פוסטים

האם עיריית תל אביב מנסה להסתיר מידע מתושביה?

חופש המידע הוא לא תחום פופולרי באחת הערים המתקדמות בישראל: הפרוטוקולים אינם משקפים את הדיונים, הסכמי ניגודי העניינים מוסתרים, עתירות לבית משפט נדרשות בשביל מידע בסיסי שמחויב בפרסום על-פי חוק. המענה לבקשות חופש מידע בעיריית תל אביב הוא כנראה מהגרועים שיש. כתבה מקדימה לתחקיר אודות מערך התכנון והבנייה בישראל

| איל מגדלוביץ' |

כאשר יצאנו, בהנחיית המו"לים של שקוף, לחקור את מערכת התכנון והבנייה בישראל בכלל – ואת הוועדות המקומיות בפרט –  הבנו מיד כי יש צורך בבדיקה נרחבת: לצד חוקי התכנון והבנייה, עלה צורך להתעמק גם בחוקים משלימים, פקודת העיריות, לחשוף ניגודי עניינים וללמוד נהלים פנימיים, כל זאת לצד בחינה של מקרים ספציפיים ומייצגים – שיכולים ללמד על המצב בכללותו.

בהתבסס על מידע רב שהגיע לידינו, החלטנו להתמקד, בין היתר, במערך התכנון בעיריית תל-אביב. האופטימיים (או התמימים) שבינינו, היו יכולים לצפות כי איסוף המידע מעירייה המתהדרת כי "שמה לה למטרה להנגיש מידע ציבורי המופק ונאסף ביחידות העירוניות השונות, לשימוש הציבור", ומפעילה מערכות מידע דיגיטליות משוכללות, יהיה החלק הקל.

לצערנו, הסתבר כי מילים לחוד ומעשים לחוד. לא רק שהמידע שסברנו שהוא קריטי לבדיקה איננו זמין, שיחות שקיימנו עם פעילים חברתיים ועמותות מעלים תמונה בעייתית במיוחד: המענה לבקשות חופש מידע בעיריית תל אביב הוא כנראה מהגרועים ביותר שיש, ולעיתים אף חורג מהמותר או הנדרש בחוק.  

תל אביב – מובילה בהגבלת המידע?

השוואה שערך הפעיל החברתי דוד הברפלד בין הערים החברות בפורום ה-15 (הגדולות בישראל, חיפה, באר שבע, תל אביב וכו'), מעלה כי בשנת 2016, עיריית תל אביב "הובילה" בהפרש ניכר בסירוב לבקשות חופש מידע. כמעט 20% מהבקשות סורבו (ממוצע פורום ה-15: 6.3%). כמו כן, העירייה קטפה את המקום הראשון גם במשך זמן הטיפול, כאשר 42% מהבקשות המתינו בין 30 ל-60 יום (ממוצע: 15.3%) ו-19% מהבקשות המתינו בין 61 ל-90 יום (ממוצע 6.1%).

חשוב לציין כי פרסום נתוני הטיפול בבקשות לחופש המידע נדרש מהרשויות בחוק, ולמרות זאת עיריית תל אביב לא הואילה לפרסם את המידע אודותיה – אלא רק לאחר שהברפלד פנה ליועץ המשפטי לעירייה ואיים כי יעתור לבית המשפט. ואם זה לא מספיק, מידע אודות העתירות שהוגשו נגד החלטות הממונה לחופש המידע בעירייה – טרם פורסמו כנדרש.

מה מסתתר ביומנים?

הברפלד עצמו, הפעיל בין היתר במאבק נגד המגדלים שצפויים להיבנות בכיכר אתרים, עתר לבית המשפט לאחר שהממונה על חופש המידע בעירייה סירב להעביר לידיו חומרים אודות הטיפול העירוני בכיכר. והוא לא היחיד: גם עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה", ניהל ומנהל מאבקים עיקשים מול סירוב העירייה למסור מידע בנושאים שונים.

עתירה אחת של עו"ד מן הוגשה בעקבות הסירוב לפרסם את יומן מהנדס העיר, ועתירה אחרת הוגשה בנוגע ליומן מנהל אגף הנכסים. חשוב להזכיר כי שני בעלי התפקידים הללו הם פקידי ציבור, שתושבי תל אביב משלמים את משכורתם. בעבודתם יש עניין רב לציבור – ואין כל סיבה שתושבי העיר לא יוכלו לבקר אותה. למרבה השמחה, גם בית המשפט חשב כך: יומן מהנדס העיר כבר פורסם, ובדיון בעתירה בנוגע ליומן מנהל אגף הנכסים השופט הותיר פתח לאופטימיות זהירה.

כמה זמן לוקח להשחיר פרטי תעודת זהות?

הגשת עתירה לבית המשפט דורשת ידע ומשאבים רבים ולכן, למרבה הצער, איננה אפשרות שעומדת לרשות מרבית המסורבים.

"נראה שיש הבחנה בין אזרחים לגופים מוכרים", מסר לנו עו"ד אור סדן, היועץ המשפטי של התנועה לחופש המידע. כך קרה כאשר פעיל חברתי אחר (שמו שמור במערכת), נאלץ להמתין למעלה משישה חודשים – מעל ומעבר למותר בחוק – עד שקיבל מענה על בקשתו לקבלת הסכמי ניגוד העניינים של חברי המועצה הקודמת. עריכת הסכמי ניגוד עניינים נדרשת בחוק מכל חברי המועצה (מתוקף חברותם בוועדת התכנון המקומית) – כך שלא ברור מדוע לשלוח מסמך שכבר אמור להיות מוכן לקח כל כך הרבה זמן. נכון, החוק מאפשר "להשחיר" פרטי מידע מטעמי פרטיות – ועדיין, קשה להשתכנע כי השחרה של מספרי תעודת זהות דורשת זמן כה רב.  

בהקשר זה ראוי לציין כי החוק דורש להעמיד את הסכמי ניגוד העניינים לעיון הציבור, לפי הוראות שיתקין שר האוצר בנושא. אך מה? שר האוצר לא מצא זמן להתקין הוראות כאלה. אולי הגיע הזמן לעשות זאת?

מעיון בהסכמים שכבר פורסמו, ניכר כי הם חסרים ורחוקים מלשקף את מכלול האינטרסים הסמויים והגלויים של חברי המועצה: בעוד שחברים מסוימים מפרטים אודות עסקיהם הנוכחיים והקודמים, ועל הלקוחות המרכזיים שעבדו עמם, אחרים מסתפקים במילים בודדות. כן נמצאו נדמה אי-דיוקים בפרטים שמסרו חברי המועצה, ופרטים אחרים חסרים לחלוטין.

בכל מקרה, אפשר לומר בוודאות כי ההסכמים רחוקים מלהסביר, לדוגמא, יציאות של חברי הועדה המקומית מדיונים בטענה לניגוד עניינים.  אותו פעיל ביקש מהעירייה את רשימת המקרים בהם חברי המועצה הצהירו בישיבות על ניגוד עניינים שלא מופיע בהסכמים שלהם. דרישה זו כלל לא נענתה. האם עיריית תל אביב מנסה להסתיר מידע?

על הניסיון לחשוף ניגוד עניינים

גם אנחנו ב"'שקוף" הגשנו בקשות חופש מידע, ובפרט בקשה בה דרשנו לקבל את הסכמי ניגוד העניינים של חברי המועצה הנוכחית. חודש חלף ממועד הבקשה, ולמרות שכאמור ההסכמים אמורים להיות מוכנים במגירה, לאור המדיניות המצטיירת בעירייה הנחנו כי לא נקבל את המידע בקרוב. מה עשינו בנושא? פנינו באופן אישי לחברי המועצה וביקשנו מהם לפרסם את הסכמי ניגוד העניינים שלהם באופן וולונטרי.

ראש העיר תל אביב, רון חולדאי. כל חברי סיעתו התעלמו מבקשותינו.

למרבה הצער, ברוב המקרים אפילו לא זכינו לתשובה – בדגש על חברי סיעתו של ראש העיר חולדאי, שהתעלמו מאיתנו כולם. היחידים שהסכימו לחשוף את הסכמי ניגוד העניינים היו חבר המועצה וסגן ראש העיר, אסף הראל (סיעת "אנחנו העיר"), סגנית ראש העיר, מיטל להבי, וחברת המועצה סיגל ויצמן אהרוני (שתיהן מסיעת מרצ), ושלוש חברות סיעת "רוב העיר": חן אריאלי, ציפי ברנד ושלי דביר.

מעניין להזכיר כי עם הפנייה הראשונה שביצענו ל"רוב העיר", נמסר לנו כי חברת המועצה חן אריאלי היא שתשלח באופן מרוכז את הסכמי ניגוד העניינים של חברי סיעתה. לאחר שזה לא קרה, התברר כי הוחלט כי כל חבר מועצה ישלח את ההסכם בנפרד. עד היום לא זכינו להתייחסות מחן קראוס, יניב בנישו ויצמן ואסף זמיר – מי שכיהן עד לאחרונה כסגן ראש העיר, והוא המצטרף הטרי למפלגת "חוסן לישראל". לא נותר לנו אלא לתהות מה הוביל לשינוי בהחלטה – ובכל מקרה לפרגן למי שכן שלח (כאמור: חן אריאלי עצמה וכן ציפי ברנד ושלי דביר).

אסף זמיר, המצטרף הטרי למפלגת "חוסן לישראל" – לא חשף את הסכם ניגוד העניינים שלו בעירייה.

חופש מידע OUT, שיתוף הציבור IN?

לצד הדברים הללו, חשוב לומר כי עיריית תל אביב מצטיינת בפרסום מידע ייזום ומפעילה תכנית עירונית לשיתוף ציבור. מהבחינה הזו, היא כנראה הרשות המובילה בישראל.

לצד זאת, "בשנייה שנכנסים שיקולים דוברותיים, איך הרשות נראית – הם מיד זונחים כמעט כל שיקול שעולה על הדעת, כולל הוראות החוק", אומר גיא זומר מהתנועה לחופש המידע. הנחה זו גם מקבלת ביסוס במחקר שערכה התנועה לחופש המידע: עיריית תל אביב עומדת ב-72% מדרישות השקיפות המוגדרות בחוק – ציון נמוך בהשוואה לכפר סבא, חדרה, חולון, גבעתיים וערים אחרות.

כלכליסט: דירוג השקיפות ברשויות המקומיות, בהתבסס על נתוני התנועה לחופש המידע

ומה בנוגע למידע שכן מפורסם? משיחות עם פעילים חברתיים, עובדים בעירייה וחברי מועצה (חלקם לשעבר), עולה כי נהוג לערוך שינויים בדיעבד בפרוטוקולים ואלה לא משקפים נאמנה את הדיון בפועל. את הטענה הזו מחזקת לא אחרת ממבקרת העיר, אורית שבתאי-פרנק, שכתבה בדו"ח משנת 2017: "הפרוטוקולים הנרשמים בישיבות ועדת המשנה מתוקצרים וערוכים באופן, שלעיתים, מקשה על קורא שלא נכח בישיבה להבין את פרטי הסוגיות שעולות לדיון, הלך המחשבה, התפישות השונות, מגוון הדעות בשיח שבין הנוכחים בדיון ומסגרת הנימוקים לקבלת ההחלטות ולהצבעת חברי הוועדה", והוסיפה: "לעיתים נמצא, כי עובדות חשובות לדיון או החלטות אינן מנוסחות כראוי באופן המותיר מקום לפרשנות משפטית, ואף לא מקבלות ביטוי בפרוטוקול כלל, לדוגמא: הקפדה על תיעוד אישור פרוטוקול ישיבה קודמת, ציון יציאה/כניסה של חברי ועדה במהלך הדיון ועוד".

למרות שהחוק לא מחייב לעשות כך, כדי להתגבר על מה שלדעתנו המבקרת מציירת כ"טעות" ולא כמעשה מכוון, הומלץ בדו"ח לבחון רישום תמליל או להטמיע תוכנה ליצירת אינדקס להקלטה, באופן שיקל על התושב להתמצא בדיון. עיון קצר באתר העירייה מראה כי המלצות המבקרת כנראה לא יושמו.

מה הלאה?

אז האם בעיריית תל אביב חושבים שהנגשת מידע ושקיפות הן בסך הכל מוצר צריכה ממותג שאפשר לנפנף בו ולא, חס וחלילה, מדיניות? לא נותר לנו אלא לקוות כי העירייה תחשוף בפנינו את המידע שביקשנו באמצעות חוק חופש המידע, ומבלי צורך להיגרר לבית משפט.

ובכל מקרה – כבר יצאנו לדרך עם ביצוע התחקיר – עם או בלי שיתוף פעולה של עיריית תל-אביב. אנחנו מבטיחים לחזור אליכם בקרוב עם מידע מעניין.   

תגובות

עד למועד פרסום הכתבה, לא התקבלה תגובה מעיריית תל אביב.

*

עריכה: דפנה לביא

כמה פוסטים נעלמים מהאינטרנט בשנה לבקשת המדינה?

| ניר בן-צבי |

מחלקת הסייבר במשרד המשפטים ביקשה להסיר 12,351 "תכנים פוגעניים" מהאינטרנט בשנת 2017 – כך עולה מתשובת המשרד לבקשת חופש מידע של "שקוף".

מדובר בפוסטים, ציוצים, תמונות וסרטונים שלכאורה עוברים על חוקי המדינה. לדברי משרד המשפטים, 9,016 בקשות היו קשורות לעבירות המזוהות עם ארגון טרור, 3,211 לעבירות הסתה ו- 124 בקשות "אחרות" (פגיעה בפרטיות, "חוק הסרטונים", הפרת איסור פרסום, פרסום שירותי זנות ועוד).

ביחס לשנת 2018 נמסר לנו כי "טרם הושלם הליך איסוף הנתונים".

למה בעצם המשרד פירט בתגובתו רק "בקשות הסרה"? כי למדינה אין יכולת טכנית (לפחות לא באופן חוקי) להוריד תכנים מהמרשתת. היא צריכה לפנות לגוגל, פייסבוק, טוויטר וכו' בשביל שהמידע יוסר. ומה מסתבר? שרק 85% מהבקשות התקבלו בידי החברות באופן מלא, ועוד 3% באופן חלקי. זה אומר שיש כ- 1480 תכנים שונים שהמדינה רצתה להסיר אך לא הצליחה.

זה מדהים, משני כיוונים:

  1. ראו איזה כוח אדיר נמצא בידי חברות האינטרנט הגדולות – עד כדי כך שלמדינה אין יכולת לאכוף את חוקיה (כפי שהיא מבינה אותן).
  2. מה פשר המידע שמחלקת הסייבר ביקשה להעלים ובסוף נשאר באינטרנט? טעות צנזורה של 12% היא לא שולית בכלל.

מי מפקח על המדינה?

הנקודה השנייה מעלה שאלה: מי מפקח פה על המדינה? פייסבוק וגוגל? הרשתות החברתיות הן כיכר העיר החדשה, ולכן השתקה של אנשים בהן – בין אם בידי פוליטיקאים שחוסמים מגיבים בלי סיבה ובין אם בידי משרד המשפטים – חייבת להיעשות בצורה מבוקרת.

אנחנו לא מקבלים מצב בו הממשלה ותאגידי ענק קובעים מה הציבור יראה ברשת  – ללא פיקוח. לכן ביקשנו לקבל את הפירוט של בקשות ההסרה עצמן. המשרד סירב. בימים אלה אנחנו עוברים לשלב הבא, ומגישים עתירה מנהלית בשביל לקבל את המידע החסר, בליווי עו"ד יהונתן קלינגר והקליניקה שהוא מוביל למאבק בתביעות השתקה.

בתשובתו הראשונית טען משרד המשפטים כי "מלכתחילה הסרת-התוכן מתבקשת על מנת למנוע את הפגיעה הנעוצה בפרסומו". אנחנו מסכימים שתוכן רגיש אכן לא אמור להיות מפורסם מחדש – ולכן בעתירה התחייבנו שלא נעשה זאת. טובת המדינה היא כמובן גם השיקול שלנו, ולכן אנחנו רק מבקשים לפקח ולוודא שלא מתקיימת סתימת פיות לא הכרחית.

עו"ד קלינגר מסביר: "העתירה שהגשנו חשובה במיוחד כי עד היום לא היתה ביקורת על הפרקליטות בתחום זה. אף אחד לא ידע כיצד מטופלות הבקשות, מה שיקול הדעת של הפרקליטות בהגשת בקשות אלה ואיך הן מטופלות על ידי פייסבוק וגוגל".

אבסורד הפיקוח הציבורי

ולסיום: זה אבסורד שאנחנו צריכים לגייס עו"ד ולשלם על העתירה (1977 ש"ח נכון להיום, בעבור אגרת פתיחת תיק) – רק בשביל להילחם על קבלת מידע כה בסיסי. אבל אנחנו עושים זאת כי זה חשוב, וכי זה תפקידנו בפיקוח על השלטון בעבורכם – הציבור הרחב.

מאמינים במה שאנחנו עושים? רוצים לחזק אותנו ולקבוע על מה נעבוד? הצטרפו אלינו בתמיכה קבועה, כל שקל עוזר.

כמה עולה לקנות אירוע סליחות בכותל? עניין אותנו אז שאלנו – גם אתם יכולים

הזכות לקניית אירוע הסליחות בכותל עולה 36 אלף דולר, שהם כ- 132 אלף ש"ח. אבל מה שאנחנו באמת רוצים להעביר פה זה כיצד גם אתם יכולים לשאול את הממשלה בעצמכם

המשך קריאה…