פוסטים

תובע, חוסם ומחובר למוקדי הכוח: האינטרסים של עמית סגל

הוא משתיק אנשים פרטיים באמצעות תביעות דיבה. הוא חסם כבר יותר מ-4,200 צייצנים בטוויטר. הוא מסונכרן לעתים עם ראש הממשלה נתניהו וגם עם הטייקונים החזקים במדינה. עמית סגל, העיתונאי הפוליטי המשפיע בישראל לא אוהב שמבקרים אותו. זו זכותו, אבל תומר אביטל לא מוכן לשתוק. הטור המלא

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

תומר אביטל |

הפעם אני לא רוצה לדבר על פוליטיקאי, אלא על פרשן פוליטי. על עמית סגל.

על כך שהוא מרבה לתבוע דיבה, לחסום ביקורת, ואיך זה קשור לחיבור שלו למוקדי הכוח החזקים במדינה.

קודם כל בואו נדבר על סגל התובע.

בחודש יולי כתב איש התקשורת מוטי אקסמיט בפייסבוק פוסט שהכפיש את סגל. מה הוא עשה? הגיש בתגובה תביעה בדרישה לפיצוי בסך 140 אלף שקל. לדברי סגל, הפוסט גרם לו ל"עוגמת נפש מרובה" והיה לפוסט "תוצאה הרסנית" לשמו הטוב. אני רק שאלה: שמעתם על הפוסט הזה משהו? לא? כי דיברתי עם אקסמיט ולדבריו הפוסט לא קיבל ולו לייק אחד, ותגובה אחת, כועסת, שבעקבותיה הוא הוריד את הפוסט, כמעט מייד לאחר שהוא עלה. אז איך זה הרסני?

הלאה. באוגוסט הצייצן ערן צ'רפק טען שסגל הצדיק רוצחים מימין. כשסגל ראה זאת, הוא צירף צילום מסך וצייץ: "אם לא תמחק בתוך שעה – תביעה בדרך". 

הציוץ נמחק שבע דקות מהרגע שסגל ביקש. אבל הוא הגיש נגד צ'רפק תביעה בכל זאת, שוב על סך 140 אלף שקל. למה להגיש תביעה אם הציוץ נמחק? סגל טען, שוב, להשפלה ועוגמת נפש. קצת מוזר לאור העובדה שסגל הפיץ את הציוץ ה'דיבתי' הזה בעצמו למאות אלפי עוקביו וכך הגביר את התהודה שלו. 

לאחרונה סגל העלה את התעריף ותבע 400 אלף שקל מיועץ פרלמנטארי שכינה אותו בין היתר גזען וטען שהוא "מנסה לסתום לכל מי שלא חושב כמוהו את הפה". 400 אלף שקל לאדם צעיר – זה סכום מחרב חיים.

אדגיש: זכותו המלאה של סגל לתבוע אם כותבים עליו הכפשות ושקרים. חד משמעית

אבל מכפישים שלל עיתונאים מדי יום. למשל משקרים עלינו, על "שקוף" ברשת, שאנחנו ממומנים על ידי כל מיני גורמים עלומים ומטנפים. אנחנו מגיבים כשצריך, אבל לתבוע אנשים מהשורה?

תביעת דיבה לא נועדה להשתיק את החלשים. להיפך. היא נועדה לספק להם צדק. ולנו, העיתונאים, יש במות בהן אנחנו יכולים להגיב. וסגל? הוא העיתונאי המשפיע בישראל. יש לו מיקרופונים פתוחים כמעט בכל תחנת רדיו, ובמהדורה הנצפית ביותר בטלוויזיה. יש לו כפולה בידיעות אחרונות בגיליון סופ"ש. טוויטר עם למעלה מחצי מיליון עוקבים. הציוצים שלו הופכים בעצמם לכתבות. בקיצור, יש לסגל שלל במות לסתור את כל מה שנכתב עליו מבלי להגיע לבית משפט – ועדיין, הוא תובע.

אבהיר שוב, זו זכותו המלאה, אבל זו גם זכותי למתוח על זה ביקורת.

וסגל לא רק תובע, הוא גם חוסם ביקורת מכל הסוגים. היה אשכרה חשבון בטוויטר בשם 'עמית סגל לחסומים'

כדי לדייק את הטור הזה, אחרי הכל הבחור חובב תביעות – ניסיתי להשיג הערכה של היקף החסימות דרך שאלה בטוויטר. החשבון שלי קרס. אבל אז קרה משהו מעניין: סגל החליט לחשוף בעצמו את המספר – 4,209. כמות מטורפת של חסומים.

סגל טען שהוא חוסם רק את מי שמקלל, מטריל או מערב הורים. אמנם לא חסמתי איש מימיי – אבל אני במאה אחוז תומך בגישה הזו. מאה אחוז. אלא שזה פשוט שקר. יש בידי כעת אינספור סיפורים של אנשים שפעם אחת צייצו נגדו ביקורת מנומסת, או שרק עשו לייק למישהו שביקר אותו – ונחסמו. 

גם אני נחסמתי מבלי לקלל, להטריל או לערב הורים.

אבל סגל לא הסתפק בזה. הוא טען שאני במסע נגדו – אף שצייצתי לגביו פעם אחת בלבד. בנוסף הוא העליב אותי בפומבי, טען שאני אובססיבי, נרקיסיסט, ובציוץ נפרד ניסה להקטין אותי. 

האמת? נפגעתי. באמת. הביטחון העצמי שלי גם ככה רעוע עוד מהתקופה שהייתי לא מקובל בתיכון. רק שזה גרוע מהתיכון. חצי מיליון ישראלים נחשפו לעלבונות השקריים שהטיח בי. תוסיפו לזה שאני כאמור חסום אצלו מלהגיב – אז לא יכולתי לנמק את הצד שלי. לא יכולתי לכתוב למשל שביקרתי בחריפות גם את יאיר לפיד על מדיניות החסימות שלו, וספרתי לו אותן.

מה שאני מנסה לומר זה שיכולתי בקלות לעשות 'סגל'. כלומר, לתבוע אותו על ההכפשות האלו דיבה. החוק לצידי. המצפון שלי גם יהיה נקי: סגל יכול בקלות לשלם – בניגוד לאזרחים שהוא תובע.

אבל אני מעדיף לא לתבוע, אני מעדיף לעשות עיתונות. וב-2020, לדבר על חסימות זה לדבר על חופש ביטוי. הרשתות הן כיכר העיר החדשה. אזרח שנבעט ממנה מרגיש ברגע החסימה כמי שלשונו נעקרה. במיוחד אם החוסם הוא דמות ציבורית, והוא לא גידף או שיקר.

שוב אדגיש, זו זכותו המלאה. סגל לא חייב לי ולאחרים דבר. אבל חשוב לדעת שדווקא העיתונאי החזק בישראל לא מוכן לשמוע ביקורת בדף שלו או בשום מקום אחר. 

ויש פה גם פגיעה: סגל הפך לערוץ חדשות מרכזי בישראל. איך אפשר לקבל את החדשות שלו אם אתה חסום אצלו? זה עונש משמעותי למי שהעז לדבר.

או, פה יש פתרון. לא חייבים לעקוב אחרי סגל כדי לראות מה הוא מצייץ. אפשר לעקוב אחרי בנימין נתניהו, ולעתים לקבל את המידע – דרך המנהיג שלנו.

למה אני מתכוון? בדקתי ומצאתי סנכרון יוצא דופן בין סגל לבין ראש הממשלה, מעבר לסיקור שלו. 

למשל בספטמבר סגל פרסם תמונה של מפגינים לעומת הכותל הריק. שעתיים לאחר מכן – נתניהו מפרסם את אותה תמונה בדיוק. או באוגוסט סגל כותב שמעכשיו הרף הוא "שלום תמורת שלום", נתניהו מאמץ זאת עשרים דקות מאוחר יותר. זה קרה בשלל מקרים נוספים.

לשניהם, שמתי לב, יש גם טעם דומה. למשל, באוגוסט נתניהו שיתף כתבה על כך שאמצעי התקשורת לא מסקרים את ההפגנות, אלא משתתפים בהן. סגל העלה אותה 17 דקות מאוחר יותר.

וכשסגל מפגיז בחשיפה שעוזרת לנתניהו, אז ראש הממשלה מפיץ אותה לכל עבר. 'עמית סגל חושף' ו'עמית סגל מטיל הערב פצצת אטום' הם לא משהו שיונית אמרה, אלא משפטים בפייסבוק של ביבי.

ולעתים ראש הממשלה הוא מחולל החשיפה בעצמו. במרץ, רגע לפני בחירות דרמטיות, נתניהו עודד רב להקליט שיחה עם יועצו של גנץ כדי להוציא אותו רע. הרב הקליט, סגל שידר ונתניהו חגג.

עוד בשקוף:

אגב, זה לא רק נתניהו. סגל גם הסתנכרן לעתים עם המסרים של טייקון הגז יצחק תשובה, מבעלי קשת – מקום עבודתו העיקרי. 

למרות שהוא בכלל כתב פוליטי, סגל שוב ושוב תקף פעילים חברתיים ועיתונאים שביקרו את מתווה הגז. המתווה שנתניהו קידם בכל הכוח, וסידר לתשובה, כאמור אחד מהבעלים של קשת, הון עתק. במוסף לשבת של "ידיעות" הקדיש סגל טור להפרכת טענות שמתנגדי מתווה הגז – מעולם לא טענו. 

אגב "ידיעות" שם גם עובד סגל, שייך לנוני מוזס. וזה מעניין כי למוזס יש התלכדות אינטרסים עם תשובה. השניים שותפים עסקיים שמנסים לשמור על כך בסוד. חשפנו שמוזס ותשובה ניהלו חשבון משותף. ידיעות גם תמך לא מעט בעסקים של תשובה ובקושי סיקר את המאבק במתווה הגז. אתם עדיין איתי? כי האינטרס של מוזס מצטלב גם היום באינטרס של נתניהו. איך? מוזס עומד לדין יחד עם ראש הממשלה, ואם המשפט של ביבי יבוטל, ובכן, גם המשפט של נוני יבוטל. למעשה, סגל הוא העיתונאי המצוטט ביותר על ידי נאשמי משפט המו"לים ונתניהו. פרסומיו הטוענים למחדלים בחקירה הפלילית שהובילה לכתבי האישום, מוזכרים בבקשות ועתירות שהגישו הנאשמים נתניהו, מוזס ושאול אלוביץ'.

אז במרכז המשולש הזה של תשובה-נתניהו-ומוזס, אנחנו מוצאים, לעתים, את המגפון: עמית סגל.

המגפון שבמרכז. עמית סגל (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

מילים אחרונות: סגל הוא חד וחרוץ. בנוסף, להקלטות שהוא משדר יש ערך עיתונאי רב. צריך ניקוי אורוות במשטרה, בפרקליטות ובמערכת המשפט.

אבל שימו לב – כל הלכלוך הזה מוצף מתי? בשעה שיש לנו ראש ממשלה שמואשם בשוחד ונאחז בקרנות המזבח. והכתב הפוליטי מספר אחד? במקום לבקר את הפוליטיקאי מספר אחד, הוא בעיקר מבקר את שומרי הסף שלו. וזה מבאס אותי כאזרח. כי עם כוח גדול מגיעה אחריות גדולה. ולהשתמש בכוח כדי לעזור בעיקר למסרים של בעלי השררה להתפשט לכל עבר – זה, לדעתי, לא אחראי.

אגב, אני לא חושב שהוא בשליחות נתניהו, מוזס, תשובה או מישהו אחר. ממש לא. הוא משרת את עמית סגל. ולעזור לבעלי הכוח לשמור על הכוח – זה מאוד משתלם. תראו לאן זה הוביל אותו. ובכלל, מי עוד יקבל הקלטות מטלטלות כשבתפקיד המפיק – ראש הממשלה בכבודו ובעצמו? 

לסיכום, מה יש לנו פה? האיש החזק בתקשורת הישראלית מתנהג כקורבן, מעיף את מי שמותח עליו ביקורת, משתיק אנשים פרטיים ברחבי הרשת, ובד בבד מרים לפוליטיקאי ולטייקון החזקים בישראל. וכשהוא מרים להם, אז עוקביו הרבים נחשפים לכך בתוך תיבת התהודה של ממנה נחסמו לא מעט אנשים שהיה להם ביקורת. 

המציאות הזאת מפחידה אותי. גם מפחיד אותי שעמית יתבע איתי על הסרטון הזה, אבל זה בסדר, אתמודד. בינתיים, בכל מקרה, שלחתי את הטור לסגל שלא מסר תגובה. 

*

תשמעו, קשה להתחמק מהחדשות שסגל מפיץ, במיוחד כשמפלגת השלטון מהדהדת אותן. לכן לכולנו יש אחריות. אחריות להכיר את האינטרסים ואת המציאות המעוותת הזו שבה חזקים נוהגים כחלשים. 

אז אני רוצה לבקש שני דברים.  אלף, תפיצו את הסרטון – כדי שכולם יכירו את סגל התובע, החוסם והמחובר. בית, כשאתם נחשפים לפרסום שלו, אם עדיין לא נחסמתם, אל תבטלו את הממצאים. אבל במקביל תשאלו את עצמכם: מה האינטרס לפרסם דווקא את זה? ודווקא עכשיו? את מי זה משרת?

***

  • תודה למתנדב שקוף עמר קמפלר שסייע בתחקיר
  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאי תומר אביטל