פוסטים

חוסר היציבות השלטוני: האם הממשלה פחות יציבה היום מבעבר? חלק שני בפרויקט ויזואלי מיוחד

האם השלטון בישראל מאז שנות ה-90 יציב יותר ממה שהיה מאז קום המדינה? ממשלות ישראל מכהנות זמן ארוך יותר ממה שכיהנו בעבר (12 חודשים יותר, בממוצע). מאז שנות ה-90, הסיבה העיקרית לנפילת ממשלות בישראל היא התפזרות הכנסת (8 מתוך 11, 73%), בעוד מאז קום המדינה ועד שנות ה-90 פיזור הכנסת הוביל לנפילתן של 3 ממשלות בלבד (מתוך 23 ממשלות, 13%). "שקוף" ו"נתון בראש" (מיזם עצמאי לקידום עיתונות נתונים) מציגים: העובדות שמשקפות את מידת היציבות השלטונית בישראל – חלק ב'

"נתון בראש" |

מאז קום המדינה ועד היום השלטון הישראלי סובל מחוסר יציבות. הדבר בא לידי ביטוי בתחלופה גדולה מדי של ממשלות, בשינויים תכופים בהרכבי הממשלה, במעבר מפלגות מהקואליציה לאופוזיציה וביותר מדי פעמים בהן הכנסת פיזרה את עצמה בטרם עת. כך למשל, רק ממשלה אחת מתוך 34 (!) הצליחה לסיים כהונה שלמה של ארבע שנים ורק שש כנסות מתוך 21 הצליחו לסיים כהונה מלאה.

בשלושים השנים האחרונות קרו מספר דברים מהותיים שהשפיעו באופן ישיר ובלתי נמנע על כל היבט בחיי המדינה ובתוך כך גם על המערכת הפוליטית: הסכסוך הישראלי-פלסטיני עלה מהלך ב-1987 עם תחילתה של האינתיפאדה הראשון, המדיניות הכלכלית של שינתה כיוון – מכלכלה סוציאליסטית – לקפיטליסטית, וגם המבנה הדמוגרפי והאלקטורלי בישראל השתנה לחלוטין בעקבות גל העלייה הגדול ממדינות ברית המועצות לשעבר. לאור כך ראוי לבדוק את יציבותה של המערכת הפוליטית בתקופה זו. 

לטובת כך תתבצע השוואה בין שתי תקופות זמן: 1949-1989 ו-1990-2019, על גבי מספר קריטריונים: משך כהונת הממשלה, משך כהונת הכנסת, סיבות לנפילת הממשלה, שינויים בממשלה (סיעות ובעלי תפקידים בה), תחלופה בין מפלגות השלטון וגודלן של שתי המפלגות הגדולות בכנסת. אלו יוכלו להעיד האם השלטון בישראל בשלושים השנים האחרונות יציב יותר או יציב פחות מאשר בתקופה שקדמה לה.

הממשלה והכנסת: יחסים מורכבים

לכאורה, המצב כיום נראה טוב יותר ונדמה כי מערכת השלטון בישראל יציבה יחסית. הנתונים מראים כי מאז שנות ה-90 ממשלות ישראל מכהנות בממוצע יותר זמן: 32 חודשים מאז שנות ה-90 לעומת 20 חודשים לפני כן. משך הכהונה של הכנסת אינו משתנה בצורה דרמטית בין שתי התקופות. מאז שנות ה-90 הכנסת מכהנת בממוצע 36 חודשים – ואם נחסיר את הכנסת ה-21 שפעלה רק 4 חודשים – הממוצע עולה אף יותר ל-40 חודשים. עד שנות ה-90 הכנסת כיהנה בממוצע 43 חודשים. לא פער משמעותי.

אך שימו לב לנתון הבא: מאז שנות ה-90 הסיבה העיקרית לנפילת הממשלות היא התפזרות הכנסת (8 מתוך 11, 73%) כאשר עד תקופה זו מרבית הממשלות נפלו בעקבות נושאים הקשורים לממשלה: התפטרות ראש הממשלה, התפטרות הממשלה ומות ראש הממשלה (15 ממשלות מתוך 23, 65%) ואילו רק 3 ממשלות (13%) נפלו בעקבות פיזור הכנסת (אחת מהן בעקבות הצבעת אי-אמון בממשלה). 

עובדה זו מעידה על שינוי שהתרחש בדינמיקה שבין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת בישראל. אם בעבר הממשלה הייתה לוקחת יותר אחריות על כישלונותיה ומאפשרת הקמת ממשלות חילופיות עוד באותה הכנסת, הרי שמאז שנות ה-90 הנטייה של הממשלה היא ליזום חוק לפיזור הכנסת וללכת לבחירות חדשות. מדוע זה כך?

בישראל מתקיימת דמוקרטיה פרלמנטרית, שמשמעותה היא כי הציבור בוחר את הפרלמנט והממשלה צומחת מתוכו. 

בשל סוג המשטר הנהוג בישראל נוצר קשר הדוק בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת, וחוסר יציבות של האחת מוביל לאי-יציבות של האחרת. כשהכנסת מתפזרת מסיבה כלשהי, הממשלה נופלת איתה; ואם הממשלה נופלת או מתפטרת, ובהנחה שלא מצליחה לקום ממשלה חלופית, הרי שהולכים לבחירות והפעילות הפרלמנטרית משותקת עד לכינונה של ממשלה חדשה. 

השיטה הפרלמנטרית מאפשרת לכאורה מערכת איזונים ובלמים בין שתי הרשויות, אך בפועל בישראל הממשלה כמעט שולטת בכנסת באמצעות ועדת השרים לחקיקה. המצב הזה מוביל לאיחוד אינטרסים בין הממשלה לכנסת ומנטרל מתח בריא שאמור להיות בין הרשויות. פיזורה של הכנסת פעם אחר פעם מעיד על כך.

פיזורה של הכנסת ו/או נפילת הממשלה מתרחשים תמיד בהקשר כללי רחב יותר. כך, לפחות שלוש פעמים הממשלה נפלה בעקבות אירועים הקשורים באופן ישיר לסכסוך הישראלי-פלסטיני: 

  • הממשלה ה-24 בראשותו של יצחק שמיר יזמה את הקדמת הבחירות לאחר שמפלגות צומת ומולדת פרשו מהממשלה בעקבות ועידת מדריד.
  • הממשלה ה-25 נפלה לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין.
  • הממשלה ה-28 בראשותו של אהוד ברק נפלה לאחר התפוררות הקואליציה בעקבות ועידת קמפ-דיוויד ותחילתה של האינתיפאדה השנייה. 

כמו כן, לפחות שתי ממשלות נפלו בעקבות קשרי הון-שלטון-עיתון שהלכו והתחזקו מאז שנות ה-90: הממשלה ה-31 נפלה לאחר התפטרותו של אהוד אולמרט בעקבות כתבי אישום שהוגשו נגדו בגין עברות שוחד, מרמה והפרת אמונים, וב-2014 הפיל ראש הממשלה בנימין נתניהו את הממשלה ה-33, כפי שהודה בעצמו, בעקבות חוק "ישראל היום".

סימנים לאי-יציבות

על אף התמונה המצטיירת, מבט מעמיק בנתונים מעלה כי לא מדובר במצב אופטימלי – המערכת הפוליטית יציבה פחות משנדמה: ישנם הרבה יותר שינויים במבנה הממשלה ובבעלי התפקידים בה, ישנה עלייה במספר הפעמים שבהם מפלגת השלטון מתחלפת וגודלן של שתי המפלגות הגדולות הולך וקטן עם השנים. 

תחלופה גבוהה מידי של מפלגת השלטון, סיעות הקואליציה או בעלי תפקידים בממשלה פוגעת בניהול תקין ובגיבוש מדיניות לטווח ארוך של הממשלה והמשרדים השונים. תחלופה של סיעות למשל, מחייבת גיבוש מדיניות חדשה שתהיה מוסכמת על כלל הסיעות – לרבות החדשות – וריבוי שינויים עלול להפריע לרציפות רעיונית-אידיאולוגית. גם אם לא נדרשים שינויים קיצוניים, כניסה של מפלגה מסוימת לממשלה בדרך כלל תוביל לפשרות מסוימות. 

זאת ועוד, תחלופה גבוהה של סיעות בקואליציה עלולה לגרור גם "כיסאות מוזיקליים" באיוש המשרות הבכירות במשרדי הממשלה. התוצאה צפויה להיות קושי בניהול רציף של משרדי הממשלה, מכיוון שכל נושא תפקיד חדש חייב ללמוד את התחום, ובמקרים רבים השר או השרה החדשים מבקשים להוביל מדיניות אחרת מאלו שקדמו להם בתפקיד.

  • מאז שנות ה-90 ישנה תחלופה גבוהה יותר של מפלגת השלטון (בין ימין לשמאל, ולהפך). עד שנות ה-90 מפלגת השלטון התחלפה 3 פעמים (כל 13 שנה בממוצע) כאשר משנות ה-90 התחלפה מפלגת השלטון 6 פעמים (כל 5 שנים בממוצע). 

  • מאז שנות ה-90 ישנה עלייה במספר השינויים בסיעות הקואליציה. השיא בממשלות ה-29 וה-30 בראשותו של אריאל שרון. מעניין לציין כי כל הממשלות שהרכב הסיעות בהן לא השתנה כיהנו לפני המהפך בשנת 1977, שבו עלה לראשונה הליכוד לשלטון. 

  • מאז שנות ה-90 ישנה עלייה במספר השינויים בבעלי התפקידים בממשלה. פרט לממשלה הראשונה והשישית (שכיהנו כארבעה חודשים), בכל הממשלות היה לפחות שינוי אחד בתפקידי השרים או סגני השרים. בחינה של מספר השינויים בהרכב השרים ביחס למספר חודשי הכהונה של הממשלה מעלה כי בממשלות ה-28, 29 ו-30 נעשה שינוי אחד לפחות בכל חודש כהונה.

  • בין 1981-2018 ישנה ירידה הדרגתית בכוחן של שתי המפלגות הגדולות בכנסת. שיאה של ירידה זו מתרחש בשנות ה-2000 כאשר מספר המנדטים המשותף של שתי המפלגות הגדולות נמוך מ-60 (כלומר פחות מרוב בכנסת – לא ניתן לקיים ממשלת אחדות). בכנסת ה-15 מפלגת השלטון זכתה בבחירות לכנסת כ-26 מנדטים בלבד (הערה: במהלך הכנסת הזו היו בחירות ישירות לראשות הממשלה. אהוד ברק התפטר מראשות הממשלה, ולאחר הבחירות הישירות נבחר אריאל שרון, שהקים ממשלה ובה מפלגת השלטון הייתה עם 19 מנדטים בלבד). המשמעות היא שכוחן של המפלגות הקטנות יותר גדל, וכפועל יוצא גדלה גם הסחטנות הפוליטית שמגבילה את היכולת של הראש הממשלה הנבחר לקיים את מדיניותו. אחד ההשלכות למצב הזה היא העלאת אחוז החסימה שעלה פעמיים מאז הכנסת ה-15.

מסקנות

אז האם המערכת הפוליטית יציבה יותר או יציבה פחות ב30 השנים האחרונות מאשר בתקופה שקדמה לה? קשה לומר. 

הממשלות אמנם מכהנות בממוצע יותר זמן ומשך הכהונה של הכנסת אינו משתנה בצורה דרמטית, אך תחלופה גדולה יותר של מפלגת השלטון, של סיעות הקואליציה ובעלי התפקידים בממשלה מעידה שלא מדובר בתקופה יציבה. זאת ועוד, העובדה שכוחן של המפלגות הגדולות קטן בשנים האחרונות מעידה מצד אחד על חוסר אמון באידיאולוגיה שהן מבקשות ליישם ומצד שני על אי-יציבות וחוסר בהירות רעיוני הקיים במערכת הפוליטית. הדבר בא לידי ביטוי בריבוי של מפלגות סקטוריאליות ומפלגות "אווירה" (למשל מפלגת הגימלאים שזכתה לשבעה מנדטים בבחירות לכנסת ה-17) אשר מעצימות את הסחטנות הפוליטית. ברור מאליו כי מפלגת שלטון שכוחה קטן באופן יחסי אינה יכולה לנהל קואליציה יציבה לאורך זמן וההוכחה לכך היא מספר הממשלות הרב שנפלו בעקבות פרישתן של מפלגות מהקואליציה.

הבחירות האחרונות לכנסת ה-22 הן הביטוי החזק ביותר לאי-היציבות הפוקדת את מדינת ישראל מאז שנות ה-90: הבחירות התקיימו לאחר שראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו, לא הצליח להקים ממשלה והוביל מהלך לפיזור הכנסת ה-21וזאת כארבעה חודשים בלבד לאחר הקמתה. 

המהלך הפוליטי הזה התאפשר כתוצאה מהקשר ההדוק מידי שבין הכנסת לממשלה הקיים בישראל. חמור מכך המהלך הזה נבע כנראה מאינטרסים אישיים ושאיפה לשמירת הכוח בלבד – ולא מתוך חשיבה על טובת המדינה. זאת ועוד, נתניהו לא צלח פעם נוספת בהקמת ממשלה לאחר הבחירות האחרונות – וזאת על אף שהמנדט הוענק לו ראשון על ידי הנשיא. גם היום, חודש לאחר הבחירות, עדין אין ממשלה מכהנת בישראל.

*

"נתון בראש" הוא מיזם עצמאי המקדם עיתונות נתונים (דאטא ג'ורנליזם) בישראל.

עשרה חודשי פגרת הכנסת, והיד עוד נטויה: כמה זה עלה לנו?

בסוף דצמבר פוזרה הכנסת ה-20. מאז ועד היום עברו יותר מעשרה חודשי פגרה בהם המערכת השלטונית קפואה: אין כמעט ועדות ומליאה, אין חקיקה. בעיות לא פתורות נתקעו אי שם בסוף שנת 2018. המצב החריג הזה מרתיח. למה? כי בזמן שאנחנו נגררנו שוב ושוב לקלפיות, עבודת הכנסת פסקה, ואיתה קבלת ההחלטות על החיים של כולנו. אז כמה בכל זאת עלתה לנו התקופה הזו?

| יעל פינקלשטיין, תומר אביטל |

האם הפגרה הארוכה תגיע לקיצה בקרוב? האם נלך לבחירות בפעם השלישית? במקום לשאול שאלות חסרות תשובה, החלטנו לכמת את מה שקרה בכנסת מאז פיזור הכנסת בסוף דצמבר 2018. לבדוק כמה עלו לנו חברות וחברי הכנסת? איזו עבודה פרלמנטרית הם עשו? כמה עלה משכן הכנסת הנטוש?

למטה תוכלו למצוא פירוט של כל הנתונים האלה ונוספים, ואיך חישבנו אותם. הסכומים המופיעים בכתבה הם התאמה של ביצוע התקציב לשנת 2018 לתקופה של תקופת הפגרה.

10 חודשי פגרה, שהם כ-315 ימים או 7,560 שעות (והספירה נמשכת) מאז 26.12
הכנסת ה-20 פוזרה בסוף דצמבר 2018. הכנסת ה-21 עזבה אותנו בטרם עת לאחר 5 חודשי קיום בלבד, ועד שתורכב ממשלה הפגרה ממשיכה להתארך. 

9 שאילתות הוגשו
השאילתות הן אחת הדרכים של חברי הכנסת לפקח על עבודת הממשלה. באפשרות הח"כים לפנות לשרים בכל שאלה, ואלה חייבים בתשובה בתוך זמן מוקצב. בכהונתה הקצרה בת חמשת החודשים של הכנסת ה-21 הוגשו חמש שאילתות, שלוש מהן על ידי ח"כ מיכאל ביטון (כחול לבן), ועוד אחת על ידי כל אחד מהח"כים יוראי להב הרצנו (כחול לבן) ואילן גילאון (מרצ). כלומר – שאילתה אחת בלבד בממוצע לחודש. לשם השוואה, בכנסת ה-20 הוגשו כ-6,021 שאילתות – כ-133 שאילתות בממוצע לחודש.

עדכון: ח"כ יעל גרמן הגישה גם כן שאילתה, ממש השבוע.

מיכאל ביטון – אתר הכנסת

מרב מיכאלי – אתר הכנסת

בכנסת ה-22 הוגשו בינתיים 4 שאילתות, שתיים מהן על ידי ח"כ מרב מיכאלי (העבודה), אחת על ידי ח"כ אורי מקלב (יהדות התורה) ואחת על ידי עופר כסיף (הרשימה המשותפת).
מפיזור הכנסת ה-20 ועד הבחירות שנערכו באפריל לא הוגשה ולו שאילתה אחת!

221 דיונים בוועדות
כלומר, כ-22 דיונים בחודש. בכנסת ה-20 למשל, התקיימו כ-10,450 דיונים, שהם כ-232 דיונים בחודש. יותר מפי עשר!

7 חוקים חוקקו
ביניהם חוק התפזרות הכנסת ה-20 וחוק התפזרות הכנסת ה-21, ועוד חמישה חוקים – ביניהם חוק איסור צריכת זנות. בשנה רגילה מחוקקים כ-150 חוקים.

איך בדקנו

סרקנו במאגר החקיקה של אתר הכנסת את החוקים שפורסמו מתאריך פיזור הכנסת ה-20 ועד היום. לפעמים החוקים מתפרסמים במאגר לאחר החקיקה, ולכן וידאנו את התאריך בו עברו החוקים קריאה שניה ושלישית במליאה. שבעה מהחוקים חוקקו לאחר פיזור הכנסת.

40 ישיבות במליאה
8 ישיבות מליאה נערכו בכנסת ה22, 28 ישיבות נערכו בכנסת ה-21 ו-4 ישיבות מאז פיזור הכנסת ה-20 ועד הבחירות באפריל.

100 מיליון ש"ח שלא הועברו לחיזוק חדרי המיון
תקציב זה, ועוד רבים נוספים, נתקע עם פיזור הכנסת ה-20. 

43 טיסות (רשמיות) לחו"ל
בכנסת ה-22 אושרה טיסה אחת לחו"ל: של ח"כ יעקב מרגי (ש"ס). בכנסת ה-21 אושרו 25 טיסות לחו"ל ל-19 ח"כים. שיאן הטיסות בתקופה הזאת בפגרה: ח"כ עוזי דיין (הליכוד).

מפיזור הכנסת ה-20 ועד הבחירות באפריל אושרו 21 טיסות של 13 ח"כים. שיאנית הטיסות בפגרה הזאת: ציפי לבני, עם 5 טיסות לחו"ל. כל אלה הן רק טיסות שאושרו באופן רשמי. מה עם הטיסות אליהן טסו נבחרי הציבור באופן פרטי? חוץ מלנסות להתעדכן דרך הרשתות החברתיות, אין לנו דרך לדעת לאן ולכמה זמן טסו הח"כים בפגרה. אפילו פנינו בבקשת חופש מידע לרשות האוכלוסין וההגירה בבקשה לקבל את מספר הטיסות, אך בקשתנו נדחתה (בטענת פגיעה בפרטיות). למה חשוב שנדע? כי למרות המצב הפוליטי החריג, חברות וחברי הכנסת עדיין אמונים על קבלת ההחלטות שנוגעות לחיים של כולנו, ועל טובת הציבור. הראנו קודם כמה כסף כולנו משקיעים בזה. זכותנו לדעת אם ניצלו את עשרת חודשי הפגרה כדי לעבוד, או כדי לטייל בעולם.

עלות המשכן שננטש כמעט לשנה

כ-14,166,666 ש"ח על הארנונה של משכן הכנסת
לפי חשב הכנסת (שסיפר על כך בפרק 6 של הפודקאסט "המדריך לדמוקרטיה") – הכנסת משלמת ארנונה בסך כ-17 מליון ש"ח בשנה, שהם כ-14,166,666 ש"ח ל-10 חודשי פגרה.

כ-64.5 מיליון ש"ח על ביטחון הכנסת
תקציב הביטחון של הכנסת כולל בתוכו, למשל, את שכר עובדי משמר הכנסת, ציוד בטחוני, הוצאות על רכבים וכן הוצאות על רווחה וספורט.

כ-173 מיליון ש"ח על הוצאות שקשורות בעובדי הכנסת
התקציב כולל בין היתר את שכרם, הכשרות מקצועיות, רווחה וספורט ותשלום לעובדים שאינם קבועים.

7,615,000 ש"ח, לפי הערכה, על קשר עם הבוחר
התקציב נועד לעזור לחברות וחברי הכנסת לשמור על קשר עם הציבור, לנהל את הלשכה ולשלם על דברים נוספים שדרושים למילוי תפקידם.

120 חברות וחברי כנסת
מתוכם 49 ח"כים חדשים שנבחרו לכנסת ה-21 והפכו לוותיקים במהרה, ועוד 8 ח"כים חדשים שהושבעו לפני חודש וחצי לכנסת ה-22.

כ-106,920,000 ש"ח – עלות הח"כים בפגרה
עלות ח"כ מלאה מדי חודש לקופת המדינה היא כ-108,000 שקל. בכנסת 99 ח"כים שאינם שרים, שעלו לנו בכל חודש כעשרה וחצי מליון ש"ח.

איך חישבנו?

ח"כ – שכר ברוטו: 44,000 ש"ח. עלות שכר למעסיק: 55,000 ש"ח.
יועץ צמוד – שכר ממוצע: 13,000 ש"ח. עלות שכר: 16,000 ש"ח
שלושה יועצים צמודים = 48,000 ש"ח
הוצאות ממוצעות לחודש מתקציב קשר עם הבוחר: 5,000 ש"ח
סך הכל כ-108,000 שקל בחודש עלות ח"כ (הערכה)

3.7 מיליון ש"ח: עלות 7 הח"כים שכיהנו רק בכנסת ה-21
עידן רול, יוראי להב הרצנו (כחול לבן), פוטין מולא, עוזי דיין, אריאל קלנר, מאי גולן (הליכוד) ועידית סילמן (הימין החדש) – נבחרו לכהן בכנסת ה-21, אך לא נבחרו בשנית בבחירות שנערכו בספטמבר. כל כהונתם – 5 חודשים של פגרה.

עלות 120 חברי הכנסת, כולל השרות והשרים: 129,600,000 ש"ח לפחות
למה לפחות? כי שכר השרים והעלות הכוללת שלהם מדי חודש גבוהה מזו של חברי הכנסת.

1320 ש"ח – העלאה בשכר הח"כים
אמנם מדובר בעלות עתידית, אך בראשון בינואר 2020 צפויים לקבל חברי הכנסת העלאה בשכר. קראתם נכון, העלאה עבור שנה שהם כמעט לא עבדו בה. עוד על המצב ההזוי שמאפשר את קבלת העלאות האלה בסרטון שבכתבה הזאת

נזכיר: 74 ח"כים הצביעו בעד פיזור הכנסת ה-21 וגרמו למצב הזה
74 חברות וחברי כנסת הצביעו בעד הצעת חוק פיזור הכנסת שהציע ח"כ מיקי זוהר (הליכוד), שעקפה את הנוהל לפיו הנשיא יכול להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על מועמד אחר, לאחר שהמועמד הראשון לא הצליח בכך – והובילה אותנו לבחירות נוספות. למרות שהצביעו בעד, חלק מחברי הכנסת התבטאו נגד ההחלטה:

ח"כ יואב קיש אמר למשל כי "עברנו שתי מערכות בחירות קשות שגרמו לקרעים בעם. רצון הבוחר ותוצאות הבחירות הן ברורות- ממשלת אחדות".
לפי ח"כ יעקב מרגי, "הבחירות היו מיותרות, היינו באותה נקודה לפני מספר חודשים. אני רוצה להאמין שלא ייכפו עלינו בחירות בפעם השלישית".
וגם ח"כ רפי פרץ הסכים שזה לא היה רעיון טוב בהכרח, כשאמר "…החברה הישראלית פצועה מהבחירות האחרונות וצריכה להתאחד כדי להבריא את השסעים. אסור להביא לבחירות נוספות".

נזכיר: חברי הכנסת מהליכוד, כולנו (חוץ מרועי פולקמן שנעדר), ישראל ביתנו, איחוד הימין, ש"ס, יהדות התורה, חד"ש-תע"ל ורע"ם-בל"ד הצביעו בעד פיזור הכנסת ה-21. אם הבחירות הנוספות היו "מיותרות" או גרמו ל"קרעים בעם" – הם האחראים הבלעדיים.

הרשימה המלאה של האחראיים לפגרה המפלצתית:

  1. אלי אבידר (ישראל ביתנו)
  2. יולי אדלשטיין (ליכוד)
  3. אמיר אוחנה (ליכוד)
  4. ינון אזולאי (ש"ס)
  5. ישראל אייכלר (יהדות התורה)
  6. זאב אלקין (ליכוד)
  7. דוד אמסלם (ליכוד)
  8. אופיר אקוניס (ליכוד)
  9. משה ארבל (ש"ס)
  10. גלעד ארדן (ליכוד)
  11. יעקב אשר (יהדות התורה)
  12. דוד ביטן (ליכוד)
  13. אלי בן-דהן (ליכוד/איחוד הימין)
  14. יואב בן צור (ש"ס)
  15. קרן ברק (ליכוד)
  16. ניר ברקת (ליכוד)
  17. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת)
  18. מאי גולן (ליכוד)
  19. יואב גלנט (ליכוד)
  20. גילה גמליאל (ליכוד)
  21. משה גפני (יהדות התורה)
  22. עוזי דיין (הליכוד)
  23. אבי דיכטר (הליכוד)
  24. אריה מכלוף דרעי (ש"ס)
  25. צחי הנגבי (הליכוד)
  26. שרן השכל (הליכוד)
  27. מיקי זוהר (הליכוד)
  28. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת)
  29. ציפי חוטובלי (הליכוד)
  30. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת)
  31. יעקב טסלר (יהדות התורה)
  32. מרדכי יוגב (איחוד הימין)
  33. היבה יזבק (הרשימה המשותפת)
  34. אלי כהן (הליכוד)
  35. יצחק כהן (ש"ס)
  36. משה כחלון (הליכוד)
  37. עופר כסיף (הרשימה המשותפת)
  38. אופיר כץ (הליכוד)
  39. חיים כץ (הליכוד)
  40. ישראל כץ (הליכוד)
  41. יריב לוין (הליכוד)
  42. אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו)
  43. יעקב ליצמן (יהדות התורה)
  44. אוסנת הילה מארק (הליכוד)
  45. פטין מולא (הליכוד)
  46. יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו)
  47. מיכאל מלכיאלי (ש"ס)
  48. אורי מקלב (יהדות התורה)
  49. יעקב מרגי (ש"ס)
  50. משולם נהרי (ש"ס)
  51. בנימין נתניהו (הליכוד)
  52. יבגני סובה (ישראל ביתנו)
  53. אופיר סופר (איחוד הימין)
  54. עידית סילמן (איחוד הימין)
  55. בצלאל סמוטריץ' (איחוד הימין)
  56. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת)
  57. גדעון סער (הליכוד)
  58. מנסור עבאס (הרשימה המשותפת)
  59. איימן עודה (הרשימה המשותפת)
  60. אתי עטייה (הליכוד)
  61. עודד פורר (ישראל ביתנו)
  62. יצחק פינדרוס (יהדות התורה)
  63. מאיר פרוש (יהדות התורה)
  64. רפי פרץ (איחוד הימין)
  65. יואב קיש (הליכוד)
  66. אריאל קלנר (הליכוד)
  67. שלמה קרעי (הליכוד)
  68. מירי רגב (הליכוד)
  69. יפעת שאשא ביטון (הליכוד)
  70. אנטאנס שחאדה (הרשימה המשותפת)
  71. יובל שטייניץ (הליכוד)
  72. קטי שטרית (הליכוד)
  73. מיכל שיר (הליכוד)
  74. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת)

כמה חזרות לשגרה?

2 וחצי נסיונות להרכיב ממשלה
נסיון ראשון של נתניהו לפני פיזור הכנסת ה-21, נסיון נוסף שלו לאחר הבחירות שנערכו בספטמבר והנסיון הנוכחי של בני גנץ, הנמשך בימים אלה. האם נבחרי הציבור שלנו יהיו אחראיים מספיק כדי לסיים את הפגרה האינסופית הזאת?

1 ציבור שמחכה לשגרה
נראה שהבחירות, הרכבת הממשלה והמהלכים הפוליטיים ממלאים את כותרות העיתונים ומהדורות החדשות. זה מעניין מאוד, אבל זה לא העיקר. זאת רק הדרך למטרה האמיתית: עבודה למען הציבור ושיפור החיים במדינת ישראל. עוד מעט תעבור שנה מאז שהמערכת השלטונית בישראל עבדה כרגיל – לא הגיע הזמן להניח את המחלוקות בצד ולחזור לשגרה?

הליכוד הוציא כמעט 3 מיליון שקל על פרסום בפייסבוק בחודש שקדם לבחירות הקודמות – ועכשיו שוב בחירות

הוצאות המפלגות על פרסום בפייסבוק נחשפות: בחודש שקדם לבחירות לכנסת ה-21, הושקעו בישראל כ-9 מיליון שקל על פרסום בסוגיות פוליטיות. תקציבי המפלגות מקורם בכסף ציבורי והם אינם שקופים – ועתה אנו עומדים בפני מערכת בחירות נוספת שרק תחריף את החובות

| ניר בן-צבי |

ערב הבחירות, הפרסום הפוליטי ברשתות חברתיות הפך את כיכר העיר הדיגיטלית לזירת מניפולציות. התעמולה החדשה המאפשרת כיוון המודעות לקהלים ספציפיים ברמת דיוק כירורגית, לא מאפשרת לנו להצביע חכם יותר אלא אולי להיפך – היא מחזירה אותנו להצביע מהבטן – ודווקא בעידן שבו המידע זמין לכל. מהנתונים שאנחנו מפרסמים היום עולה עוד זווית בעייתית לתופעה: כסף ציבורי קונה כוח חדש וכמעט בלתי מוגבל.

באמצע מרץ, השיקה פייסבוק את מערכת "Ad Archive" בישראל. מאותה נקודה, כל אדם או עמוד המעוניינים לקדם בתשלום פוסטים עם תוכן פוליטי, חייבים לעבור הליך הזדהות והרשמה אל מול פייסבוק שחושפים את זהות המממן. המודעות מסוג זה מרוכזות וחשופות לציבור באתר ייעודי. המערכת אמנם אינה חפה מבעיות – אך היא יצקה מעט שקיפות לתוך החושך הגדול של פרסום אנונימי ברשת החברתית הגדולה מכולן.

לאחרונה פרסמה פייסבוק דו"ח המסכם את הפרסום הפוליטי בישראל בחודשים מרץ-אפריל (בפועל, עד ה-9 באפריל, יום הבחירות לכנסת ה-21) – ממנו עולה כי בתקופה האמורה הועלו כ-10,000 מודעות תוכן ממומן בהשקעה של כמעט 9 מיליון שקל. למעלה מ-80% מהפרסום הגיע ישירות מהמפלגות שהתמודדו בבחירות (את העיבוד שלנו לנתונים תוכלו לראות פה).

המפלגות הוציאו מיליונים, חלקן הפסידו בגדול

בראש הרשימה, עם הוצאה הגבוה פי 2.5 מהמפלגה הבאה אחריה, ניצבת הליכוד: 700 מודעות בסכום כולל של כ-2.8 מיליון שקל. ההשקעה התחלקה בין כמה עמודי פייסבוק, בהם: העמוד הרשמי של המפלגה בעברית, עמוד ייעודי בשפה הרוסית (תחום שבו המפלגה צפויה להשקיע משמעותית יותר בבחירות הקרובות, במטרה לפגוע באביגדור ליברמן), העמודים של השרים גלעד ארדן וישראל כ"ץ, וכן "זזים ימינה" – פרויקט שהחל כאנונימי והתגלה לבסוף ככזה השייך לליכוד. עם זאת, עיקר הסכום (כ-2.1 מיליון שקל) הושקע בעמוד של ראש הממשלה נתניהו.

הגופים המובילים בפרסום פוליטי סביב הבחירות באפריל – לחצו על התמונה לרשימה המעובדת שהכנו

בשולי הדברים יש להוסיף כי ייתכן והוצאות קמפיין המפלגה בפייסבוק היו גבוהות אף יותר, זאת בשל השימוש הנרחב והמתוחכם שנעשה בכלים דיגיטליים, דוגמת צ'אט-בוט לניהול שיחות טלפון למצביעים מתלבטים. על כך יש להוסיף כי התקציב של המפלגה עצמה, בדומה לתקציבן של יתר המפלגות, איננו שקוף (ראו הרחבה בהמשך). הניתוח שביצענו עקיף, ולכן לא מן הנמנע כי הסכומים גדולים עוד יותר.

כחול לבן והעבודה הן הבאות בתור, עם השקעה של כ-1.2 מיליון ו-900 אלף שקל (בהתאמה). מעניין לראות את הפער באסטרטגיית הפרסום בין המפלגות: בעוד כחול לבן והעבודה העלו כמות גבוהה של מודעות אך השקיעו פחות כסף בכל מודעה (834 שקל בממוצע למודעה אצל כחול לבן, 554 שקל בעבודה) – בליכוד השיווק היה הרבה יותר ממוקד (3976 שקל למודעה, בממוצע). הדבר מעיד ככל הנראה על הידע הנרחב שצברו בליכוד בשיווק דיגיטלי – הן בבניית קהל יעד מדויק והן ברמת התוכן של הפוסטים – באופן המאפשר ניסוי וטעייה מינימליים.

המפסידות הגדולות, באופן לא מפתיע, הן זהות והימין החדש – שהשקיעו 420 ו-390 אלף שקל (בהתאמה) על מאות מודעות שונות בפייסבוק – אך לא נכנסו לכנסת ועל כן יסתפקו במימון מפלגות נמוך משמעותית מזה שיכלו לקוות לו. זהות כבר פתחה בקמפיין מימון המונים לכיסוי חוב של מיליון וחצי שקל שנותר מהקמפיין, אך גייסה רק כ-10% מהסכום בשבועות האחרונים.

תצלום מסך מקמפיין גיוס הכספים של מפלגת זהות. חוב של מיליון וחצי שקל מהקמפיין.

הבעיה האמיתית: הכסף ציבורי אבל התקציב לא שקוף

חשב הכנסת, חיים אבידור, אמר בשבוע שעבר כי החובות של המפלגות מהבחירות האחרונות עומדות על 62 מיליון שקל. סכום זה, להערכתו, צפוי לעלות לכ-200 מיליון בשל מערכת הבחירות הנוספת.

כמה חייבת כל מפלגה בעקבות הבחירות לכנסת ה-21? אנחנו לא יודעים. התקציבים אינם שקופים ואנו תלויים בדו"ח של מבקר המדינה על התנהלותן בשביל להיחשף לנתונים. עשויים לחלוף עוד חודשים רבים עד פרסום דו"ח זה.

המצב שנוצר עתה חריג במיוחד, שכן המפלגות רגילות בשגרה להיכנס לחובות כבדים בתקופת הבחירות – אותן הן מכסות באופן הדרגתי באמצעות מימון מפלגות שוטף המגיע להן על-פי חוק, בהתאם להישגים בבחירות. בשל ההחלטה לפיזור הכנסת, המפלגות לא יהנו מהמימון החודשי, ויש להניח כי ישקיעו שוב סכומים משמעותיים בקמפיינים חדשים.

האם ינהגו באחריות? ניתן לנחש בזהירות כי גם בסבב הזה, ישפכו המפלגות מיליונים רבים על הקמפיינים, בין היתר עבור מודעות בפייסבוק.

מה המצב מעבר לים? הנשיא טראמפ השקיע כמעט 5 מיליון דולר ב-2019 לבדה

דו"ח הוצאות הפרסום הפוליטי של פייסבוק מתפרסם במספר הולך ומתרחב של מדינות, ביניהן ארה"ב (שהייתה המדינה הראשונה בה השיקה פייסבוק את המערכת).

כתבה נרחבת של הניו-יורק טיימס ניתחה את הוצאות הפוליטיקאים האמריקאים על פרסום בפייסבוק לקראת הבחירות לנשיאות ב-2020, וגילתה כי הנשיא המכהן טראמפ (מטעם המפלגה הרפובליקנית) השקיע במהלך 2019 משמעותית יותר מכל מועמד דמוקרטי בודד – כמעט 5 מיליון דולר – וזאת למרות שטראמפ כנראה לא יאלץ להתמודד בבחירות פנימיות במפלגתו לפני הבחירות.

ג'ו ביידן, סגן הנשיא לשעבר ואחד המועמדים המובילים מטעם הדמוקרטים, היה היחיד שהצליח להתחרות בטראמפ, כאשר בחודש שלפני הבדיקה של הטיימס (אפריל 2019), מיד לאחר שהכריז על התמודדותו במירוץ, הוציא כמיליון דולר על פרסום בפייסבוק (יותר מההוצאה של טראמפ בתקופה המקבילה).

פרסומות פוליטיות – לא רק מטעם מפלגות

לא רק מפלגות העלו מודעות עם תוכן פוליטי בתקופת הבחירות – ברשימה נמצאים גם גופים עצמאיים עם אג'נדה פוליטית דוגמת "מפקדים למען ביטחון ישראל", "אם תרצו" ו-"Make Israel Great Again" – לצד גופים ממשלתיים, בראשות ועדת הבחירות המרכזית ומשרד הפנים, שפרסמו בעיקר מידע טכני על אופן ההצבעה, פריסת הקלפיות וכדומה.

גוף אזרחי אחד ששווה להתעכב עליו הוא "הברית הישראלית" – הממוקם במקום הרביעי ברשימת המפרסמים, עם השקעה של כ-750 אלף שקל. הברית הישראלית אינו גוף פוליטי באופן מוצהר, אך רוב פרסומיו עסקו במסרים המרמזים להחלפת השלטון הנוכחי ("שמים סוף ליוקר המחייה – מצביעים לממשלה שעובדת בשבילנו", "מצביעים למפלגות שילחמו בעד תחבורה ציבורית בשבת" ועוד).

מודעת פייסבוק של ארגון הברית הישראלית מראשית חודש אפריל 2019

חוק V15 קובע כי גם ארגונים פוליטיים חוץ-מפלגתיים מחויבים בדיווח למבקר המדינה ולעמוד לביקורת על פעילותם בתקופת בחירות. בהיקף הפעילות של הברית הישראלית (למעלה מ-600 אלף שקל) מביא איתו החוק הגבלות נוספות, הקשורות גם לגובה התרומה הבודדת המותרת וכן לקבלת תרומות מחו"ל. בעקבות החוק נאלץ להפסיק ארגון "דרכנו" את פעילותו במהלך הבחירות, זאת לאחר החלטת ועדת הבחירות המרכזית לסמנו כ"גוף פעיל פוליטית".

שי כהן, מנכ"ל הברית הישראלית, מסר כי הארגון פעל תוך היכרות עם חוק V15, כולל ייעוץ משפטי צמוד, ולא עבר על הנאמר בו.

סיקור צל אופוזיציה שבוע רביעי: בנימין נתניהו

בשבוע הרביעי והאחרון לסיקור הצל של האופוזיציה: בנימין נתניהו חסם כל היתכנות לממשלה שהוא אינו עומד בראשה – ובכך התגלה כאופוזיציה האמיתית – לכל מי שהוא לא הוא. את המחיר ישלם הציבור כולו – בכיס ובלב. וגם: הכנסת תתקשה לבחור מבקר מדינה חדש

| עידן בנימין |

בסיקור הצל השבוע מצאנו אופוזיציה לוחמנית – אבל לא איפה שחשבנו.

בשבוע שעבר תיזז נתניהו את הכנסת כדי להגדיל את מספר השרים ולאפשר לו להרכיב ממשלה. השבוע, ברגע שהבין שאפסו הסיכויים לממשלה בראשותו, הפעיל את הכנסת כדי לחסום הקמה של ממשלה בכלל. בכך התגלה כאופוזיציה לכל מועמד שאינו הוא, מחוץ למפלגתו או בתוכה.

תשע מילים שאולי שינו את מסלול ההיסטוריה של מדינת ישראל

שיטת הבחירות בישראל ברורה: האזרחים בוחרים במפלגות הקרובות לעמדתם, אלו בוחרות את הח"כ שהכי מתאים להרכבת ממשלה ואז מתחיל המו"מ.

חוק יסוד הממשלה קובע כי במידה והח"כ עליו הוטלה הרכבת הממשלה נכשל, מעביר הנשיא את האחריות לח"כ אחר. אם גם אם הוא/היא לא צולחים במשימה אז תועבר האחריות לעוד מועמד (שיומלץ מקרב הח"כים) – ואם גם הניסיון השלישי נכשל, הרי שאז הולכים לבחירות נוספות.

את כל זה עצר ראש הממשלה נתניהו באמצעות סעיף 12 לחוק יסוד הממשלה: "נתקבל חוק על התפזרות הכנסת, ייפסקו ההליכים להרכבת ממשלה".

וכך מיום שני בבוקר, הונח האקדח הטעון על שולחן הכנסת וקידום החוק החל. המטרה: למנוע מכל מועמד אחר לנסות להרכיב ממשלה. לאחר ניסיונות אחרונים בהם הציע למפלגת העבודה להצטרף לממשלה בראשותו, הבין נתניהו שכשל – ודקות ספורות לפני פקיעת המועד (רביעי בלילה) החלה ההצבעה בקריאה שניה ושלישית.

מגייס את המפלגות הערביות

מאחר ולא יכול היה לסמוך בהצבעה על יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן לאור המחלוקת הקשה ויחסי חוסר האמון שהחמירו השבוע, החל נתניהו לקושש קולות בקרב המפלגות הערביות: בל"ד, רע"ם, תע"ל וחד"ש.

אלו תמכו פה אחד בפיזור הכנסת וחסמו כל אפשרות למועמד אחר להרכיב ממשלה. המפלגות שהתנגדו לפיזור: כחול לבן, העבודה, מרצ וח"כ רועי פולקמן (כולנו), שסירב להצביע.

גם זה לא הספיק. כדי לוודא שלא יתגלו כיסי התנגדות קיים נתניהו ישיבה עם חברי מפלגתו דקות לפני הצבעה וביקש הקראה שמית במליאה כדי למנוע הפתעות. בניגוד להצבעה רגילה, בבה כולם לוחצים על כפתור בו זמנית וכל אחד עושה את חשבון הנפש עם עצמו שניות לפני, בהצבעה שמית כל ח"כ נאלץ לומר בקולו מול חבריו את בחירתו. מעמד ולחץ אחר. ההצעה לפיזור הכנסת התקבלה ברוב של 74 תומכים ו-45 מתנגדים.

1.5 מיליארד שקל לשתי מערכות בחירות בשנה אחת

ההצבעה הקפריזית אמש תפגע בכיס הציבור. לפי תקציב המדינה, מימון מערכת הבחירות האחרונה (כולל תקציב המפלגות השוטף) לשנת 2019 עמד על 706 מיליון שקל. הערכות האוצר למערכת הבחירות הקרובה לבדה, כפי ששמענו השבוע בדיון בכנסת, עומדות על 475 מיליון שקל נוספים. עד כאן – 1.181 מיליארד שקל.

חובות המפלגות

נוסף על כך, המפלגות בחובות: חיים אבידור, חשב הכנסת, אמר השבוע כי החובות של המפלגות מהבחירות האחרונות עומדות על 62 מיליון שקל. סכום זה צפוי לעלות ל-200 מיליון בשל מערכת הבחירות הנוספת. כשישבתי (עידן) השבוע בכנסת ראיתי איך הח"כים מתפתלים ומנסים למצוא מוצא. עד כה 1.381 מיליארד שקל.

כמה חייבת כל מפלגה? אנחנו לא יודעים. התקציבים אינם שקופים – ואנו תלויים בדו"ח של מבקר המדינה על התנהלותן -ועשויים לחלוף עוד חודשים רבים עד פרסומו.

אנחנו בשקוף כבר עובדים על בקשה רשמית למבקר לבקש את זירוז פרסום הדו"ח, עוד טרם הבחירות.

מתוך הדיון השבוע בוועדת הכנסת

שנה של תשלומים שוטפים לעיסוק עצמי

הכנסת הקודמת פוזרה בסוף דצמבר 2018, והתרחיש הסביר הוא כי הממשלה הבאה לא תוקם לפני תחילת נובמבר. המשמעות – מערכת בחירות של כמעט שנה שלמה. מעבר לתקציב הבחירות ומימון המפלגות, ישנן גם העלויות של הח"כים, שעסוקים בבחירות ולא בציבור.

120 ח"כים שיגויסו למאמץ הבחירות המתמשך עולים כ-154 מיליון שקל בשנה (כ- 107 אלף ש"ח בחודש –  תקציב הכולל שכר, שלושה עוזרים, רכב צמוד ועוד). ועוד 7 שרים וסגני שרים כיום שאינם חברי כנסת אך ממשיכים לקבל שכר ולשכה בממשלת המעבר (נפתלי בנט, איילת שקד, אורי אריאל, יצחק וקנין, איוב קרא, ירון מזוז, מייקל אורן).

מחד אין ברירה – הכנסת צריכה תמיד מצבת מלאה. מנגד, לשלם שכר מלא וגבוה משמעותית מהנהוג בעולם לאורך חודשים של כלום ושום דבר – זו מעילה באמון הציבור. על אחת כמה וכמה כשמדובר בדבר שאינו מחויב המציאות. אם ח"כ אחר מהליכוד, למשל, היה מרכיב ממשלה – היינו חוסכים, אם כן, סכומי עתק.

לפירוט החישוב המלא לחבר כנסת

שכר ח"כ: כ-44 אלף שקל בחודש. בתוספת עלות שכר של 30% = 57 אלף שקל.

שכר יועץ לח"כ: כ- 10 אלף שקל בחודש (הערכה שמרנית), כפול 3 יועצים. בתוספת עלות שכר של 30% = 39 אלף שקל.

עלות רכב צמוד (מוערכת): כארבעת אלפים שקל בחודש.

הוצאות קשר עם הציבור: מקסימום כ- 93 אלף שקל בשנה.

כך העלויות הישירות בלבד לאובססיית הבחירות של הח"כים יעמדו על מעל 1.5 מיליארד שקל.

עלוית עקיפות שקשה להעריך

על כך תוכלו להוסיף (אם תרצו) עלויות עקיפות כמו: יום שבתון (עלות יום עבודה למשק מוערכת בכמיליארד שקל לכל הפחות), חוסר הפיקוח של הכנסת על התקציב (אין ועדות) וממשלה שלא יכולה לקדם רפורמות חדשות לטובת הציבור או לטפל בגירעון התופח, שעשוי לדרדר את היציבות הפיננסית של ישראל. כל אלו מגלמים מיליארדים נוספים אותם קשה להעריך.

אז נכון שדמוקרטיה עולה כסף, וזה בסדר גמור – אך ההחלטה של חברי הכנסת בקואליציה ומחוצה לה לשבת בבית או במסע בחירות עוד כחצי שנה במקום לשרת את בוחריהם היא פשוט חסרת אחריות. מעבר לחור בכיס, יפגע עוד יותר אי-האמון בפוליטיקאים ויגבר חוסר השקט בציבור בעקבות עוד מערכת בחירות משסעת.

הפארסה הבאה – חוסר יכולת לבחור מבקר?

ביום שני הקרוב (3/6) תתקיים בכנסת בשעה 14:00 ההצבעה לבחירת מבקר המדינה החדש. שני מועמדים עומדים על הפרק: מתניהו אנגלמן, מטעם הליכוד, וגיורא רום, מטעם כחול לבן.

במצב הנוכחי, הכנסת מחולקת 60:60. ההצבעה אמנם תהיה חשאית וכל זליגה תכריע את ההצבעה על חודו של קול, אך אם יתבצרו הח"כים מאחורי המועמד שלהם – אנו צפויים לגלות שלא ניתן יהיה לבחור מבקר. על פי החוק, ההצבעה תחזור על עצמה עד שימצא רוב.

***

לסיכום: בכנסת ה-20 שאלנו אם הייתה זו הכנסת שהתעסקה הכי הרבה בעצמה. לצערנו, הכנסת ה-21 תיזכר כזו שעסקה רק בעצמה.