פוסטים

מדד השאילתות של הכנסת ה-20

השאילתות, מהכלים היעילים לפיקוח על הממשלה, לא זוכות לסיקור תקשורתי נרחב. לאחר מאמץ ממושך הצלחנו להשיג את המידע מהכנסת – ועתה אנו מציגים בפניכם את "מדד השאילתות": מי המפלגה שעוסקת הכי הרבה בפיקוח על הממשלה? מי זנחה את תפקידה כמעט לחלוטין? ומי הם חברי הכנסת שלא הגישו אפילו שאילתא אחת בארבע שנים?

| נתון בראש, אסף נתיב |

עבודתם של חברי הכנסת מורכבת, קשה ובנויה מחלקים רבים: חקיקה, פיקוח על הממשלה, פעילות בוועדות, טיסות לחו"ל, קשר עם הציבור ועוד. אנחנו מאמינים בחשיבות כלל המדדים – ולכן מביאים לכם בשקוף ניתוחים מכל הזוויות.

בכתבה זו נסקור את פעילות חברי הכנסת והסיעות דרך השאילתות – אחד הכלים החזקים ביותר שעומדים לרשות חברי הכנסת בפיקוח על הממשלה – ולצערנו, בגלל שהנושא לא סקסי, גם אחד הנושאים הפחות מסוקרים בעבודת הח"כים. בזכות "מדד השאילתות", נוכל ללמוד מי מחברי הכנסת משקיע את זמנו למען הציבור בפיקוח על הממשלה  – ומי מזניח את התפקיד החשוב הזה.

אז מהי שאילתא? פנייה של חבר כנסת לשר עם שאלה בתחום משרדו. הטוויסט? השר מחויב לענות! הלוואי וכולנו היינו יכולים לשאול את השרים שאלות ישירות ואשכרה לקבל תשובה – אבל הזכות הנהדרת הזאת ניתנה רק לח"כים.

שלושה סוגים של שאילתות: רגילה, דחופה וישירה
  • רגילה: מוגשת בכתב והתשובה לה נמסרת בעל-פה, תוך 21 יום לכל היותר – במליאת הכנסת ע"י השר, סגנו או נציג ממשלה אחר. אם הח"כ השואל נעדר מהמליאה – השר לא מחויב לענות והח"כ הנעדר לא יוכל להגיש שאילתא נוספת באותו נושא באותו מושב. כל ח"כ רשאי להגיש עד 30 שאילתות רגילות במושב. מה קורה אם השר לא עונה לשאילתא רגילה שמופנית אליו? הח"כ השואל יכול לבקש מיו"ר הכנסת להמיר את הפנייה למעמד שאילתא דחופה – מה שמוביל אותנו לסוג הבא.
  • דחופה: מוגשת בעל-פה והשר צריך להשיב עליה בתוך יומיים בלבד! ישיבות הכנסת ביום רביעי נפתחות בתשובות לשאילתות דחופות. כל ח"כ רשאי להגיש עד 4 שאילתות דחופות במושב.
  • ישירה: מוגשת באופן אלקטרוני וגם המענה נמסר אלקטרונית, עד 21 יום מרגע ההגשה. כל ח"כ רשאי להגיש עד 80 שאילתות ישירות במושב.
  • לפרטים טכניים נוספים על השאילתות השונות, ניתן לבקר באתר הכנסת.

המפלגה המצטיינת

המפלגה המצטיינת (בניכוי שרים וסגני שרים) היא ש"ס – עם 165 שאילתות בממוצע לח"כ. זהו נתון מרשים במיוחד שכן ש"ס חברה בקואליציה – כלומר, היא עושה את עבודת הפיקוח גם "מבפנים". המפלגה הבאה בתור היא הרשימה המשותפת, עם ממוצע של 130 שאילתות לח"כ. פה ישנה הפתעה מסוימת, שכן חברי הרשימה המשותפת לא הצטיינו (בלשון המעטה) במדדים קודמים שנבדקו. בתחתית הטבלה נמצאות הליכוד וישראל ביתנו, עם כ-16 שאילתות בממוצע לח"כ.

ציון נכשל

ישנם חמישה חברי כנסת בלבד שכיהנו לאורך הכנסת ה-20 במלואה ולא הגישו אף לא שאילתא אחת: שני חברי אופוזיציה: ציפי לבני (המחנה הציוני) ויאיר לפיד (יש עתיד), ושלושה חברי קואליציה מהליכוד – אבי דיכטר, דוד אמסלם ובני בגין – מה שלא מנקה אותם מאחריות להגשת שאילתות (ראו הח"כים של ש"ס לעיל, לדוגמא).

כל הניתוחים

מתודולוגיה

ריכזנו את כלל הנתונים על מספר השאילתות וסוגן שהגישו כל חברי הכנסת. חשוב להדגיש: שרים וסגני שרים לא נכללו במדד, שכן הם-הם הממשלה אליה מגישים את השאילתות.

דגשים נוספים:

  • לגבי חברי כנסת שכיהנו חלק בתקופת הכהונה של הכנסת ה-20 (בדרך כלל בשל החוק הנורווגי), בדקנו את מספר השאילתות שהגישו בזמן היותם חברי כנסת בלבד – תוך השוואה לממוצע החודשי לח"כ.
  • אורלי לוי אבקסיס נכנסה לכנסת מטעם מפלגת ישראל ביתנו, אך פרשה מהמפלגה באוגוסט 2016 – אך המשיכה לכהן כח"כ. במדד הזה החשבנו אותה כסיעת יחיד לאורך כל הכנסת ה-20, והנתונים לגביה לא נכנסו תחת מפלגת ישראל ביתנו.
  • תאריכי השאילתות: בין ה-31/03/2015 ועד ה-26/12/2019 (מלוא כהונת הכנסת ה-20).
  • מוזמנים ומוזמנות לעיין בקובץ הנתונים הגולמיים.
  • גיליתם נקודה מעניינת שפספסו או טעות? ספרו לנו!

איפה המידע הזה היה עד היום?

אתר הכנסת מנגיש לציבור רק שניים מתוך שלושה סוגי שאילתות (ראו קופסה פה למטה) – ולכן היה זה בלתי אפשרי לבצע את הבדיקה הזו, עד היום.  בשביל לקבל את הנתונים נפגשנו עם נציגים מהנהלת הכנסת והגשנו שורה של בקשות חופש מידע – ובזכות כך הצלחנו להשלים את המידע החסר אודות השאילתות הישירות שהגיש כל ח"כ – ולבנות מדד שאילתות אמין.

השאילתות משמשות לדברים רבים – החל מקבלת מידע לצורך חקיקה, דרך בירור מקרים פרטניים ועד שאלות לצורך בקרת הנעשה במשרדי הממשלה השונים. לדוגמה, ניתן להגיש שאילתא מדוע קצבת הזקנה של פלוני לא הגיעה או לחילופין לשאול מהי פירוט תוכנית העבודה למיגון גדרות ההפרדה בכבישים לצמצום הפגיעה ברוכבי אופנוע.

בכנסת ה-20 הוגשו 6,643 הצעות חוק. שאילתות, לעומת זאת, הוגשו רק 6,021. זה מצב מטורף, שמעיד על כך שהכנסת לא משתמשת בכלי השאילתות מספיק. ישנם חוקים רבים שהועלו מבלי שהח"כ המגיש אפילו בירר אם מתקיימים כבר הליכי חקיקה מקבילים במשרד הממשלה הרלוונטי – שהיו כמובן מייתרים את ההצעה המקורית וחוסכים לכולם הרבה זמן.

*

"נתון בראש" הוא מיזם עצמאי המבקש לקדם עיתונות נתונים (דאטה ג'ורנליזם) בישראל.

מי הח"כים שהזכירו זה את זה הכי הרבה בפייסבוק?

ניתוח שקוף – האזכורים ההדדיים של חברי הכנסת ברשת החברתית: מי הח"כ שמזכיר הכי הרבה את ראש הממשלה נתניהו? את מי נתניהו עצמו מזכיר הכי הרבה? האם יש הבדל בכתיבה בין מפלגות דמוקרטיות לאלה שאינן דמוקרטיות? וכתמיד – כל המידע הגולמי עומד לעיונכם

| דרור מרקוס, אסף נתיב |

בפוסטים שלהם בפייסבוק, חברי הכנסת מדברים בעיקר על עצמם. אבל בלא מעט מקרים, הם כותבים גם על חבריהם למשכן. בניתוח שערכנו בשיתוף עם דרור מרקוס, דוקטורנט במדעי המדינה באוניברסיטה העברית (המתמחה בכריית טקסט), בחנו את כל הפוסטים של חברי הכנסת בתקופת הכהונה של הכנסת ה-20 – ובדקנו מי הזכיר את מי, וכמה פעמים.

איוב קרא (הליכוד), הוא "שיאן המזכירים": ראש הממשלה נתניהו מככב ב-89 פוסטים שהעלה שר התקשורת בתקופה של פחות מארבע שנים. קרא מוביל בהפרש ניכר מהשנייה אחריו, קסניה סבלטובה (התנועה), שמרבית אזכוריה, 65 במספר, היו גם הם של נתניהו.

הנתונים שנותחו נאספים במסגרת פרויקט "כיכר המדינה" של "הסדנא לידע ציבורי".

למה זה מעניין?

ניתוח האזכורים בפייסבוק מאפשר לנו לראות, בצורה הבסיסית ביותר, את מפת הקשרים של הכנסת. ניתן לזהות למי ראש הממשלה נותן תשומת לב ומי תופס מקום גדול בתשומת הלב של האופוזיציה. בנוסף, האזכורים בפייסבוק מאפשרים לזהות דפוסים, לדוגמא: מידת המרכזיות של היו"ר בהשוואה בין מפלגות דמוקרטיות ללא-דמוקרטיות.

הניתוח הנוכחי אינו כולל אבחנה בין אזכורים שליליים לחיוביים ("סנטימנט"), בשל המורכבות הטכנית הגדולה שמעורבת בבדיקה זו, בעיקר בשפה העברית (עבדנו עם מספר מומחים על הנושא, ולבסוף החלטנו לבצע את הפרסום הראשוני בלעדיו).

השלב הבא בפרויקט יהיה ניתוח נושאי הפוסטים – כך שנוכל להראות במה מתעסקים נבחרי הציבור שלנו (לפחות כלפי חוץ). בעלי כישורים ורוצים לעזור בשלבים הבאים של הפרויקט? נשמח לשמוע!

איך ביצענו את הבדיקה?
  • השתמשנו בנתונים הנאספים במסגרת פרויקט "כיכר המדינה" של "הסדנא לידע ציבורי".
  • מתוכם שלפנו את הפוסטים שפרסם כל ח"כ החל מתחילת הכנסת ה-20 (31/3/2015) ועד פיזורה (24/12/2018).
  • לאחר מכן חיפשנו את השמות המלאים של הפוליטיקאים וכן תיוג של הדפים הרשמיים שלהם, ובדקנו מי הזכיר את מי וכמה. חשוב לציין: פוסטים שנעשה בהם שימוש בשם חלקי או בכינוי (לדוגמא "ביבי" או "נתניהו") לא נכללו בניתוח מסיבות טכניות.
  • הניתוח כולל רק במקרה וההצלבה (ח"כ מזכיר – ח"כ מוזכר) התבצעה לפחות 3 פעמים מתחילת המדידה. לא ניתן לכלול את כל המידע, מפאת הגודל.
  • כמו כן, בדקנו פוסטים בעברית בלבד.

כאן תוכלו לעיין באקסל הגולמי ולבצע חיתוכי מידע באופן עצמאי. גיליתם משהו מעניין? ספרו לנו!

מוזמנים ומוזמנות לעיין בקוד שלנו, להציע תיקונים ושיפורים.

הפוליטיקאים המובילים באזכור אחרים

בראש מצעד הפוליטיקאים המזכירים את עמיתיהם נמצא שר התקשורת איוב קרא, שהזכיר את ראש הממשלה נתניהו ב-89 מהפוסטים שלו. במקום השני נמצאת קסניה סבלטובה (התנועה), שהזכירה את נתניהו לא פחות מ-65 פעמים. את המקום השלישי כבש סגן שר הבינוי והשיכון לשעבר, ז'קי לוי (הליכוד), שאזכר 59 פעמים את השר של משרדו, יואב גלנט (בעבר במפלגת כולנו, וכיום בליכוד).

בדיקה של מספר האזכורים ביחס לכמות הכללית של הפוסטים, מעלה את ז'קי לוי לראש: ב-11% מהפוסטים שלו הוא הזכיר את גלנט (59 מתוך 537). המקרה של לוי וגלנט הוא ייחודי, מפני שלאורך הכנסת ה-20 גלנט השניים לא השתייכו לאותה מפלגה – מה שהופך את ז'קי לוי, באופן יחסי, למי שהזכיר הכי הרבה פוליטיקאי שאינו ממפלגתו. במקום השני נמצאת טלי פלוסקוב (כולנו), שהזכירה את יו"ר המפלגה, משה כחלון, ב-10.6% מהפוסטים שלה (47 מתוך 441). במקום השלישי נמצא עפר שלח (יש עתיד), שהזכיר את ראש הממשלה נתניהו ב-8.4% מהפוסטים שלו (41 מתוך 485).

את מי נתניהו מזכיר הכי הרבה?

מתוך עשרת הפוליטיקאים שנתניהו מזכיר הכי הרבה – רק חמישה ממפלגתו. בראש האזכורים של נתניהו נמצא יאיר לפיד (יש עתיד), עם 14 אזכורים. אחריו אריה דרעי (ש"ס) עם 13 אזכורים, ובמקום השלישי יריב לוין (הליכוד) עם 11 אזכורים – בכך מוכתר לוין לפוליטיקאי מהליכוד שנתניהו מזכיר הכי הרבה.

מעניין לציין כי אמיר אוחנה (הליכוד) זוכה למספר זהה של אזכורים לאלה של ציפי לבני (התנועה, 8 אזכורים לכל אחד), בעוד השרים גלעד ארדן ומירי רגב, מסיעתו של נתניהו, זוכים למעט פחות תשומת לב (7 ו-6 אזכורים, בהתאמה). סגנית השר של נתניהו במשרד החוץ, ציפי חוטובלי, לא זכתה להיכנס להיות מבין 14 חברי הליכוד שנתניהו הזכיר יותר משלוש פעמים במהלך הכנסת ה-20.

מי הסיעה החנפנית ביותר ליו"ר?

בישראל ישנן כיום ארבע מפלגות דמוקרטיות בלבד (עם פריימריז לבחירת מרבית הרשימה לכנסת): הליכוד, העבודה, הבית היהודי ומרצ. בשלוש הראשונות, האזכורים ההדדיים של יו"ר המפלגה הם הנמוכים ביותר בהשוואה לכלל המפלגות (בהקשר זה ראוי לציין כי מרצ עברה לשיטת פריימריז פתוחים רק בראשית שנת 2018).

מהצד השני, עולה מהנתונים כי במפלגות לא-דמוקרטיות מזכירים הרבה יותר את ראש המפלגה: כולנו וישראל ביתנו נמצאות בראש במדד הזה – עם ממוצע האזכורים הגבוה ביותר (5.33 ו-2.17 אזכורים לכל ח"כ, בהתאמה).

נתון מעניין נוסף הוא ההבדל בין קואליציה לאופוזיציה בהקשר הזה: בעוד שרמת אזכור היו"ר בקרב מפלגות הקואליציה עומד על 2.47 בממוצע, במפלגות האופוזיציה הממוצע נמוך ועומד על 1.44 בלבד. ההבדל המהותי הזה מוסבר בעיקר בגלל השיאניות שזה עתה הזכרנו: כולנו וישראל ביתנו.

להלן הניתוחים המפלגתיים של אזכור היו"ר – מי מה"חכים הזכיר אותו/אותה הכי הרבה, ואת מי היו"ר עצמו הזכיר הכי הרבה:

הליכוד

חברי המפלגה שהזכירו את היו"ר הכי הרבה:

חברי הכנסת מבין המפלגה שהיו"ר הזכיר הכי הרבה:

הבית היהודי

חברי המפלגה שהזכירו את היו"ר הכי הרבה:

חברי הכנסת מבין המפלגה שהיו"ר הזכיר הכי הרבה:

כולנו

חברי המפלגה שהזכירו את היו"ר הכי הרבה:

 

חברי הכנסת מבין המפלגה שהיו"ר הזכיר הכי הרבה:

ישראל ביתנו

חברי המפלגה שהזכירו את היו"ר הכי הרבה:

חברי הכנסת מבין המפלגה שהיו"ר הזכיר הכי הרבה:

העבודה

חברי המפלגה שהזכירו את היו"ר הכי הרבה:

חברי הכנסת מבין המפלגה שהיו"ר הזכיר הכי הרבה:

יש עתיד

חברי המפלגה שהזכירו את היו"ר הכי הרבה:

חברי הכנסת מבין המפלגה שהיו"ר הזכיר הכי הרבה:

מרצ

חברי המפלגה שהזכירו את היו"ר הכי הרבה:

חברי הכנסת מבין המפלגה שהיו"ר הזכיר הכי הרבה:

התנועה

חברי המפלגה שהזכירו את היו"ר הכי הרבה:

חברי הכנסת מבין המפלגה שהיו"ר הזכיר הכי הרבה:

הרשימה המשותפת

חברי המפלגה שהזכירו את היו"ר הכי הרבה:

חברי הכנסת מבין המפלגה שהיו"ר הזכיר הכי הרבה:

הפוליאמוריה הפוליטית של ניסנקורן

יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן הודיע לאחרונה על הצטרפותו למפלגת "חוסן לישראל", עובדה שלא מנעה מנע ממנו לבחוש בפריימריז גם במפלגות הליכוד והעבודה, וכל זאת לאחר שנים שבכלל נחשב מקורב ליו"ר "כולנו", שר האוצר משה כחלון. את מחיר הפוליאמוריה הפוליטית של ניסנקורן – כולנו משלמים

| טור דעה: אלון תובל מארגון "תחרות", אסף נתיב |

דמיינו כי היה מתגלה שאיש עסקים ישראלי מנהל התפקדות רחבת היקף של אלפי אנשים בכל המפלגות הדמוקרטיות בישראל – ושלצד זאת הוא גם חבר חבר קרוב ושותף של ראשי מפלגות נוספים, ואף מתמודד בעצמו לכנסת במקום גבוה ברשימה אחרת. האם הדבר היה מקובל בעיניכם? ושאלו את עצמכם: במקרה היפותטי שכזה, האם ייתכן שמניעיו של אותו איש עסקים הם ציבוריים גרידא, או שמטרתו לקדם אג'נדה שעוזרת לקבוצות כוח צרות בחברה הישראלית?

בהקבלה לא ישירה, יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן בוחש במפלגות הגדולות בישראל ללא הרף: השפעתו הפוליטית מורגשת היטב ברשימות הליכוד והעבודה. לצד זאת, בשנים האחרונות הוא ניהל גם יחסים קרובים עם שר האוצר משה כחלון ומפלגת כולנו. לאחרונה הודיע ניסנקורן על הצטרפותו למפלגת "חוסן לישראל". לדעתנו (אלון ואסף), השפעתו והשפעת ההסתדרות במוקדי הכוח הפוליטיים צריכה להטריד את כולנו. למה? כי המשק הישראלי זקוק לרפורמות מבניות, שאת חלקן הגדול ההסתדרות מעכבת באופן קבוע – מה שגורם לכולנו לסבול מפריון נמוך במגזר הציבורי ויוקר מחיה גבוה.

האם השלוחות השונות של ההסתדרות בפוליטיקה, באמצעות ניסנקורן, מקדמות אידאולוגיה ואת ועדי העובדים (מטרה לגיטימית וראויה), או שמא הן מחפשות להרחיב את כוחם ולמנוע שקיפות בנעשה בכספי העובדים?

בואו נצא לדרך ונמפה את נקודות ההשקה של ההסתדרות וניסנקורן בפוליטיקה הישראלית.

רומן 1: ניסנקורן וכחלון

החיבור בין שר האוצר ליו"ר ההסתדרות אינו, על פניו, חיבור טבעי. ההסתדרות מייצגת עובדים שלעתים הם בעלי אינטרסים שונים מאלה של משרדי הממשלה השונים. ואכן ההסתדרות תקעה לא אחת מקלות בגלגלי רפורמות בשירות הציבור.

כך לדוגמא ניתן לראות את סכסוך העבודה ברכבת ישראל, כשהחברה ביקשה להעסיק עובדים במיקור חוץ כדי להתקדם מהר יותר בעבודות תשתית באחריותה. או כשרשות מקרקעי ישראל הורתה לעובדים, להיערך לקבלת קהל במשך שלושה ימים בשבוע במקום יומיים – ובעקבות כך העובדים הכריזו על סכסוך עבודה.

גם כשחברת מקורות תיכננה להפריט חברת בת שלה הכריזו העובדים על שביתה, והתעקשו על קבלת פיצויים מוגזמים לעובדים המופרשים במסגרת הרפורמה: כדי לסבר את האוזן, עלות פרישה של עובד בחברה ממשלתית נעה בדרך כלל בין 1-1.3 מיליון שקל. ההסתדרות דרשה שעובדי מקורות המופרשים יקבלו פיצוי מיוחד של 2-2.5 מיליון שקל. ויש עוד שלל דוגמאות לסכסוכי עבודה בנמלים, בחברת החשמל ועוד.

ולמרות כל זאת, אנו עדים בקדנציה החולפת לחיבור יוצא דופן בין שר האוצר משה כחלון ויו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן. למה? אולי כי לכחלון וניסנקורן יש אינטרס בשותפות שכוללת מאבק על אש נמוכה לצרכי יחסי ציבור, כמו בסוגיית עובדי הקבלן, ושיתוף פעולה מאידך כמו במקרה הרפורמה בשוק החשמל – שם שיתוף הפעולה אפשר לעובדי חברת החשמל ליהנות מהטבות מרחיקות לכת מצד אחד, ולשר האוצר להציג הישג היסטורי של קידום רפורמה במשק החשמל מצד שני. מדובר בעסקה טובה לשני הצדדים משום ששניהם נהנים מתדמית חיובית ומישהו אחר – הציבור – משלם את המחיר. 

להרחבה על עובדי הקבלן ורפורמת החשמל

סוגיית עובדי הקבלן

ההסכם בין כחלון לניסנקורן לקליטת עובדי קבלן בשירות המדינה הוא תופעה מעניינת. מדובר בהסכם שמצטלם טוב שבו כחלון וניסנקורן נתפשים כחברתיים – כאלה שדואגים לאנשים החלשים. במציאות, המצב פחות יפה.

המדינה היא המעסיקה הגדולה ביותר במשק של עובדי קבלן. עובדי קבלן ממלאים לעתים פונקציות שגרתיות בשירותים שמעניקים משרדי הממשלה ולא מעניקים שירותים ייחודיים שבהם יש יתרון מובנה להעסקה קבלנית. לכאורה, המדינה היא העבריינית, אלא שצריך להבין את הרקע לכך. מודל ההעסקה הקשיח, שהוא תולדה ישירה של ההסכמים הנוקשים וההתנהגות הכוחנית של ההסתדרות בשירות המדינה, הופכים העסקה של עובדים בשירות המדינה לאירוע הרה גורל שמוטב להימנע ממנו. עובד שיכנס לא יצא עד גיל פרישה כנראה ולכן התפתחו מודלים חלופיים להעסקה באמצעות קבלנים. שיעור היציאה מהשירות הציבורי בישראל (יציאה = פיטורים, התפטרות, פרישה, מעבר עבודה או מוות) הוא הרבה פחות מ-1% בשנה וחריג מאוד ביחס למערב. לפיכך מצד כחלון ההסכם אינו אלא צביעות. מצד ההסתדרות המצב חמור אף יותר – הם האחראיים ליצירת הבעיה ועכשיו מקבלים קרדיט על פתרונה.

הרפורמה בשוק החשמל

הרפורמה המקורית עסקה בהפרדה של פונקציות שונות בין ייצור החשמל עד להגעתו לשקע של הצרכן. הייצור היה צריך לצאת לתחרות מלאה, וכך גם החלוקה לבתים ו"מנהל המערכת" – שאמור להחליט מתי להזרים חשמל מכל יצרן ולאפשר לו למכור אותו לרשת. הרפורמה של כחלון למעשה קיצצה ברפורמה המקורית שנחקקה ב-1996 ומעולם לא יושמה במלואה לאור התנגדות חברת החשמל.

אם ברפורמה המקורית חברת החשמל הייתה אמורה להפוך אחראית להולכה בלבד (בין ערים), הרי שהרפורמה של כחלון השאירה את חלוקת החשמל לבתים ולעסקים בידי חברת החשמל, כמו גם חלק משמעותי מהייצור ואת ההולכה. הפונקציה היחידה שהופרדה מחברת חשמל היא מנהל המערכת, כשלמעשה ההסכם הקיבוצי של עובדי חברת החשמל ימשיך לחול גם עליהם. החברה אמורה לצמצם את מצבת כוח האדם שלה בשיעור נמוך מהמתוכנן ובתמורה לכך חולקו הטבות לעובדים (מענק, שכר ופנסיה) בסך 7 מיליארד שקל שישולמו מהעלאת תעריף החשמל וישולמו על ידינו.

למען ההגינות חשוב לציין שכחלון כן הוביל רפורמות מול קבוצת כוח חזקה – הבנקים, וכן הוביל יחד עם שר הכלכלה ממפלגתו, אלי כהן, רפורמה חשובה במכון התקנים שתאפשר כניסה של מכוני בדיקה עצמאיים, שיתחרו במכון התקנים. ועדיין, יותר מדי פעמים שר האוצר שיתף פעולה עם ההסתדרות – בניגוד לאינטרס הציבורי.

שר האוצר משה כחלון

למה? אולי כי לשר אוצר שלא מעוניין בטיפול ברפורמות הדורשות חיכוך עם ועדים – שיתוף פעולה עם ההסתדרות יכול לספק שקט תעשייתי חשוב. לשני שרי האוצר האחרונים, כחלון ולפיד, הסוגיה העיקרית בה ביקשו לטפל הייתה מחירי הדיור. עבור שר אוצר יכול להשתלם "לאבטח חזית" באמצעות שיתוף פעולה עם ההסתדרות והימנעות מרפורמות יסודיות הנוגעות לתעסוקה – בתמורה לשקט וחופש פעולה בתחום אחר – הדיור. לדוגמא, הרפורמה בכוח אדם בשירות המדינה יושמה באופן חלקי בלבד. בנוסף, כחלון בלם את האפשרות ל"בוררות חובה" שניסה לקדם רה"מ בנימין נתניהו (). ההצעה ביקשה לצמצם את כוחם של ועדים בענפים חיוניים כמו נמלים וחשמל – כדי שאלו לא ישתמשו בכוחם המיוחד "לכבות את השאלטר" בשביל לסחוט הטבות. נתניהו העלה את הסוגיה כמה פעמים לאורך הקדנציה. כחלון – התנגד והחוק חזר למגירה. 

לאחר שסקרנו בקצרה את האינטרסים הפוליטיים, אולי כדאי לנסות ולהסביר עוד מוטיבציה לקשר החם: כסף. לפוליטיקאים בישראל קשה לגייס כספים. לפי החוק קיים איסור תרומה של תאגידים (חברות, עמותות וכו') למפלגות ולמועמדים, וכן קיימת מגבלה על הסכום שיכול אדם פרטי לתרום לפוליטיקאים ומפלגות. כספים אלה אף כפופים לביקורת של מבקר המדינה. כסף למימון בחירות הוא משאב יקר עבור פוליטיקאים, וכסף סמוי מן העין אפילו יקר יותר. במאה הקודמת נהגו פוליטיקאים לתגמל את אנשי המנגנון הקרובים להם במשרות (ג'ובים) בשירות המדינה בגופים הכפופים להם. כיום, לאור הפיקוח ההדוק, הטבה עם מקורבים הפכה קשה יותר (ולעתים לא חוקית). זוהי עובדה שחשוב לזכור לקראת ההמשך.

מה יוצא מזה לכחלון? הכירו את מפלגת כולנו בהסתדרות

שיתוף פעולה האדוק בין השניים לא מסתכם בקידום/טרפוד חוקים. הוא  כולל תיאום תקשורתי והקצאת פעילי שטח של ההסתדרות לטובת כחלון.

אבל זו רק ההתחלה. ההסכם הזועק ביותר שנצפה לאחרונה במימון המפלגות בהסתדרות הוא ההסכם של מפלגת כולנו עם סיעת "עוגנים" בהסתדרות, בראשות אבי ניסנקורן. כמפלגה חדשה שהוקמה רק לפני הבחירות האחרונות (2015), כולנו מן הסתם לא זכתה לנציגות בהסתדרות משום שלא היו לה פעילי שטח ומוסדות ותיקים כמו למפלגות האחרות. אלא שהפלא ופלא, בבחירות להסתדרות במאי 2019 נולדה מפלגת כולנו בהסתדרות.

יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן

על מנת להקים מפלגה בהסתדרות יש לאסוף 5,000 חתימות של חברי הסתדרות. אתגר לא פשוט למפלגה חדשה שטרם גיבשה מערך שטח אפקטיבי בקרב חברי הסתדרות. על פי פרסום בגלובס, מערך כזה לא בדיוק הוקם – הוא הושאל. לכאורה, ניסנקורן דאג שמצדדיו בהסתדרות יירתמו לטובת כחלון.

אם לסכם, בין שר האוצר משה כחלון לאבי ניסנקורן נוצר קשר משמעותי. נראה שהקשר הזה לא מבוסס רק על שותפות אידאולוגית ופוליטית אלא גם על אינטרסים צרים. לכאורה סייע ניסנקורן לכחלון להקים מפלגה בעזרת פעילי שטח שלו. לפי הפרסום של מורן אזולאי מ-ynet מפלגת כולנו קיבלה גם כמה משרות בהסתדרות ובארגונים המסונפים אליה.

רומן 2: ההסתדרות והליכוד

בואו נבחן כיצד שלח יו"ר ההסתדרות במקביל שלוחות במפלגת השלטון. הנציג הבכיר של ההסתדרות בליכוד הוא השר חיים כץ. במשך שנים עמד כץ בראשות ועד העובדים של התעשייה האווירית במקביל לכהונתו כחבר כנסת, עד שמונה לתפקיד שר הרווחה ופרש. בנו, יאיר כץ, נבחר לעמוד ברשות הוועד. לחיים כץ כוח כפול: מצד אחד הוא עומד בראשות קבוצת כח גדולה בתוך מפלגת השלטון ומצד שני עומד בראש סיעת עוז בהסתדרות. סיעת עוז היא השותפה הבכירה של סיעתו של ניסנקורן בהסתדרות, ובהסכמים הקואליציוניים שנחתמו לפני הבחירות להסתדרות סיעת עוז קיבלה 19.18% ממספר המושבים של עוגנים. מפלגת הליכוד, לעומת זאת,  קיבלה רק 10% ממספר המושבים של סיעת עוגנים.

חיים כץ וניסנקורן הם שותפים פוליטית. ניסנקורן מבטיח לעצמו אלפי קולות ממושמעים בבחירות בהסתדרות ושותפות עם שר בכיר בליכוד, המכהן גם כיו"ר מרכז הליכוד, דבר שמעניק לו כוח עצום על מנגנון המפלגה ועל שאר השרים וחברי הכנסת מהמפלגה.

השר חיים כץ עם יו"ר ההסתדרות לשעבר, ח"כ עמיר פרץ

בפריימריז של הליכוד נבחרו גם פנחס עידן (במקום ה-19), המכהן כיו"ר ועד העובדים של רשות התעופה. ניסנקורן היה מעורב גם בתרגיל מפוקפק שנועד לסייע לעידן להתמודד, על אף שהחזיק בתפקיד ציבורי (הפתרון היה להוריד את עידן בארבע דרגות – וכך הפך לעובד זוטר). עידן נאלץ לבסוף לפרוש מרשימת הליכוד לכנסת. מועמדת נוספת שנבחרה במקום ריאלי (23) היא אתי עטיה, שכיהנה כ-17 שנים כראש לשכתו של חיים כץ.

בפועל, יהיו לפחות 3 חברי כנסת ממפלגת השלטון שיקדמו את האינטרסים של ההסתדרות ויבלמו מהלכים שיפגעו בה – גם אם המהלכים הללו לטובת הציבור הרחב.

רומן 3: ההסתדרות והעבודה

ואם זה לא מספיק, הבחישה של ניסנקורן הגיעה אף ליריבה המרה של הליכוד: מפלגת העבודה. יו"ר ההסתדרות פרסם לפני הפריימריז במפלגה רשימת מומלצים (בתמונה). ניתן לראות כי בעשירייה הראשונה של מפלגת העבודה נמצאים ארבעה מהמומלצים של ניסנקורן (שמולי, מיכאלי, סויד ופרץ) ושלושה נוספים בעשירייה השנייה (סעאד, בירן ופדידה). לולא השריונים ברשימה, מצבם של המומלצים של ניסנקורן היה טוב יותר.

דחה את הפריימריז, יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי

במפת הח"כים תוכלו לראות שחלק לא מבוטל מחברי הכנסת מהמחנה הציוני הצביעו נגד / נעדרו מהצבעות לגבי שקיפות באגודות עות'מאניות (לבני, יחימוביץ', נחמיאס-ורבין, שמולי, ברלב ועוד). זה לא הכל. יוסר ורטר פרסם בהארץ שאבי גבאי אף דחה את הפריימריז במפלגת העבודה כדי שיתאים ללו"ז של ניסנקורן. מסתבר, שהפריימריז תוכננו ליום בו ניסנקורן שהה באילת עם ראשי המרחבים בהסתדרות ועסקנים נוספים.

קידום ח"כים בפריימריז משתלמת עבור ניסנקורן. כך הוא דואג שיהיו ח"כים שיצביעו נגד החלת שקיפות באגודות העות'מאניות (בין היתר, ההסתדרות). מיקי רוזנטל סיפר איך זה עובד: "ניסנקורן הוציא רשימה של מומלצים בפריימריז האחרונים של מפלגת העבודה, שנכללו בה כל חברי הכנסת המכהנים של העבודה – מלבד מיקי רוזנטל". הסיבה: "בגלל שאני תמכתי בחוק האגודות העות'מאניות שמבקש להחיל שקיפות גם על הפעילות של ההסתדרות".

רומן 4: ההסתדרות וכחול-לבן

ועכשיו לדובדבן: אחרי שניסנקורן וההסתדרות הצליחו לבסס השפעה פנימית בכל המפלגות האלו, ב-16.02.19 התבשרנו שניסנקורן מצטרף בעצמו לרשימת "חוסן ישראל-תל"ם" בראשות הרטמכ"לי לשעבר בני גנץ ובוגי יעלון, שלאחר מכן התאחדו עם "יש עתיד" בראשות לפיד. לא פחות. תבינו את האבסורד – אחרי כל הבחישות של יו"ר ההסתדרות בשאר המפלגות, הוא הצטרף לאחרת ואף עשוי למצוא עצמו, כך סיכם עם גנץ, בסוף מעל כולם – כשר אוצר או שר הכלכלה. בנוסף, יו"ר המטה שלו בהסתדרות עו"ד עינב קאבלה שובצה במקום ה-37 ברשימת כחול-לבן.

אם יש מקרה שעשוי להוות טעימה עבורנו להתנהגותו כפוליטיקאי של ניסנקורן הוא השקיפות בהסתדרות. השרה שקד פרסמה לאחרונה תקנות לשקיפות באגודות העות'מאניות (וביניהן ההסתדרות). ניסנקורן בחר להגיב בפנייה ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה שיעצור את פרסום התקנות (וסורב). מדוע מנהיג פוליטי מתנגד לשקיפות בתקציב עתק של גוף ציבורי? האם מאות אלפי חברי ההסתדרות לא זכאים לדעת לאן הולך הכסף שלהם?

היד הארוכה של ההסתדרות ברוב המפלגות המרכזיות לא נובעת ממניעים אידאולוגיים – אלא מהרצון להגן על האינטרסים של הארגון העוצמתי, הנהנה מפיקוח עות'מאני – שקיים חלקית בעידן הנוכחי – על תקציבו האדיר. כתוצאה, בכנסת ה-21 ניתן להניח שנראה רפורמות מבניות רחבות, הכוללות התייעלות ושיפור פריון במגזר הציבורי, מתקשות להתקדם. הסיבה: ההסתדרות דואגת לח"כים מכל הגוונים, מאבטחת לעצמה חיילים בכל קואליציה שתקום, כדי לוודא שלא יזיזו להם את הגבינה.

*

כל הגורמים המוזכרים, כאיש אחד, סירבו להגיב לדברים.

*

אלון תובל הוא מנכ"ל עמותת תחרות – התנועה לחירות בתעסוקה – גוף א-מפלגתי המצהיר על עצמו כי פועל "לקידום שוק תעסוקה גמיש המאפשר חופש מהתאגדות לצד החופש להתאגד באופן וולנטרי" ומבקש לשנות את תפקידם של ארגוני עובדים בישראל מגופים הבולמים שינוי לכאלה המסייעים לעובדים להסתגל לשינויים. המשמעות היא, בין היתר, התנגדות לפעילותה של הסתדרות העובדים (בראשות ניסנקורן), ויש לקחת זאת בחשבון בעת קריאת הטור.

חבר הכנסת החדש שעולה לנו מאות אלפי שקלים וסירב לסייע לפניית ציבור

| תומר אביטל |

אשר פֵנְטַהוּן סיום, חבר כנסת חדש מטעם "כולנו", הושבע לכנסת בעקבות התפטרותו של השר יואב גלנט. סיום נכנס לתפקידו ב- 2 בינואר 2019 וידיו כבולות: הוא לא יוכל לשבת בוועדות ולא במליאה – מהסיבה הפשוטה שהכנסת פוזרה רשמית שבוע לפני שהפך לחבר כנסת. למרות זאת, סיום מקבל שכר מלא, רכב ודלקן, שלושה יועצים צמודים ושאר הטבות. העסקתו עד אפריל, ולאור העבודה שכבר שכר את היועצים הפרלמנטריים שמגיעים לו – תעלה לציבור מאות אלפי שקלים.

חשוב לומר שאין כאן הרבה ברירות: תמיד צריך מצבת מלאה של 120 ח"כים, גם בתקופות מעבר. אבל מצב בו מושבע חבר כנסת לכמה חודשים מבלי שהוא יכול לבצע את עבודתו, ועדיין מקבל תנאים מלאים – משדר לציבור כי כספי המסים שהוא משלם הם הפקר.

שכר חלקי לח"כ חלקי

הנה פתרון אפשרי: חבר כנסת שמושבע לתקופת פגרה בלבד – יקבל חצי מהשכר של ח"כ רגיל, ויועץ אחד בלבד. הפתרון הזה הגיוני במיוחד בהתחשב בכך שחברי כנסת טריים יכולים להמשיך בעבודתם הקודמת (לפי התקנון, לכל ח"כ עומדת תקופת מעבר בת שישה חודשים לסיום עסקיו הקודמים).

צלצלתי לח"כ סיום כדי לברר מה הוא חושב על הצעתי. סיום סירב בתוקף. בשיחה טעונה (את ההקלטה תוכלו לשמוע פה למטה), הוא גרס כי הוא עובד כמו חבר כנסת רגיל בימים אלו – ושממש ברגעים אלו הוא מטפל בפניות ציבור. לכן, לטענתו, אין שום סיבה שיוותר על שכרו. בתגובת המשך סיום מסר כי הוא אינו עובד בעבודה נוספת.

האם ח"כ סיום באמת מטפל בפניות ציבור?

לאחר שסיימתי לשוחח עם סיום, פנה אליי, בצירוף מקרים שלא ייאמן, הפעיל החברתי שי גליק. בפיו הייתה התלונה הבאה: הוא כתב לח"כ סיום פניית ציבור מנומקת, אך האחרון סירב לסייע לו. גליק ביקש מסיום להצטרף ליוזמה שלו להנגשת מערת המכפלה לנכים (גילוי נאות: גם אני, תומר, חתמתי בעבר על הפנייה). אלא שסיום טען שהוא לא מטפל כרגע בפניות ציבור, אלא עסוק בבחירות. ח"כים אחרים, אגב, כן הסכימו לסייע לגליק גם בתקופה זו. גליק פנה אליו גם במיילים – עליהם סיום לא הגיב.

ח"כ סיום מסר לי בתגובה: "לא יכולתי להתייחס לפניות בנושא הנגשה למערת המכפלה כי זה תחום שאני לא מכיר. עניתי שלאחר הבחירות אלמד את הנושא ואתייחס".

קצת מוזר, בהתחשב בכך שלסיום – שהיה במקום 14 ברשימת כולנו בכנסת היוצאת –  סיכוי נמוך להיבחר לכנסת הבאה. ובכל מקרה, עמדה לרשותו הזדמנות פז להראות שאיננו ניצב, אלא ח"כ פעיל.

הנה שיחת הטלפון המלאה שלי עם ח"כ סיום:

לבטל פגרה בשנה הראשונה של כנסת חדשה

מעבר למקרה של ח"כ סיום, ראוי להתעכב על עובדה נוספת: כל חברי הכנסת יצאו עכשיו לפגרה שתימשך כנראה עד אוקטובר 2019 (עם הפסקה בת חודשיים באמצע). בכל הזמן הזה יעמוד לרשותם שכר, יועצים, רכב, וכו'. השכר שלהם אף קפץ בראשון לינואר בעוד אלף שקל בחודש.

פתרון אפשרי למצב הזה הוא שבשנה הראשונה לאחר הבחירות – לא תהיה בכלל פגרה. הרי למה צריך אותה? הח"כים מגיעים מהשטח מצוידים בשלל תכניות, הלוחות הטקטוניים הפוליטיים עדיין לא רועדים – וניתן לקדם מהלכים יותר טוב מבכל שנה אחרת בכהונה. במועצה הלאומית לכלכלה אמרו לי בעבר שהשנה הראשונה של כנסת חדשה – היא השנה היעילה ביותר.

ולאלו שדואגים לתנאי השירות של נבחרי הציבור: גם ככה המליאה מתכנסת יומיים בשבוע, ולכל היותר שלושה. אין שום סיבה לצאת לארבעה חודשי פגרה נוספים במהלך השנה. לא יכול להיות שבזמן שאנו קורסים מיוקר המחיה, שנה שלמה נציגי הציבור ילגלגו על הציבור כל הדרך אל הבנק. לא הגיוני שאנחנו ואתם צועקים על הכנסת שוב ושוב – שחייבים לשנות את הדרך בה היא עובדת, שחייבים לחבר את המנגנון לציבור (בשלל דרכים כמו צמצום פגרות, לאפשר לציבור להגיש חוקים ושאילתות עם כמות חתימות מסוימת ועוד ועוד) – אך היא משתנה רק מעט. לא יכול להיות שהכנסת בקושי מתכנסת – אולם שלושת רבעים מחבריה ממשיכים בסירובם לחשוף יומן.

האשמים האמיתיים

חשוב להדגיש: בניגוד לנבחרי ציבור כמו זוהיר בהלול, שחיכה פגרה שלמה בשכר מלא לפני שהתפטר, אין לי ביקורת על כל כך שח"כ סיום לקח את התפקיד – זה מחויב המציאות וקורה מדי קדנציה לפני בחירות (בפעם שעברה היה זה יורם מרציאנו ממפלגת העבודה שעלה לנו מאות אלפי שקלים). אבל אני כן מבקר את ח"כ סיום על שאיננו מבצע אקט סמלי לוויתור על שכרו, או לפחות מסייע לפניות ציבור – מהלכים שיוכיחו לציבור שהכנסת איננה סידור עבודה על חשבוננו.

למעלה מכך, אני מאשים את קברניטי המדינה – ראש הממשלה, יו"ר הכנסת ויו"ר הקואליציה שלאורך כל הקדנציה האחרונה לא נגעו באף אחת מהחולות הרעות במנגנון השלטוני שמאפשרים את הביזיונות האלו ומדרדרים את אמון הציבור בשלטון. לא רק זה, הם הניחו לכנסת להגיע להישגים כבירים. אילו הישגים? שיא בהטבות לח"כים עצמם.