פוסטים

המלחמה על הגבלת ההפגנות חשפה: בליכוד היו מעדיפים לוותר על הרשות המחוקקת

השר אוחנה ניסה להציג לממשלה ייעוץ משפטי מטעם ״פורום קהלת״ השמרני כאלטרנטיבה ליועמ״ש. נציג היועמ״ש היה צריך להסביר לחברי הכנסת את תפקידם. ח״כים של הליכוד ניסו לקדם תקנות לשעת חירום שעוקפות את הכנסת. כך אושר התיקון לחוק הקורונה שמונע הפגנות נגד הממשלה

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

בשלישי, באישון ליל, אושרה בקריאה שניה ושלישית במליאת הכנסת הצעת החוק שפוגעת בזכות המחאה והפולחן, ומעניקה לממשלה ולעומד בראשה סמכויות מיוחדות להתמודדות עם נגיף הקורונה החדש. 

מדובר בעוד שכבה לחוק הקורונה שנחקק רק לפני חודשיים ומאפשר, גם בלעדיה, לממשלה להטיל הגבלות מרחיקות לכת על אזרחי המדינה. הגבלות על חופש התנועה (איסור להתרחק מהבית), העיסוק (סגירת עסקים) והחינוך (סגירת בתי הספר). עד כה חוק הקורונה החריג במכוון הגבלות על חופש הדת והמחאה. 

השיח הציבורי הסוער מתמקד בימים האחרונים בהפגנות – אבל זהו רק חלק מהסיפור. תחת עשן הקרבות סביב חופש המחאה והדת, הליכוד נלחם כדי לעקוף את הכנסת ולאשר את ההגבלות בתקנות לשעת חירום בממשלה. סוג של קו שחצייה שלו הייתה מהווה תקדים מסוכן. 

ההפגנה הגדולה הראשונה מול בית ראש הממשלה בבלפור, ביום הבסטיליה, ה-14 ביולי 2020 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

מה קובע החוק?

ההחלטה של הכנסת לאשר את הגבלת ההפגנות במהלך סגר הקורונה עברה אתמול, למרות המחאה הציבורית הקולנית, ברוב של 46 בעד מול 38 מתנגדים. שני חברי כנסת מכחול לבן (מיקי חיימוביץ׳, רם שפע) הצביעו נגד וחברי קואליציה אחרים נעדרו מההצבעה. התוספת החדשה לחוק קובעת מהם התנאים המצטברים להתפרצות המגפה בהם יכולה הממשלה למנוע מהציבור להפגין במרחק מוגבל מהבית, נכון לעכשיו עד 1,000 מטר מהבית. עד עכשיו החוק החריג, במכוון, את היציאה מהבית להפגנה מן המגבלות, וזאת בתנאי שישמרו תנאים של ריחוק חברתי ומסכות. 

כעת קובע התיקון החדש שכאשר התקנות מגיעות לרף הכולל: הגבלת התקהלות ל-20 איש בשטח פתוח ו-10 בשטח סגור, סגירת כל מקומות העבודה למעט מקומות עבודה חיוניים, סגירת מוסדות חינוך וצמצום התחבורה הציבורית – ניתן יהיה למנוע יציאה מהבית גם לצורך השתתפות בהפגנות. תחת התנאים האלו נוכל לצאת מהבית להפגין במרחק של עד אלף מטרים (בהתאם למגבלה הכללית על מרחק היציאה מהבית נכון לעכשיו). כדי להפעיל את מצב החירום המיוחד שיאפשר את המגבלות החמורות, נדרשת חוות דעת מקצועית של משרד הבריאות. 

על פי התיקון לחוק, אותן מגבלות מרחק והתקהלות יחולו גם על יציאה מהבית לצורך השתתפות בתפילות שגם הוא לא נכלל בחוק הקורונה המקורי. אבל אם מסתכלים לרגע על המציאות – כמה אנשים מתרחקים יותר מקילומטר מהבית כדי להתפלל? 

תפילה תחת כללי הריחוק החברתי, ספטמבר 2020 (פלאש 90)

המגבלות של מצב החירום המיוחד יכנסו לתוקף מרגע שיאושרו התקנות בממשלה ולמשך שבוע ימים. הממשלה יכולה להאריך את מצב החירום מידי שבוע, ועד ל-21 ימים. בתום 21 הימים יכולה הכנסת לאשר את הארכות מצב החירום המיוחד ולאפשר את הגבלת ההפגנות לתקופה של 14 ימים בכל פעם וכל עוד מצב החירום המיוחד מתקיים. ניתן להאריך כך שוב ושוב את מצב החירום המיוחד אך רק כל עוד ההגבלות והסגר הם ברף החמור של סגירת המשק וכדומה.

החוק אומנם מציין כי אין בו כדי לאסור הפגנות, אבל כל צמצום של חופש התנועה והתקהלות באופן גורף כל כך מחסל בפועל את האפשרות להפגין. 

לנטרל את הכנסת

אבל מדובר רק בחלק מהפאזל. כי בזמן שכל המדינה עסקה בהגבלת ההפגנות, הליכוד ניסה לעשות מהלך מרחיק לכת, להכריז על מצב חירום שמאפשר לממשלה ולעומד בראשה לקבל החלטות בלי אישור הכנסת, וכך להפוך את בית הנבחרים שלנו לגוף חסר סמכויות. 

למה הכוונה? סעיף 39 לחוק יסוד הממשלה קובע כי כאשר יש מצב חירום, הממשלה יכולה להתקין תקנות לאותו צורך חירומי. בנוסף, אם ראש הממשלה לא יכול לכנס את הממשלה במצב החירום – הוא יכול לקבוע את התקנות לבדו. 

"תקנות שעת חירום כוחן יפה לשנות כל חוק, להפקיע זמנית את תוקפו או לקבוע בו תנאים". כלומר, לבטל או לקבוע כל חוק. מרגע שהתקנות לשעת חירום (להלן: תקש"ח) נכנסות לתוקף הן תקפות למשך שלושה חודשים. הכנסת יכולה להאריך אותן או לבטל אותן, אבל רק ברוב של חברי הכנסת.

ראש הממשלה בנימין נתניהו. התקש״ח יכול לתת לו בידיים הרבה מאוד כוח. (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

וזה מה שביקשו בליכוד לעשות, ובכחול לבן ניסו למנוע בימים האחרונים: לתת לממשלה את הכוח והסמכות להגביל הפגנות לשלושה חודשים לפחות מתוקף תקנות חירום, עליהן החליטה הממשלה, ובלי לערב את הכנסת. 

עוד בשקוף:

מי שהתעקשו כל העת, בדיון ביום חמישי בשבוע שעבר בוועדת חוק חוקה ומשפט, על תקנות החירום הם חברי הכנסת עמית הלוי ושלמה קרעי מהליכוד.

"אם אנחנו במצב חירום מיוחד, די בכך שהכנסת תיקפה את ההחלטות של הממשלה בכך שהיא הודיעה שזה מצב חירום מיוחד", אמר הלוי במהלך הדיון. ״היא לא צריכה להיכנס להגבלות כאלו ואחרות. לא משנה אם זה הפגנות תפילות או ספורט. זה כמו במלחמה, הכנסת לא צריכה להתכנס פה בכנסת בשעה שלוש בלילה ותאמר לרמטכ"ל אם תוכל לירות בצרורות או בבודדת", הוסיף. "צריך להיות פה קו אחד מנחה ואחיד. הממשלה יכולה לתקן כל תקנה שהיא רוצה. אנחנו רואים שאנחנו באים לכנסת כל אחד מושך לכיוון שלו", אמר קרעי.

הבעיה היא שהממשלה ביקשה להחיל מצב חירום ולהחליט על תקנות שמשמעותן צמצום של מחאה שמופנית נגדה, ובמיוחד נגד הליכוד וראש הממשלה נתניהו. כלומר – למקדמי התקש״ח יש אינטרס פוליטי ואף אישי. 

בנוסף, כפי שטען היועמ״ש, חוק הקורונה החריג במפורש את ההפגנות והתפילות. לכן, החלטה על מסלול של תקנות לשעת חירום היתה עוקפות באופן בוטה, ספק אם בכלל חוקתי, את החלטת הפרלמנט שהתייחסה באופן ספציפי למצב החירום הנוכחי. 

זה אולי טבעי שהממשלה תשאף לרכז אצלה יותר כוח. אבל בדיוק לשם כך יש לנו פרלמנט שתפקידו לרסן את הממשלה. באחד הרגעים המדהימים במהלך הדיון שהתקיים בליל חמישי, היה צריך המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, רז נזרי להסביר לחברי הכנסת מהו תפקידם ולמה הוא חשוב: "תקש"ח מעביר את התפקיד של הרשות המחוקקת מהכנסת לממשלה. כחברי פרלמנט אתם צריכים לעמוד על כך. לשמור על סמכותה של הכנסת", הוא אמר. עוד הוסיף: "אתם רוצים לחזור לתקש"ח גם כשיש כנסת וגם שיש חוק מסגרת. אני תמהה על כך שחברי כנסת מבקשים את זה".

בתחילת המגפה, במרץ 2020, הממשלה אכן השתמשה בתקנות לשעת חירום. אבל זה נעשה מחוסר ברירה ובמצב שונה לגמרי: הכנסת לא תפקדה עדיין מאחר ולא הוקמו ועדות ולכן לא ניתן היה לחכות לסיום ההליך. לכן כל הגבלות התנועה וחוק מעקבי השב"כ נקבעו בתחילה המגיפה בתקנות לשעת חירום ולאחר מכן עברו הליך חקיקה רשמי בכנסת רק לאחר שזו נכנסה לתפקוד.

עכשיו יש כנסת שיכולה להתכנס, אם תרצה, ולקבל החלטות. אבל ממשלת ישראל ניסתה לנצל את ההזדמנות כדי לעקוף אותה ולרוקן אותה ממשמעות.

אוחנה מביא יועץ משפטי מהבית

ח״כ הלוי לא פעל בחלל ריק. רק ערב לפני כן, ביקש השר אוחנה להכניס לישיבת הממשלה עורכי דין מ״פורום קהלת״. אלו ביקשו להציג חוות דעת משפטית שונה משל היועץ המשפטי לממשלה. חוות הדעת של אנשי מכון המחקר השמרני קובעת כי בסמכות הממשלה ורה"מ לקבוע כי אפשר להגביל את ההפגנות תוך הישענות על אותן תקנות לשעת חירום. 

במענה לדרישתו של אוחנה לייעוץ משפטי של פורום קהלת כתב היועמ"ש למזכיר הממשלה: "לא יעלה על הדעת כי שר יביא עמו לישיבת הממשלה מומחה צבאי חיצוני, אשר יחליף את עמדת הרמטכ"ל או ראש השב"כ, או שיביא לישיבה מומחה משטרתי חיצוני שיחליף את עמדת המפכ"ל, או רואה חשבון חיצוני שיחליף את עמדת החשב הכללי".

אוחנה ניסה, למעשה, להביא בפני הממשל ייעוץ משפטי אלטרנטיבי ליועמ״ש מנדלבליט. שלא כמו בנציגי פורום קהלת, במנדלבליט בחרה הממשלה בעצמה באופן חוקי לאחר שנבחן כי הוא עומד ברף של כשירות לשיפוט בבית המשפט העליון. אוחנה אולי יקרא למה שהוא ניסה לעשות ״משילות״ אבל לא כך הוא – מדובר במהלך מסוכן שעושה פוליטיזציה לתפקיד החשוב. 

לא משילות אלא פוליטיזציה מסוכנת. השר לבטחון הפנים אמיר אוחנה (צילום: אוליבר פיטוסי, פלאש 90)

תארו לכם שבכל פעם שאחד השרים או רה"מ עצמו לא יאהב את הנחיות היועמ״ש הוא פשוט יעקוף אותו ויביא חוות דעת פרטית. וחוץ מזה, אפילו חברי כנסת לא יכולים להשתתף בישיבות הממשלה, אז מדוע שגורמים פוליטיים המקורבים לשר או לרה"מ הממשלה יקבלו מעמד מיוחד? 

נזכיר כי רק לפני כשנתיים ביקש השר אוחנה (אז הוא היה חבר כנסת) להעביר תיקון חוק שיאפשר מינוי פוליטי של יועצים משפטיים למשרדי ממשלה, בדיוק כמו מנכ"ל. עכשיו עלה בידו רעיון חדש, בכלל לא להתחייב ליועץ משפטי אחד אלא להביא כל פעם חוות דעת שתשרת אותו ואת הצרכים הפוליטיים של הליכוד. 

ניסיון לרוקן את החוק מתוכן

במהלך הדיון הלילי בחמישי שעבר בוועדת הכנסת, התברר מהר מאוד כי הממשלה מנסה לבצע תרגיל: הם רצו שהכנסת קודם תעביר את התיקון לחוק ורק אחר כך יספרו לח״כים באילו תנאים הוא ייכנס לתוקף ומהן ההגדרות להחמרה שמחייבת הפעלה שלו. 

מי שהתעקשו לאורך כל הדיון ובטרם החקיקה להבהיר מראש מהן ההגבלות שמגדירות מצב מיוחד שמשמעותו הטלת איסורים גם על הפגנות ותפילות היו חברי ועדת החוקה של האופוזיציה ובראשם יואב סגלוביץ' וקארין אלהרר (יש עתיד), ועופר כסיף ואוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת). הם הבינו כי בלי התקנות שקובעות מה יהיה פתוח ומה יהיה סגור – החוק ריק מתוכן.

וכך במשך כל הלילה, מרחה הממשלה את הכנסת עד שרק בשעות הבוקר הועילו להודיע מהם מקומות העבודה שיוחרגו מהחוק. 

בשעה 1:00 לפנות בוקר, ביום שישי, החלה הממשלה בהצבעה טלפונית בין שרי הממשלה. ההצבעה הסתיימה רק בשעות הבוקר – אז פורסמו התקנות. עד שהסתיימה ההצבעה בממשלה ההליך הפרוצדורלי בכנסת כבר עמד בפני כניסת השבת ואז הופסקה החקיקה שחודשה רק ביום שלישי. הכנסת הייתה, אם היו רוצים בקואליציה,לסיים את הדיון גם במוצאי השבת ועד לכניסת החג.

למה לא ניסו לסיים את מלאכת החקיקה לפני כניסת החג? אולי בגלל שהמחלוקות בקואליציה עדיין היו עמוקות ואולי דווקא מתוך כוונת מכוון. אנחנו לא יודעים. מה שכן זה חסך עימות עם קהילות חרדיות שביקשו להתכנס ביום כיפור.

בכל הזמן הזה ניסו בליכוד להמשיך ולדחוף להרחבת משך הזמן על איסור ההפגנות, באמצעות הסתייגויות שונות שניסו להכניס לחוק. מדובר בהסתייגויות, שגם סיעת ימינה ביקשה להכניס, שיאפשרו את המשך הטלת המגבלות על הפגנות גם בעתיד, ובלי לקשור את המגבלות על ההפגנות בהחלטות על סגר כללי. כחול לבן דרשו להסיר את ההסתייגות ולהגיש אותה כחוק נפרד, כתנאי להצבעתם. 

השב"כ עדיין עוקב אחריכם

הוויכוח על הצורך בהידוק הסגר עד כדי איסור על הפגנות ופולחן דתי עמוק: יש מי שחושבים שמדובר במצב חירום רפואי שמחייב הטלת מגבלות קשות למען כלל הציבור, וכי הנראות של המפגינים פוגעת במאבק במגפה ואף נותנת לגיטימציה לקבוצות ויחידים אחרים בחברה שלא לעקוב אחר הנחיות הסגר. 

מצד שני, הכנסת עוצרת בחקיקה מחאה נגד הממשלה. היא לא מאפשרת הפגנות ומחאה של אזרחים מול מוסדות שלטון. מדובר במניעה של זכויות יסוד בדמוקרטיה. הכנסת, לדוגמא, שייכת לכולם. אני לא צריך לגור בפרברים של שכונת נחלאות בירושלים, ברדיוס של קילומטר ממנה, כדי שתהיה לי הזכות להפגין מולה. בנוסף, יכול להיות שהמגבלות על הפגנות יעצרו את המומנטום של המחאה נגד נתניהו שתפסה תאוצה בחודשים האחרונים. 

רדיוס של אלף מטרים מסביב לכנסת. (צילום מסך: קפלן ייעוץ קוד פתוח)

הבעיה במקרים כאלו בהם ממשלה מחליטה להשתמש בכלים דרקונים שנותנים בידיה כוח עצום – היא שאפשר מהר מאוד להתרגל לכוח הזה ולהשתכר ממנו. קשה מאוד לחזור אחורה אחרי שחוצים קווים אדומים. הם תמיד יהוו תקדים שיש לבחון, והכלי שפעם היה חריג יכול להפוך לשגרתי. אנשים מתרגלים מהר. 

רק לפני קצת יותר מחצי שנה, כשהממשלה העביר בתקש"ח את חוק איכוני השב"כ, כתבנו כאן עד כמה המהלך, גם אם חשבו שהוא נחוץ כדי לסייע בקטיעת שרשראות הדבקה, מהווה תקדים מסוכן – כי דרכם של מהלכים כאלו הוא להישאר. 

עובדה, נכון להיום, ולא משנה אם התחלואה עלתה, ירדה, התייצבה, היינו בסגר או יצאנו מסגר – הממשלה ממשיכה לאכן טלפונים של אזרחים ישראלים ולשלוח מאות אלפים מהם כל חודש לבידוד שמשמעותו מעצר בית. למרות זאת, רמת התחלואה בישראל היא מהגבוהות בעולם, ולכן כיום מרחף סימן שאלה ענקי מעל האפקטיביות של כלי המעקב הדיגיטלי של שב״כ.

לכן, אפשר להעריך בזהירות שהממשלה תמצה את כל הזמן שיש ברשותה כדי להגביל את ההפגנות, ובוודאי כל עוד הסגר קיים. לאחר מכן אנחנו עשויים לראות, בדיוק כמו שקרה באיכוני השב"כ, ולאחר שהציבור יסתגל לכך שאיבד עוד חירות עוד זכות יסוד – ניתן יהיה לנסות להמשיך את הגבלת ההפגנות. מהכנסת לא תגיע הישועה, שכן כפי שהיא ממשיכה לאשר, כמעט כמו חותמת גומי, את איכוני השב"כ היא עשויה לאשר, בדיוק עם אותו גומי את המשך ההגבלות על חופש המחאה בישראל. 

***

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאי עידן בנימין

טעיתי, עם נתניהו אי אפשר לנצח את השחיתות

שנים טענתי שהבעיה היא לא נתניהו, אלא התשתית הרקובה שמאפשרת לכל ראשי הממשלות להיות מושחתים. זו היתה טעות. כל עוד נתניהו עומד בראש המערכת, לא ניתן לתקן אותה ● אבל יש תקווה: המחאה יכולה להוביל ליצירת מנגנונים לשקיפות שלטונית ● טור אישי

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

תומר אביטל |

דמיינו שאתם צופים הערב במהדורת החדשות. הכל מתנהל כרגיל. לפתע המנחה קוטע כתבה בדרמטיות. הוא אומר שיש מסיבת עיתונאים בהולה ומיד מעביר את השידור.

תארו לכם עולם שבו ראשי הממשלה עוצרים הכל כי התגלתה שחיתות. בנימין נתניהו ובני גנץ. (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

על המסך מופיע אולם בקריה. ראש הממשלה נעמד מאחורי פודיום ומוריד את המסכה. הצלם מסדר את הפוקוס, ורואים שעיניו טרוטות. "ערב טוב אזרחי ישראל", הוא אומר, ומסביר שראש עיר הורשע בעבירת שחיתות. "זה אירוע חמור", הוא מדגיש, "לא נעבור עליו לסדר היום. ממשלת ישראל מתביישת באיש הזה. נפעל לסכל כל העברת כספי ציבור למקורבים. כל מושחת ישלם מחיר כבד". הוא מוסיף שהנחה לסתום את הפרצה שאפשרה את העבירה הזו, ושבהקדם יחוקק חוק לשקיפות תקציבית מלאה ברשויות המקומיות. 

אחריו עולה רה"מ החלופי. "מדינת ישראל תפעל בכל מקום שבו תידרש נגד השחיתות – קרוב או רחוק", הוא מאיים בקול חמור סבר, "כל פעולה של נבחר או פקיד – נגד הציבור, תביא לתגובה עוצמתית, חדה וכואבת".

*

הנהגת המדינה עוצרת הכל כשיש אירועים ביטחוניים (בצדק), אבל לא אכפת לה כשהשחיתות חוגגת ברשויות המקומיות, בלשכת עורכי הדין, בהסתדרות ובעוד אלף מקומות אחרים. אני לא מגזים. שוב ושוב נחשפו פרשות בעשור האחרון שהראו כי כספנו הפקר. שראשי עיר, מקורבים, לוביסטים וחברי מרכז זכו להטבות – על חשבוננו. ומה ראש הממשלה עשה בתגובה? פיזר מסכי עשן של שמאל-ימין. ואנחנו? לקוחות שבויים של מערכת רקובה.

וגם אני אשם בזה.

*

מזה שנים שאני טוען שזה לא רק נתניהו הבעיה, אלא התשתית המחוררת שאפשרה גם לראשי הממשלה הקודמים להיות מושחתים ושגם הבאים יהיו בקצב הזה. קראתי שוב ושוב לחוקק חוקי שקיפות ואנטי-שחיתות. טענתי שלא החלפת נתניהו אלא החוקים האלו יהיו הרמזורים, פסי ההאטה, התמרורים שיקשו על תאונות הדרכים השלטוניות מלקרות. 

אני עדיין מאמין בזה, אבל הצטבר מספיק חומר כדי שאבין: התשתית לא תתוקן לעולם כל עוד נתניהו ממשיך לשמש האדריכל הראשי. לעולם.

איך אני בטוח?

קחו את ועדת השרים לחקיקה שמסרסת את הכנסת ומבטלת הפרדת רשויות. הצלחנו ב"שקוף" לשכנע את יושבי הראש שלה – מציפי לבני ועד איילת שקד – להשקיף ולשנות את נהלי הוועדה. נתניהו? בלם בעצמו כל שינוי. תשאלו את שתיהן.

או קחו את הצוללות. לאחר שנחשף שהיועץ הצמוד ביותר של נתניהו וקרוב משפחתו – שימש במקביל כלוביסט של החברה ממנה רכשה המדינה צוללות במיליארדים, נתניהו הסתפק בלומר "לא ידעתי" ו…זהו.

איך, איך הוא לא סגר את הפרצה הזו שמאפשרת ליועצי ראש הממשלה להסתיר ניגודי עניינים וללוביסטים לגזור קופונים ביטחוניים בסתר? 

למעשה, קחו כל פרשיית שחיתות שעלתה בשנים האחרונות. את רובן היה אפשר למנוע, או לכל הפחות לנסות לוודא שלא יקרו שוב. אלא שנתניהו טרפד חוקים שביקשו לעשות זאת – בזה אחר זה. תציצו באתר שקוף, ותראו. טייקונים, מאעכרים, מושחתים ולוביסטים הלכו והשתכללו – והמערכת השלטונית? לא עברה ולו עדכון גרסה אחד.

עוד בנושא:

אני לא נכנס למה שאתם חושבים על פרשה כזו או אחרת. אני רק מסביר שנתניהו השאיר אחריה את המערכת רקובה ופרוצה.

וגם היה לו, לביבי, את כל הזמן שבעולם. הוא ראש ממשלה ברציפות עוד מהתקופה בה טיילתי בדרום אמריקה (וזה היה מזמן), ועדיין – הוא משאיר אותנו חשופים בצריח. למעשה הוא הלך רוורס:

הליכוד הטיל איפול על החלטות לסגירת תיק של נבחרי ציבור ועל המלצות המשטרה. נתניהו גם דרש לצמצם את השקיפות השלטונית, לצמצם את חוק חופש המידע ולגרום לכך שהציבור עוד יותר לא יידע מה הפוליטיקאים עושים בכסף שלנו וכיצד החלטות מתקבלות. 

את זה אנחנו בכל המרץ מונעים, כבר שנים. אבל זה לא מספיק. נתניהו מתעקש להשאיר בורות פעורים כך שגם היורשים שלו עלולים ליפול לתוכם.

זו לא רק התשתית שפגומה. זה גם מי שעומד בראשה.

*

עכשיו, הקורונה הוכיחה יותר מכל עד כמה חשוב שתהיה הנהגה שלא מפחדת מביקורת. הנהגה עם אומץ ומקצועיות. הנהגה שפועלת בשביל כלל האזרחים ולא בשביל החברים עם הכסף.

וזה אפשרי. שורה של מהלכים שנתניהו הכניס לבוידעם – כמו שקיפות בישיבות ממשלה, פרסום פגישות עם לוביסטים, ומלחמת חורמה בניגודי העניינים שהורגים תחרות וגורמים לכך שהכל יקר פה – כל זה יכול לקרות. זה מחכה על המדף.

ונכון, גם ראשי הממשלה הבאים עלולים להיות אנטי-שקיפות. יש מצב. אני לא נביא. אבל אחרי כל כך הרבה שנים עם נתניהו, זה ברור – איתו זה לא יקרה. איתו קורה ההיפך. 

*

כמה מילים על ההפגנות:

נתניהו נבחר בהתאם לשיטה שנהוגה פה, ולא מעט רוצים אותו בשלטון. אסור להתעלם מזה. אבל דמוקרטיה זה לא רק להצביע. זה גם לשכנע בדרכים לגיטימיות בין סבב בחירות אחד לשני.

עשרות אלפים בהפגנה בכיכר פריז נגד השחיתות ונגד נתניהו (צילום: יעל מרום)

עכשיו, אנשים מגיעים למחאה מכל מיני כיוונים. אבל מה שמאחד את רובם זה המיאוס מהנהגה מנותקת, והדרישה למנהל תקין שקשוב ומכבד אותנו. נכון, אנחנו לקוחות שבויים, אבל גם יודעים סוף סוף להתלכד. וזה נפלא. זה מעורר תקווה. והתקווה שלי היא שהמחאה תוביל לבניית תשתית מהסוג שמקשה על שחיתות בכלל להיוולד.

אני לא מתיימר לומר שזה מה שכל המפגינים רוצים. אין למחאה הזו בכלל מנהיגים, לכן, אגב, אי אפשר לחסל אותה. אבל הנה הדבר שבעיני הכי חשוב להילחם עליו עכשיו, שמאלנים וימניות ביחד: חיסול קשרי הון-שלטון-עיתון, התנערות מפוליטיקאים שרודפים כוח וכסף, וקריאה לשקיפות שלטונית.

והחדשות הטובות הן שאני מאמין שזה הכיוון. לא ראיתי שם הסתה למלחמת אחים – אלא קריאות לסיים אותה. וראיתי אצל המון מוחים חלומות לעתיד ורוד יותר. חלומות להנהגה מחוברת, שקופה ונקיית אינטרס. חלומות למציאות שבה ראש ממשלה יעצור הכל ברגע שתתגלה שחיתות ויכריז על צעדים למגר אותה. כל מיני חלומות במקום חזון הבלהות שבו אנחנו חיים: שבראש הפירמידה עומד איש שנגדו תלויים כתבי אישום על שוחד, מרמה והפרת אמונים.

לא מאמינים לי? זה בסדר. זו החוויה האישית שלי. לכו להפגנות לבדוק בעצמכם. מה שבטוח זה שאל תסתמכו על סיקור של עיתונאים שמעניקים לו רשת ביטחון תמידית וגם לא על אלו שמבקרים את נתניהו בעיוורון תמידי.

מילה אחרונה. השחיתות הורסת את חיינו – חילונים, ערבים, דתיים, אזרחים. ואנחנו בשקוף עושים הכל כדי לעזור בהסברה ובהנגשת חומרים לתיקון התשתית השלטונית עצמה. כי כדי להילחם בשחיתות – חייבים לדעת אילו פרצות בשיטה תכלס חייבים לתקן. לכן אנו מפיצים עוד ועוד חומרים שמסבירים בצורה פשוטה וברורה מה לעשות. אתם מוזמנים ללמוד ולשתף. זה חשוב. הנהגה בונה על בורות וייאוש כי אז קל לפלג ביננו. לא ניתן להם. בזכות אזרחים אכפתיים כמוכם, נוביל לתיקון המציאות. תודה רבה שהקשבתם לחפירה הזו.

* * *

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאי תומר אביטל

בדיקה: האם התקשורת התגייסה לטובת נתניהו, או לטובת המפגינים נגדו?

נתניהו טוען כי התקשורת הפכה לזרוע תעמולה של המפגינים נגדו ● המפגינים טוענים כי התקשורת מתעלמת מהם במשך שנים ונזכרה לסקר אותם רק כשהמשטרה נקטה באלימות ומספר המפגינים עלה בצורה דרמטית • אז מה מספרים המספרים?

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| אורן פרסיקו ושוקי טאוסיג, העין השביעית |

"התקשורת מתגייסת למען הפגנות השמאל", התלונן ראש הממשלה בנימין נתניהו בתחילת אוגוסט. עוד לפני כן, ב-25 ליולי, טען כי "ערוץ 12 הפך לזרוע תעמולה חסרת בושה של השמאל האנרכיסטי להפיל את ממשלת הימין והעומד בראשה". לפי נתניהו, ודובריו השונים, היקף הסיקור של ההפגנות נגדו, כמו גם נימת הדיווחים, חריגים ומעידים על הטיה תקשורתית מובהקת לרעתו.

הפגנה נגד שחיתות שלטונית, כיכר פריז, ירושלים (צילום: יוסי זמיר)

אל מול טענה זו של ראש הממשלה עומדת טענה הפוכה, של המפגינים עצמם. הפגנות המחאה נגד נתניהו מתקיימות כבר כארבע שנים, תחילה על רקע החשדות נגדו לשחיתות שלטונית פלילית ואחר-כך על רקע כתבי האישום והמלחמה שהכריז על מערכת המשפט, ולאחרונה גם בשל הביקורת על ניהול משבר הקורונה. לאורך השנים טענו המפגינים כי התקשורת מתעלמת מהם, וכי הם זוכים לסיקור רק כשמתחוללות פרובוקציות או מופעלת כנגדם אלימות.

נימת הדיווחים ומידת ההזדהות של חלק מהעיתונאים עם המפגינים, וההתמכרות של התקשורת לגימיקים ופרובוקציות – הם נושאים מעניינים לדיון. כך גם השימוש החוזר ונשנה של נתניהו בתקשורת כשעיר לעזאזל, בדומה למנהיגים פופוליסטיים במדינות שונות ובזמנים שונים, או האופן שבו הוא מתייג הפגנות אזרחיות במדינה דמוקרטיות כניסיון הפיכה.

אך את טענותיהם של נתניהו ושל המפגינים ניתן גם לנסות ולבדוק באופן מספרי. האם התקשורת בישראל מתמסרת באופן מובהק לסיקור ההפגנות נגד נתניהו, או דווקא מתעלמת מהן באופן מופגן?

התקשורת מתגייסת למען הפגנות השמאל ששוברות מדי יום שיאים חדשים של אלימות והסתה לרצח

התקשורת מתגייסת למען הפגנות השמאל ששוברות מדי יום שיאים חדשים של אלימות והסתה לרצח. אני מבקש שתשמעו את הדברים הברורים שאמרתי על כך בפתח ישיבת הממשלה:אני מגנה אלימות כלשהיא. אין לה שום מקום, משום צד, ויש לנו אפס סובלנות כלפי כל גילוי של אלימות או כל איום באלימות. מצד כלשהוא, כלפי כל אדם. אבל כאן בשם הדמוקרטיה אני רואה ניסיון לרמוס את הדמוקרטיה. בהפגנות הללו יש עיוות של כל הכללים. קודם כל, אף אחד לא מגביל את ההפגנות. להיפך, הולכים לקראתם. זה מדגרות של קורונה, יש כללים שלא נאכפים, אף אחד לא מגביל את זה ואף אחד גם לא ניסה להגביל את זה.אני אומר, הפוך: מתדלקים את ההפגנות האלה, במיוחד בהתגייסות תקשורתית שאני לא זוכר כמוה. מעודדים אותן. מאפשרים לשתק שכונות, מאפשרים לחסום כבישים, בניגוד מוחלט לכל מה שהיה מקובל בעבר. אני מזכיר לכם את מה שאמר נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, ביחס למפגינים נגד תוכנית ההתנתקות כשהוא התבטא בחריפות נגד חסימת כבישים: ״חופש הביטוי אינו היתר להתפרעות. חופש הביטוי אינו מגן על החופש לשתק את המנגנונים לאכיפת החוק ולהביא לקריסתם. חופש ההפגנה אינו מגן על החופש לעצור את המדינה ולסכן את ביטחונם של הפרט והכלל״. זה היה כשהיה מדובר במפגינים שיצאו נגד התוכנית של ההתנתקות. מפגינים מהימין. אבל כאן כשמדובר במפגינים של השמאל – הכל נעלם. פשוט נעלם.אני מוקיע את החד צדדיות של רוב אמצעי התקשורת. הם לא מדווחים על ההפגנות, הם משתתפים בהן. הם מתדלקים. זה לא רק תקשורת מגוייסת, זה תקשורת מגייסת. הם מתדלקים הפגנות שהן הפגנות אלימות שאף אחד לא אומר עליהם כלום.לא שמעתי גינוי אחד בתקשורת לאלימות קשה שהופנתה כלפי שוטר בהפגנות השמאל בירושלים. הוא סיפר שהוא עבר לינץ׳ על ידי המפגינים. הוא נזקק לניתוח. לא רק שהתקשורת לא גינתה זאת, היא אומרת שהשוטר אשם! ואם לא השוטר אשם, אז אולי אני אשם – כי אני כביכול שולח את השוטרים – מה שלא היה ולא נברא.כשאוהדים משתי קבוצות כדורגל נכנסים לקטטה בתל אביב, התקשורת מעלילה עליהם שמדובר בפעילי ימין שהפעילו אלימות כלפי מפגיני השמאל. שוב, גם כאן, עבדכם אשם – כי אני כביכול שלחתי את האוהדים הללו. כשמפגינים מגיעים עם לפידים ומאיימים לזרוק בקבוקי תבערה על מעון ראש הממשלה – גם כאן עבדכם אשם. הם אומרים: ״אם הוא לא היה בבלפור לא היינו צריכים להפגין״. וכשיש הסתה פרועה, חסרת מעצורים, כולל קריאות יומיומיות לרצוח את ראש הממשלה ובני משפחתו – התקשורת מתעלמת, מטייחת, והפוליטיקאים שותקים.אני הערכתי את העובדה שנשיא המדינה התבטא בעניין הזה שלשום, ואני רוצה לדמיין מה היה קורה אם יום יום היו קוראים לרציחתו של נשיא המדינה ובני משפחתו. איזו זעקה הייתה קמה ואיזו התעוררות הייתה קמה. כמה משדרים היו קמים. כמה שדרים ופרשנים היו מדברים. מעולם לא הייתה התגייסות כזאת כל כך מעוותת. רציתי להגיד סובייטית, אבל זה כבר במונחים צפון קוריאניים, של התקשורת בעד ההפגנות.איך קלמן ליבסקינד כתב בסוף השבוע האחרון? ״אני מתקשה לזכור מקרה דומה, שבו מפגינים מעטים כל כך, קיבלו חיבוק וליווי עיתונאי רחב כל כך. כותרות ראשיות על בסיס כמעט יומיומי. מעקב צמוד. שידורים בלתי נגמרים, כבר מהרגע הראשון. אתרי החדשות והמהדורות הפכו ללוח המודעות של המחאה. כתבים ופרשנים התנדבו לתפקד כמו אנשי יחסי הציבור שלה. אי אפשר לפספס את ההתלהבות שלהם. אי אפשר לפספס את ההזדהות שלהם עם כל מי שהם מראיינים. פעם הם בתפקיד המדווח, פעם בתפקיד המפגין. אם לא תעקבו אחריהם בדקדקנות, לא תבחינו איזה מהכובעים הם חובשים בכל רגע נתון״. וליבסקינד אומר: ״אנחנו נמצאים בימים שבהם כל אמצעי התקשורת עסוקים במאמץ גלוי וניכר לעין להגביר את הלהבות. יש להם עניין בלתי מוסווה לחמם את האווירה, ולא לתת למחאה הזו לדעוך. הכאוס הזה משרת אותם. הם מגויסים להפלת נתניהו, לא חשוב איך… אין להם עניין בעובדות. אין להם עניין בסיקור הוגן. אין להם עניין בעיתונות. יודעים מה? ארהיב עוז ואומר שלחלק נכבד מהם יש גם עניין שתהיה פה אלימות. האלימות הזו תבטיח את המשך הבלגן ואת המשך האש. האלימות הזו משרתת את הנרטיב. האלימות הזו מקדמת את השגת המטרה״. רבותיי, זה לא עיתונאי הזוי, זה לא עיתונאי שולי, זה עיתונאי מרכזי ומכובד שחושף את האמת שכולכם מודעים לה. עוד לא מאוחר להתעשת. לתקשורת יש אחריות, לנבחרי הציבור יש אחריות, אני מצפה מכולם לגנות את האלימות וההסתה מכל צד שהוא.הכתובת על הקיר בפייסבוק, הכתובת על הקיר בהפגנות. אף אחד לא יוכל להגיד: לא ידעתי.

Posted by ‎Benjamin Netanyahu – בנימין נתניהו‎ on Sunday, August 2, 2020

המספרים מספרים סיפור חד-משמעי: מאז נובמבר 2016 ההפגנות התקיימו שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה. ובכל זאת, עד הקיץ הנוכחי, כלי התקשורת המרכזיים כמעט והתעלמו מהן לחלוטין, למעט בנקודות זמן ספציפיות סביב מערכות בחירות.

נקודת הזמן היחידה במהלך השנים בה זכתה המחאה לסיקור בהיקף משמעותי הייתה ביולי האחרון, "חודש ההפגנות" בציבוריות הישראלית. בשבועות אלה אכן זינק הסיקור של ההפגנות – אולם בניגוד לטענת נתניהו, הדבר קרה באופן תואם לזינוק בהיקף ההפגנות עצמן.

בנוסף, למרות הזינוק בסיקור, ולמרות ההיקף יוצא הדופן של המחאה, הן מבחינת כמות המפגינים והן מבחינת הפיזור הגיאוגרפי – המחאה נגד נתניהו קיבלה סיקור פחות מזה של מחאות אחרות.

חוסר עניין, התעניינות מוגבלת ודעיכה

לפי בדיקה שערכה חברת יפעת מחקרי מדיה לבקשת "העין השביעית", מאז יולי 2018 ועד פרוץ מגפת הקורונה לא היה חודש אחד שבו שודרו בשלושת ערוצי הטלוויזיה המרכזיים יותר מעשרה אייטמים על המחאה השבועית.

יוצאי דופן היו החודשים אוקטובר ונובמבר 2019, אז נערכו במקביל גם הפגנות תמיכה בנתניהו ונרשמו עימותים בין קבוצות המפגינים. הבדיקה כללה את הערוצים כאן 11, קשת 12 ורשת 13 (וכן את ערוץ 10 עד שהתמזג עם רשת בתחילת 2019). גם אז, מדובר היה במספר נמוך מאוד של אייטמים: 19 באוקטובר ו-15 בנובמבר.

מספר האייטמים בערוצי הטלוויזיה המרכזיים על ההפגנות נגד נתניהו, יולי 2018-2020 (מקור נתונים: יפעת מחקרי מדיה)

(מקור נתונים: יפעת מחקרי מדיה)

במרץ האחרון, עם פרוץ מגיפת הקורונה במלוא עוזה ותחילת מחאת "הדגלים השחורים", התעורר עניין תקשורתי בהפגנות, אך גם הוא נותר מינורי באופן יחסי: 18 אייטמים בכל מרץ, 30 באפריל ו-23 במאי. ביוני דעך גם העניין המוגבל הזה שגילו ערוצי הטלוויזיה ושודרו שבעה אייטמים בלבד שעסקו במחאה בכל שלושת הערוצים במהלך כל החודש. 

רק בחודש יולי, כשאלפי מפגינים החלו להגיע באופן קבוע למחאה קולנית מול ביתו של ראש הממשלה בירושלים ואלפים נוספים הפגינו במאות נקודות ברחבי הארץ, ערוצי הטלוויזיה החלו לסקר את המחאה נגד שחיתות נתניהו בהיקפים נרחבים.

מספר האייטמים במדיה המרכזית על ההפגנות נגד שחיתות נתניהו, יולי 2018-2020 (מקור נתונים: יפעת מחקרי מדיה)

בדיקה רחבה יותר, שבחנה את היקף האייטמים על המחאות בכל כלי התקשורת המרכזיים (טלוויזיה, רדיו, אינטרנט ועיתונות מודפסת), מגלה מגמה דומה. סיקור מינורי לאורך מרבית התקופה, התעניינות תקשורתית גוברת בחודשים אוקטובר ונובמבר 2019 עם התארגנות של מחאה נגדית מטעם תומכי נתניהו – שדועכת במהרה. 

רק בחודש מרץ האחרון, עם תחילת מחאת "הדגלים השחורים", החלה התעניינות מחודשת בהפגנות. אך הן הפכו לנושא מרכזי רק בחודש יולי. בשונה מהסיקור בערוצי הטלוויזיה, הסיקור בכלל התקשורת לא דעך לגמרי ביוני, אולם הבדיקה כללה כל אזכור שהיה למחאה, כולל למשל במבזק באתר חדשות.

היסטוריה קצרה של ההפגנות נגד נתניהו

במוקד המחאה לאורך השנים עמד דווקא היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט, שלדעת המפגינים נמנע מלפעול כראוי בהעמדתו לדין של ראש הממשלה. ההפגנות הראשונות התחילו בפתח-תקווה ליד ביתו של היועמ"ש בנובמבר 2016, בעקבות תחקיר שפרסם רביב דרוקר בחדשות ערוץ 10 על פרשת הצוללות. המפגינים דרשו ממנדלבליט לפתוח בחקירה פלילית נגד נתניהו בפרשה זו. מנדלבליט פעל להיפך, והודיע מראש כי נתניהו כלל אינו חשוד.

כשנה לאחר מכן עברו ההפגנות לתל-אביב ובהמשך פוצלו בין שתי קבוצות, כל אחת בעיר אחרת, זאת לצד הפגנות נוספות בהיקף מידה קטן יותר בערים מרכזיות ברחבי הארץ. הדמות שזוהתה עם ההפגנות בתחילת הדרך הייתה מני נפתלי, מי שהיה אב הבית במעון ראש הממשלה לשעבר, חשף את ההתעמרות מצידה של שרה נתניהו כלפי עובדי המעון ואף זכה בתביעה שהגיש נגד משרד רה"מ. בהמשך הצטרף להפגנות אלדד יניב, פעיל פוליטי ולשעבר ממקורבי אהוד ברק. בשלב מסוים הסתכסך יניב עם נפתלי והמחאה התפצלה למוקד בכיכר גורן בפתח-תקווה ומוקד בכיכר הבימה בתל-אביב.

שנים של הפגנות, שנים של התעלמות תקשורתית. ‎⁨הפגנה נגד שחיתות, 1 בינואר 2017. (צילום: יוסי זמיר)

לאורך השנים פינתה פרשת הצוללות את מקומה בסדר היום של המפגינים לפרשות פליליות אחרות של נתניהו:

"תיק 1000", במסגרתו נחשד נתניהו בקבלת טובות הנאה בשווי מאות אלפי שקלים משני מיליארדרים זרים, ארנון מילצ'ן וג'יימס פאקר;

"תיק 2000", במסגרתו נחשד נתניהו במו"מ מושחת עם מו"ל "ידיעות אחרונות" נוני מוזס: חקיקת חוק שיפגע ב"ישראל היום", מתחרהו של "ידיעות אחרונות", תמורת הטיית הסיקור בקבוצת "ידיעות אחרונות" לטובת נתניהו ולרעת יריביו הפוליטיים;

"תיק 4000", במסגרתו נחשד נתניהו בעסקת שוחד עם שאול ואיריס אלוביץ', בעלי השליטה ב"בזק" וב"וואלה": שינויים רגולטוריים שיכניסו מאות מיליוני שקלים לאלוביצ'ים תמורת רתימת אתר "וואלה" לקידום הקריירה הפוליטית של נתניהו וגחמותיהם של בני משפחתו; ותיק המעונות, במסגרתו הואשמה שרה נתניהו ואף הורשעה.

עוד בנושא:

המוחים דרשו מהיועמ"ש להעמיד את נתניהו לדין בפרשות אלה, מה שבסופו של דבר אכן התרחש, אולם רק בינואר 2020. ההכרזה על כתב האישום נגד נתניהו הובילה להתמוססות של המחאה, שכונתה בידי חלק מחבריה "מחאת גורן". קבוצת מפגינים אחרת, שמיתגה עצמה באמצעות כרזת הענק "Crime Minister", המשיכה בפעילות כנגד המתקפה הגוברת של נתניהו על מערכת המשפט.

המאבק הפוליטי סביב מערכת הבחירות הצית את המחאה מחדש, כשפעולותיהם של שר המשפטים אמיר אוחנה ויו"ר הכנסת יולי אדלשטיין בתקופת ממשלת המעבר נגד בית המשפט מוסיפות לה דלק. במרץ מצטרפת לארגונים השונים מחאת "הדגלים השחורים" ועם החרפת המשבר הכלכלי שנגרם בשל מגפת הקורונה והטיפול הלקוי בגל השני של המגפה, התפתחה המחאה לסדרת ההפגנות הקבועה נגד נתניהו ליד המעון הרשמי בירושלים ובהמשך על גשרים ברחבי הארץ ומול ביתו של נתניהו בקיסריה.

מריחים דם. התרחבות ההפגנות והאלימות המשטרתית נגד המפגינים, הובילו את התקשורת להגביר את הסיקור. הפגנת יום הבסטיליה מול בית ראש הממשלה בירושלים, 14 ביולי 2020. (צילום: יעל מרום)

בתחילת הדרך, לפני כארבע שנים, אמנם מנו המפגינים רק כמה עשרות בני-אדם אולם בתוך שבועות אחדים החלו להגיע להפגנות כמה מאות איש בכל פעם, ולא רק אל פתח-תקווה: החל משלב מסוים היו הפגנות קבועות גם בכיכר הבימה תל-אביב ובכיכר פריז בירושלים, ומדי פעם גם בערים אחרות כמו חיפה ועפולה. מספר המפגינים נותר יציב על מאות בודדות לאורך כל התקופה, ובשבועות שיא הגיע לאלפים, כמו לאחר המעצר האלים של מני נפתלי אז הגיעו כאלפיים איש להפגנה בפתח תקווה בלבד.

במקביל נעשו כל העת ניסיונות לקיים הפגנות נגד, של תומכי נתניהו. ניסיונות אלו הניבו לרוב נוכחות זעומה של עשרות מפגינים, חוץ מבמספר מועדים מצומצם, בעיקר סביב הליכי השימוע לנתניהו לפני הגשת כתב האישום, בספטמבר-אוקטובר 2019, אז הגיעו מאות מפגינים תומכי נתניהו לכיכר גורן בפתח-תקווה ולכיכר מוזיאון תל-אביב. תאריכים אלו מתאימים לגל ההתעניינות התקשורתית במחאות נגד נתניהו באותה תקופה.

יולי, חודש ההפגנות

האם הסיקור המצומצם פגע בפופולריות של המחאה, או שאולי מיעוט המפגינים הוא שהוביל לסיקור מצומצם יחסית? קשה מאוד להכריע בשאלה כזו. אולם מהנתונים שאספה חברת יפעת מחקרי מדיה נראה כי לאורך השנים התקשורת לא העניקה סיקור מופרז להפגנות. הסיקור נראה הולם ואולי אף מצומצם ביחס להפגנה קבועה שמונה כמה מאות איש מדי שבוע בכמה מוקדים ברחבי המדינה.

על מנת לסבר את האוזן, ניתן להשוות את הנתונים על סיקור ההפגנות נגד נתניהו לסיקורם של נושאים חדשותיים אחרים. כך לפי נתוני יפעת, ההפגנות נגד נתניהו סוקרו ב-997 אייטמים בתקשורת במהלך 2019. באותה שנה זכה האירווויזיון לסיקור ב-8,143 אייטמים, והברקזיט ל-4,734 אייטמים. כמות של כאלף אייטמים היא חלק קטן מאוד מסיקור הבחירות (שאירעו פעמיים באותה שנה), וזכו ל-65,376 אייטמים. למעשה, מדובר גם בחלק קטן מסיקור חקירות נתניהו באותה שנה: 8,122 אייטמים.

עשרות אלפי מפגינים נגד השחיתות של נתניהו בכיכר פריז. 15 באוגוסט 2020. (צילום: יעל מרום)

ומה באשר לסיקור הענף של ההפגנות ביולי השנה? עד כה זכו ההפגנות נגד נתניהו ל-1,714 אייטמים במהלך 2020, יותר ממחצית מהם ביולי לבדו (792 אייטמים במחצית השנה הראשונה ו-922 אייטמים ביולי). האם הזינוק בסיקור המחאה ביולי מאשש את טענתו של נתניהו לכך שהתקשורת מעניקה לו יחס לא הוגן?

ובכן, ההיקף הגדול של הסיקור ביולי לא נוצר מאליו, קדמה לו הסלמה שיטתית של היחס המשטרתי והעירוני למחאה, שהגיעה לשיא במעצרו של אמיר השכל ואחריו במספר מקרים של פינויים אלימים ואלימות משטרתית. נסיבות חיצוניות נוספות פעלו לגידול במספר המפגינים באופן בלתי תלוי בתקשורת, ביניהן עלייה מדאיגה בתחלואת הקורונה (שנבלמה בחודש הבא) והחרפת ההגבלות. 

אולי משמעותית מכך, היא העובדה שיולי הוא חודש מסורתי להפגנות (בין השאר משום שמדובר בתקופת החופש הגדול). המחאה החברתית המפורסמת של 2011 החלה ביולי. גם ההפגנות הגדולות של יוצאי אתיופיה בשנה שעברה, בעקבות הריגתו של סלומון טקה, אירעו ביולי.

אם כן, את הזינוק בסיקור המחאה ביולי אפשר לתלות במאורעות עצמם, שהצדיקו את תשומת הלב התקשורתית. אולם מעבר לכך, גם בדיקה השוואתית מעלה כי אי אפשר לטעון שמדובר בסיקור "מוגזם". בדיקת יפעת השוותה בין הסיקור שזכתה לו מחאת יוצאי אתיופיה ביולי שנה שעברה מול זה שזכתה לו המחאה נגד נתניהו ביולי האחרון. גם כאן, המספרים חד-משמעיים: מול 922 אייטמים של המחאה נגד נתניהו, עומדים 1,770 אייטמים שהקדישה התקשורת הישראלית למחאת יוצאי אתיופיה ביולי שעבר, כמעט פי שניים.

אגב, נתניהו לא תמיד חשב שהפגנות הן נושא שאינו ראוי לסיקור תקשורתי. בנובמבר 2019, בתקופה בה התקיימו מספר הפגנות של תמיכה בנתניהו, התלונן נתניהו על כך שהתקשורת אינה מסקרת אותן.

* * *

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו למערכת שקוף

נאצים ואנרכיסטים: כך תיארה תקשורת הימין את המפגינים מול בלפור

ב"ישראל היום" השוו את המפגינים נגד נתניהו לנאצים • במעריב תיארו מובילי המחאות כ"אנרכיסטים ואינטרסנטים חסרי מעצורים" • ב"מקור ראשון" האשימו את "יש עתיד" ברוח האנרכיסטית • כך תיארו פרשנים המזוהים עם הימין את המחאות ברחובות 

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| אורן פרסיקו, "העין השביעית" |

"קולות של אנרכיה", נכתב אתמול בכותרת הראשית של השבועון החינמי "בשבע", על רקע תצלום מההפגנה הגדולה שנערכה השבוע מול בית ראש הממשלה בירושלים. הכתב שילה פריד תיאר "התפרעות המונית ברחבי ירושלים" שיצאה מכלל שליטה.

ההפגנה הגדולה מול בית ראש הממשלה בבלפור, מה-15.7 (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

לדבריו, "איש ממארגני המחאה, ממשתתפיה ומחברי-הכנסת שעודדו אותה לא התנער מהמראות האלימים, לא ניסה להרגיע את הרוחות או לגנות את המתפרעים, מלבד יושב ראש האופוזיציה יאיר לפיד". טעות עובדתית, כפי שעולה גם מדיווח שפורסם הבוקר ב"הארץ".

פריד שוחח עם הקומיקאי יקיר בר-זוהר, שהגיע כדי לצלם סרטונים משעשעים ומצא עצמו חוטף מכל עבר. "זו לא היתה מחאה של אנשי שמאל. זו בכלל לא היתה מחאה. זה היה אירוע אלים של קבוצה הזויה, מנותקת מכל פלג אידיאולוגי", הוא מצוטט.

"רשות הדיבור לאנרכיה", נכתב בכותרת טורו של אריה אלדד ב"מעריב". "עברנו מרציונליות לאנרכיה ממומנת ומכוונת", נכתב בכותרת המשנה לטור של מיכאל קליינר באותו עיתון. "הדגלים השחורים, דרכנו ויתר אנרכיסטים ואינטרסנטים חסרי מעצורים עושים עכשיו מאמץ דרמטי לתעל את האנרגיות הציבוריות למטרות שלהם", מזהיר נדב העצני בטורו שב"מעריב".

תחילת ההפגנה בבלפור. "אירוע אלים של קבוצה הזויה" (יונתן זינדל, פלאש 90)

עמיתו לעיתון שמואל רוזנר מקדיש את מדור הסקרים שלו לשלטון הכאוס, כלומר לאנרכיה. רוזנר מזהיר כי האנרכיה גרועה כמעט תמיד מדיקטטורה, והרי ישראל אינה דיקטטורית.

עורך "מקור ראשון" חגי סגל מקדיש את פתח טורו במוסף "יומן" של העיתון לסכנת האלימות משמאל. "אנרכיסט תל-אביבי ניפץ במוצאי שבת זגוגית של סניף בנק, ואף ח"כ באופוזיציה לא טרח להסתייג ממנו", הוא כותב. "רק אמיר השכל חש אי-נעימות קלה. 'הם יצאו למסע ונדליזם שאינו קשור אלינו כלל', התנער והיתמם. ועוד איך קשור. השכל, שותפיו, מעריציו, אהוד ברק ובכירי יש-עתיד הם המחוללים של הרוח האנרכיסטית אשר מנשבת עכשיו בעוז במרחבי האופוזיציה, ועלולה לגרור אותנו להתנגשות פנימית קשה פי כמה".

בהמשך מוסף "יומן" כותבת אילת כהנא כי במאהל המחאה הבהירו ביום שלישי השבוע חזור והבהר כי הם מתנגדים לאלימות, אבל כל ההצהרות שלהם לא הועילו מרגע שההפגנה יצאה מידם ועברה לרשות ההמון. כהנא מקדישה פרק בכתבתה לשאלת מימון המחאה, וכרגיל בתקשורת הימנית נסמכת על פרסומים של התקשורת ה"שמאלנית" (במקרה זה "הארץ" וחדשות 13).

מפגין שנעצר במהלך ההפגנה. אמנון לורד השווה את המפגינים לנאצים (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

מי שלא התעדכן בתיוג של המפגינים כאנרכיסטים הוא אמנון לורד. עבורו הם דווקא נציגיו של הפשיזם, וליתר דיוק – של הנאציזם.
"הדגלים הדומיננטיים היו אדומים בהפגנת הפשיזם השחור-אדום", כותב לורד בטורו שבמוסף "ישראל השבוע" של "ישראל היום", ומגדיר חלק מהמפגינים כ"פנסיות תקציביות מהלכות". בטור דומה, שפרסם אתמול, כתב על המפגינים והעריך ש"הפעם לא ילכו על רצח, אלא על מהלך מהפכני שכולל שימוש בכוח".

לורד הסתובב בירושלים בערב ההפגנה, הבחין ב"ריח של פוטש" וכבר עשה את החיבורים המתבקשים למשתפי הפעולה שבמסדרונות השלטון הרשמי והבלתי רשמי. "לפי כמות הלודנדורפים ברור שיש תכנון ויש אסטרטגיה", כתב (הנאצי אריך לודנדורף היה ממארגני הפוטש הכושל של היטלר ב-1923).

בטורו מהבוקר מקדיש לורד פסקה לרעש הבלתי פוסק של המפגינים. "אורי אליצור ז"ל קרא לזה שיטת הפטיש אוויר. רעש וטרטור אינסופי – ואתה לא יכול לברוח. בלאומילך כבר מולך ברחובות ירושלים".

עפרי אילני, התגלמות ההפך של אמנון לורד, נזכר גם הוא הבוקר ב"הארץ" בטרטור בלתי פוסק דוגמת זה של מקדחת האדון בלאומילך. "ביבי הוא אסקפיזם מנטפליקס", מכריז אילני, וטוען כי בניגוד לאמירה של עמוס עוז, שהמשיל את נתניהו לקומפרסור שמרעיש ללא הפסקה מתחת החלון, "הקומפרסור הוא לא נתניהו, אלא דווקא הטלוויזיה", שמתעקשת לדווח עליו ועל מעלליו.

***

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו למערכת שקוף