פוסטים

ראש עיריית קרית מוצקין, חיים צורי, מתחמק מפרסום היומן: "פנייתך הינה כללית" 

ראש עיריית קרית מוצקין חיים צורי אחראי ללא מעט מחדלים. אז ביקשנו לדעת כיצד פעל צורי למען תושבי עירו בשנת 2019. למרות שהגשנו בקשה סטנדרטית לראות את לו"ז ראש העיר, בעירייה העדיפו להסתיר את היומן בנימוקים מוזרים 

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין | 

בקרית מוצקין החליטו לנתק תחנה לניטור אוויר על דעת עצמם כדי להסתיר את רמת זיהום האוויר בסמוך לכביש 4. האם התקיימה ישיבה בנושא? האם ראש העיר חיים צורי עסק בזיהום האוויר טרם ההוראה על ניתוק התחנה? צורי עצמו מסרב להתייחס לנושא – חרף חשיבותו הרבה לבריאות התושבים. אז ביקשנו להבין זאת מהיומן שלו דרך בקשת חופש מידע. 

יומן שקוף זה סטנדרט

חשוב לציין כי הלו"ז הציבורי של ראש העיר – שייך לתושבים שמממנים את שכרו ומינו אותו לתפקיד. במילים אחרות, יומן ראש העיר הוא רכושם הציבורי של  תושבי העיר. לכן שלל ראשי ערים כבר חשפו את יומנם בתגובה לבקשת חופש מידע: כמו יוסי דגן, ראש מועצה אזורית שומרון, או רון חולדאי, ראש עיריית תל אביב, וגם ראש עיריית חיפה לשעבר יונה יהב.

ואם זה לא מספיק, הצלחנו להוביל 19 ראשי רשויות  לפרסם בעצמם את יומנם, באופן יזום, מדי רבעון ללא בקשות מיוחדות. ביניהם ניתן למצוא את ראש עיריית חיפה עינת קליש רותם, יובל ארד יו"ר מועצה מקומית צור יגאל ושושי כחלון כידור ראש עיריית כפר יונה ועוד 16 עשר נוספים.  

תעיפו מבט ביומנים. זה נהדר.

צורי חושב שלציבור אין זכות לדעת כיצד הוא פועל למענו

אלא שבעיריית קריית מוצקין סירבו למסור לנו את היומן לשנת 2019. הטענה של העיריה בתגובה לבקשתנו: "פנייתך הינה כללית, אינה תוחמת תקופה לבקשתך ולא ניתן להציג מאחר ומדובר בהקצאת משאבים בלתי סבירה, לא ניתן למסור היומן בכללותו. באפשרותך לשאול על מועד ספציפי והנושא ייבדק בהתאם". 

חיים צורי – מסרב לחשוף את יומנו

אלא שבקשתנו שגרתית לגמרי ומתוחמת לשנה אחת בלבד. תשובת העירייה היא זו שחריגה.

מה שקורה בקריית מוצקין צריך להטריד כל תושב. מעבר לדין שעשו לעצמם בעיריית קריית מוצקין בניתוק תחנה לניטור אוויר פרסמנו לאחרונה שראש העירייה צורי משלהב את תושבי העיר בקריאות גנאי מסוכנות כנגד האופוזיציה במהלך ישיבות המועצה. האלימות המילולית אף התדרדה לאלימות פיזית עד שחברי האופוזיציה חוששים להגיע לבניין העירייה

אזמ"ע (איך זה משפיע עלייך): ראש העיר עובד אצלנו. חשיפת יום העבודה של ראש העיר באופן שוטף תצמצם שחיתויות (שנפוצות ברחבי הארץ), ותגן עליו (ועלינו) מבעלי אינטרסים צרים, האשמות והסתבכויות. ראש העיר יחשוב פעמיים לפני פגישות שהוא לא אמור לעשות לבד. בעלי עסקים ועסקנים למיניהם יתרחקו מסדר היום שלו. 

מעש"י (מה אפשר לעשות (כדי) שיתוקן): טוב יהיה אם צורי יפרסם בהקדם את היומן המלא. נזכיר שהיומן אולי יאפשר לגלות פרט נוסף שחשוב לתושבים: כמה פעמים הוא ביקר השנה בחדרי החקירות של משרדי להב 443.

ראש עיריית קרית גת אבירם דהרי הגיש לנו יומן שלא שווה כלום

לאחר שביקש 2,630 שקלים כדי שנוכל לקבל את יומנו לשנת 2019 (!) הגיש לנו דהרי ב"חינם" חודש אחד בלבד עם מכתב שמסביר כי היומן בכלל לא משקף את המציאות. מזל שלא שילמנו

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

"אין באמור ביומן כדי להציג את הדברים באופן מהימן ואין ללמוד על אמינותו או דיוקו", כך כתבו לנו בעיריית קרית גת כשמסרו לנו את היומן של ראש העיר אבירם דהרי. ואכן, כמעט ולא ניתן ללמוד דבר על סדר היום של דהרי מהיומן.   

קצת רקע: לפני כמה חודשים למדנו כי עיריית קרית גת מתנהלת באופן תמוה, בצורה שלאו דווקא משרתת התושבים. ראש העיר, מפסיד סדרתי בתביעות דיבה, לא למד לקח. הוא השתמש בעמוד העירייה כדי לתקוף תושב לשעבר שניצח אותו בבית המשפט בתביעת לשון הרע. כשניסו התושבים להגיב בעמוד הפייסבוק של העירייה ולומר לראש העיר שיעסוק בעינייני העיר – התגובות נמחקו באופן שיטתי. יצאנו למאבק וסיירת השקיפות הציפה את דהרי בהודעות עד שהתחייב שלא ימחקו בעמוד העירייה את התגובות

לאחר מכן, ביקשנו להבין גם כיצד מתנהל ראש העיר שכזה ביום יום; ביקשנו את היומן שלו לשנה האחרונה.

2,630 שקלים ליומן

בתיבת המייל נחתה בתגובה הודעה חריגה. העיריה טענה כי אם אנחנו רוצים לקבל את היומן – עלינו לשלם 2630.2 שקלים לפי הפירוט הבא.

עבור כל חודש: 

  • 6 שעות ו-6 דקות – בחינת ראש עיר ואיתור מוקדים לפגיעה בפרטיות.
  • 1 שעה ו-40 דקות – בחינת הלשכה המשפטית.
  • עשרים אגורות לצילום כל עמוד (סה"כ 221 עמודים). 

החלטנו שלא לבזבז 2,630 שקלים, ביקשנו לבסוף רק חודש אחד – דוגמית. 

מחיקות של ישיבות, סדר יום מבולבל ומיילים שהשתרבבו ליומן

היומן של דהרי בעייתי – מאד. בפתיחת היומן נכתב כי נמחקו פגישות עם תושבים, עובדים ישיבות בלשכה ואפילו מיילים שהופיעו בו. מה נשאר מהיומן? לא הרבה. וגם מה שכן – לא ברור. לדוגמא, בשבעה באוגוסט נכתב כי חדר הישיבות שמור למשאבי אנוש ואז לוועדת ההנחות. האם ראש העיר היה שם? אי אפשר לדעת. 

ב-12 באוגוסט נפגש עם עובדי עירייה בבוקר ואז עם שר הכלכלה בשעה 16:00. מה קרה באמצע? אי אפשר לדעת. 

ב-22 באוגוסט הייתה "ישיבה סגורה" בחדר הישיבות. מי היה שם? על מה הייתה הישיבה? אי אפשר לדעת.

האמת, מזל לא שילמנו – היומן של דהרי לא משקף את המציאות של סדר היום של ראש העיר, ספק אם הוא משקף מציאות בכלל. על כך העירייה גם תעיד בעצמה. 

היומן הלא מהימן

יומן של נבחר אמור לשקף את מה שעשה למען הציבור ביום עבודתו: באילו שכונות הוא מסייר, למשל, ועם מי הוא נפגש. אלא שהעירייה שמסרה לבקשתנו את חודש אוגוסט 2018 צירפה מכתב שלמעשה מבטל את החומר שהם עצמם מסרו. 

באותה המידה היו יכולים להוציא ניירת מהפח בחצר המתנ"ס ולהגיש לנו אותו כיומן. כך כתבו: "יודגש כי המידע ביומן אינו משקף בהכרח את שאירע בפועל, לאור שינויים שחלו, פגישות שבוטלו, וכד';  משכך אין באמור ביומן כדי להציג את הדברים באופן מהימן ואין ללמוד על אמינותו או דיוקו, לרבות השתתפות של ראש העיר או אחרים בהם". 

ובכן המכתב מצדיק את קיומו, לא ניתן ללמוד מהיומן כלום.

אסור לכם לפרסם את היומן מבלי לבקש אישור

במכתב הנלווה ליומן כתבו לנו בעירייה כי אסור לנו לפרסם את היומן מבלי "לעדכן". מה זה אומר? לא ברור. 

כך נכתב: "יודגש בזה, כי ככל שיעשה על ידכם שימוש במידע המצורף, שאינו אסור על פי דין, מחובתכם למסור הודעה כאמור".

הערה מופרכת במיוחד, מאחר ומדובר בבקשת מידע שאת תשובתה מותר לפרסם  ברבים. הנה היומן לעיונכם.

לסיפורים קשורים:

אחראי חופש מידע ברשות מקומית לא מסר מידע – וחויב לשלם הוצאות משפט

בית המשפט הטיל הוצאות ישירות על ממונה חופש המידע בחורפיש, לאחר שמידע לא הועבר מהמועצה לציבור כנדרש. מה המשמעות של המהלך והאם זה טוב או רע למאבק חופש המידע? טור מאת רבקי דב"ש – מי שהקימה את היחידה הממשלתית לחופש המידע במשרד המשפטים ועמדה בראשה עד לא מכבר. חובבי שקיפות כבדים? הטור הזה בשבילכם

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| רבקי דב"ש |

נתחיל מהתחלה.

עמותת עורכי דין לקידום מנהל תקין הגישו בקשת חופש מידע למועצה המקומית חורפיש במטרה לקבל מסמכים הנוגעים למכרז לביצוע סקר נכסים במועצה. משלא נמסר המידע, פנו המבקשים לביהמ"ש המחוזי בחיפה. בהסכם פשרה, שקיבל תוקף של פס"ד, הוחלט כי המועצה תמסור את המידע עד לראשון במרץ 2019.

על אף פסק הדין, נמנעה המועצה מלמסור את המידע למבקשת. העמותה החליטה לעמוד על שלה ופנתה בבקשה לביזיון בית המשפט כנגד המועצה. הפעם המועצה הבטיחה למסור את המידע תוך 7 ימים, ובכך נמחק ההליך. 

כלומר: בית המשפט לא הכריע בשאלה אם המועצה והממונה ביזו את בית המשפט. אבל באותה נשימה קבע בית המשפט כי אלמלא ההליך המשפטי, המידע לא היה נמסר כנדרש, ולכן החליט להטיל על ממונה חופש המידע ועל המועצה *ביחד ולחוד* לשלם הוצאות למבקשת.

מה זה אומר ולמה ההתפלפלות המשפטית הזו צריכה לעניין אותנו?

בהחלטתו, נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, רון שפירא, החליט להטיל חיוב ישיר על ממונה חופש המידע – האדם הספציפי המחזיק בתפקיד! – כדי שישלם כסף מכיסו בגלל שהמועצה לא פעלה לקיים את פסק הדין הקודם של בית המשפט. יותר מכך, כאשר החוב מוגדר "ביחד ולחוד", הממונה ערב (גם) לתשלום ההוצאות של המועצה.

החלטה כזו היא חריגה ומעניינת בהחלט. עד כה בתחום חופש המידע, למעט מקרה בודד, בתי המשפט הטילו הוצאות על הרשות בלבד ולא על הממונה.

מעניין יהיה לראות אם ההחלטה שהתקבלה לאחרונה בחורפיש תחזור גם במקרים נוספים בעתיד, או שנסיבות המקרה הן ייחודיות והסיכוי שההחלטה מעידה על מגמה – נמוך (מכיוון שההחלטה אינה מנומקת, קשה להסיק ממנה את התשובה).

מה שכן ניתן להסיק הוא כי הנשיא שפירא לא ראה בתפקיד הממונה במועצה המקומית חורפיש כתפקיד זוטר שאין לו תרומה למחויבות המועצה לחוק ולפסיקת בית המשפט.

רבקי דבש. צלם: סהר דמארי

נזכיר כי על אף שאנו, העוסקים בתחום חופש המידע, מודעים לחשיבות תפקיד הממונה – הנושא אינו בא לידי ביטוי בהסדרת מעמד הממונים, בטח לא ברשויות מקומיות. 

בניגוד לממוני חופש המידע במשרדי הממשלה, שמעמדם הוסדר בהנחיית נציב שירות המדינה ממאי 2017, לממונים ברשויות מקומיות אין חובה לעבור הכשרה מתאימה; אין תנאי סף למילוי התפקיד; ואין הכרה בדבר חשיבותו כגון על ידי תגמול כספי.

במצב דברים זה, הטלת האחריות האישית על הממונה, לטעמי, מוקדמת מדי. טוב יהיה שיחזקו את מעמד הממומנים ברשות ויתנו להם כלים להתמודד עם התפקיד המאתגר המוטל עליהם, בטרם יטילו עליהם אחריות אישית.

תודה לגיא זומר על ההפנייה להחלטה.

האם עיריית תל אביב מנסה להסתיר מידע מתושביה?

חופש המידע הוא לא תחום פופולרי באחת הערים המתקדמות בישראל: הפרוטוקולים אינם משקפים את הדיונים, הסכמי ניגודי העניינים מוסתרים, עתירות לבית משפט נדרשות בשביל מידע בסיסי שמחויב בפרסום על-פי חוק. המענה לבקשות חופש מידע בעיריית תל אביב הוא כנראה מהגרועים שיש. כתבה מקדימה לתחקיר אודות מערך התכנון והבנייה בישראל

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| איל מגדלוביץ' |

כאשר יצאנו, בהנחיית המו"לים של שקוף, לחקור את מערכת התכנון והבנייה בישראל בכלל – ואת הוועדות המקומיות בפרט –  הבנו מיד כי יש צורך בבדיקה נרחבת: לצד חוקי התכנון והבנייה, עלה צורך להתעמק גם בחוקים משלימים, פקודת העיריות, לחשוף ניגודי עניינים וללמוד נהלים פנימיים, כל זאת לצד בחינה של מקרים ספציפיים ומייצגים – שיכולים ללמד על המצב בכללותו.

בהתבסס על מידע רב שהגיע לידינו, החלטנו להתמקד, בין היתר, במערך התכנון בעיריית תל-אביב. האופטימיים (או התמימים) שבינינו, היו יכולים לצפות כי איסוף המידע מעירייה המתהדרת כי "שמה לה למטרה להנגיש מידע ציבורי המופק ונאסף ביחידות העירוניות השונות, לשימוש הציבור", ומפעילה מערכות מידע דיגיטליות משוכללות, יהיה החלק הקל.

לצערנו, הסתבר כי מילים לחוד ומעשים לחוד. לא רק שהמידע שסברנו שהוא קריטי לבדיקה איננו זמין, שיחות שקיימנו עם פעילים חברתיים ועמותות מעלים תמונה בעייתית במיוחד: המענה לבקשות חופש מידע בעיריית תל אביב הוא כנראה מהגרועים ביותר שיש, ולעיתים אף חורג מהמותר או הנדרש בחוק.  

תל אביב – מובילה בהגבלת המידע?

השוואה שערך הפעיל החברתי דוד הברפלד בין הערים החברות בפורום ה-15 (הגדולות בישראל, חיפה, באר שבע, תל אביב וכו'), מעלה כי בשנת 2016, עיריית תל אביב "הובילה" בהפרש ניכר בסירוב לבקשות חופש מידע. כמעט 20% מהבקשות סורבו (ממוצע פורום ה-15: 6.3%). כמו כן, העירייה קטפה את המקום הראשון גם במשך זמן הטיפול, כאשר 42% מהבקשות המתינו בין 30 ל-60 יום (ממוצע: 15.3%) ו-19% מהבקשות המתינו בין 61 ל-90 יום (ממוצע 6.1%).

חשוב לציין כי פרסום נתוני הטיפול בבקשות לחופש המידע נדרש מהרשויות בחוק, ולמרות זאת עיריית תל אביב לא הואילה לפרסם את המידע אודותיה – אלא רק לאחר שהברפלד פנה ליועץ המשפטי לעירייה ואיים כי יעתור לבית המשפט. ואם זה לא מספיק, מידע אודות העתירות שהוגשו נגד החלטות הממונה לחופש המידע בעירייה – טרם פורסמו כנדרש.

מה מסתתר ביומנים?

הברפלד עצמו, הפעיל בין היתר במאבק נגד המגדלים שצפויים להיבנות בכיכר אתרים, עתר לבית המשפט לאחר שהממונה על חופש המידע בעירייה סירב להעביר לידיו חומרים אודות הטיפול העירוני בכיכר. והוא לא היחיד: גם עו"ד אלעד מן, היועץ המשפטי של עמותת "הצלחה", ניהל ומנהל מאבקים עיקשים מול סירוב העירייה למסור מידע בנושאים שונים.

עתירה אחת של עו"ד מן הוגשה בעקבות הסירוב לפרסם את יומן מהנדס העיר, ועתירה אחרת הוגשה בנוגע ליומן מנהל אגף הנכסים. חשוב להזכיר כי שני בעלי התפקידים הללו הם פקידי ציבור, שתושבי תל אביב משלמים את משכורתם. בעבודתם יש עניין רב לציבור – ואין כל סיבה שתושבי העיר לא יוכלו לבקר אותה. למרבה השמחה, גם בית המשפט חשב כך: יומן מהנדס העיר כבר פורסם, ובדיון בעתירה בנוגע ליומן מנהל אגף הנכסים השופט הותיר פתח לאופטימיות זהירה.

כמה זמן לוקח להשחיר פרטי תעודת זהות?

הגשת עתירה לבית המשפט דורשת ידע ומשאבים רבים ולכן, למרבה הצער, איננה אפשרות שעומדת לרשות מרבית המסורבים.

"נראה שיש הבחנה בין אזרחים לגופים מוכרים", מסר לנו עו"ד אור סדן, היועץ המשפטי של התנועה לחופש המידע. כך קרה כאשר פעיל חברתי אחר (שמו שמור במערכת), נאלץ להמתין למעלה משישה חודשים – מעל ומעבר למותר בחוק – עד שקיבל מענה על בקשתו לקבלת הסכמי ניגוד העניינים של חברי המועצה הקודמת. עריכת הסכמי ניגוד עניינים נדרשת בחוק מכל חברי המועצה (מתוקף חברותם בוועדת התכנון המקומית) – כך שלא ברור מדוע לשלוח מסמך שכבר אמור להיות מוכן לקח כל כך הרבה זמן. נכון, החוק מאפשר "להשחיר" פרטי מידע מטעמי פרטיות – ועדיין, קשה להשתכנע כי השחרה של מספרי תעודת זהות דורשת זמן כה רב.  

בהקשר זה ראוי לציין כי החוק דורש להעמיד את הסכמי ניגוד העניינים לעיון הציבור, לפי הוראות שיתקין שר האוצר בנושא. אך מה? שר האוצר לא מצא זמן להתקין הוראות כאלה. אולי הגיע הזמן לעשות זאת?

מעיון בהסכמים שכבר פורסמו, ניכר כי הם חסרים ורחוקים מלשקף את מכלול האינטרסים הסמויים והגלויים של חברי המועצה: בעוד שחברים מסוימים מפרטים אודות עסקיהם הנוכחיים והקודמים, ועל הלקוחות המרכזיים שעבדו עמם, אחרים מסתפקים במילים בודדות. כן נמצאו נדמה אי-דיוקים בפרטים שמסרו חברי המועצה, ופרטים אחרים חסרים לחלוטין.

בכל מקרה, אפשר לומר בוודאות כי ההסכמים רחוקים מלהסביר, לדוגמא, יציאות של חברי הועדה המקומית מדיונים בטענה לניגוד עניינים.  אותו פעיל ביקש מהעירייה את רשימת המקרים בהם חברי המועצה הצהירו בישיבות על ניגוד עניינים שלא מופיע בהסכמים שלהם. דרישה זו כלל לא נענתה. האם עיריית תל אביב מנסה להסתיר מידע?

על הניסיון לחשוף ניגוד עניינים

גם אנחנו ב"'שקוף" הגשנו בקשות חופש מידע, ובפרט בקשה בה דרשנו לקבל את הסכמי ניגוד העניינים של חברי המועצה הנוכחית. חודש חלף ממועד הבקשה, ולמרות שכאמור ההסכמים אמורים להיות מוכנים במגירה, לאור המדיניות המצטיירת בעירייה הנחנו כי לא נקבל את המידע בקרוב. מה עשינו בנושא? פנינו באופן אישי לחברי המועצה וביקשנו מהם לפרסם את הסכמי ניגוד העניינים שלהם באופן וולונטרי.

ראש העיר תל אביב, רון חולדאי. כל חברי סיעתו התעלמו מבקשותינו.

למרבה הצער, ברוב המקרים אפילו לא זכינו לתשובה – בדגש על חברי סיעתו של ראש העיר חולדאי, שהתעלמו מאיתנו כולם. היחידים שהסכימו לחשוף את הסכמי ניגוד העניינים היו חבר המועצה וסגן ראש העיר, אסף הראל (סיעת "אנחנו העיר"), סגנית ראש העיר, מיטל להבי, וחברת המועצה סיגל ויצמן אהרוני (שתיהן מסיעת מרצ), ושלוש חברות סיעת "רוב העיר": חן אריאלי, ציפי ברנד ושלי דביר.

מעניין להזכיר כי עם הפנייה הראשונה שביצענו ל"רוב העיר", נמסר לנו כי חברת המועצה חן אריאלי היא שתשלח באופן מרוכז את הסכמי ניגוד העניינים של חברי סיעתה. לאחר שזה לא קרה, התברר כי הוחלט כי כל חבר מועצה ישלח את ההסכם בנפרד. עד היום לא זכינו להתייחסות מחן קראוס, יניב בנישו ויצמן ואסף זמיר – מי שכיהן עד לאחרונה כסגן ראש העיר, והוא המצטרף הטרי למפלגת "חוסן לישראל". לא נותר לנו אלא לתהות מה הוביל לשינוי בהחלטה – ובכל מקרה לפרגן למי שכן שלח (כאמור: חן אריאלי עצמה וכן ציפי ברנד ושלי דביר).

אסף זמיר, המצטרף הטרי למפלגת "חוסן לישראל" – לא חשף את הסכם ניגוד העניינים שלו בעירייה.

חופש מידע OUT, שיתוף הציבור IN?

לצד הדברים הללו, חשוב לומר כי עיריית תל אביב מצטיינת בפרסום מידע ייזום ומפעילה תכנית עירונית לשיתוף ציבור. מהבחינה הזו, היא כנראה הרשות המובילה בישראל.

לצד זאת, "בשנייה שנכנסים שיקולים דוברותיים, איך הרשות נראית – הם מיד זונחים כמעט כל שיקול שעולה על הדעת, כולל הוראות החוק", אומר גיא זומר מהתנועה לחופש המידע. הנחה זו גם מקבלת ביסוס במחקר שערכה התנועה לחופש המידע: עיריית תל אביב עומדת ב-72% מדרישות השקיפות המוגדרות בחוק – ציון נמוך בהשוואה לכפר סבא, חדרה, חולון, גבעתיים וערים אחרות.

כלכליסט: דירוג השקיפות ברשויות המקומיות, בהתבסס על נתוני התנועה לחופש המידע

ומה בנוגע למידע שכן מפורסם? משיחות עם פעילים חברתיים, עובדים בעירייה וחברי מועצה (חלקם לשעבר), עולה כי נהוג לערוך שינויים בדיעבד בפרוטוקולים ואלה לא משקפים נאמנה את הדיון בפועל. את הטענה הזו מחזקת לא אחרת ממבקרת העיר, אורית שבתאי-פרנק, שכתבה בדו"ח משנת 2017: "הפרוטוקולים הנרשמים בישיבות ועדת המשנה מתוקצרים וערוכים באופן, שלעיתים, מקשה על קורא שלא נכח בישיבה להבין את פרטי הסוגיות שעולות לדיון, הלך המחשבה, התפישות השונות, מגוון הדעות בשיח שבין הנוכחים בדיון ומסגרת הנימוקים לקבלת ההחלטות ולהצבעת חברי הוועדה", והוסיפה: "לעיתים נמצא, כי עובדות חשובות לדיון או החלטות אינן מנוסחות כראוי באופן המותיר מקום לפרשנות משפטית, ואף לא מקבלות ביטוי בפרוטוקול כלל, לדוגמא: הקפדה על תיעוד אישור פרוטוקול ישיבה קודמת, ציון יציאה/כניסה של חברי ועדה במהלך הדיון ועוד".

למרות שהחוק לא מחייב לעשות כך, כדי להתגבר על מה שלדעתנו המבקרת מציירת כ"טעות" ולא כמעשה מכוון, הומלץ בדו"ח לבחון רישום תמליל או להטמיע תוכנה ליצירת אינדקס להקלטה, באופן שיקל על התושב להתמצא בדיון. עיון קצר באתר העירייה מראה כי המלצות המבקרת כנראה לא יושמו.

מה הלאה?

אז האם בעיריית תל אביב חושבים שהנגשת מידע ושקיפות הן בסך הכל מוצר צריכה ממותג שאפשר לנפנף בו ולא, חס וחלילה, מדיניות? לא נותר לנו אלא לקוות כי העירייה תחשוף בפנינו את המידע שביקשנו באמצעות חוק חופש המידע, ומבלי צורך להיגרר לבית משפט.

ובכל מקרה – כבר יצאנו לדרך עם ביצוע התחקיר – עם או בלי שיתוף פעולה של עיריית תל-אביב. אנחנו מבטיחים לחזור אליכם בקרוב עם מידע מעניין.   

תגובות

עד למועד פרסום הכתבה, לא התקבלה תגובה מעיריית תל אביב.

*

עריכה: דפנה לביא

כמה פוסטים נעלמים מהאינטרנט בשנה לבקשת המדינה?

| ניר בן-צבי |

מחלקת הסייבר במשרד המשפטים ביקשה להסיר 12,351 "תכנים פוגעניים" מהאינטרנט בשנת 2017 – כך עולה מתשובת המשרד לבקשת חופש מידע של "שקוף".

מדובר בפוסטים, ציוצים, תמונות וסרטונים שלכאורה עוברים על חוקי המדינה. לדברי משרד המשפטים, 9,016 בקשות היו קשורות לעבירות המזוהות עם ארגון טרור, 3,211 לעבירות הסתה ו- 124 בקשות "אחרות" (פגיעה בפרטיות, "חוק הסרטונים", הפרת איסור פרסום, פרסום שירותי זנות ועוד).

ביחס לשנת 2018 נמסר לנו כי "טרם הושלם הליך איסוף הנתונים".

למה בעצם המשרד פירט בתגובתו רק "בקשות הסרה"? כי למדינה אין יכולת טכנית (לפחות לא באופן חוקי) להוריד תכנים מהמרשתת. היא צריכה לפנות לגוגל, פייסבוק, טוויטר וכו' בשביל שהמידע יוסר. ומה מסתבר? שרק 85% מהבקשות התקבלו בידי החברות באופן מלא, ועוד 3% באופן חלקי. זה אומר שיש כ- 1480 תכנים שונים שהמדינה רצתה להסיר אך לא הצליחה.

זה מדהים, משני כיוונים:

  1. ראו איזה כוח אדיר נמצא בידי חברות האינטרנט הגדולות – עד כדי כך שלמדינה אין יכולת לאכוף את חוקיה (כפי שהיא מבינה אותן).
  2. מה פשר המידע שמחלקת הסייבר ביקשה להעלים ובסוף נשאר באינטרנט? טעות צנזורה של 12% היא לא שולית בכלל.

מי מפקח על המדינה?

הנקודה השנייה מעלה שאלה: מי מפקח פה על המדינה? פייסבוק וגוגל? הרשתות החברתיות הן כיכר העיר החדשה, ולכן השתקה של אנשים בהן – בין אם בידי פוליטיקאים שחוסמים מגיבים בלי סיבה ובין אם בידי משרד המשפטים – חייבת להיעשות בצורה מבוקרת.

אנחנו לא מקבלים מצב בו הממשלה ותאגידי ענק קובעים מה הציבור יראה ברשת  – ללא פיקוח. לכן ביקשנו לקבל את הפירוט של בקשות ההסרה עצמן. המשרד סירב. בימים אלה אנחנו עוברים לשלב הבא, ומגישים עתירה מנהלית בשביל לקבל את המידע החסר, בליווי עו"ד יהונתן קלינגר והקליניקה שהוא מוביל למאבק בתביעות השתקה.

בתשובתו הראשונית טען משרד המשפטים כי "מלכתחילה הסרת-התוכן מתבקשת על מנת למנוע את הפגיעה הנעוצה בפרסומו". אנחנו מסכימים שתוכן רגיש אכן לא אמור להיות מפורסם מחדש – ולכן בעתירה התחייבנו שלא נעשה זאת. טובת המדינה היא כמובן גם השיקול שלנו, ולכן אנחנו רק מבקשים לפקח ולוודא שלא מתקיימת סתימת פיות לא הכרחית.

עו"ד קלינגר מסביר: "העתירה שהגשנו חשובה במיוחד כי עד היום לא היתה ביקורת על הפרקליטות בתחום זה. אף אחד לא ידע כיצד מטופלות הבקשות, מה שיקול הדעת של הפרקליטות בהגשת בקשות אלה ואיך הן מטופלות על ידי פייסבוק וגוגל".

אבסורד הפיקוח הציבורי

ולסיום: זה אבסורד שאנחנו צריכים לגייס עו"ד ולשלם על העתירה (1977 ש"ח נכון להיום, בעבור אגרת פתיחת תיק) – רק בשביל להילחם על קבלת מידע כה בסיסי. אבל אנחנו עושים זאת כי זה חשוב, וכי זה תפקידנו בפיקוח על השלטון בעבורכם – הציבור הרחב.

מאמינים במה שאנחנו עושים? רוצים לחזק אותנו ולקבוע על מה נעבוד? הצטרפו אלינו בתמיכה קבועה, כל שקל עוזר.

כמה עולה לקנות אירוע סליחות בכותל? עניין אותנו אז שאלנו – גם אתם יכולים

הזכות לקניית אירוע הסליחות בכותל עולה 36 אלף דולר, שהם כ- 132 אלף ש"ח. אבל מה שאנחנו באמת רוצים להעביר פה זה כיצד גם אתם יכולים לשאול את הממשלה בעצמכם

המשך קריאה…