של סיעות בקואליציה עלולה לגרור גם "כיסאות מוזיקליים" באיוש המשרות הבכירות במשרדי הממשלה. התוצאה צפויה להיות קושי בניהול רציף של משרדי הממשלה, מכיוון שכל נושא תפקיד חדש חייב ללמוד את התחום, ובמקרים רבים השר או השרה החדשים מבקשים להוביל מדיניות אחרת מאלו שקדמו להם בתפקיד.

  • ב-24 ממשלות (71%) היה לפחות שינוי אחד בהרכב הסיעות. בולטות לרעה הממשלות ה-29 וה-30 (בראשות אריאל שרון), שהיו בהן שבעה שינויים בהרכב הקואליציה. בעשר ממשלות (29%) לא היו שינויים כלל, אולם אלו היו ממשלות שזמן הכהונה שלהן היה קצר יחסית: ארבע ממשלות שכיהנו פחות משנה, חמש ממשלות שכיהנו בין שנה לשנתיים וממשלה אחת שכיהנה בין שנתיים לשלוש שנים. מעניין לציין כי כל הממשלות שהרכב הסיעות בהן לא השתנה כיהנו לפני המהפך בשנת 1977, שבו עלה לראשונה הליכוד לשלטון.
  • פרט לממשלה הראשונה והשישית (שכיהנו כארבעה חודשים), בכל הממשלות היה לפחות שינוי אחד בתפקידי שרים או סגני השרים. ב-19 ממשלות (56%) היו פחות מעשרה שינויים, וב-13 ממשלות (44%) היו יותר מעשרה שינויים. בממשלה ה-30 היו לא פחות מ-48 שינויים בזהות השרים וסגני השרים.
  • בחינה של מספר השינויים בהרכב השרים ביחס למספר חודשי הכהונה של הממשלה מעלה כי בממשלות ה-28, 29 ו-30 נעשה שינוי אחד לפחות בכל חודש כהונה.

זמני כהונת השרים: בנייר עמדה שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 2011 מצביעים הכותבים והכותבות על שני מדדים נוספים לבחינת יציבות הממשלות בישראל (המחקר נעשה לפני כהונתן של הממשלות ה-32, ה-33 וה-34 ולכן הן אינן נכללות בו).

  • מספר חילופי השרים בין הממשלות: בדומה לחילופי שרים ושרות בזמן כהונת הממשלה, תחלופה של שרים בין ממשלות קוטעת את ההמשכיות השלטונית ומערערת בכך את היציבות. הנתונים במחקר מראים כי בממוצע מעל שליש מהשרים והשרות (כ-9) מתחלפים בין ממשלות, כלומר לא כיהנו בממשלה הקודמת לזו שהיו חברים בה.
  • משך הכהונה: המחקר בחן את משך הכהונה של שרים בשלושה משרדים ביצועיים שנתפסים כחשובים ביותר: משרד החוץ, משרד האוצר ומשרד הפנים (מטעמי נוחות המחקר לא בוצעה השוואה של משרד הביטחון. הסבר לכך ניתן למצוא בנייר העמדה). אף לא אחד מן התפקידים הללו אויש בממוצע בידי אותם שר או שרה למשך יותר משלוש שנים. שרי החוץ כיהנו בממוצע 1,040 ימים, שרי האוצר – 836 ימים, ושרי הפנים – 758 ימים. נתונים אלו מציבים את ישראל במקום 13 בדירוג לפי תכיפות חלופת השרים מתוך 19 מדינות שמתקיים בהן משטר דמוקרטי-פרלמנטרי. הנתון הזה ממחיש את התחלופה המהירה יחסית של נושאי משרה בכירים, ויחד איתה את חוסר היציבות המערכתית.

חוסר היציבות בממשלה ובכנסת מקשה על ניהול תקין של המדינה ומשפיע על כל היבט בחיי האזרחים והאזרחיות. בין שמדובר בהחלטות גורליות על הקצאת תקציבים למערכת הבריאות או רכישת ציוד חדש לצה"ל, ממשלה שאינה מכהנת לאורך זמן ועסוקה בעיקר בהישרדותה הפוליטית מקשה על תכנון ארוך טווח. לכן בפעם הבאה שמדברים על הקדמת הבחירות, כדאי לזכור את הנתונים שהתפרסמו כאן – ואת המחיר שאנחנו משלמים על כך.

*

"נתון בראש" הוא מיזם עצמאי המקדם עיתונות נתונים (דאטא ג'ורנליזם) בישראל.

83% אידיאולוגיה – אילו שאילתות הגיש בצלאל סמוטריץ' לממשלה?

במסגרת סיקור הצל של סמוטריץ' ביקשנו את רשימת השאילתות הישירות שהגיש – ולאחרונה קיבלנו את התשובה

| עידן בנימין |

לכנסת שני תפקידים מרכזיים – לחוקק ולפקח על הממשלה. אחד הכלים האפקטיביים בביצוע התפקיד השני, הפיקוח, נקרא שאילתות – חבר כנסת שפונה לשר עם שאלה בתחום משרדו, והשר מחויב להשיב לה.

כפי שדיווחנו לפני מספר חודשים, בעוד שאילתות "רגילות" ו"דחופות" מוקראות במליאה והשר הממונה משיב עליהן בקולו (כלומר: הן חשופות לציבור), השאילתות ה"ישירות" (אלה שנשלחות בידי הח"כים ישירות למשרדי הממשלה) אינן שקופות כלל. דווקא בגלל שהתכתובת בין המשרד הממשלתי למשרד הח"כ נעשית מאחורי הקלעים – ישנו סיכוי גבוה יותר שהיא תשקף את עיסוקו האמיתי והמרכזי של חבר הכנסת.

כאשר ערכנו סיקור צל מקיף לבצלאל סמוטריץ' (איחוד מפלגות הימין), הלה סירב לענות על כל שאלותינו – ועל כן, הגשנו בקשת חופש מידע לכנסת במטרה לקבל את רשימת השאילתות הישירות שהגיש – וכך ללמוד עוד על פעילותו הפרלמנטרית. הכנסת העבירה את הבקשה לאישורו של סמוטריץ', ובאופן מפתיע, ולמעט השחרה אחת מטעמי צנעת הפרט הכנסת, הוא אישר למסור לנו את רשימת השאילתות המלאה – ברמת הכותרת (ללא פירוט השאלה וללא התשובה שהתקבלה).

ומה גילינו? מתוך 54 שאילתות ישירות שהגיש סמוטריץ', לפחות 45 מהן עסקו בנושאי הליבה בהן הח"כ החרוץ מטפל: דת, ישובי יהודה ושומרון ועידוד אכיפה בקרב בדואים וערבים. נוסף על כך, שלוש שאילתות עסקו בנושאי פיקוח על הבנקים (סמוטריץ' חבר ב"ועדת פישמן") ואחת בחקירות ראש הממשלה.

התרשמו בעצמכם: רשימת כל השאילתות הישירות שהגיש סמוטריץ'.

 

בדיקה: כמה כסף יש בקופות המפלגות?

יצאנו לבדוק את מצבן הפיננסי של כל המפלגות המכהנות. הופתענו לחיוב: רובן במצב יציב ואף חיובי, פרט לאחת – הבית היהודי

| עידן בנימין |

לאחר עזיבת נפתלי בנט את הבית היהודי נשארה המפלגה בחובות עצומים – מה שהחל ויכוח על האחריות לחובות ועל היסטוריית היווצרותן. בשביל למצוא את התשובה ולהעריך את מצבן הפיננסי של כל מפלגות הכנסת ה-20, יצאנו למסע בנבכי הדוחות הכספיים של המפלגות ובדיקות מבקר המדינה של תקציביהן.

חשבנו שנמצא התנהלות רשלנית, אך הופתענו לטובה: מרבית המפלגות נהגו באחריות והגיעו לאיזון תקציבי. הבית היהודי היא כנראה המפלגה היחידה שנמצאת כיום בבור תקציבי עמוק.

מידע חשוב למי שטרם מכיר את מימון המפלגות

על קצה המזלג:

  1. מפלגות המכהנות בכנסת מקבלות מימון מהמדינה.
  2. הכסף ניתן באופן שוטף בזמן הכהונה וכן בעבור קמפיין הבחירות.
  3. הסכום הנמסר לכל מפלגה מחושב לפי "יחידת מימון", ששוויה כ-1.4 מיליון שקל.
  4. מימון קמפיין בחירות: כל מפלגה מקבלת את ממוצע המנדטים שלה בין הכנסת הקודמת לבאה אחריה, ועוד אחד. לדוגמא מרצ זכתה בכנסת ה-19 בשישה מנדטים ובכנסת ה-20 בחמישה. ולכן היא קיבלה 6.5 יחידות מימון בתחילת הכהונה האחרונה (ממוצע 5.5, ועוד 1), כלומר כ-9.1 מיליון שקל.  
  5. המימון השוטף: תשלום חודשי שוטף של 6% מיחידת מימון, לפי מספר המנדטים הנוכחי, ועוד אחד. אם נחזור לדוגמא של מרצ, המפלגה מקבל מדי חודש כ-500 אלף שקל (5 ועוד 1, כפול 6% מיחידות מימון השווה 1.4 מיליון שקל).

להרחבה על מימון מפלגות.

כמה קיבלו המפלגות מתחילת הכנסת ה-20? בנינו עבורכם טבלה שמרכזת את כל הנתונים.

מה מקור החובות?

המימון השוטף קבוע וידוע מראש (ראו הרחבה בקופסא פה למעלה) – וכך המפלגות יכולות להתנהל באופן מתוכנן ולא להוציא כסף שאין להן. המקור לחובות, אם כך, הוא בעיקר תעמולת הבחירות – שכן במקרה זה המפלגות נדרשות "להמר" על הצלחתן בבחירות (המימון המתקבל הוא פונקציה של מספר המנדטים בהן יזכו). אופטימיות מופרכת תכניס את המפלגות לחוב. החובות נוצרים גם בבחירות כלליות אך גם באלה המקומיות:

  1. בחירות כלליות: המפלגות מציגות אופטימיות, מוציאות כסף בהתאם להערכות מנדטים אופטימיות – ומקבלות בסוף פחות כסף ממה שקיוו (במקרה של חוסר הצלחה בקלפי).
  2. בחירות מקומיות: המפלגות מריצות מועמדים מטעמן ברשויות המקומיות וממנות להם את הקמפיין בסכומים שנעים בין עשרות אלפי שקל למיליונים בודדים (תלוי בגודל הרשות). אם המועמד נכשל בבחירות – המפלגה לא מקבלת את כספה בחזרה (כל חבר מועצה ברשות שווה כסף).

משתמשים במימון שוטף לכיסוי חובות קמפיין

בפועל, המפלגות בונות על המימון השוטף שיציל אותן מהחובות שהן צוברות בזמן הקמפיין. כלומר: הן מוציאות בשגרה פחות כסף מהתקציב השוטף, וכך מחזירות חובות. גם בשיטה זו יש פגמים מרכזיים: היא תלויה בתקופת הכהונה של הכנסת וכמובן מספר המנדטים שקיבלה המפלגה. כך לדוגמא, הכנסת הנוכחית כיהנה כמעט 4 שנים לעומת הכנסת הקודמת שאורכה היה כמחצית (שנתיים וחודשיים). בעבור מפלגות שמספר המנדטים שלהן משתנה בקיצוניות בין מערכות בחירות – יש בכך משמעות כספית גדולה.

מבקר המדינה התריע פעמים רבות על השימוש בכסף השוטף שלא למטרה לשמה מיועד. וכך כתב: "בו בזמן שהסיעות יוצרות מצג כאילו כספי ציבור אלה ישמשו למטרתם על פי חוק, הן פועלות באופן שהן מגדילות לעצמן את המימון המשמש בפועל להוצאות בחירות; זאת, מעבר למימון הציבורי האמור לשמש למטרה זו על פי חוק ותוך פגיעה בשוויון מול רשימות מועמדים אחרות המוגשות על ידי מפלגות שאינן מיוצגות בכנסת".

איך בדקנו?

עברנו על כל הדוחות הכספיים של המפלגות, השלמנו מידע מתוך דוחות מבקר המדינה של העשור האחרון וכן ביקשנו מרשם המפלגות כמה דוחות חסרים. בזכות כך, הצלחנו לייצר תמונה כמעט שלמה על מצבן הפיננסי של כלל מפלגות הכנסת ה-20. יש מפלגות בהן חסרים כמה נתונים אך עדיין ניתן לקבל תמונה מדויקת למדי על התנהלותן.

לטבלת הנתונים המלאה כולל קישורים למקורות המידע.

הסתייגות

המידע העדכני ביותר הקיים לגבי המפלגות מעודכן לסוף שנת 2017. הבחירות המקומיות שהתקיימו בסוף 2018 עשויות היו לגרום לטלטלה משמעותית בחשבון הבנק של המפלגות השונות, וכך כמובן גם הבחירות הכלליות שמתקיימות בימים אלה.

הליכוד

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של 7.5 מיליון שקל

בנימין נתניהו (!) הוא יו"ר הליכוד כבר כמעט 15 שנה. הליכוד, כמו יתר המפלגות, מוציאה כסף רב לקראת הבחירות בתעמולה, ואז מתאוששת (או לא) לפי כמות המנדטים שהושגו. במרבית תקופת נתניהו, עמדה המפלגה בגירעון שבין 13 מיליון ל- 32 מיליון שקל – תלוי כאמור בתוצאות הבחירות. הזכייה ב-30 מנדטים בבחירות האחרונות והכהונה הממושכת (כמעט ארבע שנים), איפשרו למפלגה להתאושש, כך שנכון לסוף שנת 2017 עלתה המפלגה למאזן חיובי 7.5 מיליון שקל.

העבודה

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של 11.6 מיליון שקל – צמצמה חוב של 53 מיליון שקל בתשע שנים

במרבית העשור האחרון הייתה שרויה מפלגת העבודה בחובות כבדים: 53 מיליון שקל בתקופה של אהוד ברק (2007-2011), ירידה ל-29 מיליון בזמנה של שלי יחימוביץ' (2011-2013), ומעבר ליתרה של 11 מיליון שקל בתקופה של יצחק הרצוג (2013-2017) – בין היתר בזכות 24 המנדטים שהושגו בבחירות החולפות והכהונה הארוכה יחסית של הכנסת. אבי גבאי קיבל לידיו מפלגה יציבה פיננסית עם מאזן חיובי.

הבית היהודי

מצב נכון לסוף 2017: חוב של 22 מיליון שקל – בנט יצר חוב שלא הצליח לסגור

דניאל הרשקוביץ', קודמו של בנט בתפקיד, השאיר את המפלגה בסוף שנת 2012 עם חוב של 17 מיליון שקל. בתקופתו של בנט, לאחר הבחירות לכנסת ה-20 (2015), תפח החוב לסכום של 32 מיליון שקל. נכון לסוף 2017 חזר החוב והצטמק לכ-22 מיליון שקל. כלומר, בשורה התחתונה, בתקופתו של בנט החוב של המפלגה תפח בחמישה מיליון שקל. בתרחיש הסביר, יו"ר המפלגה הנוכחי רפי פרץ, אולי יצליח לצמצם את החוב בכנסת הקרובה, אך כנראה לא יצליח למחוק אותו.

האיחוד הלאומי

מצב נכון לסוף 2017: גירעון של כחצי מיליון שקל

המפלגה, שרצה בבחירות האחרונות והנוכחיות יחד עם הבית היהודי, מתנהלת כלכלית באופן נפרד. האיחוד הלאומי שקעה בחוב של 3.5 מיליון שקל לאחר הבחירות הקודמות, אך צמצמה אותו באמצעות המימון השוטף ונכון לסוף 2017 עמד הגירעון שלה על חצי מיליון שקל. ניתן להניח כי בשנת החולפת המפלגה הגיעה לאיזון תקציבי.  

מרצ

מצב נכון לסוף 2017: חוב של מיליון שקל

בתקופתה של זהבה גלאון בהנהגת המפלגה (2012-2018), נעו חובות מרצ בין 3 ל-6 מיליון שקל. לקראת תום תקופת כהונתה (סוף 2017), הצליחה גלאון לצמצם את החוב לכמיליון שקל. בהנחה כי המגמה החיובית המשיכה גם ב-2018, תמר זנדברג, שזכתה בראשות המפלגה במאי 2018, הייתה אמורה לקבל לידיה מפלגה מאוזנת.

יש עתיד

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של כחצי מיליון שקל

לאחר הבחירות לכנסת ה-19, אז התמודדה ונבחרה בפעם הראשונה, עמדה המפגלה ביתרה של 10 מיליון שקל. הסיבה המרכזית היא לכך היא כמובן מספר המנדטים הגבוה (19) בה זכתה יש עתיד באותו בחירות. בהמשך, צללה המפלגה לגירעון של מיליון שקל לאחר כישלון בבחירות המקומיות וכן ירידה במספר המנדטים בבחירות הארציות, ובכך חיסלה את היתרות בחשבונה. נכון לסוף 2017, סגרה המפלגה את חובותיה ונשארה עם יתרה של 470 אלף שקל.

ישראל ביתנו

מצב נכון לסוף 2017: מאוזן

המפלגה נכנסה לגירעון כספי לאחר כל מערכת בחירות אך תמיד התאוששה לקראת הבחירות הבאות. נכון לסוף 2017 הייתה המפלגה מאוזנת כספית.

כולנו

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של 12 מיליון שקל – המצב הפיננסי הטוב ביותר

נכנסה לכנסת ה-20 במצב פיננסי מאוזן. המפלגה הגדילה את הונה באופן קבוע בזכות מימון המפלגות ונכון לסוף 2017 החזיקה בכמות המזומנים הגדולה ביותר מבין כל המפלגות: כמעט 12 מיליון שקל.

התנועה

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של כשני מיליון שקל

התנועה נכנסת לכנסת העשרים ברשימה מאוחדת מפלגת העבודה ("המחנה הציוני"), אך ניהלה את חשבונותיה בנפרד (זהו מצב נהוג כמעט בכל המקרים בהם מפלגות רצות יחד, אך לא מתאחדות ממש). התנועה הצליחה לשמור על יתרה כספית לאורך כל הכנסת ה-19 וה-20. נכון לסוף 2017, קופת המפלגה הייתה במאזן חיובי של כשני מיליון שקל. לאחרונה החליטה ציפי לבני להשבית את פעילות המפלגה, ולכן באם נותרה יתרה כספית בקופה – יהיה עליה להחזיר את הכסף לאוצר המדינה.

תע"ל

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של שלושה מיליון שקל

שומרת על יציבות פיננסית לאורך השנים האחרונות ללא תזוזות משמעותיות. נכון לסוף 2017 עמדה בקופתה יתרה של 3.2 מיליון שקל.

חד"ש

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של 3.3 מיליון שקל

שומרת על יציבות פיננסית לאורך השנים האחרונות ללא תזוזות משמעותיות. נכון לסוף 2017 עמדה בקופתה יתרה של 3.2 מיליון שקל.

בל"ד

מצב נכון לסוף 2017: מאוזנת

המפלגה התנדנה מסביב לאיזון תקציבי בשנים האחרונות וסיימה את 2017 מאוזנת.

רע"ם

מצב נכון לסוף 2017: גירעון של 1.5 מיליון שקל – המפלגה הערבית היחידה בגירעון

בזמן שחברותיה לרשימה המשותפת שמרו על איזון תקציבי ואפילו הצליחו להגיע ליתרה, מפלגת רע"ם צברה חוב של 1.5 מיליון שקל נכון לסוף 2017. זהו אינו חוב משמעותי יחסית לגובה המימון השוטף והוא כנראה נסגר בשנה האחרונה.

ש"ס

מצב נכון לסוף 2017: גירעון של 600 אלף שקל – צמצמה גירעון של 8 מיליון שקל מאז הבחירות האחרונות

לאורך העשור האחרון מתנהלת ש"ס בגירעון לא משמעותי, גם בתקופת הנהגתו של אריה דרעי (2013-היום)  וגם של אלי ישי (1999-2012). ש"ס נכנסה לסחרור לאחר הבחירות הקודמות והגיעה לגירעון של 9 מיליון שקל – אך הצליחה לכסות את רובו במהלך הקדנציה. נכון לסוף 2017, עמד הגירעון על כ-637 אלף שקל. אם המפלגה נהגה באחריות בבחירות המקומיות, היא אמורה כיום להימצא ביתרת זכות.

אגודת ישראל

מצב נכון לסוף 2017: יתרה של 1.8 מיליון שקל

מתנהלת בגירעון שוטף בשנים האחרונות, עם זאת, נכון לסוף 2017, נמצאת ביתרה תקציבית.

יהדות התורה

מצב נכון לסוף 2017: מאוזנת

מתנהלות בגירעון שוטף בשנים האחרונות, עם זאת, נכון לסוף 2017, נמצאה מאוזנת.

בשורה התחתונה

כל המפלגות פעלו בשנים האחרונות לצמצמום החוב שצברו בזמן מערכת הבחירות הקודמת.

הבית היהודי עשתה זאת גם, אך גודל הגירעון (שנוצר בין היתר בידי שיצר היו"ר לשעבר בנט), היה עמוק מכדי לצאת ממנו.

*

ומה התחזית שלנו?

אתן כבר יכולות לשער בעצמכן. כלל המפלגות יכנסו לגירעון תקציבי אותו הם יחזירו (אם יעברו את אחוז החסימה) באמצעות המימון השוטף שיקבלו לאחר הבחירות.

חוק מימון מפלגות זועק לשינוי מתוך דוחות מבקר המדינה בשנים האחרונות. החוק מאפשר לפוליטיקאים חופש רב מדי ואפשרות להתנהלות לא אחראית. האם יקומו בכנסת הבאה הח"כים שינסו לתקן אותו?  אנחנו לא בונים על כך, אבל זה לא אומר שלא ננסה לשנות.

איך היה נראה תחקיר טיסות הח"כים אם לא היינו מגלים את כל הטעויות במידע הרשמי של הכנסת?

האם עיסאווי פריג' טס בשנה שעברה ל- 37 ימים לסן מרינו, אחת המדינות הקטנות בעולם? הייתכן שמירב מיכאלי שהתה 24 ימים ברצף בנסיעת עבודה בארה"ב באפריל 2016? למה יואל רזבוזוב טס באוקטובר 2017 לכנס ברוסיה שבכלל התקיים בספטמבר?
אלה הם נתונים שהופיעו בדיווח הרשמי של ועדת האתיקה על טיסות הח"כים לחו"ל. הם כולם שגויים. אלה רק שלוש דוגמאות מתוך שלל בעיות לכאורה שמצאנו.

| ניר בן-צבי |

כאשר התחלנו לנתח את נתוני הטיסות בעבור התחקיר המקיף שפרסמנו בשבוע שעבר, הבנו די מהר שמשהו לא בסדר. המידע, שכלי תקשורת אחרים הסתמכו עליו בצורה עיוורת, התברר כרווי טעויות.
חלק מהטיסות נראו ארוכות מדי, חלק קצרות באופן לא הגיוני ומעטות מהטיסות פשוט שגויות (דוגמא אחת קטנה: נכתב כי אחמד טיבי טס למקסיקו, בעוד יעד הטיסה האמיתי היה בעצם מוסקבה – Moscow – שאולי באנגלית באמת נשמע מעט דומה).
השגיאות האלה עושות עוול גם לח"כים (למרות שבחלק מהמקרים הטעות התרחשה באשמתם) וגם לציבור, שיוצא מנקודת הנחה שמה שהכנסת מפרסמת הוא מדויק וניתן להסתמך עליו.

בשביל להדגים את העוול שהיה עלול להיגרם אם לא היינו ספקנים ובודקים את המידע לעומק (בסיוע נתון בראש ועוד מתנדבים נהדרים) – אפשר לקחת את המקרה של מירב מיכאלי: לפני שביקשנו את תגובתה, אז היא הוכיחה לנו כי הטיסה המדוברת לארה"ב נמשכה 6 ימים ולא 24, היא הופיעה גם בטופ-10 של שיאני הטיסות במצטבר וגם במקום השני ברשימת הטיסות הכי ארוכות.
מיכאלי אמנם עדיין טסה לא מעט בכנסת ה-20 (כפי שתוכלו לראות בתחקיר, שם חשפנו לכם את הנתונים המלאים ולא רק המעובדים), אבל ההבדל התדמיתי הוא ברור.

אם אנחנו כבר מטרחנים, אז ישנן עוד לא מעט בעיות באופן בו המידע על הטיסות מונגש לציבור
(1) הגורמים המממנים כתובים באופן לא אחיד. שמו של אותו גורם עשוי להיות להופיע באופן שונה בכל טיסה. לדוגמא, ארגון הלובי הפרו-ישראלי (אחד המטיסים הגדולים של הח"כים) כתוב פעם אחת כ-AIPAC, פעם אחרת אייפ"ק, לפעמים אייפק (בלי מרכאות) ועוד פעם בשם המלא באנגלית – The American Israel Public Affairs Committee. זו הסיבה שהתחקיר לא כולל עדיין ניתוח של הגורמים המממנים – כי פשוט לא הספקנו לנקות את המידע! הערת צד: נשמח לסיוע במשימה זו. מעוניינים לעזור? הירשמו להתנדבות וציינו את תחקיר הטיסות בטופס: https://shakuf.press/volunteer
(2) גם האופן שבו נכתב יעד הטיסה אינו קבוע. לפעמים תהיה כתובה שם העיר (בריסל, וושינגטון) ולפעמים מדינה (בלגיה, ארה"ב). היעד בטיסה הנ"ל של טיבי מופיע כרגע כ"מוסקו".
(3) המידע משותף עם הציבור בקובץ PDF, ולא כאקסל או פורמט טבלאי אחר. כל לוחם שקיפות מתחיל יודע כמה זה מקשה על ניתוח אוטומטי של הנתונים.

ועוד משהו: הצורך לפקפק בנתונים ולבדוק אותם לעומק כמובן האריך בצורה משמעותית את משך העבודה שלנו על הפרויקט.

ואמנם כל זה די מעצבן, אבל צריך גם לומר מילה טובה לכנסת שהגיבה במהירות ובענייניות וכבר תיקנה את הטעויות הספציפיות עליהן דיווחנו. בהמשך אף קיבלנו פנייה אקטיבית שבה הם ביקשו שנדווח את כל הטעויות שמצאנו בשביל שהמידע יתוקן לאחור והבטיחו כי הנהלים יחודדו לקראת הכנסת הבאה.

תגובת הכנסת:

"הכנסת עושה מאמצים רבים להנגיש לציבור מידע רב ככל הניתן ומפרסמת באתר האינטרנט שלה באופן יזום נתונים מסוגים שונים הרלוונטיים לפעילותם של חברי הכנסת, ובין היתר נתונים אודות נסיעות חברי הכנסת לחו"ל במימון גופים ציבוריים. מטבע הדברים, ונוכח ההיקף הרב של הנתונים המתפרסמים, עלולות לקרות טעויות אנוש, והכנסת עושה את מירב המאמצים לצמצמן למינימום האפשרי.
אשר למקרים שהוצגו – בנסיעות של חברי הכנסת מרב מיכאלי ויואל רזבוזוב, הטעות במועדי הנסיעות שפורסמו נבעה מכך שבטופס הבקשה שהוגש לוועדת האתיקה הוזנו על ידי חברי הכנסת מועדים שאינם נכונים (אלה שפורסמו). ועדת האתיקה אמנם הסבה בשעתו את תשומת ליבם של חברי הכנסת לטעות בטופס הבקשה, אולם כתוצאה מטעות אנוש הדבר לא בא לידי ביטוי בפרסום. לגבי הנסיעה של חה"כ פריג' – הטעות נבעה מטעות אנוש בהקלדה.
אנו מודים לכם על הפניית תשומת לבנו למקרים אלה. בעקבות פנייתכם תיערך בדיקה של הנתונים אודות הנסיעות לחו"ל המפורסמים באתר ויופקו הלקחים לעתיד".