פוסטים

הגירעון הוא לא קטסטרופה – אבל אי-אפשר להתעלם מהעובדות // דעה

משה קאשי האשים אותי בחוסר דיוק וזריעת פאניקה בנושא הגריעון בתקציב המדינה – אך הנתונים עליהם התבסס בתגובתו הם, במקרה הטוב, לא מדויקים. כדי לטפל בגירעון נצטרך לבצע מספר צעדים לא נעימים, כמו קיצוץ בהוצאות לצד העלאות מיסים – וכדאי שנבצע אותם בהקדם. אסור להישאר שאננים ולהתייחס לנושא בקלילות

בתגובה למאמר "תפסיקו לעשות דרמה מהגירעון" (8/7/2019)

| טור אורח: טום קרגנבילד – "כלכלה קלה" |

ראשית, חשוב לי לומר תודה למשה קאשי על התגובה שלו לכתבתי הראשונה בנושא הגירעון. המטרה שלי בכתיבה היא לא לבסס אידיאולוגיה כלכלית – אני הרי לא פוליטיקאי – אלא להעביר ידע ולנהל דיון כלכלי. למרות מאמץ לא קטן במעבר על נתונים ובדיקתם – גם אני יכול לטעות בכתיבה של מאמר. אם פספסתי זווית חשובה או נתון רלוונטי, קל מאוד לשכנע אותי בטעותי.

כעת אגיב לנקודות שהועלה במאמר התגובה:

קאשי פותח וטוען שהסיבה לכך שהממשלה מצאה את עצמה השנה בגירעון כבר בחודש ינואר, היא בגלל שנדרש תשלום של 1.7 מיליארד שקל לקרנות הפנסיה הוותיקות. רק מה? התשלום כלל לא בוצע בחודש ינואר, אלא בחודש מרץ – ולכן לא באמת מסביר איך הממשלה הצליחה למצוא את עצמה בגירעון כבר בחודש הראשון של השנה.

בדיקה יותר מעמיקה של נתוני חודש ינואר בהשוואה בין 2018 ל-2019 מלמדת כי ההוצאות על תשלומי ריבית בינואר 2018 עמדו על 4.5 מיליארד שקל לעומת הוצאות ריבית של 4.1 מיליארד שקל בינואר 2019, כלומר הם דווקא קטנו. תשלומי הריבית לא מסבירים את הפער בין ההכנסות להוצאות בינואר. אז מה כן? ההוצאות שגדלו הן אלה של משרדי הממשלה, שתפחו מ-21 מיליארד שקל בינואר 2018 ל-26.4 מיליארד שקל בינואר 2019.

ישראל לא בדרך של יוון

קאשי טוען שגופים בינלאומיים לא הביעו חשש מהגירעון הישראלי וכי הפאניקה בנושא מוגזמת. כאן אקבל חלקית את הביקורת של קאשי לגבי ניסוח הדברים – אולי היה מקום לפרשנות פחות דרמטית. עם זאת, חשוב לציין שדו"חות ה-OECD וקרן המטבע העולמית תמיד כתובים בשפה נייטרלית ולא מעוררת היסטריה, מפני שמדובר בדיווח וסקירה טכנית של המצב הקיים. לטעמי, שני הדו"חות הללו הם דווקא כן דרמטיים בכך שבזמן פרסומם הם סתרו לחלוטין את האמירות של שר האוצר, משה כחלון, שאין בעיה עם הגירעון.

אתן לכם לשפוט לבד את הדברים של קרן המטבע העולמית:

"Israel’s budget deficit is on a rising path, reaching 3 percent of GDP in 2018 despite very low unemployment, lifting debt to 61 percent of GDP. Even with strong efforts to keep spending close to budget allocations, the deficit is expected to rise to 3.5 percent or more in 2019, and current policies imply further deficit increases in coming years. Leaving debt on a rising path will constrain Israel’s ability to use fiscal policy to cushion shocks to the economy. The budget deficit should therefore be reduced to 2.5 percent of GDP to ensure that the debt ratio stabilizes".

והנה גם מידע מדו"ח ה-OECD (מתוך ציטוט מתורגם של כלכליסט):

“יש צורך בהידוק המדיניות כדי לעמוד ביעדים הפיסקליים לטווחים ארוכים יותר ולהבטיח כרית ביטחון במקרה של מימוש הסיכונים"…"כדי להיות מסוגל לענות על הצרכים בהשקעה בתשתיות ובחינוך, ולטפח צמיחה מכלילה יותר, על הממשלה לחדש את מאמציה להגביר את היעילות במגזר הציבורי ולשפר את מבנה המס כדי להגדיל את ההכנסות".

חשוב לי לציין שאני מסכים לחלוטין עם קאשי לגבי זה שהכלכלה הישראלית לא עומדת בפני קריסה ואינה בדרכה של יוון. כמו שכתבתי במאמר שפורסם בשבוע שעבר בתגובה לפוסט של יאיר לפיד: "בגלל התנהלות לוקה בחסר של הממשלה מצאנו את עצמנו עם מעט מדי הכנסות לצד התחייבויות תקציביות גדולות. זה אומר שנצטרך לוותר על שירותים ממשלתיים או להגדיל את המיסים, אבל זה לא אומר שהכלכלה הישראלית עומדת לקרוס. אנחנו לא יוון ורחוקים מלהיות יוון. צריך להוריד את הדרמה, לבצע תיקונים תקציביים לא נעימים ולהמשיך הלאה".

החשש האמיתי הוא במקרה ולא נטפל בגירעון בטווח הארוך.

מהות החוב חשובה לא פחות מהחוב עצמו

קאשי מזכיר את זה שיחס החוב תוצר של ישראל, שעומד על 59.4 אחוזים, נמצא מתחת לרף של אמנת מאסטריכט שקובעת שהרף להתקבל אל מדינות גוש היורו צריך להיות 60 אחוזים. קאשי גם מציין שגרמניה עצמה לא עומדת ברף ויחס החוב תוצר שלה הוא 63 אחוזים.

הבעיה בטיעון הזה היא ההתעלמות מהחשיבות הגדולה של 60 האחוזים. כמו שציין נגיד בנק ישראל בישיבת הממשלה בנוגע לגירעון: "יש הבדל גדול בין ירידה מרמה של 70% ל-65% תוצר, לעלייה מרמה של 60% לאותם 65%, בעיקר כשלא מסתמן תוואי אמין לצמצום נטל החוב בהמשך". במידה וישראל תתחיל להתרחק מגבול 60 האחוזים ולא תטפל בבעיות, קיים חשש שחברות דירוג האשראי לא יהססו להוריד את דירוג האשראי בזמן יחסית קצר ונחזור לשלם יותר כסף על הריבית שלנו.

קאשי גם מתעלם מכך שלמרות שגרמניה בעלת חוב גדול משל ישראל היא נמצאת בעודף תקציבי מאז 2010 ומצמצמת את החובות שנגרמו בגלל משבר כלכלי. ליתר דיוק, קיימות כלכלות חזקות ומובילות בעולם שחוגגות על הגירעון שלהן כמו ארצות הברית, אנגליה, צרפת, ספרד ואיטליה אך כולן זוכות לביקורת לא מעטה על ההתנהלות וחלקן זכו להורדות דירוג אשראי בשנים האחרונות. לעומת זאת הכלכלות שזוכות לשבחים ולרמת חיים גבוהה כמו נורבגיה, איסלנד, דנמרק, שוודיה, קוריאה, אוסטרליה, ניו זילנד, הונג קונג ושוויץ  כולן נמצאות רחוק מתחת ל-60 אחוזים וכולן מתנהלות עם עודף או עם אחוזי גירעון נמוכים משמעותית מאלו של ישראל.

קאשי מזכיר שהחובות של ישראל מחולקים בין חוב חיצוני לחוב פנימי והזכיר בצדק, כמו גם קוראי המאמר המקוריים בתגובות, שהנתון חסר במאמר המקורי. בדיעבד אני מסכים שהייתי צריך להוסיף את הנתון, אבל בטח שלא הכחשתי אותו. בתגובות הפניתי את המגיבים אל החלוקה המדויקת של החוב בין פנימי לחיצוני כמו שזו מופיעה בתקציב המדינה.

למרות זאת, הטענה של קאשי שלחוב הפנימי יש רק השלכות חיוביות או שבעצם "אין הוצאה אזרחית טובה מזאת" – היא בעייתית מאוד. קאשי מציין שמדינת ישראל מסבסדת חלק מהחוב ומשלמת ריבית גבוהה שחוזרת לאזרחים, אבל שוכח שמי שמשלם על הסבסוד הם משלמי המיסים – שמעבירים כסף לממשלה היום ומקבלים את הכסף בחזרה בסוף חייהם – גם אם הם זקוקים לו יותר דווקא עכשיו. הוא גם מתעלם מהעלות הביורוקרטית של גיוס המס והעברתו דרך המנגנון הממשלתי. בנוסף, קאשי מתעלם מכך שמדובר בהטבה שתורמת הכי הרבה למי שמחזיק בפנסיה הגדולה ביותר, שכמעט ולא חוזרת לשכבות החלשות ביותר שחוסכות מעט, או שבכלל לא חוסכות לפנסיה. בגלל המשחקים של גיוס מס מחלק מהאזרחים והעברתו דרך אג"ח לחלק אחר מהאזרחים, יחס חוב תוצר פנימי, למרות שהוא פחות מסוכן מחוב חיצוני, עדיין יוצר עיוות גדול במערכת המס והרווחה – במיוחד במקרה של סבסוד הפנסיות של מדינת ישראל.

הכנסות זמניות, הוצאות קבועות

קאשי ממשיך ומסביר שהסיבה לגירעון נובעת בעיקר בגלל קיטון בהכנסות (וסותר את הטענה שלו עצמו בתחילת הכתבה) וגם כאן מפספס לחלוטין את העובדה שהיה גידול זמני בהכנסות בשנים 2017-2018 אבל ששר האוצר החליט להתחייב להוצאות קבועות וארוכות טווח באותה תקופה. גם בגרף שצירף, קאשי מפספס שפשוט חזרנו להכנסות ברמה שהיינו בה לפני 2017 בגלל הכנסות שהגיעו ממבצע גיוס מס חד פעמי של רשות המיסים ואקזיט של מובילאיי. למרות שכלכלנים הזהירו את שר האוצר שהוא מתחייב להוצאות קבועות גדולות על בסיס הכנסה חד פעמית, משה כחלון בחר להתעלם מהאזהרות.

שר האוצר משה כחלון

שר האוצר משה כחלון

בנוסף, יש סיבה טובה לכך שרק עכשיו משרד האוצר מטפל בבעיות בזמן שרבים התריעו קודם: שר האוצר השתמש במספר תרגילים חשבונאיים כדי להסתיר את ההוצאות הגדולות ולגרום לכך שבתקופת הבחירות יראה כאילו אין גירעון על ידי דחייה של ההוצאות והעברת חלקן אל מחוץ לתקציב המדינה. שר האוצר אפילו התראיין בהקשר לגירעון ואמר: "המומחים מטעם עצמם יתבדו: 2019 תהיה שנה נפלאה". בפועל שנת 2019 היא שנה של צרות כלכליות ומבקר המדינה התחיל בבדיקה לגבי הסתרת המידע מהציבור.

סוף דבר – לא צריך להתלהם

מסיבה לא ברורה לגמרי, קאשי, שאפילו לא בדק את העמוד של כלכלה קלה, יוצר איש קש ומאשים אותי בכך שאני מתנגד להעלאת מיסים כפיתרון אפשרי. לו היה קאשי בודק את סדרת הפוסטים על ניתוח הפתרונות שמציע משרד האוצר, היה מגלה שכתבתי שנדרשת העלאת מיסים ולא תהיה ברירה אלא להעלות את המע"מ. עם זאת, גם הסברתי למה במקביל כדאי לבטל מיסים אחרים מעוותים ולהחליף אותם בעליית מע"מ כדי לצמצם את נזקים. 

אני בהחלט לא מתנגד להעלאת מיסים ואפילו מעביר ביקורת על הורדת המיסים בזמן הגדלת ההוצאות בתקופתו של כחלון, אך עם זאת גם הייתי רוצה לראות ניסיונות לקצץ במקומות הלא יעילים על מנת לצמצם עד כמה שאפשר את העול על אנשים שעובדים קשה כדי להרוויח את שכרם.

קאשי, בלי לבדוק או פשוט לשאול, הניח שאני ליברטריאן שרוצה לבטל את תפקיד הממשלה לחלוטין, את כל שירותי הממשלה ואת מנגנוני הרווחה ואז גם המשיך לתקוף אותי. מציע לקאשי שלא להגדיר אחרים ולתקוף טיעונים שכתבתי ולא כאלה שהוא המציא בעצמו.

*

טום קרגנבילד כותב ומנהל את "כלכלה קלה" – עמוד פייסבוק ואתר אינטרנט שנוצרו במטרה להנגיש ידע כלכלי בשפה פשוטה, תוך התייחסות לאירועים אקטואליים, במטרה לתת לאזרחים כלים להבין טוב יותר את העולם הכלכלי.

תפסיקו לעשות דרמה מהגירעון // דעה

בשבועות האחרונים השיח הציבורי סביב הגירעון יוצר אווירה של משבר כלכלי עצום שנמצא על סף דלתנו. זה לא המצב. הכלכלה הישראלית יציבה, האמון בה הולך וגובר ו-75% מתשלומי הריבית המפחידים של המדינה בעצם חוזרים אלינו דרך הפנסיות ושוק ההון // טור דעה אורח

בתגובה למאמר "הגירעון שאסור לנו להתעלם ממנו" (09/06/2019)

| משה קאשי |

בכלכלה יש חוק ברור אחד – אין ארוחות חינם. לכל החלטה כלכלית יש תועלת ובצידה עלות. לכל החלטה של הממשלה בקשר להתנהלות הכלכלית של יש משמעות: כמה כסף מוציאים? איך מחלקים אותו? מאיפה מביאים את הכסף – ממיסים? אם כן, אילו סוגי מיסים? אולי באמצעות חובות? לכל אחת מהדרכים הללו יש תופעות לוואי חיוביות ושליליות. מבחינה כלכלית, אנחנו יודעים שהחלטה היא גרועה כשתופעות הלוואי של ההחלטות הללו גורמות יותר נזק מתועלת.

לפיכך, כאשר אתם נתקלים במאמר העוסק רק בתופעות הלוואי השליליות או החיוביות של החלטה פיסקאלית, דעו לכם – המאמר מתאר יותר את השקפת העולם הכלכלית של הכותב, מאשר את המציאות הכלכלית בפועל. תחת כלל אצבע זה נופל לטעמי הטור שפורסם לאחרונה בשקוף תחת הכותרת "בחירות 2019: הגירעון שאסור לנו להתעלם ממנו" שממשיך ושואל "למה הגירעון בתקציב המדינה צריך להדאיג אותנו?"

תחילה פותח המאמר בנתון מדאיג: "2019 היא השנה הראשונה מאז 2003 (!) שבה המדינה בגירעון כבר בחודש ינואר" – נתון שלא מלמד אותנו על המציאות בפועל. אסביר: הגירעון מתבסס על תזרים המזומנים של הממשלה בהסתכלות על 12 חודשים אחורה. הסיבה לגירעון ההיסטורי הגדול בחודש ינואר, נעוצה ברובה בעובדה שקצב הוצאות המשרדים על פני שנת 2019 לא דומה לקצ על פני שנת 2018. 

ב-2019, שיעור גבוה יותר מההוצאות בוצע בשליש הראשון של השנה, כולל תשלום של 1.7 מיליארד שקל לקרנות הפנסיה הוותיקות. כלומר: הגירעון שנמדד בינואר 2019 כלל בתוכו הוצאות של תקופה ארוכה מ-12 חודשים. לכן, במידה ולא יתרחשו אירועי משמעותיים בלתי צפויים, צפויה התמתנות בשיעורי הגידול של הוצאות המשרדים בהמשך השנה וכך גם בהיקף הגירעון. 

הכלכלה הישראלית יציבה

המאמר, ממשיך ומציין כי "קרן המטבע העולמית וארגון ה-OECD פרסמו את החשש שלהם מהכיוון אליו הולכת הכלכלה הישראלית". תחילה נציין כי אף אחד מהארגונים לא פרסם "חשש מהכיוון אליו הולכת הכלכלה הישראלית" – אלא רק את התחזית שלהם לגבי הגירעון הממשלתי. הקוראים מוזמנים לעיין בהודעה שפרסמה קרן המטבע העולמית. 

שני הארגונים לא פרסמו כל חשש, כי אין סיבה לחשש. מצבה הפיסקאלי של מדינת ישראל מבחינת החוב הממשלתי הוא מהטובים ביותר בין מדינות ה-OECD. יחס החוב-תוצר של ממשלת ישראל ב-2018 עומד על 59.4% – נמוך מהגבול העליון הנקבע באמנת מאסטריכט (60%). "מאסטריכט", נזכיר, היא אמנה של האיחוד האירופי מ-1992 שקבעה כי יחס החוב-תוצר של מדינות לא יעלה על 60%. אמנת מאסטריכט הוחלפה בהמשך על ידי אמנת ליסבון (2007), שם כבר לא נקבעה תקרה ליחס חוב-תוצר. אולם, ישראל המשיכה לדבוק ביעד המחמיר וכן השיגה אותו. רק לשם השוואה, אפילו גרמניה לא עומדת ביעד הזה.

מקור: דו"ח 2018 – יחידת ניהול החוב הממשלתי

מקור: דו"ח 2018 – יחידת ניהול החוב הממשלתי

הריבית – חלקה הגדול חוזר אלינו

לאחר מכן הכותב עוסק בהוצאות הריבית וכמה הן גבוהות ביחס להוצאות אחרות בתקציב: "תשלומי הריבית לבדם אחראים על לא פחות מ-9.9 אחוזים מהתקציב של 2019". ההיקש המתבקש הוא – הגדלת החוב משמעותה הגדלת ההוצאה לתשלומי הריבית על חשבון בריאות, חינוך וביטחון. 

אבל האמת שונה. 51% מהוצאות הריבית הינן בגין אג"ח מיועדות, הנושאות ריבית מועדפת של 4.86% פלוס מדד. רק כדי לסבר את האוזן, מי שרוצה לקנות אג"ח זהה בבורסה יצטרך להסתפק בריבית של 0.67% פלוס מדד, בלבד. במילים אחרות: הממשלה לווה כסף מקרנות הפנסיה שלנו ומשלמת ריבית מאוד גבוהה, יחסית לריבית שהייתה משלמת אילו הייתה לווה בשוק ההון.

הסבר על אגרות חוב מיועדות

אג"ח שהונפקו על ידי ממשלת ישראל ואינן למכירה בשוק החופשי, אלא מופנות ישירות לקרנות פנסיה בהיקף של 30% מכלל הנכסים של אותן קרנות. אג"ח אלה צמודות למדד ובתחילת 2015 נושאות ריבית קבועה של 4.86% (כאשר במצב הנוכחי העולם מתנהל בריביות אפסיות!). עד 2003 קרנות הפנסיה נהנו מ-70% מכלל נכסיהן באג"ח מיועדות, עד החלטת שר האוצר דאז בינימן נתניהו להפחית את שיעורן לכדי 30%. הנפקת אג"ח מיועדות לקרנות הפנסיה, בריבית גבוהה במידה ניכרת מריביות הנהוגות בשוק, מהווה הטבה משמעותית לציבור החוסכים. 

תשלומי הריבית שהממשלה משלמת על החוב, מועברים ישירות לחסכונות הפנסיה של הציבור ולביטוח לאומי. בנוסף, כמעט מחצית (48%) מהאג"ח הממשלתי מוחזק בקרנות הפנסיה של כולנו. כך יוצא, שכ-75% מהוצאות הריבית שמשלמת מדינת ישראל חוזרים אל תושבי מדינת ישראל כרשת ביטחון פנסיוני ואף מושקעים במשק לאורך השנים. 

להבנתי, אין הוצאה אזרחית טובה מזאת. בכלל, תשלומי הריבית על החוב הממשלתי (בניכוי אג"ח מיועדות) נמצאים במגמת ירידה מתמדת מאז 2013 – מ-38.4 מיליארד שקל ירדנו ל-29.4 מיליארד שקל ב- 2018. גם משקל תשלומי הריבית  מסך תקציב המדינה וביחס לתוצר ירד. את כל הנתונים הנ"ל ניתן למצוא בדו"ח השנתי של יחידת ניהול החוב הממשלתי.

מקור: דו"ח 2018 – יחידת ניהול החוב הממשלתי

מקור: דו"ח 2018 – יחידת ניהול החוב הממשלתי

עובדה נוספת שנעלמת מהמאמר היא, שעיקר הגידול בגירעון, ביחס לתוצר, נבע מירידה בהכנסות ולא מפריצה של מסגרת התקציב (ראה גרף 3). הסתרה של נתון זה מקלה על הכותב לתלות את הסיבה לגירעון בהוצאות שאינם מתיישבות עם תפיסת העולם הכלכלית שלו. ניתן לנהל דיון האם התועלת בתוכנית "מחיר למשתכן" עולה על העלות, אבל דיון זה צריך להתקיים בתוך המסגרת של חלוקת המשאבים של הממשלה ולא במסגרת תכנון הגירעון השנתי. כנ"ל לגבי התוספת לגמלאי המשטרה. 

מקור: ביצוע תקציב מאי 2019

מקור: ביצוע תקציב מאי 2019

האמון בכלכלה הישראלית ממשיך לעלות

לקראת סוף המאמר, הכותב חוזר על האזהרה שלא הייתה מצד קרן המטבע העולמית לגבי "ערעור הביטחון העולמי בכלכלה הישראלית" ומפני הורדת דירוג האשראי של החוב הממשלתי – צעד ש"יגרום לכך שנצטרך לשלם יותר כסף על ההלוואות שלנו, ואולי נמצא את עצמנו עם הוצאות ריבית אפילו יותר משמעותיות".

בפועל, האמון של השווקים הפיננסים במדיניות הכלכלית של הממשלה בישראל רק גבר בחצי שנה האחרונה, זאת למרות עליית הגירעון ביחס לתוצר. 

האמון נבע מרמת הריביות הנמוכה בה נסחרות אגרות החוב של מדינת ישראל. הריבית, מהווה אינדיקציה לאמון המשקיעים ביכולתה של ישראל לשרת את החוב. ככל שאמון המשקיעים גבוה יותר כך הריביות נמוכות יותר. בחצי שנה האחרונה, התשואה הנומינלית לפדיון על אג"ח ממשלת ישראל רשמה ירידה 58 נק' בסיס – מרמה של 2.42% בדצמבר 2018 לרמה נמוכה של 1.8% ביוני 2019. לא רחוק מרמה שנרשמה באפריל 2015 (1.73%), אז הגירעון הממשלתי עמד על 2.1% תוצר.

לשם השוואה, התשואה כיום על אג"ח ממשלת ארה"ב לאותה תקופה עומד על 2%. כלומר, מדינת ישראל לווה כסף בריבית נמוכה ממשלת ארה"ב.  משמעות הדבר היא, שהמשקיעים המלווים כסף למדינות, מעניקים סבירות גבוהה יותר שישראל תחזיר את החוב מאשר ממשלת ארה"ב. וזאת שוב, למרות העלייה בגירעון הממשלתי ביחס לתוצר. 

בפסקת הסיום, לאחר שהכותב פירט רק את כל ההשלכות הרעות לכך ש"התקציב המשותף שלנו נמצא במינוס הולך וגדל" הוא מתפנה לספק לנו את הפתרונות שכרוכים בהם רק השפעות חיוביות – קיצוצים, התייעלות וטיפול הגירעון. אפשרות של העלאת מיסים לא מובאת כאן כפיתרון, ואני רק יכול לנחש שלדידו של הכותב, לפתרון הזה יש רק תופעות לוואי שליליות. 

ההוצאה הממשלתית נקבעת על פי שני כללים פיסיקאליים, כלל ההוצאה ויעד הגירעון (ראו פירוט בהמשך). אי-שם במהלך ההיסטוריה, משרד האוצר הכפיף את שני הכללים הללו להשגת המטרה של עמידה באמנת מאסטריכט. העמידה ביעד הנכסף, שננטש בינתיים אפילו על-ידי מנסחיו (ראו לעיל), הינו הישג מרשים לכלכלה הישראלית. אך אל לנו להתעלם מתופעות הלוואי של הרדיפה אחרי היעד המדובר, כפי שמרמז הפער בשיעור ההוצאה האזרחית בין ישראל לממוצע ה- OECD. 

המצרפים התקציביים בהשוואה בינלאומית - ד"ר קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל

המצרפים התקציביים בהשוואה בינלאומית – ד"ר קרנית פלוג, נגידת בנק ישראל

כלים פיסקאליים

בישראל נהוגים שני כללים פיסקאליים לקביעת תקציב המדינה: יעד הגירעון ותקרת ההוצאה. 

תקרת ההוצאה – הכלל קובע מגבלה על קצב הגידול של ההוצאה התקציבית לעומת שנה קודמת. בשנת 2010 נקבעה בחוק נוסחה לחישוב כלל ההוצאה משנת 2011 ואילך. על-פי הנוסחה שנקבעה, שיעור הגידול בהוצאה הציבורית לא יעלה על היחס שבין 60% (יחס החוב-תוצר הרצוי) לבין היחס חוב–תמ"ג, כשהוא מוכפל בממוצע שיעורי הצמיחה בעשור האחרון (3.5%). 

בשנת 2015 נקבע כי כלל ההוצאה יחושב עפ"י ממוצע שיעור גידול האוכלוסייה בישראל בשלוש השנים שקדמו למועד הנחת חוק התקציב, בתוספת היחס שבין 50%, יחס החוב-תוצר הרצוי לישראל, לבין יחס החוב-תוצר בפועל בשנה האחרונה. כלומר, לצורך נוסחה זו עודכן גם יחס החוב-תוצר הרצוי מ-60% ל-50%.

יעד הגירעון – הגירעון הוא ההפרש בין סך ההוצאות לבין סך ההכנסות בתקציב המדינה. נהוג למדוד את הגירעון כיחס בין הגירעון לבין התוצר. יעד הגירעון נקבע בחוק, על ידי הממשלה, בדרך כלל למספר שנים קדימה ומעודכן בהתאם לסביבה הכלכלית ולצורכי הממשלה. 

במקרה וקיים פער בין יעד הגירעון לתקרת ההוצאה, אזי לפי החוק גובר הכלל המגביל משני היעדים. 

למרות הכל – הגירעון לא מוצדק

לסיכום דברי עד כה, ניתן לומר: אפשר להיות רגועים. איתנותו של המשק הישראלי והאמינות שמקנים כיום השווקים הפיננסיים למדיניותה של ממשלת ישראל הם הזדמנות לדיון מחדש בהיקף ההוצאה הממשלתית, בהרכבה ובמקורות המימון שלה.

אולם, אין בדברי כוונה להצדיק את הגידול בגירעון ואת העלייה הצפויה ביחס חוב-תוצר, אלא להראות שהדיון בנושא זה מתקיים על בסיס אקסיומות שלמדנו בקורס מבוא לכלכלה.

בעקבות שני המשברים האחרונים – משבר הסאב פריים בארה"ב (2008) ומשבר החוב באירופה (2011) – חל שינוי בתפיסת הגירעון הממשלתי כחוב שיש לנהל אותו תחת אמות מידה ויחסים פיננסים קפדניים. כיום, אפילו "מוניטריזם", הדוגל בצמצום ההוצאה הממשלתית עד למינימום האפשרי, רואה את הכלי פיסקאלי כלגיטימי בייצוב הפעילות במשק ובמקרים מסוימים מביעה תמיכה בהגדלת הגירעון הממשלתי במסגרת ה"מייצבים האוטומטיים".

לפיכך, הדיון סביב הגירעון הממשלתי וההתפתחות ביחס חוב-תוצר צריך להתחיל בראשונה באבחון מצב המשק הישראלי וכיוון התפתחותה של הפעילות הריאלית. הדבר חשוב שבעתיים לאור העובדה שהשימוש בכלי הריבית לוויסות הפעילות במשק מוצה עד תום. 

המשך דיון המתנהל תוך התמקדות בחסרונות המהלכים שאינם מתיישבים עם השקפת העולם הכלכלית ו/או הפוליטית של הדובר, איננו תורם דבר למאמץ להיטיב עם העם. 

*

משה קאשי הוא כלכלן בעל ותק של 12 שנים בשוק ההון. במשך 8 שנים היה אחראי תחום מחקר ואנליזה בחדר עסקאות ני"ע בבנק הבינלאומי. כיום עוסק בהערכת שווי חברות וייעוץ פיננסי עבור חברות ומשקיעים.

יש לך הערה? כתבו למשה!

לפיד נתן ביקורת כלכליות ראויה, אבל מה הוא מציע להמשך?

הבחירות מתקרבות ויאיר לפיד בחר לצלול לתחום הכלכלי ולשאלת הטיפול בגירעון בתקציב המדינה. הניתוח של "כלכלה קלה" בשורה אחת: חלק גדול מהטענות של לפיד צודקות, אבל לא נראה שהוא משרטט דרך טובה יותר

| טום קרגנבילד – "כלכלה קלה" |

לפני מספר שבועות פרסם יאיר לפיד ביקורת כלכלית ארוכה ומפורטת בנושא הגירעון בתקציב המדינה. בדרך כלל פוסטים בסגנון לא כוללים הרבה מעבר לפופוליזם – אבל נראה שהפעם נמצא פוליטיקאי שהתייחס ברצינות לנושא שראוי שיהיה במרכז השיח לקראת הבחירות הקרובות. 

אגב, לתפיסתי, תפקודו של לפיד כשר האוצר היה סביר, למעט הניסיון ליישם את תכנית מע"מ אפס (להסבר מדוע התכנית הזו גורמת נזק). אז מה איכות הטיעונים הנוכחיים של לפיד בנוגע לגירעון? בואו נבדוק.

"אוטובוס שאיבד את הבלמים"

הפוסט של לפיד נפתח בדרמה גדולה: "אנחנו בדרך למשבר כלכלי. הוא דוהר לכיווננו כמו אוטובוס שאיבד את הבלמים. הגירעון כבר עבר את ה-50 מיליארד שקל ונמצא בפער של יותר מ-12 מיליארד שקל מהגירעון המתוכנן". אני הראשון שיסכים שאין לזלזל במשבר כלכלי, והראשון שיסכים שהגירעון הוא בעיה שצריך לטפל בה

עם זאת, לא צריך לאבד את העשתונות. בגלל התנהלות לוקה בחסר של הממשלה מצאנו את עצמנו עם מעט מדי הכנסות לצד התחייבויות תקציביות גדולות. זה אומר שנצטרך לוותר על שירותים ממשלתיים או להגדיל את המיסים, אבל זה לא אומר שהכלכלה הישראלית עומדת לקרוס. אנחנו לא יוון ורחוקים מלהיות יוון. צריך להוריד את הדרמה, לבצע תיקונים תקציביים לא נעימים ולהמשיך הלאה. לשם פרופורציה, כדי להגיע למצבה של יוון נצטרך לקחת הלוואות ענק מבנקים זרים, למכור לחברות פרטיות את כל התשתיות במדינה, להעלים מס, להתחייב לפנסיות תקציביות אדירות וגם אז לא בטוח שנגיע לאותו אסון – כי יוון בחרה גם לשרוף מיליארדים על אירוח האולימפיאדה. 

ארבע סיבות לבואו של המשבר הכלכלי

לפיד ממשיך ומפרט ארבע סיבות שבגללן המשבר הכלכלי הולך להגיע: הראשונה היא "הממשלה הכי חסרת אחריות בתולדות המדינה הייתה אמורה לנהל את הכלכלה, במקום זה היא עשתה מסיבה". הממשלה הנוכחית, לפי לפיד, קיבלה תקציב מאוזן עם עודפי גביית מיסים ובזבזה בצורה חסרת פרופורציה. לפיד בהחלט צודק בנקודה הזאת. אם יש משהו שהיה בולט בקדנציה של משה כחלון זו חלוקת המתנות, כאילו שמישהו אחר יצטרך להתמודד עם הצרות. 

למרות זאת יש גם אמירות בעייתיות. לפיד מציין את ההסכמים הקואליציוניים היקרים שנחתמו בין מפלגות הממשלה אבל שוכח לציין שהוא חתם על הסכם דומה כשהסכים לשבת בתפקידו. אמנם לפיד ביקש לבזבז את הכסף אחרת ממפלגת יהדות התורה, אך הוא ביקש לעשות זאת בשנה שבה התקציב היה בגירעון גדול והדבר לא בדיוק מנע ממנו לקדם תוכנית דיור יקרה שלא הייתה עד כדי כך רחוקה מהנזקים של מחיר למשתכן.

לפיד, יוזם התכנית מע"מ אפס

לפיד, יוזם התכנית מע"מ אפס

בנוסף, לפיד טוען שהממשלה בזבזה את הכסף על עצמה, במקום להשקיע אותו במנועי צמיחה. הבעיה בטיעון הזה נובעת מכך שהממשלה אולי בזבזה את הכסף בצורה חסרת אחריות, חלק על עצמה, אבל הרוב לא. הממשלה הוציאה את הכסף על שירותים וסבסודים לאזרחים כמו מחיר למשתכן, סבסוד צהרונים והקלות מיסים. לפיד טען שהממשלה לא השקיעה במקומות הנכונים ואפילו ציין תחומים בהם נכון להשקיע. עם זאת, לפיד לא פירט תוכניות ממשיות. לדוגמא, ניתן להזרים תקציבים אל תחום התשתיות, אך אם לא יוגדרו תשומות מדידות, יהיה קשה לדעת אם באמת נקבל צמיחה או שנקבל חובות וחוסר יעילות נוסף. הבעיה עם הטיעון של לפיד, היא שהוא לא באמת אומר מה צריך ונכון לעשות עם הכסף, וחבל. כל אדם יכול לטעון שהוא ישקיע את הכסף בצורה שתביא לצמיחה גדולה מהחוב, אבל נדרשים נתונים שיוכיחו שהגידול המשוער אכן יכסה את החוב ואת עלויות הריבית.

האמנם השחיתות בעלייה?

הסיבה השנייה שתוביל אותנו למשבר, על פי לפיד, היא השחיתות. הוא מסביר ששחיתות פוגעת בכלכלה ושהיא עלולה להוביל לשבירת האמון בשוק הישראלי ובריחה של משקיעים למדינות אחרות. לפיד גם מציין שישראל ירדה שתי מקומות בדירוג השחיתות העולמי ולכן מצבנו הולך ומחמיר. מדובר בטיעון לגיטימי עד לנקודה שבוחנים את מדד השחיתות ומגלים שאמנם התדרדרנו שני מקומות במדד, אבל זה לא בגלל שהציון שלנו השתנה לרעה אלא כי מדינות אחרות השתפרו. הציון של הממשלה האחרונה דומה כמעט לגמרי לציון שקיבלה הממשלה בתקופתו של לפיד כשישב לצד נתניהו. המדד שלפיד מציין הוא גם מדד שלא באמת בוחן שחיתות – אלא את תפיסת הציבור את השחיתות שיש בישראל, ככה שקשה להתבסס עליו בתור משהו אובייקטיבי. בשורה התחתונה קיימות פרשות שחיתות מדאיגות אבל ככה היה גם בתקופתו של אולמרט, שרון ופרשיות מפוקפקות נוספות מצד לא מעט פוליטיקאים. אנחנו בהחלט צריכים לטפל בבעיית השחיתות אבל זה לא סימן למשבר כלכלי או למשהו יוצא דופן.

לפיד גם טוען שהמשבר הכלכלי בטורקיה קרה "כי ברגע מסוים משטרו של ארדואן נראה למשקיעים הזרים מושחת וקיצוני מדי וההשקעות הזרות הפסיקו לזרום". מדובר בשטות מוחלטת כי המשבר הכלכלי קרה אחרי תקופה ארוכה שבה ארדואן הדפיס כסף כמו מטורף, סבסד פרויקטי תשתיות אדירים ולא מועילים, והפך את הבנק המרכזי לחסר עצמאות. להשוות בין ישראל וטורקיה בהקשר הכלכלי נועד, להבנתי, בעיקר לצרכים פוליטיים – אבל אין מאחורי הטענה הזו תימוכין כלכליים.

ארדואן - השוואה פוליטית, לא כלכלית

חובות משקי הבית – ישראל בחברה טובה

הסיבה השלישית שלפיד מעלה קשורה לכך שחובות משקי הבית בישראל גדלו בצורה משמעותית. לפיד טוען שיש בועה שתתפוצץ ותהרוס את הכלכלה. כבר מספר שנים שהריביות נמוכות – המשמעות של זה היא שמחיר הכסף נמוך, ולכן רבים פונים לבנקים ולוקחים הלוואות. בסך הכל לא מדובר בתופעה מיוחדת אלא תגובה הגיונית לשינוי במחירים. 

עם זאת עולה השאלה האם המצב של ישראל הוא מסוכן וחריג ביחס לעולם? התשובה היא לא. עשרת המדינות שחובות משקי הבית בהן הם הגדולים ביותר בעולם הן: שוויץ, אוסטרליה, דנמרק, קפריסין, הולנד, נורבגיה, קנדה, דרום קוריאה, ניו זילנד ושוודיה. אולי שמתם לב, אבל מלבד מקפריסין, מדובר בכמה מהכלכלות החזקות בעולם וישראל מדורגת אי שם במקום ה-30, לפי נתוני 2017. כשכלכלה הופכת לחזקה ויציבה יותר, יש יותר אמון בין המערכת הפיננסית לבין הלקוחות ויש גישה יותר נוחה לאשראי, בטח בתקופה של ריבית נמוכה. 

הנתונים כמובן לא מצביעים על כך שכל המדינות שמדורגות מעל ישראל עומדות לקרוס וללכת לאבדון של משבר כלכלי. בנוסף, על פי אותו היגיון, אם אנחנו שואפים למדינות עם חובות קטנים למשקי בית אז נוכל ללמוד מההצלחה של מדינות כמו אפגניסטן, סיירה ליאון וצ'אד.

היעדר חזון כלכלי

הסיבה הרביעית שלפיד מציין היא שלממשלה הנוכחית אין חזון כלכלי ושאף אחד לא לוקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי. גם בנקודה הזאת לפיד צודק. נראה שבשנים האחרונות שר האוצר משה כחלון קיבל יד חופשית מ"מר כלכלה". לא רק שנתניהו לא עצר את כחלון, אלא אף דאג לצרפו לליכוד מיד אחרי הבחירות. לא מן הנמנע שאם הליכוד ירכיב את הממשלה הבאה, כחלון ימשיך בתפקיד שר האוצר.

למרות הביקורת המוצדקת על נתניהו אסור לשכוח שגם לפיד לא מציג תכנית מרשימה במיוחד לטיפול בבעיה. לפיד דורש להוציא מיליונים מקופת המדינה כדי להזיז את אסדת הגז והנפט ולמנוע ממיליארדים להיכנס לקרן ההשקעות הממשלתית. מדובר באדם שיושב לצד אבי ניסנקורן, שבין היתר אחראי לפריון הנמוך של עובדי המדינה ולשחיתות גדולה מאוד בגופים המשרתים את הציבור. מדובר גם באדם שמתעקש לגייס בכוח אלפי חרדים שיגדילו את הוצאות הצבא בצורה משמעותית ויתרמו בצורה קטנה מאוד לביטחון המדינה. אפשר להסכים או להתנגד לכל אחת מהנקודות האלו, אבל בינן ובין קיצוצים או או הגדלת הכנסות המדינה אין דבר, כך שלא בטוח שלפיד הוא המבוגר האחראי.

*

טום קרגנבילד כותב ומנהל את "כלכלה קלה" – עמוד פייסבוק ואתר אינטרנט שנוצרו במטרה להנגיש ידע כלכלי בשפה פשוטה, תוך התייחסות לאירועים אקטואליים, במטרה לתת לאזרחים כלים להבין טוב יותר את העולם הכלכלי.

לא מסכימים עם טום? רוצים לכתוב טור דעה ולהסביר מדוע? צרו עמנו קשר!

איך מתמודדים עם מחיר המתנות שחילקו לנו? בין היתר, קיצוצים בממשלה

במשרד האוצר כבר בוחנים תכניות שונות להתמודד עם הגירעון הגדול שאיתו נצטרך להתמודד עם הקמת הממשלה הבאה. בין היתר, עולה אפשרות לבצע קיצוץ הרוחבי במשרדי הממשלה – מדובר בדרך בנוחה לפולטיקאים, אבל לא לציבור הרחב. איפה אתם הייתם מקצצים?

| טום קרגנבילד – "כלכלה קלה" |

אחרי שבמשך קדנציה שלמה שר האוצר משה כחלון לא הפסיק לחלק מתנות (ראו פירוט בכתבתנו הקודמת), כעת אנחנו מתמודדים מול גירעון עודף של 15 מיליארד שקל שעלול לגדול בעוד 10 מיליארד שקל אחרי הבחירות. על מנת שהחובות שלנו לא יגיעו למצב בו הן מסכנות את הכלכלה, משרד האוצר החל לבנות תוכנית להתמודדות עם הגירעון. הפעם נתמקד בקיצוצים הצפויים במשרדי הממשלה.

מעבר להעלאת המע"מ, לקראת התקציב של 2020 משרד האוצר מתכנן לבצע קיצוץ רוחבי של 2-3 אחוזים בכל משרדי הממשלה. במספרים של התקציב הנוכחי, מדובר בקיצוץ של 8-11 מיליארד שקלים. כמעט בכל שנה התקציב גדל בכ-5 אחוזים (בהתאמה לאינפלציה ולגודל אוכלוסייה) ולכן קיצוץ של 2-3 אחוזים לא אומר שהתקציב בהכרח יקטן, אלא שהתוספת שכל משרד יקבל תהיה קטנה יותר.

על פניו, ברמה הפוליטית, הרעיון של קיצוץ רוחבי בכל משרדי הממשלה הוא רעיון לא רע. במקום לנסות להסביר לכל שר למה דווקא הוא חייב לקצץ, הממשלה פוגעת באותו האופן בכל משרדי הממשלה ואף אחד לא מרגיש שהוא הפסיד יותר מאחרים. קיצוץ רוחבי גם מאפשר פגיעה יחסית קטנה בכל משרד ואין צורך שמשרד ספציפי יספוג מכה קשה במיוחד של קיצוצים. בצורה הזאת הממשלה גם יכולה להמשיך עם אותו סדר עדיפויות בלי להיכנס למאבקים פוליטיים קשים.

למרות שעבור הפוליטיקאים קיצוץ רוחבי הוא כלי נוח, לא בטוח שמדובר בשיטה הטובה ביותר עבור הציבור הרחב. כשמדובר בקיצוצים, אנחנו צריכים להחליט על אילו שירותי ממשלה אנחנו מוכנים לוותר. קיצוץ רוחבי, במקום לנסות להתמודד עם האתגר, בוחר לקצץ גם בדברים הטובים וגם בדברים הרעים. האם קיצוץ בתקציב שירותי הדת אמור להיות זהה לקיצוץ בשירותי משרד החוץ? האם קיצוץ במשרד החקלאות אמור להיות שווה לקיצוץ במשרד התרבות? האם קיצוץ בביטוח לאומי אמור להיות זהה לזה של משרד הבריאות? אין תשובה אחת נכונה לגבי מה עדיף לקצץ אבל בדיוק לשם השאלה הזאת אנחנו יוצאים לבחירות ובוחרים אנשים שצריכים לייצג את סדר העדיפויות שלנו.

אחרי שהקיצוץ הרוחבי נקבע, בכל משרד ממשלתי יושב נבחר ציבור שיכול להחליט באילו סעיפים לקצץ כדי לעמוד ביעד. שרת התרבות לדוגמה יכולה לבחור לקצץ בתמיכה בזמר העברי, שר החינוך יכול לצמצם את הטיולים למחנות ההשמדה בפולין והשר לביטחון פנים יכול לבחור לסיים את המלחמה היקרה בסמים קלים. לא משנה מה הסעיפים שבאופן אישי היינו מוותרים עליהם, קיצוץ יכול להיות כלי חשוב להתייעלות ממשלתית, במידה ונעשה בצורה חכמה. הוא גם יכול להיות פספוס אדיר במידה והשר בוחר לוותר על מלחמות קשות, כמו לדוגמא הצורך בהתייעלות הצבא.

קיצוץ הוא תהליך כואב שיש לו מחיר פוליטי לא פשוט, ולמרות זאת, אנחנו יכולים לראות דוגמאות לקיצוצים שהיו חלק מהבסיס שיצר רפורמות מצליחות בעולם. בשנות ה-90 קנדה וניו זילנד, בעקבות משברים כלכליים, יזמו שינוי חשיבה שכלל, בין היתר, גם קיצוצים בתקציב המדינה. השינוי הזה הפך כלכלות בינוניות שהתקשו לצמוח לכאלה שבכל שנה מדורגות בין 10 המדינות בעלות רמת החיים הגבוהה ביותר בעולם.

אני ממליץ לכם לחקור את משרדי הממשלה השונים באתר "מפתח התקציב" (תלחצו על בועות התקציב השונות) ולכתוב בתגובות אילו סעיפים תקציביים הייתם מקצצים כדי להגיע ל- 11 מיליארד שקל המתכוננים.

טום קרגנבילד כותב ומנהל את "כלכלה קלה" – עמוד פייסבוק ואתר אינטרנט שנוצרו במטרה להנגיש ידע כלכלי בשפה פשוטה, תוך התייחסות לאירועים אקטואליים, במטרה לתת לאזרחים כלים להבין טוב יותר את העולם הכלכלי.

בחירות 2019: הגירעון שאסור לנו להתעלם ממנו

במערכת הבחירות הקרובה הפוליטיקאים שוב יפזרו הבטחות שיכולות לעלות הרבה כסף. הבעיה היא שבחשבון המשותף שלנו (תקציב המדינה) יש מינוס גדול שלא היה כמותו יותר מ-15 שנה. תשלומי הריבית על החובות עומדים לבדם על כמעט 10% מהתקציב השנתי. בסבב הזה, כאשר מועמדים מבטיחים – דרשו לדעת מאיפה יגיע הכסף

| טום קרגנבילד – "כלכלה קלה" |

2019 היא שנה כלכלית מיוחדת למדינת ישראל: מצאנו את עצמנו בשתי מערכות בחירות בתוך כמה חודשים, וכל זה מתרחש בזמן שתקציב המדינה נמצא בגירעון גדול וחריג. בזמן שהממשלה מתפקדת חלקית בתקופת מעבר, ישראל מתמודדת עם בעיות רציניות בדיור, בתחבורה, בחינוך ועם יוקר מחיה גבוה.

אך בכתבה זו נתמקד רק באחד האתגרים לכלכלה הישראלית, אולי מהגדולים שבהם: הגירעון שמלווה אותנו בתקופה פוליטית כל כך בעייתית. כבר בחודש מרץ התבשרנו שהגירעון (החוב) עומד על 3.5% מהתוצר – משמע שבחודשיים הראשונים של 2019, היינו בגירעון בגובה 5.6 מיליארד שקל. לשם השוואה, בחודשיים הראשונים של 2018 הצטבר בקופת המדינה עודף של 2.3 מיליארד שקל. 2019 היא השנה הראשונה מאז 2003 (!) בה המדינה בגירעון כבר בחודש ינואר.

לפני כחודש קרן המטבע העולמית וארגון ה-OECD פרסמו את החשש שלהם מהכיוון אליו הולכת הכלכלה הישראלית. ללא טיפול בחריגה התקציבית הגדולה שנוצרה בתקופתו של שר האוצר כחלון, קרן המטבע העולמית מזהירה שהעבודה הטובה שהממשלות עשו בשני העשורים האחרונים תמחק – ונתחיל לצעוד בכיוון כלכלי מסוכן ויקר מאוד.

למה הגירעון בתקציב המדינה צריך להדאיג אותנו?

בפשטות, גירעון הוא מצב בו אנחנו מבזבזים יותר כסף ממה שיש לנו ומגדילים את המינוס בבנק. סכום המינוס הוא מה שידוע כיחס "חוב-תוצר" של המדינה. בדיוק כמו בחשבון הבנק הפרטי שלנו, אם אנחנו צריכים להוציא יותר כסף ממה שיש לנו, אין לנו ברירה אלא לקחת הלוואות למימון ההוצאות. על ההלוואות הללו – אנחנו גם משלמים ריבית.

המשמעות של הגירעון היא למעשה שאנחנו, האזרחים, מקבלים מוצרים ושירותים מהממשלה – אבל מתחייבים לשלם עליהם בעתיד, כאשר נחזיר את ההלוואות, בתוספת ריבית. בהסתכלות אחרת, גירעון הוא בעצם התחייבות להטיל מיסים גבוהים יותר על עצמנו ועל ילדינו בעתיד. מאיפה הממשלה לווה כסף? כאשר אין לה מספיק הכנסות, הממשלה מגייסת כספים דרך שוק ההון (אגרות חוב), בנקים ועוד. לשם גם הולכים כספי הריבית שאנחנו משלמים, על החוב של כולנו (הגירעון).

אז עד כמה החובות האלה משמעותיים? אם נפתח את אתר תקציב המדינה נגלה שתשלומי הריבית לבדם אחראים על לא פחות מ-9.9 אחוזים מהתקציב של 2019. מדובר ב-39 מיליארד שקל, המהווים את ההוצאה החמישית בגודלה (!) אחרי הביטחון (68 מיליארד שקל), החינוך (55 מיליארד), העברות לביטוח לאומי (46 מיליארד) ובריאות (41 מיליארד). במילים אחרות יכלנו בכל שנה כמעט ולהכפיל את תקציב הבריאות במידה ולא היו למדינת ישראל חובות בכלל.

למרות הכל, חשוב לומר שחוב הוא לא בהכרח דבר רע. קצת בדומה לקנייה בתשלומים, כשמדובר בפרויקטים כלכליים גדולים שמשרתים דורות של אזרחים, כמו בנייה של תשתית רכבת או נמל חדש, פיצול ההוצאה הראשונית הגדולה לאורך שנים ארוכות הוא מהלך הגיוני, המבטיח כי הדור הנוכחי לא יצטרך לספוג את כל העלות לבדו.

בנוסף, בדומה להשקעות אישיות שמגדילות את ההכנסה שלנו, פרויקטי תשתית שהופכים את הכלכלה ליעילה יותר, יכולים להצדיק את עצמם במידה והצמיחה הכלכלית החדשה שנוצרה בעזרתם גדולה מהחוב שנלקח. לדוגמא: נמל חדש במקום מוצלח יכול להגדיל את המסחר הבינלאומי, להרחיב את הפעילות העסקית במדינה וליצור השפעה חיובית הרבה יותר גדולה מההשקעה הראשונית בנמל, אפילו בתוספת עלות הריבית.

אז הגירעון לא כל כך נורא? לצערי, הגירעון הנוכחי לא קשור להשקעות חכמות וצמיחה כלכלית. חלק גדול מהחריגה בתקציב הקיים קשורה להוצאות ייחודיות כמו מחיר למשתכן, 22 מיליארד שקל שעברו לגמלאי המשטרה או קבוצות לחץ שזוכות לתמיכה כלכלית. בכל הדוגמאות הללו לא מדובר בפרויקטים שמובילים לצמיחה כלכלית, אלא בפרויקטים שיוצרים נזק ארוך טווח. מדובר בהתחייבויות שנתיות קבועות שמזיקות לכלכלה ורק מחמירות את הבעיה, מעבר להוצאה של תשלומי הריבית.

נקודת האור היחידה שניתן להצביע עליה היא שבזכות מדיניות כלכלית אחראית בעשורים האחרונים, מדינת ישראל קיבלה העלאה בדירוג האשראי מה שמוביל לעלות ריבית נמוכה יותר בהחזרי ההלוואות. למרות המצב החיובי, קרן המטבע העולמית מזהירה שהמשך המדיניות הקיימת תוביל לערעור הביטחון העולמי בכלכלה הישראלית, מה שעלול להחזיר אותנו לדירוג אשראי יותר נמוך. צעד כזה מצד סוכנויות דירוג האשראי יגרום לכך שנצטרך לשלם יותר כסף על ההלוואות שלנו, ואולי נמצא את עצמנו עם הוצאות ריבית אפילו יותר משמעותיות.

להיזהר מהבטחות של בחירות

בבחירות הקרובות אנחנו צפויים לשמוע הרבה פוליטיקאים שידברו על איך הם מתכננים לבזבז את כספי המיסים שלנו. אסור ליפול לחלומות וההבטחות. שמעת הבטחה? כדאי קודם כל לשאול מאיפה יגיע הכסף, במיוחד בזמן שהתקציב המשותף שלנו נמצא במינוס הולך וגדל. זה אולי לא פופולרי, אבל לדעתי אנחנו צריכים להיות ביקורתיים כלפי הבטחות חברתיות יקרות ולשקול לחבק דווקא את מי שידבר באומץ על קיצוצים, התייעלות וטיפול בגירעון. להבנתי, אנחנו חייבים את זה לא רק לעצמנו אלא גם לילדים שלנו – שיצטרכו להחזיר את החובות שאנחנו נגלגל עליהם.

*

טום קרגנבילד כותב ומנהל את "כלכלה קלה" – עמוד פייסבוק ואתר אינטרנט שנוצרו במטרה להנגיש ידע כלכלי בשפה פשוטה, תוך התייחסות לאירועים אקטואליים, במטרה לתת לאזרחים כלים להבין טוב יותר את העולם הכלכלי.