פוסטים

זה רשמי: המקורבים התעשרו על חשבון הפנסיות שלנו, הרגולטורים לא התערבו

ועדת החקירה פרסמה את מסקנותיה הסופיות – והן צריכות להטריד כל אזרח. 3000 מיליארד שקל – מהכספים שכולנו מחזיקים בבנק, בחברות הביטוח, בקרנות הפנסיה – מנוהלים בצורה חובבנית. יתרה מכך: הפיקוח על המוסדות הפיננסיים שלנו הוא רשת מלאה חורים. לשמחתנו, הוועדה אימצה את עמדות הארגונים החברתיים והמליצה לתת למפקחים סמכויות ומשאבים לסגירת החורים, אך במקביל להגביר את השקיפות והדיווח לציבור. האתגר הבא והקריטי: יישום ההמלצות.

| טור אורח: ברק גונן, ד"ר הראל פרימק |

ביוני 2017 נפגשו בעלי החוב של פישמן, ברובם בנקים, כדי להחליט אם להסכים להסדר חוב מצד פישמן, שחייב כ-4 מיליארד שקל שאין ביכולתו להחזיר.

שווה להתעכב על המשמעות של "הסדר חוב" במקרה של פישמן. הסדר חוב הוא הסכם שבו מוחקים חלק מהחוב בהסכמה, תוך הותרת בעל השליטה, במקרה זה פישמן, במקומו. נסיבות ההגעה להסדר חוב חשובות מאד- האם בעל השליטה ניהל את עסקיו בתבונה או לקח סיכונים בלתי סבירים? במקרה של פישמן, הניהול שלו כלל הימורים על שערי מטבע חוץ. הותרת פישמן כבעל שליטה בזמן שהפנסיות שלנו משלמות את מחיר חיבתו לסיכונים מופרזים הייתה התוצאה של הסדר החוב. אולם כדי שההסדר יתקבל, גם בעלי החוב צריכים להסכים לו. בעלי החוב העיקריים של פישמן היו הבנקים, שהזרימו מיליארדים לפישמן חובב ההימורים, מבלי לקחת ממנו בטחונות מספקים.

חרף חובו העצום, הבנקים אפשרו לפישמן להמשיך להתגורר בטירת ענק, להחזיק במטוסיו הפרטיים ולהוציא שכר עתק מהחברות בניהולו. אי אפשר שלא לתהות מדוע קיבל יחס כזה מיוחד מהבנקים. ייתכן שזה קשור לשליטתו בעיתון הכלכלי גלובס? כעת הבנקים היו אמורים להכריע אם לקבל הסדר החוב, שהציע החזר של 400 מליון שקל ומחיקה של 2.3 מליארד שקל, והם עמדו להכריע בעדו.

שורה של ארגונים אזרחיים (ישראל 2050, לובי 99 וצדק פיננסי) נזעקו להגן על האינטרס הציבורי וארגנו הפגנה ספונטנית מול פגישת הבנקאים להסדר החוב. הדבר הוביל לסיקור תקשורתי שעורר את העניין של הפיקוח על הבנקים – שהחליט לעצור את ההסדר. אירוע זה, בין השאר, הוא שהוביל חברי כנסת להרים את הכפפה. כך באה לעולם ועידת החקירה להלוואות לטייקונים.

ועדה היסטורית, יועצים שלא דופקים חשבון למועדון

לאחר פתיחת הדיונים בוועדה, חלפה כמעט שנה עד השקת הדיונים המקצועיים. הסיבה? הוועדה התקשתה לאתר יועצים כלכליים שאינם מועסקים כבר על ידי הבנקים. סיבה נוספת לעיכוב הייתה אי מסירת מסמכים ומידע מצד הבנקים והרוגלטורים השונים, במיוחד הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל, בטענה של "סודיות בנקאית".

לבסוף הצליחה הוועדה לשכור שלושה יועצים – פרופ' ניתאי ברגמן, ד"ר אשר בלס ועו"ד רמי תמם. לדעתנו, היועצים הוכיחו עצמם כמקצוענים שאינם שבויים בידי הבנקים ולא דופקים חשבון למועדון ההון.

המפקחת על הבנקים חדור בר

חברי הכנסת עבדו בשיתוף פעולה נדיר של ימין ושמאל, חקרו לעומק ובאופן מקצועי את התנהלות המערכת הפיננסית. החקירה התרחבה מהבנקים למערכת הפיננסית כולה – קרנות פנסיה וחברות ביטוח. נקראו להעיד בפני הוועדה ארבעת הרגולטורים הפיננסיים: המפקחת על הבנקים, המפקח על ההון הביטוח והפנסיה, הממונה על רשות התחרות (הגבלים עסקיים) והממונה על רשות ניירות ערך. את ההתנהלות המרשימה של הוועדה תיארנו בסיכום הביניים.

הוועדה מגלה: הכסף הציבורי מנוהל בצורה מרושלת, הפיקוח לא אפקטיבי

אנו ממליצים לכולם ולכולן לקרוא את פרק המבוא למסקנות הוועדה ולהבין כיצד נשמרים כספי הציבור במדינת ישראל ומדוע שינוי הוא קריטי (ניתן גם לצפות בפרסום מסקנות הוועדה). בפרק המבוא כתבה הוועדה דברים כל כך ברורים, שאין אלא להביא חלק מהציטוטים כדברם ולשונם:

  • "אין מדובר פה במקרה או שניים אלא בדפוס פעולה שיטתי – משך שנים הבנקים מוחלים ומגלחים מהחובות של טייקונים מאות מיליוני ש"ח: זה לא רק פישמן, ולא רק דנקנר, אלא גם זיסר, תשובה ורבים אחרים".
  • "מי שמשלם את המחיר של ארוחות החינם לטייקונים הוא הציבור הרחב. השיטה הזו, שנהגה משך שנים – שבה חובות של עסקים גדולים זוכים לדין מיוחד ואילו חובות של האדם הפשוט נגבים ממנו עד האגורה האחרונה עם ריביות עונשיות בהוצאה לפועל – מובילה לבעיה חברתית ראשונה במעלה, של סבסוד צולב ענקי שבו חלק אחד של העם מממן באמצעות הבנקים חלק אחר ומיוחס של מעט גבירים. לו הייתה תחרות אמיתית בין הבנקים הגדולים בישראל, היה בכך לרפא חלק מהכשל הקיים, אלא שהתחרות בתחום, לפי דוח ועדת שטרום, חלשה עד לא קיימת… קיים ואקום אכיפתי מהותי היוצר מצב שבו אין סנקציות ואין הרתעה מרשלנות חמורה בהקצאת אשראי, מתוך ידיעה כי הרגולטורים לא יענישו בחומרה".

  • "בכל הנוגע לשוק ההון – עליו נאמר באנו לחפש אתונות (בנקים) ומצאנו 'מלוכה'. הסתבר שהכשלים והבעיות הקיימים בשוק זה עולים לאין שיעור על אלה המתקיימים במערכת הבנקאית. היעדר פיקוח ואכיפה ולצד זה מחסור בסמכויות פיקוח וחקירה… מחסור ברגולציה אפקטיבית… שוק ההון, ששוויו מוערך ב-1.7 טריליון ש"ח, ושלדעת מומחים בתחום עתיד להגיע בשנים הקרובות עד כ-3 טריליון, חייב לעבור טלטלה משמעותית. אזרחי ישראל אינם מודעים לכך שכל משפחה מושקעת בשוק זה בכ-600,000 ש"ח, אם בקרנות הפנסיה ואם בהשקעות אחרות, ואיננו יכולים להשלים עם כך שכספים אלה ינוהלו בצורה רשלנית מבלי לתת לציבור המשקיעים דין וחשבון".

התנהלות הפיקוח על הבנקים למול התנהלות רשות ההון הביטוח והפנסיה

אמ;לק: למרות שהפיקוח על הפנסיות שלנו רופף יותר מאשר הפיקוח על הבנקים, דווקא הפיקוח על הבנקים קיבל את מירב הביקורת. למה? הדבר נובע מהתנהלות חכמה של רשות ההון, לעומת התנהלות בעייתית ציבורית של הפיקוח על הבנקים.

*

במהלך הדיונים אנשי הפיקוח על הבנקים דבקו בעמדה שהמערכת הבנקאית מפוקחת בצורה טובה וכי הכשלים תוקנו. לטענתם, הוועדה עוסקת בהיסטוריה לא רלוונטית. אמנם הפיקוח שהוא גוף ציבורי נזהר מלתקוף ישירות את הוועדה, אך הוא התנגד להקמת הוועדה מראשיתה.

במהלך הדיונים, המפקחת על הבנקים ד"ר חדוה בר נשאלה האם יש לגוף שבראשו היא עומדת רצון לקבל כלי עבודה נוספים לשם הגברת אפקטיביות הפיקוח. לדוגמה, כלי חקירה וענישה פליליים הנהוגים ברשות התחרות (רשות ההגבלים העסקיים לשעבר) וברשות ני"ע.

תשובת המפקחת: לא.

כלומר המפקחת סבורה שכלי הפיקוח הקיימים מספקים. להבנתנו, הדבר מעיד על כך שהמפקחת לא הפנימה את הבעייתיות הרבה של שימוש רק בכלי של דיאלוג עם הבנקים, תוך ויתור מראש על סמכויות שמסייעות לייצר הרתעה אפקטיבית. להבנתנו, הוועדה הבינה מכך שהמפקחת לא רוצה לקבל סמכויות שיכריחו אותה להתעמת עם הבנקים ולכן כינתה את המפקחת "רגולטור שבוי", כינוי שאין חריף ממנו.

לעומתה, המפקח על ההון ד"ר משה ברקת הודה שרשות ההון כלל לא בודקת שכספי הפנסיה שלנו לא נמסרים למקורבים בלי סיבה כלכלית. כל עוד העברת הכסף מתבצעת בהליך טכני תקין – הרשות לא מתערבת ולא בודקת. המפקח הסביר כי רשות ההון היא רשות צעירה, ושאין לה את כח האדם לבצע את הדברים.

התוצאה היא שבעוד הדו"ח הסופי מקדיש חלק ניכר לריסוק עמדת המפקחת על הבנקים ולהוכחה עד כמה הכשלים עמוקים, רשות ההון מקבלת יחס שונה לחלוטין.

פרק ההמלצות על רשות ההון נפתח בכך שהאחרונה תמסור לממשלה תכנית עם פירוט המשאבים הנדרשים לביצוע עבודה נאותה בשמירת כספי החסכונות של הציבור. עם זאת הוועדה אינה נקמנית כלפי הפיקוח על הבנקים – להיפך. הוועדה ממליצה לחזק את הפיקוח במחלקת חקירות חדשה והגדיל את סמכויות האכיפה שלו.

מדוע הוועדה קובעת כי הפיקוח על הבנקים אינו מרתיע את הבנקים?

הוועדה הגיעה למסקנה שהפיקוח על הבנקים משתמש יותר מדי באכיפה לא פורמלית – דרך בקשות ושיח, ללא סנקציות: "מדברי המפקחת עולה כי מאז שנת 2003 לא הטיל הפיקוח שום עיצום כספי אישי על נושא משרה בענייני מתן אשראי ללווים גדולים. גם לא הוטל עיצום כספי על תאגיד בנקאי בעניינים אלו" (עמוד 137 לדו"ח הוועדה).

חברי הוועדה עם הארגונים החברתיים

דוגמה קלאסית לפיקוח לא יעיל ניתן לראות במקרה של אליעזר פישמן. בשנת 2006, לפי עדותו של פישמן, הוא מסכם עם בנק הפועלים על "לוח סילוקין וירטואלי" – מונח מכובס ל"אחזיר את הכסף מתי שארצה". רק ב-2009 הפיקוח על הבנקים מתעורר ומעיר לבנק הפועלים שהדבר אינו מקובל עליו. בהתחלה בנק הפועלים בכלל לא משיב ורק לאחר פניה נוספת מצד הפיקוח, משיב בחוצפה שאין בהסכם "חריגה מכללים או מפרקטיקה בנקאית מקובלת". מה עושה הפיקוח? מתעורר רק בשנת 2014 וכותב נוהל שימנע הלוואות כאלה בעתיד. כמובן שאף בנקאי לא נושא באחריות אישית.

ריכוז המלצות הוועדה

ההמלצה העיקרית של הוועדה הינה לערוך שינוי עמוק באופן עבודת הפיקוח על הבנקים והפיקוח על הפנסיות על ידי מתן סמכויות ומשאבים הדרושים כדי לקיים פיקוח אפקטיבי. בנוסף, הוועדה ממליצה להגביר את השקיפות והבקרה הציבורית מתוך אמונה שאור השמש הוא הדבר היעיל ביותר לתיקון כשלים.

הכשל

התיקון הנדרש

הפיקוח על הבנקים אינו מפקח באופן אפקטיבי על הבנקים להקנות לפיקוח על הבנקים סמכויות אכיפה נרחבות, ולדאוג שהוא משתמש בהן
הפיקוח על הבנקים לא חושף את פעולותיו לאור השמש הציבורי הפיקוח יהיה נתון לביקורת של ועדה בכנסת שתיחשף לכל המידע הסודי. כשהפיקוח יזיז נושאי משרה מתפקידם, יקנוס בנקים או בנקאים, הוא יפרסם זאת לציבור
הפיקוח על הפנסיות הוא טכני ולא בודק שהכסף לא נמסר לחברים ומקורבים יוקם ברשות ההון אגף חדש שתפקידו לוודא שהפנסיות מושקעות כיאות.

המפקח על ההון יגיש לממשלה תכנית למשאבים הנדרשים

טיפול בניגודי עניינים ודלתות מסתובבות הוועדה המייעצת של הפיקוח על הבנקים לא תורכב מבנקאים. תוגדל תקופת הצינון במעבר בין גוף מפקח לגוף מפוקח
אין תיאום בין רשויות הפיקוח: רשות התחרות ורשות ניירות ערך משאירות בידי הפיקוח על הבנקים את כל מה שקשור לבנקים ונמנעות מהלתערב גם במקרים של כשלי שוק תהיה חובה מצד הרגולטורים להעביר מידע זה לזה, יהיה "שולחן עגול" של בכירי הרגולטורים בו יתאמו את הפעולות

תגובה לטענות המתנגדים לוועדה
  • סבר פלוצקר טען כי הפיקוח על הבנקים הוא שהצליח לשמור על יציבות הבנקים בזמן המשבר ב-2008 וראוי לשבח ולא לביקורת. טעות חמורה היא להכפיף את הפיקוח לפוליטיקאים.
  • תגובתנו: נכון, שהפיקוח ראוי לשבח על הצלחתו במניעת המשבר, אך האם זו סיבה לא לתקן כשלים אחרים שמתגלים? אחת הסיבות המרכזיות להצלחת הבנקים לא לקרוס במשבר היתה הרווחיות המטורפת שלהם, תוצאה של הריכוזיות וחוסר התחרות, ולא בגלל ניהול נפלא- הרי אובדן מיליארדים של הבנקים בהלוואות מפוקפקות היה הגורם להקמת הוועדה. הפיקוח על הבנקים לא מוכפף לפוליטיקאים, הוא נותר עצמאי ומחוזק. הפוליטיקאים שהם כזכור נציגי הציבור כן יקבלו מידע מפורט מה מבצע הפיקוח על הבנקים כדי שהציבור יוכל לדעת לבטח שהפיקוח מבצע מלאכתו נאמנה ומשתמש בסמכויות שלו.
  • הוועדה לא הוציאה מסקנות אישיות נגד בכירי הבנקים והסתפקה רק בביקורת על הרגולטורים.
  • תגובתנו: נכון, אך עד כמה שהיינו רוצים לראות מסקנות אישיות נגד הבנקאים יש לזכור שאין זה מתפקידה של הכנסת. התהליך הנכון בדמוקרטיה הוא שאנשי המקצוע יבצעו את הפיקוח והבקרה, לרבות הסנקציות האישיות אם יידרשו, ואילו הכנסת תפקח שהתהליך עצמו תקין. ישנה אמרה ביהדות- "לא העכבר גנב, החור גנב". מי שאשם במצב הוא הרגולטורים שהיו החור, ולא הבנקאים שהיו העכברים. לכן טוב עשתה הוועדה שהחליטה לתקן את החור.
  • רועי ברגמן טען כי כל הכשלים כבר תוקנו ולכן הוועדה עוסקת בהיסטוריה ולא במשהו רלוונטי.
  • תגובתנו: טענה זו נשמעת בעיקר מכיוון הפיקוח על הבנקים. דומה ששלוש הרשויות הפיקוחיות האחרות, במיוחד הפיקוח על ההון, דווקא מבינות שיש בעיה של חוסר משאבים ותשומת לב פיקוחית, שעלולים להוביל לכשלים. באשר לטענות הפיקוח על הבנקים – מה שעומד במרכז הביקורת אינו אם הכשלים שנחשפו לפני עשור תוקנו, אלא אופן עבודת הרגולציה, שבמקרה של הפיקוח הוא רך ונוטה לדיאלוג עם המפוקחים. הוועדה מאמינה שקנסות אישיים וחקירות פליליות הם כלים אפקטיביים שראוי שהפיקוח יאמץ.
  • הוועדה תטיל עודף רגולציה ובירוקרטיה על הגופים המפוקחים ותגרום לכך שלא ירצו להגיע לכאן משקיעים.
  • תגובתנו: הוועדה הראתה כי כספי הציבור חשופים כיום לתהליך שיטתי של הלוואות מפוקפקות שסופן לא אחת בתספורות. בשביל להוציא מיליארדים מהפנסיות או מהבנקים אין צורך לפרוץ לכספת הבנק או לקרן הפנסיה. ניתן להיכנס בדלת הקדמית לבוש חליפת עסקים ולקבל מיליארדים רק כי אתה "חבר". האם הרצון לסגור את הפרצה הוא רגולציה מוגזת? לא יותר מאשר הדרישה כי כסף ציבורי יהיה מוגן בכספת ובטוח מפני מתקפות סייבר. באשר למשקיעים שנרתעים להשקיע בישראל – מזה שנים רבות החברות הפיננסיות בישראל נותנות תשואה מעולה. אם יש משקיעים שהדבר שמרתיע אותם הוא שיהיה קשה יותר לעשות קומבינות מפוקפקות בכספו של הציבור- אדרבא, שלא ישקיעו את כספם בישראל.

איך ממשיכים מכאן?

יישום המלצות הוועדה עומד בראש העדיפויות של הארגונים החברתיים. אנו קוראים לכל המפלגות לדרוש להכניס את יישום מסקנות הוועדה להסכמים הקואליציוניים ולוודא כי יחוקקו חוקים מתאימים בהתאם להמלצות. מדובר בכספים שעוברים כיום מהכיס שלנו לכיסים הלא נכונים, נקודה. כולנו מפסידים כספים מההתנהלות המסואבת הזו.

אנו גם פונים לרגולטורים – זוהי הזדמנות היסטורית לחזק את יכולותיכם. הוועדה גיבשה המלצות המבוססות על הפרקטיקות הטובות ביותר מהרגולציה בעולם וזו הזדמנות אמיתית להפוך את מדינת ישראל למדינה עם הרגולציה האיכותית והמתקדמת בעולם.

לשמחתנו הרבה, שלושה חברי כנסת דומיננטיים בוועדה ממשיכים בכנסת הקרובה והולכים להיות שותפים בקואליציה – יואב קיש (הליכוד), בצלאל סמוטריץ' (איחוד מפלגות הימין) ורועי פולקמן (כולנו). סומכים עליכם שתובילו ליישום ההמלצות!

בפיקוח על הבנקים וברשות שוק ההון, ביטוח וחסכון שבמשרד האוצר החליטו שלא להגיב.

*

ברק גונן וד"ר הראל פרימק הם מתנדבים, יושבי ראש משותפים של עמותת צדק פיננסי. העמותה נלחמת לטובת יושר, תחרות ושקיפות במערכת הפיננסית. צדק פיננסי פעלה לקידום הרפורמה בבנקאות. חברי העמותה ליוו באופן צמוד את הדיונים של ועדת החקירה לכשלי הקצאת האשראי לטייקונים.

איך ימין-כלכלי יכול לתמוך בהתערבות הממשלה בשוק ההון

| אסף נתיב |

מאז שהתחלתי לעבוד כעיתונאי בשקוף, חברים מאתגרים אותי עם שאלות בעמדתי לגבי נושאים שעל סדר היום: גיוס חרדים, פיצול במפלגות, קיצוצי תקציב רוחביים ועוד. תכל'ס אני נהנה מזה – אבל מרגיש צורך לקרוא ולהבין לעומק לפני שאני מביע את דעתי.

אחד הנושאים שעלה לאחרונה לדיון הוא "ועדת פישמן", או בשמה המלא: ועדת החקירה הפרלמנטרית להתנהלות המערכת הפיננסית בהסדרי אשראי ללווים עסקיים גדולים (קליט!). חבריי, שיודעים שאני מאמין בשוק חופשי ותחרות, הופתעו מתמיכתי בוועדה. כיצד, תהו, איש שמגדיר עצמו "ימין כלכלי" יכול לתמוך בהתערבות שכזו?

אז הלכתי ללמוד יותר לעומק. הבנתי שבפרספקטיבה היסטורית, התהליכים שאיפשרו הקמתו של שוק הון ישראלי מתפקד – הם שורה של ועדות ציבוריות והתערבות ממשלתית מקצועית.

אז בואו נצא למסע קצר כדי שתבינו מדוע (לדעתי) הוועדה הזו היא אחד הדברים הכי טובים שכנסת ישראל עשתה בקדנציה האחרונה:

ועדת ברודט (1995)

כבר בשנת 1995 הוקמה ועדת ברודט, על רקע "הריכוזיות הגבוהה, היחסית והמוחלטת" שאפיינו את המשק הישראלי. באותן שנים כוח הבנקים היה עצום. לצד הפעילות הבנקאית שאנחנו מכירים היום, גם קרנות הנאמנות, קופות הגמל, אחזקות בתאגידים ריאליים ועוד – רוכזו בידי הבנקים. רוכזו בידי מעטים. התחרות? מהם והלאה.

המצב הזה בעצם הוביל לניגוד עניינים מובנה: אם בנק מחזיק בחברה גדולה, משתלם לו להעמיד לרשותה הון ולמנוע כניסת מתחרים.

הוועדה (כלומר ההתערבות הממשלתית) החליטה לטפל בעניין והמליצה שבנקים לא יוכלו לשלוט בתאגידים ריאליים (לדוגמא: חברות מזון, מפעלים). כמו כן, המליצה הוועדה להפחית באופן הדרגתי את אחזקות הבנקים בתאגידים מסוג זה, כך שעד שנת 1998 – לא יהיה בנק שיחזיק יותר מ-20% באף תאגיד ריאלי.

בדו"ח הוועדה מדהים בדיעבד לקרוא איך שמות הטייקונים השתנו – אך הפירמות נשארו זהות: "מומלץ שבנק הפועלים יחויב למכור את מלוא אחזקותיו באחד משני הקונצרנים הגדולים – 'כור' או 'כלל' […] וכי המכירה לא תהיה לאחד התאגידים הגדולים במשק […] IDB, החברה לישראל".

לסיכום: עד הוצאת התאגידים הגדולים מידי הבנקים, רוב המשק נשלט על-ידי מספר קטן של אנשים ושום מהלך כלכלי משמעותי לא יכול היה להתקיים בלעדיהם. לדוגמה: אם פלוני היה מעוניין להקים חברת גז בשנות ה- 90, סביר שהיה מתקשה לקבל אשראי. מדוע? כי מספר הגופים מהם היה יכול לקבל אשראי היה מצומצם ובעלי ניגוד אינטרסים: בנק הפועלים החזיק בתאגיד כלל, שהחזיק במקביל בחברת סופרגז.

חשוב להדגיש: אפשר להתווכח ברמה התיאורטית איך השוק היה מתפתח אילולא היו חוקים והגבלות מלכתחילה, אבל במציאות אי-אפשר לדעת. גם בשוק חופשי טהור חברות ענק עלולות לבלוע מתחרים ולהקים חסמי כניסה. בסוף, רווחת הציבור נפגעת אם התחרות נפגעת – בין אם בגלל התערבות ממשלתית ובין אם בגלל דחיקת תחרות על ידי גופים עסקיים.

ועדת בכר (2004)

הוועדה הבאה ששווה לציין היא ועדת בכר, שפרסמה את מסקנותיה בשנת 2004. מטרת הוועדה "להביא תוך שנים ספורות להפחתת הריכוזיות בשוק ההון ולצמצום ניגודי העניינים המובנים בפעילותם של המתווכים הפיננסיים. להערכתנו, מדובר בשלב ראשון בפתיחת שוק ההון לתחרות, שתתרום ליעילות בפעילות המשקית הריאלית".

הדבר המרכזי ביותר שעשתה הוועדה, להבנתי, הוא הוצאת קופות הגמל וקרנות הנאמנות מידי הבנקים. כלומר: אף שהוציאו משליטת הבנקים תאגידים ריאליים (מפעלים, חנויות וכו') – הם עדיין שלטו ברוב הכסף שמסתובב במשק. הפועלים, לאומי ודיסקונט שלטו בבנקאות, בקרנות הנאמנות ובקופות הגמל. הוועדה חייבה גם על הדרך את בנק הפועלים למכור את בנק אוצר החייל.

מתוך ועדת בכר, 2004

בנוסף, הוועדה הפרידה בין הרישיון לייעץ לגבי מוצרים פנסיונים ופיננסיים לבין הרישיון לשווק אותם. עד אותו רגע, אדם היה הולך לבנק ופוגש פקיד שמנסה למכור לו מניות או קרן נאמנות. בפועל, הפקיד התאמץ למכור מוצרים של הבנק שבו הוא עובד – באופן שעשוי להיטיב עם המעסיק שלו במקום עם הלקוח. "במקרים רבים העדיפו הבנקים את האינטרס שלהם על פני חובתם כלפי הלקוחות והרכוש שעליו הופקדו בנאמנות" (לשון הוועדה).

הוועדה המליצה שגופים בנקאים יצטרכו לבחור בין שיווק מוצרים פיננסיים לבין ייעוץ ללקוחות בתחומים הללו.

את הוועדה הזו מינה שר האוצר דאז בנימין נתניהו, ומגיע לו שאת הנקודה הזו נזכור לטובתו.

ועדת הריכוזיות (2012)

נמשיך עם ועדת הריכוזיות, שפרסמה המלצותיה ב- 2012 בעקבות המחאה החברתית הגדולה של קיץ 2011. הוועדה עסקה בכמה נושאים, בין היתר בבחינת מבנה האחזקה בין תאגידים ריאליים לפיננסיים – אותו נושא שעסקה בו ועדת ברודט כבר בשנת 1995. הפעם הדיון היה בנושא מורכב יותר: פירמידות. אדם אחד החזיק בחברה ציבורית אחת, שהחזיקה באחרת, שהחזיקה בחברה נוספת. באופן הזה, בעל שליטה בודד (טייקון לצורך העניין) יכול גם לשלוט בתאגיד פיננסי במקביל לתאגיד ריאלי, למרות השינויים שהוועדות הקודמות הכניסו (ראו לעיל).

המצב הזה הוביל לאותן הבעיות המוכרות: הקצאת מקורות אשראי לא יעילה, ניגודי עניינים (שימוש במידע פנים) ומניעת אשראי ממתחרים. הדבר הזה משפיע על כולנו – בין אם אנחנו יזמים ואנשי עסקים המתקשים להשיג אשראי ולהקים עסקים ובין אם אנו לקוחות קצה הסובלים מהיצע קטן ומחירים גבוהים.

מתוך מצגת של משרד האוצר, 2012

הוועדה המליצה על קיפולי הפרמידות העסקיות כדי למנוע מצבים של בעלות צולבת ומינוף מוגזם, תוך סיכון ציבור המשקיעים (שזה כולנו, דרך הפנסיות, קופות הגמל ובנקים). הפירמידות אכן פורקו – מלבד IDB שמצאה דרך לנצל פרצה בחוק הריכוזיות. אגב, באופן אישי, הייתי שמח אם המחוקקים היו מתקנים את הפרצה הזו.

בהקשר הזה חייבים להזכיר את עיתון דה מרקר ואת גיא רולניק שהובילו את הסיקור על הריכוזיות במשק הישראלי ונתנו רוח גבית לפוליטיקאים שניסו להילחם בה.

שר האוצר בזמן הגשת המלצות ועדת הריכוזיות היה יובל שטייניץ וחשוב שאת הנקודה הזו נזכור לטובתו.

מעבר לוועדות – מה המשמעות?

ההתערבות של הממשלה לא הגיעה מתוך גחמה של שר האוצר. בנק ישראל פרסם ב- 2003 דו"ח שהזהיר מהסיכון למשק הישראלי כולו בעקבות הריכוזיות בבנקים: "דומיננטיות זו, יחד עם שליטתן של שתי הקבוצות הבנקאיות הגדולות בפעילות הפיננסית, מגבירה את התלות ההדדית בין המק לבנקים, פוגמות בשכלול השווקים (תחרות, א"נ), ובכך פוגמת בעמידותה של המערכת הפיננסית".

המצב הזה לא רק מסוכן – הוא גם לא תחרותי. נשמעו טענות שישראל היא משק קטן, ולכן יש יתרון לבנקים גדולים. זה פשוט לא נכון – מחקרים הראו כי הגודל היעיל לבנק במשק הישראלי הוא כזה ששולט בכ- 10% מהשוק. על-פי הממצאים הללו, "מערכת הבנקאות בישראל רחוקה ממבנה אופטימלי שיוביל למיצוי מלא של תועלת הצרכנים בתנאי תחרות חופשית" (דו"ח הצוות הבין משרדי לעניין שליטת הבנקים בקופות הגמל).

כוח השוק של הבנקים מעוות את חלוקת המקורות (אשראי, כסף) במשק – ופוגעות בכולנו. כדי שיותר אנשים יוכלו ליזום, להקים עסקים, לקבל אשראי זול – צריך לדאוג שבמערכת הפיננסית תהיה תחרות וגם לוודא שאין ניגודי עניינים בין הגורמים שנותנים את האשראי – לבין אלה שמבקשים אותו.

אגב, נתניהו – בעל האידיאולוגיה הכלכלית-ימנית מובהקת, הוא שמינה את ועדת בכר. עם סיום המלצות הוועדה, הגענו למצב שבו "רק" עשרות בודדות של אנשים שולטים בכסף הקיים במשק, במקום קבוצה מצומצמת הרבה יותר קודם לכן.

סיכום ומסקנות אישיות

סדרת ההתערבויות של המדינה לאורך השנים הן ששיפרו וחיזקו את המשק בישראל – לכיוון שוק חופשי. לטעמי, עדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה – אבל החשוב הוא להמשיך בפתיחת השווקים לתחרות – ואם נדרשת התערבות ממשלתית לשם השגת היעד הזה – אז דיינו.

חשוב להדגיש: במקרים אחרים התערבות המדינה מובילה ליותר נזק מתועלת. לכן, חשוב לבחון כל מקרה לגופו – את מטרות ההתערבות, האמצעים וכמובן את התוצאות. באופן אישי, אני סבור שיש מקום לעוד התערבות בשוק ההון הישראלי (בצורה ממוקדת).

בוועדת פישמן לקחו חלק חברי כנסת מכל המפלגות – מבצלאל סמוטריץ' ועד דב חנין. הוועדה הביאה את בכירי הבנקאים ושאלו אותם שאלות קשות.

מנכ"לי הבנקים בחרו לשתוק מטעמי סודיות בנקאית כאשר הם אומרים. את ההסבר המחודד ביותר על כמה הטיעון הזה אינו הגיוני מצאתי בטור הדעה שפרסמו אצלנו ברק גונן וד"ר הראל פרימק:

"שמירה על סודיות בנקאית היא מאבני היסוד של הבנקים. אף אחד לא מצפה שחשבונות הבנק שלו יהיו חשופים לעיני כל אזרח סקרן. חברי הכנסת שלנו אינם סתם אזרחים סקרנים, והלקוחות בהם הם מתעניינים אינם אזרחים אקראיים מן המניין. פישמן הבריח מאות מיליוני שקלים לחו"ל, דנקנר יושב בכלא על הרצת מניות ולבייב נחקר על הברחת יהלומים והונאת רשות המיסים. כל אלה הם אנשים שבאופן שיטתי ניהלו מערכת שהוציאה כסף מאזרחי המדינה והעבירה אותו לידיהם. נשאלת השאלה: האם הזכות שלהם לסודיות גוברת על האינטרס הציבורי לחשוף את הקשר המושחת בינם לבין המערכת הפיננסית שלנו?"

ולכן, למרות ש "ועדת פישמן" היא מטעם הכנסת ואיננה ועדה מקצועית – רצונם של נציגי הציבור לעסוק בנושא ולהביאו לסדר היום הציבורי הוא דבר מבורך, שמקדם את השיח בנושא המורכב והחשוב הזה.

מה אתם חושבים?