פוסטים

אחת ולתמיד – כל הסוגיות שהופכות את היועץ המשפטי לממשלה למשרה המסובכת ביותר בישראל

ייצוג שרים אותם את עלולה לשלוח למשפט. מלחמה יומיומית עם האנשים שמינו אותך. שמירה על מקצועיות במרכז העצבים הפוליטי. אין משרה מסובכת יותר בישראל מזו של היועץ המשפטי לממשלה, ומעטים התפקידים בשירות המדינה הנהנים מכוח כה רב. ועדיין, מניפת הסמכויות והמורכבות בתפקיד כנראה לא ידועות למרבית הציבור. החלטנו לעשות סדר – מה תפקיד היועמ"ש, ומדוע הוא מעורר ויכוח ציבורי סוער כבר שנים?

| אסף נתיב |

"מנדלבליט הטייח", כינו את היועץ המשפטי לממשלה בהפגנות פתח תקווה. "מנדלבליט אדם ישר, מקצועי ואמין", טוענת שרת המשפטים לשעבר איילת שקד. "תופרים תיקים לנתניהו", טוען יו"ר הקואליציה דודי אמסלם. את היועץ המשפטי לממשלה תוקפים מכל הכיוונים, אז החלטנו אחת ולתמיד לעשות סדר. כאן תוכלו לקרוא בדיוק מה תפקידו, אילו סוגיות מייצרות מתח בין סמכויותיו ונציג את ההצעה לשינוי בתפקיד היועמ"ש – על יתרונותיה, חסרונותיה והחששות ממנה.

תפקיד היועץ המשפטי לממשלה (יועמ"ש) במדינת ישראל הוא מורכב במיוחד, כאשר היועץ פועל תחת ארבעה כובעים במקביל: 

  1. ראש התביעה הכללית: אחראי על כלל רשויות התביעה, ביניהן – המחלקה לחקירות שוטרים, מחלקת החקירות של הרשות לניירות ערך, פרקליטויות המחוז השונות ועוד. כראש התביעה הכללית, היועמ"ש הוא הגורם היחיד אשר מוסמך, בין היתר, לאשר העמדה לדין של ראש ממשלה והסרת חסינות מחברי כנסת.
  2. ייצוג המדינה מול בתי המשפט: לרבות ייצוג המדינה בעניינים אזרחיים, מנהליים, כלכליים ובינלאומיים, ואף בבית הדין לעבודה. בישראל, חל איסור על מוסדות המדינה להסתייע בייעוץ משפטי חיצוני ללא אישור היועמ"ש, והוא גם הגוף אשר מכריע בחילוקי דעות בין גורמי הממשלה השונים על מנת להבטיח שהמדינה תדבר בקול אחיד.
  3. ייעוץ משפטי לממשלה ולגופים ציבוריים: המלצתו לגופים הללו מחייבת (אלא אם בית המשפט פסק אחרת). תחת כובע זה, היועמ"ש גם מנחה את מחלקת החקיקה במשרד המשפטים בהכנת הצעות חוק ובפיקוח על תקנות משרדי הממשלה.
  4. ייצוג האינטרס הציבורי: בנושאים בעלי עניין ציבורי הנדונים בבית המשפט (דוגמת סכסוכים בין קופות גמל למבוטחים או סכסוכים פנים-משפחתיים), גם כאשר המדינה אינה צד בעניין.

בוודאי כבר התחלתם להבין את הסיבה לפולמוס סביב מערך הייעוץ המשפטי לממשלה: לא פשוט לאדם אחד להיות במקביל אמון על ייעוץ וייצוג הממשלה בבית המשפט וגם לשמש ראש התביעה הכללית ומייצג האינטרס הציבורי. בשבועות האחרונים צללתי לעומקו של הנושא כדי לנסות להבינו בצורה מקיפה – והנה לפניכם סקירה של הבעיות והקשיים המרכזיים במבנה התפקיד של היועמ"ש, ובחינה של הסוגיה המשמעותית של פיצול התפקיד.

תוכן עניינים

סוגיות

סוגיית ניגוד העניינים

אמ;לק: האם זה סביר שהיועמ"ש, שעובד באופן יומיומי וצמוד עם רה"מ ומייעץ לו, יהיה גם הגורם אשר יחליט האם להגיש נגדו כתב אישום?

כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין באשר ליחסי עורך הדין והלקוח, קובעים, בין היתר, שני כללים בסיסיים: חובת הנאמנות וחובת הסודיות ("חיסיון עורך דין-לקוח", כפי שהוא מוכר לנו בעיקר מסדרות טלוויזיה). החוק מכיר בכך שעל מנת להבטיח ייצוג מיטבי מצד עורך דינו, חייב הלקוח לתת בו אמון מלא ולחשוף בפניו את כל המידע שברשותו, בלי לחשוש שהמידע ידלוף או ישמש לרעתו. נכון להיום, כללי האתיקה הבסיסיים הללו אינם חלים על ממשלת ישראל, מפני שהיועץ המשפטי לממשלה הוא גם עורך הדין שלה, שזכאי לסרב לייצג אותה בבית המשפט, ובמקרים מסוימים גם החוקר והתובע (בכובעו כראש התביעה). 

דוגמא טרייה לניגוד העניינים המובנה בתפקיד היועמ"ש ראינו לאחרונה, כאשר שעות ספורות לאחר ההודעה על פתיחת חקירה פלילית נגד סגן השר ליצמן באישור היועמ"ש מנדלבליט, צייץ העיתונאי החרדי ישראל כהן תמונה מפגישה בעניין הגבלת הכנסת חמץ לבתי חולים, בהשתתפות סגן השר ליצמן והיועמ"ש עצמו. 

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט וסגן השר ליצמן

תארו לכם מצב בו ראש ממשלה מתייעץ עם היועמ"ש על המדיניות של הממשלה בעזה, בידיעה שלאותו אדם הסמכות להגיש נגדו כתב אישום. זהו מצב בעייתי שיוצר מתיחויות וחוסר אמון – הן עבור ראש הממשלה, והן עבור היועץ המשפטי לממשלה, שנכנס למצב בלתי נסבל של ניגוד עניינים. 

ניתן לראות את הנעשה בתיק 4000 (פרשת בזק-וואלה) כדוגמא: היועץ המשפטי לממשלה, האמור לייצג את הממשלה בכובעו כיועץ יחד עם באי כוחו (היועץ המשפטי של משרד התקשורת) – אמור להחליט במסגרת תפקידו הנוסף כראש התביעה הכללית על כתב אישום נגד נתניהו. איסוף הראיות, מתבצע בין היתר על ידי איסוף התכתבויות ונתונים עם היועץ המשפטי של משרד התקשורת – הכפוף בפועל גם לראש התביעה הכללית.

גם אם נתעלם מהסערה הנוכחית סביב מנדלבליט ותיקי נתניהו, כדאי לחשוב בהקשר זה על הנושא באופן כללי: האם זה סביר שיועמ"ש, אשר עובד באופן יומיומי וצמוד עם רה"מ ומייעץ לו, יהיה גם הגורם אשר יחליט האם להגיש כתב אישום נגדו?

סוגיית הייצוג

אמ;לק: אם היועמ"ש מסרב לייצג את עמדת הממשלה בבג"ץ, היא נתקעת ללא ייעוץ משפטי.

היועמ"ש הוא הגורם הבלעדי המוסמך לייצג את המדינה בפני בג"ץ. כיצד, אם כן, הוא אמור לנהוג במקרים של מחלוקת בינו לבין הממשלה והעומד בראשה? האם על היועמ"ש לייצג את הממשלה כאילו הייתה לקוח פרטי, או שמא עליו למלא תחילה את חובתו כמגן האינטרס הציבורי ובמקרים מסוימים אף כראש התביעה הכללית? 

שאלה מהותית זו עלתה הפרק ב-1993 ב"פרשת פנחסי" (הרחבה בקופסה), בה עלתה לבג"ץ שאלת הישארותו בתפקיד של סגן שר הנאשם בפלילים. חילוקי דעות חריפים נוצרו בנושא בין ראש הממשלה והיועמ"ש, שסרב לייצג את עמדת רה"מ בבג"ץ – כך שהממשלה נותרה ללא ייצוג משפטי.

בפסק דין פנחסי, קבע השופט אהרון ברק כי במקרים של אי הסכמה בין היועמ"ש לבין הממשלה או ראש הממשלה, דעתו של היועמ"ש היא הקובעת ועל הממשלה לאמץ אותה כעמדתה הרשמית: "אמת, עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה שונה הייתה מעמדתו של ראש הממשלה" כתב השופט ברק בפסק הדין, "הם ביקשו לשכנע זה את זה, אך הדבר לא עלה בידם. במצב דברים זה, על היועץ המשפטי לממשלה לייצג לפנינו את ראש הממשלה על פי תפיסתו המשפטית של היועץ המשפטי לממשלה. הטעם העומד ביסוד גישה זו נעוץ בהשקפה, כי היועץ המשפטי לממשלה הוא הפרשן המוסמך של הדין כלפי הרשות המבצעת".

הרחבה על פרשת פנחסי

היועמ"ש דאז, יוסף חריש, פנה לכנסת בבקשה להסיר את חסינותו של סגן שר הדתות רפאל פנחסי (ש"ס), בעקבות כתב אישום שהוגש נגדו. הכנסת נעתרה לבקשה אך סגן השר פנחסי עתר בתגובה לבג"ץ והביא לביטולה. 

היועמ"ש חריש חזר על בקשתו, אך הפעם סירבה הכנסת להסרת חסינות סגן השר. בהמשך הוגשה עתירה נוספת לבג"ץ בטענה שעל ראש הממשלה לפטר סגן שר שהוגש נגדו כתב אישום, כדי להימנע מיצירת "הסדר שלילי". בג"ץ השיב כי לאור העבירות המיוחסות לפנחסי (לא נחשד שלקח כסף לכיסו), החלטת הכנסת שלא להסיר את חסינותו ועיקרון חזקת החפות  – הוא מקבל את שיקול דעתו של ראש הממשלה יצחק רבין להשאירו בתפקיד. ועם זאת, בג"ץ המשיך וטען כי בהחלטת רה"מ לא ניתן משקל מספק לפגיעה באמון הציבור במערכות השלטון, ולכן קיבל את העתירות להסרת החסינות וקבע כי ראש הממשלה מחויב להעביר את פנחסי מתפקידו. 

דוגמה נוספת ניתן למצוא בהחלטתו של היועמ"ש שלא לייצג את השר אקוניס מול בג"ץ. שר המדע אקוניס, החליט בשנת 2018 שלא לאשר את מינויה של פרופ' יעל אמיתי לנגידה במועצת הנגידים של קרן גרמניה-ישראל למחקר ולפיתוח מדעי מפני שהיא חתמה בשנת 2005 על עצומה התומכת בסטודנטים ומרצים שסירבו לשרת בשטחים. נציג המדינה, שבדרך כלל תומך בעמדת השר, הודיע לבית המשפט העליון שהחלטת השר לא סבירה ושאינה ראויה לייצוג. באופן אישי, אני חושב שהחלטת השר היא לא תקינה בעליל, אך האם עמדתו לא זכאית להגנה משפטית על ידי עורך דין?

הבעייתיות ברורה: במגזר הפרטי לא היינו מוכנים לכפות ייצוג משפטי על לקוח שלא מעוניין בכך, אבל במגזר הציבורי הופך העניין למסובך יותר נוכח הסכנה הפוטנציאלית לפגיעה בשלטון החוק. הצבת מכשולים בפני הדרג הפוליטי לשם מניעת עבירה על החוק היא הכרחית. לשם כך זקוקה המדינה לתביעה כללית עצמאית וחזקה שתייצג כיאות את האינטרס הציבורי. 

הוויכוח הציבורי נוטה להתמקד, בצדק, בכוחו של היועמ"ש – אך יש לזכור כי היועץ הוא רק חלק ממערכת סבוכה של יחסים המתקיימים בין כלל מוסדות השלטון. על כן עלינו להוסיף לדיון גם את שאלת גבולות הכוח הרצויים לממשלה הנבחרת, ולקחת בחשבון את מגמת ההחלשות של הכנסת מול הממשלה, עליה היא אמורה לפקח.

סוגיית הייעוץ

אמ;לק: אזרח פרטי יכול להתייעץ עם עורך דין והחליפו אם אינו לטעמו – לממשלה יש רק גורם אחד לפנות אליו.

מה מידת עצמאותו של היועמ"ש ביחס למערכת המשפט, ומהם יחסי הגומלין וחלוקת הסמכויות בינו לבין משרד המשפטים? בשאלות הללו נדרשה להכריע ועדת אגרנט בשנת 1962. הרקע לדברים הייתה דרישה של ראש הממשלה בן גוריון ושר המשפטים דב יוסף להעמיד לדין עיתונאי בשם אליעזר לבנה. היועמ"ש סרב, בטענה כי אין בסיס עובדתי להעמדה לדין. בעקבות האירוע, מינתה הממשלה ועדת משפטנים בלתי תלויה, בראשות שופט בית המשפט העליון שמעון אגרנט, שתכריע בעניין. 

השופט שמעון אגרנט

הוועדה הכריעה לטובת עמדת היועמ"ש, ועל הדרך עיגנה את עצמאותו מתוקף תפקידו כראש התביעה הכללית. עוד נקבע כי החלטת היועמ"ש בנוגע להעמדה לדין היא בלתי תלויה ומנותקת לחלוטין מהרשות המבצעת (הממשלה), מפני שזו חשופה להטיות פוליטיות. 

ועדת אגרנט כתבה: "הסדר הטוב במדינה מחייב כי בדרך כלל תתייחס הממשלה לחוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה כמשקפת את החוק הקיים, כל עוד לא פסק בית המשפט אחרת". בכך הניחה את התשתית למעמד המחייב הקיים לחוות דעתו המשפטית של היועמ"ש. הוועדה אמנם נתנה לממשלה אפשרות לפעול בניגוד לעמדת היועמ"ש כאשר הדבר הכרחי ("על אף האמור לעיל רשאית הממשלה, להחליט כיצד עליה לפעול במקרה מסוים לפי שיקול דעתה שלה"), אך במהלך השנים אימץ בג"ץ את הפרשנות הגורסת כי אין לממשלה סמכות לפעול בניגוד לשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, אלא אם נפסק אחרת בבית המשפט. 

כאמור, לממשלה בישראל יש כוח עצום ולכן ישנו צורך במערכת איזונים ובלמים ראויה, שתבטיח כי ביצוע המדיניות בידי הדרג הפוליטי יעשה על פי חוק ובהתאם לאינטרס הציבורי. עם זאת, ליועמ"ש עצמאות מוחלטת – בסמכותו להתנגד לעמדת הממשלה ואף לכפות עליה את עמדתו. הממשלה אינה זכאית לייעוץ משפטי חיצוני אלא בהסכמתו. סמכויות אלו מרוכזות בידי אדם אחד שאינו נבחר ציבור.

פיצול תפקיד היועמ"ש

עשרות מאמרים וספרים נכתבו לאורך השנים על ההצעה לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לשני תפקידים: ראש התביעה הכללית והיועץ המשפטי לממשלה. 

טיעונים בעד פיצול התפקיד

  • פיצול התפקידים עשוי להוביל להתייעלות המערכת. כיום, עמדת היועמ"ש הכרחית בעניינים רבים – החל בשאלות הנוגעות למערכת התביעה הפלילית, דרך דינים אזרחיים וכלה בייעוץ משפטי למשרדי הממשלה ולכנסת בדבר חקיקה והתקנת תקנות. להערכת משפטנים שונים, פיצול המערכות יוביל להתייעלות והתמקצעות בעבודת הגופים הנפרדים שיוקמו.
  • צעד נוסף שיקדם התייעלות בהיפרדות המערכות הוא הגדרת סמכויות ברורה, שתבהיר באילו תיקים פליליים ואזרחיים נדרשת מעורבותו הישירה של היועמ"ש – ובאילו תיקים ניתן להסתפק בהחלטת פרקליט המדינה. הדבר תקף במיוחד לגבי התחום הפלילי, שכן היועמ"ש – בניגוד לפרקליט המדינה – לא חייב להיות מומחה למשפט פלילי.
  • טענה נוספת לזכות פיצול תפקיד היועמ"ש היא כי הפרדת המערכות תמנע מצב של ניגוד עניינים, בו היועמ"ש צריך להחליט אם לפתוח בחקירה פלילית ולהעמיד לדין את אותם בעלי תפקידים להם הוא מעניק סיוע וייעוץ משפטי באופן שוטף (ראו הרחבה על "בעיית ניגוד העניינים" לעיל). 
  • הפרדת המערכות עשויה גם להגביר את אמון הציבור במערכת המשפט, כאשר הפוליטיקאים יצטרכו לקחת אחריות על מעשיהם ויתקשו להמשיך "להאשים" יועצים משפטיים בטענה שאלה מונעים מהם לבצע את עבודתם.
  • הפיצול יוביל לניתוק המערכת הפלילית מהמערכת הפוליטית. כיום, מוסד היועץ המשפטי נאלץ להתמודד בשדה הפוליטי באופן קבוע (ראו למשל את "חוק ההסדרה"), מצב ההופך אותו למטרה לניגוח. הפרדת המערכת הפלילית ממערך הייעוץ המשפטי לממשלה עשויה להגביר את אמון הציבור בשתי המערכות הנפרדות.
  • סיבה נוספת ואחרונה להפרדת המערכות היא הכוח העצום בו מחזיק היועמ"ש, ללא כל מערכת פיקוח מלבד בג"ץ – אשר מתערב בהחלטות היועמ"ש במקרים נדירים למדי. פיצול הכוח והגברת הוויכוח בתחום השיפוטי יכולים לייצר מערכת משפטית יעילה ומפוקחת יותר.

טיעונים נגד פיצול התפקיד

  • אחד הטיעונים המרכזיים נגד פיצול תפקיד היועמ"ש הוא החשש שהפרדת המערכות תוביל לצמצום סמכויות היועץ המשפטי בהיבט הפלילי – ובכך תאפשר לפוליטיקאים לא לציית להנחיותיו. החשש מפני היחלשות מוסד היועמ"ש מוצדק. אנו לא רוצים למצוא את עצמנו עם ייעוץ משפטי הכפופה לממשלה למול מערכת אכיפת חוק חלשה. 
  • פיצול התפקיד היא פגיעה באפקטיביות של שלטון החוק: מני מזוז, מי שהיה יועץ משפטי לממשלה וכיום שופט בעליון, נתן דוגמא הממחישה את היעילות שבמצב הנוכחי: "…תופעת המינויים הפסולים שבגינה הוגש כתב אישום ב-2005 טופלה – בו זמנית עם ההליך הפלילי – במסלול של שינוי נהלים, הנחיות למשרדי הממשלה ולשרים […] כאשר נחקרת תופעה של שחיתות במערכת שלטונית, צוות החקירה המשטרתי אמור לייצר בצד החקירה מסמך תובנות ארגוני העוסק בשאלות כמו איפה כשל הארגון ומה הן הפרצות בו. בצד הטיפול בתוצרים הפליליים מתקיים טיפול מנהלי בהיבט הארגוני. זו השיטה – ולא רק בתחום העבריינות השלטונית או השחיתות השלטונית. זו השיטה גם בתחום הפשיעה השגרתית או הפשיעה המאורגנת".
היועמ"ש לשעבר, השופט מני מזוז

היועמ"ש לשעבר, השופט מני מזוז

  • סיבה נוספת להתנגדות לפיצול קשורה לאיזון בין המערכות. בעוד שמערכת התביעה הפלילית טבעה להיות "עם סכין בין השיניים" ולראות את מטרת ההרשעה והעמדה לדין מול העיניים (כראוי), היועץ המשפטי לממשלה כיום הוא גורם מאזן. העובדה שהיועמ"ש "בא מבחוץ" ונמצא בריחוק מהעבודה השוטפת של התביעה, ומתוקף תפקידו כיועץ משפטי רואה תמונה רחבה יותר – מעניקה איזון בריא בתוך המערכת.
  • טענה נוספת שעולה היא כי גם אם פיצול התפקיד לא יפגע כהוא זה במערכת האכיפה הפלילית, הוא יחליש את מעריך הייעוץ המשפטי לממשלה כך שייפגע שלטון החוק. איך בדיוק? כיום היועץ המשפטי לממשלה מבקר בפועל את פעילות השרים בזמן אמת, ומייעץ להם כיצד לפעול לפי החוק – כך בעצם מקודם שלטון החוק בזמן אמת. "חלק לא מבוטל מהעבודה על טוהר המידות מתקיים בחדרי חדרים", טוען מזוז. "ולא בחקירות או תיקים פליליים, שתמיד יהיו מוגבלים".
  • דו"ח ועדת שמגר (1997) שעסקה במינוי ובתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, סיכם את הנושא בצורה בהירה: "משימתו של היועץ המשפטי, היא בקליפת אגוז, קיום שלטון החוק בדרך כלל והקפדה על ביצוע פעולות הממשלה בגבולות החוק. הצלחתו במשימה זו אינה מותנית רק בהצגעה המקצועית האמינה הבהירה והשיטתית של דבריו ועצותיו. המשקל של דבריו ועצותיו של היועץ נובע במידה רבה מאוד מן השילוב והריכוז שבסמכויותיו. והם כוחו על פי דיני העונשין והרצף ההגיוני שבין הייעוץ לבין הסמכות לנקוט בהליכים בבית המשפט וההכרה בעצמאותו הנדרשת לצורך מילוי תפקידו, במסגרתו נדרשת שמירה על האינטרס הציבורי ולא רק סיוע משפטי לממשלה. אם מפרקים את תפקידו לחלקים, נוצרת הפרדה המחלישה בסופו של דבר את כל אחד מן התחומים המפוצלים בשל הפיחות במעמדו, נעלמים הריכוז והשילוב ועימם הכוח המגובש, לרבות היסוד המרתיע אשר בסמכות לנקוט בהליכים פליליים". 

כיצד ישפיע פיצול תפקיד היועמ"ש על יתר רשויות המדינה?

נכון להיום, ליועמ"ש – המשמש גם כראש המערכת הפלילית – יש סמכויות עצומות אשר מציבות אותו בליבן של סערות פוליטיות וגורמות לחיכוך מתמיד בינו לבין הדרג הפוליטי. פיצול תפקיד היועמ"ש ישפיע על יחסי הרשות השופטת עם שאר רשויות השלטון – המבצעת (ממשלה) והמחוקקת (כנסת), ויעניק לממשלה כוח נוסף בתחום הייעוץ המשפטי. 

לאור העובדה שבמדינת ישראל אין חוקה, ולאור השליטה של הממשלה בכנסת באמצעות ועדת שרים לענייני חקיקה – יש צורך ממשי באיזון הכוח של יתר הרשויות, לדוגמא על ידי הענקת עצמאות רבה יותר לבית המחוקקים (צמצום והשקפה ועדת השרים לחקיקה, הגדלת מספר חברי הכנסת, תגבור האמצעים לפיקוח על הממשלה ועוד).

גם אם אתם סבורים שיש לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, יש לתת את הדעת על הכוח העצום שהמהלך מעניק לממשלה ועל הצורך לאזן אותו על ידי חיזוק שאר הרשויות.

*

צ'רצ'יל אמר "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר הקיימת, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום" – להבנתי, זו דעת הצדדים בנוגע למבנה תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. תומכי ומתנגדי פיצול התפקיד לא טוענים ששיטתם מושלמת – אלא בעלת פחות פגמים. בכל מקרה, לדעתי, ניתן להסכים על מכנה משותף: רצון לשמור על הפרדת רשויות, על מערכת אכיפת חוק חזקה ועצמאית ועל מערך ייעוץ משפטי מתפקד, הפועל בהתאם לחוק. על הדרך? כדאי שנמשיך להתווכח, תוך שאנחנו מתבססים על עובדות.

לקריאה נוספת

אדלשטיין יתמנה מחדש לתפקיד יו"ר הכנסת – כך יוכל להציל אותה

אדלשטיין מודע לכך ש"מניות הכנסת צוללות", אבל במקום להטיל את האחריות על ילדים בבית ספר יסודי, הגיע הזמן שיוביל שינוי בעצמו. הנה שורה של מהלכים שיכולים להביא את הציבור להסתכל על הנבחרים שלנו בהערצה

| תומר אביטל |

יולי אדלשטיין יתמנה פעם נוספת לאחד התפקידים החשובים בישראל: יושב ראש כנסת ישראל.

לאחר 6 שנים בלשכת היו"ר, כהונתו היא השלישית באורכה מאז קום המדינה. מגשר הפיקוד, יש לו עמדת תצפית מעולה על התרסקות הספינה: הכנסת כיום אינה מבצעת את תפקידה העיקרי – לפקח על הממשלה. במקום, היא נשלטת על ידה ותדמיתה בקרשים.

החדשות הטובות הן שאדלשטיין איננו כלוא במגדל שן. הוא לא עיוור לרחשי הציבור.

בטור שאדלשטיין כתב לאחרונה למגזין "שומרי הסף" ציין ש"המניות של הכנסת צוללות". הוא צוטט מחקר לפיו פחות משליש מהציבור נותנים אמון בממשלה או בכנסת. אבל אל דאגה. יש לו פתרון, והוא יבוא מהציבור.

מה הוא עושה למען השינוי? מרבה להגיע לבתי ספר יסודיים. שם הוא מבקש מהילדים לקחת אחריות ולפתח "יוזמות קהילתיות". הדמוקרטיה הישראלית, לדבריו, "אינה מתחילה ומסתיימת בכנסת".  לדעתו, הערך של מניות הכנסת ירקיע שחקים רק אם הציבור יהפוך ל"יזמים אקטיביים". בנוסף מימן אדלשטיין סרטוני תדמית לכנסת מהכיס שלנו (עד כה בעלות של למעלה מ-5 מיליון שקל).

יו"ר הכנסת כמובן צודק. ככל שהחברה יותר מעורבת ולא מסתפקת בשלשול פתק בקלפי בלבד, כך הדמוקרטיה מתחזקת.

אבל זריקת האחריות הזו גם מעוררת תמיהה. ליולי אדלשטיין עצמו יש כל כך הרבה יותר הזדמנויות מיידיות לתקן את הדמוקרטיה השבורה שלנו מאשר לילד בכיתה ד'.

ארוע נדיר: המליאה מלאה

מה שיכול לשפר את התדמית של הכנסת הוא מעל הכל – שינוי בליבת המנגנון.

כבוד היו"ר אדלשטיין – יש כל כך הרבה מהלכים בסמכותך הבלעדית: אתה יכול להקפיא מהלכי ממשלה עד שייחקקו חוקים שיחשפו את הפער השנתי בהצהרות ההון של הח"כים, וגם במחי יד לקבוע בנוהל פרסום של לוחות הזמנים של הח"כים שיכללו פגישות עם לוביסטים ואנשי עסקים.

בנוסף, אם תיקח מהח"כים את האפשרות לקביעת שכרם – הציבור יבין שיש שחקן חדש בשכונה, ויסתכל על הנעשה בירושלים בהערצה.

אבל אינך מעז לגעת באינטרסים האישיים של נבחרי הציבור. חמור מכך, אתה עצמך הפלת את הצעות החוק למען שקיפות שעלו במהלך כהונתך והצבעת נגד. אפילו ברמה הערכית, אתה מסרב לרוב לנקוט עמדה ולדבר נגד פוליטיקאים שסרחו או חשודים בפלילים.

הרי מה שחשוב מהשקיפות זו הנורמה. ראה כמה עוצמה הייתה להדלפה על דבריך, לפיהם חבריך לליכוד מביישים את הכנסת.

נכון, יש ועדת אתיקה בכנסת: אך היא בדיחה. כשח"כים מסוימים מנצלים יום-יום את כוחם למען אינטרסים צרים ופועלים בחוסר שקיפות – הוועדה לא עושה כמעט דבר פרט להטלת הערות, אזהרות ונזיפות. אולי זה בגלל שאת כסאות ועדת האתיקה ממלאים לא אחרים מהקולגות – חברי הכנסת עצמם. נכון, הכי נוח שהחברים שלך הם השופטים והתליינים – אבל בהיבט הציבורי מדובר באסון. אתה יכול להקים ועדת אתיקה עצמאית, חיצונית, בראשות שופט בדימוס. אך לא עשית זאת.

בידיך יו"ר הכנסת הכוח להפוך את הכנסת ליותר מאשר תפאורה להחלטות ממשלה. ומהפכה שכזו הציבור יעריך הרבה יותר מאשר טיפול בקרב גידופים בחניון.

יו"ר כנסת שיגביה את הרף הנורמטיבי ויוביל "שיימינג" בלתי מתפשר לפעולות מסואבות – ללא קשר לשיוך פוליטי – ישנה את המציאות יותר מאלף תשדירים למען תדמית הכנסת. זה לא בשמיים. למעשה, תפקידו המרכזי של ראש הרשות המחוקקת אינו ישיבה זקופה בטקסים. תפקידו להבטיח פיקוח יעיל על הרשות המבצעת ולעגן הפרדת רשויות אמיתית.

אבל מעולם לא השתמשת בכוחך האדיר למנוע מוועדת השרים לחקיקה שהופכת את הח"כים לבובות, למשל, לדרוס את הכנסת. כמעט אף פעם לא עצרת את הממשלה מלהשתמש בכנסת כחותמת גומי. ואת מחיר הרפיסות כולנו משלמים:  הציבור רואה שוב ושוב ח"כים מצביעים נגד מה שהם מאמינים בו וחוקים שהם עצמם הגישו (זה קרה מעל למאה פעם בקדנציה האחרונה). בטווח הארוך והעמוק, זה לא פחות פוגע בתדמיתה מאשר קללות במליאה.

היית יכול ביום אחד לחסל את הביזיון הזה. היית יכול להודיע לממשלה, נניח, שהכנסת לא תעלה לדיון הצעות חוק ממשלתיות עד שוועדת השרים לחקיקה תפסיק להכריע בחוקים שלא עולים כסף ושלא סותרים הסכמים קואליציוניים (כפי שהיה נהוג בעבר).

מהלך כזה היה מחזיר את החיוניות לכנסת ואת הסומק ללחיים של כלל חבריה – יותר מאלף פרסומות בדקה לשמונה וממאה ביקורים שלך בבתי ספר יסודיים.

וביננו, ממה יש לך לפחד? רוב מוחלט מכל הצדדים יגבה אותך (על החוק לשינוי ועדת השרים לחקיקה, למשל, חתמו ח"כים מכל הסיעות).

ובכלל, לשם הדחת יו"ר כנסת מכהן נדרש רוב מיוחד של 90 חברי כנסת!

במרוצת השנים, ההיסטוריה והעם וכן, גם הממשלה, יעריכו מהלכים לביצור הפרדת הרשויות, וחיזוק הדין וחשבון של הנבחרים. הרי לזה בדיוק קורא דה-טוקוויל שהרבת לצטט.

נכון. סייעת להפוך את הכנסת לשקופה מאי פעם – יש שידורים חיים מוועדות, מאגר חקיקה דיגיטלי, הלוביסטים צריכים לחשוף יותר מידע ועוד. כל אלה מאפשרים לנו להבין מה מייצר המקום החשוב במדינה. ועדיין, הוא מייצר לא מעט בושה.

הסיבה? שקיפות קוסמטית בלבד בשילוב רמה נורמטיבית נמוכה – איננה מספיקה. תוסיפו לכך את העובדה שהכנסת איבדה משמעות למול הממשלה – ותקבלו ח"כים שכדי להתבלט פונים להטחות רפש, להגשת הצעות חוק צהבהבות ושאר דרכים נלוזות למשיכת תשומת לב. הכל בגלל שתפקידם כמפקחים על הממשלה וכמחוקקים רוקן ממשמעות.

כבוד היו"ר – אל תעשה חישובים פוליטיים בקדנציה הזאת. תחולל שינויים דרמטיים.

זה בידיים שלך. אנחנו ניתן לך, כרגיל, את כל הרוח הגבית שרק אפשר. אנחנו וכל עם ישראל.

*

אדלשטיין סירב להגיב למגזין שומרי הסף בו הטור התפרסם לראשונה (עם שינויים קלים).

ועדת שרים לחקיקה – האנציקלופדיה המלאה לאיך פועלת הכנסת האמיתית של מדינת ישראל

כל מה שלימדו אתכם בשיעורי אזרחות – זה שקר. טוב, לא שקר, פשוט לא מדויק ברמה מחרידה. זוכרים את שרשרת החקיקה (טרומית, ראשונה וכו')? בינה לבין המציאות אין כמעט כלום. האם חוק יעבור – את זה לא מחליטים ח"כים לפי צו ליבם. אפילו לא לפי ההסכם הקואליציוני שנחתם אחרי הבחירות. המשך קריאה…

למה אנחנו נדבקים לוועדת השרים לחקיקה?

כל מה שלימדו אתכם בשיעורי אזרחות – זה שקר. טוב, לא שקר, פשוט לא מדויק ברמה מחרידה. זוכרים את שרשרת החקיקה (טרומית, ראשונה וכו')? בינה לבין המציאות אין כמעט כלום. האם חוק יעבור – את זה לא מחליטים ח"כים לפי צו ליבם. אפילו לא לפי ההסכם הקואליציוני שנחתם אחרי הבחירות. המשך קריאה…