פוסטים

עשרה חודשי פגרת הכנסת, והיד עוד נטויה: כמה זה עלה לנו?

בסוף דצמבר פוזרה הכנסת ה-20. מאז ועד היום עברו יותר מעשרה חודשי פגרה בהם המערכת השלטונית קפואה: אין כמעט ועדות ומליאה, אין חקיקה. בעיות לא פתורות נתקעו אי שם בסוף שנת 2018. המצב החריג הזה מרתיח. למה? כי בזמן שאנחנו נגררנו שוב ושוב לקלפיות, עבודת הכנסת פסקה, ואיתה קבלת ההחלטות על החיים של כולנו. אז כמה בכל זאת עלתה לנו התקופה הזו?

| יעל פינקלשטיין, תומר אביטל |

האם הפגרה הארוכה תגיע לקיצה בקרוב? האם נלך לבחירות בפעם השלישית? במקום לשאול שאלות חסרות תשובה, החלטנו לכמת את מה שקרה בכנסת מאז פיזור הכנסת בסוף דצמבר 2018. לבדוק כמה עלו לנו חברות וחברי הכנסת? איזו עבודה פרלמנטרית הם עשו? כמה עלה משכן הכנסת הנטוש?

למטה תוכלו למצוא פירוט של כל הנתונים האלה ונוספים, ואיך חישבנו אותם. הסכומים המופיעים בכתבה הם התאמה של ביצוע התקציב לשנת 2018 לתקופה של תקופת הפגרה.

10 חודשי פגרה, שהם כ-315 ימים או 7,560 שעות (והספירה נמשכת) מאז 26.12
הכנסת ה-20 פוזרה בסוף דצמבר 2018. הכנסת ה-21 עזבה אותנו בטרם עת לאחר 5 חודשי קיום בלבד, ועד שתורכב ממשלה הפגרה ממשיכה להתארך. 

9 שאילתות הוגשו
השאילתות הן אחת הדרכים של חברי הכנסת לפקח על עבודת הממשלה. באפשרות הח"כים לפנות לשרים בכל שאלה, ואלה חייבים בתשובה בתוך זמן מוקצב. בכהונתה הקצרה בת חמשת החודשים של הכנסת ה-21 הוגשו חמש שאילתות, שלוש מהן על ידי ח"כ מיכאל ביטון (כחול לבן), ועוד אחת על ידי כל אחד מהח"כים יוראי להב הרצנו (כחול לבן) ואילן גילאון (מרצ). כלומר – שאילתה אחת בלבד בממוצע לחודש. לשם השוואה, בכנסת ה-20 הוגשו כ-6,021 שאילתות – כ-133 שאילתות בממוצע לחודש.

עדכון: ח"כ יעל גרמן הגישה גם כן שאילתה, ממש השבוע.

מיכאל ביטון – אתר הכנסת

מרב מיכאלי – אתר הכנסת

בכנסת ה-22 הוגשו בינתיים 4 שאילתות, שתיים מהן על ידי ח"כ מרב מיכאלי (העבודה), אחת על ידי ח"כ אורי מקלב (יהדות התורה) ואחת על ידי עופר כסיף (הרשימה המשותפת).
מפיזור הכנסת ה-20 ועד הבחירות שנערכו באפריל לא הוגשה ולו שאילתה אחת!

221 דיונים בוועדות
כלומר, כ-22 דיונים בחודש. בכנסת ה-20 למשל, התקיימו כ-10,450 דיונים, שהם כ-232 דיונים בחודש. יותר מפי עשר!

7 חוקים חוקקו
ביניהם חוק התפזרות הכנסת ה-20 וחוק התפזרות הכנסת ה-21, ועוד חמישה חוקים – ביניהם חוק איסור צריכת זנות. בשנה רגילה מחוקקים כ-150 חוקים.

איך בדקנו

סרקנו במאגר החקיקה של אתר הכנסת את החוקים שפורסמו מתאריך פיזור הכנסת ה-20 ועד היום. לפעמים החוקים מתפרסמים במאגר לאחר החקיקה, ולכן וידאנו את התאריך בו עברו החוקים קריאה שניה ושלישית במליאה. שבעה מהחוקים חוקקו לאחר פיזור הכנסת.

40 ישיבות במליאה
8 ישיבות מליאה נערכו בכנסת ה22, 28 ישיבות נערכו בכנסת ה-21 ו-4 ישיבות מאז פיזור הכנסת ה-20 ועד הבחירות באפריל.

100 מיליון ש"ח שלא הועברו לחיזוק חדרי המיון
תקציב זה, ועוד רבים נוספים, נתקע עם פיזור הכנסת ה-20. 

43 טיסות (רשמיות) לחו"ל
בכנסת ה-22 אושרה טיסה אחת לחו"ל: של ח"כ יעקב מרגי (ש"ס). בכנסת ה-21 אושרו 25 טיסות לחו"ל ל-19 ח"כים. שיאן הטיסות בתקופה הזאת בפגרה: ח"כ עוזי דיין (הליכוד).

מפיזור הכנסת ה-20 ועד הבחירות באפריל אושרו 21 טיסות של 13 ח"כים. שיאנית הטיסות בפגרה הזאת: ציפי לבני, עם 5 טיסות לחו"ל. כל אלה הן רק טיסות שאושרו באופן רשמי. מה עם הטיסות אליהן טסו נבחרי הציבור באופן פרטי? חוץ מלנסות להתעדכן דרך הרשתות החברתיות, אין לנו דרך לדעת לאן ולכמה זמן טסו הח"כים בפגרה. אפילו פנינו בבקשת חופש מידע לרשות האוכלוסין וההגירה בבקשה לקבל את מספר הטיסות, אך בקשתנו נדחתה (בטענת פגיעה בפרטיות). למה חשוב שנדע? כי למרות המצב הפוליטי החריג, חברות וחברי הכנסת עדיין אמונים על קבלת ההחלטות שנוגעות לחיים של כולנו, ועל טובת הציבור. הראנו קודם כמה כסף כולנו משקיעים בזה. זכותנו לדעת אם ניצלו את עשרת חודשי הפגרה כדי לעבוד, או כדי לטייל בעולם.

עלות המשכן שננטש כמעט לשנה

כ-14,166,666 ש"ח על הארנונה של משכן הכנסת
לפי חשב הכנסת (שסיפר על כך בפרק 6 של הפודקאסט "המדריך לדמוקרטיה") – הכנסת משלמת ארנונה בסך כ-17 מליון ש"ח בשנה, שהם כ-14,166,666 ש"ח ל-10 חודשי פגרה.

כ-64.5 מיליון ש"ח על ביטחון הכנסת
תקציב הביטחון של הכנסת כולל בתוכו, למשל, את שכר עובדי משמר הכנסת, ציוד בטחוני, הוצאות על רכבים וכן הוצאות על רווחה וספורט.

כ-173 מיליון ש"ח על הוצאות שקשורות בעובדי הכנסת
התקציב כולל בין היתר את שכרם, הכשרות מקצועיות, רווחה וספורט ותשלום לעובדים שאינם קבועים.

7,615,000 ש"ח, לפי הערכה, על קשר עם הבוחר
התקציב נועד לעזור לחברות וחברי הכנסת לשמור על קשר עם הציבור, לנהל את הלשכה ולשלם על דברים נוספים שדרושים למילוי תפקידם.

120 חברות וחברי כנסת
מתוכם 49 ח"כים חדשים שנבחרו לכנסת ה-21 והפכו לוותיקים במהרה, ועוד 8 ח"כים חדשים שהושבעו לפני חודש וחצי לכנסת ה-22.

כ-106,920,000 ש"ח – עלות הח"כים בפגרה
עלות ח"כ מלאה מדי חודש לקופת המדינה היא כ-108,000 שקל. בכנסת 99 ח"כים שאינם שרים, שעלו לנו בכל חודש כעשרה וחצי מליון ש"ח.

איך חישבנו?

ח"כ – שכר ברוטו: 44,000 ש"ח. עלות שכר למעסיק: 55,000 ש"ח.
יועץ צמוד – שכר ממוצע: 13,000 ש"ח. עלות שכר: 16,000 ש"ח
שלושה יועצים צמודים = 48,000 ש"ח
הוצאות ממוצעות לחודש מתקציב קשר עם הבוחר: 5,000 ש"ח
סך הכל כ-108,000 שקל בחודש עלות ח"כ (הערכה)

3.7 מיליון ש"ח: עלות 7 הח"כים שכיהנו רק בכנסת ה-21
עידן רול, יוראי להב הרצנו (כחול לבן), פוטין מולא, עוזי דיין, אריאל קלנר, מאי גולן (הליכוד) ועידית סילמן (הימין החדש) – נבחרו לכהן בכנסת ה-21, אך לא נבחרו בשנית בבחירות שנערכו בספטמבר. כל כהונתם – 5 חודשים של פגרה.

עלות 120 חברי הכנסת, כולל השרות והשרים: 129,600,000 ש"ח לפחות
למה לפחות? כי שכר השרים והעלות הכוללת שלהם מדי חודש גבוהה מזו של חברי הכנסת.

1320 ש"ח – העלאה בשכר הח"כים
אמנם מדובר בעלות עתידית, אך בראשון בינואר 2020 צפויים לקבל חברי הכנסת העלאה בשכר. קראתם נכון, העלאה עבור שנה שהם כמעט לא עבדו בה. עוד על המצב ההזוי שמאפשר את קבלת העלאות האלה בסרטון שבכתבה הזאת

נזכיר: 74 ח"כים הצביעו בעד פיזור הכנסת ה-21 וגרמו למצב הזה
74 חברות וחברי כנסת הצביעו בעד הצעת חוק פיזור הכנסת שהציע ח"כ מיקי זוהר (הליכוד), שעקפה את הנוהל לפיו הנשיא יכול להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על מועמד אחר, לאחר שהמועמד הראשון לא הצליח בכך – והובילה אותנו לבחירות נוספות. למרות שהצביעו בעד, חלק מחברי הכנסת התבטאו נגד ההחלטה:

ח"כ יואב קיש אמר למשל כי "עברנו שתי מערכות בחירות קשות שגרמו לקרעים בעם. רצון הבוחר ותוצאות הבחירות הן ברורות- ממשלת אחדות".
לפי ח"כ יעקב מרגי, "הבחירות היו מיותרות, היינו באותה נקודה לפני מספר חודשים. אני רוצה להאמין שלא ייכפו עלינו בחירות בפעם השלישית".
וגם ח"כ רפי פרץ הסכים שזה לא היה רעיון טוב בהכרח, כשאמר "…החברה הישראלית פצועה מהבחירות האחרונות וצריכה להתאחד כדי להבריא את השסעים. אסור להביא לבחירות נוספות".

נזכיר: חברי הכנסת מהליכוד, כולנו (חוץ מרועי פולקמן שנעדר), ישראל ביתנו, איחוד הימין, ש"ס, יהדות התורה, חד"ש-תע"ל ורע"ם-בל"ד הצביעו בעד פיזור הכנסת ה-21. אם הבחירות הנוספות היו "מיותרות" או גרמו ל"קרעים בעם" – הם האחראים הבלעדיים.

הרשימה המלאה של האחראיים לפגרה המפלצתית:

  1. אלי אבידר (ישראל ביתנו)
  2. יולי אדלשטיין (ליכוד)
  3. אמיר אוחנה (ליכוד)
  4. ינון אזולאי (ש"ס)
  5. ישראל אייכלר (יהדות התורה)
  6. זאב אלקין (ליכוד)
  7. דוד אמסלם (ליכוד)
  8. אופיר אקוניס (ליכוד)
  9. משה ארבל (ש"ס)
  10. גלעד ארדן (ליכוד)
  11. יעקב אשר (יהדות התורה)
  12. דוד ביטן (ליכוד)
  13. אלי בן-דהן (ליכוד/איחוד הימין)
  14. יואב בן צור (ש"ס)
  15. קרן ברק (ליכוד)
  16. ניר ברקת (ליכוד)
  17. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת)
  18. מאי גולן (ליכוד)
  19. יואב גלנט (ליכוד)
  20. גילה גמליאל (ליכוד)
  21. משה גפני (יהדות התורה)
  22. עוזי דיין (הליכוד)
  23. אבי דיכטר (הליכוד)
  24. אריה מכלוף דרעי (ש"ס)
  25. צחי הנגבי (הליכוד)
  26. שרן השכל (הליכוד)
  27. מיקי זוהר (הליכוד)
  28. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת)
  29. ציפי חוטובלי (הליכוד)
  30. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת)
  31. יעקב טסלר (יהדות התורה)
  32. מרדכי יוגב (איחוד הימין)
  33. היבה יזבק (הרשימה המשותפת)
  34. אלי כהן (הליכוד)
  35. יצחק כהן (ש"ס)
  36. משה כחלון (הליכוד)
  37. עופר כסיף (הרשימה המשותפת)
  38. אופיר כץ (הליכוד)
  39. חיים כץ (הליכוד)
  40. ישראל כץ (הליכוד)
  41. יריב לוין (הליכוד)
  42. אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו)
  43. יעקב ליצמן (יהדות התורה)
  44. אוסנת הילה מארק (הליכוד)
  45. פטין מולא (הליכוד)
  46. יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו)
  47. מיכאל מלכיאלי (ש"ס)
  48. אורי מקלב (יהדות התורה)
  49. יעקב מרגי (ש"ס)
  50. משולם נהרי (ש"ס)
  51. בנימין נתניהו (הליכוד)
  52. יבגני סובה (ישראל ביתנו)
  53. אופיר סופר (איחוד הימין)
  54. עידית סילמן (איחוד הימין)
  55. בצלאל סמוטריץ' (איחוד הימין)
  56. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת)
  57. גדעון סער (הליכוד)
  58. מנסור עבאס (הרשימה המשותפת)
  59. איימן עודה (הרשימה המשותפת)
  60. אתי עטייה (הליכוד)
  61. עודד פורר (ישראל ביתנו)
  62. יצחק פינדרוס (יהדות התורה)
  63. מאיר פרוש (יהדות התורה)
  64. רפי פרץ (איחוד הימין)
  65. יואב קיש (הליכוד)
  66. אריאל קלנר (הליכוד)
  67. שלמה קרעי (הליכוד)
  68. מירי רגב (הליכוד)
  69. יפעת שאשא ביטון (הליכוד)
  70. אנטאנס שחאדה (הרשימה המשותפת)
  71. יובל שטייניץ (הליכוד)
  72. קטי שטרית (הליכוד)
  73. מיכל שיר (הליכוד)
  74. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת)

כמה חזרות לשגרה?

2 וחצי נסיונות להרכיב ממשלה
נסיון ראשון של נתניהו לפני פיזור הכנסת ה-21, נסיון נוסף שלו לאחר הבחירות שנערכו בספטמבר והנסיון הנוכחי של בני גנץ, הנמשך בימים אלה. האם נבחרי הציבור שלנו יהיו אחראיים מספיק כדי לסיים את הפגרה האינסופית הזאת?

1 ציבור שמחכה לשגרה
נראה שהבחירות, הרכבת הממשלה והמהלכים הפוליטיים ממלאים את כותרות העיתונים ומהדורות החדשות. זה מעניין מאוד, אבל זה לא העיקר. זאת רק הדרך למטרה האמיתית: עבודה למען הציבור ושיפור החיים במדינת ישראל. עוד מעט תעבור שנה מאז שהמערכת השלטונית בישראל עבדה כרגיל – לא הגיע הזמן להניח את המחלוקות בצד ולחזור לשגרה?

חוק בלי סדר: הרשות המחוקקת

"הכנסת איבדה את החשיבות שלה" אומר דן תיכון, יו"ר הכנסת לשעבר מטעם הליכוד. הח"כים בישראל אולי עושים הרבה רעש, אך למעשה מעמדה של הכנסת – הגוף המתפקד כרשות המחוקקת בישראל – רעוע למדי לעומת הרשויות האחרות. באופן אירוני הוא גם לא מוסדר כראוי בחוק

| נועה כחלון, אסף נתיב |

נראה שחלק מחברי הכנסת בישראל – ואולי גם מהציבור עצמו – מפרשים באופן צר למדי את עקרונות הדמוקרטיה, כפי שהראינו בכתבה הקודמת בסדרה. בכתבות הקרובות נבהיר עבורם את הנקודות החשובות בתחום, ובראש ובראשונה נבחן כיצד מתקיים בישראל העיקרון הבסיסי בכל דמוקרטיה: ביזור סמכויות וכוח בין שלוש רשויות השלטון – המחוקקת, השופטת והמבצעת. 

הפרד ומשול: חשיבותה של הפרדת רשויות

"כל אדם שיש בידיו כוח נוטה לנצלו לרעה, ואינו חדל אלא כשהוא נתקל בגבולות" (שארל לואי מונסטסקייה)

הפילוסוף הצרפתי מונטסקייה כתב על חשיבות "פיזור הכוח" בספרו "רוח החוקים" (1748): "כדי שהכוח הרב שבידי השלטון לא ינוצל לרעה, יש לחלק ולאזן אותו". מכאן הגיע רעיון הפרדת הרשויות במדינה דמוקרטית. בכל המדינות הדמוקרטיות הכוח והסמכות נחלקות בין הרשויות: הן מפקחות זו על זו ומאזנות זו את זו. 

מונטסקייה

בישראל אכן פועלות שלוש רשויות: הרשות המחוקקת – הכנסת, הרשות המבצעת – הממשלה, והרשות השופטת – מערכת המשפט. הרשויות עצמאיות אך משפיעות זו על זו. הכנסת מחוקקת את החוקים שהממשלה אמורה לבצע (בפיקוח הכנסת) ושבית המשפט אמור לפסוק לאורם. 

"שלוש הרשויות שוות הן. לכל אחת מהן ייחוד משלה, ואף בכך שוות הן", כתב נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק בנושא. "הרשויות שזורות וקשורות זו בזו. מתקיימים ביניהן איזון ובקרה […] מטרתם העיקרית של האיזון והבקרה אינה יעילות השלטון. המטרה העיקרית היא חירות האדם". גם שופטים אחרים מצביעים על חשיבותה של הפרדת הרשויות, וכותבים כי "במקום בו מופקדות גם סמכויות החקיקה וגם הביצוע לא יקומו זכויות אדם, הדמוקרטיה תתפוגג" (בג"ץ 11163/03, ועדת המעקב העליונה).

אלא שבשדה הפוליטי יש מי שפחות מודאגים מעצמאותן של הרשויות השונות. המתיחות בין שרים וח"כים לנציגי בית המשפט העליון היא עניין שבשגרה עוד מה-D9 שביקש ח"כ מוטי יוגב לשטח באמצעותו את בג"ץ, והיא הגיעה לשיאים חדשים בהתנגחות המתוקשרת בין שר המשפטים הטרי-זמני אמיר אוחנה, שציין ביומו הראשון בתפקיד כי "לא כל פסיקה צריך לבצע", ובין נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, שאמרה בתגובה כי מדבריו עולה "השקפת עולם משפטית חסרת-תקדים וחסרת-אחריות".

השר אמיר אוחנה והשופטת אסתר חיות

בניסיון להבין מה השתבש בחלוקת הסמכויות ובאיזון בין הרשויות בישראל נבחן לעומק כל אחת מהן. הראשונה על המוקד – הרשות המחוקקת.

תחילת הדרך: החוקה שלא הייתה

הכנסת היא הרשות המחוקקת ולה הסמכות הבלעדית במדינה לחוקק חוקים. מכוח החוקים הללו גם מקבלות הרשויות האחרות את סמכויותיהן (חוק יסוד: הממשלה, וחוק יסוד: השפיטה). אלא שבאופן מוזר, דווקא מעמדה של הכנסת עצמה אינו מעוגן לגמרי בחוק. חוק יסוד: הכנסת, חוק היסוד הראשון שהתקבל בישראל, אינו מגדיר את סמכויותיה אלא רק קובע כי "הכנסת היא בית הנבחרים של המדינה". 

במה הוא כן עוסק? בפרטים טכניים. החוק מגדיר את מקום מושבה של הכנסת, מפרט את שיטת הבחירות וקובע מי זכאי לבחור ולהיבחר בבחירות לכנסת. הוא אף מפרט את תקנון הכנסת ומעגן את חסינותם של חברי הכנסת מפני העמדה לדין לצד תנאי הסרת החסינות. ניתן לכייל את חוק יסוד: הכנסת או סעיפים בו אך ורק ברוב של 80 חברי כנסת, ואין בכוחן של תקנות לשעת חירום לשנותו.

על חוק החסינות

כדי לאפשר לחברי וחברות כנסת לפעול ללא חשש מתביעות אישיות, יש להם חסינות מאישומים פליליים או אזרחיים בכל פעולה שנעשתה במסגרת תפקידם. עד שנת 2005 קבע החוק כי ח"כים נהנים מחסינות מכל העמדה לדין, ולכנסת הסמכות להסיר אותה בעת הצורך. מאז החוק שונה כך שכיום היועץ המשפטי לממשלה יכול להגיש כתב אישום נגד חבר או חברת כנסת ללא אישור של הכנסת. במקרה של העמדה לדין הח"כים יכולים לבקש מוועדת הכנסת חסינות, אך יכולים לקבלה רק אם העבירה שהם מואשמים בה נעשתה במסגרת תפקידם או בתום לב.

במסגרת הכנסת האחרונה החלו ח"כים שונים לקדם נוסח חדש לחוק החסינות, ולפיו לכל הח"כים ישובו לקבל חסינות אוטומטית, ואם היועץ המשפטי לממשלה יבקש להגיש נגדם כתב אישום יהיה עליו לבקש מוועדת הכנסת להסיר את החסינות (והיא כמובן לא חייבת לאשר זאת).

אם כן, מהיכן לקוחה הסמכות של הכנסת לחוקק חוקים אם לא מתוקף חוק יסוד? כדי לענות על כך צריך לחזור לזמן הקמת המדינה. 

מוכנים? נצא לדרך!

איפה החוקה?

בעת הכרזת העצמאות נקבע כי במדינה הצעירה תיווסד אספה מכוננת, ותפקידה יהיה לחוקק חוקה. אולם האספה הראשונה לא מילאה את תפקידה, וכשנה לאחר שנבחרה חוקקה את חוק המעבר, שבעקבותיו נהפכה לכנסת הראשונה. צעד זה היה שנוי במחלוקת, מכיוון שהוא כלל שינוי ייעוד של האספה ללא דיון וללא שיתוף העם. כך או כך, תפקיד יצירת החוקה עבר לכנסת הראשונה – ומכאן סמכות הכנסת לחוקק חוקי יסוד, שהם התחליף לחוקה מאז ועד היום.

על היעדר חוק ופשרת הררי

הכנסת הראשונה לא הצליחה לחוקק חוקה מכמה סיבות. היו שטענו כי מדינת ישראל עומדת לקלוט גלי עלייה המונית ואין זה הוגן שהמיעוט בארץ יכתיב חוקה שתחייב מיליוני אנשים שעתידים להגיע. יש הטוענים כי בן-גוריון לא רצה לייצר חוקה שתגביל את פעילותו. זאת ועוד, החרדים התנגדו לחוקה משום שלטענתם התורה היא חוקתו של העם היהודי, ואין צורך בחוקה נוספת. בשל מחלוקות אלו, ב-1950 יזם חבר הכנסת יזהר הררי את "החלטת הררי", הקובעת כי במקום חוקה אחת תחוקק הכנסת שורה של חוקי יסוד, שינוסחו בוועדת חוק, חוקה ומשפט. בעתיד (שאינו נראה לעין כרגע) חוקי היסוד הללו יתאגדו לכדי חוקה.

ח"כ יזהר הררי

חוקי היסוד עוסקים בנושאים חוקתיים, בערכי המדינה, בזכויות אדם ובמוסדות המדינה. הם בעלי מעמד על-משפטי, כלומר, מעמדם הנורמטיבי גבוה יותר משאר הנורמות (חוקים, תקנות, צווים וכו'). כל חוק הסותר הוראה בחוק יסוד עלול להיפסל בהחלטת בג"ץ – ראו הרחבה בעניין זה בפרק על הרשות השופטת. 

על שולחן ועדת חוק, חוקה ומשפט מונחת כיום הצעת חוק יסוד: החקיקה, שמטרתה לעגן בחוק יסוד את תפקיד הכנסת – לחוקק חוקים – ואת סמכויות בית המשפט העליון: לבטל חוק רגיל הסותר את הנאמר בחוק יסוד ולהגדיר את עליונות חוקי היסוד (כפי שקורה כיום בפועל – ראו כתבה על הרשות השופטת). בעבר היו כמה הצעות חוק דומות שלא צלחו את הליך החקיקה, לרוב משום שלא קיבלו גיבוי מהממשלה. את הצעת החוק האחרונה ניסחו ב-2017 איילת שקד ונפתלי בנט והיא מציעה לחוקק את פסקת ההתגברות, שתאפשר לכנסת לחוקק חוקים שלא יהיו נתונים להפיכה בבג"ץ.

על פסקת ההתגברות

בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קיים סעיף המכונה "פסקת ההגבלה". פסקה זו מגדירה אילו חוקים יכולה הכנסת לחוקק, ואילו לא – בהתבסס על רמת פגיעתם בחוק היסוד, וזאת בהסתמך על קריטריונים מוגדרים. מכאן לקח בית המשפט את סמכותו לבטל חוקים שפוגעים באופן לא מידתי בזכויות המעוגנות בחוקי היסוד.

זו פסקת ההגבלה, בלשונה הרשמי: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".

פסקת ההתגברות מבקשת לעקוף סמכות זו, ולאפשר לחברי וחברות הכנסת לחוקק בשנית חוק שנפסל על ידי בית המשפט – גם אם הוא סותר חוק יסוד קיים. איך זה קשור לחוק החסינות? במידה והכנסת תחוקק את החוק, לבג"ץ האפשרות לפסול אותו. לאחר הוספת פסקת ההתגברות, תוכל הכנסת לחוקק אותו שוב, לאחר הפסילה.

הכנסת והרשות השופטת: תחרות הורדת ידיים

החוקים שמחוקקת הכנסת, ובעיקר חוקי היסוד, משמשים בפועל הוראות לשופטים. במילים אחרות, תפקיד הרשות השופטת הוא לאכוף את חוקי הכנסת ולהעניש את המפרים אותם. נוסף על כך, תפקיד השופטים הוא לפרש את החוק כדי להשלים את החסר (לקונות בחוק) או להתאימו להלך הרוח המשתנה בחברה.

רמת המעורבות של השופטים והשופטות בישראל בענייני החקיקה היא נושא לוויכוח מתמשך. משפטנים כמו פרופ' רות גביזון סבורים כי תפקיד השופטים לשפוט ותפקיד המחוקק לחוקק, והערבוב ביניהם מסכן את הפרדת הרשויות. לטענת גביזון, בסמכות בית המשפט ליישב סכסוכים ולפקח על עבודת הכנסת במקרים חריגים הקשורים לזכויות אדם בלבד (פגיעה בחירות, בכבוד או בקניין), ואל לו להגביל את פעילות המחוקק על ידי הסמכויות שרכש לעצמו ללא הצדקה במהלך השנים.

פרופ' רות גביזון

לעומת זאת, יש הגורסים כי השופטים אינם שלוחים של המחוקק ותפקידם הוא לא לפעול על פי הוראות המחוקק בלבד, אלא להיות שותפים לחקיקה על ידי פרשנות לחוקים והגנה על ערכי הדמוקרטיה. הנציג הבולט ביותר של הגישה הזאת הוא השופט בדימוס אהרן ברק, שנחשב לאבי המהלך שעיצב את בית המשפט העליון בדמותו המוכרת לנו כיום – המהפכה החוקתית. 

בעקבות המהפכה קנה לעצמו בית המשפט העליון את הזכות לבטל חוקים שלדעת השופטים אינם תואמים את רוח חוקי היסוד, וכך מרסנת הרשות השופטת את פעולת החקיקה של הרשות המחוקקת. 

בשנים האחרונות נשמעים קולות רבים הקוראים לצמצום סמכויות בית המשפט וביטול תוצאותיה של המהפכה החוקתית. עם הקולות הללו נמנים שני שרי המשפטים האחרונים, איילת שקד ואמיר אוחנה. נכון לקיץ 2019 לא ננקטו עדיין צעדים קונקרטיים ששינו את יחסי הכוחות באופן דרמטי, אולם כאמור פסקת ההתגברות עדיין עומדת על הפרק ואין ספק שעוד נכונו לנו התפתחויות בזירה הזאת.

מהי המהפכה החוקתית?

המהפכה החוקתית היא כינוי לתהליך של הרחבת הסמכויות של בית המשפט העליון כגורם המבקר את הכנסת. נהוג לזהות את המהפכה עם פסק הדין שנתן בג"ץ בתביעה של בנק המזרחי נגד הכפר השיתופי מגדל, שבו נקבע כי לחוקי יסוד (ששניים מהם נחקקו כמה חודשים לפני מתן פסק הדין) יש מעמד איתן על פני חוק רגיל – וכי בית המשפט העליון רשאי, ואף צריך, לשמש גורם מבקר שיוודא שחוקי הכנסת אינם סותרים את חוקי היסוד הללו. 

המהפכה החוקתית היא המשכה של גישת האקטיביזם השיפוטי, המזוהה גם היא עם אהרן ברק. להרחבה על נושא האקטיביזם השיפוטי והמהפכה החוקתית ראו כתבה על הרשות השופטת.

השופט אהרון ברק

הכנסת והממשלה: האחות הגדולה 

על פי חוק יסוד: הממשלה, הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת. ראש הממשלה עצמו הוא חבר כנסת, והוא אינו רשאי לפטר שרים אלא באישור הכנסת. החוקים המתקבלים בכנסת אמורים לחייב את הממשלה, והכנסת אחראית לפקח על פעולות הממשלה בעזרת ועדות שונות, דיוני המליאה, הצעות לסדר היום ושאילתות.

נדבך חשוב ביחסי הכנסת והממשלה הוא בחירת מבקר המדינה. המבקר נבחר בבחירות חשאיות בכנסת, ודו"חות המבקר העוסקים בפעולות הממשלה (ובגופים אחרים הפועלים במסגרת המדינה) נידונים בוועדות הכנסת. 

מוסד מבקר המדינה יכול לשמש מקור כוח חשוב לכנסת כגוף המפקח על הממשלה, אולם מבקר המדינה החדש מתניהו אנגלמן – שנבחר בתמיכת הממשלה – החליט לא להאריך את כהונת היועץ המיוחד לענייני שחיתות, הודיע שלא יעסוק בביקורת אישית, יצמצם ביקורות בזמן אמת והצהיר שידאג גם להחמיא למשרדי הממשלה. נראה אם כן שהכנסת, וכולנו, איבדנו חלק מרכזי מסמכויות הפיקוח.

מעבר לכל זה, הממשלה שולטת בפועל בתהליכי החקיקה בכנסת באמצעות ועדת השרים לחקיקה. ועדה זו, בראשות שר המשפטים, מתכנסת בכל יום ראשון במשרד ראש הממשלה ומחליטה מה יעלה בגורל הצעות החוק שהגישו הח"כים – לשבט או לחסד; על פי ההחלטה המתקבלת בישיבה (שכפי שגילינו בסיקור צל של "שקוף", לעיתים קרובות נכחה בה רק שרת המשפטים) מטילה הוועדה משמעת קואליציונית – כלומר הוראה אם להצביע בעד ההצעה או נגדה – על 99% מהחוקים. בכך מסרסת הוועדה את היכולת של חברי הכנסת לפעול לפי צו מצפונם, והופכת את פעילות הכנסת, לרוב, למשחק ידוע מראש. במילותיו של יו"ר הכנסת לשעבר דן תיכון (ליכוד): "מה זה ועדת שרים לחקיקה? זה נטרול הכנסת!". 

שתי בעיות מבניות נוספות מחלישות את הכנסת לעומת הממשלה. האחת היא שמבנה ועדות הכנסת (שבמסגרתן נעשה חלק גדול מהעבודה הפרלמנטרית) אינו חופף את המבנה של משרדי הממשלה. לפיכך חברי הכנסת מתקשים להתמחות בתחום מסוים ולפקח על המשרד הממשלתי שעוסק בו – ובמקום זאת הם נאלצים לכהן בוועדות שונות ולפקח על משרדי ממשלה העוסקים בנושאים מגוונים, דבר שפוגע באיכות הפיקוח. 

בעיה שנייה: כנסת ישראל היא פרמלנט קטן יחסית. עם קום המדינה מנתה אוכלוסיית ישראל כ-600 אלף תושבים ותושבות וכיום גדלנו לכמעט תשעה מיליון. עם זאת, מספר חברי הכנסת  לא השתנה. בד בבד, מתוך 120 המחוקקים שלנו כ-30 מכהנים כשרים או סגני שרים ואינם חברים בוועדות הכנסת. פירוש הדבר הוא שיש מעט מדי חברי הכנסת שפנויים לפקח על עבודת הממשלה המסועפת.

סיכום: חלשה בין חזקות

אף שהכנסת אמורה להכתיב לרשויות האחרות את מסגרת פעילותן באמצעות חוקים שהיא צריכה לחוקק ופיקוח אפקטיבי, נראה כי כיום היא חלשה מהן: סמכותה העיקרית – חקיקת חוקים – מוכתבת לה מטעם ועדה ממשלתית לא שקופה ונטולת פרוטוקול. עם הרשות השופטת יש לה מאבק מתמשך בן שנים על שאלת האחריות לשמירה על חוקי היסוד.

חלק גדול מהמצב נובע מכך שהכנסת לא הסדירה בחוק מעולם את חלוקת הסמכויות, האיזונים והבלמים בין הרשויות השונות. האם פסקת ההתגברות – שנועדה לבסס את מעמדה של הכנסת כרשות הפוסקת הסופית בענייני חקיקה  – היא הפתרון הנכון, כשבפועל הממשלה שולטת בכנסת?

מהומה על לא מאומה – הצעת החוק בגללה כביכול תתפזר הכנסת ה-21 לא תשנה דבר במציאות

האם הכנסת תתפזר בגלל מחלוקת על חוק הגיוס? כנראה שלא באמת. החוק המוצע למעשה משמר את המצב הקיים ולא יביא לגיוס של אפילו תלמיד ישיבה אחד נוסף

| עידן בנימין |

"לא נתפשר על חוק הגיוס אפילו במילימטר" חוזר ואומר אביגדור ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו. זוהי לכאורה הסיבה בגינה אנחנו עשויים ללכת לבחירות בפעם השנייה תוך חודשים ספורים. אך האמת היא שגם אם יעבירו את חוק הגיוס כפי שהוא מוצע היום, כנראה שדבר לא ישתנה בעולם בני הישיבות ובגיוס החרדים לצבא.

על מה הויכוח באמת ולמה הולכים שוב לבחירות? שאלה טובה.

למה צריך את חוק הגיוס?

בשורה אחת: לא ניתן לגייס או לא לגייס אנשים באופן אקראי לצבא מאחר והדבר פוגע בעקרון השוויון. כדי לקבוע מי מתגייס ומי לא, הכנסת חייבת להסדיר זאת בחוק ובאופן שיראה סביר. אחרת נצעד לעבר כאוס חברתי – הצבא ייאלץ לרדוף אחר צעירים חרדים ברחובות בני ברק – ואם לא יעשה זאת, כל אחד אחר יוכל לסרב לשרת גם מבלי לשבת בכלא, בטענה לחוסר שוויוניות ואכיפה סלקטיבית.

הצעת החוק שנמצאת על השולחן כיום קובעת שצעיר חרדי, תלמיד ישיבה, שלא מתגייס – לא ייענש. במקום זאת, הישיבה שלו היא זו שתצטרך לקחת אחריות לגיוס כמות מסוימת של תלמידיה. במקרה והישיבה לא תשלח לגיוס די צעירים כנדרש במכסות בחוק, היא תיקנס כלכלית (על-ידי הפחתה מתקציבי המדינה המועברים לה).

מכסות שהן רשות

למרות שיש מכסות גיוס שכתובות בחוק, הסעיפים האחרים ממוססים אותן. מדוע?

  • מי שנספר במכסות עצמן הם גם צעירים שעזבו את הישיבה בגילאים 14-18. כלומר, הישיבה זוכה לספור במכסה שלה את אלו שבחרו שלא להמשיך ללמוד בה ואפילו יצאו מהעולם החרדי.
  • המספרים שקבע הצבא נשענים על המציאות הקיימת בה כבר התגייסו 3,000 צעירים בשנת 2017 וקבע מסלול גידול שמרני לשנים הבאות.
  • היעד האמיתי המבוקש עומד על 95% מהיעד הרשמי שכתוב בחוק – ורק מעוד שנתיים.
  • בנוסף לכך – לכל הפחות בעוד חמש שנים – אם לא יעמדו הישיבות ב-85% מרף הגיוס, החוק יפקע.
  • בהצעת החוק ישנה תקופת חסד של שנתיים (כלומר עד 2021 או 2022) בה לא קורה כלום. כלומר יכול שלא יתגייס חרדי אחד בשנתיים אלו ושום ישיבה לא תפגע. במונחים ישראליים מדובר בנצח (מי יודע כמה ממשלות עוד יקומו, או לא יקומו, בתקופה הזו).
  • ואמנם החוק מגדיר בסופו של דבר סנקציה כספית די משמעותית על ישיבות שלא יעמדו ביעד (עד 50% מתקציב הבסיס) – אך אל דאגה: כבר יש פתרון. בסוף הכנסת ה-20 ראינו איך ח"כ סמוטריץ' (איחוד מפלגות הימין) דורש העלאת תקציב הישיבות – וזה כדי לכסות על תרחיש אפשרי של השתת קנסות.
  • יתרה מזאת, במידה ובמשך שלוש ולאחר תקופת החסד עדיין לא יעמדו הישיבות ביעדי גיוס של 85% – החוק יבוטל ונחזור לנקודת ההתחלה, עם צורך לחוקק חוק גיוס חדש. כלומר: לחוק המדובר עכשיו יש מנגנון השמדה עצמית שיכול להיכנס לתוקף בעוד כחמש שנים.

יעדי מדידה השמרניים, תקופת חסד של שנתיים, הגדלת התקציב בדלת אחורית ומנגנון ההשמדה העצמית ישמרו את המצב הקיים כמו שהוא.

אז על מה המהומה? המפלגות החרדיות דרשו להוציא גם את המכסות מהחוק עצמו – מה שיהפוך אותו לכלי ריק וירחיק אותם מחסדי הממשלה להעלאה תקציבית. ליברמן מצד שני מוכן לחוק כמו שהוא ולעגן את הסטטוס קוו. בכל מקרה – חוק גיוס בני הישיבות לא יביא לגיוס של עוד בני ישיבות.

מה הן המכסות בחוק הגיוס המוצע?

החוק מתייחס ל"מכסות", כלומר לכמות בחורי הישיבה שיהיו חייבים להתייצב לגיוס. אלה נקבעו לפי נקודת המוצא הקיימת ב-2017 (ואלה אולי יעודכנו לשנה בה יחוקק החוק): כ-3000 חרדים שהתגייסו לצה"ל ו 530 לשירות הלאומי.

אם משרד הביטחון יקבל את מבוקשו בחוק, טבלת הגיוס לשנים הקרובות תראה כך:

שנת גיוס שירות סדיר שירות לאומי-אזרחי
2018 3,348 648
2019 3,617 700
2020 3,907 756
2021 4,161 806
2022 4,432 859
2023 4,720 915
2024 4,956 956
2025 5,204 1,004
2026 5,464 1,054
2027 5,737 1,107

כאמור, הנחת העבודה שברגע שיחליטו לקדם את החוק יתאימו את המספרים לאותה שנה. כלומר אם החוק יעבור ב-2019 המספרים ישענו על המצב בשנת 2018.

אם לא יעמדו במכסות יושת לכאורה קנס על הישיבות דרך קיצוץ בתקציב הממשלתי.

ניגודי העניינים של העוזרים הפרלמנטריים

מורה לתקשורת בתיכון, מדריך סיורים בירושלים ומוביל סיורי טרקטורונים. הידעתם שאלו חלק מהעבודות הנוספות של יועצים פרלמנטריים בכנסת ה-20? והשאלה הגדולה יותר היא למה היועצים של הח"כים זקוקים להשלמת הכנסה? המשך קריאה…