פוסטים

חוסר היציבות השלטוני: האם הממשלה פחות יציבה היום מבעבר? חלק שני בפרויקט ויזואלי מיוחד

האם השלטון בישראל מאז שנות ה-90 יציב יותר ממה שהיה מאז קום המדינה? ממשלות ישראל מכהנות זמן ארוך יותר ממה שכיהנו בעבר (12 חודשים יותר, בממוצע). מאז שנות ה-90, הסיבה העיקרית לנפילת ממשלות בישראל היא התפזרות הכנסת (8 מתוך 11, 73%), בעוד מאז קום המדינה ועד שנות ה-90 פיזור הכנסת הוביל לנפילתן של 3 ממשלות בלבד (מתוך 23 ממשלות, 13%). "שקוף" ו"נתון בראש" (מיזם עצמאי לקידום עיתונות נתונים) מציגים: העובדות שמשקפות את מידת היציבות השלטונית בישראל – חלק ב'

"נתון בראש" |

מאז קום המדינה ועד היום השלטון הישראלי סובל מחוסר יציבות. הדבר בא לידי ביטוי בתחלופה גדולה מדי של ממשלות, בשינויים תכופים בהרכבי הממשלה, במעבר מפלגות מהקואליציה לאופוזיציה וביותר מדי פעמים בהן הכנסת פיזרה את עצמה בטרם עת. כך למשל, רק ממשלה אחת מתוך 34 (!) הצליחה לסיים כהונה שלמה של ארבע שנים ורק שש כנסות מתוך 21 הצליחו לסיים כהונה מלאה.

בשלושים השנים האחרונות קרו מספר דברים מהותיים שהשפיעו באופן ישיר ובלתי נמנע על כל היבט בחיי המדינה ובתוך כך גם על המערכת הפוליטית: הסכסוך הישראלי-פלסטיני עלה מהלך ב-1987 עם תחילתה של האינתיפאדה הראשון, המדיניות הכלכלית של שינתה כיוון – מכלכלה סוציאליסטית – לקפיטליסטית, וגם המבנה הדמוגרפי והאלקטורלי בישראל השתנה לחלוטין בעקבות גל העלייה הגדול ממדינות ברית המועצות לשעבר. לאור כך ראוי לבדוק את יציבותה של המערכת הפוליטית בתקופה זו. 

לטובת כך תתבצע השוואה בין שתי תקופות זמן: 1949-1989 ו-1990-2019, על גבי מספר קריטריונים: משך כהונת הממשלה, משך כהונת הכנסת, סיבות לנפילת הממשלה, שינויים בממשלה (סיעות ובעלי תפקידים בה), תחלופה בין מפלגות השלטון וגודלן של שתי המפלגות הגדולות בכנסת. אלו יוכלו להעיד האם השלטון בישראל בשלושים השנים האחרונות יציב יותר או יציב פחות מאשר בתקופה שקדמה לה.

הממשלה והכנסת: יחסים מורכבים

לכאורה, המצב כיום נראה טוב יותר ונדמה כי מערכת השלטון בישראל יציבה יחסית. הנתונים מראים כי מאז שנות ה-90 ממשלות ישראל מכהנות בממוצע יותר זמן: 32 חודשים מאז שנות ה-90 לעומת 20 חודשים לפני כן. משך הכהונה של הכנסת אינו משתנה בצורה דרמטית בין שתי התקופות. מאז שנות ה-90 הכנסת מכהנת בממוצע 36 חודשים – ואם נחסיר את הכנסת ה-21 שפעלה רק 4 חודשים – הממוצע עולה אף יותר ל-40 חודשים. עד שנות ה-90 הכנסת כיהנה בממוצע 43 חודשים. לא פער משמעותי.

אך שימו לב לנתון הבא: מאז שנות ה-90 הסיבה העיקרית לנפילת הממשלות היא התפזרות הכנסת (8 מתוך 11, 73%) כאשר עד תקופה זו מרבית הממשלות נפלו בעקבות נושאים הקשורים לממשלה: התפטרות ראש הממשלה, התפטרות הממשלה ומות ראש הממשלה (15 ממשלות מתוך 23, 65%) ואילו רק 3 ממשלות (13%) נפלו בעקבות פיזור הכנסת (אחת מהן בעקבות הצבעת אי-אמון בממשלה). 

עובדה זו מעידה על שינוי שהתרחש בדינמיקה שבין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת בישראל. אם בעבר הממשלה הייתה לוקחת יותר אחריות על כישלונותיה ומאפשרת הקמת ממשלות חילופיות עוד באותה הכנסת, הרי שמאז שנות ה-90 הנטייה של הממשלה היא ליזום חוק לפיזור הכנסת וללכת לבחירות חדשות. מדוע זה כך?

בישראל מתקיימת דמוקרטיה פרלמנטרית, שמשמעותה היא כי הציבור בוחר את הפרלמנט והממשלה צומחת מתוכו. 

בשל סוג המשטר הנהוג בישראל נוצר קשר הדוק בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת, וחוסר יציבות של האחת מוביל לאי-יציבות של האחרת. כשהכנסת מתפזרת מסיבה כלשהי, הממשלה נופלת איתה; ואם הממשלה נופלת או מתפטרת, ובהנחה שלא מצליחה לקום ממשלה חלופית, הרי שהולכים לבחירות והפעילות הפרלמנטרית משותקת עד לכינונה של ממשלה חדשה. 

השיטה הפרלמנטרית מאפשרת לכאורה מערכת איזונים ובלמים בין שתי הרשויות, אך בפועל בישראל הממשלה כמעט שולטת בכנסת באמצעות ועדת השרים לחקיקה. המצב הזה מוביל לאיחוד אינטרסים בין הממשלה לכנסת ומנטרל מתח בריא שאמור להיות בין הרשויות. פיזורה של הכנסת פעם אחר פעם מעיד על כך.

פיזורה של הכנסת ו/או נפילת הממשלה מתרחשים תמיד בהקשר כללי רחב יותר. כך, לפחות שלוש פעמים הממשלה נפלה בעקבות אירועים הקשורים באופן ישיר לסכסוך הישראלי-פלסטיני: 

  • הממשלה ה-24 בראשותו של יצחק שמיר יזמה את הקדמת הבחירות לאחר שמפלגות צומת ומולדת פרשו מהממשלה בעקבות ועידת מדריד.
  • הממשלה ה-25 נפלה לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין.
  • הממשלה ה-28 בראשותו של אהוד ברק נפלה לאחר התפוררות הקואליציה בעקבות ועידת קמפ-דיוויד ותחילתה של האינתיפאדה השנייה. 

כמו כן, לפחות שתי ממשלות נפלו בעקבות קשרי הון-שלטון-עיתון שהלכו והתחזקו מאז שנות ה-90: הממשלה ה-31 נפלה לאחר התפטרותו של אהוד אולמרט בעקבות כתבי אישום שהוגשו נגדו בגין עברות שוחד, מרמה והפרת אמונים, וב-2014 הפיל ראש הממשלה בנימין נתניהו את הממשלה ה-33, כפי שהודה בעצמו, בעקבות חוק "ישראל היום".

סימנים לאי-יציבות

על אף התמונה המצטיירת, מבט מעמיק בנתונים מעלה כי לא מדובר במצב אופטימלי – המערכת הפוליטית יציבה פחות משנדמה: ישנם הרבה יותר שינויים במבנה הממשלה ובבעלי התפקידים בה, ישנה עלייה במספר הפעמים שבהם מפלגת השלטון מתחלפת וגודלן של שתי המפלגות הגדולות הולך וקטן עם השנים. 

תחלופה גבוהה מידי של מפלגת השלטון, סיעות הקואליציה או בעלי תפקידים בממשלה פוגעת בניהול תקין ובגיבוש מדיניות לטווח ארוך של הממשלה והמשרדים השונים. תחלופה של סיעות למשל, מחייבת גיבוש מדיניות חדשה שתהיה מוסכמת על כלל הסיעות – לרבות החדשות – וריבוי שינויים עלול להפריע לרציפות רעיונית-אידיאולוגית. גם אם לא נדרשים שינויים קיצוניים, כניסה של מפלגה מסוימת לממשלה בדרך כלל תוביל לפשרות מסוימות. 

זאת ועוד, תחלופה גבוהה של סיעות בקואליציה עלולה לגרור גם "כיסאות מוזיקליים" באיוש המשרות הבכירות במשרדי הממשלה. התוצאה צפויה להיות קושי בניהול רציף של משרדי הממשלה, מכיוון שכל נושא תפקיד חדש חייב ללמוד את התחום, ובמקרים רבים השר או השרה החדשים מבקשים להוביל מדיניות אחרת מאלו שקדמו להם בתפקיד.

  • מאז שנות ה-90 ישנה תחלופה גבוהה יותר של מפלגת השלטון (בין ימין לשמאל, ולהפך). עד שנות ה-90 מפלגת השלטון התחלפה 3 פעמים (כל 13 שנה בממוצע) כאשר משנות ה-90 התחלפה מפלגת השלטון 6 פעמים (כל 5 שנים בממוצע). 

  • מאז שנות ה-90 ישנה עלייה במספר השינויים בסיעות הקואליציה. השיא בממשלות ה-29 וה-30 בראשותו של אריאל שרון. מעניין לציין כי כל הממשלות שהרכב הסיעות בהן לא השתנה כיהנו לפני המהפך בשנת 1977, שבו עלה לראשונה הליכוד לשלטון. 

  • מאז שנות ה-90 ישנה עלייה במספר השינויים בבעלי התפקידים בממשלה. פרט לממשלה הראשונה והשישית (שכיהנו כארבעה חודשים), בכל הממשלות היה לפחות שינוי אחד בתפקידי השרים או סגני השרים. בחינה של מספר השינויים בהרכב השרים ביחס למספר חודשי הכהונה של הממשלה מעלה כי בממשלות ה-28, 29 ו-30 נעשה שינוי אחד לפחות בכל חודש כהונה.

  • בין 1981-2018 ישנה ירידה הדרגתית בכוחן של שתי המפלגות הגדולות בכנסת. שיאה של ירידה זו מתרחש בשנות ה-2000 כאשר מספר המנדטים המשותף של שתי המפלגות הגדולות נמוך מ-60 (כלומר פחות מרוב בכנסת – לא ניתן לקיים ממשלת אחדות). בכנסת ה-15 מפלגת השלטון זכתה בבחירות לכנסת כ-26 מנדטים בלבד (הערה: במהלך הכנסת הזו היו בחירות ישירות לראשות הממשלה. אהוד ברק התפטר מראשות הממשלה, ולאחר הבחירות הישירות נבחר אריאל שרון, שהקים ממשלה ובה מפלגת השלטון הייתה עם 19 מנדטים בלבד). המשמעות היא שכוחן של המפלגות הקטנות יותר גדל, וכפועל יוצא גדלה גם הסחטנות הפוליטית שמגבילה את היכולת של הראש הממשלה הנבחר לקיים את מדיניותו. אחד ההשלכות למצב הזה היא העלאת אחוז החסימה שעלה פעמיים מאז הכנסת ה-15.

מסקנות

אז האם המערכת הפוליטית יציבה יותר או יציבה פחות ב30 השנים האחרונות מאשר בתקופה שקדמה לה? קשה לומר. 

הממשלות אמנם מכהנות בממוצע יותר זמן ומשך הכהונה של הכנסת אינו משתנה בצורה דרמטית, אך תחלופה גדולה יותר של מפלגת השלטון, של סיעות הקואליציה ובעלי התפקידים בממשלה מעידה שלא מדובר בתקופה יציבה. זאת ועוד, העובדה שכוחן של המפלגות הגדולות קטן בשנים האחרונות מעידה מצד אחד על חוסר אמון באידיאולוגיה שהן מבקשות ליישם ומצד שני על אי-יציבות וחוסר בהירות רעיוני הקיים במערכת הפוליטית. הדבר בא לידי ביטוי בריבוי של מפלגות סקטוריאליות ומפלגות "אווירה" (למשל מפלגת הגימלאים שזכתה לשבעה מנדטים בבחירות לכנסת ה-17) אשר מעצימות את הסחטנות הפוליטית. ברור מאליו כי מפלגת שלטון שכוחה קטן באופן יחסי אינה יכולה לנהל קואליציה יציבה לאורך זמן וההוכחה לכך היא מספר הממשלות הרב שנפלו בעקבות פרישתן של מפלגות מהקואליציה.

הבחירות האחרונות לכנסת ה-22 הן הביטוי החזק ביותר לאי-היציבות הפוקדת את מדינת ישראל מאז שנות ה-90: הבחירות התקיימו לאחר שראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו, לא הצליח להקים ממשלה והוביל מהלך לפיזור הכנסת ה-21וזאת כארבעה חודשים בלבד לאחר הקמתה. 

המהלך הפוליטי הזה התאפשר כתוצאה מהקשר ההדוק מידי שבין הכנסת לממשלה הקיים בישראל. חמור מכך המהלך הזה נבע כנראה מאינטרסים אישיים ושאיפה לשמירת הכוח בלבד – ולא מתוך חשיבה על טובת המדינה. זאת ועוד, נתניהו לא צלח פעם נוספת בהקמת ממשלה לאחר הבחירות האחרונות – וזאת על אף שהמנדט הוענק לו ראשון על ידי הנשיא. גם היום, חודש לאחר הבחירות, עדין אין ממשלה מכהנת בישראל.

*

"נתון בראש" הוא מיזם עצמאי המקדם עיתונות נתונים (דאטא ג'ורנליזם) בישראל.

עשרה חודשי פגרת הכנסת, והיד עוד נטויה: כמה זה עלה לנו?

בסוף דצמבר פוזרה הכנסת ה-20. מאז ועד היום עברו יותר מעשרה חודשי פגרה בהם המערכת השלטונית קפואה: אין כמעט ועדות ומליאה, אין חקיקה. בעיות לא פתורות נתקעו אי שם בסוף שנת 2018. המצב החריג הזה מרתיח. למה? כי בזמן שאנחנו נגררנו שוב ושוב לקלפיות, עבודת הכנסת פסקה, ואיתה קבלת ההחלטות על החיים של כולנו. אז כמה בכל זאת עלתה לנו התקופה הזו?

| יעל פינקלשטיין, תומר אביטל |

האם הפגרה הארוכה תגיע לקיצה בקרוב? האם נלך לבחירות בפעם השלישית? במקום לשאול שאלות חסרות תשובה, החלטנו לכמת את מה שקרה בכנסת מאז פיזור הכנסת בסוף דצמבר 2018. לבדוק כמה עלו לנו חברות וחברי הכנסת? איזו עבודה פרלמנטרית הם עשו? כמה עלה משכן הכנסת הנטוש?

למטה תוכלו למצוא פירוט של כל הנתונים האלה ונוספים, ואיך חישבנו אותם. הסכומים המופיעים בכתבה הם התאמה של ביצוע התקציב לשנת 2018 לתקופה של תקופת הפגרה.

10 חודשי פגרה, שהם כ-315 ימים או 7,560 שעות (והספירה נמשכת) מאז 26.12
הכנסת ה-20 פוזרה בסוף דצמבר 2018. הכנסת ה-21 עזבה אותנו בטרם עת לאחר 5 חודשי קיום בלבד, ועד שתורכב ממשלה הפגרה ממשיכה להתארך. 

9 שאילתות הוגשו
השאילתות הן אחת הדרכים של חברי הכנסת לפקח על עבודת הממשלה. באפשרות הח"כים לפנות לשרים בכל שאלה, ואלה חייבים בתשובה בתוך זמן מוקצב. בכהונתה הקצרה בת חמשת החודשים של הכנסת ה-21 הוגשו חמש שאילתות, שלוש מהן על ידי ח"כ מיכאל ביטון (כחול לבן), ועוד אחת על ידי כל אחד מהח"כים יוראי להב הרצנו (כחול לבן) ואילן גילאון (מרצ). כלומר – שאילתה אחת בלבד בממוצע לחודש. לשם השוואה, בכנסת ה-20 הוגשו כ-6,021 שאילתות – כ-133 שאילתות בממוצע לחודש.

עדכון: ח"כ יעל גרמן הגישה גם כן שאילתה, ממש השבוע.

מיכאל ביטון – אתר הכנסת

מרב מיכאלי – אתר הכנסת

בכנסת ה-22 הוגשו בינתיים 4 שאילתות, שתיים מהן על ידי ח"כ מרב מיכאלי (העבודה), אחת על ידי ח"כ אורי מקלב (יהדות התורה) ואחת על ידי עופר כסיף (הרשימה המשותפת).
מפיזור הכנסת ה-20 ועד הבחירות שנערכו באפריל לא הוגשה ולו שאילתה אחת!

221 דיונים בוועדות
כלומר, כ-22 דיונים בחודש. בכנסת ה-20 למשל, התקיימו כ-10,450 דיונים, שהם כ-232 דיונים בחודש. יותר מפי עשר!

7 חוקים חוקקו
ביניהם חוק התפזרות הכנסת ה-20 וחוק התפזרות הכנסת ה-21, ועוד חמישה חוקים – ביניהם חוק איסור צריכת זנות. בשנה רגילה מחוקקים כ-150 חוקים.

איך בדקנו

סרקנו במאגר החקיקה של אתר הכנסת את החוקים שפורסמו מתאריך פיזור הכנסת ה-20 ועד היום. לפעמים החוקים מתפרסמים במאגר לאחר החקיקה, ולכן וידאנו את התאריך בו עברו החוקים קריאה שניה ושלישית במליאה. שבעה מהחוקים חוקקו לאחר פיזור הכנסת.

40 ישיבות במליאה
8 ישיבות מליאה נערכו בכנסת ה22, 28 ישיבות נערכו בכנסת ה-21 ו-4 ישיבות מאז פיזור הכנסת ה-20 ועד הבחירות באפריל.

100 מיליון ש"ח שלא הועברו לחיזוק חדרי המיון
תקציב זה, ועוד רבים נוספים, נתקע עם פיזור הכנסת ה-20. 

43 טיסות (רשמיות) לחו"ל
בכנסת ה-22 אושרה טיסה אחת לחו"ל: של ח"כ יעקב מרגי (ש"ס). בכנסת ה-21 אושרו 25 טיסות לחו"ל ל-19 ח"כים. שיאן הטיסות בתקופה הזאת בפגרה: ח"כ עוזי דיין (הליכוד).

מפיזור הכנסת ה-20 ועד הבחירות באפריל אושרו 21 טיסות של 13 ח"כים. שיאנית הטיסות בפגרה הזאת: ציפי לבני, עם 5 טיסות לחו"ל. כל אלה הן רק טיסות שאושרו באופן רשמי. מה עם הטיסות אליהן טסו נבחרי הציבור באופן פרטי? חוץ מלנסות להתעדכן דרך הרשתות החברתיות, אין לנו דרך לדעת לאן ולכמה זמן טסו הח"כים בפגרה. אפילו פנינו בבקשת חופש מידע לרשות האוכלוסין וההגירה בבקשה לקבל את מספר הטיסות, אך בקשתנו נדחתה (בטענת פגיעה בפרטיות). למה חשוב שנדע? כי למרות המצב הפוליטי החריג, חברות וחברי הכנסת עדיין אמונים על קבלת ההחלטות שנוגעות לחיים של כולנו, ועל טובת הציבור. הראנו קודם כמה כסף כולנו משקיעים בזה. זכותנו לדעת אם ניצלו את עשרת חודשי הפגרה כדי לעבוד, או כדי לטייל בעולם.

עלות המשכן שננטש כמעט לשנה

כ-14,166,666 ש"ח על הארנונה של משכן הכנסת
לפי חשב הכנסת (שסיפר על כך בפרק 6 של הפודקאסט "המדריך לדמוקרטיה") – הכנסת משלמת ארנונה בסך כ-17 מליון ש"ח בשנה, שהם כ-14,166,666 ש"ח ל-10 חודשי פגרה.

כ-64.5 מיליון ש"ח על ביטחון הכנסת
תקציב הביטחון של הכנסת כולל בתוכו, למשל, את שכר עובדי משמר הכנסת, ציוד בטחוני, הוצאות על רכבים וכן הוצאות על רווחה וספורט.

כ-173 מיליון ש"ח על הוצאות שקשורות בעובדי הכנסת
התקציב כולל בין היתר את שכרם, הכשרות מקצועיות, רווחה וספורט ותשלום לעובדים שאינם קבועים.

7,615,000 ש"ח, לפי הערכה, על קשר עם הבוחר
התקציב נועד לעזור לחברות וחברי הכנסת לשמור על קשר עם הציבור, לנהל את הלשכה ולשלם על דברים נוספים שדרושים למילוי תפקידם.

120 חברות וחברי כנסת
מתוכם 49 ח"כים חדשים שנבחרו לכנסת ה-21 והפכו לוותיקים במהרה, ועוד 8 ח"כים חדשים שהושבעו לפני חודש וחצי לכנסת ה-22.

כ-106,920,000 ש"ח – עלות הח"כים בפגרה
עלות ח"כ מלאה מדי חודש לקופת המדינה היא כ-108,000 שקל. בכנסת 99 ח"כים שאינם שרים, שעלו לנו בכל חודש כעשרה וחצי מליון ש"ח.

איך חישבנו?

ח"כ – שכר ברוטו: 44,000 ש"ח. עלות שכר למעסיק: 55,000 ש"ח.
יועץ צמוד – שכר ממוצע: 13,000 ש"ח. עלות שכר: 16,000 ש"ח
שלושה יועצים צמודים = 48,000 ש"ח
הוצאות ממוצעות לחודש מתקציב קשר עם הבוחר: 5,000 ש"ח
סך הכל כ-108,000 שקל בחודש עלות ח"כ (הערכה)

3.7 מיליון ש"ח: עלות 7 הח"כים שכיהנו רק בכנסת ה-21
עידן רול, יוראי להב הרצנו (כחול לבן), פוטין מולא, עוזי דיין, אריאל קלנר, מאי גולן (הליכוד) ועידית סילמן (הימין החדש) – נבחרו לכהן בכנסת ה-21, אך לא נבחרו בשנית בבחירות שנערכו בספטמבר. כל כהונתם – 5 חודשים של פגרה.

עלות 120 חברי הכנסת, כולל השרות והשרים: 129,600,000 ש"ח לפחות
למה לפחות? כי שכר השרים והעלות הכוללת שלהם מדי חודש גבוהה מזו של חברי הכנסת.

1320 ש"ח – העלאה בשכר הח"כים
אמנם מדובר בעלות עתידית, אך בראשון בינואר 2020 צפויים לקבל חברי הכנסת העלאה בשכר. קראתם נכון, העלאה עבור שנה שהם כמעט לא עבדו בה. עוד על המצב ההזוי שמאפשר את קבלת העלאות האלה בסרטון שבכתבה הזאת

נזכיר: 74 ח"כים הצביעו בעד פיזור הכנסת ה-21 וגרמו למצב הזה
74 חברות וחברי כנסת הצביעו בעד הצעת חוק פיזור הכנסת שהציע ח"כ מיקי זוהר (הליכוד), שעקפה את הנוהל לפיו הנשיא יכול להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על מועמד אחר, לאחר שהמועמד הראשון לא הצליח בכך – והובילה אותנו לבחירות נוספות. למרות שהצביעו בעד, חלק מחברי הכנסת התבטאו נגד ההחלטה:

ח"כ יואב קיש אמר למשל כי "עברנו שתי מערכות בחירות קשות שגרמו לקרעים בעם. רצון הבוחר ותוצאות הבחירות הן ברורות- ממשלת אחדות".
לפי ח"כ יעקב מרגי, "הבחירות היו מיותרות, היינו באותה נקודה לפני מספר חודשים. אני רוצה להאמין שלא ייכפו עלינו בחירות בפעם השלישית".
וגם ח"כ רפי פרץ הסכים שזה לא היה רעיון טוב בהכרח, כשאמר "…החברה הישראלית פצועה מהבחירות האחרונות וצריכה להתאחד כדי להבריא את השסעים. אסור להביא לבחירות נוספות".

נזכיר: חברי הכנסת מהליכוד, כולנו (חוץ מרועי פולקמן שנעדר), ישראל ביתנו, איחוד הימין, ש"ס, יהדות התורה, חד"ש-תע"ל ורע"ם-בל"ד הצביעו בעד פיזור הכנסת ה-21. אם הבחירות הנוספות היו "מיותרות" או גרמו ל"קרעים בעם" – הם האחראים הבלעדיים.

הרשימה המלאה של האחראיים לפגרה המפלצתית:

  1. אלי אבידר (ישראל ביתנו)
  2. יולי אדלשטיין (ליכוד)
  3. אמיר אוחנה (ליכוד)
  4. ינון אזולאי (ש"ס)
  5. ישראל אייכלר (יהדות התורה)
  6. זאב אלקין (ליכוד)
  7. דוד אמסלם (ליכוד)
  8. אופיר אקוניס (ליכוד)
  9. משה ארבל (ש"ס)
  10. גלעד ארדן (ליכוד)
  11. יעקב אשר (יהדות התורה)
  12. דוד ביטן (ליכוד)
  13. אלי בן-דהן (ליכוד/איחוד הימין)
  14. יואב בן צור (ש"ס)
  15. קרן ברק (ליכוד)
  16. ניר ברקת (ליכוד)
  17. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת)
  18. מאי גולן (ליכוד)
  19. יואב גלנט (ליכוד)
  20. גילה גמליאל (ליכוד)
  21. משה גפני (יהדות התורה)
  22. עוזי דיין (הליכוד)
  23. אבי דיכטר (הליכוד)
  24. אריה מכלוף דרעי (ש"ס)
  25. צחי הנגבי (הליכוד)
  26. שרן השכל (הליכוד)
  27. מיקי זוהר (הליכוד)
  28. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת)
  29. ציפי חוטובלי (הליכוד)
  30. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת)
  31. יעקב טסלר (יהדות התורה)
  32. מרדכי יוגב (איחוד הימין)
  33. היבה יזבק (הרשימה המשותפת)
  34. אלי כהן (הליכוד)
  35. יצחק כהן (ש"ס)
  36. משה כחלון (הליכוד)
  37. עופר כסיף (הרשימה המשותפת)
  38. אופיר כץ (הליכוד)
  39. חיים כץ (הליכוד)
  40. ישראל כץ (הליכוד)
  41. יריב לוין (הליכוד)
  42. אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו)
  43. יעקב ליצמן (יהדות התורה)
  44. אוסנת הילה מארק (הליכוד)
  45. פטין מולא (הליכוד)
  46. יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו)
  47. מיכאל מלכיאלי (ש"ס)
  48. אורי מקלב (יהדות התורה)
  49. יעקב מרגי (ש"ס)
  50. משולם נהרי (ש"ס)
  51. בנימין נתניהו (הליכוד)
  52. יבגני סובה (ישראל ביתנו)
  53. אופיר סופר (איחוד הימין)
  54. עידית סילמן (איחוד הימין)
  55. בצלאל סמוטריץ' (איחוד הימין)
  56. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת)
  57. גדעון סער (הליכוד)
  58. מנסור עבאס (הרשימה המשותפת)
  59. איימן עודה (הרשימה המשותפת)
  60. אתי עטייה (הליכוד)
  61. עודד פורר (ישראל ביתנו)
  62. יצחק פינדרוס (יהדות התורה)
  63. מאיר פרוש (יהדות התורה)
  64. רפי פרץ (איחוד הימין)
  65. יואב קיש (הליכוד)
  66. אריאל קלנר (הליכוד)
  67. שלמה קרעי (הליכוד)
  68. מירי רגב (הליכוד)
  69. יפעת שאשא ביטון (הליכוד)
  70. אנטאנס שחאדה (הרשימה המשותפת)
  71. יובל שטייניץ (הליכוד)
  72. קטי שטרית (הליכוד)
  73. מיכל שיר (הליכוד)
  74. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת)

כמה חזרות לשגרה?

2 וחצי נסיונות להרכיב ממשלה
נסיון ראשון של נתניהו לפני פיזור הכנסת ה-21, נסיון נוסף שלו לאחר הבחירות שנערכו בספטמבר והנסיון הנוכחי של בני גנץ, הנמשך בימים אלה. האם נבחרי הציבור שלנו יהיו אחראיים מספיק כדי לסיים את הפגרה האינסופית הזאת?

1 ציבור שמחכה לשגרה
נראה שהבחירות, הרכבת הממשלה והמהלכים הפוליטיים ממלאים את כותרות העיתונים ומהדורות החדשות. זה מעניין מאוד, אבל זה לא העיקר. זאת רק הדרך למטרה האמיתית: עבודה למען הציבור ושיפור החיים במדינת ישראל. עוד מעט תעבור שנה מאז שהמערכת השלטונית בישראל עבדה כרגיל – לא הגיע הזמן להניח את המחלוקות בצד ולחזור לשגרה?

מדד ההצבעות: האם חברי הכנסת מגיעים להצביע?

ניתוח שקוף – הצבעות הח"כים בכנסת ה-20: מי השתתף בהכי הרבה ימי הצבעה? מי המפלגה שחבריה הצביעו הכי מעט? מי מוביל בהצבעות אי-אמון בממשלה? בדקנו את ההצבעות שהתקיימו במליאה לאורך כמעט ארבע שנים – התוצאות לפניכם

| ניר בן צבי, עידן בנימין |

עבודתם של חברי הכנסת מורכבת, קשה ובנויה מחלקים רבים: חקיקה, פיקוח על הממשלה, פעילות בוועדות, טיסות לחו"ל, קשר עם הציבור ועוד. אנחנו מאמינים בחשיבות כלל המדדים – ולכן מביאים לכם בשקוף ניתוחים מכל הזוויות.

ועם זאת, תמצית התפקיד של כל ח"כ מתנקזת להצבעה בעד או נגד הצעות שונות במליאת הכנסת. בשביל זה אנחנו משלמים להם. אפשר להיפגש עם השטח, לנהל קמפיינים פוליטיים, לשבת שעות ארוכות בוועדות – אך אם לא הגעת בסופו של יום להצביע – פישלת.

ולכן היום אנחנו משיקים את "מדד ההצבעות": בעזרת המתנדב טל נורני, בדקנו את כלל ההצבעות האלקטרוניות בכנסת ה-20. הניתוח כלל בדיקה של למעלה מ-7,500 הצבעות שנפרשו על-פני 369 ימים שונים, בהם נדרשו הח"כים ללחוץ על כפתור במליאה ולהכריע בסוגיות שונות. הצבעות שמיות (אירוע נדיר בפני עצמו) לא נספרו מכוון שאינן כלולות במידע המפורסם בידי הכנסת.

כדי להציג תמונה מדויקת, בדקנו את כמות ימי ההצבעה אליהם הגיעו הח"כים, ולא רק את מספר ההצבעות בהן השתתפו (בשביל לנטרל ימים מרוכזים עם כמות גבוהה של הצבעות). חשוב להדגיש כי לא בדקנו (הפעם) כיצד חברי הכנסת הצביעו בכל אחת מההצבעות השונות (ברמת התוכן) – אלא רק האם הם עשו את המינימום הנדרש מהם ובכלל הגיעו להצבעה.

המצטיינים

עם שיעור השתתפות של 91% מימי ההצבעה במליאה, איציק שמולי (העבודה) מוביל את הרשימה בהפרש ניכר. שמולי הצביע ב-336 מתוך 369 ימים בהם התקיימו הצבעות בכנסת ה-20.

אחריו במצטיינים, רק עוד חמישה ח"כים שהגיעו ליותר מ-80% מימי ההצבעה: דב חנין (הרשימה המשותפת, 86%), נחמן שי (העבודה, 85%), מיקי לוי (יש עתיד, 85%), רועי פולקמן (כולנו, 82%) וחיליק בר (העבודה, 82%).

ראויים לציון גם שני חברי כנסת שנכנסו לתפקידם בסוף 2017 – כלומר כיהנו מעט יותר משנה עד פיזור הכנסת – אך בתקופה זו הצביעו באחוזים גבוהים: לאה פדידה (העבודה, 88%) ומוסי רז (מרצ, 86%).

הנכשלים

לא פחות מתשעה חברי כנסת הגיעו לפחות מ-60% מימי ההצבעה. ארבעה מהם חברי הרשימה המשותפת (טלב אבו עראר, איימן עודה, ג'מאל זחאלקה, חנין זועבי) – וסוגרים את הרשימה לצידם הם ציפי לבני (התנועה), יאיר לפיד (יש עתיד), עמיר פרץ (העבודה), אורן חזן ודוד אמסלם (הליכוד).

השרים

את השרים הפרדנו לקטגוריה משלהם, מאחר ונוכחות דלה בהצבעות של חברי ממשלה היא הגיונית במידה מסוימת – שכן מתוקף תפקידם הרשמי עיקר עבודתם נעשית מחוץ למשכן. בהשוואה לחברי הכנסת, כל השרים פרט לשניים (יריב לוין ויובל שטייניץ, הליכוד) היו נכנסים לרשימת "הנכשלים" עם נוכחות של פחות מ-60% בהצבעות. עם זאת, מעניין לראות שגם בין השרים ישנם הבדלים משמעותיים בנוכחות.

הערה חשובה: שרים שמתוקף "החוק הנורווגי" לא שימשו חברי כנסת לאורך כל הכהונה נגרעו מהספירה (פרט לנפתלי בנט מהבית היהודי, שיצא מהכנסת רק לשלושה חודשים).

 

הצבעות לפי מהות: חוקים בקריאה שניה ושלישית

בבדיקה של הצבעות לאישור חוקים (קריאה שנייה ושלישית), שהן כנראה ההצבעות הכי "סקסיות" במליאה, התמונה לא משתנה באופן מהותי.

הצבעות לפי מהות: אי-אמון

184 הצבעות אי-אמון התקיימו בכנסת החולפת. חברי מרצ מובילים את הרשימה הרשימה בהצבעות מסוג זה.

הנתונים המלאים לבדיקתכם

כרגיל, אנחנו מזמינים אתכם לבדוק בעצמכם את הנתונים ולנתח איך הח"כים שלכם מתפקדים.

במה עסקה ועדת האתיקה בכנסת ה-20?

| מרינה פובולוצקי ואסף נתיב |

מה משותף לחברי הכנסת מיכל בירן, סתיו שפיר, עאידה תומא-סולימאן, אחמד טיבי, מיקי רוזנטל, סעיד אלחרומי, מסעוד גנאים, עבד אל חכים יחיא, טלב אבו עראר, מיכל רוזין, איילת נחמיאס-ורבין, קארין אלהרר, אילן גילאון, עפר שלח, נחמן שי ואזרחים נוספים?

כולם התלוננו על אורן חזן בוועדת האתיקה של הכנסת.

*

בכנסת ה-20 קיבלה הוועדה 48 החלטות. לכבוד הבחירות סידרנו את כולן בטבלה נוחה. תיראו מופתעים: בח"כ אורן חזן עסקו יותר מ-20% מהחלטות ועדת האתיקה – 10 החלטות רק עליו במהלך 4 שנים!

בין היתר חזן הורחק מהמליאה כי איחל לסמנכ"ל משרד הביטחון שהוא וילדיו יסבלו כמו נכי צה"ל. בסופו של דבר כתבה הוועדה כי היא "נחרדה לראות את מצבור ההתנהגויות והתבטאויות של חה"כ חזן… (התלונות מציגות, א"נ) דפוס פעולה של התנהגות בריונית, גסה, משפילה ומטרידה". האמת? מביך שההתנהגות של נבחר ציבור מובילה למספר רב ומגוון כל כך של אנשים לכעוס עליו עד כדי הגשת תלונה.

אגב, חזן חתום בעצמו (חלקן עם ח"כים נוספים) על 9 (!) תלונות לוועדת האתיקה. בשורה תחתונה חזן העסיק את הוועדה רבות בקדנציה זו: כ-40% מהחלטות ועדת האתיקה קשורות לאורן חזן – בין אם הגיש את התלונה ובין אם הוא נושא התלונה.

*

בדקנו: הסיעה בעלת שיא התלונות כנגדה היא הרשימה המשותפת. 12 מתוך 48 החלטות ועדת האתיקה (25%) היו כנגד חברי כנסת מהרשימה. מרבית התלונות הוגשו כנגד פעולות הח"כים מהרשימה בנושאים הקשורים לסכסוך – החל מניחום משפחות מחבלים דרך יחס פוגעני לשוטרים לאחר פציעתו של ג'עפר פרח בחיפה ועד כניסת ח"כ להר הבית ללא תיאום מראש עם המשטרה (כנדרש מכל חברי הכנסת עקב רגישות המקום מבחינה ביטחונית).

ח"כ איימן עודה, עומד בראש הרשימה המשותפת שכנגד חבריה היו 25% מהחלטות ועדת האתיקה

ועדת האתיקה חשובה ומיוחדת. קודם כל, היא הוועדה היחידה שמעמדה לא נקבע בתקנון הכנסת כיתר הוועדות – אלא בחוק חסינות חברי הכנסת. בנוסף, הייעוד שלה הוא לא קידום חקיקה – אלא שפיטה אתית של חברי כנסת. הוועדה מורכבת מארבעה חברי כנסת בלבד – שניים מהקואליציה ושניים מהאופוזיציה. בשונה משאר הוועדות גם: אין למנות לוועדה זו ח"כ שמצוי בהליכים פליליים. כלל חשוב במיוחד בקדנציה זו.

רוצים ללמוד עוד על הוועדה? האזינו לפודקאסט שלנו בנושא.

כמה מסקנות אישיות אחרי שעברתי (אסף) על הטבלה:

  • ועדת האתיקה קריטית להתנהלות הגונה בכנסת, אך משפיעה בקושי בשוליים. העונשים שהיא מטילה לא מרתיעים – הראייה לכך הוא ח"כ חזן.
  • הייתי שמח לראות את ועדת האתיקה מרחיבה את סמכויותיה ובוחרת בעונשים מרתיעים יותר, לרבות כלפי ח"כים שפועלים בחוסר שקיפות.
  • חבל שוועדת האתיקה לא מוציאה בעצמה מדד עצמאי בו היא מדווחת לציבור על התנהגות חברי הכנסת בצורה קבועה. העובדה שהוועדה מתעקשת להקשות על ניתוח הנתונים ולפרסם את החלטותיה רק ב-PDF נפרדים גם היא מיותרת. דווקא בגלל שהעונשים לרוב מסתכמים בנזיפות, ראוי שהכנסת בעצמה תפרסם טבלה מסכמת שתנגיש לציבור את המידע על הח"כים הכי בעייתיים. ביקורת ציבורית היא בהחלט "שוט" ראוי לשימוש במקרה זה.
  • בינתיים התקיימו הפריימריז בליכוד (05.02.19) ואורן חזן הלך הביתה. לשמחתנו, נראה שהציבור הישראלי לא קונה פרובוקציות שכאלה.