פוסטים

גם לאחר הוראת ועדת הבחירות, המשיכה מפלגת המחנה הדמוקרטי להפעיל לחץ על נציגיה בקלפיות לתרום לה את שכרם 

מבדיקת "שקוף" עולה כי גם לאחר שוועדת הבחירות הורתה למפלגה שלא להתנות עבודה בקלפי בתרומה למרצ, המשיכה המפלגה לדחוק בחברי ועדת הקלפי מטעמה לתרום את השכר שיקבלו על מנת לסייע לה לסגור את הגירעון

| יעל פינקלשטיין |

לאורך כמה וכמה מערכות בחירות בשנים האחרונות נוהגת מרצ לבקש את תרומת המשכורת של חברי ועדת הקלפי, במטרה להקטין את חובותיה. כך היה גם בבחירות שנערכו באפריל האחרון – והתוצאות נראו בשטח: על רקע השיח המתגבר בנושא טוהר הבחירות, נראה כי היעדר התשלום למפקחים מטעם מרצ הוביל לנוכחות יחסית מצומצמת שלהם. באשדוד למשל, נעדרו נציגי מרצ כמעט מכל הקלפיות בהן שובצו.

לפני כחודש, הורתה ועדת הבחירות המרכזית למחנה הדמוקרטי שלא להמשיך לחייב את הנציגים לתרום לה את המשכורת  שלהם. אך גם לאחר ההנחיה המשיכה המפלגה להפעיל לחץ על נציגיה בקלפיות לתרום את שכרם – כך עולה מבדיקת "שקוף".

צילום: יוסי זמיר

בשבוע שעבר, מיד לאחר הבחירות, נשלחה הודעה לנציגי המפלגה בקלפיות, ובה טופס בו התבקשו למלא את פרטי חשבון הבנק שלהם. בטופס נכתב:

"מספר חשבון הבנק נועד לביצוע העברה כספית אליך מהמחנה הדמוקרטי. מספר שבועות לאחר יום הבחירות יועבר ישירות לחשבון הבנק שלך העברה כספית. לאחר מכן יגבה מכרטיס האשראי שלך סכום התרומה, בניכוי 100 ש"ח עבור החזר הוצאות אוכל ונסיעה ביום הבחירות".

אחד מעובדיה של מרצ בקלפי פנה למפלגה בנוגע לכתוב בטופס, וזכה לתשובה הבאה:
"מרבית האנשים שאנחנו משבצים בקלפיות תורמים את הכסף שמתקבל מהמדינה. המפלגה לא מצפה שכל הסכום יתרם, אלא רובו, כש-100 ש"ח מהווים החזר הוצאות. לא חייבים לתרום את הכסף. זה אמנם חשוב למפלגה כי היא קטנה ובגירעון עצום, אבל תרומה היא וולונטרית. אתה יכול לתרום כמה שתרצה, אם תרצה".

גם אם בקשת תרומה היא חוקית, נצפה מהמפלגות שלא לבחור בהפעלת לחץ על פעילים לתרום את שכרם, המגיע להם כחוק, למען סגירת הגירעון שלהן. חברי המפלגות נבחרים כדי לנהוג באחריות בכסף שלנו – מה יעשו למשל כשיתבקשו להקטין את גירעון המדינה?

ההודעה שנשלחה לעובדי הקלפיות לאחר הבחירות

אחד מנציגי המחנה הדמוקרטי בקלפי העיד כי ידע שהבקשה לתרומה תגיע. "הבנתי שבפעם הקודמת ביקשו שזה יהיה בהתנדבות, אז הפעם בדקתי את זה לפני עם נציג של המפלגה. הוא אמר לי שכמה ימים אחרי שהכסף יכנס לחשבון הם יבקשו מאיתנו תרומה, וכל אחד יכול לתת כמה שהוא רוצה". 

לפי עובדת אחרת, בקשת התרומה היא דרך של המחנה הדמוקרטי לגייס עובדים שיהיו מחויבים לשמירה על טוהר הבחירות.

"הם אמרו כמה וכמה פעמים שהם לא מכריחים ושהם קודם מעבירים את התשלום, אבל הם מבקשים ממי שרוצה להעביר את כל הסכום או חלק ממנו. הם ציינו את זה כמה פעמים וקצת לחצו על זה, אבל מצד שני וידאתי שקודם מעבירים את הכסף ואחר כך אפשר לבחור אם להעביר וכמה. הבנתי ממה שאמרו שזאת דרך שלהם לסנן נציגים מתאימים, ולוודא שלא מגייסים מישהו שמגיע אך ורק בשביל הכסף ולא בהכרח כדי לשמור על טוהר הבחירות. זאת דרך הסינון שלהם – כמו שמפלגות אחרות בוחרות למשל להעסיק חברי מפלגה".

עזרה בהתנדבות למען מטרה חשובה היא מבורכת, אבל במקרה הזה היא עלולה להיות בעייתית: מדובר על עבודה ששומרת על קיומו של ההליך הדמוקרטי הבסיסי ביותר. אותם נציגים בקלפיות הם אלה שמפקחים על טוהר הבחירות, ובדיוק בגלל חשיבות העבודה שלהם דואגת המדינה שעבודתם תתוגמל בקבלת שכר על ידה.

על רקע הדיון המתמשך סביב הזיופים בבחירות שנערכו באפריל, נצפה שהמפלגות – שקיבלו הזדמנות שניה – ישקיעו את מירב מאמציהן בשמירה על כל קול שהן מקבלות, לא יחסכו בעובדים בקלפיות ולא יפעילו לחץ נפשי על נציגיהן לתרום את המשכורת שלהם למפלגה.

מטעם מפלגת המחנה הדמוקרטי נמסר:
"אנחנו פועלים בהתאם לחוק ולהנחיות ועדת הבחירות. כל העובדים בוועדות הקלפי יקבלו שכר על פי חוק".

"ועדת השרים לחקיקה היא אחד האסונות הדמוקרטיים שלנו" – הכירו את פרופ' יפעת ביטון ממפלגת המחנה הדמוקרטי

מיזם הראיונות עם מועמדות ומועמדים בקצה הרשימות לכנסת ממשיך! והפעם: פרופ' יפעת ביטון, מס' 7 ברשימת המחנה הדמוקרטי. על אהוד ברק ("ברק עשה מעשה לא ראוי בחיבור עם אפשטיין. זה מסב לי עוגמת נפש רבה"), על התכנית לקידום "חוק יסוד: השוויון", על הפעם האחרונה שהשתמשה בתחבורה ציבורית ("זה היה בניו יורק") ועל המהפכה הנדרשת במוסד לביטוח לאומי ("גיליתי שחסרים להם 500 מיליארד ש"ח בקופה"). חלקים מרכזים מהראיון בכתבה הבאה

| יעל פינקלשטיין |

לקראת הבחירות הקרובות פתחנו במיזם חדש: ראיונות עם מועמדות ומועמדים חדשים או פחות מוכרים, שעוד לא קיבלו במה בתקשורת, במטרה להכיר טוב יותר את מי שאולי בקרוב ישפיעו על החיים של כולנו. הנה הראיונות הקודמים בסדרה: ד"ר רונית דרור (זהות) וחגי רזניק (העבודה-גשר).

דרור ורזניק אינם היחידים – בהמשך נערוך ראיונות עם מועמדים/ות ממפלגות נוספות. אנחנו מזמינים אתכן ואתכם להשפיע על תוכן הראיונות הבאים: לפני כל ראיון נפרסם פוסט בעמוד הפייסבוק שלנו ונבקש מהציבור לכתוב רעיונות לשאלות בתגובות.

*

פרופ' יפעת ביטון, מקום 7 ברשימת "המחנה הדמוקרטי" לכנסת ה-22, היא חברת סגל בפקולטה למשפטים במכללה למנהל ומומחית בתחום שוויון במערכת המשפט ודיני נזיקין. ביטון היא ממקימות עמותת "איתך – משפטניות למען צדק חברתי", "מרכז תמורה – המרכז לקידום השוויון" ו"מרכז נגה" לנפגעות ונפגעי עבירות אלימות ומין חמורות. עד לא מזמן הייתה יו"ר ועדת הביקורת של בנק ישראל והייתה מועמדת לתפקיד שופטת בבית המשפט העליון. בשיחה איתה סיפרה לנו פרופ' ביטון על עמדותיה בנושא שוויון חברתי, על העשייה הציבורית שעשתה בתחום השוויון במשפט והתמיכה באוכלוסיות מוחלשות ועל התוכניות שלה לקידום נושאים אלה וועוד בכנסת ה-22.

  • לצפייה בראיון המלא (54 דקות) לחצו כאן, או הקשיבו לגרסת הפודקאסט כאן.

סיכום הרגעים המרכזיים בראיון

איך תקדמי את הנושאים שקידמת עד היום מתוך הכנסת?

אחד הדברים המרכזיים שאנחנו הולכים לקדם הוא את "חוק יסוד: השוויון". יש כבר טיוטה מגובשת שהכנתי. יש פגיעה הולכת ונמשכת של עקרון השוויון. כמו שיש לנו חוק יסוד שמעגן את זכותו של העם היהודי על מדינת ישראל כמדינת הלאום שלו – הדבר הבסיסי שחייבים לעשות מול זה הוא הגנה על עקרון השוויון של כל האזרחים והאזרחיות במדינה. 

 

מה גילית בדו"ח שכתבת על המשבר בביטוח הלאומי?

המשבר האקטוארי בביטוח הלאומי כבר פה מזמן. פנו אליי מוועדת הביקורת של הביטוח הלאומי כשביקשו מהם לאשר את הדו"ח הכספי של הביטוח הלאומי בשנה שעברה. הם ראו שיש מאות מיליארדים שהמדינה לקחה והם אינם וביקשו ממני לחשוף איפה נמצאת הבעיה והאם אפשר לפתור אותה. גיליתי כמה דברים: מדובר על כמעט 500 מיליארד ש"ח שאינם מצויים בקופת הביטוח הלאומי ושהיו צריכים להיות בה. אנחנו כציבור הזרמנו לשם כסף והוא אינו שם כי הוא הוזרם בידי המדינה מהביטוח הלאומי לאוצר. האוצר לא החזיר את הכסף ולהערכתי הוא לא מתכנן להחזיר אותו. בעיניי ראוי לנהל מאבק להחזיר את הכספים האלה, אבל זה יהיה מאוד מאוד קשה. הדבר הבסיסי שאני חושבת שאנחנו צריכים וצריכות לעשות, זה להסדיר את זה שפעולות הביטוח הלאומי והאוצר יעשו על פי חוק. המוסד לביטוח לאומי היה צריך להיות עצמאי באופן שהכספים שמגיעים אליו ישארו בתוכו ולייצר קרן השקעות בה הכסף יושקע. צריך לדרוש שהכספים האלה יופנו וינותבו למערך הסוציאלי של מדינת ישראל – זאת המשמעות של הביטוח הלאומי. תחשבו שאם לא כך, אנחנו משלמים את המס השולי הגבוה ביותר בעולם. כי אם כספי הביטוח הלאומי לא מגיעים למערכת רווחה אלא מוזרמים לבריכה הגדולה של התקציב, למעשה מס ההכנסה גבוה בהרבה ממה שאנחנו חושבים.

 

יש לך רב קו? מתי נסעת לאחרונה בתחבורה ציבורית?

לא. האמת שזה מדכא לומר אבל הפעם האחרונה שהשתמשתי בתחבורה ציבורית היתה כשלימדתי ב-NYU בניו יורק. זאת הייתה חוויה מטלטלת לראות את הפערים בין איך את יכולה לחיות בתוך עיר ואיך את חיה כשאת כאן. כשהייתי שם לא הייתי צריכה לזהם אוויר ולהוציא כסף על מכונית פרטית. יש חשיבות דרמטית לתחבורה ציבורית מתפקדת. החלום שלנו הוא שהנושא יתוקן בתוך הערים וגם בין הערים. אני, למשל, גרה בהרצליה ומלמדת בראשון לציון. היכולת שלי להגיע בתחבורה ציבורית היא כל כך מוגבלת – אני צריכה לקחת אוטובוס לתחנת הרכבת, לקחת רכבת לראשון לציון, משם ללכת לתחנת האוטובוס ולחכות לאוטובוס לא סדיר שייקח אותי למכללה למנהל.

 

אז אולי נבחרות ונבחרי הציבור שלנו צריכים להתחיל לנסוע קצת בתחבורה ציבורית כדי להבין את הקושי של הציבור?

אני חושבת שכדי להיות חברת כנסת מעולה ולהבין את הצרות של מדינת ישראל מספיק שאת חיה בתוך עמך בהרבה מובנים אחרים. התחבורה הציבורית כן רלוונטית לחיים שלי – הילדים שלנו נוסעים בתחבורה ציבורית לבתי הספר כעקרון ולא ברכב פרטי שלנו. ברור שהבעיה קשה ופוגעת באנשים שגרים במרכז ובפריפריה ובאופן מובהק באוכלוסיות מוחלשות.

יש לנו תכנית בנושא: הגברת נסיעות שיתופיות, הסדרת נתיבי תחבורה ציבורית, תחבורה ציבורית בשבת – לאפשר לרשויות המקומיות לקבוע את המינון אבל לא להשאיר את זה רק בידי הרשויות המקומיות ולאפשר קווים שיחברו בין חלקים שונים של המדינה.

פרופ' יפעת ביטון

יש חברות או חברי כנסת מהכנסת הקודמת שאת מעריכה?

אורלי לוי – רצנו ביחד בבחירות הקודמות ועבודתה הציבורית חשובה. בשמירה והגנה על הדמוקרטיה אני מעריכה את עבודתה של זהבה גלאון. היה לנו שיתוף פעולה מדהים איתה גם בנושאים דמוקרטים וגם בהגנה על זכויות נשים. עוד מישהי שאני מעריכה מאוד ועבדתי איתה בנושא אלימות נגד נשים ובנושא תכניות שוויון באופן כללי זאת השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל. שיתוף הפעולה שלה עם מרכז תמורה בנושא מיגור אלימות כלכלית נגד נשים ובנושא הפריפריה היה מאוד מרגש.

 

ספרי לנו על המועמדות לבית המשפט העליון.

זאת בפירוש זכות גדולה ומרגשת, להיות האישה הצעירה ביותר ברשימת המועמדות והמועמדים לבית המשפט העליון, וגם האישה המזרחית הראשונה שהייתה מועמדת לתפקיד. אלה חלק מהתיקונים שיש לעשות בתוך מערכת המשפט. מה שיפה במיוחד במועמדות הזאת היא לא רק שהיא באה על רקע הוכחה של ידענות תיאורתית ואקדמית גבוה ויכולת לייצר שינוי פרקטי, אלא גם מתוך הכרה בביקורת שיש לי על המערכת המשפטית שהיא בסך הכל בגדול מאוד שמרנית, מסורתית ולא מגוונת במובן הזה. הייתי בין אלה שקראו להפוך את מערכת המשפט להרבה יותר מייצגת את הציבור הרחב, כשהמשמעות היא לייצג את הגוונים השונים של החברה הישראלית ולאפשר לאוכלוסיות מוחלשות ומודרות להיות חלק מהמערכת כדי שאנשים ירגישו שהמערכת המשפטית היא לא רק זאת שרודפת אותם בהוצאה לפועל, אלא גם זאת שמכירה בזכות שלהם לקורת גג.

 

פורסם שהיתה כוונה להציע אותך כמועמדת גם לתפקיד מבקרת המדינה.

נעשתה אלי פניה להסכים שהמועמדות שלי תוצג לתפקיד. זה היה כבוד גדול ושקלתי את העניין בכובד ראש. העניין המרכזי שהפריע לי זה שיש תהליך של פוליטיזציה של התפקיד. הוצע לי להיות נציגת האופוזיציה לתפקיד וחשבתי שזה בעייתי ולא נכון.

אני חושבת שאם כבר החליטו באופוזיציה שיש פה מלחמה, הם היו צריכים להילחם את המלחמה הזאת. אני לא רציתי להיות חלק מהמהלך הזה של מבקרת מדינה פוליטית. יש כמה דמויות מהקואליציה ששוחחתי איתם ושבהחלט היו בעד המועמדות שלי אבל בסופו של דבר התחושה הייתה שזאת הצגה מאוד פוליטית."

 

את יושבת במפלגה עם אהוד ברק שהיה בקשר עם המיליארדר האמריקאי אפשטיין שהורשע בשידול לזנות והואשם שוב לאחרונה בסחר בקטינות. איך את מרגישה עם זה?

אין ספק שזה מסב לי עוגמת נפש רבה. אני חושבת שברק שעשה את החיבור הזה עשה מעשה לא ראוי. אני מודעת לזה שלצערנו הרב הסטנדרט של מה ראוי היום הוא עדיין לא הסטנדרט שאנחנו דוחפות ומייחלות לו. לצד זה, ברגע שהוא מבין שהמעשה לא ראוי וחוזר בו ומנתק את הקשרים שלו, אלא המהלכים המינימליים שאני מצפה ממנו לעשות. ברור שבעיניי אני בחיים לא הייתי מעלה על דעתי לחבור לאדם שעשה עברת מין באשר היא, אבל זה לא הופך את אהוד ברק בעצמו לאדם לא ראוי.

 

האם תפרסמי יומן והצהרת הון?

כן, בוודאי.

 

מה דעתך על ועדת השרים לענייני חקיקה?

אני חושבת שזה אחד האסונות הדמוקרטיים שלנו. צריך לשנות את ספרי הלימוד של האזרחות: הסיפור האמיתי הוא שהממשלה נטלה מהכנסת את רוב כוחה בתחום החקיקה. ועדת שרים לחקיקה הפכה להיות הגורם המרכזי והכמעט בלעדי לחקיקה במדינת ישראל. זה ניטרל את היכולת לשמוע קולות מחוץ לקואליציה. אני חושבת שזה נושא קריטי: הוועדה צריכה להיות כמה שיותר שקופה, כי היא היום המחוקקת בסופו של דבר. אנחנו צריכות לחשוב על דרכים שבאמצעותן אפשר יהיה להחזיר את הפרדת הרשויות ולא לאפשר את המחיקה של תפקידה של הרשות המחוקקת באמצעות ועדת שרים לחקיקה.

כמה שאלות מתומכות ותומכי שקוף

בבחירות הקודמות רצת במפלגת גשר – למה עזבת את המפלגה?

ההצטרפות למפלגת גשר היתה מתוך אמונה של קידום הנושאים החברתיים שאני מקדמת כבר לפחות 20 שנה בעשייה הציבורית שלי. לצערנו המחשבה שאפשר להביא רק סדר יום חברתי הוכיחה עצמה כלא נכונה. העשיה שלי בהקשרים חברתיים אבל היא גם מאוד חזקה בהקשרים דמוקרטיים – אני צופה בחרדה מאוד גדולה על מה שקורה לדמוקרטיה הישראלית. שילוב הכוחות הזה התאים לנקודת הזמן ההיא אבל בנקודת הזמן הנוכחי שבה נבנה מחנה דמוקרטי ששם על סדר היום גם את הנושאים החברתיים וגם את ההגנה על הדמוקרטיה, ההתאמה מבחינתי היתה ברורה. בנוסף, כשנעשתה הפניה אליי להצטרף, מפלגת גשר עוד לא היתה שחקנית במרחב הפוליטי.


האם תכללו קידום שוויון זכויות לקהילת הלהט"ב במסגרת ההסכמים הקואליציונים?

בוודאי. במחנה הדמוקרטי יש מטה להט"ב שמוקדש לנושא הזה באופן מובהק. אני רוצה לזקוף לשותפיי ממפלגת מרצ שעבודתם בנושא הגנה על זכויות להט"ב היא מהמתקדמות ביותר ואין לה מתחרים בשום מפלגה אחרת. 

 

איך תקדמי שוויון בין נשים וגברים?

אנחנו הרשימה היחידה עם 50% נשים וגברים. כשמסתכלים על המפלגות הגדולות, אני חושבת שזאת פשוט חרפה: אנחנו רואות במפלגות שמתיימרות להיות מפלגות שלטון – חלקן כבר בשלטון כמו הליכוד – ייצוג כל כך מביך לנשים, ואני בטוחה שיש נשים מעולות ונהדרות שהיו יכולות להיות חלק מזה. בכחול לבן יש ועדה מסדרת – אני מתקשה להאמין שהיא לא יכלה למצוא נשים נהדרות שיכולות היו להגיע עד כדי 50% ולשבץ אותן במקומות גבוהים. לנו יש חמש נשים וחמישה גברים בעשירייה הראשונה.
אנחנו צריכות לתת תקווה לילדות שנשים יכולות להיות בהנהגה בישראל באותה מידה כמו גברים.

עונת איחודי המפלגות: התקשורת כשדכנית

היחסים בין הפוליטיקאים לתקשורת בישראל לא תמיד אידיליים, אבל במערכת הבחירות הנוכחית יש לה תפקיד חשוב כשדכנית. איך סייעה התקשורת לזווג זיווגים ולאחד מפלגות ורשימות?

| חגי אלקיים-שלם – "הספינר" |

ביום חמישי האחרון הוגשו הרשימות הסופיות לבחירות לכנסת ה-22, ובכך תמה עונת החתונות הפוליטיות. מספר שיא של רשימות איחדו מפלגות שונות: הימין המאוחד מורכב מהימין החדש, מהבית היהודי ומהאיחוד הלאומי; המחנה הדמוקרטי מאחד את מרצ, ישראל דמוקרטית והתנועה הירוקה; הרשימה המשותפת מאגדת את את חד"ש, תע"ל, רע"ם ובל"ד, כמו בבחירות 2015; ומפלגת העבודה התאחדה עם גשר. חלק מהאיחודים מפתיעים יותר ואחרים פחות, אבל אף אחד מהם לא קרה מעצמו. 

השושבינה המפתיעה בכל האיחודים, שסייעה להם לקרות, היא לא אחרת ממי שפוליטיקאים רבים אוהבים לתקוף: התקשורת.

איחודים הם אף פעם לא דבר קל. תמיד יש מי שצריך לוותר על המקום הראשון. תמיד נדרש משא ומתן קשוח כדי לקבוע מי יוצב באיזה מקום. לעיתים, תתפלאו, יש גם סוגיות שחורגות משיקולים אישיים: חיכוכים אידיאולוגיים על המצע והחזון. וכשבשני צידי המתרס משובצים אנשים שיש להם אגו לא קטן (בכל זאת פוליטיקאים), צפויים הרבה מכשולים בדרך. 

לצדדים המעוניינים באיחוד יש דרכים להתמודד עם מכשולים: הבטחות, איומים ופשרות. אבל במהלך החודש האחרון ראינו את כל המפלגות ששאפו להתאחד משתמשות דווקא בתקשורת כדי להפעיל זו על זו לחצים, בשביל לשפר את עמדות הפתיחה שלהן במשא ומתן.

נדגים זאת בשתי רשימות מאוחדות חדשות: המחנה הדמוקרטי והימין המאוחד.

המחנה הדמוקרטי: חדשות ממוחזרות

האיחוד במחנה הדמוקרטי לווה בסיקור תקשורתי כבד. הצעד המרתק ביותר בתהליך היה, למעשה, ההתנצלות הפומבית של אהוד ברק כלפי הציבור הערבי בישראל על אירועי אוקטובר 2000. נסביר.

לאלו שהספיקו לשכוח, באוקטובר 2000 התקיימו הפגנות רבות של הציבור הערבי בישראל בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה. בעת פיזור ההפגנות נהרגו 12 ערבים אזרחי ישראל במסגרת עימותים עם המשטרה. האירועים היו קו שבר משמעותי ביחסם של ערביי ישראל עם המדינה בכלל ועם אהוד ברק, ראש הממשלה דאז, בפרט. עקב כך הציבור הערבי הצביע ברגליים ונמנע מהגעה לקלפיות בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בשנת 2001. להימנעות הזאת היה חלק מרכזי בהפסד המוחץ של ברק.

אהוד ברק

לו הייתם שומעים על הנושא רק מהתקשורת הישראלית של החודש האחרון, הייתם עשויים לחשוב שברק מעולם לא התנצל על התקרית עד כה – אבל מתברר שהוא דווקא כן. ההתנצלויות הראשונות הגיעו כבר ב-2001, במהלך קמפיין הבחירות, ועוד לפני כן – בנובמבר 2000 – החליטה הממשלה בראשות ברק על הקמת ועדת חקירה ממלכתית ("ועדת אור") כדי לחקור את האירועים. ברק אף אמר במפורש שהוא לוקח אחריות אישית על האירועים.

למרות זאת, ב-23 ביולי השנה התפרסם בעיתון "הארץ" טור דעה של חבר הכנסת עיסאווי פריג' (מרצ), ובו הוא פירט אילו דברים אהוד ברק צריך לומר ביחס לאירועי אוקטובר 2000. ותוך כמה שעות, הפלא ופלא, ברק התנצל בשידור חי. יריבים פוליטיים של ברק, מימין ומשמאל, ביקרו אותו אחרי ההתנצלות: חברי כנסת מהמפלגות הערביות תקפו אותו על כך שהוא חיכה 20 שנה כדי להתנצל (אף  שזה לא המצב), וב"כחול לבן" ובליכוד תקפו את ברק על התנצלות שנועדה לאפשר לו חיבור עם מרצ ולהציל אותו מאחוז החסימה. כך או כך, המהלך הושלם. 

מה קרה כאן? בפועל – כלום. כאמור, ברק התנצל על האירועים האלה כבר בשנת 2001. גם אז נראה שהיה מניע פוליטי להתנצלות, אבל בכל אופן אלו חדשות ממוחזרות. אלא שבמרצ היו צריכים שברק ינקוט פעולה ציבורית שתגרום להם להיראות כמו הצד החזק במשא ומתן לאיחוד המפלגות, והתנצלות פומבית היא פעולה מצוינת לשם כך. כאשר מוסיפים לתבשיל הזה את הצבתו של ניצן הורוביץ, יו"ר מרצ, במקום הראשון ברשימה המאוחדת, ואת נכונותו של ברק להציב את עצמו במקום העשירי ברשימה – מרצ יכולים להציג לציבור שלהם הישג ברור: איחוד שהושג מעמדת כוח, ולא מעמדת חולשה.

יו"ר מרצ ניצן הורביץ

הסיפור האמיתי כאן הוא העובדה שהתקשורת בחרה לתת יד למהלך. הכותרת "אהוד ברק מתנצל" נשמעת טוב, אך היא כמעט חסרת כל ערך חדשותי לאחר שברק התנצל כבר לפני 18 שנה. אבל מכיוון שיש כאן סיפור דרמטי, התקשורת רוצה לעסוק בו. יש בו כל מה שצריך: מהפרק הראשון, שבו ח"כ עיסאווי פריג' מבהיר שלא יהיה איחוד בלי התנצלות (קונפליקט); עבור בפרק השני, שבו ברק מתנצל (הכאה על חטא ושינוי של הדמות הראשית) ובפרק השלישי, שבו ברק מותקף גם מימין וגם משמאל (העלילה מסתבכת); וכלה ב'סוף הטוב', שבו ברק ומרצ מתאחדים לרשימה אחת בבחירות.

גם אהוד ברק וגם מרצ ידעו שמדובר בעיקר בהצגה. אחרי האיחוד ח"כ עיסאווי פריג' אפילו התפאר בכך שהיה מדובר במהלך מכוון, שנועד לתפור את החיבור בין ברק למרצ. התקשורת מצידה קיבלה סיפור, וברובה לא חששה לשמש כגורם מתווך בין המפלגות, אם המשמעות היא רייטינג.

הימין המאוחד: משחקי הכס

גם הימין המאוחד חווה חבלי לידה לא פשוטים, וגם במקרה זה התקשורת שימשה כמתווכת יעילה.

אחד המהלכים המורכבים באיחוד היה בחירת היו"ר. לכאורה, היה ברור שאיילת שקד צריכה לעמוד בראש הימין המאוחד: סקרים הוכיחו שהיא פופולרית יותר מכל אחד מהמועמדים האחרים (פרץ, סמוטריץ', בנט) בקרב ציבור המצביעים של הימין החדש. היא גם נתפסת מנוסה וממולחת יותר מרפי פרץ – פחות פליטות פה, יכולת טובה יותר להתמודד עם ראיונות מאתגרים ותדמית ציבורית נקייה. אולם פרץ לא נכנע ללא קרב, ובימים שלפני סגירת האיחוד ראינו את המלחמה על הובלת הרשימה מתנהלת בעיקר בתקשורת, משני הצדדים: התומכים בשקד והמתנגדים לה.

יו"ר הימין המאוחד איילת שקד

מצד מתנגדיה של איילת שקד, הספין המוביל היה הטענה שהיא לא תמליץ על נתניהו להרכבת הממשלה בפני נשיא המדינה אחרי הבחירות. הטענה התבססה על כך שבריאיון למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" אמרה שקד שהיא לא תמליץ על נתניהו בכל תנאי – אלא רק בתנאי שיקים ממשלת ימין. המטרה של שקד בהצהרה זו ברורה: היא רוצה לוודא שהימין המאוחד לא נתפס כמובן מאליו עבור נתניהו, כדי למנוע ממנו למשוך את קולותיהם של בוחרי הימין המאוחד ואז להקים ממשלת אחדות עם בני גנץ. אבל בין הדברים שאמרה שקד ובין האופן שבו הציגו אותם בתקשורת גורמים שפחות מחבבים אותה – יש פער גדול. המטרה הייתה לשדר שהבחירה באיילת שקד מסוכנת עבור מי שתומך בממשלה בראשות נתניהו.

טביעות האצבעות של בנימין נתניהו במהלך הזה לא היו נסתרות במיוחד, והתקשורת נטשה במהרה את הפרשנות לדבריה של שקד ועברה לספר סיפור אחר: איך נתניהו מנסה לעצור את הצבתה של איילת שקד במקום הראשון. הסיפור הזה, שסופר בעיקר באמצעות ההקלטות של מיכל פרץ (אשתו של הרב רפי פרץ) בחדשות 12, ביקש להכווין את הציבור לפרש אחרת לגמרי את הפיצוץ במשא ומתן: זהו אינו דיון על עקרונות, ואפילו לא על הסיכוי של הימין להנהיג את המדינה; לפי פרשנות זו אנחנו עדים למלחמה אישית – בנימין ושרה נתניהו מנסים לעשות הכל כדי למנוע מאיילת שקד להוביל את איחוד הימין. 

במסגרת ההקלטות שהתפרסמו נחשף גם עוד ספין שלא הצליח להגיע לתקשורת – הטענה שאיילת שקד, בהיותה שרת המשפטים, תפרה תיקים לנתניהו.

בצלאל סמוטריץ'

גם כאן ששה התקשורת ברובה לפרסם נרטיבים דרמטיים, גם אם ההוכחות להם קלושות: האם איילת שקד תבגוד בנתניהו ובימין? האם היא תפרה תיקים לנתניהו? האם נתניהו מתערב במשא ומתן לאיחוד הימין בצורה לא תקינה? והאם הדמות השערורייתית ביותר בעונה הנוכחית של הסדרה הקרויה "מדינת ישראל", שרה נתניהו, מעורבת גם במקרה הזה? כל השאלות הללו מדביקות אותנו למסכים, ולכן לא מפתיע שהתקשורת העלתה אותן לשידור – ובכך סייעה לצדדים השונים להשפיע על דעת הקהל, אף שכמעט שום פרט ענייני על המשא ומתן לא היה ידוע.

לא רציונלי ולא במקרה: למה התקשורת מעורבת כל כך בתהליכי המשא ומתן?

כאמור, משא ומתן בין פוליטיקאים הוא תהליך מורכב, ואחד הפנים החשובים בו הוא איך תוצאותיו ישפיעו על התדמית הציבורית של כל אחד מהצדדים. הרכיב הזה הוא שגורם לכך שפעמים רבות מאוד המשא ומתן ירחיב את גבולותיו ויגלוש אל מחוץ לחדר.

בצוות המשא ומתן של מפלגות יימצאו תמיד יכלול גם אלו שינסו להדליף מידע לתקשורת, כדי להשפיע על דעת הקהל – שמועות על דרישה מופרזת של אחד הצדדים; ציון של מעורבות גורם שלילי שלא אמור להיות קשור לתהליך; הפצת שמועות על צד יריב שנוקט צעדים נואשים כדי לא להישאר מחוץ למשחק; ופעמים רבות הפצת סקרים מוזמנים, שכמובן פועלים לטובת המפלגה או המועמדים שטרחו להפיץ אותם.

כמה מילים על סקרים כספינים

בשלבים האחרונים של משא ומתן, בדרך כלל נראה הרבה סקרים בתקשורת שמעלים שאלות "מה אם". לפני שהסתיים המשא ומתן בין מפלגות הימין על האיחוד ביניהן, ועל מי יוצב בראש, ראינו מגוון סקרים כאלה: סקרים שמנבאים לאיחוד 13 מנדטים (או 12 מנדטים, תלוי את מי שואלים ומתי) אם איילת שקד עומדת בראשו, או סקר שמראה שהציבור הדתי לאומי מעדיף את שקד בראש. בחלק מהמקרים מדובר בסקרים מוזמנים – סקרים שהמועמדים עצמם מזמינים כדי להוכיח שהם המתאימים ביותר לעמוד בראש – ובמקרים אחרים מדובר בסקרים שכלי התקשורת מוציאים בעצמם.

הבעיה הגדולה היא שסקרים כאלה הם לא אמינים – כל סקרי "מה אם", ששואלים שאלות בנוסח "ואם מפלגת כחול לבן הייתה מתפלגת מיאיר לפיד ומתאחדת עם יולי אדלשטיין, למי היית מצביע?", הם סקרים שהדיוק שלהם מוטל בספק. המשיבים יודעים היטב מה התשובה שעורכי הסקר רוצים לשמוע, והתשובות שלהם מוטות בהתאם. בנוסף, כשמבקשים ממשתתפים בסקר לדמיין מצב חלופי, לרוב הם ידמיינו אותו באופן שלא תואם את המציאות – למשל, אוהדיה של איילת שקד יכולים לדמיין איחוד מפלגות שהיא מובילה, שהמצע שלו קרוב יותר לעמדותיהם מאשר המצע של הימין המאוחד בפועל. בכל מקרה, תמיד צריכים להיות סקפטיים כלפי סקרים כאלה: הם מאד לא טובים בלייצג את עמדות הציבור האמיתיות כלפי איחודים וחיבורים. ואז אנחנו נותרים עם אותה השאלה: למה התקשורת מפרסמת משהו, אם היא יודעת שהוא לא נכון?

אפשר להבין את הרעב של התקשורת לסקופים ולמעורבות בתהליכים שלרוב מתרחשים מאחורי הקלעים ואין לה דריסת רגל בהם. אבל האמת היא שכדי לא לשחק לידיים של הפוליטיקאים, במשא ומתן ממושך התקשורת חייבת להמתין בסבלנות, להזכיר לציבור שכרגע כל מה שיוצא מחדר המשא ומתן הוא ספינים שנועדו להשפיע על השיחות, ולעדכן כשיהיו תוצאות. התקשורת, ככלב שמירה דמוקרטי, אמורה להיות אחראית. התקשורת אמורה לספר לציבור את מה שחשוב עבורו, לא רק את מה שמעניין אותו.

אבל הרוב לא ילחץ על כותרת שמבשרת "עדיין אין חדש". כך שלכלי התקשורת המסחריים ורודפי הרייטינג אין כמעט ברירה אלא לחפש את הרכילות – ועל הדרך לשווק את הספינים ששני הצדדים מנסים למכור (וזו כמובן הסיבה שאנחנו חושבים שצריכים בארץ יותר כלי תקשורת עצמאיים כמו "שקוף", שמונעים מתמריצים אחרים). 

אולי אי אפשר לצפות מהתקשורת לשנות את אופן הסיקור של נושאים כאלו כל כך מהר – אבל אנחנו בהחלט מעודדים אתכם ואתכן להסתכל אחרת על הכותרות, ולנסות לזהות מתי דיווח חדשותי הוא בעצם עוד מהלך במשא ומתן שמישהו או מישהי רקחו מאחורי הקלעים.