פוסטים

כך חיסל ארדואן את הדמוקרטיה הטורקית

משנת 2003 יושב רג'פ טאיפ ארדואן על כס השלטון הטורקי, פעם כראש ממשלה וכיום כנשיא. ב-17 השנים האחרונות ארדואן הצליח להכפיף לשליטתו את מערכת המשפט, התקשורת ולהחליש את הצבא, לו היה תפקיד חשוב ביציבות טורקיה החילונית. כך ארדואן הצליח לחסל את הדמוקרטיה הליברלית הטורקית, אך לטורקים חובבי הדמוקרטיה יש עוד שביב של תקווה

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| יואב איילון |

טורקיה הדמוקרטית נוסדה ב-1923, עם נפילת האימפריה העות'מאנית. השליט הראשון והנערץ במדינה, מוסטפא כאמל אתאטורק, הנהיג במדינה מראשיתה מסורת חזקה של פתיחות וחילוניות, בניגוד למדינות רבות שרוב תושביהן מוסלמים. כמעט מאה שנים לאחר מכן, יצאנו לבדוק מה שרד מהמסורת הטורקית המפוארת ומה הלך לאיבוד? 

את אופייה הנוכחי של טורקיה, לטוב ולרע, קובע יותר מכל אדם אחד: רג'פ טאיפ ארדואן, המכהן כנשיא וראש ממשלה בטורקיה ב-17 השנים האחרונות. ארדואן ידוע בעולם כשליט חזק ובעל השפעה רבה, אך גם ככזה שאינו מהסס להשתמש בכוח ולדכא את מתנגדיו. בכתבה נבחן לעומק את מאפייני השלטון של ארדואן, ובעיקר את השפעתו על הדמוקרטיה הטורקית. 

רג'פ טאיפ ארדואן

המנגנון השלטוני בטורקיה – איך זה עובד?

מאז היווסדה הוגדר נשיא טורקיה כאדם העומד בראש המדינה. עד שנת 2007 חברי הפרלמנט הם שבחרו את הנשיא (לכהונה בת שבע שנים). בשנת 2007 העביר ארדואן, ראש הממשלה דאז והנשיא כיום, תיקון לחוקה שבו נקבע כי נשיא המדינה ייבחר בבחירות ישירות. 

בשנת 2017 חל שינוי חשוב נוסף: שיטת השלטון הוחלפה למשטר נשיאותי, לאחר משאל עם שנכנס לתוקף עם הבחירות לנשיאות ב-2018. למרות השינוי, את ענייני המדינה מנהלת הממשלה, הזקוקה לתמיכה של רוב חברי הפרלמנט. חברי הפרלמנט (550 במספר) נבחרים אחת לחמש שנים. אחוז החסימה לכניסת מפלגה לפרלמנט עומד על 10 אחוזים, ולכן מספר המפלגות בפרלמנט כיום עומד על שלוש בלבד. 

בעבר ראש הממשלה היה יו"ר המפלגה שניצחה בבחירות, אולם בעקבות משאל העם שהוזכר לעיל תפקיד ראש הממשלה למעשה בוטל ומוזג עם תפקידו של הנשיא. כמו כן, השינוי הביא לכך שחשיבותו של הפרלמנט פחתה מאוד, והנשיא אחראי כיום  למינוי שרי הממשלה.

הפרלמנט הטורקי

נוסף לשלוש הרשויות הרגילות, הצבא הוא מוסד פוליטי חזק בטורקיה. לפי החוק, הצבא אמור להגן על החוקה ועל אחדות המדינה, ולפיכך הוא ממלא תפקיד פוליטי דרך המועצה לביטחון הלאומי – גוף המייעץ לממשלה ונועד להגן על אופי המדינה מפני איומים שונים, לרבות בדלנות אתנית או קיצוניות דתית. 

בשנים האחרונות רפורמות שונות הביאו להחלשת האחריות של הצבא כלפי החוקה, ובהן תוכנית התאמה לדרישות האיחוד האירופי ונוכחות אזרחית גוברת במועצה לביטחון לאומי. עם זאת, הצבא נחשב למוסד שזוכה לאמון הרב ביותר במדינה ונהנה מיוקרה רבה, גם לאחר שב-2016 התרחש בו ניסיון הפיכה  בהובלת עשרות קצינים. 

עליית ארדואן: ממדיניות חילונית לפרו-אסלאמיות

בשנת 1994 נבחר ארדואן לראשות עיריית איסטנבול. הוא נאלץ לעזוב את תפקידו כעבור ארבע שנים לאחר שנגזרו עליו ארבעה חודשי מאסר, מפני שהקריא בפומבי שיר הנוגד את עקרונות החילוניות של טורקיה. בנובמבר 2002 ניצחה ה-AKP (מפלגת הצדק והפיתוח) בראשותו בבחירות הארציות, על רקע משבר חברתי וקריסה כלכלית שהביאה לפיטורי מיליוני עובדים במשק הטורקי. בשל הרשעתו אסר עליו בית המשפט לכהן במשרה ציבורית, לכן  הוא מינה לתפקיד ראש ממשלה זמני את סגנו במפלגה, עבדאללה גול, ובתום תקופת האיסור ב-2003 החל לכהן כראש הממשלה בעצמו. 

ניצחון מפלגתו של ארדואן נחשב למהפך דרמטי, לאחר עשורים של שליטת המפלגות החילוניות במדינה. ארדואן, הדוגל במדיניות פרו-אסלאמית, ניסה תחילה להפיג את חששות אנשי הצבא, שנמנו עם המחנה החילוני, והבטיח למצוא קו פייסני המאחד בין האסלאם למודרניזציה. 

חשוב להזכיר, בעיקר כשמדברים על דמוקרטיה, שמתחילת דרכו ועד היום ארדואן נהנה מבסיס תמיכה מוצק ויציב. תומכיו מתהדרים ביציבות הפוליטית והכלכלית שהביא, חרף הצניחה בשער הלירה הטורקית שאירעה לאחרונה, ורואים בו מנהיג בעל שיעור קומה שהעלה את קרנה של טורקיה בעולם. יריביו, לעומת זאת, רואים בו מנהיג מפלג וריכוזי, שמסיט את טורקיה מהדרך שהתווה אתאטורק. בהמשך נבחן מה התחולל בכמה מהזירות הדמוקרטיות החשובות בטורקיה בעת כהונתו.

ארדואן ונשיא ארה"ב ג'ורג' בוש, דצמבר 2002

חשיבה לטווח ארוך: שינוי החוקה והרחבת מוסד הנשיאות

בתחילת העשור הייתה סיסמת הבחירות של מפלגת ה-AKP בראשות ארדואן – "המטרה: 2023". מילים אלו מעידות שכבר כשעלה לשלטון חשב ארדואן לטווח ארוך, ופעל לשנות את פניה של טורקיה ולעצב אותה לתועלתו – ולשם כך הוא פעל בכמה מישורים. 

הכרזה על מצב חירום: בקיץ 2016, בעת שארדואן שהה בחופשה, התחולל בטורקיה ניסיון הפיכה מצד כוחות צבא חילונים. את המהלך הובילה "מועצת השלום הטורקית", קבוצה השייכת לצבא הטורקי, ומטרתה המוצהרת הייתה להציע לעם הטורקי חוקה חילונית ודמוקרטית. "מועצת השלום הטורקית" טענה שהסיבות להפיכה היו שחיקת המעמד החילוני, חיסול המשטר הדמוקרטי, זלזול בזכויות האדם ואובדן מהימנותה של טורקיה בזירה הבין-לאומית. הקבוצה ניסתה להשתלט על כמה מקומות מרכזיים בבירה אנקרה, באיסטנבול ובערים נוספות. האירוע הסתיים תוך שעות אחדות, כשכוחות נאמנים לארדואן הכניעו את החיילים. 

עוד על ניסיון ההפיכה והתגובות לו

במהלך ניסיון ההפיכה נהרגו לפחות 300 בני אדם ויותר מ-2,100 נפצעו. נזק נגרם למבני ממשל רבים, ביניהם בניין הפרלמנט הטורקי והארמון הנשיאותי. 

ממשלת טורקיה האשימה בהפיכה חיילים הקשורים ל"תנועת גולן", קבוצה המוגדרת כארגון טרור על ידי השלטונות. בראשות הקבוצה עומד פטהוללה גולן, איש דת ורוח שבעבר היה מנהיגה הרוחני של מפלגת ה-AKP. בינו לבין ארדואן, שהיו בני ברית בעבר, נוצר קרע לאחר שגורמים במשטרה ובתביעה הנתפסים כתומכיו של גולן פתחו בחקירת שחיתות נגד מקורבי ארדואן. 

בסופו של דבר גולן הוגלה מהמדינה. למרות זאת הוא גינה את ניסיון ההפיכה והכחיש את מעורבותו בה. לדבריו האירוע בוים בידי הממשלה כדי להגביל את חירויות האזרח, להכשיר את טיהור הצבא והרשות השופטת ולהגביר את כוחו של מוסד הנשיאות.

ביקורות רבות על ניסיון ההפיכה נשמעו בטורקיה וגם מחוצה לה. מפלגות האופוזיציה הגדולות גינו את הניסיון, ומנהיגים בין-לאומיים קראו לכבד את המוסדות בטורקיה ואת הנציגים שנבחרו באופן רשמי. מועצת הביטחון של האו"ם, לעומת זאת, לא גינתה את הניסיון לאחר שמצרים הביעה התנגדות לנוסח ההודעה.

ב-18 ביולי מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי הפציר בשלטונות הטורקיים לשמור על השקט והיציבות במדינה, ולכבד את מוסדות המדינה הדמוקרטיים ואת שלטון החוק. שר החוץ הצרפתי דאז ז'אן מארק ארו הביע דאגה מהטיהורים והזהיר מפני "מערכת פוליטית אשר מפנה את גבה לדמוקרטיה". ארדואן אף דרש מהממשל האמריקני להסגיר לטורקיה את גולן, ששהה באותה עת בפנסילבניה, בשל אחריותו לניסיון ההפיכה, אולם . קרי אמר כי על טורקיה לשלוח לארצות הברית ראיות המוכיחות את הטענות נגדו.

בסופו של דבר גורמים בממשלת טורקיה אישרו שגנרל מהמט דיסלי, מזכירו של הרמטכ"ל הטורקי ואחיו של סגן יו"ר מפלגת ה-AKP, היה האיש שנתן את ההוראה להתחיל את ניסיון ההפיכה.

ארדואן ניצל את ניסיון ההפיכה להדחות נרחבות בשירות הממשלתי בטורקיה והזהיר את מתנגדיו כי "הם ישלמו מחיר כבד". עד סוף אותו חודש הודחו או נעצרו יותר מ־45,000 קציני צבא, אנשי משטרה, שופטים, מושלים ופקידים. ראש הממשלה דאז בינאלי יילדרים הכריז כי נעצרו 2,839 חיילים מדרגות שונות, בהם לפחות 34 גנרלים ואדמירלים

מחקר שפרסמה מועצת אירופה קבע כי מספר המשרתים בצבא טורקיה ירד במעל ל-150 אלף חיילים. נוסף על כך, כ-15,000 אנשי חינוך הושעו והרישיונות של כ-21,000 מורים שעבדו במוסדות פרטיים בוטלו, מכיוון שלטענת הממשלה הם היו נאמנים ליוזם המהפכה גולן. כמו כן, במהלך ניסיון ההפיכה נחסמו לשימוש במדינה השירותים של טוויטר, פייסבוק ויוטיוב. בנוסף, רבים ממנהיגי המפלגה הפרו-כורדית (HDP) האופוזיציונית נכלאו והואשמו בחברות בארגון טרור. 

רפורמות במערכת המשטר: באופן מסורתי התבסס המשטר בטורקיה על הממשלה הנבחרת, אולם ב-16 באפריל 2017 הוביל ארדואן (שכיהן אז כנשיא) משאל עם בנושא הפיכת המשטר בטורקיה לנשיאותי. במשאל הוצגה ההצעה לבצע 18 שינויים בחוקה, והיא התקבלה ברוב קטן של 51.4 אחוזים. 

מרבית השינויים נועדו ליישום לאחר הבחירות, שהתקיימו ב-2018. השלכתם העיקרית של השינויים הייתה פירוק משרד ראש הממשלה והעברת סמכויותיו לנשיא. בין היתר נקבע כי לנשיא יש סמכות לקבוע את תקציב המדינה, להכריז על מצב חירום ולהנפיק צווים מיוחדים שיאפשרו לו למנות שרים ללא אישור הפרלמנט. 

השינויים בחוקה אפשרו לארדואן לשלוט בטורקיה עד שנת 2028. בעקבות התיקון שקבע כי המנצח בבחירות מעתה ואילך יכהן בתפקידו חמש שנים ויוכל לכהן שתי קדנציות, בלי קשר לקדנציות הקודמות של ארדואן. הבחירות שהיו אמורות להיערך בנובמבר 2019 הוקדמו בשל העברת סמכויות ראש הממשלה לנשיא, ועם בחירתו מחדש ביוני 2018 החל ארדואן בקדנציה נוספת בת חמש שנים. 

הרפורמות שהתקבלו מאפשרות לו לקדם השתלטות הדרגתית על מנגנוני האיזונים והבלמים במדינה ובסילוק מתנגדים. למשל, בחודש יולי 2019 פיטר ארדואן במפתיע את מושל הבנק המרכזי במדינה מורט ג'טינקיה, שכהונתו הייתה אמורה להסתיים בשנה הנוכחית (2020). ארדואן ביקר בעבר את הבנק המרכזי על כך שהשאיר את שיעור הריבית ברמה גבוהה, ואחרי הבחירות האחרונות ניצל את הסמכויות החדשות שהוקנו לו – למנות את מושלי הבנק המרכזי ללא צורך בתמיכת הקבינט, שנדרשה בעבר.

הפיטורים עוררו בקרב משקיעים חששות בנוגע לעצמאותו של הבנק המרכזי. אם כן, השילוב בין תקנות מצב החירום שהוכרז לאחר ניסיון ההפיכה ב-2016 ובין השינויים בחוקה – שכאמור הקנו סמכויות נרחבות לנשיא – אפשרו לארדואן לסלק בקלות מתנגדים ולהדק את אחיזתו בבנקים, בכוחות הצבא ובבתי המשפט (כפי שתראו בהמשך). כך הוענק לו כוח חסר תקדים, ששום מנהיג טורקי בעידן המודרני לא החזיק בו.

מפגינים טורקיים

השופטים הצעירים: החלשת מערכת המשפט

לאחר כמעט שני עשורים של שלטון ארדואן, המצב של מערכת המשפט הטורקית רעוע והיא סובלת מאובדן אמון הציבור. "כאשר הרשות השופטת איבדה את עצמאותה, היא הפכה לנשק של הממשלה", אמר השופט לשעבר עומר פארוק אמיגאולו ל"ניו יורק טיימס". "הבעיה לא פרצה ביום אחד, אבל היא הגיעה לשיאה בעת כהונת הממשלה הנוכחית".

החולשה הנוכחית של מערכת המשפט נובעת משתי סיבות עיקריות. האחת היא ריבוי שופטים לא מנוסים; כ-4,000 שופטים הודחו לאחר שהורשעו במעורבות בניסיון ההפיכה ב-2016 – כ-36 אחוזים ממספר השופטים שכיהנו במדינה באותה עת. הם הוחלפו בחיפזון, לעתים קרובות בשופטים נאמנים לשלטון שחלקם בקושי סיימו את לימודיהם האקדמיים. "משך התעסוקה המשפטית הממוצע של כ-14 אלף השופטים במדינה מסתכם בכשנתיים וחצי", סיפר מטין פייזיאוגלו, ראש לשכת עורכי הדין הטורקית.

הסיבה השנייה היא פיקוח כבד על מערכת המשפט מצד הממשלה. העדות המשמעותית ביותר למגמה היא המתרחש במועצת השופטים והתובעים, הגוף השיפוטי החזק ביותר במדינה. גוף זה ממנה ומפטר שופטים, מחיל צעדים משמעתיים (כמו קידומים או עיכובים) ובוחר שופטים לבית המשפט העליון.

מטין פייזיאוגלו, ראש לשכת עו"ד הטורקית

 המועצה נמצאת בפיקוחו של ארדואן מאז משאל העם ב-2017. כיום 4 מתוך 13 השופטים במועצה נבחרים על ידי הנשיא ותשעה על ידי פרלמנט, שהמפלגה השלטת בו היא מפלגתו של ארדואן. שר המשפטים מכהן כנשיא המועצה. בעזרת מקורבי ארדואן במערכת המשפט, הצליחה לאחרונה מפלגת ה-AKP להביא לבחירות מקומיות חוזרות לאחר שהאופוזיציה ניצחה בסיבוב הראשון בכמה מוקדים מרכזיים, ובהם אנקרה ואיסנטבול. 

מתנגדי ארדואן טוענים שסגנון הניהול הסמכותני שלו והעדפת מקורבים לתפקידי מפתח מערערים את ביטחון המערכת ואת ביצועיה. לטענתם, ניסיון ההפיכה, הטיהורים שבאו בעקבותיו ובריחת המוחות המשפטיים פוררו את מערכת המשפט, ושופטים שעדיין נמצאים במערכת משותקים בשל אווירת פחד.

ניסיונות ההתנגדות לארדואן – וכישלונם

בזמן כהונתו התמודד ארדואן עם מגוון התנגדויות וניסיונות להפיל את משטרו. למשל המחאה הנרחבת בעקבות העברת חוק האוסר על הפלות שקידם. נוסף על כך, בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה, קלטה טורקיה מאות אלפי פליטים שנמלטו מסוריה לטורקיה, דבר שהוביל למחאות ולעימותים בין מפגינים לכוחות הביטחון במדינה. בשנת 2013 התעורר גל מחאות נוסף, בשל כוונת הממשלה להרוס חלק מפארק טקסים גזי שבאיסטנבול למען הקמת מרכז מסחרי, והמפגינים כינו את ארדואן "סולטן" ו"דיקטטור" –  כינוי שדבק בו גם בהמשך שנותיו בשלטון.

ארדואן נבחר מחדש בעקביות וזכה ברוב קולות במשאל העם ב-2017, אך קשה לקבוע כי זוהי בחירה דמוקרטית מלאה: מתנגדיו טענו כי מערכת הבחירות של 2014 הייתה בלתי הוגנת באופן קיצוני בשל שימוש נרחב של המשטר באלימות נגד מועמדים והשתקת כלי תקשורת. כפי שיפורט בהמשך, כ-90 אחוז מכלי התקשורת נמצאים בפיקוח ממשלתי או בבעלות קבוצות עסקיות מקורבות לממשלה, ואחד מששת המועמדים לנשיאות, מועמד מפלגת ה-HDP סלהאטין דמירטאש, אף ניהל קמפיין מהכלא

לקראת הבחירות ב-2018 נראה היה שמתפתחת בטורקיה דינמיקה שעשויה לכפות על ארדואן סיבוב בחירות שני או למנוע מה-AKP רוב בפרלמנט. האופוזיציה קיימה עצרות בחירות ברחבי המדינה ומפלגות האופוזיציה התאגדו ופעלו יחד  למען בניסיון  להחלשת ארדואן – אך ללא הועיל. מפלגות האופוזיציה השקיעו מאמצים רבים כדי להבטיח את טוהר הבחירות וניהלו קמפיין ברשתות החברתיות כדי לעקוף את כלי התקשורת המרכזיים, אך בכל זאת טענו כי לא נתנו להן ביטוי מספק.

מועמד מפלגת ה-HDP סלהאטין דמירטאש שניהל קמפיין מהכלא

טורקיה והאיחוד האירופי 

עם כניסתו לתפקיד ראש הממשלה הביע ארדואן רצון להצטרף לאיחוד האירופי. האירופאים טענו כי טורקיה אינה בשלה להצטרף לאיחוד, בין היתר בשל חקיקה שהוביל ארדואן שהגדירה את ניאוף האישה כעבירה פלילית, וההתנגדות שלו לביטול חוק המגביל את חופש הביטוי במדינה ואוסר לפרסם תכנים הפוגעים בלאומיות הטורקית.

מאז 2005 מנהלת טורקיה משא ומתן על הצטרפות לאיחוד. בשנת 2012 איים ארדואן כי אם מדינתו לא תתקבל לאיחוד עד 2023 היא תסיר את מועמדותה. ב-2017 ציין האיחוד האירופי כי טורקיה נוקטת צעדים לעבר משטר אוטוקרטי, ולכן אינה זכאית להיות מועמדת לחברות באיחוד. ביוני 2018 הודיע האיחוד האירופי שוב כי "בעקבות המדיניות שלה טורקיה מתרחקת מחברות באיחוד", והמגעים בין הצדדים הוקפאו.

 

עיתונות מגויסת: מלחמתו של ארדואן בתקשורת 

כמו רבים מהשליטים בעלי מאפיינים טוטליטריים, ארדואן דואג להרדים את התקשורת החופשית במדינה. ארדואן ניהל קמפיין אגרסיבי נגד גופי תקשורת רבים בטורקיה, ואילץ גופי תקשורת לעבור לידיהם של בעלים חדשים שהם בני בריתו, תוך שהוא נעזר במקורבים בכירים במערכת המשפט. דוגמה לכך היא המיליארדר הטורקי איידין דוגן, שמכר את חברת התקשורת הפרטית הגדולה בטורקיה לקבוצה של נאמני ארדואן, לאחר שנים ארוכות שספג הטרדות מהרשויות. בין הנכסים שנמכרו היו השלוחה הטורקית של CNN ואחד מהעיתונים המצליחים במדינה, "הורייט" (Hurriyet). 

ככל שכוחו גבר הוביל ארדואן מהלכים נוספים לביסוס שליטתו על התקשורת, כגון הטלת צנזורה על אתרי אינטרנט, העמדה לדין וכליאה של אנשים שהתבטאו נגד שלטונו והשתלטות על העיתון הגדול בטורקיה. במסגרת מלחמתו בתקשורת כ-60 אלף בני אדם נעצרו ויותר מ-150 אלף אולצו לעזוב את עבודתם

בעקבות הצמצום המתמשך בחופש העיתונות במדינה הוריד ארגון "פרידום האוס" את דירוגה מ"חופשייה למחצה" ל"לא חופשייה". 

חור ברשת: ההגבלות על האינטרנט

נוסף לצנזורה שהפעילה ממשלתו על הרדיו והטלוויזיה, ארדואן הכריז מלחמה גם על האינטרנט במדינה. חוק שהתקבל בשנה שעברה בפרלמנט מאפשר לרשות הממשלתית שאחראית על כלי התקשורת (RTUK) לפקח על שידורי און-ליין ומקנה לה סמכות לחסום תוכן, כמו יוטיוב ונטפליקס.

טורקיה אף חסמה מספר פעמים בעבר את הגישה לאתרים כמו ויקיפדיה, פייסבוק, טוויטר ושירותי רשת פרטיים המאפשרים למשתמשים להסוות את זהותם. חבר הוועד המנהל של RTUK, אילהאן טאסקי, שמונה על ידי מפלגת האופוזיציה הגדולה, אמר לאתר האמריקני "בלומברג" כי "אין דמוקרטיה שבה הממשלה יכולה להחליט במה יצפו מבוגרים". לאחר שפורסמו ברשתות החברתיות הקלטות הקשורות לפרשת שחיתות של מקורבי ארדואן הוא הצהיר: "אהרוס את טוויטר, לא אכפת לי מה הקהילה הבין-לאומית אומרת". 

 

מפגין טורקי

ממשלת טורקיה הכחישה בעבר כי היא מונעת גישה לאתרי אינטרנט מסוימים וטענה שהסיבה לחוסר נגישותם היא שהעלייה החדה במספר הגולשים מיד אחרי אירועים גדולים, דוגמת פיגועים, ניסיונות הפיכה ובחירות, יוצרת עומס ומובילה לקריסה. 

לעיתים משטור תשתיות האינטרנט מגיע לכדי משטרת מחשבות של ממש. כמה אנשי תקשורת נכלאו בגין דעות שהביעו באינטרנט נגד המשטר. ארדואן תבע אלפי אנשים על העלבת הנשיא, בהם מוציאים לאור של עיתוני האופוזיציה המובילים. גם מלכת היופי לשעבר של טורקיה נעצרה ונכלאה משום שמתחה ביקורת על ארדואן באינסטגרם. 

עיתון המריבה: ההשתלטות על "זמאן"

במארס 2016 השתלטו השלטונות בטורקיה על העיתון הגדול ביותר במדינה, "זמאן", במסגרת מבצע שניהל ארדואן נגד תומכיו של פטהוללה גולן. תומכי העיתון הפגינו מול משרדיו באיסטנבול, נופפו בדגלי טורקיה ונשאו כרזות שעליהן נכתב "תעזבו את העיתון שלי" ו"לא ניתן להשתיק את חופש העיתונות". בעקבות זאת התגלעו עימותים בין המשטרה למפגינים, והשוטרים פיזרו גז מדמיע והשתמשו בזרנוקי מים. בסופו של דבר פרצו השוטרים לבניין והתעמתו עם אנשי העיתון בתוך המשרדים.

ארגוני זכויות אדם וגורמים רשמיים באירופה מתחו ביקורת על הפריצה לעיתון, שהתרחשה זמן קצר לפני מפגש פסגה של טורקיה והאיחוד האירופי ועל רקע הדאגה של האיחוד מהפעילות של שלטונות טורקיה נגד כלי תקשורת הנחשבים ביקורתיים כלפי ארדואן ומשטרו. ארדואן מצידו האשים את גולן בקשירת קשר להפלת שלטונו, וטען כי הוא בנה רשת תומכים במערכת המשפט, במשטרה ובתקשורת הטורקית.

פטהוללה גולן

העורך הראשי של "זמאן", עבדולחמית ביליצ'י, אמר ל"ניו יורק טיימס" כי "בשנים האחרונות זה הפך להרגל: כל מי שמדבר נגד מדיניות הממשלה מתמודד עם העמדה לדין, שליחה לכלא או השתלטות של הממשלה. זו תקופה אפלה בתולדות טורקיה והדמוקרטיה שלנו". עלי אקוס, שהיה עורך וכותב טורים בעיתון, כתב בטוויטר: "שום דיקטטור לא יוכל להשתיק את העיתונות". במהלך משפטו הציגה התביעה את השימוש שלו במילה דיקטטור בהקשר של ארדואן – והוא נשלח לכלא. 

להשתלטות על "זמאן" קדם מעצרם של שני עיתונאים בכירים מהעיתון "קומהורייט", המזוהה עם האופוזיציה. השניים נעצרו בחשד לחברות בארגון טרור ולפגיעה בביטחון המדינה, לאחר שפרסמו חומרים שלכאורה מצביעים על כך שגורמי מודיעין טורקיים מעבירים נשק לסוריה. באריז טופוק, עורך דינם, אמר כי "אין שום כלי נשק או פצצות, רק מאמרים חדשותיים וציוצים בטוויטר. הכינוי 'ארגון טרור' הוא מגוחך". 

תחילת הסוף? הירידה במעמדו של ארדואן

בחודשים האחרונים התמודד ארדואן עם סימנים נדירים למרד בתוך מפלגתו, בעקבות הידרדרות הכלכלה וההפסדים של מועמדי מפלגת ה-AKP בבחירות המוניציפליות בערים מרכזיות. בחודש יוני 2019 הפסידו המועמדים של מפלגת השלטון בסיבוב הבחירות החוזר לראשות הערים איסטנבול ואנקרה. זו הייתה  מכה קשה לארדואן וההפסד הפוליטי הראשון שנחל זה שנים. 

הסיבוב החוזר נערך לאחר שאנשיו של ארדואן טענו לאי סדרים בספירת הקולות בסיבוב הבחירות הראשון שנערך באפריל. ההפסד באיסטנבול פגע במיוחד בארדואן, שכיהן כראש העיר בשנים 1998-1994 וביסס את מעמדו הפוליטי בעת שמילא תפקיד זה. מפלגתו שלטה באיסטנבול ב-25 השנים האחרונות, ובעבר הוא טען שניצחון בעיר זהה לניצחון בטורקיה כולה. גם באנקרה שלטה AKP במשך שנים, וניצחונה של המפלגה הדמוקרטית בעיר בהובלת המועמד מנסור יבס הכתה גלים בטורקיה. 

אהמט דבוטאולו, ראש ממשלת טורקיה לשעבר שהתפטר מתפקידו ב-2016 ובשנה שעברה אף עזב את מפלגת ה-AKP על רקע מתיחות עם ארדואן, אמר כי "צריך להתמודד עם המציאות של הירידה בתמיכה הציבורית בגלל מדיניות שחצנית". הוא נמנע מביקורת כלפי ארדואן עצמו, אך ביקר את המדיניות שהוא מוביל – מניהול הכלכלה ועד דיכוי חירויות בסיסיות והגבלת חופש הביטוי. "אי אפשר לנהל את המשבר הכלכלי על ידי הכחשת קיומו", טען. "משבר בממשל הוא השורש לבעיות הכלכליות שלנו".

אהמט דבוטאולו

כלכלת טורקיה שקעה במיתון בשנת 2018, והלירה הטורקית צנחה באותה תקופה בכ-36 אחוזים לעומת הדולר. המשקיעים איבדו אמון בכלכלה בעקבות ניסיונותיו של ארדואן להשאיר את הריבית נמוכה על אף זינוק באינפלציה ואיומים מצד ארצות הברית בסנקציות, על רקע המתיחות בין המדינות. נוסף על כך, האבטלה בטורקיה הגיעה בינואר 2019 ל-14.7 אחוזים – השיעור הגבוה ביותר מזה עשור. 

דבוטאולו התריע מפני נטישת כלכלת השוק החופשי, ואמר כי הברית האלקטורלית של מפלגת ה-AKP עם הלאומנים הקיצוניים הופכת את הראשונה לבת ערובה של קבוצה פוליטית קטנה ממנה. הביקורת שלו בולטת במיוחד היות שארדואן הזהיר בעבר את חברי מפלגתו שלא לצאת נגד המפלגה, ולא הראה סובלנות כלפי סימני התנגדות בתוכה. רמת התמיכה בדבוטאולו לא ברורה, אך הביקורת שלו עשויה לסלול את הדרך לחברים נוספים במפלגה שלא חשים בנוח עם המצב הכלכלי ועם הברית עם המפלגה הלאומנית, וכעת עשויים להשמיע את קולם. 

לאחר הפסד מפלגתו בבירה אמר ארדואן כי "יש לנו עוד זמן רב עד לקיום הבחירות הכלליות ב-2023, והממשלה תוכל להמשיך לקדם רפורמות כלכליות ללא הפרעה".  התמודדותו של ארדואן עם המשבר הכלכלי, שערער את עצמאותו של הבנק המרכזי, והוביל, בין היתר, להאצת ההגירה אל מחוץ לאנקרה, נחשבת לסיבה המרכזית למפלה בבחירות בבירה. 

טורקיה בימי קורונה

מקרי הקורונה הראשונים התגלו בטורקיה יחסית מאוחר ביחס לעולם, באמצע מרץ. נכון לסוף אפריל היא ממוקמת בין עשר המדינות שבהן מספר החולים המאומתים הרב ביותר – כ-105 אלף, ויותר מ-2,600 מקרי מוות (נכון ל-25.4). ב-18 במרץ נשא ארדואן נאום לאומה ובו אמר כי "טורקיה נקטה במהירות בכל אמצעי הזהירות. נתמודד עם האתגר הזה בצורה נחרצת, כפי שאנו עושים תמיד מול ההתקפות נגד ארצנו". בהצהרות נוספות שנתן ארדואן בתחילת אפריל, טען כי טורקיה תתגבר על הנגיף בפרק זמן של שבועיים-שלושה, אך דבריו התבררו כרחוקים מהמציאות.

לפי ה"ניו יורק טיימס", במשך מספר שבועות הציג ארדואן את דרך ההתמודדות של ממשלתו עם הנגיף בצורה מוטעית. מתיעוד מקרי המוות באיסטנבול, עולה כי טורקיה מתמודדת עם מספר גדול בהרבה של מתים ממה שתואר בנתונים הרשמיים שפרסמה הממשלה. ארדואן מנסה לשלוט במידע שמפרסמות הרשויות השונות בטורקיה, תוך כדי שממשלתו פועלת להבטיח שדיווחים מבתי החולים, מבתי הקברות ומאזרחים שקרוביהם מתו מהנגיף לא יגיעו לרשת. כמו כן, יותר מ-400 אנשי צוות רפואי שהתבטאו בנושא ברשתות החברתיות עוכבו לחקירה בחודש מרץ, בשל פוסטים "פרובוקטיביים ומטעים".

ארדואן

עם זיהוי מקרי ההידבקות הראשונים במדינה, הורתה הממשלה על סגירת בתי הספר, המסעדות והברים. בהמשך הציג ארדואן צעדים הדרגתיים לעידוד ריחוק חברתי, הגבלת נסיעות ועוצר לאוכלוסיות בסיכון. ב-10 באפריל החלה טורקיה בהטלת הסגרים נרחבים בסופי שבוע באזורים רבים במדינה. הפעולות שנקט ארדואן חשפו את סדר העדיפויות שלו. הוא ניסה להרגיע את התושבים ונמנע מהסגר מלא כחלק מהמאמץ שלו לשמור על תפקוד חלקי של הכלכלה. זאת בשל ההבנה שקריסה כלכלית תאיים על מעמדו, בזמן שהוא מתמודד עם משבר כלכלי עוד בטרם התפרצות הקורונה.

בטורקיה, כמו גם במדינות אחרות, שיקולי פוליטיקה פנימית שכוללים עימותים בין הממשלה לראשי ערים מטעם מפלגות האופוזיציה, פוגעים ביעילות התגובה להתפשטות הקורונה. ראשי הערים איסטנבול ואנקרה – אקרם אמוגולו ומנסור יבס – החלו לבקר כמעט כל מהלך של ארדואן, ולעיתים הקדימו אותו בהצעת סיוע לתושבים. ראשי הערים מהאופוזיציה גם אילצו את ארדואן לספק מסכות פנים בחינם לכלל האוכלוסייה – בזמן שהממשלה תכננה תחילה לחייב חברות פרטיות למכור אותן.

בשורה תחתונה

מאז עלייתו לשלטון ארדואן הוביל שינויים שמעצימים את כוחו ומחלישים את הגורמים המאזנים את השלטון – הפרלמנט, הצבא, בתי המשפט והתקשורת. ניסיון ההפיכה ב-2016 היווה עבורו הילה להידוק השליטה והפיקוח שלו על גורמים שמתנגדים לו בעוצמה מוגזמת. ארדואן דאג לעצור עשרות אלפים ממתנגדיו, ובהם עובדים מכל ענפי הממשלה ודמויות מובילות בתקשורת, באקדמיה ובמערכת המשפט. 

צעדיו של ארדואן מזכירים את צעדיו של ויקטור אורבן בהונגריה. בשני המקרים עלו ראשי ממשלה עוצמתיים, בצורה דמוקרטית, ולאורך שנים רבות כרסמנו במנגוני האיזון שסביבם, צברו כוח אדיר ולבסוף חנקו את הדמוקרטיה הליברלית ואת שומרי הסף במדינתם. 

דמוקרטיה יכולה להיעלם, אם לא מתחזקים אותה על ידי פיקוח על השלטון, חיזוק הייצוגיות של הציבור הגברת המעורבות של כולנו בנעשה במדינה ותמיכה בתקשורת חופשית.

העם הבוחר? קווים לדמותה של הדמוקרטיה הישראלית

לוקחים את חברי הכנסת מיקי זוהר, בצלאל סמוטריץ ורפי פרץ חזרה לשיעור אזרחות בתיכון: ח"כ זוהר – מול החלטת הרוב ישנן זכויות מיעוט, ח"כ סמוטריץ' – האלטרנטיבה של דמוקרטיה לא ליברלית היא לא באמת דמוקרטיה והרב פרץ – כולנו שווים בפני החוק, לא משנה כמה אנחנו פופולריים / חלק א' – פרויקט דמוקרטיה

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| יעל פינקלשטיין, אסף נתיב |

כל נושא הפרת האמונים היא פגיעה באמון הציבור. אם הציבור בוחר שוב בנתניהו למרות שיודע את העבירות שמייחסים לו אז יש כאן איזושהי אמירה למערכת המשפטית (דוד ביטן בריאיון ל"מעריב", 12 ביוני)

נשיאת העליון חיות: "העצמאות השיפוטית – מאבני היסוד של הדמוקרטיה". ובהתאמה (ציטוט שלי): "עצמאותה של הכנסת – מאבני היסוד של הדמוקרטיה" (עמוד הטוויטר של מיקי זוהר, 14 במאי)

המילה "דמוקרטיה" נשלפת בכל דיון בנושא רלוונטי –  חוק החסינות, פסקת ההתגברות, רפורמה במערכת המשפט, טקס זיכרון משותף לישראלים ולפלסטינים – אולם נראה שהפירוש שניתן לה תלוי בשיוך הפוליטי יותר מאשר בהזדהות עם הרעיונות הניצבים בבסיסה. 

מאז הופיע רעיון "שלטון העם" על בימת ההיסטוריה באתונה העתיקה חלפו כ-2,500 שנים. הפוליטיקאים – כך נראה, זקוקים לתזכורת בעניין ערכי היסוד של השיטה הדמוקרטית. דמוקרטיה, לדעתנו, היא עניין חשוב מכדי להפוך לעוד כלי לניגוח פוליטי, לכן החלטנו ב"שקוף" לצאת בסדרת כתבות שתשפוך אור על הדמוקרטיה הישראלית.

בסדרת הכתבות הזאת נבדוק מה כוללת הדמוקרטיה הישראלית ומה חסר בה. נבחן עד כמה נבחרי הציבור שלנו מזדהים עם הרעיונות הדמוקרטיים ומחויבים להם, וננסה להבין איך פוליטיקאים שונים טוענים שהם פועלים בשם הדמוקרטיה למרות שהם עושים ההפך.

לא רק הרוב קובע: הדמוקרטיה על פי מיקי זוהר 

דמוקרטיה היא שיטת הממשל הרווחת במדינות רבות בעולם. על פי המדד של אקונומיסט, שבוחן 167 מדינות, 20 מוגדרות כדמוקרטיות מלאות ו-55 מדינות נוספות מוגדרות כדמוקרטיות פגומות (ובהן ישראל). בכל מדינה נעשו התאמות של שיטת הממשל למאפיינים כמו גודל המדינה, התרבות הפוליטית והדמוגרפיה. עם זאת, אפשר לשרטט כמה עקרונות משותפים לכל המדינות הדמוקרטיות: 

  • ביזור הכוח הפוליטי על ידי הפרדת רשויות – המחוקקת, השופטת והמבצעת. לעיתים ההפרדה ביניהן לא מעוגנת בחוקה, כמו בבריטניה, אך קיימת באופן מהותי.
  • המנגנון הדמוקרטי צריך לאפשר את הבעת רצון הרוב, ובד בבד להגן על המיעוט מעריצות הרוב. 
  • הבטחת חופש ביטוי, שיאפשר ביקורת על השלטון, התארגנות והחלפה שלו.
  • הגבלת רשויות השלטון – על-ידי בחירות קבועות, בסמכויות ובחוק.

מילות המפתח בהקשר של המערכת הדמוקרטית הן איזונים ובלמים. עקרון שלטון הרוב, למשל, מאוזן בצורך להגן על המיעוט, וכל אחת משלוש הרשויות מצוידת בסמכויות שאמורות להבטיח את פעילותה העצמאית, ובד בבד לאפשר לה למנוע דומיננטיות יתר של השתיים האחרות.

ח"כ מיקי זוהר

אלא שחלק מהפוליטיקאים שלנו נוטים לשכוח את העקרונות הללו, ובוחרים להציג את שלטון הרוב כחזות הכל בדמוקרטיה. ח"כ מיקי זוהר, לדוגמא, הצדיק את תמיכתו בפסקת ההתגברות בכך ש"הרוב יוכל למשול ולממש את מדיניותו מבלי שיטורפד ע״י גורמים שלא זכו לאמון מהעם". תמיכה בפסקת ההתגברות היא כמובן לגיטימית במסגרת דיון על גבולות הגזרה של כל רשות, אך הטיעון של זוהר בעייתי – עולה ממנו ייחוס חשיבות יתרה לעיקרון שלטון הרוב על חשבון מינהל תקין ותפקידה של הרשות השופטת במניעת עריצות של השלטון – עקרונות חשובים לא פחות. 

בדומה לכך, זוהר טוען (באותו ציוץ) כי "'חוק החסינות נועד להבטיח את רצון הציבור ולמנוע איומים ורדיפה פוליטית על-ידי גורמים שלא זכו לאמון מהעם". בכך שהוא מדגיש את העובדה ששופטים לא ממונים בבחירה ישירה של הציבור, זוהר מתעלם מכך שבכל דמוקרטיה שמור לרשות השופטת תפקיד של גורם מאזן שאמור לבלום את שאר הרשויות. הרשות השופטת אחראית למעשה לוודא כי החוקים שיוזמת הרשות המחוקקת אכן משקפים את הערכים שאמורים לעמוד בבסיס הדמוקרטיה הליברלית: שוויון בפני החוק, מחויבות לזכויות אדם, לעקרונות הדמוקרטיים ולערכים של המדינה. 

זוהר מתעלם משלל תפקידיה של הרשות השופטת, ואף מכפיף אותה לרשות המחוקקת. זאת אף שבין הרשויות אמור לשרור שיווי משקל עדין – ואף אחת לא אמורה "לנצח" את חברתה. לא רק זאת, התפיסה כי הבחירות מחליפות את בתי המשפט סותרת את עקרון השוויון בפני החוק. כפי שציינו רבים מהמגיבים בשרשור, בדבריו צייר זוהר תמונה חלקית מאוד של מדינה דמוקרטית.

בקדנציה הקודמת נערך דיון בוועדת הכנסת בנושא חוק החסינות. הנה מה שאמר יו"ר הוועדה, גם כן מיקי זוהר, לחברי הכנסת מהאופוזיציה שנכחו בדיון: "תדמיינו: פסקת ההתגברות עוברת – בג"ץ לא כתובת. חוק החסינות עובר – ביבי תקוע איתכם לעוד עשר שנים. מה תעשו? בעיניי זאת יכולה להיות אחת מהקדנציות הכי קשות שלכם".

בתגובה לקריאה "ארדואן" מכיוון חברי האופוזיציה, אמר זוהר: "מה זה ארדואן? דמוקרטית הוא פה! בחרו בו".

זוהר הוא אינו הח"כ היחיד שהתבטא לאחרונה באופן המעיד על הדגשת יתר של הכרעת הרוב במשטר הדמוקרטי. בחודש מאי הגיעו פעילים של מפלגת כחול-לבן לביתו של ח"כ לשעבר רועי פולקמן (כולנו) ומחו על תמיכתו בראש הממשלה החשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים, ועל הנכונות של מפלגתו לשבת בקואליציה שמקדמת את חוק החסינות. 

פולקמן יצא אל המפגינים, ובין השאר אמר:

שר החינוך הטרי רפי פרץ (ימינה) מייחס להכרעת הרוב תפקיד שיפוטי, ואמר בריאיון שלדעתו יש לקדם את חוק החסינות משום שהציבור הכריע שראש הממשלה חף מפשע. כשבועיים לאחר מכן הודה שחוקי החסינות הינם חלק מהמו"מ הקואליציוני.

אם פולקמן ופרץ היו טוענים שהם מוכנים להישאר בממשלתו של נתניהו עד תום המשפט, זו הייתה עמדה לגיטימית. עם זאת, שניהם מעידים שדעת הרוב היא שמשפיעה על דעתם. כמו זוהר, הם מייחסים בדבריהם חשיבות עילאית ל"רצון הרוב", על חשבון הדין הפלילי. פולקמן מייחס חשיבות כה גדולה לרצון הרב עד שהוא מוכן לשנות את עמדתו המוסרית-אישית ולהיות חבר בממשלה שנגד ראשה הוגש כתב אישום. לשיטתם, הרוב קובע – גם את החוק הפלילי. 

שר החינוך בממשלת המעבר, רפי פרץ

"דת הדמוקרטיה הליברלית": הדמוקרטיה על פי בצלאל סמוטריץ' 

גם דעתו של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' אינה נוחה מהדמוקרטיה הישראלית, ובעיקר מהאופן שבו היא מונחלת לדור הבא. בריאיון לאתר כיפה טען סמוטריץ' כי "במשך הרבה מאוד שנים יש כפייה דתית במערכת החינוך, יש הדתה שאסור לקבל אותה. ועדת המקצוע באזרחות כופה על כולנו ללמוד את דת הדמוקרטיה הליברלית".

דבריו של סמוטריץ' מכוונים נגד כל מי שטוען להשתלטות של לימודי הדת על מערכת החינוך. אפשר להסיק מהם כי כפי שאחרים סבורים שאפשר לצמצם את לימודי היהדות – גם הדמוקרטיה הליברלית היא בגדר אפשרות אחת מני כמה, ויש מקום לחשוב מחדש על המקום המרכזי שניתן לה. אבל מה זה בעצם דמוקרטיה לא-ליברלית? 

על שאלה זו ניסה לענות ד"ר יאשה מונק בספרו רב ההשפעה "העם נגד הדמוקרטיה" (2018). בראיון בעקבות הספר שפורסם ב"כלכליסט" מסביר מונק כי בתהליך היסטורי מתמשך התרחקה הדמוקרטיה הליברלית, המקדשת את זכויות הפרט ואת אי ההתערבות של המדינה בחיי אזרחיה, ממטרתה העיקרית: לבטא את רצון העם.

בעקבות תהליך זה, שהסיבות לו נעוצות בין היתר בהתחזקות כוחם של תאגידים וגורמי רבי השפעה על פני האזרחים הפשוטים, מביעים עמים רבים יותר ויותר את חוסר האמון שלהם בשיטה. במקום, הם תומכים בשליטים שאמנם נבחרים בבחירות דמוקרטיות, אולם עמדותיהם חותרות תחת אותם ערכים שהוזכרו קודם לכן כבסיס לדמוקרטיה הליברלית: חירות הפרט, זכויות המיעוט ואיזון בין רשויות. שליטים כמו ויקטור אורבן בהונגריה ורג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה עלו לשלטון מכיוון שזכו במרב הקולות, אולם הדיכוי האלים של מתנגדיהם הפוליטיים והרמיסה של ערכים כמו שוויון, חופש הביטוי וחופש העיתונות אינם מותירים ספק: שליטים דמוקרטיים הם לא.

לדברי מונק, "במשך הזמן ההתפתחות הזאת לא רק מפירה את אחת המטרות העיקריות של השיטה הפוליטית שלנו – הגנה על זכויות וחירויות הפרט; היא גם חותרת תחת הרכיב הדמוקרטי עצמו. כי כשהממשלה לוקחת סמכויות ממוסדות כמו ועדת הבחירות המרכזית ובית המשפט העליון, כשהיא מתחילה לדכא את זכויות הפרט ואת העיתונות, נעשה קשה יותר ויותר להדיח אותה מהשלטון באמצעות הקלפי".

פרופ' יאן-ורנר מולר מאוניברסיטת פרינסטון, שסקר את ספרו של מונק במאמר שתורגם באתר "הזמן הזה", מרחיק לכת עוד יותר וטוען כי הכינוי "דמוקרטיה לא-ליברלית" עושה חסד עם סוג המשטר הזה: "העובדה שהשליטים הסמכותנים החדשים של אירופה עלו לשלטון בבחירות חופשיות והוגנות אינה מעניקה הכשר דמוקרטי לניסיונותיהם לשנות לטובתם את כללי המשחק במערכות פוליטיות שלמות", הוא כותב. לדבריו, "במקום לתאר אותם כ'לא-ליברלים', מוטב לקרוא להם בשמם: שחקנים פוליטיים המחבלים בדמוקרטיה עצמה".

נראה כי בהתנגדותו לדמוקרטיה ליברלית (אותה הוא מכנה כ"דת"), מביע סמוטריץ' תמיכה במשטר שגם אם מתקיימות בו בחירות והשלטון אכן מקבל את סמכותו מבחירת הרוב, מרבית מאפייני הדמוקרטיה אינם מתקיימים בו כלל – ומה שנשאר הוא מעטפת חלולה של מראית עין דמוקרטית. 

פרופ' יאן-ורנר מולר

***

ואולי אנחנו מגזימים? אולי כל העמדות הללו בסך הכל מעידות על חופש ביטוי בריא, והניסיון להצביע עליהן כעל מגמות מדאיגות הוא בגדר השתקה ועריצות פוליטיקלי קורקט שהשתלטה על השיח הציבורי, כפי שנטען לא אחת? הרי ב"מדד הדמוקרטיוּת העולמי" לשנת 2018 (מבית "אקונומיסט") דורגה ישראל במקום ה-30 מתוך 170, במרחק קטן מהמדינות הדמוקרטיות ביותר בעולם ומעל מדינות כבלגיה וצ'כיה, וגם דירוגה במדדים של הליכים דמוקרטיים ופלורליזם בפוליטיקה גבוה יחסית. 

מנגד, תהליכים אנטי-דמוקרטיים אינם קורים בין לילה. בכתבות הבאות נסקר משטרים שהתחילו במקום גבוה ולאחר שורת מהלכים  – השתקת שומרי סף, החלשת מערכת המשפט, פגיעה בתקשורת –  התדרדרו. לא מעט מהרפורמות הבעייתיות שראינו באותן דמוקרטיות קוסמטיות – כבר הותנעו כאן בישראל. 

כך או אחרת, נבחרי הציבור הישראלים זקוקים לרענון בסוגיות הדמוקרטיות המהותיות ובמימוש השיטה בישראל, וזה בדיוק מה שנבצע בפרקים הבאים של הפרויקט. מקווים שתפיצו ברשתות החברתיות כדי שכמה שיותר אזרחים ייחשפו לשיעורי האזרחות המעשית של שקוף!