פוסטים

כאוס והנחיות מבולבלות בשירותי הדת בעת משבר הקורונה מסכנים את כולנו

מאז פרוץ נגיף הקורונה חוסר הבהירות בהנחיות הגורמים הממשלתיים הרלוונטיים בקשר להגעה למקוואות ובתי כנסת מסכנת את הציבור. על אף שכ-29% מהנדבקים בקורונה נחשפו לנגיף בבתי כנסת, רק הלילה הממשלה הוציאה הוראות ברורות, אך חלקיות: בתי הכנסת ייסגרו, אך תותר תפילה במניין בשטח פתוח והמקוואות יישארו פתוחים. שאלות רבות נותרו פתוחות, אך הכרוניקה של השבועות האחרונים מעידה על בעיה חמורה בקבלת ההחלטות

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| תני פרנק, נאמני תורה ועבודה |

אנחנו בימים של משבר בינלאומי ולאומי. ההנחיות של משרד הבריאות מדברות על ריחוק חברתי, הקפדה על איסור התקהלות והימנעות ביציאה מהבית. זה אתגר לקובעי המדיניות: היכן ומתי ניתן לאפשר יציאה, מה גודל הקבוצה המותרת ולאיזה צורך? אלא שהמשבר הביא עמו משבר נוסף – הצורך בקבלת החלטות לגבי סגירתם של מוסדות דת שונים, והוא בהחלט חשף חלק מבעיות העומק של שירותי הדת בישראל.

מוסדות הדת הנפוצים ביותר הם בתי הכנסת והמקוואות, אך יש הבדל גדול ביניהם מבחינת קביעת המדיניות. בתי הכנסת אמנם נהנים מהקצאת קרקע ומבני ציבור אך מנוהלים באופן פרטי לחלוטין, ללא רגולציה מלמעלה. כל בית כנסת והרב או הגבאי שלו. לעומת זאת, המקוואות בישראל מנוהלים באופן ציבורי לגמרי (להוציא מספר חריגים קטן). הרשויות המקומיות מקצות להן שטח ובונות אותן בסיוע המשרד לשירותי דת. המועצות הדתיות המקומיות אמונות על תפעולם והעסקת הבלניות.

למרות זאת, לא התקבלו החלטות אחידות לגבי המקוואות ובתי הכנסת עד יום שלישי בלילה (24/03/20), אך גם הן חלקיות. מפרוץ המשבר ועד אמש, הגורמים הממשלתיים האחראיים – הרבנות הראשית והמשרד לשירותי דת – לא סיפקו הנחיה ברורה מלבד, "יש להישמע להנחיות משרד הבריאות". אלא שההנחיות לא ברורות, בלשון המעטה. הסכנה לציבור – ברורה. לפי נתונים עדכניים, כ-29% מהנדבקים בקורונה נחשפו לנגיף בבתי כנסת.

המקוואות – היעדר הנחיות וחוסר בהירות

לפני כשבוע יצאו הרבנים הראשיים וחברי מועצת הרבנות הראשית במכתב משותף המתנגד לעמדה הלכתית שפרסם הרב חיים אמסלם, בה הוא מציע אפשרות של טבילה באמבטיה בתנאים מסוימים כתחליף לביקור במקווה. במכתב הם טוענים שאפשר להמשיך לטבול במקוואות הנשים ללא פירוט או הנחיה נוספת, ושבעיקר יש להתנגד לעמדתו של הרב אמסלם. מה לגבי הנחיות לטובלות? האם להגיע בתיאום מראש או להתקשר לפני כן? האם ניתן לטבול ללא נוכחות הבלנית? 

המשרד לשירותי דת פרסם יום לאחר מכן הנחיה לקונית הקובעת כי יש לאפשר עד 10 אנשים באזור ההמתנה ורק אדם אחד בבור הטבילה, כל זה בכפוף לשמירה על מרחק של שני מטרים בין הטובלות. האם הגיוני להשאיר מקוואות טהרה פתוחים ללא מגבלות נוספות כשבריכות שחייה ומקומות נוספים נסגרו לחלוטין בצו בריאות העם? האם לאחר שאשה שנדבקה בוירוס טבלה במקווה באפרת לא כדאי לבחון את ההנחיות מחדש? אין מי שינפק הסברים או הנחיות מפורטות יותר.

המצב בבתי הכנסת – מבולבל עוד יותר

כאמור, בתי הכנסת פועלים באופן פרטי, אך בעת משבר לאומי, הגבאים ורבני הקהילות מבקשים המלצות מגורמים הלכתיים בכירים. בפועל, רבנים מקומיים שונים קיבלו החלטות מגוונות. יש בתי כנסת שנסגרו עד הודעה חדשה, חלקם עשו זאת לראשונה מזה עשרות שנים. ואילו במקומות אחרים, כמו בפתח-תקווה, רב העיר הוציא הנחיה לקראת השבת האחרונה להמשיך ולהתפלל ברישום מראש במניינים שלא יעלו על 15 מתפללים, מה שלכאורה מנוגד להנחיות משרד הבריאות.

משרד הבריאות בעצמו הוציא המלצה למתפללים לא להגיע לבתי הכנסת, אך הרבנים הראשיים הוציאו ביום חמישי האחרון הנחיות סותרות. כל אחד שלף המלצה נפרדת, הפעם ללא חתימה של חברי מועצת הרבנות הראשית. הרב יצחק יוסף ביקש למשל להשאיר את בתי הכנסת פתוחים למניינים של עשרה מתפללים בלבד, בריחוק המתאים. הרב דוד לאו טען שניתן וחשוב להתפלל בבתי הכנסת בהתאם למגבלות הקיימות, אך הבהיר שהחובה להתנהל בהתאם לדרישות וההנחיות שהוציא משרד הבריאות, שכזכור המליץ למתפללים להתפלל בביתם.

ההוראות המבולבלות בנוגע לתפילה

כאילו שאי האחידות הזו לא הספיקה, הגיע מסמך של המשטרה שפורסם ביום ראשון, בו נכתב כי יש לאפשר תפילה של עד עשרים מתפללים, מה שמנוגד אף הוא לצו בריאות העם ולא ברורה ההחרגה.

הסאגה הגיעה לשיא כאשר ביום שלישי הוציאו ברבנות הראשית קריאה לקביעת תענית ציבור למען מאבק במחלה. רק שבקריאתם הם מציינים שעל כל רבני הערים והקהילות בארץ ובעולם לקיים תפילות בבתי הכנסת עצמם, לרבות קיום מניינים נוספים בעזרת נשים ובחדרים סמוכים, במגבלה של עד עשרה אנשים ובריחוק של שני מטר. למעשה, הרבנים הראשיים חותמים בזה על קיום של התקהלויות שיכולות להגיע לשלושים וארבעים איש במתחם אחד, זאת בזמן הממשלה דנה בהגבלות נוספות וכאשר מתברר כי בתי הכנסת אחראיים לכרבע ממקרי ההדבקה בארץ עד כה (נכון ל-22/3/20).

המשותף לכל אלה הוא שהגורמים הממשלתיים האמונים על שירותי הדת בישראל נמצאים בעצמם בכאוס. ההנחיות שיוצאות אינן אחידות, ולעתים חסרות פרטים רבים. הדבר מוביל גורמים מקומיים לקחת יוזמה ולעיתים לקבל החלטות שרירותיות, שלא תמיד עולות בקנה אחד עם הנחיות משרד הבריאות. מספיק לבדוק את מסלולי החשיפה של חולים רבים שעוברים בבתי כנסת שונים, ולהבין שמוסדות דת בישראל הם מקומות משמעותיים שיש לבחון מחדש את הצורך בהגעה אליהם בעת כזו. 

מנכ"ל המשרד לשירותי דת עו"ד עודד פלוס (מתוך אתר המשרד)

בהנחיות החדשות שיצאו הלילה ניכר שהממשלה והרבנות החלו להפנים את הבעיה. בתי הכנסת צפויים להיסגר אך תותר תפילה במניין בשטח פתוח ומקוואות הנשים ימשיכו להיות פתוחים. האמת? מעט מדי ומאוחר מדי. סכנת ההדבקה במקומות אלה, שכאמור התרחשו בהם מעל לרבע ממקרי ההדבקה המוכרים בישראל, ברורה ומוחשית לכולנו. אין להקל ראש באף שיקול, דתי ובריאותי.

שאלות רבות נותרו עדיין פתוחות: כיצד למנוע התקהלות במקווה? כיצד יש לחטא את המים והמשטחים במקום? מה ההנחיות בקשר להוצאת ספר תורה בתפילה? מנכ"ל המשרד לשירותי דת עו"ד עודד פלוס צריך להוציא עוד היום הנחיות מסודרות ואחידות המתואמות עם ההוראות החדשות ומפיגים את הערפל בקשר לשאלות שנותרו פתוחות. לטובת ציבור הבכלל, וציבור שומרי המסורת בפרט.

מהמשרד לשירותי דת נמסר בתגובה:

מפרוץ משבר הקורונה המשרד לשירותי דת מוציא הנחיות ברורות. הם פורסמו לציבור בכלי התקשורת. ההנחיות נגזרות בהתאם להנחיות משרד הבריאות ובתיאום מלא עם משרד הבריאות.
אנו מעדכנים בכל יום את ההנחיות שלנו בהתאם להוראות משרד הבריאות. ניתן להיכנס לאתר המשרד, לדף הפייסבוק והטוויטר ולראות את ההנחיות של המשרד לשירותי דת. השינויים שנעשים הם נגזרת לשינויים אותם עורך משרד הבריאות מעת לעת.
בסוגיית מקוואות הנשים; חשוב לציין, אנו פועלים לפי תנאים מחמירים ביותר ובעת כתיבת התגובה יושבים אנשי המשרד לשירותי דת ומשרד הבריאות לצורך כתיבת נהלים חדשים בסוגיית מקוואות הנשים.
צר לנו שיש אנשים היושבים על הטריבונה ומחלקים שלל עצות ורעיונות המנותקים מן המציאות. בניגוד גמור לנכתב במאמר של פרנק המשרד פועל ליישם את ההנחיות במערך שירותי הדת. כאשר בריאות הציבור היא ערך עליון.

*

הכותב הוא תני פרנק, ראש תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה.

כמה אנחנו משלמים על הכשרות בישראל?

רב העיר משפיע על החיים של כולנו באמצעות מערך הכשרות המקומי – ולכן צריך לעניין כל אזרח ואזרחית במדינה. עלות הפעלת המערך כנראה תשכנע גם אתכם שזה קריטי: כ- 600 מיליון שקל בשנה

| טור אורח: תני פרנק, נאמני תורה ועבודה |

בטורים הקודמים כתבתי על תפקודם והתנהלותם של רבני הערים בישראל. הפעם אנסה להמחיש באלו סמכויות רשמיות נושא רב העיר ואיך הוא בעצם משפיע על החיים של כולנו. זה קורה בעיקר באמצעות מערך הכשרות עליו הוא חולש.

מקובל לחשוב על הרבנות בכלל, ועל הכשרות בפרט, כמונופול ממשלתי ריכוזי. אך לא כך המצב – למעשה מדובר במונופול מקומי. ליתר דיוק, כ- 130 מונופולים מקומיים שנמצאים באחריות המועצות הדתיות ובשליטת הרב המקומי.

בהתאם לחוק איסור הונאה בכשרות, מי שמוסמך לתת תעודות הכשר בישראל הם רק הרבנים המקומיים במקום כהונתם. במקרים בהם אין רב מקומי – מועצת הרבנות הראשית יכולה למנות ממלא מקום לתפקיד זה.

רבני הערים אחראיים לחתימה על כל תעודות הכשרות בעירם, בין אם מדובר בתעודת כשרות למקומות בילוי (בית קפה, מסעדה, מלון) או בית עסק (בית מטבחיים, מפעל לייצור מזון). כך נוצרים לעיתים מצבים אבסורדיים, בהם ברשות קטנה ישנם מפעלים גדולים או הרבה בתי מלון – ורבני הערים המסויימים מקבלים אחריות אדירה על מערכת כשרות ענפה, ללא קשר לניסיון של הרב או לאיתנות הכלכלית של המועצה הדתית.

זאת הסיבה, לדוגמא, שרבני העיר אילת נחשבים משמעותיים כל-כך: הם אחראים על כל מערכת הכשרות במלונות בעיר התיירות המרכזית של ישראל. לשם המחשה, אגרת הכשרות למלון (תעודה בלבד) עם למעלה מ- 250 חדרים היא 12,295 שקל בשנה.

עלויות מונופול הכשרות

כדי להבין עד כמה מערכת הכשרות משפיעה על יוקר המחיה, צריך קודם להבין את עלויות מונופול הכשרות: המדינה, באמצעות המועצות הדתיות, גובה אגרה שנתית בעבור השגחה על כשרות. סכום זה מגיע בנוסף לתשלום הקבוע שמשלם בעל העסק למשגיח הכשרות. לפי דו"ח של עו"ד עמיחי פילבר מפורום קהלת, סך ההכנסות של המועצות הדתיות מאגרות בנושא הכשרות עמדו על כ- 49 מיליון שקל בשנת 2015 לבדה.

בנוסף, העובדה שכיום לא ניתן לכתוב את המילה "כשר" בבתי עסק ללא הכשר של הרבנות, מביאה לכך שעסקים שמחפשים כשרות מחמירה יותר משתמשים בשירותיהם של גופי כשרות פרטיים (בד"צים) – בנוסף לתעודת הכשרות של הרבנות. המשמעות: תשלום כפול – גם לרבנות וגם לבד"ץ. סך עלויות מונופול הכשרות הוערכו בדו"ח של משרד האוצר בכ- 600 מיליון שקל בשנה.

מקרה מייצג של הבעייתיות במונופול הכשרות בא לידי ביטוי בסכסוך שהתגלע בראשון לציון בשנת 2014, בין רב העיר לבין מפקח כשרות מקומי. אותו מפקח זומן להעיד במשטרה במסגרת חקירה פלילית שהתנהלה נגד הרב. בעקבות כך, לפי הפרסומים, הרב "סימן" את המפקח והחליט לנקום בו –  על חשבון הציבור – בכך שלא הסכים לחתום על תעודות כשרות לעסקים שבאחריות המפקח.

כך נותרו עשרות עסקים ללא תעודות כשרות וללא אפשרות מעשית אחרת – שהרי אין אפשרות לקבל שירותי השגחה שלא מהרבנות המקומית. באותה תקופה גם לא הייתה קיימת האלטרנטיבה של "כשרות צהר".

לדעתי האישית, מקרים כאלה מוכיחים כי יש לבחון מחדש את תפקיד רב העיר: ראשית, יש לקצוב את כהונתם של רבני הערים – כך שרבנים שאינם מתפקדים ומנותקים מהציבור לא ייבחרו שוב. שנית, יש לשקול את הפיכת רב העיר לדמות ייצוגית ללא סמכויות ביצוע (דוגמת חתימה על תעודות כשרות) – ולהותיר אחריות זו בידי המועצה הדתית.

*

הכותב הוא תני פרנק, ראש תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה.

לטורים הקודמים של תני: