פוסטים

לבקר את התקשורת 8: איך להצליח לקרוא כתבה שמעצבנת אותנו

גם כשנדמה לנו שאנחנו רציניים וקוראים לעומק – כמעט תמיד נחפש הוכחות למה שחשבנו מראש. וכשיש גרף שמעצבן אותנו? נריץ כמה חיפושי גוגל שצריך כדי למצוא את ההפך. אז אולי זה לא התקשורת שתמיד מעדיפה את הצד השני, אלא אנחנו שלא אובייקטיבים? כתבה חדשה בסדרת הקריאה הביקורתית של "שקוף": כך תנטרלו את הנטיה שלכם להרגיש תמיד צודקים / טור אורח

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| חגי אלקיים-שלם, הספינר |

בתחילת שנות ה-2000, 126 אנשים שהשתתפו במחקר התיישבו מול מחשב. הם ידעו שהם משתתפים במחקר על דעת הקהל בשני נושאים שנויים במחלוקת: אפליה מתקנת ופיקוח על נשק. על המסך הוצגו למשתתפים כפתורים, ובלחיצה על כל כפתור – הוצג להם טיעון בעד או טיעון נגד בכל אחת מהסוגיות.

סדרת הכתבות של שקוף בנושא קריאה ביקורתית:

בחלק מהמקרים למשתתפים הייתה יכולת לבחור אילו טיעונים לקרוא, ובחלק האחר – הם נאלצו לקרוא את כלל הטיעונים. 

אנחנו משקיעים יותר זמן בקריאת טיעונים מנוגדים לדעותינו – כדי לסתור אותם (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)

הדפוס שנוצר הראה שכאשר המשתתפים היו בעלי ידע פוליטי גבוה בסוגיות הרלוונטיות, הם התנהגו בצורה בעייתית: כשהייתה להם בחירה, 70-75% מהטיעונים שהמשתתפים בחרו לראות היו טיעונים שתומכים בעמדה הקיימת שלהם. כשלא הייתה להם ברירה, התברר שהם משקיעים בין 25-50% יותר זמן לקריאת טיעונים שהם לא מסכימים איתם – זמן שהושקע באיתור חורים וכשלים בטיעונים האלה. והכי גרוע? כלל המשתתפים מצאו את עצמם מחזיקים בעמדות קיצוניות יותר אחרי הניסוי מאלה שהיו להם לפניו.

כולם נופלים בזה. אבל כולם

דפוסי הנתונים הובילו את החוקרים למסקנה פשוטה: אנחנו ממש מעדיפים להוכיח לעצמנו שאנחנו צודקים. כשאנחנו מחזיקים באמונה או עמדה כלשהי, אנחנו מתאמצים במיוחד לאסוף רק מידע שתומך בעמדה שלנו. כשאנחנו נתקלים במידע שלא תומך בעמדה שלנו, אנחנו מתאמצים במיוחד למצוא בו חורים או בעיות. ולא משנה איזה מידע צרכנו, אנחנו נצא מכל הסיפור הזה עם תוצאה ברורה: נאמין עוד יותר במה שהאמנו בו קודם.

המחקר המדובר הוא אחד מרבים שמדגימים תופעה שמשפיעה עלינו תמיד: חשיבה מוּנעת (motivated reasoning). מדובר בהטייה מחשבתית שמעוותת את האופן שבו אנחנו מעבדים מידע, כך שתמיד תהיה לנו מוטיבציה להגיע למסקנה מסוימת. אין אף אדם בעולם שחסין באמת להטיות האלה. גם הרציניים יותר, שמכירים טוב את הנתונים והעובדות, לא יהיו יותר אובייקטיביים מאחרים. אם כבר, יש מחקרים המצביעים על ההפך: נראה שאנשים בעלי יותר ידע רלוונטי הם עוד יותר מוטים, כי הם תמיד ירתמו את הידע הקיים שלהם לטובת החשיבה המונעת ולא ישתמשו בו כדי להטיל בה ספק.

ככל שנושא הכתבה יותר חשוב לנו – תיחלש העין הביקורתית

כדי לקבל תמונה אמינה יותר של המציאות, כולנו צריכים להתאמץ ולהיאבק בהטייה הזו. חשוב לזכור שלא רק האנשים המרושעים שלא מסכימים איתנו לוקים בעיוורון הזה – אלא כולם. לכן אנחנו צריכים לגשת לכל ויכוח עם הנחת חסד גדולה כלפי מי שעומד או עומדת בצד השני, ועם כלים לפרק את המגננות שלנו.

אז ככה אנחנו עובדים על עצמנו

לפני שנגיע לכמה טיפים, הצעד הראשון הוא לשים לב לשתי ההטיות שהודגמו במחקר שהזכרנו בהתחלה: האישוש וההפרכה. הטיית האישוש תגרום לנו לחפש הוכחות לתפיסה המוקדמת שלנו. כשאנחנו שואלים את עצמנו "כיצד תשפיע העלאת שכר המינימום על שיעור האבטלה?" לרוב פשוט נקליד בשורת החיפוש בגוגל את מה שאנחנו רוצים למצוא: "שכר מינימום מעלה את שיעור האבטלה" אם אנחנו מאמינים בזה, או "מוריד" אם אנחנו חושבים ההפך. באופן טבעי נמצא כתבות ומאמרים של אנשים שמסכימים איתנו, ונרגיש לא רק צודקים יותר מהמתנגדים שלנו, אלא נאמין שהיינו רציניים וחקרנו את הנושא לעומק.

הטיית ההפרכה פועלת קצת אחרת. היא גורמת לנו להיות חשדניים או דווקא קלי דעת כלפי מה שאנחנו קוראים בהתאם לתפיסת העולם. כשאנחנו רואים נתון, טבלה, או טיעון של מומחה שתומכים בעמדה שלנו – אנחנו שמחים, מהנהנים, וממשיכים הלאה. לעומת זאת, כשנתקל בנתון מקביל שמפריך את דעתנו – נעצור, נשקיע מחשבה, נהיה ביקורתיים פתאום ולעתים גם נצא לחיפוש גוגל קצר ש"מוכיח" שהנתון הזה בעייתי. במקום להטיל ספק באמונות שלנו, תמיד נחפש דרך להפריך את מה שסותר אותן.

התקשורת שמאלנית או ימנית?

השילוב של שתי ההטיות האלה יוצר מצב מאתגר לתקשורת: אותה כתבה יכולה להוביל שני קוראים למסקנות הפוכות לחלוטין. גם במקרים הנדירים שבהם עיתונאים באמת מנסים להציג סוגיה ממגוון נקודות מבט ולעזור לנו לקבל החלטה מושכלת – בפועל הם מספקים תחמושת לשני צדדים שאין להם כל כוונה לפקפק בעמדותיהם.

אף אחד לא יכול להתחמק מהנטיה לחפש על המסך הצדקות לאמונות שלו. אבל כבר מגיל כזה?

אבל זה לא רק זה. בגלל ההטיות שאיתן אנחנו מגיעים לקרוא כתבות, נוצר אצלנו "אפקט התקשורת העוינת". האפקט הזה, שזוהה בשנות ה-80, הראה שלכולנו יש נטייה להרגיש שהתקשורת מוטה נגדנו: כשכתבה ניטרלית על פעילות ישראל בלבנון הוצגה לאנשים בעלי עמדות שונות לגבי ישראל ("אוהדי" ישראל ו"מתנגדי" ישראל), כל צד ראה את הכתבה כמוטה לטובת הצד השני – למרות שכולם קראו בדיוק את אותה הכתבה. 

אנחנו רגילים לחשוב שאין דבר כזה "סיקור עיתונאי אובייקטיבי", אבל מסתבר שמי שאף פעם לא אובייקטיבי, בייחוד כשאכפת לו, זה אנחנו הקוראים. 

גם כשכלי התקשורת מנסים ממש להציג סוגיה באופן ניטרלי, הם חוטפים משני הכיוונים. מה שקרה מאז הוא שיותר ויותר כלי תקשורת בחרו להיות מוטים בכוונה כדי לרצות את קהל הקוראים שלהם. ועכשיו הרבה יותר קל לנו לקרוא רק את מה שעושה נעים בגב.

מה עושים כדי לשנות את זה?

האם אפשר לנטרל הטיות פסיכולוגיות כל כך עמוקות? כנראה שלא לחלוטין. אבל זה לא אומר שמותר לנו להרים ידיים. הנה כמה עקרונות חשובים להתמודדות עם חשיבה מונעת:

  • שאלו את עצמכם: "איפה אני טועה?" – השאלה הזו תכריח אתכם להיאבק בהטיית האישוש, ולחפש דווקא את החורים בטיעון שלכם ושלכן, ולא רק בטיעונים של היריבים.
  • שימו לב להשקעת הזמן שלכם – אם השקעתם הרבה יותר זמן ב"פירוק" טענות של הצד השני, וקיבלתם את הטענות של הצד שלכם באופן אוטומטי – תשנו כיוון.
  • נסו לנהל דיון עם אדם שלא מסכים איתכם – אבל לא במטרה לשכנע אותו, אלא כדי להגיע יחד לתובנות חדשות. שיתוף פעולה תחרותי מהסוג הזה יועיל לשני הצדדים, וכל עוד אין לכם ציפייה לשנות את דעתו של האדם השני, תוכלו לרסן את ההטיות הטבעיות שלכם.
  • אם כולם מסביבכם מסכימים – נסו לאתגר את הקונצנזוס – חשיבה מונעת בקבוצה היא חזקה משמעותית, כי יותר קל לנו להרגיש צודקים כשכולם מסביבנו מסכימים איתנו. כשאתם מוצאים את עצמכם במצב הזה, ישמו ברקס ונסו להעלות טיעונים סותרים לקונצנזוס הקיים.

הצעדים האלה לא קלים, ובשנה עם שלוש מערכות בחירות הם קשים עוד יותר. המערכות מסביבנו דוחקות אותנו לקיטוב קיצוני ומנסות לגרום לנו להיטמע עמוק בעמדות הקבוצה "שלנו". אבל גם אל מול הכוחות האדירים האלה, לכל אחד ואחת מאיתנו יש חובה לנסות לשמור על חשיבה צלולה. אם נצליח לנקות קצת את הפילטרים שלנו על המציאות – היכולת שלנו להבין אותה, וגם להשפיע עליה, רק תגדל.