פוסטים

חוסר היציבות השלטוני: האם הממשלה פחות יציבה היום מבעבר? חלק שני בפרויקט ויזואלי מיוחד

האם השלטון בישראל מאז שנות ה-90 יציב יותר ממה שהיה מאז קום המדינה? ממשלות ישראל מכהנות זמן ארוך יותר ממה שכיהנו בעבר (12 חודשים יותר, בממוצע). מאז שנות ה-90, הסיבה העיקרית לנפילת ממשלות בישראל היא התפזרות הכנסת (8 מתוך 11, 73%), בעוד מאז קום המדינה ועד שנות ה-90 פיזור הכנסת הוביל לנפילתן של 3 ממשלות בלבד (מתוך 23 ממשלות, 13%). "שקוף" ו"נתון בראש" (מיזם עצמאי לקידום עיתונות נתונים) מציגים: העובדות שמשקפות את מידת היציבות השלטונית בישראל – חלק ב'

"נתון בראש" |

מאז קום המדינה ועד היום השלטון הישראלי סובל מחוסר יציבות. הדבר בא לידי ביטוי בתחלופה גדולה מדי של ממשלות, בשינויים תכופים בהרכבי הממשלה, במעבר מפלגות מהקואליציה לאופוזיציה וביותר מדי פעמים בהן הכנסת פיזרה את עצמה בטרם עת. כך למשל, רק ממשלה אחת מתוך 34 (!) הצליחה לסיים כהונה שלמה של ארבע שנים ורק שש כנסות מתוך 21 הצליחו לסיים כהונה מלאה.

בשלושים השנים האחרונות קרו מספר דברים מהותיים שהשפיעו באופן ישיר ובלתי נמנע על כל היבט בחיי המדינה ובתוך כך גם על המערכת הפוליטית: הסכסוך הישראלי-פלסטיני עלה מהלך ב-1987 עם תחילתה של האינתיפאדה הראשון, המדיניות הכלכלית של שינתה כיוון – מכלכלה סוציאליסטית – לקפיטליסטית, וגם המבנה הדמוגרפי והאלקטורלי בישראל השתנה לחלוטין בעקבות גל העלייה הגדול ממדינות ברית המועצות לשעבר. לאור כך ראוי לבדוק את יציבותה של המערכת הפוליטית בתקופה זו. 

לטובת כך תתבצע השוואה בין שתי תקופות זמן: 1949-1989 ו-1990-2019, על גבי מספר קריטריונים: משך כהונת הממשלה, משך כהונת הכנסת, סיבות לנפילת הממשלה, שינויים בממשלה (סיעות ובעלי תפקידים בה), תחלופה בין מפלגות השלטון וגודלן של שתי המפלגות הגדולות בכנסת. אלו יוכלו להעיד האם השלטון בישראל בשלושים השנים האחרונות יציב יותר או יציב פחות מאשר בתקופה שקדמה לה.

הממשלה והכנסת: יחסים מורכבים

לכאורה, המצב כיום נראה טוב יותר ונדמה כי מערכת השלטון בישראל יציבה יחסית. הנתונים מראים כי מאז שנות ה-90 ממשלות ישראל מכהנות בממוצע יותר זמן: 32 חודשים מאז שנות ה-90 לעומת 20 חודשים לפני כן. משך הכהונה של הכנסת אינו משתנה בצורה דרמטית בין שתי התקופות. מאז שנות ה-90 הכנסת מכהנת בממוצע 36 חודשים – ואם נחסיר את הכנסת ה-21 שפעלה רק 4 חודשים – הממוצע עולה אף יותר ל-40 חודשים. עד שנות ה-90 הכנסת כיהנה בממוצע 43 חודשים. לא פער משמעותי.

אך שימו לב לנתון הבא: מאז שנות ה-90 הסיבה העיקרית לנפילת הממשלות היא התפזרות הכנסת (8 מתוך 11, 73%) כאשר עד תקופה זו מרבית הממשלות נפלו בעקבות נושאים הקשורים לממשלה: התפטרות ראש הממשלה, התפטרות הממשלה ומות ראש הממשלה (15 ממשלות מתוך 23, 65%) ואילו רק 3 ממשלות (13%) נפלו בעקבות פיזור הכנסת (אחת מהן בעקבות הצבעת אי-אמון בממשלה). 

עובדה זו מעידה על שינוי שהתרחש בדינמיקה שבין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת בישראל. אם בעבר הממשלה הייתה לוקחת יותר אחריות על כישלונותיה ומאפשרת הקמת ממשלות חילופיות עוד באותה הכנסת, הרי שמאז שנות ה-90 הנטייה של הממשלה היא ליזום חוק לפיזור הכנסת וללכת לבחירות חדשות. מדוע זה כך?

בישראל מתקיימת דמוקרטיה פרלמנטרית, שמשמעותה היא כי הציבור בוחר את הפרלמנט והממשלה צומחת מתוכו. 

בשל סוג המשטר הנהוג בישראל נוצר קשר הדוק בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת, וחוסר יציבות של האחת מוביל לאי-יציבות של האחרת. כשהכנסת מתפזרת מסיבה כלשהי, הממשלה נופלת איתה; ואם הממשלה נופלת או מתפטרת, ובהנחה שלא מצליחה לקום ממשלה חלופית, הרי שהולכים לבחירות והפעילות הפרלמנטרית משותקת עד לכינונה של ממשלה חדשה. 

השיטה הפרלמנטרית מאפשרת לכאורה מערכת איזונים ובלמים בין שתי הרשויות, אך בפועל בישראל הממשלה כמעט שולטת בכנסת באמצעות ועדת השרים לחקיקה. המצב הזה מוביל לאיחוד אינטרסים בין הממשלה לכנסת ומנטרל מתח בריא שאמור להיות בין הרשויות. פיזורה של הכנסת פעם אחר פעם מעיד על כך.

פיזורה של הכנסת ו/או נפילת הממשלה מתרחשים תמיד בהקשר כללי רחב יותר. כך, לפחות שלוש פעמים הממשלה נפלה בעקבות אירועים הקשורים באופן ישיר לסכסוך הישראלי-פלסטיני: 

  • הממשלה ה-24 בראשותו של יצחק שמיר יזמה את הקדמת הבחירות לאחר שמפלגות צומת ומולדת פרשו מהממשלה בעקבות ועידת מדריד.
  • הממשלה ה-25 נפלה לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין.
  • הממשלה ה-28 בראשותו של אהוד ברק נפלה לאחר התפוררות הקואליציה בעקבות ועידת קמפ-דיוויד ותחילתה של האינתיפאדה השנייה. 

כמו כן, לפחות שתי ממשלות נפלו בעקבות קשרי הון-שלטון-עיתון שהלכו והתחזקו מאז שנות ה-90: הממשלה ה-31 נפלה לאחר התפטרותו של אהוד אולמרט בעקבות כתבי אישום שהוגשו נגדו בגין עברות שוחד, מרמה והפרת אמונים, וב-2014 הפיל ראש הממשלה בנימין נתניהו את הממשלה ה-33, כפי שהודה בעצמו, בעקבות חוק "ישראל היום".

סימנים לאי-יציבות

על אף התמונה המצטיירת, מבט מעמיק בנתונים מעלה כי לא מדובר במצב אופטימלי – המערכת הפוליטית יציבה פחות משנדמה: ישנם הרבה יותר שינויים במבנה הממשלה ובבעלי התפקידים בה, ישנה עלייה במספר הפעמים שבהם מפלגת השלטון מתחלפת וגודלן של שתי המפלגות הגדולות הולך וקטן עם השנים. 

תחלופה גבוהה מידי של מפלגת השלטון, סיעות הקואליציה או בעלי תפקידים בממשלה פוגעת בניהול תקין ובגיבוש מדיניות לטווח ארוך של הממשלה והמשרדים השונים. תחלופה של סיעות למשל, מחייבת גיבוש מדיניות חדשה שתהיה מוסכמת על כלל הסיעות – לרבות החדשות – וריבוי שינויים עלול להפריע לרציפות רעיונית-אידיאולוגית. גם אם לא נדרשים שינויים קיצוניים, כניסה של מפלגה מסוימת לממשלה בדרך כלל תוביל לפשרות מסוימות. 

זאת ועוד, תחלופה גבוהה של סיעות בקואליציה עלולה לגרור גם "כיסאות מוזיקליים" באיוש המשרות הבכירות במשרדי הממשלה. התוצאה צפויה להיות קושי בניהול רציף של משרדי הממשלה, מכיוון שכל נושא תפקיד חדש חייב ללמוד את התחום, ובמקרים רבים השר או השרה החדשים מבקשים להוביל מדיניות אחרת מאלו שקדמו להם בתפקיד.

  • מאז שנות ה-90 ישנה תחלופה גבוהה יותר של מפלגת השלטון (בין ימין לשמאל, ולהפך). עד שנות ה-90 מפלגת השלטון התחלפה 3 פעמים (כל 13 שנה בממוצע) כאשר משנות ה-90 התחלפה מפלגת השלטון 6 פעמים (כל 5 שנים בממוצע). 

  • מאז שנות ה-90 ישנה עלייה במספר השינויים בסיעות הקואליציה. השיא בממשלות ה-29 וה-30 בראשותו של אריאל שרון. מעניין לציין כי כל הממשלות שהרכב הסיעות בהן לא השתנה כיהנו לפני המהפך בשנת 1977, שבו עלה לראשונה הליכוד לשלטון. 

  • מאז שנות ה-90 ישנה עלייה במספר השינויים בבעלי התפקידים בממשלה. פרט לממשלה הראשונה והשישית (שכיהנו כארבעה חודשים), בכל הממשלות היה לפחות שינוי אחד בתפקידי השרים או סגני השרים. בחינה של מספר השינויים בהרכב השרים ביחס למספר חודשי הכהונה של הממשלה מעלה כי בממשלות ה-28, 29 ו-30 נעשה שינוי אחד לפחות בכל חודש כהונה.

  • בין 1981-2018 ישנה ירידה הדרגתית בכוחן של שתי המפלגות הגדולות בכנסת. שיאה של ירידה זו מתרחש בשנות ה-2000 כאשר מספר המנדטים המשותף של שתי המפלגות הגדולות נמוך מ-60 (כלומר פחות מרוב בכנסת – לא ניתן לקיים ממשלת אחדות). בכנסת ה-15 מפלגת השלטון זכתה בבחירות לכנסת כ-26 מנדטים בלבד (הערה: במהלך הכנסת הזו היו בחירות ישירות לראשות הממשלה. אהוד ברק התפטר מראשות הממשלה, ולאחר הבחירות הישירות נבחר אריאל שרון, שהקים ממשלה ובה מפלגת השלטון הייתה עם 19 מנדטים בלבד). המשמעות היא שכוחן של המפלגות הקטנות יותר גדל, וכפועל יוצא גדלה גם הסחטנות הפוליטית שמגבילה את היכולת של הראש הממשלה הנבחר לקיים את מדיניותו. אחד ההשלכות למצב הזה היא העלאת אחוז החסימה שעלה פעמיים מאז הכנסת ה-15.

מסקנות

אז האם המערכת הפוליטית יציבה יותר או יציבה פחות ב30 השנים האחרונות מאשר בתקופה שקדמה לה? קשה לומר. 

הממשלות אמנם מכהנות בממוצע יותר זמן ומשך הכהונה של הכנסת אינו משתנה בצורה דרמטית, אך תחלופה גדולה יותר של מפלגת השלטון, של סיעות הקואליציה ובעלי התפקידים בממשלה מעידה שלא מדובר בתקופה יציבה. זאת ועוד, העובדה שכוחן של המפלגות הגדולות קטן בשנים האחרונות מעידה מצד אחד על חוסר אמון באידיאולוגיה שהן מבקשות ליישם ומצד שני על אי-יציבות וחוסר בהירות רעיוני הקיים במערכת הפוליטית. הדבר בא לידי ביטוי בריבוי של מפלגות סקטוריאליות ומפלגות "אווירה" (למשל מפלגת הגימלאים שזכתה לשבעה מנדטים בבחירות לכנסת ה-17) אשר מעצימות את הסחטנות הפוליטית. ברור מאליו כי מפלגת שלטון שכוחה קטן באופן יחסי אינה יכולה לנהל קואליציה יציבה לאורך זמן וההוכחה לכך היא מספר הממשלות הרב שנפלו בעקבות פרישתן של מפלגות מהקואליציה.

הבחירות האחרונות לכנסת ה-22 הן הביטוי החזק ביותר לאי-היציבות הפוקדת את מדינת ישראל מאז שנות ה-90: הבחירות התקיימו לאחר שראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו, לא הצליח להקים ממשלה והוביל מהלך לפיזור הכנסת ה-21וזאת כארבעה חודשים בלבד לאחר הקמתה. 

המהלך הפוליטי הזה התאפשר כתוצאה מהקשר ההדוק מידי שבין הכנסת לממשלה הקיים בישראל. חמור מכך המהלך הזה נבע כנראה מאינטרסים אישיים ושאיפה לשמירת הכוח בלבד – ולא מתוך חשיבה על טובת המדינה. זאת ועוד, נתניהו לא צלח פעם נוספת בהקמת ממשלה לאחר הבחירות האחרונות – וזאת על אף שהמנדט הוענק לו ראשון על ידי הנשיא. גם היום, חודש לאחר הבחירות, עדין אין ממשלה מכהנת בישראל.

*

"נתון בראש" הוא מיזם עצמאי המקדם עיתונות נתונים (דאטא ג'ורנליזם) בישראל.

חוסר היציבות השלטוני: רק 1 מתוך 34 ממשלות סיימה כהונה מלאה. פרויקט ויזואלי מיוחד

השלמת כהונה מלאה היא משימה כמעט בלתי אפשרית עבור הממשלות והכנסות בישראל. מתוך 34 ממשלות, רק אחת (!) סיימה כהונה מלאה של ארבע שנים במקביל לכנסת. יתרה מכך, זמן הכהונה הממוצע של ממשלה בישראל הוא 24 חודשים (שנתיים), קצת יותר ממחצית זמן הכהונה הממוצע של הכנסת (42 חודשים). שקוף ו"נתון בראש" מציגים: העובדות שמעידות עד כמה מערכת השלטון בישראל בלתי יציבה – חלק א'

| "נתון בראש" , אסף נתיב | 

נתחיל מהסוף: ב-30 במאי 2019 הכנסת ה-21 פיזרה את עצמה, כ-30 יום בלבד לאחר שנבחרה בבחירות הכלליות. את חוק פיזור הכנסת יזם ח"כ מיקי זוהר לאחר שראש הממשלה בנימין נתניהו, שגם הופקד על הרכבת הממשלה הבאה, לא הצליח במשימתו. במקום להחזיר את המנדט לנשיא, כנהוג במקרים אלו, הכנסת – בתיאום עם הממשלה הנוכחית – החליטה לפזר את עצמה לדעת. התוצאה ידועה לכולנו: בחירות נוספות באותה שנה בעלויות אסטרונומיות, שגם פוגעות בפעילות הממשלה והכנסת.

המקרה הזה ממחיש את אחת הבעיות הגדולות בשלטון הישראלי – חוסר יציבות. בעיה זו נובעת בעיקר מהקשר ההדוק מדי בין הרשות המבצעת – הממשלה – לרשות המחוקקת – הכנסת. במילים אחרות: הפרדת רשויות לא מספקת. חוסר היציבות בא לידי ביטוי בתחלופה גבוהה מדי של ממשלות, בשינויים תכופים בהרכבי הממשלה, במעבר של מפלגות מהקואליציה לאופוזיציה וביותר מדי פעמים שבהן הכנסת פיזרה את עצמה בטרם עת. מקום המדינה ועד היום רק ממשלה אחת מתוך 34 (!) הצליחה לסיים כהונה שלמה של ארבע שנים בד בבד עם כהונת הכנסת, ו-12 ממשלות כיהנו בסך הכל בין שנה לשנתיים. מצבה של הרשות המחוקקת לא טוב יותר: רק שש כנסות מתוך 20 הצליחו לסיים כהונה מלאה.

משך הכהונה: פער גדול בין החוק למציאות

משך כהונתה של הכנסת על פי חוק יסוד:הכנסת הוא ארבע שנים. במצבים מסוימים הכנסת יכולה להתפזר בטרם סיום כהונתה (למשל כאשר התקציב לא עובר או כאשר כשלו המאמצים להרכבת ממשלה). בנסיבות אחרות וקבועות מראש, וברוב של 80 ח"כים, הכנסת יכולה להאריך את תקופת כהונתה. דוגמה לכך היא הכנסת השביעית, שהאריכה את כהונתה בחודשיים בעקבות מלחמת יום הכיפורים.

משך כהונת הממשלה תלוי במשך כהונת הכנסת (כלומר אמור לעמוד על ארבע שנים באופן עקרוני), אולם על פי חוק יסוד: הממשלה יש מצבים שבהם הממשלה יכולה לסיים את תפקידה בטרם סיום כהונת הכנסת (למשל כשעוברת הצבעת אי-אמון בממשלה, או כשראש הממשלה מתפטר). כאשר הכנסת מתפזרת גם הממשלה נופלת, אך היא ממשיכה לכהן כממשלת מעבר בעלת סמכויות מוגבלות עד לאחר הבחירות החדשות. הממשלה הנוכחית, למשל, היא ממשלת מעבר – וכהונתה תהיה הארוכה ביותר בהיסטוריה של ממשלות המעבר בישראל. לפיכך במקרים נדירים אורך הכהונה של הממשלה עשוי להיות מעל ארבע שנים.

הנתונים מראים שהאמור בחוק נותר פעמים רבות בגדר הרצוי בלבד, ובפועל הכהונות קצרות בהרבה: זמן הכהונה הממוצע של הכנסת הוא 42 חודשים, ושל הממשלה – 24 חודשים בלבד. גם אם נתעלם מכל הממשלות שכיהנו פחות משנה בשל סיבות יוצאות דופן (כמו הממשלה ה-26 בראשות שמעון פרס, שקמה לאחר רצח רבין וכיהנה כשישה חודשים עד להקדמת הבחירות הכלליות), הממוצע עדיין נמוך ועומד על 28 חודשים בלבד.

הממשלה ה-15, בראשותה של גולדה מאיר, היא היחידה בתולדות ישראל שסיימה קדנציה מלאה – ועוד קצת. ממשלה זו כיהנה כ-50 חודשים (15.12.1969 – 10.03.1974), בזמן כהונת הכנסת השביעית, על רקע מלחמת יום הכיפורים.​

 

הכנסת והממשלה: יחסים הדוקים מדי

בישראל מתקיימת דמוקרטיה פרלמנטרית, שמשמעותה היא כי הציבור בוחר את הפרלמנט והממשלה צומחת מתוכו. על פי חוק יסוד: הממשלה, "הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת" וראש הממשלה (בניגוד לשרים) מחויב להיות גם חבר כנסת. סוג משטר זה מתאפיין במידה נמוכה יחסית של הפרדת רשויות, בוודאי ביחס למקבילה שלו – דמוקרטיה נשיאותית, כמו זו שקיימת בארצות הברית למשל. לכאורה, השיטה הפרלמנטרית מאפשרת מערכת איזונים ובלמים בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת, אך בפועל הממשלה כמעט שולטת בכנסת באמצעות ועדת השרים לחקיקה. המצב הזה מוביל לאיחוד אינטרסים בין הממשלה לכנסת ומנטרל מתח בריא שאמור להיות בין הרשויות.

בשל סוג המשטר הנהוג בישראל נוצר קשר הדוק בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת, וחוסר יציבות של האחת מוביל לאי-יציבות של האחרת. כשהכנסת מתפזרת מסיבה כלשהי, הממשלה נופלת איתה; ואם הממשלה נופלת או מתפטרת, המערכת הפוליטית כולה נכנסת לסחרור, דבר שבדרך כלל מוביל לבחירות ולשיתוק הפעילות הפרלמנטרית עד לכינונה של ממשלה חדשה.

  • רק חמש ממשלות (השישית, ה-12, ה-14, ה-15 וה-22) סיימו את תפקידן בעקבות סיום כהונתה של הכנסת וכינונה של כנסת חדשה; כאמור, רק אחת מהן כיהנה קדנציה מלאה, ואילו שלוש מהן כיהנו פחות משנה. לעומת זאת, עשר ממשלות נפלו כי הכנסת התפזרה בטרם עת ו-15 ממשלות נפלו כי ראש הממשלה הגיש את התפטרותו.
  • הסיבה המובילה לסיום הכהונה של ממשלות (41%) היא התפטרות של ראש הממשלה.

 

שלום בית: קשיים בייצוב הקואליציה

קואליציה יציבה היא תנאי הכרחי למשילות חזקה. מכיוון ששום מפלגת שלטון בישראל לא זכתה ברוב מוחלט בבחירות הכלליות, ראשי הממשלה הנבחרים נאלצים תמיד להרכיב קואליציה הכוללת מספר מפלגות. לדינמיקה שמתפתחת בין הסיעות המרכיבות את הממשלה יש חשיבות מכרעת בסיכוייה להשלים את כהונתה.

בחינה מעמיקה של הסיבות לסיום כהונתן של ממשלות מעלה כי 14 ממשלות (41%) נפלו בעקבות משברים קואליציוניים שהובילו לפרישות של סיעות מהקואליציה, היעדר משמעת קואליציונית, היעדר תמיכה בתקציב המדינה ותמיכה בהצבעת אי אמון נגד הממשלה.

שינויים בהרכב הקואליציה: מדדים נוספים לבחינת יציבותה של הקואליציה, מעבר למשך כהונתה, הם השינויים שנעשו בסיעות המרכיבות אותה ובזהותם של נושאי המשרות הבכירים בממשלה: שרים וסגני שרים. ההנחה היא שתחלופה של סיעות מחייבת גיבוש מדיניות חדשה שתהיה מוסכמת על כלל הסיעות – לרבות החדשות – וריבוי שינויים עלול להפריע לרציפות רעיונית-אידאולוגית. גם אם לא נדרשים שינויים קיצוניים, כניסה של מפלגה מסוימת לממשלה בדרך כלל תוביל לפשרות מסוימות.

זאת ועוד, תחלופה גבוהה של סיעות בקואליציה עלולה לגרור גם "כיסאות מוזיקליים" באיוש המשרות הבכירות במשרדי הממשלה. התוצאה צפויה להיות קושי בניהול רציף של משרדי הממשלה, מכיוון שכל נושא תפקיד חדש חייב ללמוד את התחום, ובמקרים רבים השר או השרה החדשים מבקשים להוביל מדיניות אחרת מאלו שקדמו להם בתפקיד.

  • ב-24 ממשלות (71%) היה לפחות שינוי אחד בהרכב הסיעות. בולטות לרעה הממשלות ה-29 וה-30 (בראשות אריאל שרון), שהיו בהן שבעה שינויים בהרכב הקואליציה. בעשר ממשלות (29%) לא היו שינויים כלל, אולם אלו היו ממשלות שזמן הכהונה שלהן היה קצר יחסית: ארבע ממשלות שכיהנו פחות משנה, חמש ממשלות שכיהנו בין שנה לשנתיים וממשלה אחת שכיהנה בין שנתיים לשלוש שנים. מעניין לציין כי כל הממשלות שהרכב הסיעות בהן לא השתנה כיהנו לפני המהפך בשנת 1977, שבו עלה לראשונה הליכוד לשלטון.
  • פרט לממשלה הראשונה והשישית (שכיהנו כארבעה חודשים), בכל הממשלות היה לפחות שינוי אחד בתפקידי שרים או סגני השרים. ב-19 ממשלות (56%) היו פחות מעשרה שינויים, וב-13 ממשלות (44%) היו יותר מעשרה שינויים. בממשלה ה-30 היו לא פחות מ-48 שינויים בזהות השרים וסגני השרים.
  • בחינה של מספר השינויים בהרכב השרים ביחס למספר חודשי הכהונה של הממשלה מעלה כי בממשלות ה-28, 29 ו-30 נעשה שינוי אחד לפחות בכל חודש כהונה.

זמני כהונת השרים: בנייר עמדה שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 2011 מצביעים הכותבים והכותבות על שני מדדים נוספים לבחינת יציבות הממשלות בישראל (המחקר נעשה לפני כהונתן של הממשלות ה-32, ה-33 וה-34 ולכן הן אינן נכללות בו).

  • מספר חילופי השרים בין הממשלות: בדומה לחילופי שרים ושרות בזמן כהונת הממשלה, תחלופה של שרים בין ממשלות קוטעת את ההמשכיות השלטונית ומערערת בכך את היציבות. הנתונים במחקר מראים כי בממוצע מעל שליש מהשרים והשרות (כ-9) מתחלפים בין ממשלות, כלומר לא כיהנו בממשלה הקודמת לזו שהיו חברים בה.
  • משך הכהונה: המחקר בחן את משך הכהונה של שרים בשלושה משרדים ביצועיים שנתפסים כחשובים ביותר: משרד החוץ, משרד האוצר ומשרד הפנים (מטעמי נוחות המחקר לא בוצעה השוואה של משרד הביטחון. הסבר לכך ניתן למצוא בנייר העמדה). אף לא אחד מן התפקידים הללו אויש בממוצע בידי אותם שר או שרה למשך יותר משלוש שנים. שרי החוץ כיהנו בממוצע 1,040 ימים, שרי האוצר – 836 ימים, ושרי הפנים – 758 ימים. נתונים אלו מציבים את ישראל במקום 13 בדירוג לפי תכיפות חלופת השרים מתוך 19 מדינות שמתקיים בהן משטר דמוקרטי-פרלמנטרי. הנתון הזה ממחיש את התחלופה המהירה יחסית של נושאי משרה בכירים, ויחד איתה את חוסר היציבות המערכתית.

חוסר היציבות בממשלה ובכנסת מקשה על ניהול תקין של המדינה ומשפיע על כל היבט בחיי האזרחים והאזרחיות. בין שמדובר בהחלטות גורליות על הקצאת תקציבים למערכת הבריאות או רכישת ציוד חדש לצה"ל, ממשלה שאינה מכהנת לאורך זמן ועסוקה בעיקר בהישרדותה הפוליטית מקשה על תכנון ארוך טווח. לכן בפעם הבאה שמדברים על הקדמת הבחירות, כדאי לזכור את הנתונים שהתפרסמו כאן – ואת המחיר שאנחנו משלמים על כך.

*

"נתון בראש" הוא מיזם עצמאי המקדם עיתונות נתונים (דאטא ג'ורנליזם) בישראל.