פוסטים

דו״ח חדש מלמד כי חוק חופש המידע עדיין לא נאכף ברשויות המקומיות

הדו״ח לשנת 2019 שפרסמו היחידה הממשלתית לחופש המידע ומשרד הפנים נשען על דיווחים עצמיים של הרשויות המקומיות ומציג תמונה חלקית. רק 62 אחוז מהרשויות העבירו מידע על יישום החוק. לא פורסמו שמות הרשויות שלא העבירו דיווח

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| רבקי דב"ש |

משבר הקורונה החזיר לקדמת הבמה את הרשויות המקומיות. בשגרה הן אחראיות על תחזוקת פני היישוב בו אנו גרים, על תחום החינוך, הרווחה, התשתיות ועוד. בעת חירום הצורך בתפקוד יעיל ומקצועי של הרשויות המקומיות גדול עוד יותר. כך לדוגמה, כולנו היינו עדים להצלחה ולשבחים שקצרה ראש עיריית ירוחם, טל אוחנה. זמנים כאלו מוכיחים אף יותר מתמיד כי מנהל תקין ברשויות מקומיות ובכלל זה שקיפות הם הכרח, לא מותרות.

ביום שני, 11 בינואר 2021, פרסמה היחידה הממשלתית לחופש המידע שבמשרד המשפטים, בשיתוף עם משרד הפנים, "דו"ח אודות יישום חוק חופש המידע ברשויות המקומיות". בנוסף לדו"ח, פורסמה לציבור (באופן ראוי לציון) גם טבלת הנתונים הגולמית, המאפשרת לבדוק את הנתונים ולהשוות אותם באופן שונה מאשר בחרה היחידה. נשמע מעודד.

רחוב ירושלמי. אילוסטרציה. (צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90)

יותר מפעם אחת התרענו מפני חוסר האכיפה של הוראות חוק חופש המידע בשלטון המקומי. מעקב ודיווח הם תחילתה של אכיפה. לפחות לכאורה.

אבל על אף כותרת המסמך, אין הדו"ח מעיד על יישום חוק חופש המידע ברשויות המקומיות כלל ועיקר. הוא מציג תמונה מצומצמת מאוד של דיווחים מאת הרשויות המקומיות אודות היקף הבקשות שהועבר אליהן, אופן המענה ומשך הזמן למענה על פי החוק. 

דיווחים חסרים, דירוג מטעה

על פי המבוא לדו"ח, מדובר בדיווח הנעשה באופן וולונטרי. אבל אסור שנתבלבל, חוק חופש המידע מחייב את כל הרשויות הציבוריות, בהן הרשויות המקומיות, לדווח אחת לשנה על פעילותן בתחום חופש המידע. הדיווח צריך להיות מפורסם לציבור. טוב שמשרד הפנים והיחידה לחופש המידע החליטו לבדוק את יישום חובה זו, אולם מכאן ועד התייחסות לדיווח כוולונטרי, המרחק רב.

הדו"ח כולל מידע שנתקבל מ-159 רשויות המהוות רק כ-61.8% מהרשויות המקומיות. ביחס לדיווח של שנה שעברה, מדובר בירידה של 5.9% בהיענות של הרשויות לדווח למשרד הפנים וליחידה, ובכך יש נסיגה ולא שיפור.

צילום מסך מתוך "דו"ח אודות יישום חוק חופש המידע ברשויות המקומיות" לשנת 2019 של היחידה הממשלתית לחופש המידע שבמשרד המשפטים בשיתוף עם משרד הפנים.

מהצלבת נתוני הרשויות המדווחות עם מספר התושבים על פי הלמ"ס (פעולה שנעשתה על ידי הכותבת ולא על ידי היחידה), עולה כי מדובר ביישובים המונים ביחד רק 71.7% מאוכלוסיית ישראל.

וזו עוד בעיה בדו"ח. באותו אופן, הבחירה להציג את ירושלים, תל אביב, אשדוד, ראשל״צ וחיפה כחמשת הרשויות שקיבלו את מספר בקשות חופש המידע הגבוה ביותר – מטעה. אם בודקים את כמות הבקשות שקיבלו הרשויות ביחס למספר התושבים, הרשויות שצריכות היו להיות רשומות כמובילות הן – המועצה האזורית תמר עם 2.16 אחוז בקשות לתושב, המועצה המקומית עין קנייא (1.31%) והמועצה המקומית כפר ברא (0.72%). לשם השוואה באשדוד הוגשו 0.15% בקשות לתושב; בתל אביב 0.11%; ובראשון לציון, חיפה וירושלים – פחות מ-0.1%. 

ניתן להסביר נתון זה בריבוי המידע שפורסם ברשויות גדולות (אולי), או בפעילות הנמרצת של עמותת "עורכי דין לקידום מנהל תקין", בראשות עו"ד נדאל חאיק, לקידום השקיפות ברשויות ערביות, ללא קשר לגודלן. כך או אחרת, ישנה חשיבות בהצגת הנתונים ביחס לגודל האוכלוסיה וראוי כי כך ייעשה החל מהדו"ח הבא.

למה הוסתרו הרשויות שבחרו לא להעביר מידע?

נקודה נוספת היא העדר תמונה משלימה ביחס לאיכות המענה של הרשויות לבקשות חופש מידע. זאת לעומת הדוחות השנתיים שמפרסמת היחידה אודות יישום החוק בממשלה, שבהם ניתן לבחון גם את היקף העתירות, פסקי הדין, ההוצאות והתלונות כנגד המשרד הממשלתי. מידע דומה בדו״ח על הרשויות המקומיות היה מאפשר לקבל תמונה מלאה ועשירה יותר על פעילות הרשות, מלבד הדיווח העצמי של הממונה. לצערי, מכיוון שאין אף גורם האוכף את הוראות החוק על רשויות מקומיות, נתונים אלו חסרים ולכן לא ניתן להתרשם באמת מרמת יישום חופש המידע ברשויות המקומיות.

צילום מסך מתוך "דו"ח אודות יישום חוק חופש המידע ברשויות המקומיות" לשנת 2019 של היחידה הממשלתית לחופש המידע שבמשרד המשפטים בשיתוף עם משרד הפנים.

עד כמה נתונים אלו חשובים ניתן ללמוד מעיון בנתונים של פרויקט "תולעת המשפט". מתוך 499 עתירות חופש מידע שהוגשו ב-2019, 61.3% היו נגד רשויות מקומיות. בהינתן שמרביתן ככולן של עתירות חופש המידע נגד רשויות מקומיות הוגשו בגלל אי מתן מענה, וכי לא כל תושב פונה לבית המשפט (במיוחד כאשר מרבית העתירות הוגשו על ידי העמותה בראשות עו"ד חאיק), נראה כי התמונה שמצטיירת מנתוני הדו"ח, לפיהם 98% מבקשות חופש המידע שהוגשו לרשויות המקומיות שהעבירו דיווח טופלו, ב-87% מהמקרים המידע נמסר למבקש באופן מלא או חלקי, ורק 2.3% מהבקשות נענו לאחר שחלפו יותר מ-120 הימים הקבועים בחוק – אינה משקפת את המציאות במלואה.

עוד בשקוף:

נזכיר: אם מצב יישום חוק חופש המידע ברשויות המקומיות היה כה טוב, תוצאות ההחלטות השיפוטיות בתחום חופש המידע, כפי שפורסם כאן בשקוף, היו מעודדות יותר. עתירות חופש מידע מוגשות כאשר הרשות הציבורית אינה נותנת מענה למבקש או כאשר המבקש סבור כי הרשות סירבה למסור מידע, למרות שהיתה עליה חובה לעשות זאת מכח חוק חופש המידע.

מבדיקת הנתונים של 12 חודשים החל ממחצית 2019, עלה כי 61.6% מהעתירות על פי חוק חופש המידע הוגשו נגד רשויות מקומיות אשר הפסידו ב-82.9% מהעתירות נגדן, וניצחו רק ב-1.4 אחוז (ב-14.7% מהמקרים העתירה נמחקת, לא פעם בשל מתן מענה על ידי הרשות לאחר הגשת העתירה). כלומר במרבית ההליכים שמבקש מידע, אזרח או עמותה, פנה לבית המשפט, נקבע כי הרשות המקומית לא עמדה בחובותיה מכח החוק. הפרת החוק פוגעת בנו פעמיים – גם בעצם ההפרה וגם בעלויות המתגלגלות עלינו: באותה שנה הוטלו הוצאות משפט נגד הרשויות המקומיות בסכום שעלה על 650,000 שקלים – סכום שיצא מהכיס של כולנו.

עו״ד נדאל חיאק, עורכי דין לקידום מנהל תקין – הפעילות שלהם משפיעה על התנהלות הרשויות המקומיות הערביות בצורה דרמטית (באדיבות עורכי דין לקידום מנהל תקין)

ונקודה אחרונה – "שיימינג". הייתי מצפה לראות בדו"ח את רשימת הרשויות שלא פרסמו את נתוני השנה החולפת. ולו הגדולות שבהן. איני יכולה להבין מדוע עיריות כמו פתח תקווה, נתניה, בני ברק, רחובות ולוד, בחרו שלא להעביר את המידע, וזה עובר להן בשקט. מראש משרד הפנים דרש מהרשויות המקומיות מעט כל כך. אם גם על זה מוותרים מראש, מה הועילו חכמים בתקנתם.

מה עושים כדי שזה יתוקן? (מעש"י)

רמת יישום חוק חופש המידע ברשויות המקומיות דורשת שיפור. אך קשה להאמין שהישועה תגיע מהדו"ח שפרסמו משרד הפנים והיחידה הממשלתית לחופש המידע. המפתחות נמצאים בידיים של משרד הפנים. ביכולתו להתייחס לאכיפת הוראות החוק ברצינות. המשרד החליט להתחיל את האכיפה במדידה? – שיהיה. אך לכל הפחות ראוי כי תוקדש מחשבה כדי לייצר מדידה איכותית שניתן ללמוד ממנה, ובכך גם לשקף לרשויות המקומיות מה מצופה מהן וכיצד הן יכולות להשתפר.

***

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו למערכת שקוף

דוברו של שר הדיגיטל מודה: אין לנו באמת משרד

משרד הדיגיטל הוקם כבר לפני שבעה חודשים, אבל הוא עדיין פועל מהלשכה של דוד אמסלם בכנסת. אם למשרד ממשלתי אין מטה, אין עובדים, אין דובר, אין ממונה חופש מידע והוא לא קיים פיזית – האם בכלל אפשר לקרוא לזה משרד?

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

שבעה חודשים לאחר שהוקם, כחלק מההסכם הקואליציוני בין הליכוד לכחול לבן, למשרד הדיגיטל אין משרד פיזי, אין מטה, והוא פועל ללא תקציב, וללא צוותים מקצועיים או כוח אדם. בניגוד לחוק, אין דרך להגיש למשרד בקשות חופש מידע, והדוברת של המשרד היא לא באמת הדוברת. 

ככה נראית עבודה בעיניים.

שר הדיגיטל הלאומי, דוד אמסלם (צילום: אתר הכנסת)

לדבר לקיר

לפני כחמישה חודשים ניסינו לראשונה להגיש בקשת חופש מידע למשרד הדיגיטל ונחלנו כישלון. ביקשנו לקבל מידע שגרתי למדי שכל משרד מחוייב לספק על פי חוק: הסדר ניגוד העניינים ואת היומנים של המנכ"ל והשר. גילינו שאין עם מי לדבר. במשרד הדיגיטל הפנו אותנו ללשכת ראש הממשלה, בטענה כי משרד רה"מ נותן שירותים למשרד הדיגיטל. חלפו חמישה חודשים ובמשרד רה"מ – כרגיל – לא מגיבים לבקשות חופש מידע.

חוק חופש המידע אינו המלצה למשרדי הממשלה. הוא מחוייב בחוק: "ראש רשות ציבורית ימנה, מקרב עובדי הרשות, ממונה על העמדת מידע לרשות הציבור, על טיפול בבקשות לקבלת מידע ועל יישום הוראות חוק זה". במידה וטרם מונה מסיבות שונות, ראש הרשות הציבורית (המנכ"ל) הוא ממונה חופש המידע. זהו מצב בעייתי אך נסבל אם הוא זמני. משרד הדיגיטל של דוד אמסלם, לא מקיים אף אחד מהכללים האלו. 

גם במשרד המשפטים, שם יושבת היחידה הממשלתית לחופש המידע שאמונה על החוק, הבהירו במענה לפניית "שקוף" כי על משרדי הממשלה לענות לבקשות חופש מידע, בין אם מדובר במשרד ישן, ובין אם חדש. 

המידע הממשלתי אינו שייך לממשלה אלא לציבור. בקשת חופש מידע היא דרך לקבל מידע מקצועי ומלא על האופן שבו מתנהלים המשרדים. לפעמים זו הדרך היחידה של הציבור, והסוכנים שלו כמו עיתונאים, חוקרים וארגונים, כמו גם אקטיביסטים עצמאיים – לפקח על עבודת הממשלה. 

"משרד הביטחון הבא"

במהלך הכנת הכתבה, גילינו גם כי דוברת המשרד היא לא באמת דוברת המשרד הדיגיטל ורשות החברות אלא אחראית שיווק ברשות התקשוב שהתפקיד הזמני "נפל עליה". למשרד שאינו משרד אפילו אין דוברת, קבועה או אפילו זמנית. מכאן שלא מתאפשר בכלל לקבל מענה מקצועי לחלק גדול מהשאלות, אלא רק תגובות מלשכת השר של דוד אמסלם שמטבען יהיו פוליטיות. 

אחד המינויים היחידים במשרד הדיגיטל, המנכ"ל אשר ביטון (צילום: אתר משרד הדיגיטל)

ואכן, היחיד שנענה לפנייתנו היה יועצו ודובר הפוליטי של השר, נמרוד אלירן סבח, שבכלל מועסק כספק חיצוני (המינוי שלו בוצע בהליך שקוף שיש לברך עליו). 

"תשאל גם מדוע אין משרד בפועל ואנחנו מנהלים את המשרד מהמשרד הקטן בכנסת", הוא הגיב להודעתנו. סבח הסביר כי "כרגע אין מטה במשרד. אנחנו נמצאים בצוות הקמה הרבה מאוד זמן בגלל כל מיני עניינים בירוקרטיים הזויים ומסובכים מאוד". הוא הוסיף כי "חוץ ממנכ"ל וצוות העוזרים שלו, ואנחנו כלשכת שר, עדיין לא הוקם בעצם המטה המקצועי של המשרד. אין לנו גם מקום לשבת בו". 

עוד בשקוף:

עוד הוא הוסיף כי "משרד דיגיטל הוא לא פחות ולא יותר הוא כמו משרד הביטחון הבא. הוא בעצם נותן את כל הכלים הגדולים, והוא צריך להיות משהו מאוד מורכב. גם מהבחינה שזה משרד שצריך לאחד בתוכו גם את התקשורת, גם את הסייבר, וכמובן את הדיגיטל. כל הטרנספורמציה הדיגיטלית, הפעילות הדיגיטלית, ברשויות המקומיות, במרחב הממשלתי, וזה מצריך משרד גדול מאוד. ולא משנה מי שיבוא, גם אם תשב ממשלה אחרת. זה לא משנה. כמדיניות. ואנחנו לא שם. אנחנו תקועים בפערים. אז אנחנו בלי משרד, אין לנו צוותים, אין לנו אנשים, אנחנו בקושי נעזרים בצוות שיש לנו בלשכה, אז תבין את האילוצים שיש לנו. לשר במדינת ישראל אין משרד".

*

סיפורו של משרד הדיגיטל הוא גם, ככל הנראה, הסיפור של משרדים נוספים ומיותרים לגמרי כמו משרד הלק"ק (המשרד לקידום קהילתי), משרד משאבי המים ועוד. העובדה ששר האוצר, ישראל כ"ץ ורה"מ, בנימין נתניהו, לקחו את תקציב המדינה כבן ערובה הביאה לכך שהמשרדים שנולדו פיקציה נשארו פיקציה – על חשבוננו. 

הצעה לפעם הבאה שתבוא עלינו ממש בחודשים הקרובים: משרד שלא נמצא בתקציב המדינה – שלא יוקם בכלל.

***

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאי עידן בנימין

בלעדי: כמה כסף הוציאו משרדי הממשלה על כלים חד פעמיים במהלך 2019?

במענה לבקשת חופש מידע של "שקוף" העבירו 18 משרדי ממשלה נתונים על הוצאות על כלים חד פעמיים ● בראש הרשימה: משרד המשפטים שהוציא 273 אלף שקל ● סה"כ הוציאו המשרדים 759,056 שקל על מיליוני כלי פלסטיק שנזרקים לפח לאחר שימוש אחד ומזהמים את הסביבה

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| יעל פינקלשטיין |

בספטמבר האחרון הודיעו משרד האוצר והמשרד להגנת הסביבה על מהלך חדש שנועד להוציא את הכלים החד פעמיים ממשרדי הממשלה. המשרדים קראו לציבור להציע רעיונות להפחתת השימוש בכלים חד פעמיים, למען השמירה על הסביבה. ״קיימת חשיבות רבה בשמירה על איכות הסביבה והפחתת השימוש בכלים חד פעמיים", אמר שר האוצר ישראל כ"ץ (הליכוד) בהודעת המשרד. אחד המשרדים שעשוי להזדקק לעצות בנושא השמירה על הסביבה הוא משרד האוצר עצמו: בשנת 2019 קנו במשרד כלים חד פעמיים בסך של כ-75 אלף שקלים.

את הנתון הזה קיבל "שקוף" במענה לבקשת חופש מידע למשרד האוצר. שלחנו בקשת חופש מידע עם שאלה זהה גם לשאר משרדי הממשלה, וקיבלנו נתונים משמונה עשר משרדי ממשלה על הוצאותיהם על כלים חד פעמיים בשנת 2019. הנתונים שהגיעו לידי שקוף מעידים על שימוש רב בכלים חד פעמיים בתוך המשרדים, ומכאן גם על פגיעה חמורה בסביבה ועל בזבוז כספי ציבור. שני הנזקים יכלו להיחסך אילו היו המשרדים רוכשים כלים רב פעמיים, שהם מזהמים פחות וזולים הרבה יותר.

פלסטיק מזהם את כדור הארץ

טובעים בפלסטיק

את רשימת שיאני ההוצאות הממשלתיים על קניית כלים חד פעמיים מוביל משרד המשפטים. בשנת 2019 רכש המשרד כלים בסך של 273 אלף שקלים, לשימושם של כ-6,000 עובדות ועובדים, ושל אורחי המשרד. 

הפירוט שקיבלנו ממשרד המשפטים רב במיוחד, וכולל גם את כמות הכלים שנרכשה מכל סוג. מהנתונים עולה תמונה מדאיגה: בשנת 2019 רכש המשרד 2.2 מיליון כוסות שתיה חמה, 1.1 מיליון כוסות שתיה קרה ו-1.3 מיליון כפיות חד פעמיות.

מהמשרד נמסר כי "משרד המשפטים ביצע מיפוי של ההשלכות הסביבתיות, והצורך למקד את המשימות בצורה ישימה הובילה להתמקדות, בין היתר, בהפחתת השימוש בחד"פ והגדלת היקף המחזור. בהתאם לכך, כבר בשנת 2020 החל פיילוט במחוז צפון למעבר לשימוש בכוסות וכלים רב שימושיים במקום חד פעמיים, ובכוונת המשרד להרחיב פעילות זו לכלל יחידותיו". תגובת המשרד המלאה מופיעה בסוף הכתבה.

המשרד המצטיין בשמירה על הסביבה, והיחיד שהפסיק את השימוש בכלים חד פעמיים, הוא המשרד להגנת הסביבה. בשנת 2019 הוחלט להפסיק כליל את קניית הכלים החד פעמיים למשרד, ובמקומם נקנו אלף כוסות זכוכית רב פעמיות ו-1,200 כפיות מתכת רב פעמיות. בהודעת המשרד להגנת הסביבה ומשרד האוצר על המהלך להפסקת השימוש בכלים חד פעמיים בכלל המשרדים, אמרה השרה להגנת הסביבה גילה גמליאל כי "לשימוש בכלים חד-פעמיים יש מחיר סביבתי כבד, שניתן למנוע באמצעות היערכות נכונה ושינוי הרגלים. אנחנו במשרד להגנת הסביבה הוצאנו את הכלים החד-פעמיים משימוש, ואני סבורה כי על הממשלה לשמש דוגמה".

לפי הערכות שאספה עמותת "צלול", בשנת 2018 נצרכו בישראל כעשרה מיליארד כלים חד פעמיים והוציאו על קנייתם כשני מיליארד שקלים. לפי "צלול", הנתונים נמצאים במגמת עליה, וניתן לשער כי עלו מאז בכ-10% בכל שנה. כלים חד פעמיים מזהמים את הטבע והים ואינם מתכלים. הפלסטיק החד פעמי הופך לחלקיקי מיקרו פלסטיק שמגיעים לאוכל, למים ולגוף שלנו.

"העולם טובע בפלסטיק ואין ברירה אלא לעשות שינוי", אומרת לימור גורליק, רכזת תחום זיהום פלסטיק בעמותת "צלול". "גם בעידן הקורונה. המשרדים יכולים לעבור לשימוש בכלים רב פעמיים, כמו שעשו במשרד להגנת הסביבה: לקנות כלים, לרשת את המטבחים במדיחים קטנים או שכל אחד ישטוף בעצמו במים וסבון. הפתרונות קיימים, ואם משרד רוצה לעשות את השינוי אפשר למצוא לו את הפתרון הייחודי לו". 

חלק מהמשרדים שפנינו אליהם החליטו שלא להעביר את המידע. כך, למשל, במשרד התחבורה הפנו אותנו לדו"ח ההתקשרויות של המשרד – טבלה שמרכזת את כל הוצאות המשרד לאורך השנה – אך פירוט מלא של ההוצאות על כלים חד פעמיים לא הופיע בדו"ח ההתקשרויות, ובמשרד לא הגיבו לפניה נוספת בנושא. משרדים נוספים שלא נענו לבקשתנו: משרד ראש הממשלה, משרד הבריאות, משרד הביטחון, המשרד לביטחון פנים ומשרד העלייה והקליטה. במשרד הפריפריה, הנגב והגליל מסרו כי אין באפשרותם לאסוף את הנתונים, משום שמדובר במשרד קטן בו אין קניה מרוכזת של כלים חד פעמיים, אלא קניה נקודתית לאירועים.

בלי חמגשיות

אחרי משרד המשפטים, ברשימת שיאני ההוצאות על כלים חד פעמיים שפוגעים בסביבה מופיע משרד החקלאות, שהוציא 108 אלף ש"ח על כלים חד פעמיים בשנת 2019. אחריו משרד האוצר, שרכש כלים חד״פ ב-74,409 שקלים, ומשרד החוץ עם הוצאות בסך 70,391 שקלים. במשרד החינוך לא העבירו לנו נתונים לגבי שנת 2019 אבל מסרו כי בשנת 2020 שילם המשרד 63 אלף שקלים על רכישת כלים חד פעמיים. במשרד הרווחה הוציאו 47,044 ש"ח על כלים חד פעמיים באותה השנה.

עוד בשקוף:

משרד נוסף שענה בפירוט רב הוא משרד התיירות. המשרד הוציא בשנת 2019 כ-20 אלף שקלים על רכישת כלים חד פעמיים, בהם 120 אלף כוסות שתיה חמה, 360 אלף כוסות שתיה קרה ולא פחות משני מיליון כפיות חד פעמיות.

במשרד הבינוי והשיכון רכשו בשנת 2019 כלים חד פעמיים בסך של 30,671 שקלים, במשרד הכלכלה שילמו 30,420 שקל ובמשרד הפנים הוציאו במצטבר 80 אלף לאורך שלוש השנים 2017, 2018 ו-2019, ובממוצע 26,667 ש"ח בשנה. כפי שמצוין בטבלה, בשנת 2019 הוציא משרד התפוצות 42.5 שקלים על כלים חד פעמיים. עם זאת, בתשובת המשרד הוסבר גם כי נקנו כלים חד פעמיים בסך של 2,403 שקל בחודש אוקטובר של שנת 2018. משרד הפריפריה, הנגב והגליל לא העביר את הנתונים המלאים, אלא שלח לנו הערכה כללית שמבוססת על נתונים מדגמיים שקשה להשוות לנתונים אחרים.

סך כל ההוצאות של 18 משרדי הממשלה שענו לבקשת חופש המידע של שקוף עמדו על 759,056 אלף שקלים בשנת 2019. 

מליונים רבים של כלים חד פעמים שנרכשו מהכסף שלנו

חשוב להדגיש: הסכום מתייחס רק למשרדים שענו לפנייתנו, ורק לכלים כמו כוסות, כפיות וצלחות לשימוש המשרד – ולא למשל לחמגשיות, אריזות של משלוחי אוכל, שקיות פלסטיק, בקבוקי פלסטיק ועוד. הנתונים גם מתייחסים רק לכלים שנקנו לשימוש המשרד ועובדיו, ולרוב לא כללו רכישות שנועדו לשימוש אורחים או מסגרות שנמצאות באחריות המשרדים. כך למשל במשרד החינוך הופיע פירוט ההוצאות לכנסים וישיבות של עובדות ועובדי המחוזות השונים. לפי נתוני המשרד להגנת הסביבה, הוצאות כלל המשרדים גבוהות בהרבה מהסכום שקיבלנו, ועומדות על כחמישה מיליון שקלים בשנה.

בחלק מהמשרדים הבהירו לצד הנתונים כי יעשו מאמץ לנסות ולשמור על הסביבה (ועל הכסף שלנו). במשרד לנושאים אסטרטגיים למשל, אמרו לנו כי "במשרד הוחלט בחודשים האחרונים על נקיטת צעדים להפחתת השימוש בחומרים שאינם מתכלים, ובכלל זה צמצום מספר ההדפסות ושימוש בכלים רב פעמיים". נקווה שהמשרדים אכן צמצמו את השימוש בכלים חד פעמיים. למרבה הצער, ניתן לשער כי השימוש לא פחת, עקב מגיפת הקורונה – שהובילה מוסדות רבים להשתמש בכלים חד פעמיים. אנחנו נמשיך לעקוב ונעדכן כשנקבל את הנתונים על רכישות של כלים לאורך שנת 2020.

התגובה המלאה של משרד המשפטים

ככלל, משרד המשפטים פועל לקידום והטמעת ערכים סביבתיים בפעילות המשרד בדגש על התייעלות, בין היתר באמצעות חיסכון בעלויות ובהוצאות התפעול. כך לדוגמא, תכנית 'משפטים ירוקים' שכבר יצאה לדרך בשנת 2016 ועד כה השיגה מספר הישגים חשובים ובהם: מעבר ל-100% נייר שניתן למחזור ברמה גבוהה ובמקביל הטמעת תרבות של שימוש באמצעים מקוונים במטרה להפחית את השימוש בנייר, רכש מוצרי חשמל ומיזוג (דירוג אנרגטי A), נוהל הדפסה דו-צדדי, הפחתת השימוש בחשמל ובמים, קידום פרויקטים להתייעלות אנרגטית, יישום יום שני ללא בשר בחלק מאתרי המשרד, הקמת פורום מובילים סביבתיים המורכב מעובדים מכלל יחידות המשרד (למעלה מ-100 חברים) ועוד. כמו כן, בימים אלו מקודם פרויקט סריקת חומרי חקירה במקום צילום כפי שנהוג כיום.

לגבי השימוש בכלים חד פעמיים: בהמשך לנאמר לעיל, משרד המשפטים ביצע מיפוי של ההשלכות הסביבתיות, והצורך למקד את המשימות בצורה ישימה הובילה להתמקדות, בין היתר, בהפחתת השימוש בחד"פ והגדלת היקף המחזור. בהתאם לכך, כבר בשנת 2020 החל פיילוט במחוז צפון למעבר לשימוש בכוסות וכלים רב שימושיים במקום חד פעמיים, ובכוונת המשרד להרחיב פעילות זו לכלל יחידותיו. בנוסף, נושא המחזור ובכללו המעבר לשימוש בכלים רב פעמיים צפוי לקבל דגש מיוחד במסגרת המעבר למבנה החדש בקריית הלאום בירושלים בשנת 2022, מהלך הנוגע ללמעלה מ-1,800 מעובדי המשרד.

לסיום נציין כי השימוש בכלים החד פעמיים כפי שצוינו, יועד לשימוש של למעלה מ-6,000 עובדי המשרד ולמעלה מכ-5,000 אורחים וציבור המגיע לקבלת קהל מידי יום, בפריסה ארצית, אולם כאמור לאור החשיבות הרבה שהמשרד רואה בהפחתת השימוש בכלים חד פעמיים, נעשים כבר כעת צעדים מגוונים במטרה להביא להפחתת שימוש זה.

אזמ"ע (איך זה משפיע עליך?):

כלים חד פעמיים מזהמים את הסביבה והורסים את הטבע, הים והמרחב שבו אנחנו חיים. רכישת כלים חד פעמיים בסכומים כאלו על ידי משרדים ממשלתיים היא כמעט כמו לזרוק כסף ציבורי לפח: מאות אלפי שקלים מהכסף שלך שימשו בשנת 2019 לקניית מוצרים שנזרקו לפח אחרי שימוש אחד, במקום לשמש למשל לניקיון חופים, הסברה וחינוך לשמירה על הטבע או פיתוח טכנולוגיות להגנה על הסביבה.

מעש"י (מה לעשות כדי שיתוקן):

תוכלו להציע למשרד האוצר ולמשרד להגנת הסביבה רעיונות להפחתת השימוש בכלים חד פעמיים, בקישור הזה. מערכת הגשת ההצעות פתוחה עד מחר, יום חמישי, 10.12.20. על משרדי הממשלה להפסיק את השימוש בכלים חד פעמיים ולעבור לקניית כלים רב פעמיים, ובכך לשמור על הסביבה ולחסוך בכספי ציבור.

***

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאית יעל פינקלשטיין

בשורות טובות: מרבית עותרי חופש מידע ניצחו השנה בבתי המשפט

62 אחוז מעתירות חופש המידע שהוגשו בשנה האחרונה התקבלו רק 5.7 אחוז מהעתירות נדחו. כשליש נמחקו 62 אחוז מהעתירות הוגשו נגד רשויות מקומיות הרשויות מזלזלות בחוק, והעותרים מנצחים בבתי המשפט

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| רבקי דב״ש |

משרדי הממשלה ורשויות השלטון – המקומיות והארציות – מחזיקים בידיהם מידע שנוגע לחיים של כולנו. על פי חוק חופש המידע, הרשויות חייבות לענות לפניות ושאלות של אזרחים המבקשים מידע. אולם פעמים רבות אזרחים וארגונים נתקלים בסירוב לענות לפניות שמבקשות מידע. מנתונים שאספתי על החלטות בתיקי חופש המידע בבתי המשפט בשנה האחרונה עולה כי במרבית המקרים בהם המבקש התעקש לעתור לבית המשפט נגד רשות שלא השיבה לו או סירבה לתת לו מידע – היה לו סיכוי גבוה לנצח ולגרום לרשות לשחרר את המידע כתוצאה מהגשת העתירה. 

חוק חופש המידע קובע כי כל אזרח או תושב יכול לפנות כדי לקבל מידע מרשויות ציבוריות. הרשויות מחויבות לספק את המידע אלא במקרים חריגים כגון פגיעה בבטחון, פגיעה בפרטיות, הצורך להשקיע משאבים רבים באיתור המידע ועוד. החוק קובע מסגרת זמנים ברורה. מלכתחילה הרשות נדרשת להשיב תוך 30 יום, אולם יכולה להאריך את המועד בתנאים מסוימים – ובתנאי שהודיעה למבקש בכתב ובאופן מנומק – עד ל-120 יום. 

כאשר הרשות אינה משיבה (אי מתן מענה) או מסרבת למסור את המידע שלא על פי הוראות החוק, המבקש יכול לפנות ולהגיש עתירה לבית המשפט. העתירה נדונה בבית המשפט המחוזי, בשבתו כבת משפט לעניינים מינהליים. 

יותר ממחצית ההחלטות אינן גלויות

ב-1 ביולי 2019, התחלתי לעקוב אחר פרסום החלטות בתי המשפט בעתירות חופש מידע המפורסמים במערכת נט המשפט של הנהלת בתי המשפט. בחלוף שנה מתחילת איסוף ההחלטות, בחנתי את הנתונים. 

במהלך התקופה הצלחתי לאסוף מידע בנוגע ל-210 החלטות מסיימות הליך (פסק דין או החלטה אחרת). מכיוון שבשנה האחרונה לתפקידי כראש היחידה הממשלתית לחופש המידע (שנת 2018) ניתנו 308 החלטות מסוג זה, הנחתי כי ישנם נתונים שאינם נגישים לי. לשם השלמת הנתונים נעזרתי בגיא זומר ובאנדי וורמס, היוזמים של פרויקט "תולעת המשפט" – מיזם להנגשת תיקי בתי המשפט – אשר איתרו מעל ל-400 תיקים שסווגו על ידי המערכת כתיקי "חופש מידע". לאחר הצלבות נוספות, והשלמת מידע מעמותות שהן העותרות העיקריות בתיקי חופש מידע (עמותת עורכי דין לקידום מינהל תקין, התנועה למען איכות השלטון, התנועה לחופש המידע ועמותת הצלחה), הגעתי לבסיס נתונים של 474 החלטות ב-466 תיקים, וזאת מכיוון שבשמונה תיקים התקבלה יותר מהחלטה אחת (לדוגמא החלטות שונות כנגד רשויות שונות באותה עתירה). 

כל הנתונים במאמר מתייחסים לתקופה שבין ה-1 ביולי 2019 ל-1 ביוני 2020. 

כאמור, מתוך 474 החלטות בעתירות שסווגו כעוסקות בחופש המידע, רק 44.4 אחוז (210 החלטות) פורסמו במערכת הנהלת בתי המשפט הגלויה לעיון הציבור. הסיבות לכך, בין היתר: חלק מההחלטות נכתבו על פתקית (אפשרות הקיימת במערכת), ואחרות נכתבו כחלק מפרוטוקול הדיון. שני סוגי מסמכים אלו אינם מפורסמים, כברירת מחדל, במערכת בתי המשפט. התוצאה: יותר ממחצית מההחלטות בעתירות חופש המידע, אינן גלויות לעיני הציבור. עובדה זו מטרידה היות והיא אינה מאפשרת לקבל תמונה מלאה על היקף העתירות לבית המשפט כמו גם לגבי ההחלטה בהן.

מרבית הרשויות אליהן הופנו העתירות היו רשויות מקומיות (62 אחוז), ולאחריהן משרדי הממשלה (כ-32 אחוז). מרבית העתירות בשנה האחרונה הוגשו על ידי עמותות (כ-67%) וכרבע מהעתירות (25%) הוגשו על ידי אנשים פרטיים.

בין העמותות שהרבו להגיש עתירות נמצאת ״עורכי דין לקידום מנהל תקין״, הפועלת להגביר את המנהל התקין בשלטון המקומי, בעיקר ברשויות ערביות, ועושה שימוש בחוק חופש המידע על מנת לחשוף ליקויים בפעולתן. עמותה זו הגישה במהלך השנה שנבחנה כ-48 אחוז מסך עתירות חופש המידע. היות וכמעט כל העתירות שהגישה (למעט ארבעה) היו נגד רשויות מקומיות, עמותה זו משפיעה באופן ניכר על אופי העתירות בתחום חופש המידע במיוחד ביחס לתמונת המצב בשלטון המקומי.

הרשויות נכשלות – העותרים מנצחים

בחינה של תוצאות ההליך השיפוטי חושפת את הצלחת העותרים בתחום זה – כתמונת מראה לכשל של הרשויות, במיוחד בשלטון המקומי, ביישום הוראות חוק חופש המידע: כמעט שני שליש מהעתירות התקבלו על ידי בית המשפט באופן מלא או חלקי. 

עוד ב"שקוף":

תוצאות ההליך השיפוטי נחלקות לשלוש קטגוריות: העתירה התקבלה באופן חלקי או מלא (ביהמ״ש קיבל את עמדת העותרים נגד הרשות הציבורית באופן מלא או חלקי), העתירה נדחתה (ביהמ״ש קיבל את עמדת הרשות הציבורית), העתירה נמחקה (בשל טעמים טכניים, או בגלל שעצם הגשת העתירה הובילה למענה מצד הרשות. אם המידע גלוי ובית המשפט פסק הוצאות לטובת העותרים, נדע כי העתירה היא שהובילה לטיפול ראוי יותר בבקשת חופש המידע).

בעתירות שהיו פתוחות בפני סיווגתי את תוצאות ההליך בעצמי. בתיקים שלא פורסמו, ונאספו על ידי "תולעת המשפט", התוצאה לקוחה מהאופן בו הנהלת בתי המשפט סיווגה את תוצאות ההליך.

מן הנתונים עולה כי 62 אחוז מהעתירות התקבלו על ידי בתי המשפט ורק 5.7 אחוז מהעתירות נדחו. אולם, כשליש מהעתירות, 32.3 אחוז, נמחקו ויש לנו לגביהן מידע מועט. ההחלטות במרבית העתירות שנמחקו (145 מתוך 153) לא פורסמו. הדבר מקשה לנתח את תוצאות ההליך השיפוטי, ומטריד במיוחד לאור היקף העתירות שנמחקו.

עם זאת נדמה כי גם בחלק לא מבוטל מן העתירות שנמחקו הפנייה לבית המשפט התקבלה לטובתו של העותר. לאחר השלמת מידע ביחס ל-50 החלטות מסוג זה, עלה כי ב-31 מהן הוטלו הוצאות לטובת העותרים, כלומר שהעתירה היתה מוצדקת בעיני בתי המשפט. כמו כן, מצאתי עוד 17 תיקים שבהם ההחלטות היו בעד העותרת, אולם הוחלט שלא לפסוק הוצאות. בשתי החלטות בלבד מתוך העתירות שנמחקו והמידע לגביהן הגיע לידי, בית המשפט התבטא או פסק כנגד העותרת.

ככל שהתמונה הזו משקפת את המציאות גם לגבי יתר 103 העתירות שנמחקו, היקף ההצלחות של עותרים בבתי המשפט כנגד רשויות על אי קיום הוראות חוק חופש המידע, גבוה במיוחד.

היקף פרסום ההחלטות (מספר ההחלטות מסיימות הליך מתוך 466 תיקים)

ניתן לבחון את הצלחת העתירות בתחום חופש המידע גם על בסיס פסיקת ההוצאות בהליך. בשל בעיית הנגישות למידע, יש בידי נתונים אודות 339 החלטות, שהן 71.5% מכלל ההחלטות בשנה שנבחנה. על פי הנתונים, ב-269 מקרים (79 אחוז מהמקרים בהם נפסקו הוצאות) ההוצאות נפסקו לטובת העותרים. רק ב-11 מקרים, כ-3 אחוז מכלל ההחלטות בהן נפסקו הוצאות, הן נפסקו כנגד העותרים. ב-59 מקרים (כ-17 אחוז) הוחלט שלא לפסוק הוצאות, אולם מקריאת ההחלטות עולה כי למעט במקרה אחד, העתירות הסתיימו לטובתם של העותרים.

בשורה התחתונה: מניתוח נתוני פסיקת ההוצאות בעתירות ניתן להסיק כי בעתירות לגביהן יש לנו מידע, מרבית ההחלטות, באופן מובהק (כ-96 אחוז), נפסקו לטובת העותר.

למה צריך להגיע לבית משפט?

על אופי עתירות חופש המידע, ניתן גם ללמוד מהיקף העתירות שנדרש לקיים בהם דיון בפני השופט. בהליך מינהלי ניתן לקבל הכרעה שיפוטית בתיק גם ללא קיום דיון בפני השופט. 

כאמור, חוסר השקיפות ופרסום המידע האחיד לגבי תיקי בתי המשפט ותיקי חופש המידע בפרט, מקשים עלינו לקבל מידע מספק. אולם, ניתן להתרשם מהנתונים שהשגנו, במקרה זה בנוגע ל-199 החלטות, על האופי הייחודי של עתירות חופש מידע.

מהנתונים עולה כי רק ב-29 מקרים (כ-15%), נדרש דיון אצל השופט.

נתון זה מעלה ספק האם המחלוקת בין העותר לבין הרשות הציבורית היתה צריכה להפתר בבית המשפט או שישנן דרכים אחרות, יעילות וזולות יותר הן לעותר והן לרשות, להגביר את הציות של הרשויות הציבוריות להוראות החוק.

בנוסף, בחנתי גם את העילה הראשונית לפניה לבית המשפט. מתוך 180 החלטות לגביהן היה לי מידע בנושא, ב-83 אחוז מהעתירות הפניה לבית המשפט נעשתה מכיוון שהרשות כלל לא השיבה למבקש המידע. בעתירות אלו אחוזי ההצלחה של העותרים גבוהים ביותר, והם משתקפים הן בתוצאות ההליך והן בפסיקת ההוצאות. מהנתונים (החלקיים) שבידי עולה כי 98.7 אחוז מעתירות על אי מתן מענה התקבלו על ידי בתי המשפט.

בין הממשלה לרשות המקומית

בניגוד לממשלה, בה קיימת היחידה הממשלתית לחופש המידע המסדירה את פעילות הרשויות בתחום וניתן לפנות אליה בהגשת תלונה על אי מתן מענה, אזרחים שמבקשים מידע מהשלטון המקומי ולא נענים, יכולים לקבל סעד רק מבית המשפט. 

הדבר ניכר גם כאשר משווים את תוצאות ההליכים נגד הממשלה אל מול אלו המתנהלים נגד רשויות מקומיות. כ-96 אחוז מהעתירות שהוגשו נגד רשות מקומית – התקבלו. רק 1.6 אחוז נדחו. לעומת זאת, בעתירות נגד הממשלה, רק כ-23 אחוז מהעתירות התקבלו וכ-12 אחוז – נדחו. החלק הארי של העתירות נגד הממשלה – 72.3 אחוז – נמחק.

מחיקת עתירה מעידה לא פעם על כך שהעותר קיבל את מבוקשו בעקבות הפנייה לבית המשפט. מהנתונים ניתן ללמוד כי, לפחות על פניו, הממשלה משתדלת לקדם הבנה או תיקון בעתירות חופש מידע עוד בטרם הן מגיעות למיצוי ההליך השיפוטי ומתקבלת החלטה – מה שאינו מתקיים ברשויות המקומיות.

מהנתונים עולה כי הרשויות המקומיות נוטות להפריותר אתהחוק ולא לענות כלל על בקשות חופש מידע בהיקפים גדולים יותר מאשר משרדי הממשלה. כ-96 אחוז מהעתירות הוגשו במהלך השנה נגד רשויות מקומיות מסיבה של אי מענה לפניה לבקשת מידע, וזאת לעומת כ-39 אחוז מהעתירות שהוגשו נגד משרדי ממשלה. ניתן להסביר את הפער בין הארצי למקומי גם בכך שלרשות אזרח או תושב המבקש לטפל באי מתן מענה על ידי הממשלה עומדת האפשרות לפנות ליחידה הממשלתית, דבר שפעמים רבות מייתר את הצורך בפנייה לבית המשפט ואינו קיים כלל כשמדובר ברשויות מקומיות

להשקיף את החלטות בית המשפט

קיים כשל באופן פרסום הנתונים על ידי בתי המשפט בהחלטות בעתירות חופש המידע. קשה ללמוד, לקבוע מסקנות ולהפיק לקחים כאשר מידע רב אינו מפורסם ונגיש לציבור ורמת השקיפות כל כך נמוכה. 

הנהלת בתי המשפט, והשופטים היושבים בדין צריכים לפעול על מנת להנגיש את נתוני עתירות חופש המידע כדי שניתן יהיה לשפר את תחום השקיפות השלטונית, החשוב לשמירה על מנהל תקין. בלי מידע קשה מאוד להפיק מסקנות ולהתקדם.

* * *

רבקי דב"ש היא יועצת ומרצה בתחום הממשל והטכנולוגיה, שהקימה ועמדה בראש היחידה לחופש המידע במשרד המשפטים.

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו למערכת שקוף

 

נצחון לסיירת השקיפות: מרכז השלטון המקומי יפסיק להילחם בחוק חופש המידע

בזכות מאבק סיירת וקואליציית השקיפות: המרכז לשלטון מקומי ירד מהניסיון לסרס את חוק חופש המידע. לאחר כתבות וטורים של ארגוני השקיפות לצד פניות ישירות לשלטון המקומי של חברי סיירת השקיפות בשבוע שעבר – הרשויות המקומיות נסוגו מהניסיון לצמצם את השקיפות המקומית

 

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| תומר אביטל |

חדשות מצוינות! בזכות מאבק סיירת וקואליציית השקיפות: המרכז לשלטון מקומי ירד מהניסיון לסרס את חוק חופש המידע 🤩

כזכור, הרשויות רצו להקשות על אזרחים לבקש נתונים ומידע מהמועצות והעיריות, להכביד את האגרות, ואף לבטל את האפשרות להגיש בקשות מסוימות. אם הצעתן הייתה עוברת זה היה מקשה על כולנו לדעת מה הן עשו עם הכסף והמנדט שניתן להן.

אלא שבעקבות המאבק, יו"ר השלטון המקומי חיים ביבס החליט לאמץ את הצעתנו שתביא להפחתת העומס על הרשויות ולהגברת השקיפות.

כפי שתראו במכתב ההבהרה המצורף, המרכז לשלטון מקומי שינה לגמרי את התקליט, וכעת תובע מהממשלה "לממן את התקן הנדרש לממונה חופש המידע ברשויות מוחלשות".
דרישה שאנו מאחוריה זמן רב.
תקן אולי יעלה כסף, אבל זה יהפוך את הרשויות ליעילות יותר, ובטווח הרחוק ייתן מענה סדיר לבקשות חופש מידע, יסייע במניעת שחיתות ויוביל לחיסכון בכספי ציבור.

יחד עם קואליציית השקיפות, נמשיך לתבוע את התקן ממשרד הפנים לצד הרחבת השקיפות האקטיבית. כל הכבוד לכל אחד ואחת מכן שהשתתפו במאבק. וסחתיין גם לביבס עצמו.

הרשויות המקומיות חייבות לתת דין וחשבון לתושבים שמממנים אותן ושאותם הם נועדו לשרת. אין דרך טובה לשרת את הציבור- מאשר מתחת לאור השמש והנאונים.

בואו גם לסיירת השקיפות ושנו את המציאות לטובה!

למה משרד ראש הממשלה מסתיר את יומני ארי הרו וגיל שפר?

חשיפה: משרדי הממשלה משאירים בעלטה מידע שאזרחים ביקשו לקבל, בניגוד להנחיות הממשלתיות עצמן. בין השאלות שנותרו עלומות: מדוע עמותה להפצת שיעורי תורה מקבלת כסף מהמדינה, איך התנהל פסטיבל "כתר המזרח" ומה קרה בשריפה בבתי הזיקוק. שיאני הסתרת מידע: משרד התחבורה והבטיחות בדרכים ומשרד התרבות והספורט 

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| תומר אביטל |

לפני כמה שנים סבלו תושבי עפולה ממטרד ריח. תושב שביקש לברר את המקור לריח הרע פנה ב-2016 למשרד להגנת הסביבה. אלא שבניגוד לחוק, עד היום מסרב המשרד לחשוף מידע בנושא. ולא רק בנושא הזה: המשרד דחה בקשה למידע על מכרזים בתחום פסולת מסוכנת, ומסמס בקשה אחרת לחשיפת תאריכי הפגישות של בכירים במשרד עם נציגי תאגידי המחזור.

מה שמיוחד בכל הבקשות האלה למידע שהגישו אזרחים ועיתונאים, הוא לא רק שנדחו במקור, אלא כי גם לאחר שהוגשה תלונה בגינן למשרד המשפטים – והוא מצא אותן מוצדקות והורה למשרד להגנת הסביבה להיענות להן – עדיין לא התקבלה תשובה בעניינן עד היום.

בתחקיר של "שקוף" אנו חושפים שורה של בקשות לשקיפות ממשלתית, שהאזרחים זכאים לה לפי חוק חופש המידע – ואף על פי כן הבקשות סורבו. כאמור, המקרים האלה חמורים במיוחד מאחר שהסירובים נותרו בעינם למרות הנחיה ישירה של משרד המשפטים.

המשרד להגנת הסביבה בניהולו של השר זאב אלקין, אומנם מוביל את רשימת סרבני חשיפת המידע, אך המצב בו השתפר ובשנים 2017 ו-2018 כבר לא הפר הנחיות ולא סווג כרשות מפרה.

אבל המשרד להגנ"ס איננו לבד – ומשרדים אחרים עדיין מסתירים מידע מהציבור, בניגוד לחוק.

מתי משרד ממשלתי הופך לרשות מפרה

מה הקריטריון לכניסה לרשימה של רשות מפרה?

כל אזרח ואזרחית זכאים להגיש בקשה לקבלת מידע מכל משרד ממשלתי או רשות ציבורית. אם הבקשה לא נענתה אפשר להגיש על כך תלונה. למי מגישים? ליחידה לחופש המידע במשרד המשפטים.

אם התלונה נמצאת מוצדקת, הרשות נדרשה להשיב לפונה. אם גם אחרי פניית היחידה לחופש המידע למנכ"ל המשרד הממשלתי בנושא המתלוננים מעולם לא קיבלו תשובה – הרשות תיחשב למפרה.

בקשה לשקיפות על פסטיבל "כתר המזרח" נדחתה

עמותת "שתילי זיתים", המארגנת שיעורים להפצת דברי תורה, מקבלת תמיכה של מאות אלפי שקלים ממשרד התרבות והספורט. אזרח מודאג ביקש לקבל את מסמכי התמיכה שהגישה העמותה ואת המסמכים הנלווים, באמונה שזכות הציבור לדעת מדוע מקבלת העמותה את כספו – וכמה ממנו.

אולם למרות הנחיה ברורה לענות לבקשה שהעביר משרד המשפטים למשרד התרבות והספורט, האמון על הנושא, המסמכים לא הועברו מעולם.

שרת התרבות מירי רגב

במשרד התרבות והספורט שללו גם בקשות לקבל נתונים על פסטיבל "כתר המזרח" ועל טקס לציון 50 שנה לשחרור יהודה ושומרון, הבקעה והגולן. היחידה לחופש המידע גערה בהם בתחילת 2018, אולם המידע עדיין טרם הועבר.

ואם זה לא מספיק, בקשה לקבל את הקוד ששימש לבניית אתר מגילת העצמאות לא נענתה. בסך הכל דחו במשרדה של השרה מירי רגב שמונה הנחיות של עמיתיהם במשרד המשפטים להעביר לציבור מידע. נדגיש שוב: אלו בקשות למידע שהממשלה עצמה הכירה בלגיטימציה שלהן.

מה הוחלט לגבי מיזמי הסעת המונים? אין לדעת

משרד התחבורה, שבראשו עמד שנים רבות השר ישראל כץ (וכיום בצלאל סמוטריץ'), התבקש לספק מידע על תוצריה של ועדת היגוי שהכינה תוכנית להקמת מערכות להסעת המונים בתחבורה ציבורית (החלטת ממשלה 2569). משרד המשפטים נזף בהם על ההתמהמהות בטיפול בבקשה כבר בדצמבר 2016, אך השתיקה נמשכה.

גם בקשה למידע על מכרז של המשרד בעניין תחנות בדיקה להקמת מכוני רישוי לא נענתה, אף שמשרד המשפטים מצא אותה מוצדקת עוד במאי 2018.

למרבה האירוניה, המשרד דחה גם בקשה לקבל רשימה של  בקשות למידע שהטיפול בהן טרם הסתיים. בקשה זו נמצאה מוצדקת ביוני 2018 – ולמרות זאת  משרד התחבורה התעלם ממנה.

יומני ארי הרו וגיל שפר מוסתרים בניגוד לחוק

ומה קורה במשרד של מקבל ההחלטות מספר אחת? משרד ראש הממשלה, בראשות בנימין נתניהו, מסרב לבקשת עמותת 'הצלחה' לחשוף את יומני הבכירים לשעבר ארי הרו וגיל שפר. משרד המשפטים הורה להיענות לבקשה עוד בינואר 2018 – אך ללא הועיל.

גם הרשות הארצית לכבאות והצלה, שבראשה עומד דדי שמחי, מעדיפה לשמור את הקלפים קרוב לחזה. הרשות התבקשה לענות על שאלות בנוגע לשריפה במתחם בתי הזיקוק ב-2017 וסירבה, בניגוד לחוק. משרד המשפטים הנחה את הרשות לפרסם את המידע ביוני 2018, אך הוא לא פורסם עד היום. 

המשרד שסירב לחשוף למי הוא עונה 

המשרד לשירותי דת גם הפר גם כמה וכמה הנחיות של היחידה לחופש המידע במשרד המשפטים – לשחרר מידע ששייך לציבור.

במשרד, בראשות יצחק וקנין, הסתירו בין היתר את דו"ח התקשרויות המִנְהלת לזהות יהודית לשנת 2017. באופן אירוני, המשרד גם סירב להעלות לאתר חופש המידע תשובות שניתנו לאזרחים במסגרות בקשות למידע. 

אלא שבמשרד מסתמן שינוי כיוון. יום לאחר פנייתנו לתגובה הם העלו לרשת את הדו"חות חסרים. לגבי תשובות עבר, נמסר כי אי אפשר להעלותן, אולם כיום כלל התשובות מועלות לאתר חופש המידע.

למרבה הצער, אלו לא הגופים היחידים שמסתירים מידע בניגוד לחוק. הנה הרשימה המלאה.

היועץ המשפטי לממשלה גער במשרדים

כפי שאפשר להבין מהתאריכים המוזכרים בכתבה, בכל המקרים האלה עמדו לרשות המשרדים שנים שלמות לענות לבקשות המידע. 

במשרד המשפטים מסרו לנו כי לאחרונה הוציא המשנה ליועץ המשפטי לממשלה מכתבים למנכ"לי המשרדים העומדים בראש טבלת הרשויות המפרות. 

לדברי המשרד, "המכתבים קוראים למשרדים לקיים את ההנחיה לתיקון ליקויים של היחידה הממשלתית לחופש המידע, ומורים למשרדים להודיע למשנה ליועץ המשפטי כיצד בכוונתם לפעול בנושא".

היועמ"ש אביחי מנדלבליט

אזמ"ע ומצ"ל

כעיתונות מוכוונת פתרונות, נשתדל מעתה לשלב בזנב הכתבות של שני סעיפים מעשיים: אזמ"ע (איך זה משפיע עליכם) ומצ"ל (מה צריך לתקן):

אזמ"ע? אם תדרשו מידע שקשור לחיי היום-יום שלכם, מנתוני קרינה סלולרית בשכונה ועד ההוצאות של ראש העיר שלכם – יכול להיות שלא תיענו, בניגוד לחוק. נוסף על כך, ממשלה שאינה חייבת דין וחשבון לאזרחיה עלולה לשרת אותם בצורה לא מיטבית. שרים, פקידים ונבחרי ציבור שיודעים כי פעולותיהם שקופות לציבור יתפקדו טוב יותר. 

מצ"ל? מבקר המדינה מתח ביקורת על הרשויות המפרות אשתקד – ועליו להמשיך בכך. כולנו צריכים לגרום למשרדים האלו להתבייש. אך הפתרון איננו שיימינג מתמשך, אלא שינוי הכללים דרך חקיקה שתכלול, לדוגמא, סנקציות גד רשויות מפרות (כפי שהציעה בעבר ח"כ קרין אלהרר). נוסף על כך, יש להפוך את  היחידה לחופש מידע במשרד המשפטים – שהיא הגוף הממונה על השקיפות – לנציבות. פעולה כזו תהפוך את הממונים לעצמאיים ואת היחידה לגוף בעל שיניים, שיוכל להטיל בעצמו סנקציות על משרדי ממשלה סוררים. כיום הוא הוא יכול לכל היותר לנזוף בהם – גם נזיפות זה דבר חשוב, אבל מעשים עשויים להיות יעילים יותר.

תגובות

מהמשרד להגנת הסביבה נמסר בתגובה: "המשרד להגנת הסביבה מפרסם מידע סביבתי רב באופן יזום ושוטף במגוון ערוצים, ופועל כל העת כדי לשפר את השקיפות. אי העמידה בלוחות הזמנים נובעת מעלייה של עשרות אחוזים במספר הבקשות בשנים האחרונות, כמו גם במורכבותן, בעוד שהמשרד שרוי במחסור של כוח אדם – ולא משום סיבה אחרת. אין אנו שבעי רצון מלוחות הזמנים הללו, ועושים כל שביכולתנו כדי לשפרם. נבקש להדגיש כי הנתונים שבידיך נכונים לשנת 2016, ומאז המשרד סיפק מענה למרבית הבקשות. על-פי הנתונים שבידינו, ועל אף עומס הבקשות במשרד, אין אנו מסווגים כרשות מפירה בגין נתוני 2017 או 2018".

מרשות כבאות והצלה לישראל נמסר כי "הרשות זכתה השנה, ולא בפעם הראשונה, במקום הראשון – ומטפלת ב כ-10% (956 ויותר! מתוך 10,376) מסך כל הבקשות בישראל – לפי חוק חופש המידע! ויתרה מכך, אנו ניצבים במקום השני בעמידה בזמנים למתן מענה! (על פי הדו"ח השנתי בעניין חוק חופש המידע לשנת 2018, אשר הופץ ע"י היחידה לחופש המידע במשרד המשפטים). לגופו של עניין, המקרה המדובר נכנס באותם מקרים חריגים שבהם לא ניתן להיענות לבקשה, ודאי לא במלואה וכלשונה, מאחר שהסוגיה כולה הייתה בחקירה פלילית וכעת נמצאת בדיון בפני ביהמ"ש. נבקש לדייק ולציין כי כב"ה לא סירבה להיענות (כלשונך), אלא שהיא נענתה לבקשה בהתאם למגבלות הקבועות בחוק חופש המידע. ההערה/ההנחיה של משרד המשפטים הייתה במהותה טכנית, לעניין משך הזמן עד להתייחסות, אולם ודאי לא הייתה "לפרסם את המידע", כפי שבטעות בוודאי ציינת".

ממשרד התחבורה נמסר כי "משרד התחבורה סיפק את כל הנדרש בהתאם לחוק חופש המידע".

כמה עולה לקנות אירוע סליחות בכותל? עניין אותנו אז שאלנו – גם אתם יכולים

הזכות לקניית אירוע הסליחות בכותל עולה 36 אלף דולר, שהם כ- 132 אלף ש"ח. אבל מה שאנחנו באמת רוצים להעביר פה זה כיצד גם אתם יכולים לשאול את הממשלה בעצמכם

המשך קריאה…