פוסטים

תזכורת: אין עדיין פרקליט מדינה

מאז ה-16 בדצמבר, אין בישראל פרקליט מדינה. בנתיים, השר דרעי, סגן השר ליצמן וח"כ ביטן ממתינים להחלטה בעניינם בפרקליטות. מהפרקליטות נמסר: "אין בכך כדי לעכב את התיקים"

| עידן בנימין |

כזכור, שר המשפטים אמיר אוחנה, שמונה בממשלת מעבר (שמכהנת מאז דצמבר 2018) על ידי נתניהו (המואשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים), ביקש למנות פרקליט מדינה לאחר שהקודם – שי ניצן – סיים את תפקידו. היועמ"ש אביחי מנדלבליט טען שאין זה נכון שהשר ימנה ממלא מקום במציאות זו. מנדלבליט הציע לאוחנה מספר מועמדים לתפקיד, אך האחרון בחר למנות דווקא את זו שלא הופיעה ברשימה, אורלי בן ארי – חרף התנגדותו של מנדלבליט. 

ביום החלפת פרקליט המדינה, הקפיא בג"ץ את המינוי של אורלי בן ארי, הפרקליטה המיועדת, שהחליטה לבסוף להסיר את מועמדותה. התוצאה – אין כיום אף אחד בתפקיד.

פוליטיקאים בכירים ממתינים להכרעה 

בתוך כך: ח"כ דוד ביטן (אשר חשוד בשוחד, הלבנת הון, קבלת דבר במרמה והפרת אמונים), סגן השר יעקב ליצמן (החשוד בעבירות מרמה, הפרת אמונים והדחת עד בפרשיה אחת, וכן בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים בפרשיה אחרת) והשר אריה דרעי (החשוד בעבירות מרמה, הפרת אמונים, שבועת שקר ועבירות כלכליות) ממתינים בינתיים להחלטה בעניינם הנמצאת בפרקליטות. פנינו לפרקליטות בשאלה האם העיכוב במינוי פרקליט חדש עשוי להשפיע על קבלת ההחלטות בעניינם, משם נמסר לנו כי "אין בכך כדי לעכב את התיקים".

"התנהלות שתכליתה ליצור כאוס ופגיעה באמון הציבור"

שיחות רקע שערכנו עם מומחים לנושא מלמדות כי סמכויותיו של פרקליט המדינה ניתנות להאצלה בקלות יחסית, ושחשיבותו של פרקליט המדינה למדינה דומה לחשיבותו של מנכ"ל לחברה: ניתן להסתדר בלעדיו לפרק זמן קצר, אך בטווח הארוך יותר הדבר עשוי להוביל לכאוס. 

עו"ד אביה אלף, חוקרת שחיתות ולשעבר ראש המחלקה הכלכלית בפרקליטות המדינה, שליוותה שורת תיקים של נבחרי ציבור, אמרה לנו: "אי מינוי פרקליט מדינה לא אמור לפגוע בתהליך קבלת ההחלטות בעיניינים של נבחרי ציבור. יש אצילת סמכויות, צוותי  עבודה מסודרים וכמובן יש את היועץ המשפטי שעומד בראש מערכת התביעה. 

עם זאת, מציאות זו, שבה אין פרקליט מדינה היא בעייתית והתנהלות שר המשפטים עד כה תכליתה ליצור כאוס ופגיעה באמון הציבור במערכת".

מהשר אוחנה לא נמסרה תגובה לדברים.

כך חיסל אורבן את הדמוקרטיה הליברלית ההונגרית

הקמת מערכת משפט נוספת בשליטתו, חיסול התקשורת החופשית, שינוי החוקה והשתלטות על הפרלמנט – כך חיסל ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן את הדמוקרטיה הליברלית ההונגרית. דמוקרטיה מתדרדרת – קווים לדמותה

| יואב איילון |

לאזרחים ולאזרחיות שהתרגלו לחיות במדינה דמוקרטית, קשה לדמיין מצב שבו צורת המשטר משתנה, אולם יש לא מעט דוגמאות מהעבר שמעידות שגם דמוקרטיה יכולה לשנות את עורה – וזה אפילו לא מסובך. דוגמה אחת לכך היא הונגריה. המדינה בעלת העבר המפואר, שידעה תהפוכות שלטון רבות, מתמודדת בשנים האחרונות עם שחיקה מתמשכת בדמוקרטיה בהנהגתו של ויקטור אורבן, המכהן כראש הממשלה זה כמעט עשור. 

תוך שנים בודדות הפך אורבן את הונגריה מדמוקרטיה לאוטוקרטיה מתונה, שבה אמנם מתקיימות בחירות והמוסדות הדמוקרטיים (כמו בית משפט חוקתי) עדיין פעילים – אך כוחם נחלש משמעותית. איך הוא עשה את זה? בתהליך הדרגתי ומחושב ששילב איומים, הבטחות וסדרת פעולות שנויות במחלוקת. 

ההתחלה: משלטון קומוניסטי לדמוקרטיה מערבית         

עוד לפני שאורבן נכנס לתמונה, הונגריה הייתה אחת המדינות הראשונות במזרח אירופה שהשתחררה מהשלטון הקומוניסטי והנהיגה דמוקרטיה פרלמנטרית מערבית. המעבר נעשה באופן מסודר וללא אלימות. במסגרת הרפורמות שהנהיג בשנות השמונים מיכאיל גורבצ'וב, מנהיגה האחרון של ברית המועצות, נהפכה הונגריה למנהיגת התנועה שקראה לפירוק ברית ורשה (הברית הצבאית בין מדינות ברית המועצות). לאחר שיאנוש קאדאר, המנהיג הקומוניסטי הוותיק של המדינה, הודח מתפקידו בשנת 1988, החל שינוי מהיר שהוביל לבחירות חופשיות ב-1990, ובהן עלתה לשלטון בהונגריה קואליציית מרכז-ימין. 

רה"מ הונגריה ויקטור אורבן

הקואליציה החדשה כשלה במעבר לכלכלת שוק ולא הצליחה לשמור על רמת החיים בשל האבטלה והאינפלציה הגואה – ובקרב אזרחי הונגריה, שהתרגלו לרמת חיים גבוהה יחסית במשטרו של קאדאר, התעוררו ביקורת וכעס. תחושות אלו הביאו להחלפת השלטון ולעליית המפלגה הסוציאליסטית בשנת 1994. בשנים שלאחר מכן הוחלף השלטון במדינה כמה פעמים, אולם המטרה המשותפת לכל המפלגות שהתחלפו הייתה הידוק קשריה של הונגריה עם מדינות אירופה המערבית וצירופה לאיחוד האירופי. מטרה זו הושגה ב-2004, וכיום הונגריה היא מדינה דמוקרטית מרכז אירופית, החברה באיחוד האירופי ובברית נאט"ו.

דרכו של אורבן לשלטון: מפוליטיקאי צעיר ושאפתן לראש ממשלה רב עוצמה

כאמור, ויקטור אורבן מכהן כראש ממשלת הונגריה ברציפות משנת 2010 (ב-2008 החלה הקדנציה השלישית שלו), ועוד לפני כן הוא כיהן בתפקיד בשנים. משנת 2002 הוא משמש סגן נשיא EPP, המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט האירופי

דרכו של אורבן בפוליטיקה ההונגרית החלה ב-1988, אז היה שותף להקמת מפלגת האזרחים ההונגרית "פידס" (Fidesz). ב-1990 הוא נבחר לפרלמנט ההונגרי כראש המפלגה. לאחר ארבע שנים של השמאל בשלטון בראשות המפלגה הסוציאליסטית (MSZP), האכזבה מקצב השינוי הכלכלי, שיעור הפשיעה הגובר והשחיתות במנגנון הממשלתי הביאו לשובה של קואליציית המרכז-ימין לשלטון במאי 1998, בראשותו של אורבן – והוא בן 35 בלבד. 

ארבע שנותיו הראשונות של אורבן כראש ממשלה לא היו דומות לקדנציות הבאות שלו בתפקיד ולא היה נראה כי בכוונתו לקרוא תיגר על מוסדות המדינה. למרות זאת, ביצע אורבן צעדים שנויים במחלוקת. על אף שאורבן הבטיח להמשיך במדיניות החוץ של קודמו גיולה הורן, ועל אף הצטרפותה הרשמית של הונגריה לברית נאט"ו בשנת 1999, עורר אורבן סערה פוליטית כשפעל רבות לשיפור תנאי המיעוט ההונגרי במדינות הסובבות את הונגריה. אורבן נאלץ לעזוב תפקידו כמנהיג "פידס" בינואר 2000, לאחר שוועידת המפלגה הצביעה להפריד את תפקיד ראש הממשלה ומנהיג המפלגה, דבר שבין היתר הוביל להחלשת כוחו הפוליטי.

אורבן הפסיד בבחירות בשנת 2002, והיה חלק מאופוזיציה ימנית-שמרנית עד 2010. אולם בבחירות לפרלמנט האירופי ב-2009 שוב השתנה כיוון הרוח, ומפלגתו זכתה ברוב מוחץ בהונגריה. הניצחון היה הקדמה לתוצאות הבחירות במדינה בשנה העוקבת, שבהן זכתה המפלגה ברוב עצום של 263 מתוך 386 מושבים בפרלמנט. התמיכה הרבה שמפלגתו זכתה לה אפשרה לאורבן להוביל רפורמות מרחיקות לכת בחוקת המדינה – ולהתחיל בהחלשת הדמוקרטיה. 

שנות ההתבססות בשלטון: מדיניות שנויה במחלוקת וחקיקה אנטי-דמוקרטית 

בשלהי 2011 החל אורבן לקדם חקיקה אנטי-ליברלית. בין היתר, הוא העביר הצעת חוק שלפיה מפלגתו תוכל להחזיק בשני שלישים מהמושבים בפרלמנט גם אם זכתה רק ב-25% מקולות הבוחרים, כדי לאפשר למפלגה להעביר חקיקה באופן חופשי ללא אישור של מפלגות נוספות. המהלך נעשה כמקדם בטיחות, לאחר שסקרי אמצע הכהונה לא ניבאו את התוצאות להן קיווה אורבן. 

נוסף לחקיקה, אורבן נקט צעדים שחיזקו את כוחו. על רקע כמה שערוריות שחיתות שנחשפו במפלגה הסוציאליסטית באותה תקופה, אורבן יצא בקמפיין מחודש נגד השמאל בטענה שעליו למגר את הנגע הזר – שהוא השמאל, לטענתו, וחיזק את כוחה של "פידס" באמצעות הטייה של מחוזות הבחירה במדינה. איך? הוא שרטט מחדש את גבולות המחוזות כך שמעוזים ליברליים שבהם היה צפוי להפסיד, בעיקר ערים גדולות כמו בודפשט וסגד בדרום, חולקו כך שקבוצות מצביעים גדולות חולקו ו"פוזרו" למחוזות אחרים, שפחות אזרחים נכללו בכל אחד מהם. חשוב להדגיש: המהלך הזה אמנם מסריח – אך היה בסמכותו של אורבן, ולכן חוקי. 

הפרלמנט ההונגרי

לצד חיזוק המפלגה שלו דאג אורבן להחליש את יריביו, או את מי שתפס ככאלו. ב-2011 הוא העביר את "חוק הדת", שעיקרו ביטול ההכרה במרבית הקבוצות הדתיות המתקיימות בהונגריה, ובעקבותיו נותרו קהילות יהודיות רפורמיות ללא מעמד רשמי. החוק קבע כי רק 14 מתוך 358 הקבוצות הדתיות הקיימות בהונגריה יהיו "רשומות" ויזכו למעמד דתי מלא. החוק שלל תקציבים ותמיכה מאותן קבוצות, וכדי להשיב לעצמן את המעמד הדתי נדרשו הקבוצות לעבור תהליך ארוך שכלל שבעה קריטריונים וכן לקבל תמיכה של שני שלישים מהפרלמנט לאישור בקשתן. כמו כן, התבקשו הקבוצות להשיג 1,000 חתימות של אזרחים שתומכים במהלך ולהוכיח את הימצאותן במדינה 20 שנים או יותר.

עוד מהלך שיזם אורבן הוא "חוק התקשורת", חוק בעל משמעות מרחיקת לכת: במסגרת החוק כל ערוצי השידור נדרשו לספק "סיקור חדשותי מאוזן" ולהירשם במסגרת רשות השידור הממלכתית – הפועלת במימון הממשלה ובשליטתה.  כמו כן, נקבע כי יוטלו קנסות כבדים על כל רשת שידור, עיתונים או אתרי אינטרנט שיפרו את ההגדרה המעורפלת של הממשלה ל"סיקור מאוזן". במסגרת החוק הועברו כלי תקשורת רבים לידיהם של מקורבים לראש הממשלה, והוטלו מגבלות על הסיקור התקשורתי של גופים שאינם מזוהים עם הימין במדינה (אף שהחוק רוכך מעט בלחץ האיחוד האירופי). 

הארגון "פרידום האוס", שמנתח את חופש העיתונות ברחבי העולם, כינה את המהלך "צעד חסר תקדים עבור חברה באיחוד האירופי"', ובהמשך הוריד את דירוגה מ"חופשית למחצה" ל"לא חופשית". בד בבד, במהלך השנים ממשלתו של אורבן ייבשה באופן שיטתי כלי תקשורת שלא יישרו קו על ידי מניעת הכנסות מפרסום, ולחצה על בעלי גופי תקשורת פרטיים לצנזר פרסומים או למכור את החברות. 

למהלך זה הייתה הצלחה רבה מבחינתו: נכון לשנה שעברה יותר מ-500 גופי תקשורת הונגריים נוקטים עמדה פרו-ממשלתית, בהשוואה ל-31 בשנת 2015, (לפי אתר האינטרנט "אטלטזו" ההונגרי, מהבודדים שנותרו בבעלות עצמאית). בשנת 2016 רשמה הממשלה ניצחון גדול כאשר Nepszabadsag, העיתון הגדול ביותר שזוהה עם האופוזיציה, נסגר, וקבוצת התקשורת שהחזיקה בו עברה לידיהם של תומכי ממשלה. 

"אורבן ומשרתיו הפכו את הונגריה למקום הכי אפל באירופה"

במהלך נאום של אורבן בפרלמנט האירופי בינואר 2011, תקפו עשרות מחברי "המפלגה הירוקה" בחריפות את החוק השנוי במחלוקת, בטענה שהוא מגביל את חופש הביטוי. המוחים חסמו את פיהם בדבק והניפו שלטים שעליהם נכתב "מצונזר". המחאה זכתה לתהודה רבה ברחבי היבשת, והצטרפה לכמה מחאות נרחבות בהונגריה, ולהתנגדות עזה לשינויים שהנהיג אורבן מצד פוליטיקאים מהמפלגה הסוציאליסטית. אורבן מצידו התייחס לאירועים בביטול, וטען כי הוא "שמח לראות שהפרלמנט האירופי לא מפגר מאחורי הפרלמנט ההונגרי, אני מרגיש פה בבית". 

במהלך אותה שנה החלו בהונגריה מחאות נגד חוקת המדינה החדשה, שאת כינונה קידם אורבן מאז ששב לשלטון ב-2010. החוקה אושרה ברוב של שני שליש בפרלמנט באפריל 2011, והמחאות הגיעו לשיאן בינואר 2012, בהפגנת ענק בבודפשט בהשתתפות רבבות, כמה ימים אחרי שהחוקה נכנסה לתוקפה. 

המחאה בהונגריה, 2012

מפלגות האופוזיציה חברו יחד להפגנה שנערכה מול אירוע גאלה שארגנה הממשלה כדי לחגוג את כניסת החוקה החדשה לתוקפה, בטענה שהמהלך פוגע קשות במערכת האיזונים והבלמים במדינה. המפגינים נשאו שלטים בגנותו של אורבן שעליהם נכתב בין היתר "דיקטטורה". "אורבן ומשרתיו הפכו את הונגריה ממקום מבטיח, למקום הכי אפל באירופה", אמר חבר הפרלמנט טיבור שז'אני. אורבן כהרגלו, לא התרגש מהמחאות ומהביקורת, ויחד עם אנשי מפלגתו טען שהחוקה החדשה משפרת את המסגרת החוקתית של החיים בהונגריה. 

הונגריה – להונגרים

כחלק מניסיונותיו לשקם את הכלכלה המקומית החל אורבן להילחם בגלי ההגירה הגדולים אל המדינה, ואף הציע תוכנית שמטרתה למנוע לחלוטין את קליטת המהגרים. ב-2016 דחה הפרלמנט במדינה את התוכנית של אורבן, שכללה הצעה לשינוי נוסף של החוקה: בהצבעה זכתה ההצעה ב-131 קולות מתוך 199 חברי הפרלמנט, מעט פחות מסף שני השלישים הדרוש לשינוי. 

קרובים לצלחת

כאשר ביקש אורבן להעביר את התוכנית נגד הגירה מפלגת הימין הקיצוני "יוביק" הצביעה נגד המהלך, אולם הבהירה כי תתמוך בו אם אורבן יבטל רפורמה שיזם ב-2013, שלטענתם מושכת בעלי הון זרים למדינה. בעקבות זאת החל אורבן ליצור בהונגריה "בורגנות לאומית" – חבורה של  יזמים נאמנים שצברו את הונם באמצעות זכייה בחוזים ממשלתיים, שחלקם ממומנים מכספי האיחוד האירופי. הפרלמנט הנוכחי, שכאמור מורכב ברובו מחברי "פידס" דואג להיטיב עם אנשי העסקים החברים בקבוצה במגוון דרכים, החל מהטיית תקציבי פרסום גדולים לכיוונם ועד קבלת רישיונות לעסקים.

למרות כישלון ההצעה אורבן לא ויתר. הוא טען כי השינוי במדיניות ההגירה נחוץ לנוכח משאל העם שהתקיים במדינה ביולי 2016, ובו דחו כשלושה מיליון תושבים (יותר מ-98% מבעלי זכות ההצבעה במשאל העם) את תוכנית האיחוד האירופי לחלוקה של פליטים בין מדינות הגוש. עם זאת, אחוז ההצבעה היה נמוך מהרף הנדרש – שעמד על 50% – ולכן  לתוצאות המשאל לא היה תוקף חוקי. נחישותו של אורבן למנוע מפליטים ומהגרים להיכנס לארצו, שהובילה גם להקמת גדרות לאורך גבולותיה של הונגריה, עוררה זעם בקרב חלק ממנהיגי האיחוד, שנאלצו להתמודד עם יותר ממיליון בני אדם שנכנסו ליבשת מאז תחילת 2015.

כפי שאפשר לנחש, אורבן ומפלגתו מתכתשים לעיתים קרובות עם ארגוני זכויות אדם ועם גופים אחרים במדינה ומחוצה לה על מדיניות הממשלה ביחס למהגרים ולזרים. עקב סדרת הצעות החקיקה השנויות במחלוקת, בעיקר אלו הפוגעות במיעוטים ובמהגרים, הודיע האיחוד האירופי בתחילת 2018 שבכוונתו לפתוח בהליכים נגד ממשלת הונגריה, ואלו עשויים לפגוע בסיוע הכלכלי למדינה ואף בחברותה באיחוד. 

מועצת אירופה, גוף המורכב מ-47 מדינות, פתחה בבדיקה פנימית נגד הונגריה בשל הגדרת מבקשי המקלט במדינה כעבריינים. בספטמבר אשתקד, הצביע הפרלמנט האירופי להפעיל את סעיף 7 באמנת האיחוד האירופי נגד הונגריה – ההליך המשמעתי התקיף ביותר נגד מדינה החברה באיחוד – בטענה שממשלת הונגריה מהווה איום שיטתי על הדמוקרטיה ושלטון החוק. מטרת ההליך היא להשעות זכויות מסוימות ממדינה חברה, בהן שלילת תקציבים, צמצום הייצוג ובמקרה החמור ביותר מניעת זכות הצבעתה. 

למרות זאת, קשה לראות מקרה שבו הונגריה תאבד את זכות הצבעתה באיחוד, בעיקר בשל ברית שיש לה עם פולין, שיכולה לחסום מהלך כזה ונתונה בעצמה להליך דומה. כמו כן, מדובר בתהליך ארוך ומורכב שיכול להימשך מספר שנים, ותוצאתו הסופית רחוקה מלהיות ברורה. אורבן טען מצדו שהונגריה מובדלת ממדינות האיחוד האחרות רק מפני שבחרה לא להיות מדינת מהגרים. 

בחודש ספטמבר האחרון, שרת המשפטים ההונגרית ג'ודית וארגה זומנה לשימוע על באיחוד האירופי, בשל הגבלות שהטיל ראש הממשלה אורבן על התקשורת ומערכת המשפט. וארגה טענה עוד לפני התייצבותה בפני שרי האיחוד, כי המדינות החברות באיחוד "לא צריכות לנהל ציד מכשפות נגד הונגריה". 

אורבן נגד ג'ורג' סורוס: האישי הוא הפוליטי 

המלחמה שהכריז אורבן על איל ההון היהודי-הונגרי ג'ורג' סורוס היא דוגמה נוספת לכרוניקה של שחיקת הערכים הדמוקרטיים במדינה. לסורוס יש תפקיד מרכזי בחיים הציבוריים בהונגריה: הוא מפעיל ארגונים לא-ממשלתיים שמקדמים רעיונות ליברליים כבר משנת 1991 ואף ייסד אוניברסיטה. הוא ידוע כבעל עמדות ליברליות, ומתוקף כך כיריבו של אורבן מבחינה אידאולוגית וכאחד המבקרים הגדולים של מדיניות ההגירה שהוביל. 

ג'ורג' סורוס

מאבק אידאולוגי פוליטי בין יריבים הוא כמובן עניין לגיטימי, אולם מבקריו של אורבן טוענים כי הוא נוקט מהליכים חריפים במיוחד נגד סורוס (ונגד ארגוני החברה האזרחית במדינה בכלל) כדי ליצור אויב מדומה שיקנה לו אחיזה בדעת הקהל, תוך פגיעה בערכי הדמוקרטיה. 

ב-2017 למשל ניסה אורבן להעביר הצעות חוק לסגירת האוניברסיטה שהקים סורוס בבודפשט ולהגבלת פעילותם של ארגונים לא-ממשלתיים במדינה. הניסיון נתקל בהתנגדות ובהפגנות נגד של אזרחים, וגם עורר הדים מחוץ למדינה: הנציבות האירופית פתחה בהליך משפטי נגד ממשלת הונגריה בשל ההצעה להוציא מחוץ לחוק את עבודתם של ארגוני החברה האזרחית במדינה, והפרלמנט האירופי גינה את מה שכינה ״ההידרדרות הרצינית במצב שלטון החוק והזכויות הבסיסיות״. 

מפלגת השלטון מצידה טענה כי ההפגנה נגד סגירת האוניברסיטה היא רק ניסיון נוסף של סורוס ואנשיו ללחוץ על הממשלה כדי לשנות את מדיניות ההגירה שלה. בסופו של דבר ממשלתו של אורבן לא אישרה הסכם בדבר המשך פעילות האוניברסיטה במדינה, והיא נאלצה להעתיק את מקומה לווינה

סורוס, כאמור, הוא משתתף פעיל במחאה על מדיניות ההגירה של הונגריה. בתגובה לפעולותיו יצאה מפלגתו של אורבן בשנת 2017 בקמפיין שלטי חוצות נגד סורוס, ובהם נכתב כי "אסור לתת לג'ורג' סורוס להיות זה שצוחק אחרון". נוסף על כך, דיוקנו של סורוס הודבק על רציפי רכבת בבודפשט כדי שהנוסעים ידרכו עליו. הקמפיין עורר מחאה ולבסוף השלטים הוסרו לרגל תחרות שחייה בין-לאומית שנערכה במדינה. מחאה נוספת התעוררה בשל מוצאו של סורוס: הקהילה היהודית בהונגריה ראתה בקמפיין עידוד לאנטישמיות, ובעקבות זאת פרסם שגריר ישראל במדינה הודעת גינוי.

בדצמבר 2018 סולקו שני חברי פרלמנט הונגרים מהאופוזיציה ממבנה הטלוויזיה הממלכתית של המדינה, אחרי שניסו להקריא עצומה נגד צעדים שנקטה אז הממשלה. השניים היו בין עשרה מחוקקים שבילו את הלילה במבנה, בהמשך להפגנות נגד המדיניות של אורבן. מפלגת השלטון מסרה בתגובה כי פושעים עומדים מאחורי המהומות – וסורוס הואשם בעידוד המפגינים והפולשים למבנה. סורוס מצידו טען כי ההאשמות הן שקרים שנועדו ליצור אויב חיצוני מדומה להצדקת שלטונו הסמכותני של אורבן.

הזווית הישראלית

ארגוני ימין בישראל מאשימים את סורוס לא אחת בכך שהוא עומד מאחורי קמפיינים של ארגוני שמאל שחותרים תחת השלטון. יאיר נתניהו, בנו של ראש הממשלה, אף פרסם בשנת 2017 קריקטורה אנטישמית של סורוס שבה הוא נראה מפעיל דמויות המזוהות עם השמאל הישראלי, בהן ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק. איל ההון אכן נחשב לביקורתי כלפי מדיניות ממשלת ישראל. בשנת 2003 הוא טען כי מדיניותן של ישראל ושל ארצות הברית, וכן עושרם של יהודים רבים, מחזקים מגמות אנטישמיות, וב-2007 כתב כי אומנם האנטישמיות קדמה למדינת ישראל ולמדיניות הממשלה, אולם טען כי הגישה כלפי ישראל מושפעת מהמדיניות שלה.

אלטרנטיבה מימין: הקמת רשות שופטת חלופית 

כפי שפירטנו בכתבות הקודמות בסדרה, בישראל מתקיים מאבק מתמשך על חלוקת הסמכויות בין הרשות השופטת לרשות המחוקקת. בהונגריה החליט אורבן לקחת מאבק דומה צעד אחד קדימה; בחודש דצמבר 2018 אישר הפרלמנט, בעזרת רוב שני השלישים של "פידס", את יצירתה של מערכת בתי משפט חלופית, שתפעל לצד בית המשפט העליון הנוכחי. המערכת צפויה להיכנס לפעולה השנה (2019) ובראשה יעמוד שר המשפטים במדינה, והוא שימונה על מינוי וקידום השופטים. 

לבתי המשפט תהיה סמכות לדון בתיקים הנוגעים למנהל ציבורי – תחום נרחב מאוד הכולל נושאים פוליטיים רגישים כמו חוק הבחירות, שחיתות והזכות למחות. מערכת המשפט הקיימת במדינה, שממילא נתונה ללחצים פוליטיים מצד אורבן ומפלגתו (כבר כיום רבים מחברי בית המשפט החוקתי במדינה הם מינויים מטעם מפלגת "פידס", ובראש מערכת המשפט עומדים תומכים ותיקים של ראש הממשלה), תמשיך להתקיים – אך יהיה לה מנדט מופחת ולא תהיה לה יכולת פיקוח אמיתית על מערכת בתי המשפט המנהליים של אורבן. 

ממשלת הונגריה הצדיקה את יצירת המערכת השיפוטית החדשה בכך שהיא תהיה יעילה ועצמאית יותר, וטענה שהיא עומדת בנורמות אירופיות ואף הוקמה בהמלצת גופים בין-לאומיים כמו ועדת ונציה. המבקרים טוענים מנגד שהמערכת מפרה באופן ברור את העצמאות של בתי המשפט ומכפיפה אותה לרשות המבצעת – כלומר לאורבן. "מערכת המשפט – ובמיוחד היכולת שלה להשפיע על מערכת הבחירות ההונגרית – משלימה את המעבר של המדינה מדמוקרטיה ליברלית למשטר של 'רשויות מתחרות'", כתב פרופ' קאס מודי, מומחה לקיצוניות ודמוקרטיה באירופה מאוניברסיטת ג'ורג'יה, בשנה שעברה. מודי אף טען כי "הונגריה תהפוך לבעלת משטר אוטוריטרי שבו האופוזיציה אומנם קיימת, אבל לא באמת יכולה לאתגר את השלטון ולא מסוגלת להוביל לשינויים". 

אני אנהיג, אני אנווט: כך ביסס אורבן את מעמדו כשליט

פרט לאמצעי תקשורת ספורים, בהונגריה שתקו בנוגע לשינויים במערכת המשפט וכמה גופים אף תמכו בהם. "אורבן יזם מודל חדש של משטר חד-מפלגתי, שמתפשט במזרח אירופה", אמר מייקל איגנטיף, נשיא האוניברסיטה המרכז-אירופית בבודפשט, שראש הממשלה הביא לסגירתה. לדבריו, "אם לא יימצא פתרון לסתירה שבין הדמוקרטיה המערבית למשטר החד-מפלגתי במזרח, זה עלול לפרק את האיחוד האירופי". 

כיום אין לאורבן כמעט מתנגדים מבית בשדה הפוליטי המקומי, בעיקר בשל השינויים שהכניס בשיטת הבחירות, שנועדו להבטיח לו רוב בפרלמנט ואכן החלישו מאוד את האופוזיציה.

אורבן, עם ידידו נשיא רוסיה ולדימיר פוטין

כאמור, אחד השינויים החשובים שערך אורבן בשיטת הממשל היה חלוקה מחודשת של אזורי הבחירה. השינוי הביא לכך שמחוזות בחירה שנטו באופן היסטורי לשמאל "גדלו" בעוד כ-5,000 בוחרים (לעומת מחוזות שנטו לימין), ועל כן מפלגות השמאל נדרשו לקולות רבים יותר מבעבר כדי להשיג מושבים בפרלמנט. את הרוב הגדול שמפלגת "פידס" זכתה לו ניצל אורבן היטב, ובתוך חמש שנים העביר יותר מאלף חוקים. לעיתים הצבעות נערכו תוך שעות ספורות. 

הרחבה על מחוזות הבחירה

בפרלמנט ההונגרי יש 199 מושבים. מתוכם, 106 מושבים נבחרים דרך הצבעה של אחד מכל מחוז בחירה בשיטת המנצח-לוקח הכל. עוד 93 מושבים נבחרים דרך רשימות מפלגתיות שנקבעות מראש.

כדי להסביר את המשמעות, נשליך את המציאות הזו – בצורה תיאורטית בלבד – על ישראל: אם לדוגמה במחוז העיר תל אביב יש רוב גדול למפלגת כחול-לבן אך בשכונות הדרומיות של העיר יש רוב לליכוד. דמיינו שלוקחים את השכונות הדרומיות ומעבירים אותן למחוז הבחירה של ראשון לציון – שם התוצאות בין כחול-לבן לליכוד צמודות. כך כחול-לבן יפסידו באמצעות כמה אלפי קולות. הדגשה: מדובר בהדגמה תיאורטית לחלוטין.

נוסף על השינויים שיזם, אורבן דאג למלא את שורותיהם של המוסדות הקיימים באנשיו ובתומכיו. בשנות התשעים מינו מייסדי הדמוקרטיה בהונגריה הפוסט-קומוניסטית גופים על-מפלגתיים מטעם הממשלה, שתפקידם היה לפקח על הנהגת המדינה. בניסיון להחליש את הפיקוח הפקיד אורבן פוליטיקאים שהיו בעבר חברים במפלגתו על כמה ממוסדות אלו, ובהם משרד מבקר הוצאות המדינה והמשרד המפקח על תביעות פליליות. 

תומכיו של אורבן שולטים כיום גם בגוף המפקח על המדיניות הכלכלית של הממשלה, כאשר בית משפט חוקתי שהוקם כדי להגן על זכויות יסוד ועל אכיפת החוזה ביטל חוקים שיזמו חברי "פידס", שינה הפרלמנט את חוקת המדינה כך שהסעיפים שנפסלו בחוקים נהפכו לחלק ממנה. יתרה מכך: בעבר מונו שופטי בית המשפט החוקתי בידי חברי ועדות מכל המפלגות, אולם כיום רוב השופטים הם מינויים מטעם מפלגת השלטון. בהמשך העניק אורבן למקורבתו טונדה הנדו את הסמכות לקבוע אילו שופטים ימונו לתפקידים בכירים במערכת המשפט הכללית. "מי שמונה לפני עליית אורבן לשלטון לא הודח, אך הוטל עליו פיקוח צמוד ולחץ פוליטי כבד", סיפר השופט פטר ספצ'האז.

השינויים החוקתיים שהחיל אורבן עוררו את תשומת הלב של הנציבות האירופית פעם נוספת, וזו הצליחה להשיג ויתורים בנושאים מסוימים. אך לרוב ההחלטות שקיבלה הנציבות לא הייתה השפעה משמעותית על המצב, והאפשרות לבטל את זכויות ההצבעה של הונגריה במוסדות האיחוד נחשבה לצעד חריף מדי. אורבן הצהיר בפני פקידי האיחוד מספר פעמים כי ביצע שינויים מקיפים, אך ההצהרה הזו הייתה ריקה מתוכן והשינויים היו בעיקר קוסמטיים. 

מלחמה בתקשורת: פיקוח ממשלתי הדוק וחיסול העיתונות החופשית

מאז שאורבן עלה לשלטון הוא שחק בהתמדה לא רק את מתנגדיו הפוליטיים, אלא גם את הגוף שאמור להיות אמון על ביקורת השלטון- התקשורת העצמאית. על פי מדד חופש העיתונות של "פרידום האוס", ב-2017 דורגה התקשורת במדינה במקום 87 לעומת מקום 40 ב-2010, שנת עלייתו של אורבן לשלטון. הממשלה מפקחת כיום על אמצעי תקשורת בבעלות המדינה, ובעלי בריתו של אורבן שולטים במרבית מקורות המידע הפרטיים, ומבליטים את השקפותיו הימניות-לאומניות ואת התקפותיו על המהגרים. הוא נחשב בעיני רבים כמי שחיסל את העיתונות החופשית בהונגריה. שני חוקים שחוקקה "פידס" אפשרו רדיפת עיתונאים שפרסמו תחקירים שלא היו לטעמה של הממשלה, אך אורבן לא הסתפק בכך. 

אחת הפרשות שממחישות את ההשתלטות של אורבן על התקשורת היא הסיפור של אתר החדשות הפופולרי "אוריגו". ב-2014 פורסם באתר כי עוזר בכיר של אורבן השתמש בכספי המדינה לתשלום הוצאות גדולות בזמן נסיעותיו הסודיות מחוץ לה – פרסום שהביך את אורבן וממשלתו. כיום, לעומת זאת, "אוריגו" הוא אחד מתומכיו הצייתניים ביותר של אורבן בתקשורת, ונותן במה באופן קבוע להתקפותיו על מהגרים ועל סורוס. 

איך זה קרה? חברת הטלקומוניקציה הגרמנית ששלטה באתר הוחלשה על ידי הפעלת רגולציה ממשלתית כבדה שהופעלה על גופי תקשורת עצמאיים שהרבו לפרסם תכנים המתנגדים לשלטון, וב-2015 מכרה החברה את האתר ל"ניו ווייב מדיה", חברה בבעלות קרובי משפחה של שרים לשעבר בממשלת אורבן. הוא נקנה, בין היתר, בכסף ממשלתי, באמצעות מכרזים שבהם הורשו להתמודד רק תאגידי תקשורת שיישרו קו עם מדיניות הממשלה. 

כיום מפרסם האתר רק ידיעות התומכות בעמדת הממשלה ומשמש למעשה שופר שלטוני. ויש לכך תמורה: בעבר נאבק האתר על קיומו מבחינה כלכלית, אולם כיום מצבו איתן בזכות הכנסותיו מפרסומים ממשלתיים, שגדלו יותר מפי שלושה לאחר מכירתו. ו"אוריגו" הוא לא היחיד: ב-2018 כאמור, יותר מ-500 גופי תקשורת נקטו בגישה פרו-ממשלתית, כך לפי מחקר שפרסם "אטלטזו".

לחץ כלכלי, הזרמת כספים ומקורבים

השינוי שעבר על "אוריגו" מדגים היטב כיצד הצליח אורבן להשתלט על התקשורת באמצעות בעלי בריתו: לא במתקפה פתאומית וגסה אלא  בתהליך ארוך, על ידי הפעלת לחצים חיצוניים. עורכי האתר מעולם לא נכלאו וכתבי האתר מעולם לא הוכו, לעומת מקרים דומים בשלטונו של ולדימיר פוטין ברוסיה. 

ממשלת אורבן מנעה באופן שיטתי מגופי חדשות עצמאיים הכנסות מפרסום ובמקביל לחצה על עסקים של בעליהם, דבר שהוביל גופי מדיה רבים לצנזר תכנים נגד הממשלה או להימכר לבעלי ברית של אורבן. כך למשל הוביל הלחץ הממשלתי את קבוצת התקשורת "Mediaworks" להשעות כ-80 עובדים מעיתון האופוזיציה "Nepszabadsag", דבר שבסופו של דבר הוביל למכירת הקבוצה לבעלי ברית של אורבן, שפיטרו את רוב העובדים, הובילו לסגירת העיתון ושכרו את שירותיהם של עורכים תומכי הממשלה לכלי התקשורת האחרים של הקבוצה.

בניין העיתון "Nepszabadsag"

בתוך כך, בנובמבר אשתקד מאות גופי תקשורת פרטיים בהונגריה "נתרמו" בו זמנית על ידי הבעלים שלהם לחברת החזקות מרכזית שמנוהלת על ידי מקורבי אורבן. בצעד מתואם, מעל 10 בעלים של גופי תקשורת הודיעו על המעבר או על הכוונה להעביר מעל ל-400 אתרים, עיתונים, ערוצי טלוויזיה ותחנות רדיו ל"קרן המרכז-אירופית למדיה ועיתונות", קבוצה שנוסדה באוגוסט 2018. יו"ר הקרן הוא חבר מפלגתו של אורבן לשעבר, ושני חברי הדריקטוריון הנוספים מקורבים לאורבן אף הם.  

מתנגדיו של אורבן טוענים שמאז שעלה לשלטון מטרתו הייתה לחסל את תפקיד התקשורת ככלב השמירה של הדמוקרטיה, וכי הוא רצה להשליט משטר השומר על חזות דמוקרטית אך מוסדותיו אינם פועלים בצורה כזו — ועיתונות חופשית לא התאימה לתוכניותיו. 

האיחוד האירופי נגד אורבן: "הונגריה מפרה זכויות מהגרים ואינה שוויונית"

במאי 2019 פרסמה נציבת זכויות האדם של מועצת אירופה דונז'ה מיאטוביץ' דו"ח שעסק במצב זכויות האדם בהונגריה, בהתבסס על סדרת מפגשים עם גורמים רשמיים בממשלה ובמערכת המשפט ועם פעילי ארגוני זכויות אדם וחברה אזרחית. הדו"ח קבע כי הונגריה שוללת ממבקשי מקלט מזון ומפרה בשיטתיות את זכויותיהם. לדבריה, המדיניות של ממשלת הימין הלאומנית של אורבן "מתדלקת רגשות של שנאת זרים, פחד ושנאה" בקרב האוכלוסייה. 

מיאטוביץ' דחקה בשלטונות לחדול מיידית מהמדיניות של החזקת מבקשי מקלט באזורי מעבר, וקבעה כי היחס של ממשלת הונגריה להגירה יצר משבר. כמו כן, ציינה את דאגתה מפני דיווחים על שימוש בכוח מוגזם של המשטרה במהלך גירוש של אזרחים זרים.

ציבת זכויות האדם של מועצת אירופה דונז'ה מיאטוביץ'

באופן כללי בירכה ממשלת אורבן על הדוח כדי להיראות כמי שמשתפת פעולה עם האיחוד האירופי, אך חלקה על נקודות רבות שעלו בו. היא פרסמה הבהרה וטענה כי הונגריה מקיימת את מחויבויותיה לפי החוק הבין-לאומי, והוסיפה שעמדתה הנחרצת היא שיש להגן על מי שנמלט מרדיפה. עוד נמסר כי הפגיעה במבקשי מקלט היא "בעיה גדולה" וכי יש לרכז את כל המאמצים במי שבאמת זקוק להגנה. עם זאת, בנוגע לטענות על מניעת הגישה למזון נטען בהצהרה כי "אין מחויבות לספק שירותי קייטרינג למי שבקשת המקלט שלו נדחתה".

הדו"ח העלה חששות גם בנושא השוויון המגדרי בהונגריה. צוין בו כי יש במדינה חוקים המתייחסים לנשים כאל "כלי ליצירת ילדים", וכי הדבר עלול לחזק את הסטריאוטיפים המגדריים ואת החפצת הנשים. כזכור, בתחילת 2012 נכנסה לתוקפה החוקה החדשה שנוסחה על ידי חברי "פידס" וה-KDNP, ללא תיאום עם מפלגות האופוזיציה או ציבור הבוחרים. בחוקה, התאמצה ממשלתו של אורבן להפגין את מחויבותה לערכי המשפחה המסורתית ולעגן אותם במסמך. "אנו מאמינים שהמשפחה מהווה את המסגרת של חיים משותפים בהונגריה", נכתב. 

נראה כי אורבן אכן מייחס חשיבות רבה לנושא הילודה: בשנה שעברה, מיד לאחר שנבחר לראשות הממשלה בפעם השלישית, הוא אמר בריאיון שהוא מקווה "להגיע להסכם מקיף עם הנשים ההונגריות, מכיוון שהדמוגרפיה תקום ותיפול עליהן". ראש הממשלה אף הדגיש את הצורך לעזור לנשים שמעוניינות להביא ילדים לעולם, ובתחילת השנה הגדיל לעשות והכריז כי אימהות שלהן ארבעה ילדים או יותר יהיו פטורות מתשלומי מס

"נשים בהונגריה צריכות להישמע"

בשנת 2015, כשנשאל אורבן נשאל מדוע לא חברות בממשלתו נשים, השיב כי "אינן מסוגלות לעמוד בלחץ שמגיע עם השתתפות בפוליטיקה ההונגרית". למרות זאת, מינה ב-2017 את אנדראה ברטפאיי-מגאר לשרה ללא תיק לניהול נכסי מדינה, וכיום היא השרה היחידה בממשלתו. ההצהרות בחוקה, יחד עם אמירותיו ופעולותיו של אורבן מתמצתות את היחס והגישה השמרנית של הממשל בכל הקשור למגדר, וכך גם את העובדה שמתוך 133 מושבי הפרלמנט של  "פידס", מייצגות את המפלגה 11 חברות פרלמנט בלבד. 

השרה היחידה בממשלת אורבן, אנדראה ברטפאיי-מגאר (מתוך אתר הממשלה ההונגרית)

הנשים ההונגריות לא נשארו חייבות; בחודש דצמבר 2018, במהלך מחאה המונית נגד מה שכונה "חוק העבדות" (המאפשר למעסיקים לדרוש מעובדיהם לעבוד עד 400 שעות נוספות בשנה ולעכב את התשלום עבורם למשך שלוש שנים), ניצלו כמה חברות פרלמנט מהאופוזיציה את המחאה הכללית כדי להפגין מחאה משלהן – נגד המערכת הפוליטית ה"גברית" שמוביל אורבן. הן חסמו את דוכן הנאומים במליאה, קראו במגפונים ושרקו במשרוקיות, וניסו למנוע מדוברי מפלגת "פידס" לנאום. 

לאחר שחברות הפרלמנט הוצאו מהאולם בעקבות המחאה החריפה, החלה סדרת הפגנות ברחבי המדינה על היחס המפלה מצד אורבן וממשלתו לנשים. באחת ההפגנות צעדו אלפי נשים אל מטה תחנת הטלוויזיה הארצית וכמה חברות פרלמנט התבצרו בתוך המבנה בדרישה שרשימת הדרישות שלהן תשודר בשידור חי, אך המהלך לא צלח.

"רצינו לשלוח מסר שחברות הפרלמנט בפרט, ונשים בהונגריה בכלל, צריכות להישמע", אמרה חברת הפרלמנט אגנס ואדאי. פרופ' אנדראה פטו, חוקרת במחלקה למגדר מאוניברסיטת מרכז אירופה בבודפשט, טענה כי הייצוג הנשי בפוליטיקה בהונגריה גרוע בהרבה מבמדינות שכנות. "בזמן שאחרים התקדמו הונגריה נותרה באותו מקום, או אפילו הלכה אחורה מאז שנת 1990". היא הוסיפה שהמדינה מדורגת במקום ה-28 והאחרון באיחוד האירופי בכל הקשור לשוויון מגדרי. 

סוף דבר: הונגריה הוכפפה לאורבן

לסיכום, בתהליך הדרגתי אך נחוש הצליח ויקטור אורבן להביא לשחיקת הדמוקרטיה ההונגרית ולכופף את מוסדות המדינה לטובתו. הוא חותר תחת מערכת המשפט במדינה מאז כניסתו לתפקיד והציף אותה במקורבים; שינה את התהליך האלקטורלי לטובת מפלגתו; השיג שליטה על רוב כלי התקשורת במדינה בחסות בעלי בריתו; ומינה עמיתים למוסדות שאמורים לבקר את רשויות המדינה. בהונגריה של שנת 2019 הדמוקרטיה נמצאת בנסיגה משמעותית. 

בנאום בשנת 2014 הצהיר ראש הממשלה כי הוא מייסד "דמוקרטיה לא ליברלית, המבוססת על יסודות לאומיים". לדבריו, "מדינה לא ליברלית עדיין יכולה להיות דמוקרטית". אורבן גורס כי מערכות שאינן מערביות, אינן ליברליות ולעיתים גם אינן דמוקרטיות יכולות לשגשג – ואת זה הוא מנסה להוכיח לעולם. 

אלא שפרופ' יאן-וורנר מולר, מומחה למשטרים דמוקרטיים מאוניברסיטת פרינסטון, הבהיר שהמונח "דמוקרטיה לא ליברלית" לא באמת קיים. לדבריו, בשנים האחרונות פוליטיקאים כמו ויקטור אורבן ונשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן הפיחו חיים חדשים במונח, שהחל להיות נפוץ לקראת סוף המאה ה-20, והפכו אותו מביקורתי – לאידיאל חיובי. ליברליזם טומן בחובו משמעויות שונות עבור אנשים שונים, כותב מולר. במאות ה-19 וה-20, נוצרים דמוקרטיים כינו עצמם "לא ליברלים", והעמדה הליברלית נקשרה אצלם באינדיבידואליזם, במטריאליזם ולעיתים גם באתאיזם. אחרים ראו בליברליזם כמה שמתאר קפיטליזם בלתי מרוסן וחופש בחירה מוחלט בענייני אורחות חיים אישיים.

קיום של משמעויות חלופיות לליברליזם הוא שמאפשר לפוליטיקאים כמו אורבן וארדואן לאמץ את המונח "דמוקרטיה לא ליברלית". השימוש החדש במונח דוחה את חשיבות זכויות המיעוטים בדמוקרטיה, ומחזק את טענתם שמוסדות לא נבחרים, כמו בתי המשפט, הם יריבים לדמוקרטיה. ממשלות כמו זו שבהונגריה מציעות דבר שונה לחלוטין מתפיסותיהם של "דמוקרטים לא ליברלים שקדמו להן". ניסיונות להגביל את חופש הדיבור, את הפלורליזם בתקשורת או את ההגנה על מיעוטים, מהווים מתקפה על יסודות הדמוקרטיה בכל מקום. 

ניצחונות לאופוזיציה

אך לאחרונה נחל אורבן הפסד פוליטי נדיר: מועמד האופוזיציה גרגי קורצ'וני נבחר לראשות עיריית בודפשט, על חשבון ראש העיר אשטוואן טרלוש שכיהן בתפקיד קרוב לעשור, ונתמך על ידי אורבן ומפלגתו. למרות שניהל קמפיין חריף נגד קורצ'וני, בירך אורבן על הניצחון ואמר כי "היה קמפיין קשה ומאבק פוליטי גדול כפי שאמור להיות בדמוקרטיה". קורצ'וני אמר מצידו ש"לאחר שנים, בודפשט תוחזר לאירופה".

ראש עיריית בודפשט גרגי קורצ'וני

מלבד בודפשט, מועמדי האופוזיציה ניצחו במספר מוקדים נוספים במדינה, וזאת בעקבות החלטתן של מספר מפלגות אופוזיציה להניח בצד את המחלוקות ולחבור לריצה משותפת על מנת להחליש את מפלגת "פידס". מתנגדיו של אורבן מקווים כי הניצחונות האלו יחזקו את כוחה של האופוזיציה לקראת הבחירות הכלליות ב-2022. 

קמפיין ש"ס לטובת נתניהו: ספק חוקי, ספק הגון

שבוע לפני הפריימריז בליכוד, מפלגת ש"ס יצאה בקמפיין בחירות ראשון, תחת הסיסמא: "אריה צריך ביבי חזק". האם בכך הצליחה המפלגה לעקוף את חוקי הבחירות המקדימות והנחיות מבקר המדינה?

| עידן בנימין | 

"אריה צריך ביבי חזק – שומרים על גוש הימין" – זוהי הסיסמא של קמפיין הבחירות של ש"ס שהושק אתמול, בו ניתן לראות את תמונתו של יו"ר המפלגה, אריה דרעי, לצד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. האם הקמפיין, המיועד לכנסת ה-23, עשוי לסבך את נתניהו וש"ס עם מבקר המדינה בעבירת מימון בחירות? 

עד 1.9 מיליון שקלים למימון הקמפיין

חוק המפלגות קובע הגבלות על הכנסות והוצאות של מועמדים. בשונה מבחירות לרשימה, בה חבר זכאי לקבל עד 320 אלף שקלים להתמודדות בבחירות המקדימות (פריימריז), בבחירות לתפקיד היו"ר הזכאות הזו לא חלה. במקרה שלנו, מועמדים לתפקיד יו"ר הליכוד רשאים לגייס כשני מיליון שקלים (תלוי במספר המתפקדים המדויק), מאנשים פרטיים. המועמדים חייבים לדווח על כל תרומה כזו בכסף או בשווה כסף.

השלט של דרעי – דרך לעקוף את החוק

למרות שהשלט מוצג כחלק מהקמפיין של ש"ס, הוא עשוי להתפרש ככזה המעודד הצבעה לנתניהו בפריימריז, ואף העושה זאת בדרך פתלתלה במיוחד.: מצד אחד זה לא כסף שהמועמד גייס, ומצד שני זו לא המפלגה שנתנה לו כסף.

יכול להיות שדרעי בעצם מצא דרך לעזור לנתניהו בבחירות המקדימות, מתוך כספי מימון המפלגות של ש"ס (סכום שש"ס הצביעה להגדיל רק לאחרונה בעוד 63 מיליון שקלים)?

הדמיית השילוט – עלות של כ-60 אלף שקל לשלט

מהלך תמיכה שכזה הוא עסק יקר: מחיר שלט אחד כזה בתקופת בחירות יכול להגיע בקלות ל-60 אלף שקלים. המהלך עשוי להיות חוקי, אך לא בטוח שלזה התכוון המחוקק: מפלגות אמורות להתחרות האחת בשנייה בדרך לייצוג בוחריהם, ולא לשמש כמעין קרטל. עלולה להיווצר בעייתיות כאשר מפלגה מסוימת משתמשת בכספיה כדי לעזור למועמד ממפלגה אחרת, ובכך בעצם להגדיל את מימון הבחירות שלו בדרך עקיפה.

בוחרים של ש"ס יכולים להיות חברי הליכוד 

במפלגת ש"ס אין בחירות מקדימות, ולכן לבוחריה אין תמריץ להיות חברי המפלגה. הם כן יכולים להיות חברי מפלגת הליכוד ולעזור למועמד החביב עליהם, או על ראש המפלגה, מה שיכול ליצור עיוות בהליך הדמוקרטי. קמפיין שכזה עשוי להעביר מסר לבוחרי ש"ס שהם גם מתפקדי ליכוד – להצביע לנתניהו ולא לסער.

מישהו מפקח?

יכול להיות שמבקר המדינה ישים לב לבעיה החדשה שנוצרה, בה מפלגה יכולה לתמוך במועמד שאינו שלה בתקופת פריימריז. יכול להיות שיעיר בדו"ח בעוד שנה על התנהלות זו – ואז לכל היותר יקבלו נתניהו ומפלגת ש"ס קנס, בעוד התוצאה כבר תהיה עובדה מוגמרת. 

מש"ס נמסר: "התמיכה של מפלגת ש"ס בבנימין נתניהו, כמועמדה לראשות ממשלה עקבית לחלוטין. זה החל בבחירות אפריל 19, המשיך בבחירות ספטמבר 19 ויימשך גם בבחירות מרץ 2020".

תגובת המטות של נתניהו וסער טרם התקבלה.

מדינה יהודית ודמוקרטית – אתגר מורכב אך לא בלתי אפשרי / מאמר תגובה לרב יובל שרלו

יישוב הסתירה בין יהודית לדמוקרטית הינו אידיאל, קריאה לפעולה ומימוש הפרויקט הציוני. הפרשנות למילה "יהודית" אינה מחייבת פרשנות אורתודוכסית-הלכתית כפי שמקובל לעיתים לחשוב, ולמעשה חוקי המדינה מעניקים פרשנויות לאומיות ותרבותיות ליהדותה של המדינה כבר היום

| ד"ר אורי אהרונסון וד"ר משואה שגיב |

בנובמבר הרב יובל שרלו פרסם מאמר תחת הכותרת "מדינה יהודית ודמוקרטית לא תהיה כאן. איך בכל זאת נצליח לגשר על הפערים?" לטענתו, ההגדרה החוקתית לזהותה של מדינת ישראל כ"יהודית ודמוקרטית" טומנת בחובה סתירה שלא ניתן ליישבה. הסיבה לכך היא מקור סמכות שונה לכל אחת מתפיסות העולם: בעוד שתפיסת העולם היהודית-דתית מעמידה את האל במרכז, תפיסת העולם הדמוקרטית מעמידה במרכז את האדם הפועל במסגרת חברתית. לכל אחת מן התפיסות, או המסורות, ישנם עקרונות שלא ניתן להתגמש ביחס אליהם: מצוות האל מזה וזכויות הפרט מזה, ועקרונות אלו – למרבה הצער – יגיעו באופן בלתי נמנע לסתירה בהקשרים שונים. 

לפיכך, הרב שרלו טוען שעלינו לחדול מהניסיון ליישב את הסתירה בין היהדות לדמוקרטיה, ותחת זאת להתמקד בריכוך העימות ובניסיון לקרב בין שני הקטבים, מתוך קבלת הידיעה שהתלכדות מלאה לא תהיה. לדבריו, "ריכוך מתמיד של המתח יאפשר למדינה להמשיך ולהתקיים בתוך המתח הזה – ולא זו בלבד, אלא אף עשוי להפוך את המתח מבעיה מהותית לאתגר מעצים". 

ברוח זו מונה הרב שרלו שלוש דרכים לצמצום או ריכוך הפער בין יהדות לדמוקרטיה. הדרך הראשונה היא פרשנות של ההלכה במסגרת הגבולות המותרים על ידה לצד אימוץ מסוים של ערכים דתיים על-ידי הדמוקרטיה כיסוד הקיום הלאומי-ישראלי, בדומה לעקרונות דמוקרטיים אחרים שאינם כפופים לשלטון הרוב כדוגמת זכויות האדם. הדרך השנייה היא הכרה של ההלכה בזכויות אדם המצויות בתוך עקרונות הלכתיים קיימים לצד הכרה של הדמוקרטיה בזכויות תרבותיות של קהילות. הדרך השלישית היא מעשית יותר ומבקשת משני הצדדים לרסן את שאיפותיהם. מן הצד האחד להכיר בכך שכפייה דתית בחסות החוק היא בעייתית מבחינה דמוקרטית ושקשר הדוק מדי בין המדינה לבין הדת פוגע בדת עצמה; ומן הצד האחר להכיר בחשיבות העליונה שמייחסת החברה בישראל לערכיה היהודיים.

יהדות  ≠ הפרקטיקה האורתודוקסית

אף שאנו מזדהים עם המוטיבציה לרכך את המתח בין היהדות לדמוקרטיה, ומאמינים שבהצעותיו של הרב שרלו לפעולה יש טעם רב, אנחנו מבקשים לחלוק על מה שאנו מבינים כהנחות יסוד המעגנות את אופן הצגת הסוגייה על-ידי הרב שרלו, ולהציע אפשרות אחרת להתמודדות עם ההגדרה החוקתית לזהותה של ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית".

הקושי הראשון בהגדרת הבעיה קשור להנחת המוצא של הרב שרלו המזהה באופן מוחלט את הביטוי "יהודית" עם האמונה והפרקטיקה הדתית-אורתודוקסית-הלכתית. ניתן לכנות קושי זה  כשל המונוליתיות. לדעתנו, הנחת מוצא זו אינה מתחייבת, והיא עודנה בדיון ובמחלוקת בקרב החברה הישראלית ובמוסדות המדינה, גם בכוח וגם בפועל. 

כשניגשים להגדרת הביטוי "מדינה יהודית" ניתן לחשוב על כמה אפשרויות. פרשנות אחת, זו של הרב שרלו, לפיה היהדות היא היהדות האורתודוקסית, הדתית, ההלכתית. אפשרות נוספת מזהה את היהדות כדת, אך עושה זאת מעמדה פלורליסטית, המכילה את כלל הזרמים הדתיים ביהדות, בהם כאלה שעוצבו בדיוק מתוך המוטיבציה ליישב את הדתיות היהודית עם אורח החיים הליבראלי-דמוקרטי. האפשרות השלישית היא זיהוי של היהדות לא כדת במובן של מערכת של ציוויים אלוהיים ונגזרותיהם, אלא כלאום או כתרבות (או שילוב כלשהו בין ההגדרות).

מקרה בוחן: מיהו יהודי? 

כל אחת מן האפשרויות מובילה לעמדות שונות באשר למגוון השאלות שמעוררת ההגדרה "יהודית ודמוקרטית", ולא פעם מדינת ישראל מאמצת כמה מהאפשרויות בעת ובעונה אחת. ניקח לדוגמה את השאלה מיהו יהודי? חוק השבות קובע את זכותם של יהודים לעלות לישראל, ומגדיר יהודי כמי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר. בכך החוק מאמץ את ההגדרה ההלכתית-אורתודוקסית. אך לצד הגדרה זו, החוק מעניק את זכות השבות הניתנת ליהודים גם לבני משפחה של יהודים: לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי; ולפי פרשנות בית המשפט העליון לביטוי "שנתגייר", ביטוי זה כולל גם גיורים לא-אורתודוקסיים, ובלבד שהם נעשו במסגרת קהילתיות יהודית מגובשת. 

הרחבת הזכות לשבות מעבר להגדרה ההלכתית-אורתודוקסית משקפת, להבנתנו, תפיסה של זהות יהודית המכוננת השתייכות קבוצתית, לאומית ותרבותית. ניתן כמובן למתוח ביקורת על הגישה הזו של חוק השבות, אך זו תמוקד ברציוּתה למדינת ישראל ולעם היהודי, ולא בכשל לוגי כלשהו בהבנת מושג היהדות שהיא מתווה.  

התפיסה של היהדות כלאום קיבלה לאחרונה משנה תוקף עם חקיקת חוק-יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי (חוק הלאום). חוק הלאום קובע כי המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשביה בשל יהדותם או אזרחותם. למעשה, חוק הלאום הרחיב ועיגן חוקתית סעיף חוק שכבר קיים בחוק הפלילי הישראלי (אף שלא נעשה בו מעולם שימוש), ולפיו דיני העונשין של מדינת ישראל יחולו על עבירה שנעשתה מחוץ לישראל נגד חיי יהודי, גופו, בריאותו, חירותו או רכושו, באשר הוא יהודי. 

במילים אחרות, אם נעשה פשע אנטישמי מחוץ לישראל כנגד יהודים, למדינת ישראל הסמכות לשפוט את הפושע לפי חוקיה. זאת, גם אם אותו קורבן יהודי מעולם לא קיים זיקה כלשהי למדינת ישראל. בדיונים שנערכו בוועדת הכנסת על חוק הלאום טרם חקיקתו עלתה השאלה מיהו יהודי לעניין חובת ההצלה שהמדינה לקחה על עצמה, והסתמן קונצנזוס מובהק בין המחוקקים שמדובר בבני העם היהודי באשר הם, משמע: ההגדרה הדתית והלאומית הרחבה ביותר.

הגדרה לא-אורתודוקסית באשר לשאלה מיהו יהודי אומצה גם בפרשנותו של חוק שעות עבודה ומנוחה. לפי החוק, אסור להעסיק עובד במנוחה השבועית אלא בתנאים מסוימים. עבור יהודי, יום המנוחה השבועי הוא שבת. כאשר עלתה בפני בית הדין האזורי לעבודה השאלה מיהו יהודי לעניין חוק זה, קבע בית הדין כי הוראת החוק נועדה למטרה חברתית מובהקת שאין לה דבר וחצי דבר עם השאלות הנוקבות והשנויות במחלוקת לגבי קביעת יהדותו של אדם על פי ההלכה. על כן, הגדרת יהודי לצורך חוק זה היא הגדרה סובייקטיבית: אדם המצהיר על עצמו כיהודי, הצהרה שעל פניה היא נכונה, הוא יהודי לצורך החוק. הגדרה זו היא כמובן לא הגדרה דתית, אלא הגדרה תרבותית. 

"מדינה יהודית" אינה רק ביטוי דתי-הלכתי

אם כן, ודאי שלא ניתן לקבוע כנתון שאין עליו עוררין שהביטוי "יהודית" בהגדרת המדינה כיהודית ודמוקרטית הוא ביטוי דתי-אורתודוקסי-הלכתי. בסוגיות רבות, דוגמת השבת במרחב הציבורי או הוראה של תכנים יהודיים בבתי הספר הממלכתיים, הגדרה זו נמצאת בימים אלו ממש במחלוקת ודיון עמוקים בציבור היהודי-ישראלי. אם אנו מחפשים דרך לקיים את האידיאל של מדינה "יהודית ודמוקרטית", ייתכן שיש ערך בחתירה למובן פלורליסטי ומכיל יותר – לא רזה או מצומצם יותר – של התוכן היהודי; כפי שעולה מהדוגמאות שהבאנו, יש למובן זה עוגנים מובהקים בתפיסות, בפרקטיקות ובמאוויים של מדינת ישראל ושל אזרחיה. 

אך גם לו היינו מניחים שהמדינה או החברה בישראל (ואף העם היהודי מחוץ לישראל) אימצו את אחת מן האפשרויות להגדרתה של היהדות במדינת ישראל, כלומר שהמובן הנכון של הזהות היהודית של המדינה הולם את התפיסה ההלכתית-אורתודוכסית, אנו סבורים שיש קושי נוסף בניתוח של הרב שרלו, שעניינו ההנחה שיש רכיבים באותה יהדות שהם קבועים, הכרחיים ובלתי-ניתנים לשינוי או לעדכון. ניתן לכנות קושי זה כשל הסטטיות. בעיקר בחלק השני של מאמרו, הרב שרלו קורא אמנם לסוכני ההלכה היהודית להיות ערים למציאות סביבם ולפתח מובנים של היהדות המתָקשרים עם מערכת הערכים הדמוקרטית, גם אם לא מאמצים אותה באופן מלא. ועדיין, טיעונו מבוסס על הנחת המוצא לפיה יש דברים בתוכן היהודי שלא ישתנו לעולם, וממילא אין סיכוי להשלמה מלאה בין מערכות הערכים. 

אך ההיסטוריה והמציאות מלמדות אותנו שהן היהדות ההלכתית והן הדמוקרטיה אינן מערכות ערכים סטטיות, אלא מערכות נורמטיביות דינמיות, שהיכולת להתאים את עצמן לעולם המתקדם ולחברה בה הן פועלות היא חלק בלתי נפרד מקיומן. להבנתנו, נוסחת הזהות החוקתית "יהודית ודמוקרטית" משקפת הבנה עמוקה זו ותובעת מכל זרמי החברה הישראלית את מימושה. 

יהודית ודמוקרטית – המימוש של הפרויקט הציוני

אנו רואים בצימוד המורכב הזה אידיאל שאיפתי, שמי שמוכן להשתתף בפרויקט המימוש שלו – הפרויקט הציוני – לוקח על עצמו את משימת הבירור הנמשך של האופנים בהם הן המחשבה היהודית, הן הפרדיגמה הדמוקרטית, עשויים להשתנות באופן עמוק כדי להוביל בסופו של דבר להשלמה בין שני הרכיבים מבלי לערער או למחוק את המהות העומדת בבסיסן. במלים אחרות, האידיאל של "יהודית ודמוקרטית" תובע יחס דינמי למכלולי התוכן – הן של היהדות, הן של הדמוקרטיה. איננו תמימים לחשוב שתהליך הבירור הזה יהיה קל, פשוט, או קצר – מציאות הימים האלה מוכיחה אחרת, ככל שנדרשות לנו הוכחות נוספות.

 אכן, ייתכן שלעולם לא נגיע למקום בו נדע שהושגה התיישבות מלאה של שני השדות זה עם זה. אך אנו סבורים שנכונות להשתתף בפרוייקט היהודי-דמוקרטי דורשת קבלה של פוטנציאל השינוי העמוק של מערכות הערכים, כנתון רצוי ומעודד, ולא כאיום או כחתרנות. 

לא קל לחיות בתנאים של שינוי ועדכון נמשכים של הנחות יסוד תרבותיות, קהילתיות, ערכיות, אמוניות. מערכות ערכים – דת ואזרחות כאחת – נועדו הרי להקנות סדר ויציבות לחיים האנושיים, כדי לאפשר לנו להתפתח, להתממש ולתרום בתחומי חיים אחרים. לא פלא אפוא שהחיים במדינה היהודית-דמוקרטית מורכבים, רגישים ומערערים יותר מבמקומות אחרים. 

זה גורלנו – מי שחש שחיים ציבוריים שהם נטולי זיקה הן ליהדות והן לדמוקרטיה הם חיים חסרים, נגזר עליו לעסוק ברציפות בבירור דרכי החיבור האפשריות בין שני העולמות הללו. לגורל זה ניתן לגשת בהרמת ידיים: אין סיכוי, מה שנותר לנו זה להסתדר עם מה שיש; או בדחף העשייה: האתגר התקבל, בואו נתחיל לעבוד. 

אנו מזדהים באופן מלא עם מכלול הרעיונות של הרב שרלו לפעולה צופה פני-עתיד, ואנו סבורים שהגרסה האופטימלית שלנו לחיים הישראליים לפי הבנתנו את "יהודית ודמוקרטית" לא תהיה שונה מאוד מזו שמדמיין הרב שרלו לפי מאמרו. אך המוטיבציה חשובה – כי היא הבסיס לגיוס הציבור, על סוכני הדעת והיצירה שלנו, לפרוייקט הבירור של "יהודית ודמוקרטית". אנו מאחלים לציבור בישראל שתהליך הבירור הזה, שבמרכזו מגע בלתי אמצעי, כן ומכבד בין שונים, חשיפה של עמדות, דעות, צרכים ואמונות, ועיצוב פתרונות חדשים שעדיין איננו יודעים איך ייראו – ייהנה מתשומותיהם של אנשים כמו הרב שרלו. 

ד"ר אורי אהרונסון הוא חבר סגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן וסגן ראש המרכז למשפט יהודי ודמוקרטי שם; ד"ר משואה שגיב היא המנהלת האקדמית של המרכז למשפט יהודי ודמוקרטי בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן, ועמיתת מחקר במכון שלום הרטמן. לאתר המרכז למשפט יהודי ודמוקרטי: www.cjdl.org.il 

מדינה יהודית ודמוקרטית לא תהיה כאן. איך בכל זאת נצליח לגשר על הפערים?

הוויכוח בנושא חוקה בישראל נסוב סביב חוסר היכולת לגשר על הסתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית. הרב שרלו מסביר איך בעוד הסתירה בין השתיים בלתי ניתנת ליישוב, ניתן בהחלט לאמץ דרכים לרכך ולצמצם אותה, כדי שיהיה אפשר לחיות איתה

| הרב יובל שרלו |

תפישת עולם אמונית מונותיאיסטית ותפישת עולם דמוקרטית מצויות בסתירה, ולכאורה לא ניתן ליישב אותה. הסתירה נובעת משתי סיבות. הראשונה היא שאלת מקור הסמכות: תפיסת עולם דתית מעמידה את האלוהים במרכז, ואילו תפיסת העולם הדמוקרטית מעמידה את העם במרכזה. בתפיסת העולם הדתית הרוב אינו רשאי לקבל הכרעות המנוגדות להלכה, והתורה אף ציוותה לא ללכת אחרי הרוב כאשר הוא פועל לרעה (שמות כג, ב). 

אילו הפער היה מתמקד בסדרי קבלת החלטות ובעקרון שלטון הרוב בלבד היה אפשר ליישב את הבעיה, לפחות במישור הפרקטי. אלא שיש בעיה מהותית יותר, הנעוצה דווקא בכך שדמוקרטיה ליברלית מערבית מתאפיינת גם בערכים שהרוב דווקא אינו רשאי לבטל: חופש הדיבור, ההתארגנות, העיסוק, הדת וכדומה. לעומת זאת, התפיסה הדתית והציווי האלוהי מחייבים לעיתים פגיעה בזכויות הפרט, בעיקר כשמדובר במצוות שהוא חייב לקיימן בשל היותו חלק מהקולקטיב היהודי. 

הרב יובל שרלו

אם כן, הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית סובלת לכאורה מסתירה מהותית. היא נשענת על שני מקורות סמכות – היהדות והדמוקרטיה – ומכתיבה שתי רשימות שונות של תחומים שאין הרוב יכול לעצב (מצוות אלוהיות מחד גיסא וזכויות הפרט מאידך גיסא). מה שמחריף את העימות הזה הוא השפה המשמשת לדיונים עליו. אלה הבאים בשמה של היהדות טוענים לא אחת כי הם אינם יכולים לדבר בשפת הדמוקרטיה המתווכת, הכוללת פשרות, ויתורים והסכמות, שכן אין מדובר בעמדות אישיות שלהם כי אם בייצוג עמדות שמקורן אלוהי, ועל כן לא ניתן להגיע להסכמות ולפשרות בעניינן. לעומת זאת, הבאים בשם הדמוקרטיה טוענים כי אין סמכות כלשהי הרשאית לפגוע בזכויות הפרט, ולעיתים אף כופרים בתוקפן של עמדות הנשענות על ציווי דתי.

האם אפשר ליישב את הסתירה?

הסתירה בין ההגדרות מטרידה את ישראל מיום היווסדה, ולאורך השנים הוצעו הצעות שונות ליישובה. יש שביקשו ליישב את הסתירה על ידי הוכחה כי היהדות מכירה בכוחו של הרוב ככלי העיקרי להכרעת וליישוב סכסוכים. בדבריהם הם התבססו הן על המקורות השונים המלמדים על כוח הרוב הן על ההיסטוריה היהודית, ובעיקר חיי הקהילה, שהוכרעו בקהילות שונות בדרכים שונות מכוח סמכות ה"קהל", ולא מכוח סמכות אלוהית. חלק מהמצדדים בדרך זו ציינו  כי התורה עצמה ציוותה להקים את המלוכה "ככל הגויים אשר סביבותיי", לאמור: התורה מלמדת כי אין היא מתערבת בתבניתו של השלטון הראוי, והיא מכירה במה שמקובל אצל אומות העולם המתוקנות כדבר מתאים לחיקוי על ידי עם ישראל. במילים אחרות, תפקיד התורה הוא לעצב פנים מסוימים של החיים בכל שלטון שייבחר, אולם אין היא קובעת את אופני השלטון. דרך מחשבה זו טוענת למעשה כי היהדות אימצה את הדמוקרטיה.  

אולם נראה כי הניסיון למצוא את השורשים הדמוקרטיים ביהדות מעיד על אי הבנה של שני הקטבים  – הדמוקרטיה וההלכה. מחד גיסא, הדמוקרטיה המודרנית בצורתה הנוכחית אינה רק כלי של הכרעת מחלוקות בדרך הרוב. זוהי תפישת עולם רחבה הקשורה גם לריבונות האדם, לחירות, לזכויות הפרט, לליברליות ולשוויוניות. האדם הדמוקרטי הוא משכיל, פתוח, עצמאי ונהנה מתקשורת חופשית ומחופש ההתארגנות וההבעה. כל אלה הם חלקים בלתי נפרדים של הדמוקרטיה, ומשום כך לא ניתן להסתפק במקורות הלכתיים הדנים בכוח הרוב. 

מאידך גיסא, אין זה נכון כי ההלכה מכירה באוטונומיה מוחלטת של האדם ומעניקה לרוב את ההכרעה ללא הגבלה. למעשה, הפסוק עליו מבוססת החובה ללכת אחרי הרוב אומר את ההפך המוחלט: "ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות", כלומר – גם אם דעת הרוב נוטה לכיוון שגוי בעיני אדם, עליו לשמור על דעה צלולה ועצמאית. 

כדי לבחון אם היהדות אכן מכירה בדמוקרטיה אפשר להציג שאלה פשוטה: מה תהיה עמדת היהדות אם המבנה החברתי של מדינת ישראל ישתנה, ויהיה בה רוב דתי ומיעוט חילוני? האם ההלכה תכיר בזכותו של המיעוט לחלל שבת ולנהוג במכוניות פרטיות ברשות הרבים? האם ההלכה תכיר בחופש הביטוי גם אם ייאמרו דברים קשים מאוד נגד התורה, נגד ההלכה ונגד הרבנות? יש לזכור כי שאלה זו אינה היפותטית בלבד. אם המגמות הדמוגרפיות במדינה תימשכנה, האפשרות לרוב דתי תהפוך להיות ריאלית. מעניין לציין כי ככל הידוע לי לא נערך ולו דיון הלכתי אחד על מדיניות ההלכה במציאות שבה הרוב הנאמן להלכה שולט במדינה, אולם נותר מיעוט שאינו עושה זאת. שאלה זו מחריפה בשל המקורות הקדומים של היהדות, שמצווים על הענשת מחללי שבת בחומרה. כשייפתח הדיון הזה נוכל לבחון עד כמה ההלכה אימצה את הדמוקרטיה במובן המלא של המילה. 

ניסיון אחר ליישב בין שני הערכים מהכיוון ההפוך מיוחס לנשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק. לדבריו, בהגדרת המדינה  ה"יהודית" כפופה ל"דמוקרטית", ועל ישראל לאמץ מתוך היהדות רק את הערכים העומדים בקריטריונים הדמוקרטיים. עמדה זו היא סוג של מכבסת מילים, שכן היא משמיטה למעשה את ה"יהודית" מהגדרתה המהותית של המדינה. אם בכל עימות בין הערכים  תגבר ידה של הדמוקרטיה, המשמעות היא שישראל תהיה מדינה הפועלת מכוחם של ערכים אוניברסליים בלבד, ומותירה ל"יהדות" את האפשרות לקשט את הדמוקרטיה בפסוקים מן המקורות. 

השופט אהרון ברק

חוקה – עוד בעיה או הדרך לפתרון?

ישנם הטוענים כי ברגע שתהיה לישראל חוקה הסתירה בין הערכים תיעלם, אולם לדעתי אין חוקה פוטנציאלית שתצליח ליישב את הסתירה. אם תהיה זו חוקה "רזה" – בלי רשימת זכויות ובלי הגדרת המדינה כמדינה יהודית – היא לא תיישב את הסתירה, אלא תותיר את השאלות מחוץ לחוקה; אם החוקה תכלול בתוכה גם את רשימת הזכויות, אך לא את המבוא לחוקה (כמו מגילת העצמאות) – היא תכריע לכיוון ה"דמוקרטית" בלבד, בניגוד לעמדת הרוב בישראל; ואם היא תכלול  גם את רשימת הזכויות וגם את מגילת העצמאות – הסתירה תשתמר בה. 

לפיכך, דומה כי את מאמצינו אנו צריכים להשקיע במקום אחר. טענתי היא שאנו חייבים לחדול מהניסיון ליישב את הסתירה הזו, כיוון שיישובה הוא בלתי אפשרי. העימות המתמיד בין ההלכה היהודית ובין הדמוקרטיה ילווה את מדינת ישראל כל עוד יחיו בתוכה קהילות מנוגדות הבוחרות באחד מן הקצוות, ובשל כך הוא לא ניתן לפתרון בדרכי יישוב הסכסוכים המקובלים בעולם. אולם יש בידינו לרכך את העימות הזה: את המאמצים צריך להשקיע בניסיון לקרב בין שני הקטבים, אפילו אם אנו יודעים מראש כי הרמוניה מוחלטת אינה אפשרית. ריכוך מתמיד של המתח יאפשר למדינה להמשיך ולהתקיים בתוך המתח הזה – ולא זו בלבד, אלא אף עשוי להפוך את המתח מבעיה מהותית לאתגר מעצים.

החתימה על מגילת העצמאות

הדרך הראשונה: בחינה מחודשת של הנחות היסוד

אמ;לק: ניתן לצמצם את הפער בין יהודית לדמוקרטית על ידי פירוש שונה של ההלכה ואימוץ כללים שלא ניתנים לשינוי על ידי הרוב

העמדה הדתית: לא רק בידי שמיים

ההלכה כאמור רואה בריבונו של עולם את מקור הסמכות, וזאת נשמת אפה של האמונה. עם זאת, משני כיוונים מרכזיים בולטת האוטונומיה וחשיבותו של האדם. אף שהתורה נתפשת כמקור אלוקי, בני האדם הם אלה שהופקדו על פרשנות התורה. על כן, עצם הטענה כי מדובר בייצוג עמדות השכינה היא הפרזה במעמדם של פוסקי ההלכה. מרחב התמרון וחופש הדעת שניתן לבני אדם הוא עצום, ועל כן יש ביד נושאי דבריה של ההלכה לקיים משא ומתן ודיאלוג על דרכה, ולא להעמיד אותה כמי שאינה פתוחה לדיון.  

יתרה מכך, יש מקורות מיוחדים המלמדים על אוטונומיה גדולה הניתנת לפוסקי ההלכה לא רק כמפרשים את המקורות האלוהיים, כי אם גם כמחוקקים את דרכה של ההלכה. משום כך לא ניתן לטעון כי מדובר בציות לצו האלוהי בלבד. הפרשן והמחוקק מביאים לעבודתם גם את תפישתם התרבותית ואת העולם החברתי שהם חיים בו. הכרה במרכיבים האנושיים הקיימים בעולמה של ההלכה מאפשרת ריכוך של העמדה הבלתי מתפשרת והמתבדלת. 

העמדה הדמוקרטית: לא תמיד הרוב קובע

הדמוקרטיה מציגה את עצמה כמי שמכתירה את העם לריבון, והוא הקובע את ההתנהלות הדמוקרטית. ברם, ניתוח מעמיק של העמדות הדמוקרטיות הקיימות היום מלמד כי לא כל הסמכויות ניתנות בידי העם. גם במישור הפילוסופי וגם בהתארגנויות מעשיות, כגון האיחוד האירופי, ניכר שיש ערכים אוניברסליים שהרוב אינו רשאי לפעול נגדם. קיים ויכוח נוקב לגבי מקורם ותקפותם של ערכים אלו, וכן לגבי היקפם, אולם עצם ההכרה כי לא כל דבר ניתן להכרעת העם ויש ערכים כלליים המחייבים גם את הרוב היא שרירה וקיימת.

הכרה זו מאפשרת לטעון כי הדמוקרטיה מסוגלת לאמץ ערכים נוספים שאינם נתונים להכרעת הרוב. ערכים אלו עשויים להיות גם דתיים, והדמוקרטיה עשויה לראות אותם כיסוד הקיום הלאומי, שאינו נתון לשינוי על פי רצון הרוב. איני טוען בכך כי הדת היא אוניברסלית באותה מידה של רשימת זכויות האדם, אך משעה שהדמוקרטיה קיבלה על עצמה עקרונות שאינן כפופים לשלטון הרוב בלבד – פתוח השער לכניסה של ערכים נוספים לתוך מסגרת זו. מדינת לאום יכולה להתקיים בתוך מסגרת דמוקרטית, ולהיות מאופיינת ביסודות מהותיים הלקוחים מהעולם הדתי של לאום זה. 

המסקנות העולות מבחינת עקרונות היסוד של הדמוקרטיה ושל ההלכה היהודית אינן מבטלות את הפער ביניהן לחלוטין, ואפילו לא מביאות לידי מערכת הסכמות שניתן לחיות איתה. מהכיוון הדתי, אף שהועצמה סמכות האדם כפרשן וכמחוקק, לא בוטלה העובדה כי במוקד עומדת ההתגלות האלוקית, שהיא מקור הסמכות. יתרה מכך, כוונתו של האדם המאמין כפרשן היא להגיע לפירוש הנאמן ביותר לצו הקטגורי, שמקורו מחוץ לאדם. לפיכך החירות שהוא נוטל לעצמו מוגבלת, ותפישת היסוד מכוונת תמיד לבירורו של הצו האלוקי המדויק.

גם מן הצד הדמוקרטי לא התבטל הפער. אמנם יש ערכים שהם מחוץ לקביעת הרוב, אולם הם עצמם מבוססים על הכרעת האדם כריבון או על הכרות נוספות, כמו ההסכמה הבין-לאומית, וקשה להכניס למסגרת זו גם את התפיסה הדתית. למרות זאת, ההכרה ביכולתן של שתי המסגרות לערער על תפיסות היסוד של מקור הסמכות שלהן בנסיבות מסוימות היא צעד חשוב בדרך להתקרבות בין הקצוות. 

הדרך השנייה: קירוב תכנים 

אמ;לק: הכרה דתית רחבה יותר בזכויות הפרט והכרה דמוקרטית מוגברת בזכויות הקולקטיב

הפער בין שתי הגישות יכול להצטמצם גם על ידי בחינה מחודשת של האפשרות כי ההלכה אכן מכירה בשפת הזכויות העומדת בבסיס הדמוקרטיה. כאמור, הטענה כי ההלכה היהודית מכירה בסמכותו של הרוב אינה מבוססת דיה לדעתי, אולם יש שני כיוונים אחרים שעשויים להעיד על הימצאות של ערכים דמוקרטיים ביהדות: הכרת ההלכה בדרך הארץ שקדמה לתורה, ורשימת הזכויות הנמצאת בתוך ההלכה עצמה. 

דרך ארץ: הדרך המחברת בין אדם לחברו

הקביעה כי דרך ארץ קדמה לתורה מחייבת הסבר לשוני. במונח "דרך ארץ" אין כוונתי למשמעות המקובלת היום, של התנהגות נאותה בנימוסים והליכות נאות, אלא למשמעות המקורית של המונח בלשון חז"ל – ההתנהגות הטבעית המקובלת בעולם. דרך ארץ היא מילה נרדפת להתפרנסות מעמל כפיים, לקיום יחסי אישות ולמנהגים הנהוגים בין בני אדם. חז"ל דיברו הרבה בשבחה של דרך הארץ, ובמחויבות של האדם לנהוג לפי הכללים שהיא מכתיבה. 

הקביעה של חז"ל כי "דרך ארץ קדמה לתורה" מקנה תוקף למה שנהוג בין בני אדם במדינה מתוקנת ונורמלית, הדומה במידה לא מעטה לרשימת זכויות האדם. אימוץ של רשימה כזו אינו צריך אפוא לנבוע מההלכה דווקא, אלא מהכרעות האנושות עצמה בדבר ההתנהגות הראויה והמתאימה. אנו מוצאים את הרוח הזו מנשבת בעיקר בדברי הנביאים,  שרבים מהם ביטאו את החובה לנהוג בצדק וביושר, בהגינות וברגישות חברתית, הרבה מעבר לעולמה של ההלכה ובסטנדרטים גבוהים בהרבה מאלה של החוק. וכשהעמדה היהודית במשוואה של "מדינה יהודית דמוקרטית" רואה את עצמה מחויבת לערכים האוניברסליים הכללים שבעולם – אנו יכולים לראות בכך ריכוך המתח הגדול שבין העולמות.

הזכויות בהלכה: לקרוא בין השורות

מעבר להימצאותו של שיח הזכויות בדרך הארץ, רשימת הזכויות היא חלק בלתי נפרד גם מעולמה של ההלכה עצמה – אלא שיש לדעת איך למצוא אותן בתוכה. ההלכה בדרך כלל אינה מדברת בשפת זכויות, אלא בשפת חובות. כך, היא אינה מדברת על זכותו של אדם לשמו הטוב, אלא מחייבת את האחרים שלא להוציא לשון הרע ושלא להלבין פנים; היא לא עוסקת בזכות לחיים הוגנים, אלא מחייבת את הציבור לדאוג לחלשים שבחברה; היא לא עוסקת בזכותם של הורים על ילדיהם, אלא בחובות ילדים כלפי הוריהם. על כן, לא ניתן להעתיק באופן פשוט את השפה ההלכתית לשפה הדמוקרטית. 

אולם עצם העובדה כי ההלכה מטילה חובות רבות כלפי ה"אחר" מלמדת על הימצאותם של ערכים דמוקרטיים במובנם הרחב גם בחלק היהודי של המשוואה. זו ההזדמנות להעיר על נקודה מרכזית בסוגיה זו: בדרך כלל, העיסוק בדמותה של ישראל כמדינה יהודית מתאפיין אך ורק בתחומים שבין אדם למקום, כגון נישואין וגירושין, כשרות ושבת. אולם מסורת עם ישראל ותורתו עוסקים רבות בשאלות הצדק החברתי, והנביאים אף הציגו את הנושא הזה כתשתית הקיומית של האומה. נדרש אפוא שינוי משמעותי בתודעה הציבורית, והדגשה כי ישראל כמדינת צדק ומדינת רווחה היא אחד מהיעדים המשותפים של הצדדים השותפים בוויכוח. אפשר ששינוי תודעתי כזה יתרום אף הוא את חלקו לצמצום המתח שבין שני הקטבים. 

מן העבר השני, משימת ההתקרבות בין הצדדים מוטלת גם על הדמוקרטיה. בד בבד עם העיסוק החיוני ברשימת זכויות הפרט קיימת גם ההכרה ברשימת הזכויות של הקולקטיב. גם לקולקטיב זכויות להגדרת רשות הרבים הציבורית שלו. הרעיון הדמוקרטי יכול לעלות בקנה אחד גם עם רעיון מדינת הלאום, ועם הרצון של הקהילה הרחבה לעצב את דרכה ברוח מיוחדת. 

קירוב התכנים רלוונטי גם לעניין כינון החוקה. אחד מנושאי הוויכוח בעניין החוקה הוא השאלה אם היא תכיל בתוכה גם "מבוא לחוקה" ואם מגילת העצמאות, או מסמך דומה לה, תהיה חלק בלתי נפרד מן החוקה. אם מדינת ישראל אכן תדחה את המודל הליברלי המערבי הרדיקלי, המתכחש לזכות קיומה של מדינה לאומית, ותאמץ גישה דמוקרטית רכה יותר, קיימת אפשרות רחבה לצמצום המתח שבין דת למדינה, שכן המדינה עצמה תוכל להכיל בתוכה מרכיבים משמעותיים של הזהות הדתית הלאומית. 

הדרך השלישית: צעדים לקראת שינוי

אמ;לק: על החברה הדתית להכיר בכך שחקיקה דתית פוגעת בזכויות הפרט ומאידך יש לקבל את החשיבות העליונה שהחברה הישראלית נותנת לסמלים ולערכים היהודיים, שאת חלקם לא ניתן להכפיף לכללי הדמוקרטיה בלבד

כאמור, שתי הדרכים גם יחד אינן מבטלות את קיומה של הסתירה, אולם הן מעמעמות אותה ומאפשרות קיום משותף של תפיסות שונות ביחס לאופייה של המדינה. את המרווח שעוד נותר בין החיים הדמוקרטיים ובין היהדות תיאלץ ישראל ככל הנראה לפתור גם בדרך פרקטית. 

רוב האזרחים היהודים, שהם הרוב במדינה, מקיימים זיקה עמוקה לרעיונות הדמוקרטיים ובד בבד ברצונם כי ישראל תהיה מדינה יהודית, גם אם לא הגדירו במדויק מה הם היסודות היהודיים שהם רוצים שהמדינה תממש. לא זו בלבד, אלא שגם הנוטים יותר לעמדה הדמוקרטית וגם הנוטים יותר לעמדה היהודית מכירים בקיומו של הציבור המתנגד לדעתם, ומבינים כי לא ניתן יהיה לכפות בכוח את ההכרעה. 

ההכרה כי לא ניתן להכריע את אופייה של המדינה בעזרת רוב מקרי בכנסת, ושהוויכוח הפנימי הוא מהותי ועתיד להתקיים עוד שנים רבות, מביא רבים לזנוח את הניסיון לסיים אותו בצורה פוליטית. גם העובדה שישראל היא המדינה היחידה בעולם הנתונה באופן מתמיד לאיום מצד גורמים השוללים את עצם קיומה של המדינה מעצימה את תחושת פיקוח הנפש הלאומי של אזרחיה, ואת ההבנה כי אחדות האומה חשובה יותר מהכרעה בשאלת הדת והמדינה. 

רוב אזרחיה של המדינה מבינים כי צריך להיות מעשיים. פער גדול מדי בין תפישות היסוד והאידאולוגיה של קבוצות שונות ובין חוקה שתתקבל בכוח לא יוכל להתקיים זמן רב, והוא עלול לסכן את קיומה של מדינת ישראל. 

אפשר שהמציאות הקיימת תימשך עוד זמן רב. לפיכך, אני מסתכן בהערכה כי תהליך קבלת החוקה במדינת ישראל יתרחש באחת משתי דרכים. האפשרות האחת היא שתתקבל חוקה בלי הסכמה רחבה, אולם למעשה במקרה כזה לא תהיה לה משמעות של ממש, בשל הפער הגדול שבין המציאות ובין הניסוח של החוקה. האפשרות השנייה, הנראית סבירה יותר (ואף נכונה יותר), היא שמדינת ישראל תיוותר בלי חוקה, או למצער ללא פרקים בחוקה שיסדירו את נושאי הדת והמדינה – כלומר, המשך המצב הקיים, תוך ריסון הדדי של שני הצדדים.

מן הצד של תומכי ה"יהודית" יבוא הריסון משני כיוונים. הכיוון האחד הוא ההכרה במגבלות הכוח של הדת, ובהכרה שהתפישות הדמוקרטיות בדבר חירות האדם והאוטונומיה שלו אינן מתירות חקיקה דתית רחבה, ואינן מאפשרות כפייה של עקרונות דתיים בחסות החוק. עובדה זו הולכת ומוטמעת בחברה הדתית, והיא למדה כי על אף החקיקה הקיימת (לדוגמה) בתחום המשפחה – רבים הזוגות החילוניים שאינם מקימים את ביתם בדרך שהחוק מנסה לכפות ומוצאים דרכים עוקפות. הדבר נכון גם ביחס לחוקים אחרים, כגון חוק השבת. 

הכיוון השני שממנו יבוא הריסון הוא פנים-דתי: המחשבה הדתית תאמץ לתוכה הכרה כי קשר הדוק מדי בין המדינה ובין הדת פוגע בדת עצמה, מסיבות שונות: נושאי דברה חופשיים פחות בשל העובדה שבפועל הפסיקה ההלכתית כפופה לבג"ץ ולמוסדות אחרים של המדינה; הדת הנסמכת על החוק ממאיסה את עצמה על הציבור, ודווקא במקומות שאין בהם חקיקה (ליל הסדר, יום הכיפורים, ברית מילה) כוחה של הדת חזק יותר; ובכלל, אין זה ברור כי יש משמעות דתית לקיום מצוות מכוח סמכות המחוקק החילוני, ועל כן אפשר שהדת עצמה לא תהיה מעוניינת בהסדרים הכופים והמחייבים בחסות החוק, אלא בהיקפים מצומצמים מאוד. 

מן הצד של ה"דמוקרטית" יבוא הריסון מתוך הכרה בחשיבות העליונה שמייחסת החברה בישראל לערכיה היהודיים. בית המשפט העליון יושב בתוך עמו, והוא לא יוכל להמשיך באותה מגמה המכפיפה את ה"יהודית" לערכים דמוקרטיים בלבד. את מה שבית המשפט לא יעשה בעצמו עשויה לעשות החקיקה בכנסת, ואנו מוצאים סימנים לכך בתחומים לאומיים אחרים, המלמדים על מגמות אלו לטוב ולרע. בית משפט עליון היודע לרסן את עצמו, בד בבד עם שמירה קפדנית על זכויות האדם וגבולות הקולקטיב, הוא תנאי הכרחי להתקרבות בין הקטבים. 

סיכום

אני מאמין ששלושת מהלכי הריכוך המוצעים לעיל יאפשרו את החיים המשותפים בישראל, ואף יתגלו כמקור של ברכה בדרך המיוחדת, הכמעט בלתי אפשרית, של ניהול מדינה "יהודית דמוקרטית", שבסופו של דבר מבטאת את הייחוד התרבותי של מדינת ישראל. אני מאמין כי אם נוותר על היומרה לפתור את הבעיה באופן מוחלט, ונקבל את האנומליה של "יהודית ודמוקרטית" כאתגר ישראלי ייחודי לנו, אפשר שהמתח הזה ישפיע השפעה מתמדת על שני התחומים המנוגדים, ובסופו של דבר יצאו כולם נשכרים מכך.  

*

הרב יובל שרלו מכהן כראש ישיבת אורות שאול, חבר בארגון רבני "צהר" ובפורום תקנה.

בין "הכל שפיט" ל-D9: זרקור על הרשות השופטת

עצמאית מדי או כלי בידי השלטון; שמרנית או ליברלית; אבירת זכויות האדם או גוף בלתי דמוקרטי – איך באמת נראית הרשות השופטת בישראל ומה מקומה באיזון בין הרשויות?

| נועה כחלון, דפנה נעמני, אסף נתיב |

בכתבה על הרשות המחוקקת דנו בחשיבותה של הפרדת הרשויות, ובחנו לעומק את נקודות התורפה שהופכות את הרשות המחוקקת (הכנסת) לחלשה יחסית. בכתבה הנוכחית נציג את ההתפתחויות ההיסטוריות ואת הסבך החוקי שמציב את הרשות השופטת בעמדתה הנוכחית – החזקה יחסית.

רקע

הרשות השופטת בישראל מורכבת ממערכת בתי המשפט בת שלוש ערכאות: בית המשפט העליון, בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום. כמו כן יש בתי משפט ובתי דין ייעודיים לעניינים ספציפיים – תעבורה, דיני עבודה, דיני משפחה ועוד.

מטרת הרשות השופטת היא להבטיח לתושבי ישראל משפט צדק ולאכוף את חוקי הרשות המחוקקת, בין היתר באמצעות ענישה של מי שמפר את החוקים. סמכויות השפיטה נתונות בידיה מתוקף חוק יסוד: השפיטה. תכלית החוק היא להבטיח את עצמאות השופטים  ואת פומביות הדיון בבתי המשפט, והוא קובע כללים הנוגעים למינוי שופטים ופעילותם ולסמכותו הכפולה של בית המשפט העליון: ערכאה לערעור על פסקי דין של ערכאות קודמות וכן בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ).

מה ההבדל בין בית המשפט העליון לבג''ץ?

בית המשפט העליון ובית הדין הגבוה לצדק הם למעשה אותו גוף, אולם בכל כובע יש למוסד סמכויות שונות. בית המשפט העליון נועד לעסוק בערעורים על פסיקות ערכאה קודמת (בית המשפט המחוזי), ואילו בג"ץ מוסמך לעסוק בעתירות נגד המדינה ונגד גופים ציבוריים אחרים ולדון בכל עניין אשר הוא רואה צורך לתת בו סעד למען הצדק ואשר אינו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר (סמכות שיורית). 

בית המשפט העליון

נוסף לחוק היסוד מוסדרת פעילות הרשות השופטת בחוק בתי המשפט, המשלב כמה חוקים: חוק השופטים, חוק בתי המשפט, חוק שיפוט בתביעות קטנות ופקודת הרשמים (דרגת שיפוט נמוכה). חוק זה עוסק בארבעה נושאים: 

  • השופטים – מי כשיר להתמנות לשופט או שופטת, דרכי מינוי, אופן הכהונה והוראות משמעת
  • בתי המשפט – הוראות המפרטות את סמכויותיהם של כל בתי המשפט
  • רשמים – מי כשיר להתמנות לרשם או רשמת, דרכי מינוי, אופן הכהונה והוראות משמעת
  • הוראות אחרות – הוראות מיוחדות בעניינים שונים: קיום דיון נוסף, משפט חוזר ועוד

היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה: נקודה המפגש בין הרשויות

היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה הם שני מוסדות המקשרים בין הרשות השופטת לרשות המבצעת. אמנם הם חלק מהמערכת המשפטית, אך הם פועלים במסגרת הרשות המבצעת – משרד המשפטים. 

היועץ המשפטי לממשלה עומד בראש המערכת המשפטית של הממשלה. התפקיד מאגד סמכויות מרכזיות: התובע הכללי, הממונה על הפרקליטות והתביעה הפלילית, היועץ המשפטי המייעץ ומכווין את משרדי הממשלה השונים ואחראי על ייצוגה בבתי המשפט (איחוד הסמכויות הזה ייחודי בעולם). 

המהפכה החוקתית: נקודת המפנה ביחסי הרשות השופטת והרשות המכוננת

הכנסת בת ימינו היא גלגול של אספה מכוננת שנועדה לייסד חוקה – אלא שזו טרם התגבשה, ובמקום זאת האצילה על עצמה הכנסת סמכות לחוקק חוקי יסוד מתוקף "פשרת הררי".

עד 1992 התקבלו בכנסת תשעה חוקי יסוד. מרביתם עסקו בעיגון מעמדם של מוסדות מדינה שונים (כגון הצבא ומבקר המדינה) בחוק, ולא בנושאי זכויות אדם – הניצבים לרוב בליבה של חוקת מדינה. לאורך השנים מעמדם של חוקי היסוד לא היה ברור, וודאי לא מעוגן בחוק, ואף נשמעו על כך ביקורות מצד ח"כים כמו מנחם בגין ושמואל תמיר. ב-1975 ניסה שר המשפטים דאז חיים צדוק להסדיר את מעמדם של חוקי היסוד במסגרת חוק יסוד: החקיקה, אולם הניסיון לא הצליח.

באותן שנים בית המשפט העליון לא עסק רבות בביקורת על חוקי היסוד, הן משום שמעמדם לא היה ברור והן מפני שהם לא עסקו בנושאים רלוונטיים לתפקידו – הבטחת משפט צדק. בהיעדר חוקי יסוד בנושא זכויות כונן בית המשפט מעין "מגילת זכויות שיפוטית", ששימשה להגנה על אזרחים ואזרחיות מפני התעמרות שלטונית. למגילה זו לא היה תוקף חוקי והיא גם לא ביקשה לשמש תחליף לחוק, אלא רק אמצעי לפרשנות. אלא שבשל החסר החוקי בתחום זה, בפועל נעשה שימוש מתרחב והולך במגילת הזכויות. 

ב-1992 התקבל בקריאה שנייה ושלישית ברוב של 32 בעד לעומת 21 נגד וח"כ אחד נמנע חוק היסוד הראשון העוסק בזכויות אדם – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – ולאחר מכן כונן גם חוק יסוד: חופש העיסוק. חוקים אלו כללו "פסקת הגבלה", הקובעת את התנאים המפורשים המאפשרים לפגוע בזכויות הקבועות בחוק היסוד (הרחבה בפסקה הבאה). השופט אהרן ברק כתב אז כי תוספת פסקת ההגבלה למעשה משמשת לשופטים ראיה לכך שחוקי היסוד אכן מצויים במעמד גבוה יותר מחוקים רגילים, ועל כן בית המשפט רשאי לבטל חוק רגיל אם הוא סותר את אחד מחוקי היסוד. אפשרות ביטול זו היא העומדת בלב מה שכינה ברק "המהפכה החוקתית".

השופט אהרון ברק

יו"ר הכנסת דאז, דן תיכון סיפר לנו שהוא הזהיר את השופט אהרון ברק "אתם תתחילו להתעסק בכנסת ולבטל חוקים – הכנסת תשיב מלחמה". 

מהי פסקת ההגבלה?

פסקת ההגבלה קובעת את התנאים המפורשים שבהם יכולה הכנסת לחוקק חוקים המפרים את הזכויות הנתונות בחוק היסוד. את הפסקה יצר השופט ברק כפרשנות לסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לשון הסעיף: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".

מתוך לשון החוק קבע בית המשפט העליון את התנאים שצריכים להתקיים כדי שהפגיעה בזכויות תהיה חוקית (כל התנאים צריכים להתקיים יחד): 

  • הפגיעה צריכה להיעשות בחוק או על-פי חוק
  • הפגיעה צריכה להלום את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטיה
  • על הפגיעה להיות לשם תכלית ראויה
  • על הפגיעה להיות מידתית. לשם קביעת המידתיות קבע בית המשפט העליון שלושה מבחני מידתיות: מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה – כלומר, האם הפגיעה בזכויות צומצמה לרמה המינימלית האפשרית; מבחן התועלת שתיגרם מההפרה אל מול הנזק שייגרם ממנה; ומבחן שיקבע אם האמצעי (הפגיעה בזכויות) אכן נחוץ לשם השגת המטרה.

המשמעות המעשית של פסקת ההגבלה היא שאם הכנסת תחוקק חוק הסותר הוראה מחוקי היסוד, אך החוק החדש עומד בארבעת תנאי פסקת ההגבלה ובאחד ממבחני המידתיות – בית המשפט העליון לא יפסול את החוק. דוגמה מובהקת לכך היא דרישה לרישיון לשם עיסוק במקצועות שונים, כמו מקצועות טיפוליים ועריכת דין, שאומנם פוגעת בחופש העיסוק אולם יש לה תכלית ראויה ברורה של הגנה על שלום הציבור. פסקת ההגבלה שקבע ברק הייתה מקובלת על מרבית השופטים בהרכב בתיק המזרחי, אולם הנשיא בדימוס שמגר התנגד למבחן המידתיות, שלדבריו הותיר סמכות לפרשנות נרחבת מדי בידי בית המשפט. טענות אלו נשמעות רבות מאז ועד היום, בין היתר מפי החוקר פרופ' אברהם דיסקין. לטענתו של דיסקין (ושל מתנגדים אחרים), "מידתיות" היא הגדרה סובייקטיבית ואין ביכולתו של בית המשפט העליון לקבוע מהי מידתיות ראויה.

פרופ' אברהם דיסקין

פסק דין המזרחי

הביטוי הראשון לביקורת שיפוטית על חוק הסותר במהותו את חוקי היסוד היה בפסק הדין בנק המזרחי נגד מגדל (הידוע בקיצור כפסק דין המזרחי), שניתן ב-1995. במשפט זה נדרש בג"ץ לראשונה לשאלה אם בסמכותו לפסול חוק הפוגע באחת מהזכויות המעוגנות בחוקי היסוד החדשים שכוננו ב-1992.

במשפט ערער בנק המזרחי על תקפותו של "חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי" (חוק גל), מפני שלטענתו החוק מנע מהבנק לקבל את מלוא הסכום שהחקלאים חייבים לו – בכך פוגע בזכותו לקניין, שעוגנה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מעט לפני הגשת התביעה. 

השופטים בתיק פסקו נגד הבנק, וקבעו כי החוק עומד בתנאי פסקת ההגבלה – משמע, הוא אינו סותר את חוק היסוד – ולכן לא פסלו אותו. עם זאת, בדיון עקרוני ארוך שהופיע בפסק הדין סברו כל שופטי ההרכב כי בסמכותו של בית המשפט לערוך ביקורת שיפוטית, קרי: לבטל חוקים העומדים בסתירה לחוקי היסוד. הקביעות בדיון זה יצרו תקדים לפסיקות הבאות שבהן פסל בית המשפט העליון חוקים שסתרו את חוקי היסוד.

פסק דין המזרחי נחשב לנקודת ציון מכוננת בתולדות הרשות השופטת בכלל, והיחסים בינה ובין הרשות המחוקקת בפרט. המעמד המיוחד שניתן לחוקי היסוד, שכאמור היה מקובל על כל שופטי ההרכב, נבע מהכרה בכך שחוקי היסוד עתידים להתגבש לכדי חוקה מחייבת – ומכאן הרשות לפסול חוקים שיסתרו אותם. 

כמו כן, במסגרת פסק הדין רוב השופטים בהרכב הכירו בסמכותה של הכנסת הן כרשות מחוקקת הן כמכוננת חוקה. אולם השופט חשין התנגד לכך וטען כי את החוקה צריך לכונן העם במשאל עם או בצורה אחרת החורגת מצורת קבלת חוק רגיל. הוא התנגד להעניק את הסמכות לכונן חוקה לכנסת מתוקף פסיקת בית המשפט, וסבר כי אם תינתן לה סמכות כזו, הציבור הוא שצריך להחליט על כך.

השנים שאחרי: קולות נגד המהפכה החוקתית

כאמור, המהפכה החוקתית הקנתה לבית המשפט העליון כלים חוקיים חדשים להגן על זכויות אדם ואזרח בישראל, לעומת הסתמכות על מסורת שיפוטית שלא עוגנה בחוק לפני כן. 

אולם מימיה הראשונים של המהפכה ועד היום היא צברה לה מתנגדים רבים, ובהם אושיות רמות דרג במערכת המשפט כמו השופטת רות גביזון ושרי המשפטים לשעבר דניאל פרידמן וחיים רמון. מתנגדי המהפכה טוענים כי היא הגדילה את כוחם של בתי המשפט בצורה מופרזת שהובילה לפגיעה בדמוקרטיה. מדוע? כי הציבור (באמצעות נבחריו בכנסת) לא העניק לבית המשפט את הסמכות לבטל חוקים, והוא נטל אותה לעצמו על בסיס פרשנות לסעיף בחוק ללא דיון בכנסת או דיון ציבורי. פרידמן טען כי בית המשפט שואף להתפשט ולהגדיל את כוחו על חשבון הרשויות האחרות, ולשיטתו יש למנוע זאת בשם הדמוקרטיה. 

דניאל פרידמן וחיים רמון

השפעת המהפכה על האיזונים בין הרשויות

המהפכה החוקתית, שהתחילה – או לכל הפחות הרחיבה – את גישת האקטיביזם השיפוטי (ראו הסעיף הבא), שינתה את מפת חלוקת הסמכויות, וחלק מחברי הכנסת טענו שבעקבות גישתו האקטיבית של בג"ץ וההסמכה של עצמו לבטל חוקים, הופר האיזון בין רשויות השלטון. היו אף מי שטענו כי המהפכה החוקתית היא בגדר הפיכה שלטונית, המסכנת את יסודותיה המקודשים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית (ראובן ריבלין בתפקידו כיו"ר הכנסת).

השופט אהרן ברק טען בתגובה שהמהפכה תביא להכרה בתפקידו החוקתי של בית המשפט כשומר החוקה, כמאזן בין ערכים חוקתיים וכמפקח על חוקיות פעולותיהן של רשויות השלטון. לדבריו, הכרה זו תגרום להעלאת מעמדן של זכויות האדם ולקירוב לבבות.

אקטיביזם או ריסון: הוויכוח על דמות מערכת המשפט 

הוויכוחים רבי השנים בדבר המהפכה החוקתית הם למעשה ביטוי לשתי תפיסות עולם מנוגדת בעניין תפקידה של מערכת המשפט. 

לפי גישת האקטיביזם השיפוטי, לבית המשפט יש תפקידים נוספים מעבר להכרעת סכסוכים המובאים בפניו – ובהם פיקוח על רשויות השלטון ומתן פרשנות לחוקים במקרים ספציפיים המובאים בפני בית המשפט. האקטיביזם מתבטא בהפעלת ביקורת שיפוטית ולעיתים בפסילת חוקים הסותרים חוקי היסוד (או את החוקה, במדינות שהיא קיימת בהן). כאמור, מייצגה המובהק ביותר של הגישה הזאת בישראל הוא השופט אהרן ברק, שאף מיוחסת לו האמירה "הכל שפיט". 

כאבי הגישה בישראל, ברק מייצג השקפה של דמוקרטיה מהותית, שבה החוקים כפופים לזכויות הפרט והמיעוט, ולא ניתן לפגוע בזכויות אלו אלא באופן מידתי. התומכים בגישה זו טוענים שהאקטיביזם השיפוטי מונע מהממשלה ומהכנסת לפגוע בזכויות הפרט ומבטא את ערכי החברה ואת תפיסות היסוד הרווחות בה. הגישה האקטיביסטית מסייעת לערוב להגנה על זכויות הפרט ולהבטחת ממשל תקין. 

לדוגמה, במשפט אייזנברג נ' שר השיכון פסל בג"ץ את המינוי הממשלתי של יוסי גינוסר, איש שב"כ לשעבר שמסר פעמיים עדות שקר בשערוריות שהיה מעורב בהן, לתפקיד מנכ"ל משרד השיכון. לטענת תומכי הגישה האקטיביסטית, הגבלת  סמכויותיו של בית המשפט עלולה להפחית את יכולתו לבקר את פעילותן של הרשויות האחרות, ובסופו של דבר לפגוע במנהל התקין – ובאזרח הקטן.

הגישה המנוגדת לאקטיביזם היא ריסון שיפוטי (או שמרנות שיפוטית), הגורסת כי על בית המשפט לנהוג בריסון בעת הפעלת סמכויותיו. העיקרון העומד בבסיס הגישה הוא שקיימים סדר ואיזון בין הרשויות, וכל שינוי עלול לערער אותם ולפגוע בעיקרון הפרדת הרשויות. המצדדים בגישה זו סבורים כי תפקידם של השופט או השופטת מצומצם – הם נדרשים לפסוק לאור החוקים הקיימים ולא לתת להם פרשנות מרחיבה. שופטים שמרנים עשויים להציע פרשנות במקרים של השלמת החסר בחוק, אולם לא ינסו להתאים את הפרשנות לחוקה או לחוקי היסוד. 

על פי הגישה השמרנית, על בית המשפט להימנע מביקורת שיפוטית ומביטול חוקים אלא אם הם בלתי חוקתיים בצורה חריגה. נוסף על עקרון הפרדת הרשויות, המצדדים בריסון מזכירים כי השופטים לא נבחרו בבחירות ציבוריות, ולכן אין זה ראוי שהם יעסקו בעניינים חברתיים-פוליטיים.

דוגמה לפסק דין שמרני היא ההכרעה במשפט רמי מור נ' מדינת ישראל. מור ביקש לחשוף את פרטיו של גולש או גולשת שכתבו נגדו ביקורות שקריות בפורום בנושא בעיות עור, ובכך עברו עבירה על חוק לשון הרע לשם פגיעה בשמו הטוב ובמקצועו כמטפל אלטרנטיבי. השופטים אליעזר ריבלין ואדמונד לוי – נגד דעת מיעוט של השופט אליקים רובינשטיין – קבעו כי לא ניתן לחייב את ספקית האינטרנט למסור את פרטיהם של הגולשים שפרסמו תגובות משמיצות על מור, מפני שאין בחוק התייחסות ספציפית לאיסור לשון הרע בכסות אנונימית ברשת. 

דעת הרוב. השופטים אליעזר ריבלין (מימין) ואדמונד לוי (משמאל)

בפסק הדין נכתב: "ביהמ"ש סבור כי לא קיימת כיום מסגרת דיונית הולמת למתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי, ואין 'להמציא' מסגרת כזו ב'חקיקה שיפוטית'".  כלומר, במקום לבצע השלמה שיפוטית בחוק ולהסיק מחוק לשון הרע למרחב האינטרנטי, כמו שסביר ששופטים אקטיביסטים היו עושים, קבע ההרכב כי יש להשאיר את ההכרעה בידי המחוקק. 

בעקבות פסק הדין חוקקה הכנסת כשנה לאחר מכן את "חוק הטוקבקים", המאפשר לספקיות האינטרנט לחשוף פרטי גולשים  במקרים שבהם הייתה למבקשי הפרטים עילה לתביעה לו זהותם של הכותב או הכותבת הייתה ידועה.

השופט אליקים רובינשטיין

מהי זכות העמידה?

זכות העמידה היא הזכות להגיש תביעה לבית המשפט. בעניינים פרטיים כל אדם שנפגע יכול לתבוע את אלו  שפגעו בו בערכאה המתאימה, אך בעניינים ציבוריים המצב מעט שונה.

עד שנות ה-80 כדי לפנות לבג"ץ היה על התובעים להיות אלו שנפגעו באופן ישיר מפעולת המדינה. לדוגמה, בפרשת פרנש היל הוטל קורפוריישן נ' הוועדה המקומית גרס העותר (שטען כי הוא נציג הסטודנטים בעיר) כי בניית מלון בירושלים תהרוס את הנוף בשל קרבתו לעיר העתיקה, אולם השופטים דחו את העתירה מפני שלעותר לא הייתה זכות עמידה. בפסק הדין כתבו השופטים כי "כאשר אזרח קובל על מעשה של רשות מינהלית, הרי לפני פנייתו לבית משפט חייב הוא למצות את דרכי הסעד האחרים הפתוחים לפניו לפי הדין. הטעם השגור המובא להצדקת ההגבלות בעניין זכות העמידה הוא – החשש בפני הצפת בית המשפט על ידי עתירות של טרדנים".

עם זאת, בכמה פסיקות שונות שניתנו לאורך השנים אפשר בג"ץ להרחיב את זכות העמידה (לדוגמה בתיק האגודה לזכויות האזרח נ' ועדת הבחירות ה-13) והשופטים אפשרו גם לעותרים שלא נפגעו באופן ישיר לתבוע. עקב כך, כיום כל אדם הרואה עצמו נפגע מפעילות כזו או אחרת של המדינה או גוף ציבורי אחר יכול לפנות לבג"ץ.

הרחבת זכות העמידה היא פעולה מתבקשת של אקטיביזם שיפוטי, בפרט של מי שמאמין – כאמירתו של ברק – כי "הכל שפיט". אלא שהעובדה שאפשר לעתור לבג"ץ נגד כל פעולה מִנהלית הופכת את המערכת לאיטית ומתגוננת; בשל שטף העתירות המוגשות לבג”ץ – חלקן ענייניות וחשובות וחלקן עתירות סרק – שופטי בית המשפט העליון כורעים תחת העומס. השופט מזוז התייחס לכך באומרו "אין אנו צריכים להתעלם מהמציאות בה אנו פועלים, ועלינו למקד את המאבק בסוגיות ליבה אמיתיות של הגנה על זכויות אדם וערכים דמוקרטיים, ולא להיגרר אחר מאבקים בנושאים אזוטריים. לא כל נושא מצדיק מאבק חזיתי מול המערכת הפוליטית".

שרת המשפטים הקודמת איילת שקד, מהצד השמרני של המפה הפוליטית, דגלה גם היא בצמצום זכות העמידה. "לא הכול שפיט ולא מלאה הארץ משפט. יש עניינים ביטחוניים וכלכליים שהמקום שהם צריכים להיות מוכרעים זה לא בבית המשפט, אלא בכנסת ובממשלה" אמרה בראיון לכתב העת של לשכת עורכי הדין ב-2017.

שקד, ריבלין ונאור

העתירה נגד ההופעה בהפרדה מגדרית שהתרחשה לאחרונה בעפולה יכולה לשמש דוגמה למשמעות הרחבת זכות העתירה. למי שהספיקו לשכוח, עיריית עפולה החליטה לקיים אירוע לקהל החרדי בהפרדה בין נשים לגברים ושדולת הנשים עתרה נגד קיום האירוע בהפרדה, מפני שהוא פוגע בזכות לשוויון. לפני הרחבת זכות העמידה, רק תושבות עפולה היו יכולות לעתור לבית המשפט, אף על פי שברור שיש בתיק הזה עניין עקרוני (בין שמסכימים להפרדה ובין שמתנגדים לה).

נראה כי המגמה כיום היא לשוב ולצמצם את זכות העמידה בפני בג"ץ, אולם כמו בסוגיות אחרות במערכת – גם במקרה זה העמדות בעניין מוכתבות בראש ובראשונה בידי השיוך הפוליטי של כל אחד ואחת.

יחסי שרת המשפטים ונשיא העליון

אין נוהל קבוע המחייב את שרי המשפטים ונשיאות העליון להיפגש בפורמט מוסדר. עם זאת, השרה לשעבר איילת שקד נהגה להיפגש עם נשיאת העליון חיות פעם בשבועיים, לרוב בארבע עיניים, בבית המשפט העליון לאורך תקופת כהונתה. 

השיחות עסקו בנושאים כלליים:

  • רפורמות ונושאים מנהליים – היכן ידונו בעתירות ביו"ש, האם לפתוח בית משפט להגבלים עסקיים והיכן, האם ניתן לצלם עצורים בבתי משפט ועוד. 
  • מינויים – תיאום לקראת הוועדה למינוי שופטים, קידום של גורמים בתוך המערכת והכנסת אנשים נוספים לתוך מערכת המשפט.
  • עניינים אסטרטגיים – חקיקה שנויה במחלוקת (כמו פסקת ההתגברות) ונושאים מהותיים נוספים.

נשיאי בית המשפט העליון לדורותיהם עם הנשיא ריבלין ושרת המשפטים לשעבר איילת שקד

פסילת חוקים: מה המצב בפועל?

בוודאי הבנת עד כה שהמהפכה החוקתית ומידת האקטיביזם או הריסון השיפוטי הם מקור בלתי נדלה להתנצחויות פוליטיות. עם זאת, שווה להזכיר שבפועל בג"ץ פסל עד כה רק כ-18 חוקים שחוקקה הכנסת בכל שנותיו – היקף נמוך למדי ביחס לעולם. יש הרואים בכך הוכחה ניצחת לכך שבג"ץ אינו אקטיביסט יתר על המידה ושומר על בכורתה של הכנסת בכל האמור להחלטות חוקיות. 

עם זאת, יש לזכור שבכדי לעשות השוואה הוגנת צריך לבחון גם את מספר ההחלטות שבג"ץ פסק בניגוד לעמדת המדינה – דוגמת בג"ץ אליס מילר (בלא קשר סביב הפסיקה, אלא לעצם הפסיקה). בנוסף, ישנה טענה כי הידיעה שבג"ץ ידון בחוק לאחר שיעבור, מהווה "אפקט מצנן" לחברי הכנסת על ידי כך שהם מגבילים את עצמם למה שהם תופסים כפרשנות הסבירה של בג"ץ.

אחרים, שמרנים יותר, סבורים כי ההשוואה אינה תקפה וכי אם מביאים בחשבון גם פסילה של הצעות חוק ואת התגברות המגמה של פסילת חוקים מאז תחילת העשור הנוכחית, לצד פסיקות משמעותיות (דוגמת התרת כניסת נשים לקורס טיס) התמונה משתנה. עוד נטען שבשל הכוח המוגבר של בג"ץ, השרים וחברי הכנסת מביאים בחשבון את מה שהם מניחים כדעתו של בג"ץ כבר בתהליך החקיקה ובפעולות הממשלה, לכן ההשפעה אינה נמדדת רק במספר החוקים שנפסלו בפועל אלא בשאלה (שאין לה תשובה מדויקת) כמה  חוקים נעצרו בטרם הוגשו וכמה חוקים הושפעו מהמחשבה על תגובת בג"ץ אליהם.

סיכום: על כף המאזניים

אין חולק על כך שלאורך השנים התרבו סמכויותיה של הרשות השופטת, לעיתים על חשבון כוחה של הרשות המחוקקת. 

מצב זה נובע, בין היתר, מכך שלישראל אין חוקה לצד העובדה שרמת הפיקוח של הכנסת על הממשלה עלובה במיוחד, שלעיתים מציבה את בג"ץ בעמדת שומר הסף (שלא לומר הגננת). לעיתים קרובות, במקום שהכנסת תכריע בחקיקה נותנים לדברים להתגלגל לפתח בג"ץ ושיכריע בעצמו. 

כפי שציין השופט בדימוס אשר גרוניס (שנחשב לגורם שמרני יחסית) בפסק דין שניתן ב-2012 "במקרה הנוכחי נאלץ בית המשפט להתערב בחקיקה ראשית, שעה שהן הרשות המחוקקת והן הרשות המבצעת מכירות בפגמים שבחוק. עם זאת, אותן רשויות אינן מביאות בעצמן לתיקון הפגמים שבחקיקה אלא מפנות הן, למעשה, את התפוח הלוהט למגרשה של הרשות השופטת […] אילו פעלו הרשויות האחרות ואילו תיקנו את הטעון תיקון, לא היה בית משפט זה מתערב בחקיקה של הכנסת".

השופט אשר גרוניס

עם זאת, כפי שמציינים מתנגדי האקטיביזם השיפוטי, הרחבת הסמכויות של הרשות השופטת, ובפרט האפשרות לפסול חוקים של הכנסת הסותרים הוראה המעוגנת בחוקי היסוד, לא ניתנו לה בחקיקה מוסדרת ולא נערך דיון ציבורי ושיטתי על גבולות הגזרה, על מגבלות הכוח שניתן לרשות ועל הממשקים בין הרשויות השונות. 

בין שמסכימים להרחבת הסמכויות של הרשות השופטת ובין שמתנגדים לה, ברור כי ראוי לדון בסוגיה לעומק. לא מאוחר מדי לקבוע בחוק ובאופן דמוקרטי את מעמדם של חוקי היסוד ואת מעמדו של בית המשפט בעניין החוקה המתהווה. לצערנו, השיח הציבורי בנושא לא אחת פופוליסטי ושטחי, ואנחנו ב"שקוף" מקווים להוביל לשיח אינטליגנטי ומנומק בתחום. כמה חברי כנסת יוכלו לאשרר חוק שנפסל? זו עדיין שאלה פתוחה – ונשמח לשמוע את דעתכם ודעתכן. 

הדמוקרטיה בישראל

פרויקט מיוחד: יורדים לשורשים – מפרקים את הדמוקרטיה הישראלית

ראיון עם ד"ר עופר קניג מהמכון הישראלי לדמוקרטיה

"חייבים לצאת להצביע. גם אם זה למפלגה הכי פחות גרועה" – ד"ר עופר קניג מהמכון הישראלי לדמוקרטיה הוא מומחה לפוליטיקה השוואתית ומרצה בכיר במכללה האקדמית אשקלון. ד"ר קניג הגיע אלינו לראיון לייב לכבוד הבחירות הקרובות. שוחחנו על בחירות בישראל ובעולם ("תקופת הכהונה הממוצעת של הכנסת היא מהנמוכות בעולם"), אחוז החסימה, זיופים והצבעות דיגיטליות, לאיזה אזרחים ישראלים בחו"ל כדאי לאפשר להצביע, וגם – למה בישראל צריך לחכות כל כך הרבה זמן בין פיזור הכנסת לבחירות?

ד"ר עופר קניג.

|תומר אביטל ומאיה קרול|

  • לצפיה בראיון המלא לחצו כאן (34 דקות), או הקשיבו לגרסת הפודקאסט כאן

קטעים נבחרים מהראיון: 

לפי מאמר של קניג, שיעור הקולות המבוזבזים (הקולות שניתנו לרשימות שלא עברו את אחוז החסימה) בבחירות 2015 עמד על 4.5% מהקולות הכשרים (כל הקולות שאינם פסולים) – פחות מאשר בבחירות של 2013, 1999, 2006 ו־1992. משמעות הדבר – אחוז החסימה הגבוה הנוכחי לא בהכרח מביא לריבוי קולות מבוזבזים.

אחוז החסימה הנוכחי (3.25%) נכון בעיניך?

"מצד אחד, כדי להביא למערכת פוליטית יציבה, שלא יהיו בה 18 מפלגות, צריך אחוז חסימה יותר גבוה. מצד שני, אנחנו לא רוצים שחצי מיליון קולות ילכו לפח בגלל מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה.אני חושב שאחוז החסימה הנוכחי הוא ברמה סבירה, ונראה כי בבחירות האלה הוא פועל יפה. המפלגות למדו לקח מהבחירות הקודמות".

מאז שאחוז החסימה עלה, יש יותר קולות מבוזבזים או פחות?

"זה סוג של משחק. חושבים שאם אחוז החסימה גבוה אז זה בהכרח מביא למצב שבו יותר קולות ילכו לפח, אבל זה לא מדויק. מצד אחד אחוז חסימה גבוה עלול להביא לסיכון שאתה מצביע למפלגה שכמעט לא תעבור אותו, כמו שקרה לבנט או לפייגלין או אורלי לוי. מצד שני, אחוז החסימה דוחף את השחקנים הפוליטיים להתנהג אחרת. בבחירות האלה למשל, הכל עניין של חיבורים – העבודה-גשר, כולנו והליכוד, המחנה הדמוקרטי וימינה שהן אוסף של שלוש מפלגות. במכון לדמוקרטיה אנחנו בעד חיבורים. אם יהיו לנו מערכות בחירות של 5-7 מפלגות זה יהיה מספיק כדי לשקף את המורכבות של החברה הישראלית. כמו שאני רואה את זה עכשיו – אחרי שפייגלין פרש ובהנחה שהעבודה-גשר והמחנה הדמוקרטי יעברו את אחוז החסימה, אחוז הקולות המבוזבזים יהיה מאוד נמוך".

האם הזיופים בבחירות האחרונות צריכים להדאיג את הציבור? 

"אני לא חושב שהזיופים בבחירות הם בכזה סדר גודל שמשנה את התוצאות. מדינת ישראל היא כבר מדינה גדולה, כך שגם אם התגלו אי סדרים ב30-40 קלפיות זה לא יחרוץ את גורל הבחירות. מה שיותר מדאיג אותי זה שהזיוף בקלפיות מקרין על רמת האמון של האזרח כלפי המערכת הפוליטית. גם ככה אחוז ההצבעה יחסית נמוך ורמת העניין בפוליטיקה לא בשמיים. אם נוסף על זה האזרח יחשוב: 'אני לא רוצה ללכת להצביע כי אני לא בטוח שהקול שלי בסופו של דבר יספר', זה עלול להיות הרסני כלפי הבחירות וכלפי הדמוקרטיה".

מדוע הצבעות דיגיטליות אינן פופולריות בעולם?

"יש פתרונות טכנולוגים לבחירות (באירלנד ניסו לקיים בחירות דיגיטליות, אך חזרו חזרה להצבעה בפתקים. האזינו לפודקאסט בנושא), אבל רוב המדינות לא משתמשות בהן עדיין וכנראה שיש סיבה טובה. תאר לך שגם מערכת הספירה וגם מערכת ההצבעה יהיו אלקטרוניות, וינסו לתקוף את המערכות הללו האקרים מרוסיה, למשל. בספירה ידנית עם פתקים אתה תמיד יכול לחזור אחורה ולבדוק שוב את התוצאות במידת הצורך. בנוסף לזה, אני שמרן. אני בדעה שיום בחירות הוא 'חגיגה לדמוקרטיה': כולם באים לקלפיות, תולים שלטים ברחובות, ואחת לארבע שנים ניתן ממש 'לראות' את הדמוקרטיה. יש לזה ערך מוסף".

מה דעתך על פריימריז פתוחים, בהם אדם מגיע לקלפי ומצביע לא רק למפלגה, אלא גם לחברים בה?

"אני חושב שזה רעיון טוב, שיכול לחזק את העניין של הציבור בפוליטיקה, להגביר אחוז הצבעה וגם להכריח את הפוליטיקאים להיות יותר קשובים לאזרחים. הוא גם מאוד מקובל בדמוקרטיות מערביות. לדוגמה, מירי רגב נבחרה במקום ה-6 בליכוד בפריימריז. בשיטה הנוכחית, היא יכולה להיות שקטה שמקומה בכנסת מובטח. במידה ורגב הייתה יודעת שהיא יכולה לרדת או לעלות במיקום, שחברי הליכוד יכולים להעניש או לתגמל אותה בהתאם לעבודה שהיא עושה – רמת המעורבות שלה ושל כל שאר הפוליטיקאים הייתה עולה".

שיטה כזו לא עלולה להפוך את הפוליטיקאים לפופוליסטים יותר?

"בעיניי לא בהכרח. כשאתה פונה למיליון בוחרים ולא רק לחברי מרכז המפלגה, הגישה הממלכתית והמתונה היא זו שהייתה מובילה, מפני שצריך לרצות יותר אנשים".

המכון לדמוקרטיה מנסה לקדם מתן הצבעה לאזרחי ישראל בחו"ל. מדוע?

"היום החוק מאפשר אך ורק לשליחים רשמיים של ישראל להצביע מחו"ל. לאחר מחקר שלי בנושא, פרסמנו במכון הצעה לסדר שבאה לתקן את המצב הזה: הצענו לתת זכות הצבעה מחו"ל באופן חד פעמי לאזרח ישראלי שעזב את ישראל לפני פחות משלוש שנים. יש הרבה אזרחים ישראלים שחיים בחו"ל שנים ארוכות שלא היינו רוצים לתת להם להשפיע על הבחירות, אבל צריך לזכור שיש מי שעבר לחו"ל ומרכז החיים שלו עדיין בישראל, כמו סטודנטים למשל. להם היינו רוצים לאפשר להם להצביע פה". "בשלושת ההסכמים הקואליציונים האחרונים נכנס סעיף שהיה אמור להסדיר את הצבעת הישראלים בבחירות מחו"ל, אך בכל פעם זה לא התקדם". 

מהבחירות הקודמות ועד עכשיו המערכת הפוליטית מושבתת. המצב הזה סביר בעיניך?

"הכנסת התפזרה בדצמבר, ועד עכשיו המערכת הפוליטית ב'הולד'. גם אם נניח שלא היו בחירות חוזרות והממשלה הייתה קמה באמצע יוני – חצי שנה של חוסר פעילות זו גם תקופת זמן מאוד ארוכה. לכן אני חושב שאפשר לקצר את הזמן בין פיזור הכנסת לבין יום הבחירות. למה צריך קמפיין של שלושה חודשים וחצי? יש מדינות שמחליטות לקיים בחירות תוך חודש.
אם הפוליטיקאים היו יודעים שיש להם שלושה שבועות 'לסגור דיל' ולא חודש וחצי-חודשיים, אז הכל היה מסתיים בתוך חודש והממשלה הייתה מתחילה לפעול חודש אחרי הבחירות. למה החוק מאפשר כמעט חודשיים להקים ממשלה?"

כיצד משפיעות בחירות חוזרות על הדמוקרטיה הישראלית? 

"בממוצע בישראל הכנסת מכהנת 2.9 שנים, אך בעקבות הבחירות החוזרות הממוצע ירד ל-2.6 שנים. המצב הזה מביא אותנו למקום מאוד נמוך בעולם הדמוקרטי. זה משקף מערכת לא יציבה ומשילות פגומה". לדבריו, רק ביוון המצב חמור יותר.

מהבחירות הקודמות ועד עכשיו המערכת הפוליטית מושבתת. המצב הזה סביר בעיניך?

"הכנסת התפזרה בדצמבר, ועד עכשיו המערכת הפוליטית ב'הולד'. גם אם נניח שלא היו בחירות חוזרות והממשלה הייתה קמה באמצע יוני – חצי שנה של חוסר פעילות זו גם תקופת זמן מאוד ארוכה. לכן אני חושב שאפשר לקצר את הזמן בין פיזור הכנסת לבין יום הבחירות. למה צריך קמפיין של שלושה חודשים וחצי? יש מדינות שמחליטות לקיים בחירות תוך חודש.
אם הפוליטיקאים היו יודעים שיש להם שלושה שבועות 'לסגור דיל' ולא חודש וחצי-חודשיים, אז הכל היה מסתיים בתוך חודש והממשלה הייתה מתחילה לפעול חודש אחרי הבחירות. למה החוק מאפשר כמעט חודשיים להקים ממשלה?"

מה עמדתך בנוגע לפגרות הארוכות בכנסת?

"המצב בישראל לא חריג ביחס לעולם. רוב הפרלמנטים לא פועלים במשך כל ימות השבוע ברוב המדינות וגם להם יש להם פגרות ארוכות. צריך לזכור שלפוליטיקאי תפקידים נוספים מלבד הפרלמנט, הוא גם איש שטח וחלק ממפלגה. אני מסתייג מהפופוליזם שאומר 'חברי הכנסת עצלנים, איזה חופשות ארוכות יש להם'".
עם זאת, קניג הסכים שכל עוד מרבית יומני הח"כים אינם שקופים – יש הצדקה בביקורת על הפגרה, משום שלא ניתן לדעת האם הם באמת עובדים במהלכה.

רוצים לדעת מה חברי הכנסת שלנו עושים בזמן הפגרה? בואו לקרוא כאן.

אתה עורך מעקב אחרי תקופת הכהונה של נתניהו. מה הממצאים?

"נתניהו מכהן כ-13 שנה במצטבר, והוא הוותיק ביותר מראשי הממשלה במדינת ישראל. אם מסתכלים על המועדון האקסקלוסיבי של הOECD, של המנהיגים הדמוקרטיים המכהנים, הוא נמצא במקום 3 אחרי אנגלה מרקל וארדואן. בהשוואה לכלל המנהיגים הדמוקרטיים בעולם, נתניהו הוא מספר 16 בתקופת הכהונה הארוכה ביותר".  

*גרף השוואת תקופות כהונה מתוך אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה:

גרף השוואת תקופות כהונה. מתוך האתר של ד"ר עופר קניג.

 

תרצה לומר משהו לעידוד ההצבעה בבחירות הקרובות?

"אני יודע שזה קשה. חלק מהאזרחים כבר מצביעים בפעם הרביעית השנה, אם היה סבב שני בבחירות המקומיות שלהם. זה עלול לגרום לתופעה שנקראת "תשישות בוחרים". במדינות כמו שוויץ בהן יש משאלי עם כל הזמן, התופעה הזו מובילה לאחוזי הצבעה של 50%. בנוסף, במובן מסוים יש תחושת חמיצות – כבר שום דבר לא ממש חדש בבחירות האלו.
למרות שזה קשה, בסופו של דבר אני קורא לכם – לכו להצביע! אם קשה לכם לבחור מפלגה, הצביעו למפלגה הכי פחות גרועה בעיניכם". 

*

ד"ר עופר קניג עורך מחקרים מרתקים המתפרסמים באופן קבוע באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה.
יש לכם רעיון לעוד אורח שיגיע להתראיין אצלנו בלייב? כתבו לנו!

 

הדמוקרטיה המפלגתית בצניחה – והציבור משלם את המחיר

בישראל יש רק ארבע מפלגות דמוקרטיות – ובשלוש מהן הדמוקרטיה בנסיגה מתמדת. התופעה המדאיגה מעבירה את הכוח וההשפעה מהציבור לקבוצות כוח, בעלי אינטרסים צרים ומנהיגי מפלגות יחידנים

המשך קריאה…