פוסטים

למה אנחנו ב"שקוף" מתעסקים גם ב"כסף קטן"?

מתקציב הגלידה של נתניהו, דרך הבלוג הלא קיים של ישראל ביתנו וכלה בדיוקנאות של שופטי העליון. לפעמים דווקא הכסף הקטן יכול ללמד אותנו דברים גדולים. למשל על אופיים של נבחרי ציבור, על תרבות של בזבוזים והוצאות לא מבוקרות, וחוסר יעילות בשירות הציבורי. החדשות הטובות: אפשר לעצור את הבזבוזים הגדולים – דרך הבזבוזים הקטנים

תומר אביטל |

לעתים מגיעות אלינו ב"שקוף" תגובות בסגנון "אתם מתעסקים בכסף הקטן, חבל!"

אבקש לענות בטקסט מטרחן ועשיר בדוגמאות, שמסביר למה אני רואה חשיבות גדולה בפיקוח ובקרה גם על הבזבוזים הקטנים, וגם איך הם משפיעים עליך ועלייך? 

שקל לשקל לשקל, ואנחנו מגיעים לסכומי עתק שנגרעים מתשתיות, חינוך, בריאות ושירות לאזרח. ראש הממשלה בנימין נתניהו. (צילום: שמוליק גרוסמן, דוברות הכנסת)

כי לפעמים כסף קטן חושף שחיתות גדולה יותר

בשנת 2015 שעברתי על הוצאות הח״כים גיליתי שפאינה קירשנבאום, הח"כ לשעבר החשודה בשחיתות, שילמה 5,782 שקל מכספנו על אחזקת בלוג.

רק שלא הצלחתי לאתר שום בלוג.

לכאורה מדובר בכסף קטן. חמשת אלפים שקל על בלוג לא קיים. אלא שאז בדקתי את הקבלה וגיליתי שהספק שעומד מאחורי "הבלוג" קשור לפרשת השחיתות הגדולה של ישראל ביתנו שכללה גזירת קופונים על חשבון הציבור. איך? "החברה לפיתוח השומרון" לכאורה שילמה לאותו ספק של פאינה כרבע מיליון שקל. על מה? על פרויקט אינטרנטי ברוסית – שגם, לכאורה, לא קיים. הודענו זאת למשטרה – למקרה שהיתה חסרה להם הוכחה לזיקה בין אנשי ישראל ביתנו לבין אותו ספק. כסף קטן שעזר לחשוף שחיתות גדולה.

בהמשך לפרסום ההוצאות האינטרנטיות הח״כים (בפוסט מתחת): פאינה קירשנבאום שילמה 5,782 שקל מכספינו על אחזקת בלוג – אותו לא…

Posted by ‎שקוף – גוף התקשורת של הציבור‎ on Sunday, September 27, 2015

כי לעתים השלטון עצמו לא יודע שהוא מבזבז כסף 

חשפתי את תקציב גלידת הפיסטוק של נתניהו שעמד על כ-10,000 שקל בשנה. כביכול מדובר בכסף קטן, אבל בשביל גלידה למשפחה אחת מדובר בהוצאה גדולה. לא רק אני חשבתי כך. גם היועצת של רה"מ שצלצלה אלי בערב הפרסום. היא אמרה לי שנתניהו בעצמו לא ידע מהי העלות, נדהם – וביטל את ההתקשרות עם הגלידריה.

כי זלזול בכסף קטן יכול לשקף תרבות שלמה של בזבוזים

נישאר לרגע עם הגלידרייה. בהמשך גיליתי שהיא גבתה מנתניהו תעריף גבוה יותר לקילו מזה שהיא גובה מכל לקוח רגיל. הסתבר שבמעון ראש הממשלה לא טרחו לבדוק ולקבל הצעות מחיר. זה משקף תרבות בעייתית של עובדי ציבור שלא מוודאים שהם משלמים את המחיר הזול ביותר האפשרי – למרות שמדובר בכספי ציבור. אז איך אפשר לסמוך עליהם בהוצאות גדולות יותר?

כי זה שופך אור על חוסר יעילות

ב-2013 משרד הבריאות הקצה 120 אלף שקל לפיתוח אפליקציה לאיתור טיפות חלב. מתנדבי הסדנא לידע ציבורי טענו שהעלות חריגה, ופיתחו בקלות אפליקציה זהה (וטובה יותר) בחינם. כסף קטן, אך התשובה המוחצת של 'הסדנא' יכולה לעזור למנכ"ל משרד ממשלתי, למשל, להבין שיש לו בעיה. שעליו לבדוק מחדש הוצאות נוספות, גם כשמדובר, למשל בפרויקט בעלות של מאות מיליוני שקלים.

כי הפוליטיקאים הם אלו שמתעסקים בכספים הקטנים, בעצמם! 

קשה להאמין, אבל הח"כים מתעסקים אלפי שעות בשנה בתנאים שלהם. החל מניסיון להשיג כיסוי הוצאות לסנדוויצ'ון מתקציב הקשר עם הבוחר, וכלה בשדרוג שכרם באלפי שקלים לצד מתן הטבות לעצמם. זה הם, לא אנחנו.

כי זה משקף למשלם המסים מה מעניין את המנהיגים שלנו

אגב חוקים שחלים על הח"כים בלבד, ב-2018 מיקי זוהר העביר חוק לפיו הוצאות רה"מ יהיו פטורות ממס גם לאחר שיפרוש, ללא הגבלת זמן. החוק יחול אפילו על שאיריו (ילדיו ובת זוגו). כלומר, יאיר נתניהו ימשיך לשכשך רגליים בבריכה בקיסריה לנצח על חשבון הציבור. 

החוק יעלה לנו לפי הערכה של רשות המסים בין 100 ל-200 אלף שקל בשנה. סכום מזערי בהיבט של תקציב המדינה (מאות מיליארדי שקלים). אלא שהכסף הקטן הזה מצביע על ניתוק של המנהיג מהציבור. בנוסף, סליחה על הנאיביות – אין בחוק הזה אפילו מראית עין של צדק. אבל הוא בהחלט מלמד את הציבור מה מעניין חלק מהפוליטיקאים שמבקשים את אמוננו.

עוד בשקוף: 

כי זה משקף למשלם המסים איזה מין אישים מובילים אותנו 

נשיאי בית המשפט העליון בדימוס זוכים לציור של דיוקן בדמותם. הציור נתלה בסמוך לפרישתם בקיר המיועד לכך בקומת לשכות השופטים בבית המשפט העליון. 

הציבור לא יכול לצפות בדיוקנאות. הם תלויים בקומה שאינה פתוחה לציבור הרחב, ורק שופטים ועוזריהם רשאים להיכנס אליה. 

בדקנו מה עלות הציורים. כך לדוגמה, הדיוקן של מרים נאור עלה, כ-44 אלף שקל וזה של אשר גרוניס, כ-35 אלף שקל. אלא שהשופטת בדימוס דורית בייניש בחרה בצילום במקום בדיוקן מצוייר. לכן הדיוקן שלה עלה כ-5,000 שקל בלבד. בייניש הייתה מודעת לעלויות הגבוהות של האיורים, ולכן בחרה בחלופה הזולה. היא היחידה.

הנשיאה התשיעית, דורית ביניש. צילום באדיבות יהודה יפרח

כי זה מצטבר לכסף גדול

השרים סידרו לעצמם סעיף שמאפשר להם לקבל שכר חודשי שלם – גם אם פרשו בתחילת החודש. זה אכן כסף קטן, אלא שלאורך השנים זה הגיע בסך הכל לכשני מיליון שקלים שכולנו הפרשנו לשרים הפורשים, ללא שום סיבה.

אני יכול להמשיך עם עוד ועוד דוגמאות, אבל בשורה התחתונה: שקל לשקל לשקל, ואנחנו מגיעים לסכומי עתק שנגרעים מתשתיות, חינוך, בריאות ושירות לאזרח.

ובכלל לא דיברתי על הצד השני: שבגלל החלטות מושחתות או פשוט גרועות – אנחנו משלמים פה כמה שקלים עודפים על חשבונות החשמל והאינטרנט ושם כמה אגורות יותר בסופר, או בארנונה, ובום – קיבלנו יוקר מחיה.

כי זה לא הדבר היחידי שאנחנו עושים בשקוף

למעשה אנחנו מתעסקים כל הזמן בכסף הגדול. בפנסיות תקציביות, רפורמות שיכולות להוזיל את יוקר המחיה ובמי שתוקע אותן. בתקציב המדינה, התעמולה והמפלגות וכן הלאה.

בגלל החלטות גרועות אנחנו משלמים יותר. שר האוצר ישראל כ"ץ. (צילום: עמוס בן גרשום, דוברות הכנסת)

דמיינו שהח"כים היו צריכים להודות למשלמי המסים

אקנח בפנטזיה שלדעתי הייתה עוזרת למנוע מהליקויים האלו בכלל להיוולד: שהחבר'ה בממשלה יחויבו להודות, מדי פעם, למשלמי המסים – בצורה אישית. 

דמיינו שהפקידים והפוליטיקאים היו פה ושם נחשפים ישירות לאנשים שהעבירו את הכספים לאוצר המדינה, ומחויבים להקדיש שעה סמלית בשבוע להודיה טלפונים ל"תורמים" (משלמי המסים).

אולי ככה – לפני שהיו מאשרים עוד מאה אלף שקל לגחמה של השר ההוא, או מקציבים מיליון לפרויקט המיותר התורן – היו חושבים בשנית.
למעשה אני בטוח שהיו חושבים בשנית.
איך אני יודע? משום שזה מה שקורה בשקוף.

נפגשתי לאורך השנים עם אינספור מו"לים, והתכתבתי עם רבים מכם. זה הפך עבורי את התקציב שלנו ממסמך אמורפי – למשהו מרגש שצמודים אליו פרצופים של אלפי אנשים נהדרים – שרק בזכותם אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו עושים. זה גורם לנו להיזהר בכל הוצאה, ולבדוק אותה שבעתיים!

מעש"י (מה לעשות כדי שיתוקן): אין פתרון קסם – צריך לפתור את הבזבוזים והמחדלים אחד אחרי השני, דרך פיקוח, סיקור ואקטיביזם. זה בדיוק מה שאנו עושים, ואנו רוצים לעשות יותר. הצטרפת כבר?

נ.ב אני מחפש מתנדב/ת תותח/ית שירצה לעבור על הוצאות ממשלתיות בקביעות. יש לנו את האקסלים, אך חסר כוח האדם. זו עבודה שחורה אך, כפי שעינכם רואות, חשובה.

***

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאי תומר אביטל

להתחיל לשדר מרחוק את דיוני בג"ץ – ועכשיו / טור דעה אורח

כמו בוועדות הכנסת – גם דיונים בבג"ץ צריכים להיות משודרים. ועדת בייניש המליצה על כך כבר לפני 15 שנה אבל כלום לא קרה. עכשיו, אחרי שכבר התקינו מצלמות, השידור מתעכב בגלל הקורונה. דווקא בזמן משבר דמוקרטי עמוק כל כך, ובעת שאזרחים אינם יכולים להגיע פיסית לדיונים, צריכים לזרז את תחילת השידור ולא להפך / טור דעה אורח

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| טור דעה אורח: עו"ד אהרן גרבר, פורום קהלת |

לאחרונה התבשרנו חגיגית שבית המשפט העליון נערך להתחיל שידור פומבי של דיונים נבחרים בבג"ץ. על פי הדיווח הותקנה מערכת מצלמות באולם הדיונים הגדול בבית המשפט, בכוונה לשדר דיון אחד בחודש באמצעות לשכת העיתונות הממשלתית. ההחלטה נועדה להרחיב את הנגישות הבלתי אמצעית של הנעשה בבג"ץ לציבור, תוך מימוש עיקרון פומביות הדיון המחייב את בתי המשפט לפי חוק.

דיון שהתקיים בבגץ. אין סיבה לא לשדר מרחוק כבר עכשיו

באופן תמוה, הוחלט לדחות את תחילת השידורים רק לאחר סיום משבר הקורונה. בשעה שמבקרים ומבקרות אינם יכולים להגיע אליהם פיסית, המשבר צריך היה לשמש כזרז להרחבת השקיפות באמצעות שידור הדיונים, ולא מעצור בדרך.

לחשוף את כל הדיונים

כמובן שצילום של דיון אחד בחודש הוא צעד קטן, אפילו הססני, בדרך אל היעד הראוי: הנגשה אמיתית של בית המשפט לציבור בדומה לנעשה בדיוני המליאה והוועדות בכנסת. הצעד הראשון שצריך לנקוט בו הוא שינוי ברירת המחדל: להתיר לכל עיתונאי לצלם או להקליט את הדיונים בבג"ץ. 

בנוסף, על בית המשפט להיערך לשדר את כל הדיונים באופן מלא ולא אחת לחודש, כל עוד אין סיבה מיוחדת לחיסיון הדיון. צעד זה דורש השמשת מערכת מצלמות שתאפשר לעיתונאיות ולעיתונאים לצפות בכל דיון. כמו כן, יש לחשוף את הנעשה בדיונים גם לציבור באופן בלתי אמצעי.

בשורה ארוכה של פסקי דין עמדו השופטים על חשיבותה של השקיפות השלטונית ושל זכות הציבור לדעת, והזכירו את התועלות הרבות שיצמחו מדיון פומבי שיאפשר לציבור פיקוח ובקרה על המתרחש באולמות הדיונים. לכן כלל לא מובן מדוע לצמצם את יכולת הפיקוח הציבורית על ידי הגבלת שידור הדיונים?

שנים של מריחות

כבר ב-2004 ועדת בייניש המליצה להתחיל בשידור הדיונים בבג"ץ, בדומה למתווה הנוכחי. עשור לאחר מכן, שרת המשפטים ציפי לבני ונשיא בית המשפט העליון גרוניס הובילו פיילוט שנועד להגביר את השקיפות בבגץ באמצעות שידור דיונים, אך הנושא מוסמס

שופטת העליון בדימוס דורית בייניש. קבעה ב-2004 שיש לשדר את הדיונים

אין חולק על כך שבית המשפט בישראל מתווה מדיניות ציבורית. אפשר להתנגד לאקטיביזם השיפוטי או לתמוך בו, אבל מדוע למנוע מהציבור לצפות בנעשה בדיון? הרי רבים מהבג"צים החשובים מוגשים בכלל בשמו של הציבור, באמצעות עותרים ציבוריים.

הטיעון הרווח נגד צילום הליכים בבית המשפט עוסק בהשפעת המצלמות על העדים. גם אם החשש מוצדק – הוא לא רלוונטי לבג"ץ, שם הדיון מבוסס על תצהירים, ללא עדויות וחקירות. האם הפרקליטים והשופטים המקצועיים שלנו לא ידעו לנטרל את השפעת המצלמות, בדיון שממילא פתוח לציבור המבקרים?

בית זכוכית

השופט המנוח מישאל חשין, שהתבטא בפסקי דין רבים בשבח פומביות הדיון והחובה לאפשר נגישות, כתב פעם כך:

"בעשותו במלאכת השיפוט, לעולם יראה עצמו שופט כמו יושב הוא בבית זכוכית או בחלון ראווה הנשקף אל הרחוב; כל עובר-ושב רשאי להתבונן בו, לבחון אותו ולבקר אותו. וגם לשַבְּחוֹ ולהשתבח בו. בתירגומם של ערכים אלה לשפת המשפט מדברים אנו גם על חופש הביטוי וגם על חופש התקשורת כנגזר מזכות הציבור לדעת. 

שידור ועדה בכנסת. אין סיבה לא להתחיל גם לשדר דיוני בג"ץ

"אכן, התקשורת למיניה אינה אלא שלוחתו של הציבור. מהווה היא מעין מגבר-שמע ומגבר-ראיה לאירועים המתרחשים במקום מסויים ובזמן מסויים. ועל דרך זה יכול כלל הציבור לדעת אם מתנהלים ההליכים המשפטיים באורח תקין. אלו הן השקיפות והבקרה החייבות להתלוות לכל המחזיקים בסמכות שלטון ואכיפה במדינה שאיפיונה הוא מישטר פתוח".

המשבר החוקתי במדינת ישראל והמעורבות של בית המשפט בו הופכים את דבריו של חשין לצו השעה. מי שמפעיל סמכויות שלטוניות הולכות ומתרחבות – חייב להגביר גם את הבקרה על פעולותיו באמצעות מדיניות אמיתית של פתיחות ושקיפות.

 למה אנחנו מפרסמים טורי דעה אורחים?

הכותב הוא עו"ד אהרן גרבר, סגן ראש המחלקה המשפטית בפורום קהלת