פוסטים

חוזרים למבקר המדינה 6: למה באמת אין מספיק מיטות בבתי החולים?

כשהמדינה מפרטת בפנינו את החטאים שלה בשגרה, רובנו מתעלמים. אז לכבוד חג הפסח שקוף מנפנפים בחמץ של ישראל: בכל יום נפרק נושא אחד מדו"ח מבקר המדינה מ-2019, בשפה פשוטה. והפעם: הניהול הרופס והכושל של משרד הבריאות

| יואב נטיף |

התפרצות נגיף הקורונה, לצד הביקורת הציבורית על שירותי הבריאות במשך שנים רבות, מעלה שוב לסדר היום את השאלות שלא מפסיקה להטריד אותנו: איך יכול להיות שעדיין אין מספיק מיטות בבתי החולים? למה חולים מהפריפריה צריכים לנסוע שעות למרכז כדי לקבל טיפול נורמלי? מה יקרה פה עוד כמה שנים, עם הזדקנות האוכלוסיה?

כשנכנסים עמוק פנימה מגלים למה המצב חמור: דו"ח מבקר המדינה מראה שמשרד הבריאות לא נקט בשום החלטה ממשלתית בנוגע לפתיחת מחלקות או יחידות חדשות. כשבית חולים דוחף את עצמו, הוא מצליח להזיז משהו נקודתית. וכך קורה שבצפון הארץ לדוגמה, חסרה מחלקת שיקום, אבל בירושלים יש שתי מחלקות נוירוכירוגיות ללא צורך, כשאין אפילו מספיק רופאים שיעבדו בהן.

אין תוכנית לפתיחת מחלקות ויחידות במערכת הבריאות

כיום בישראל פועלים כ-340 מוסדות אשפוז, ביניהם בתי חולים שקיבלו רישיון ממשרד הבריאות. הרישיון מגדיר, בין היתר, את ענפי הרפואה שבית החולים רשאי לעסוק בהם, את מספר המיטות בו ואת המבנה שלו – המחלקות, היחידות, המרפאות, המכונים והמעבדות. כדי להקים בית חולים חדש או לפתוח יחידות מקצועיות חדשות, משרד הבריאות נדרש להתחשב בשיקולים ובתנאים מוגדרים בתקנות.

כגוף האמון על גיבוש מדיניות הבריאות הלאומית, משרד הבריאות מודע לאתגרים עימם עליו להתמודד: צורך בשיפור התשתיות בפריפריה, טיפול באוכלוסיות מזדקנות, גידול באוכלוסייה ועוד. לצורך כך, משרדי הבריאות והאוצר גיבשו שתי תכניות הקובעות את מספר מיטות האשפוז שיידרשו עד 2035. 

שר הבריאות יעקב ליצמן והמנכ"ל משה בר סימן טוב. המדיניות פאסיבית לחלוטין

מבקר המדינה מראה ששתי התוכניות לוקות בחסר. כלומר, לגוף האמון על תחום הבריאות במדינה אין תוכנית ארוכת טווח. הוא לא מתכונן למספר המיטות לנפש לפי אזורים גיאוגרפיים, לשיעור התפוסה הרצוי בבתי החולים, לזמן השהייה הממוצע במחלקה, למבנה העתידי של המחלקות החדשות שיידרשו ולכאלה שיהיה צריך לסגור.

לקריאת כתבות נוספות בסדרת הפסח "חוזרים למבקר המדינה":

משרד הבריאות, לפי המבקר, הוא "רגולטור פאסיבי" – גוף ממשלתי שאין לו מדיניות מסודרת ואינו מוציא לפועל החלטות עצמאיות. חוסר התכנון לטווח הארוך פירושו התעלמות מהצרכים המתפתחים והמשתנים של האוכלוסייה. מעבר לכך, ללא תכנית מסודרת עלולות להתקבל החלטות בזבזניות ולא יעילות או כאלה המונעות מלחצים של בתי חולים מגישי הבקשות.

גם במקרים בהם משרד הבריאות קבע שיש צורך בהקמת יחידות מסוימות, הוא לא קידם את הנושא בשום צורה. למשל, בחמישה בתי חולים גדולים בארץ אין יחידה לבקרה ולמניעת זיהומים. על אף שעל פי הערכות, יחידה כזו יכולה למנוע כ-1,000-4,000 פטירות מזיהומים בבתי חולים בשנה. בנוסף, בישראל פועל כיום מרכז כוויות אחד בלבד, באזור המרכז, על אף שהמשרד קבע שיש צורך במרכזים דומים גם בצפון ובדרום הארץ.

איך נולדת מחלקה בבית חולים?

כל הקמה של מחלקה או יחידה היא תגובתיות בלבד ונובעת מיוזמה של בית החולים. היא לא נעשית מתוך ראייה מערכתית כוללת של צרכי בריאות הציבור או כחלק מתוכנית ארוכת טווח. דרך פעולה כזו, נקודתית בלבד, גרמה לבזבוז ענק מצד אחד, ולהנצחת הפערים והטיפול הלקוי בחולים, מצד שני.

כך לדוגמה, בשנת 2015 פנה בית החולים "שערי צדק" למשרד הבריאות בבקשה להקים מחלקה לנוירוכירורגיה. באותה השנה המשרד אישר את בקשת בית החולים, על אף שמספר מחלקות הנוירוכירורגיה במדינה כבר חרג מהמכסה שהגדיר.

בית החולים הדסה. יש שם כבר מחלקה לנוירוכירורגיה, למה לפתוח בשערי צדק?                             צילום: יוסי זמיר

מה הצורך הרפואי במחלקה זו, שיש מחלקה דומה הפועלת במרחק של כשישה קילומטרים בבית החולים הדסה? לאור מצוקת כוח האדם הקיימת בשל מיעוט רופאים נוירוכירורגיים, האם יש בכלל מספיק רופאים לאיוש המחלקה החדשה? בפרוטוקול הדיון בו התקבלה ההחלטה לא ניתן מענה לאף אחת מן השאלות. 

תוך התעלמות בוטה מסוגיות מקצועיות, המבקר מצא כי הנימוק היחיד בפרוטוקול הדיון היה שפתיחת מחלקה נוספת כזו בירושלים היא "מרכיב חשוב בטיפול בחולים המגיעים למחלקת הטראומה, ופתיחת יחידה נוספת בירושלים תוכל לתת מענה לאוכלוסיית ירושלים רבתי המונה כמיליון נפש".

איך הגיעה הזקנה למסדרון?

בעיה נוספת העולה מדו"ח המבקר היא חוסר התאמה בין מספרי המיטות ברישיונות בתי החולים לבין מספרן בפועל. בשנת 2015 היו כ-1,650 יותר מיטות בבתי החולים ממה שהרשיונות מאפשרים, בעיקר במחלקות הפנימיות והכירורגיות. 

מבקר המדינה: או שאין מספיק מיטות או שיש יותר מדי

זה לא מפתיע: הזדקנות האוכלוסייה והגידול במספר החולים הכרוניים והמורכבים מצריכים יותר מיטות אשפוז במחלקות אלה. למרות השינוי במציאות, רישיונות בתי החולים לא עודכנו בהתאם, וכתוצאה מכך גם התקצוב לבית החולים והיקף כוח האדם במחלקות נותרו כפי שהיו.

מנגד, היו מחלקות בהן מספר המיטות בפועל היה נמוך ממספרן ברישיונות, בעיקר בבתי חולים בפריפריה, במחלקות כמו עיניים, ילדים ונשים. הנה כמה מספרים להמחשה: בבית החולים "איכילוב" פעלו 1,400 מיטות לעומת 988 שברישיון בית החולים (חריגה של 40%!). בבית החולים "העמק" היה מחסור ב-28 מיטות במחלקות הפנימיות, ועודף של 33 מיטות במחלקות הילדים והעיניים.

הפער בין מספר המיטות להקיים לזה המותר ברישיון. מתוך דו"ח מבקר המדינה

לפי המבקר, משרד הבריאות איבד שליטה על האיזון בכוח האדם, ואין לו יכולת לדעת האם כמות הרופאות והמנתחים מספיקה כדי לטפל בחולים באופן מספק. כך נוצר מצב שבו במחלקות עם תפוסת יתר, בהן הצוות הרפואי והסיעודי נדרש לטפל ביותר מדי חולים, יש סכנה לפגיעה באיכות הטיפול ולשחיקה של הצוות. לעומת זאת, במחלקות בתת-תפוסה, הצוות עלול שלא לצבור ניסיון מספק. משרד הבריאות זונח את תפקידו כשהוא לא מסתכל על המצב מגובה הציפור ומאזן את מערכת הבריאות הישראלית.

לגור בפריפריה עולה לי בבריאות

הנזק המשמעותי ביותר בכך שאין מדיניות אקטיבית הוא הפער בשירותי הבריאות בין המרכז לפריפריה. הביטוי הצורם לאוזלת היד הזו של משרד הבריאות הוא אופי המימון של הקמת מחלקות חדשות – שבהיעדר תקציב ממשלתי מגיע בחלקו או במלואו מתרומות. 

שר הבריאות יעקב ליצמן

גם כאן המצב לא פשוט. מבקר המדינה מצא שבתי החולים בפריפריה מתקשים בגיוס תרומות בהשוואה לבתי חולים במרכז הארץ. מכאן שהם אינם יכולים לקדם הקמה של מחלקות ויחידות חדשות. כתוצאה מכך, מבקשי שירות רפואי, לעיתים בסיסי, נדרשים לנסוע הרחק ממקום מגוריהם. המחדל אף מתעצם כשמדובר בטיפולים קבועים, הדורשים נסיעה של שעות לבתי חולים מרוחקים מספר פעמים בחודש.

הקושי בגיוס תרומות והיעדר תקצוב ממשלתי, הוא הסיבה לכך שעד היום אין מחלקת שיקום בכל אזור הצפון. בית החולים "פוריה", שקיבל אישור להקמת המרכז ממשרד הבריאות, אינו מצליח לגייס את הכספים הנדרשים להשלמת הפרויקט. 

בשורה התחתונה

אז מאיפה מתחילים? על פי המבקר, משרד הבריאות צריך לחזור לבצע את תפקידו כמעצב של מערכת הבריאות הישראלית. כדי לשנות את המצב, על המשרד לגבש תכנית רב-שנתית ומדורגת להשלמת הצרכים בצפון ובדרום הארץ ולקבוע את מקורות המימון לה. במקום להיות רגולטור פסיבי שנגרר אחרי מאות מוסדות הבריאות בארץ, עליו לבנות תכנית ארוכת טווח לצמצום הבעיות הקיימות. במילים אחרות: שייקחו אחריות ויתחילו לעבוד.

אזמ"ע (איך זה משפיע עלינו): אנחנו לא יכולים לבטוח במערכת הבריאות שתתן לנו טיפול הולם ברגע שניפגע או נחלה. מי שצריך לעבוד כדי לשפר כל הזמן את מערכת הבריאות הציבורית מלמעלה – נגרר אחרי איטנרסים נקודתיים של בתי חולים. ואם אתם גרים בפריפריה, תצטרכו לנסוע שעות כדי לקבל טיפול ראוי, או להמר על הבריאות שלכם.

מעש"י (מה עושים כדי שיתוקן): משרד הבריאות חייב להתעורר מהתרדמת ולהפוך לאקטיבי. כדי הלעיר אותו, חברי כנסת צריכים להשתמש בכל הכלים שיש להם כדי לדקור את הענק שנפל לתרדמת: ליזום דיונים מהירים, לשלוח שאילתות ושאלות לשר. אנחנו ב"שקוף" נמשיך לעקוב אחרי הנושא הזה ולהציק בתחומים שהתקשורת הארצית לפעמים מתעלמת מהם.

לחץ של סיירת השקיפות חושף את דו"ח כח האדם הרפואי: ישראל מתחת לממוצע בהשוואה בינלאומית בכל המדדים

התעקשות ארוכה ולחץ ממוקד של "סיירת השקיפות" על לשכת סגן שר הבריאות ליצמן, הביאה לחשיפת הדו"ח העדכני על מצב כוח האדם במערכת הבריאות. מהדו"ח עולה כי בכל הנוגע להכשרות בתחום הבריאות – המצב בישראל מטריד. רבע מהרופאים עברו את גיל הפרישה, ורוב המוסמכים השנה למדו בחו"ל

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

כמות כח האדם הרפואי בישראל נמצאת מתחת לממוצע הבינלאומי בכמעט כל מקצועות הליבה הרפואיים: רופאות, אחיות ורוקחות. בחלק מהמקרים אפילו בתחתית. כך עולה מדו"ח של משרד הבריאות שנחשף כאן לראשונה היום.

עד לפני שנתיים, נהג משרד הבריאות לפרסם מדי שנה דו"ח המציג את מצב כוח האדם במשרד הבריאות (לכתבה המלאה שלנו בנושא). הדו"ח הציג מספרים מדויקים בנוגע לכמות העובדים במקצועות הרפואה השונים והביא שקיפות למצב מערכת הבריאות.

בחודשים האחרונים לחצנו על משרד הבריאות לחשוף את המידע, שלא פורסם לציבור מאז 2016. זה לקח שלושה חודשים ומשימה של סיירת השקיפות – אבל בסוף הגיע הדו"ח לידינו. סיכמנו עבורכם את עיקריו המפחידים בכתבה זו.

כהרגלנו, אנחנו מעמידים לבדיקתכן גם את נתוני המקור: תוכלו למצוא בדו"ח שלל נתונים על התפלגות כוח האדם הרפואי לפי גיל, מין, מומחיות, ארץ הלימוד ועוד. מצאתם משהו מעניין שלא כתבנו עליו? עדכנו אותנו.

מצב קשה בתחום הסיעוד

בליבת מקצועות הרפואה – רופאות, אחיות ורוקחות – ישראל נמצאת מתחת לממוצע בכמות לנפש, כאשר המצוקה הקשה ביותר היא בתחום הסיעוד (אחים ואחיות). ממוצע האחיות במדינות ה-OECD עומד על 9.2 לאלף נפש, בעוד בישראל רק 5.08. מתחת נמצאות רק לטביה (4.57), יוון (3.31) ומקסיקו (2.9). בראש הרשימה נורווגיה עם קרוב ל-18 אחיות לכל אלף איש – פי שלוש וחצי מישראל. בהשוואה לנתוני 2010 מקומנו בדירוג לא השתפר. 

 

מדינת ישראל לא מכשירה כוח רפואי חדש

נתון מדאיג לא פחות הוא כוח האדם המוכשר בבתי הספר הרפואיים בישראל. ישראל נמצאת בתחתית כמעט בכל פרמטר בהשוואה למדינות ה-OECD. רק 6.9 בוגרים בשנה לכל 100 אלף תושבים, לעומת ממוצע של 13.56 ב-OECD. בראש הרשימה בלגיה עם 28.79 בוגרים (יותר מפי ארבעה). המצב רע גם בהכשרות רופאי השיניים והרוקחות. 

בשורה התחתונה, לא רק שבישראל חסרים כבר עכשיו רופאות ורופאים – אלא שגם לא מכשירים חדש, מה שעשוי רק להגדיל את הפער בעתיד.

כרבע מהרופאים המומחים בכלל פנסיונרים

ישנן שתי סיבות מרכזיות שמונעות, נכון להיום, קריסה טוטאלית של מערכת הבריאות בישראל: הראשונה היא פנסיונרים, והשנייה לימודים בחו"ל. מתוך הדו"ח עולה כי כמעט רבע מהרופאים המומחים בישראל נמצאים מעל גיל הפרישה (67). במספרים: 4,857 מתוך 20,846. מגמת הזדקנות המערכת ביחס ל-2010 היא גורפת, ונוגעת כמעט לכל תחומי המומחיות, פרט לרפואת שיניים ואופטומטריה. 

בדו"ח המשרד מסבירים כי "בשלוש השנים האחרונות שיעור הרופאים, רופאי השיניים והאחיות עלה, לאחר מגמת ירידה בעשור הקודם", וכי "שיעור הרוקחים, הפסיכולוגים, הפיזיותרפיסטים, המרפאים בעיסוק, קלינאי התקשורת, הדיאטנים, השינניות, האופטומטריסטים והגנטיקאים הקליניים ממשיך במגמת העלייה". לעומת זאת: "שיעור טכנאי השיניים, עובדי מעבדה רפואית ועוזרי רוקחים ממשיך לרדת". 

גם עם העלייה המוזכרת, הדירוג שלנו בהשוואה בינ"ל לא השתנה. כלומר: ביחס לעולם מצבנו לא השתפר. יתרה מזאת, עם גידול האוכלוסייה בישראל, גם בהשוואה לעצמנו יחס רופא-תושב לא השתפר (אך כן היה שיפור כזה במספר האחיות והרוקחות).

רופאים מירדן, הונגריה ואפילו סוריה

עוד סיבה ששומרת כרגע מפני התרסקות המערכת הוא כאמור מתן רשיונות רפואה ללומדים בחו"ל. ב-2018 ניתנו 763 רישיונות לבוגרי לימודי רפואה שלא למדו בישראל ורק 650 לבוגרים מהארץ. 236 נוספים עלו לארץ לאחר לימודיהם וקיבלו פה רישיון. כלומר, רוב מי שקיבל רישיון לעסוק ברפואה בישראל בשנה החולפת (כ-60%) בכלל למד בחו"ל. 

האם זו בעיה? ב-2018 קיבלו בישראל רישיון לעסוק ברפואה בוגרים ממולדובה, רומניה, ירדן, מצרים ואפילו סוריה. לנו אין את הכלים המקצועיים לבחון את רמת הרופאים שלומדים בחו"ל – אך פרופ' שאול יציב, מ"מ מקום האגף לרישוי מקצועי במשרד הבריאות, הביע בראיון לדה מרקר דאגה מרמת הלימודים והסטאז' הנמוכה באותן המדינות: "אין להם מושג ברפואה. יש סטאז'רים עם תעודה מחו"ל שלא ראו חולה בחיים שלהם". יציב לא השאיר את דבריו באוויר ומשרד הבריאות יקשה בבחינות הרישוי למי שלמד בחו"ל – מה שצפוי להוריד את כמות הרופאים אם לא ימצא מענה בהכשרות המקומיות.

בשורה התחתונה נראה שמערכת הבריאות מסתמכת בעיקרה על הכשרת רופאים בחו"ל – במדינות מזרח אירופה ובמדינות השכנות לנו.

פער האחיות אותה נדרשת המערכת להשלים רק כדי לגרד מלמטה את ממוצע ה-OECD הוא עצום – ואם מחר בבוקר הרופאים הפנסיונרים יחליטו לפרוש, המצב יהיה חמור. 

המספרים הללו אינם רק נתונים סטטיסטיים: הם שיקבעו כמה זמן נחכה לתור לרופא וכמה שעות יעבוד לפני שיבדוק אותנו. הם אלו שקובעים כמה זמן נשב בחדר מיון לבדיקת האחות. 

אתם יודעים – החיים עצמם.