פוסטים

ספין או בעיה אמיתית: מה הסיפור עם ניגודי העניינים של שופטי בג״ץ?

לאחרונה הפילה הכנסת הצעה להקים ועדת חקירה לבדיקת ניגודי עניינים של שופטי בג״ץ בשנים האחרונות מתערער האמון בין הציבור למערכת המשפט יצאנו לבדוק האם באמת יש בעיה במנגנון ניגוד העניינים של השופטים ● ומה קורה אצל חברי הכנסת? 

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| דרור גורני |

שופטים לא צריכים למלא טופס ניגוד עניינים. גם לא הסדר ניגוד עניינים. ואפילו ״רשימת המניעויות״ אותה ממלאים שופטי העליון היא וולונטרית ואין חובה למלא אותה. לשופטים יש רק את חוק בתי המשפט שקובע במקרים מאוד ברורים מתי אסור להם לשבת בדיונים. אז האם הדרישה של ח״כ בצלאל סמוטריץ׳ צודקת וצריך להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת ניגודי העניינים של השופטים? לא כל כך מהר. 

בשנים האחרונות הויכוח סביב מעמדו של בית המשפט העליון הפך לשדה קרב פוליטי בין ימין ושמאל שבו הכל שחור או לבן. הצדדים מחזיקים בעמדות מוצקות, אבל לא תמיד העמדות מתבססות על ידע מספיק רחב.

בית המשפט העליון, דיון בראשות הנשיאה, השופטת אסתר חיות. (צילום: אורן בן חקון / פלאש 90)

לאחרונה דחתה מליאת הכנסת בפעם השניה את הצעתו של ח״כ סמוטריץ׳ (ימינה) להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת ניגודי העניינים של שופטי בג״ץ, זאת לאחר שביולי הפילה הכנסת לראשונה ההצעה. סמוטריץ׳ הגיש את הצעתו לאחר פרסומם של תחקירים עיתונאיים שחשפו מספר מקרים בהם שופטים דנו בתיקים בהם היה להם ניגוד עניינים ברור:

כתב ״כאן״ צח שפיצן חשף כי שופטי העליון דנים בעניינים של הגופים שהם עצמם הצהירו שיש להם מניעה לדון בהם. ב״מעריב״ קלמן ליבסקינד חשף ניגודי עניינים של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות שישבה בתיקים של חברות שמהן מתפרנס בעלה כמייצג, וכן של השופטת ענת ברון, שדנה בתיקים בהם מעורבים אישים מתחומי המשפט והעסקים שתרמו בשנים האחרונות לקונסרבטוריון למוסיקה שבראשו עומד בעלה ואשר בו מונצח בנם.

כדאי להזכיר כי דרישתו של סמוטריץ׳ הונחו על השולחן גם במטרה להביך את הקואליציה ולחשוף את התפרים הגסים בחיבור בין הליכוד לכחול לבן. ואכן, ברמה הפוליטית הוא הצליח להביך את הממשלה. אבל הדרישה של סמוטריץ׳ מציפה את הויכוח העמוק סביב המעמד הציבורי של מערכת המשפט שלנו. 

בשבועות האחרונים יצאנו לבדוק האם באמת יש בעיה במנגנון ניגוד העניינים של השופטים בישראל, או שהכל חלק מספין פוליטי? מה הפתרונות על השולחן? האם אפשר להשוות בין שופטים לעובדי מדינה אחרים או לנבחרי ציבור? והאם יש גבולות לשקיפות שצריך לדרוש מהם כדי לשמור על עצמאות שיפוטית?

מה זה בכלל ניגוד עניינים

יש שני סוגים של הליכים להסדרת ניגוד עניינים: טופס ניגוד עניינים, והסדר ניגוד עניינים. טופס ניגוד עניינים הוא שאלון בפורמט קבוע ואחיד אותו נדרשים למלא עובדי מדינה בהתאם לדרישות מקום העבודה שלהם. הסדר ניגוד עניינים מתבצע לאחר שעובד או נבחר ציבור מילא טופס ניגוד עניינים שממנו עלה כי יש לו סיכוי להימצא במצב של ניגוד עניינים. במקרה כזה כותבים הסדר פרטני שמתייחס לנושאים שעלו בטופס. 

ההצעה שלו להקים ועדת חקירה שתבדוק את סוגיית ניגודי העניינים של השופטים הצליחה להביך את הקואליציה. ח"כ בצלאל סמוטריץ' (צילום: אתר הכנסת)

כך למשל שר החקלאות ושר הביטחון (אם ירצו) ימלאו את אותו טופס ניגוד עניינים. אחר כך כל אחד מהם יחתום על הסדר ניגוד עניינים שונה. אם לשר הביטחון יש מטע של אבוקדו, זה לא ייכנס להסדר ניגוד העניינים שלו, כי משרד הביטחון אינו מקבל החלטות שקשורות בגידול ירקות ופירות. זאת בניגוד לשר החקלאות שסביר להניח כי מידע על כך שהוא או מישהו מקרוביו מגדלים אבוקדו למחייתם כן יכנס להסדר ניגוד העניינים שלו.

במקרה של שופטים, על פי סעיף 21 לחוק בתי המשפט השופטים מחוייבים להגיש הצהרת הון. סעיף 77א קובע כי: "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". עוד נקבע כי אסור לשופט לדון בתיקים הקשורים למשפחתו או בתיקים בהם היה מעורב טרם המינוי. 

זה ברור במקרים הפשוטים. שופט לא ידון בתיק נגד אחיו, וגם לא בעתירה שהגיש דודן רחוק או בסוגיה שבה טען בעבר כעורך דין. אבל החיים הם לא שחור ולבן. ניגודי עניינים יכולים להיות מורכבים ולא חד משמעיים. 

עוד בשקוף:

הדבר היחידי שרוב השופטים ממלאים הוא טופס "רשימת מניעויות". למה רוב? כי אין שום חוק שמחייב את השופטים למלא גם "רשימת מניעויות". מדובר בקובץ שמתפרסם לציבור ובו מעדכנים השופטים מפעם לפעם את שמות עורכי הדין וגורמים אחרים שהם מנועים מלדון בתיקים הנוגעים אליהם. 

כך לדוגמא, ב״רשימת המניעויות״, של שופט בית המשפט העליון ג'ורג' קרא, ניתן למצוא את המועצה המוסלמית ביפו. בדוברות הרשות השופטת טענו כי ״השופט קרא הכליל את המועצה ברשימת המניעויות שלו, אף שאין לו כל היכרות עם מי מחברי המועצה ולא מתקיימת אצלו לגביה כל מניעות שבדין, זאת בהיותו תושב יפו ומטעמים של זהירות יתר, כדי שבעתיד לא יגיעו תיקים הקשורים אליה לדיון בפניו".

אולם, לא כל השופטים מעדכנים את הרשימה. למשל, שופט העליון נעם סולברג השאיר את רשימת המניעויות שלו ריקה

נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות. העיתונאי קלמן ליבסקינד חשף כי ישבה בתיקים של חברות שמהן מתפרנס בעלה כמייצג. (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

בעקבות הביקורת הציבורית, פרסמה לאחרונה נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, בשיתוף עם ד"ר לימור זר-גוטמן (מומחית בתחום האתיקה והאחריות המקצועית של עורכי דין ושופטים), מסמך בשם "אמות מידה לגיבוש רשימת מניעויות לשופטים".

על פי המסמך כל שופט אחראי לעדכן את רשימת המניעויות שלו בכל שנה. בנוסף, המסמך קובע כי שופט צריך לכלול ברשימת המניעויות שלו בעלי דין ועורכי דין שהם בגדר "שחקנים חוזרים" המתדיינים באופן קבוע בבית המשפט שבו השופט מכהן ושקיים חשש ממשי למשוא פנים אם ידון בעניינם. אבל גם עכשיו, כפי שנכתב בבירור במסמך עצמו: "אין חובה על פי דין״ לנהל את רשימת המניעויות.

ואולי הנתונים האלו יכולים להכניס את כל הדיון לפרספקטיבה: לפי הדו"ח השנתי של הרשות השופטת – בשנת 2018 נפתחו לא פחות מ-854,196 תיקים, בהם טיפלו 756 שופטים בכל הערכאות. בחישוב גס מדובר בממוצע של כ-1,130 תיקים לשופט בשנה. באותה שנה נפתחו גם 9194 תיקים בבג"ץ, בהם טיפלו 16 שופטי בית המשפט העליון. ממוצע של כמעט 575 תיקים לשופט. ואלו רק התיקים שנפתחו באותה שנה, ולא כולל דיונים שנמשכים משנים קודמות.

השופטים לא לבד

האם השופטים מקבלים "הנחות" ביחס לבכירים אחרים? האם נבחרי הציבור שלנו בכלל נדרשים לגילוי של ניגודי עניינים? האם הם מקיימים בעצמם את אמות המידה שהם דורשים מאחרים?

ברמת החוק השופטים לא שונים בשום צורה מחברי כנסת בכל הקשור לניגוד עניינים. החובה היחידה שחלה על שופטים ועל ח"כים היא להגיש הצהרת הון. ומה לגבי שרים? לפי המסמך "כללים למניעת ניגוד עניינים של שרים וסגני שרים", החובה היחידה שחלה עליהם היא להגיש הצהרת הון. אין שום סעיף במסמך זה המחייב את השרים למלא שאלון ניגוד עניינים.

האם חברי הכנסת דורשים מהשופטים את מה שהם דורשים מעצמם? (צילום: אייק אדרי, ויקימדיה)

האם יש מסמך אחר שמחייב את השרים למלא שאלון שכזה? ביולי 2018 התכנס צוות בראשות עו"ד דני חורין, ממחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, לדון בין היתר בנושא ניגודי העניינים של שרי הממשלה. המלצות הצוות שקבעו כי שרים יהיו חייבים למלא שאלון ניגוד עניינים, ובמידת הצורך לערוך הסדר ניגוד עניינים, אומצו גם על ידי היועמ״ש אביחי מנדלבליט. פנינו למשרד היועמ״ש ושאלנו אם אכן מאחר והיועמ״ש אימץ את הדו״ח, שרים מחוייבים למלא שאלון ניגוד עניינים. אולם עד למועד פרסום הכתבה לא קיבלנו מענה. נעדכן כשנקבל את המידע.

״השופטים הם לא פקידים״

בשורה התחתונה, בכנסת דורשים מהשופטים להשקיף מידע שהח״כים והשרים לא מפרסמים על עצמם. וזאת למרות שהח״כים והשרים הם נבחרי ציבור והשופטים לא. 

אבל האם ההשוואה בין ח"כים ושרים לבין שופטים בנוגע להליכי הסדרת ניגוד עניינים בכלל רלוונטית?

לפי ד"ר לימור זר גוטמן התשובה ברורה: "דברים שמתאימים לנבחרי ציבור – לא מתאימים לשופטים. חייבים לראות את התמונה הכוללת. אחרת נגיע למצב כמו בפולין והונגריה, שבה הרשות המבצעת שולטת בשופטים״. 

זר-גוטמן היא ראש המרכז לאתיקה ואחריות מקצועית של עורכי דין, בביה״ס למשפט של המכללה למינהל, וכאמור מי שכתבה יחד עם הנשיאה חיות את "אמות מידה לגיבוש רשימת מניעויות לשופטים". בשיחה שקיימנו היא מזהירה: ״השופטים הם לא פקידים. צריכה להיות להם עצמאות. ברגע שאתה תפורר את ההגנות שיש להם, אתה תפגע בעצמאות של הרשות השופטת – וזו פגיעה ישירה בדמוקרטיה. מערכת המשפט יכולה להפוך ללא עצמאית בשבועות ספורים, ואחרי שזה קורה – אין דרך חזרה״.

״מערכת המשפט יכולה להפוך ללא עצמאית בשבועות ספורים, ואחרי שזה קורה – אין דרך חזרה״. ד״ר לימור זר-גוטמן (צילום: עידן גרוס)

"דווקא מערכת המשפט הרחיבה את השקיפות מעבר לדרישות החוק", מדגישה זר-גוטמן. "במאמר שכתבתי ונציבות תלונות הציבור על השופטים אימצה, נכתב כי על השופטים לנהוג בגילוי נאות גם במקרים שבהם סעיף 77א' לחוק בתי המשפט לא פוסל אותם. כלומר, גם במקרים בהם לדעת השופט יש ׳פגיעה במראית פני עשיית הצדק׳ הוא מציין את זה בגילוי נאות בתחילת הדיון בבית המשפט. כך שבשורה התחתונה – השופטים קיבלו על עצמם שקיפות בנושאי ניגוד עניינים יותר ממה שנבחרי הציבור קיבלו על עצמם".

זה מורכב

עו״ד אלעד מן, היועץ המשפטי עמותת הצלחה, ויו"ר העין השביעית (שותפתנו החדשה לאיחוד הגדול של כלי התקשורת העצמאים) אומר כי "אין אמת מוחלטת ואין צד שצודק באופן אבסולוטי, זה לא שחור ולבן".  

"אין ספק שראוי וכדאי ונכון שיהיו בהירות ושקיפות מראש במקרים בהם שופט מנוע מלשבת בדין וזה עוזר לחיזוק אמון הציבור במערכת וגם לאיכות התוצאה״, הוא מסביר. ״עם זאת, אין מנגנון שיוכל לצפות או למפות את כל המקרים והעניינים בהם עולה חשש לניגוד עניינים ואת אופן הטיפול הנכון בהם״.

"אין צורך לייחס דרמטיות יתר להעדר חובה ספציפית לערוך הסדר ניגוד עניינים לשופטים או לערוך רשימת מניעויות״, מן טוען. "יש תחושה לפעמים שעושים שימוש בטענות כאלה, רק כדי לנגח את מערכת המשפט ולשם הניגוח וזה מיותר ומצער".

מן מסביר כי יש קושי לקבוע מראש חוקים לניגוד עניינים של שופטים: "יש שאלות מורכבות שאין להן  תשובה חד משמעית והן גם תלויות בנסיבות העניין. שופט שיש לו חשבון בבנק מסוים מנוע מלשבת בתיק שבו אותו בנק הוא צד? ואם לא מדובר בחשבון עו"ש אלא במשכנתא? יש מניעות אוטומטית? קשה לקבוע את זה באופן אבסולוטי. ואם מדובר במשכנתא של גיסו? של אחותו? של בן דודו? עד כמה מרחיקים לכת בטענת ההשפעה והמניעות?".

מן נותן לדוגמה מצב שבו הוגשה תביעה שאחד הצדדים בה הוא בן או בת זוג של שופט בבית המשפט העליון. ״האם כשהתיק הזה יגיע לדיון בערעור בעליון אין מי שידון בו כי כולם מכירים את בן הזוג של אותו צד? אז מי ידון בתיק? ינהלו אותו בבית משפט באוסטרליה?״, תוהה מן. ״יש לפעמים צורך להפעיל את ׳כלל ההכרח׳ שבו למרות שיש קרבה, אין ברירה אלא להכריע בהרכב או בפורום מסוים״. 

"יש תחושה לפעמים שעושים שימוש בטענות כאלה, רק כדי לנגח את מערכת המשפט ולשם הניגוח וזה מיותר ומצער". עו״ד אלעד מן. (צילום: יובל טובול)

אולם לשופטים יש מראש ניגוד עניינים כביכול כאשר מדובר בדיון בסוגיות שיכולה להיות להן השפעה או השלכה על מערכת בתי המשפט או חלקים ממנה. ״אז ששופטים בעליון לא ידונו בעתירות נגד הנהלת בתי המשפט? נגד הוועדה למינוי שופטים? נגד ועדת הבחירות המרכזית?״, אומר מן. ״ששופטים לא ידונו בתביעות לפי חוק חופש המידע נגד מערכת בתי המשפט או בתביעות של ספקים נגדה? לפעמים פסילה גורפת לא משרתת את האינטרס הציבורי, ויש פתרונות מורכבים ומידתיים יותר, כפי שיש פתרונות כאלה במקרים של שרים, מנכ"לים או עובדי ציבור אחרים״.

מן מדגיש כי יש גם מחיר לחשיפת מידע על השופטים באופן פומבי. הוא מזכיר כי יש מקרים בהם עלה חשש כי נעשה ניסיון לצרף עורך דין לתיק, לאחר תחילת ההליך, בגלל שהיה ידוע כי יש לו קשרים עם השופט וזאת במטרה להביא לכך שהשופט יהיה חייב לפסול את עצמו בגלל ניגוד עניינים ולהעביר את התיק לשופט אחר, אולי ״נוח״ יותר. 

מאגר ניגודי עניינים?

"רוב ההחלטות השיפוטיות הן לא פומביות, הן חשופות רק לצדדים שהיו בבית המשפט", אומר לנו המשפטן גיא זומר. כיום הוא ממייסדי עמותת "תמנון" שפועלת כדי לקדם הנגשה של מידע משפטי לציבור.

זומר נותן את הדוגמה של תומר אביטל, מייסד שקוף, שעתר נגד משרד המשפטים ב-2019. העתירה הוגשה בעקבות מחיקתם של כ-27 אלף פוסטים מהרשתות החברתיות בגלל בקשה של מחלקת הסייבר במשרד המשפטים, ללא כל הסבר. "לשופט גדעוני שדן בעתירה לכאורה אין מניעויות מוצהרות ב"רשימת המניעויות" שלו במשרד המשפטים. אבל לפני תחילת הדיון השופט גדעוני אמר בגילוי נאות שאשתו היא עובדת משרד המשפטים, ויש לה ממשק כלשהוא עם הגורם שנגדו תומר עתר. ״זה כמובן לא אומר שהוא פסול לחלוטין מלדון בעניין, אבל היה ראוי שהצדדים ידעו על זה לא בבית המשפט עצמו״, טוען זומר. 

אבל זומר מצביע על בעיה אחרת: "אחרי הדיון הזה, שבו התגלה ביוזמת השופט שיש לו זיקה לנושא מסוים, זה לא יישמר בשום מאגר מידע. זה לא יתפרסם בשום מקום והיחידים שיהיו חשופים לזה הם הצדדים שנכחו בדיון". 

ֿזומר חושב שאם לשופט יש סיבה לפסול את עצמו, או אפילו רק לתת גילוי נאות לגבי קשר כלשהו שלא פוסל אותו מניהול משפט ״הדבר צריך להיות מפורסם באופן פומבי, או לפחות שיישמר במאגר מידע וייכנס לרשימת המניעויות של השופט כדי שלא שזה לא יחזור על עצמו".

לחייב את השופטים למלא טפסי ניגוד עניינים ולעשות הסדר אישי. גיא זומר (התמונה באדיבות המצולם)

ד"ר לימור זר-גוטמן מסתייגת מהרעיון: "צריך להבין שגם הרעיון ליצור מאגר מתעדכן של רשימת ניגודי עניינים הוא מסוכן. יש לשופטים את הזכות לפרטיות. מה רוצים, שיהיה האח הגדול?״. היא מסתייגת מהרעיון של מאגר ובו מידע על שופטים או עובדי ציבור. ״כל פעם שאיזה עובד ציבור או פקיד שומה לא יטפל באיזה עניין בגלל ניגוד עניינים אז זה יכנס למאגר? זה ליצור בעיה הרבה יותר גדולה של מאגרים שפוגעים בפרטיות. נראה לכם הגיוני שיהיה מאגר על כל שופט שנדע באילו נושאים הוא לא טיפל? יהיו פה מאגרים של האח הגדול. זה לקבור את הדמוקרטיה. זה יהיה כמו בשטאזי״. 

זר-גוטמן מזהירה גם כי ״מישהו בסוף יכול להגיע למאגרים האלו, גם אם הם יהיו שמורים רק לבית המשפט. יש כאן סכנה ענקית״.

״לתת בשופטים אמון״

חברי כנסת לא מחוייבים בכך, אבל האם יש צורך לחייב את השופטים למלא מסמך שקשור לניגוד עניינים?ֿ או שאולי יש סיבה לכך שהמנגנון מעוצב כפי שהוא? גם כאן הדעות חלוקות. 

לטענתו של זומר "עובדי מדינה בדרגות השכר הגבוהות מחוייבים למלא שאלון ניגוד עניינים עם כניסתם לתפקיד, והיועמ"ש ברשות מחוייב לאשר את השאלון או לקבוע הסדר, לפני שהם מתחילים בתפקיד״. זומר טוען שאם שופטים יחוייבו למלא את שאלון זה, ויבוצע להם על פיו הסדר ניגוד עניינים אישי, המקרים בהם לשופטים יש ניגוד עניינים יהיו גלויים וידועים לצדדים. אך הוא מסייג ומדגיש כי: "כמובן שלא על כל דבר צריך לפסול, ואי אפשר באמת לצפות את כל ניגודי העניינים האפשריים".

ד"ר זר-גוטמן חושבת שגם הרעיון לחייב את השופטים למלא מסמכי ניגוד עניינים הוא מסוכן. היא מזכירה כי יש הבדל בין פקידים ועובדי ציבור לבין שופטים. ״תראה לי מדינה אחת בעולם שבה שופטים עושים דברים כאלו? אפילו בארה"ב הם לא ממלאים שאלונים של ניגוד עניינים, למרות שלשופטים שם יש קמפיינים כי הם נבחרים לתפקיד" היא אומרת. "חייבים לשמור על העצמאות של הרשות השופטת. שופט ופקיד זה לא אותו דבר".

חלק מן ״העצמאות השיפוטית״ המדוברת זה לתת בשופטים אמון ומתוך כך להחליט בניגוד העניינים של עצמם. זר-גוטמן מזכירה כי ״אנשי ציבור אפשר לפטר, אבל לשופטים יש מנגנונים אחרים בנושא הזה. כל המערכת של השופטים בנויה אחרת״. היא מזהירה כי כל מהלך כזה של שינוי בדרישות השקיפות מן הסוג הזה משופטים ״זה לכרסם בעצמאות השיפוטית״. ומזהירה כי אם לא נראה את התמונה הכוללת ״נגיע למצב כמו בפולין והונגריה, שבה הרשות המבצעת שולטת בשופטים. יש כאן חשש מאוד גדול למדרון חלקלק״.

הרשות השופטת היא אחד מעמודי התווך של הדמוקרטיה, וככזאת ראוי שנוכל גם להביע עליה ביקורת ולדון באופן שבו היא מתנהלת וגם לדרוש שינוי. אבל האם באמת יש בעיה במנגנון של השופטים? האם באמת יש צורך בוועדת חקירה פרלמנטרית? והאם בכלל אפשר להשוות בין הדרישה לשקיפות מפוליטיקאים לבין הדרישה משופטים? כנראה שזה תלוי את מי שואלים, ומה השקפת העולם הפוליטית שלו. ואולי לפני שממהרים לשפוט כדאי לזכור שלכל פוליטיקאי יש גם אינטרסים פוליטיים.

***

יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לכתבנו דרור גורני – [email protected]

בלעדי ל״שקוף״: תשעה ח"כים ושרים חושפים לראשונה את האינטרסים הכלכליים שלהם

במיזם ראשון מסוגו פנינו לכל חברי הכנסת והשרים וביקשנו מהם לחשוף לציבור את מפת האינטרסים הכלכליים שלהם ● שלושה שרים וששה ח״כים נענו ● כעת הם חושפים את המידע לציבור ● כך נוכל לוודא שנבחרי הציבור פועלים עבורנו – ללא שיקולים זרים 

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| מאיה קרול |

לאחרונה פנינו ב"שקוף" לכל חברי הכנסת והשרים בבקשה להשקיף לציבור את המידע לגבי האינטרסים הכלכליים שלהם. הרעיון פשוט, ואנחנו מקדמים אותו כבר שנים: ככל שנגרום לנבחרי הציבור להיות שקופים יותר, כך הם יהיו מושחתים פחות.

לשמחתנו, לראשונה אי פעם, שלוש שרות ושישה ח״כים נענו לבקשה לפעול בשקיפות, והחליטו לענות על שאלון שעוסק באינטרסים הכלכליים שלהם ובזיקות של קרובי משפחתם לחברות גדולות. הרשימה כוללת את השרות מירב כהן, פנינה תמנו שטה (כחול לבן) והשר יעקב אביטן (ש״ס), ואת הח״כים בצלאל סמוטריץ' (ימינה), אלכס קושניר ויבגני סובה (ישראל ביתנו), היבא יזבק ועופר כסיף (הרשימה המשותפת) ותהלה פרידמן (יש עתיד).

אנחנו שמחים להציג את האינטרסים שהסכימו לחשוף בפני הציבור, ולפרגן להם על שהסכימו לפעול בשקיפות באופן וולנטרי. אנחנו מקווים כי זו יריית הפתיחה לעתיד בו כלל חברי הכנסת והשרות יפרסמו את האינטרסים שלהם לציבור – ונמשיך לפעול שכך יקרה.

מה ביקשנו מחברי הכנסת והשרים לעשות?

כל אחת ואחד מ-120 הח"כים, וכן השרים שאינם ח"כים, קיבלו שאלון בו התבקשו לספק תמונת מצב מקיפה על על הנכסים שלהם והזיקות שלהם לגופים עסקיים.

ביקשנו מהם להשקיף מידע לגבי נכסי נדל"ן שברשותם, מניות, חובות, הלוואות, ועוד. השאלון עסק בעיקר בפן הכלכלי של האינטרסים של נבחרי הציבור, אך גם כלל שאלות בנוגע לזיקות של קרובי משפחה ומקורבים אחרים לחברות גדולות. המטרה בשאלון היא לקבל מידע כמה שיותר מקיף לגבי מפת האינטרסים שלהם.

חשוב להדגיש: האינטרסים של נבחרי הציבור משתנים במהלך הזמן. זאת ועוד, לעיתים קשה לדייק מתי מידע מסוים הוא רלוונטי לציבור ומתי לא. לכן נתנו לנבחרי הציבור לבחור לעצמם את רמת השקיפות בה הם רוצים לפעול: השאלות היו כלליות, והם לא היו מחוייבים לענות על כולן. בעתיד, מי מהם שירצו להוסיף מידע לגבי האינטרסים יוכלו לעשות זאת, ובכל מקרה "שקוף" יפנה אליהם לעדכון מצב האינטרסים בעוד שנה.

למה צריך להשקיף אינטרסים כלכליים?

"אינטרסים כלכליים" אולי נשמע כמו מושג משעמם, אך מדובר במידע קריטי שיכול למנוע משחיתות להיוולד, או לפחות להוות "באמפר" בדרכם של נבחרי ציבור עייפים שעלולים לסטות מדרך הישר. ככל שהמידע שקוף יותר, הציבור יכול לעקוב ולוודא שהאינטרסים הפרטיים של הפוליטיקאים, לא משפיעים על שיקול דעתם בקבלת החלטות שמשפיעות עלינו.

מה לא ביקשנו מחברות הכנסת והשרות להשקיף?

לא ביקשנו מהם להשקיף את סכום הכסף שיש להם בעו"ש או בחיסכון. אין זה משנה אם נבחרי הציבור הם עניים או עשירים, זו רכילות. מה שכן משנה הם הנכסים והזיקות שלהם: בכנסת ובממשלה אפשר להשפיע על ערכם של נכסים, או לקבל החלטות שישפיעו על עסקים של מקורבים

עוד בשקוף:

בשגרה, חברי הכנסת מחוייבים להגיש את הצהרת ההון שלהם ליו"ר הכנסת. אך, למרבה הצער, אין מי שבודק אותן. הן נשארות סגורות במעטפה בתוך כספת וניתן לעיין בהן רק במקרים חריגים. 

אצל שרים לעומת זאת, מוגשת הצהרת ההון אחת לשנה למבקר המדינה, שם הם חייבים לחשוף את כל המידע לגבי ההון שלהם, כולל כמה כסף יש להם בבנק. מבקר המדינה יכול להשוות בין הצהרות ההון השונות, וכך לגלות אם שרה מסויימת התעשרה באופן חריג שאינו תואם את נכסיה אשר מצריך בדיקה מעמיקה. ב"שקוף" אנחנו בודקים באופן קבוע מי מהשרים לא מגישים את הצהרת ההון בזמן, ודואגים שזה יקרה.

הנחת הבסיס: אמון

אין לנו דרך לבדוק אם חברי הכנסת והשרים שהשיבו לשאלון ענו אמת או שבחרו במכוון להסתיר מהציבור מידע. לכן יש לסמוך על חברי הכנסת שפעלו מתוך רצון לפעול בשקיפות.

גם אם מי מחברי או חברות הכנסת בחרו שלא לחשוף בפנינו את כל המידע לגביהם, רק עצם המענה על השאלון עושה שירות לציבור: הוא פותח פתח לבקר את נבחרי הציבור באופן שעד היום לא היה אפשרי, ומאפשר שיח פתוח לגבי אינטרסים.

אלו האינטרסים הכלכליים של השרים וחברי הכנסת, כפי שנמסרו לנו על ידם:

  • ח"כ בצלאל סמוטריץ' (ימינה):

ח"כ בצלאל סמוטריץ'. צילום: אתר הכנסת

לח״כ בצלאל סמוטריץ' יש דירה בקדומים בה הוא מתגורר, עבורה הוא לקח משכנתא מבנק מזרחי טפחות. בנוסף הוא לקח הלוואה מול קרן השתלמות הלמן אלדובי והלוואה מהוריו עבור שיפוץ ביתו.

טרם היבחרו לכנסת ניהל את עמותת "רגבים" ואת הישיבה הגבוהה בקדומים.

"אני מאמין בשקיפות בכלל, ובשקיפות של אינטרסים כלכליים כדי לחזק את אמון הציבור במערכת הפוליטית". הסביר ח"כ לנו סמוטריץ' מדוע החליט לענות על השאלון של שקוף. "במפגש שלי בעשור האחרון עם מאות נבחרי ציבור אני יודע שרובם המכריע פועלים בניקיון כפיים למען אזרחי ישראל. אציין כי אני מאוד מתנגד לרדיפה פופוליסטית אחרי נבחרי ציבור ולניסיון להציג אותם כעברניים בפוטנציה והגבול בעניין הזה דק מאוד".

  • שר הדתות, יעקב אביטן (ש"ס):

לשר הדתות יעקב אביטן יש דירה באשקלון בה הוא מתגורר, עליה הוא משלם משכנתא. הוא מכהן כרב במועצה אזורית חוף אשקלון משנות התשעים. ב-2018 נבחר לכהן כסגן ראש עיריית אשקלון. בחודש מאי השנה החל לכהן כשר הדתות. 

שאלנו את השר אביטן מדוע החליט להשקיף את האינטרסים הכלכליים שלו. "מה יש להחביא?" הוא מסר.

  • ח"כ אלכס קושניר (ישראל ביתנו):

ח"כ אלכס קושניר. צילום: אתר הכנסת

לחבר הכנסת קושניר יש דירה באשקלון, עליה הוא משלם משכנתא. בנוסף לקח הלוואה מהבנק. 

בין השנים 2016 ל-2019 כיהן קושניר כמנכ"ל משרד הקליטה ובמקביל כיהן כראש ארגון "נתיב" – שהוא זרוע של ממשלת ישראל ברוסיה. בין השנים 2010-2014 היה סמנכ"ל קמעונאות ותפעול ברשת תחנות הדלק "Gulf" בגיאורגיה. בין השנים 2015-2016 כיהן כמנכ"ל בחברת המימון "Swiss Capital MFO" שפעלה ברחבי מזרח אירופה. בשנים 2014-2015 כיהן כראש נציגות הג'וינט בבלרוס.

"אני חושב שחובתו של נבחר ציבור להיות שקוף בפני בוחריו. כך ניתן להגדיל את האמון של הציבור בנבחריו. על חברי הכנסת להוות דוגמא אישית ליושרה. יש בכך חשיבות עליונה", מסר ח"כ קושניר. "הציבור חייב להיות בטוח שנבחריו אינם מפעילים שיקולים אישיים בקבלת החלטות כלכליות שלהן השפעה על הציבור".

ח"כ קושניר התחייב לפרסם את היומן שלו באופן יזום אחת לרבעון. כל הכבוד!

  • ח"כ תהלה פרידמן (כחול-לבן):

ח"כ תהלה פרידמן. צילום: אתר הכנסת

יש שתי דירות בבעלות חברת הכנסת תהלה פרידמן: דירת מגוריה בירושלים, ודירה נוספת להשקעה בדימונה. על הדירה בירושלים היא לקחה משכנתא. לכהן-פרידמן קרוב משפחה שעובד בבנק לאומי. 

ח"כ פרידמן עבדה בין השנים 2003-2005 כיועצת לשר נתן שרנסקי כאשר כיהן כשר לענייני תפוצות. בין השנים 2006 עד 2012 היא ניהלה את הפדרציה היהודית של מרכז ניו ג'רזי. בין השנים 2015-2017 היא ניהלה את בית המדרש "קולות". מ-2015 ועד שנבחרה לכנסת הייתה חוקרת במכון הרטמן בתחומי יהדות וחברה.

שאלנו את ח"כ פרידמן מדוע בחרה לחשוף את האינטרסים הכלכליים שלה: "נבחרי ציבור כשמם כן הם. נבחרו על ידי הציבור לשמש להם פה במוקדי קבלת ההחלטות ולייצג את האינטרס הציבורי. לכן מבחינתי אין כל שאלה לגבי שיתוף הציבור ושקיפות הפעילות שלי. אי אפשר לייצג אחרת ציבור. זה מובן מאליו".

"באופן כללי אני חושבת שככל שהציבור יחשף לפעילותם של חברי הכנסת, ככה אמונו במוסד הכנסת יגבר. ומהצד השני נדמה לי שככל שחבר כנסת יודע שעליו לפעול בשקיפות, כך הנטיה לתחומים ׳אפורים׳ וצפונה, תקטן. שקיפות כלכלית מציגה את מפת האינטרסים לציבור. מי שמניותיו חשופות לעיני כל ויש לו מניות בחברה גדולה מסוימת, לא יקבע בעניינה וכן הלאה".

ח"כ פרידמן התחייבה לפרסם את היומן שלה באופן יזום אחת לרבעון. כל הכבוד!

  • ח"כ עופר כסיף (הרשימה המשותפת):

ח"כ עופר כסיף. צילום: אתר הכנסת

לחבר הכנסת עופר כסיף יש דירה בראשון לציון, עבורה לקח משכנתא מבנק אגוד. טרם היבחרו לכנסת עבד כמרצה באוניברסיטה העברית ובמכללת ספיר.

"אנחנו נבחרי ציבורי ונציגי ציבור ואנחנו מחוייבים לשקיפות. חלק מהחובות שלנו, כמו שאני רואה את זה, זה לחשוף את האינטרסים הכלכליים שלנו כדי שהציבור ישפוט", סיפר ח"כ כסיף. "האינטרסים הכלכליים צריכים להיות שקופים כדי שידעו שאנחנו לא פועלים למען עצמנו. בתור נבחר ציבור ונציג אני חושב שזו חובתי. אין לי מה להסתיר".

ח"כ כסיף התחייב לפרסם את היומן שלו אחת לרבעון באופן יזום. כל הכבוד!

  • שרת העלייה הקליטה, פנינה תמנו שטה (כחול-לבן):

השרה פנינה תמנו-שטה. צילום: חיים צח, לע"מ

לשרה פנינה תמנו-שטה דירה בפתח תקווה, עבורה לקחה משכנתא בגובה 900 אלף שקל ומתוכם שילמה 200 אלף שקל. השרה גם לקחה הלוואה בגובה 15 אלף שקל.

בן זוגה של תמנו-שטה עובד כמנהל עבודות שטח בחברת "מקורות", חברה ממשלתית למים הפועלת תחת משרד משאבי המים ומשרד האוצר. תמנו-שטה עבדה בין השנים 2008-2012 בערוץ הראשון ככתבת משפטים. 

שאלנו את השרה מדוע בחרה לחשוף את האינטרסים הכלכליים שלה. היא ענתה: "אני מאמינה בקידום השקיפות לציבור ובמניעת ניגוד אינטרסים של מקבלי ההחלטות ופעילות מתוך ניקיון כפיים ויושרה מלאה".

השרה תמנו-שטה התחייבה לפרסם את היומן שלה באופן יזום אחת לרבעון. כל הכבוד!

  • ח"כ יבגני סובה (ישראל ביתנו):

ח"כ יבגני סובה. צילום: אתר הכנסת

לחבר הכנסת יבגני סובה דירת ארבעה חדרים בבאר יעקב בה זכה במסגרת תוכנית למשתכן ב-2017. סיום בניית הדירה צפוי להיות ביולי 2022.

ב-2005 החל סובה לעבוד ככתב בעיתון "וסטי" ובחדשות 2. ב-2007 עבד כפרשן פוליטי בערוץ 9. בין 2014-2019 עבד ככתב ומגיש בערוץ RTVI. ב-2017 הגיש תכנית רדיו בתאגיד השידור הציבורי.

"מיד עם היבחרי לכנסת בחרתי לפעול בשקיפות ולהשקיף את המידע אודותיי לציבור. אני רואה בשקיפות ערך עליון ומהותי לנבחרי ציבור ולעובדי ציבור", סיפר ח"כ סובה. "חשוב לשתף את הציבור בהשקפת האינטרסים הכלכליים של חברי הכנסת בעיקר כאשר הדבר נוגע לדיונים בוועדות השונות, בהן עלולות להתעורר שאלות ועלולים לצוף ניגודי עניינים".

  • ח"כ הבא יזבק (הרשימה המשותפת):

ח"כ היבא יזבק. צילום: אתר הכנסת

לחברת הכנסת היבא יזבק דירה בה היא מתגוררת בנצרת. טרם היבחרה לכנסת עבדה כמרצה באוניברסיטה הפתוחה.

שאלנו את ח"כ יזבק מדוע חשפה את האינטרסים הכלכליים שלה: "כנבחרת ציבור אני כאן כדי לדאוג קודם כל לאינטרסים של ציבור בוחריי, זה העיקרון המנחה אותי בעבודתי. אני מאמינה שכל חבר כנסת צריך להיות גלוי ככל האפשר לגבי אינטרסים כלכליים וניגודי עניינים, כדי לבסס אמון בינו ובין הציבור. באווירה הפוליטית היום, שקיפות היא כלי הכרחי למניעת שחיתות.״

ח"כ יזבק התחייבה לפרסם את היומן שלה באופן יזום אחת לרבעון. כל הכבוד!

  • השרה לשוויון חברתי, מירב כהן (כחול-לבן):

השרה מירב כהן. צילום: אתר הכנסת

לשרה מירב כהן יש דירת שלושה חדרים בירושלים עבורה היא לקחה משכנתא. לשרה היו שתי חברות, אחת כבר נסגרה והשנייה נמצאת בתהליך סגירה. בן זוגה של השרה כהן, יובל אדמון, עובד כסגן ראש המועצה הלאומית לכלכלה במשרד ראש הממשלה.

לאחר שחרורה מצה"ל עבדה כהן ככתבת כלכלית ב-Ynet. בין 2006-2004 שימשה כדוברת הכלכלית של משרד ראש הממשלה. בהמשך שימשה כמנכ"לית ארגון הצרכנים "אמון הציבור".

"כמו כל עובד, עליי לדווח על הפעילות שלי לממונים עליי", מסרה השרה כהן. "אני שליחת ציבור והמנדט שלי לפעול הגיע מהציבור. השקפת מידע של חברי הכנסת מסייעת בהגדלת אמון הציבור בנבחריו, ומחזקת את הקשר ביניהם".

השרה כהן התחייבה לפרסם יומן באופן יזום אחת לחודשיים – כל הכבוד!

***

סייע רבות בהכנת הכתבה: גל עופר, המתנדב החרוץ של שקוף, שפנה לכל חברי הכנסת וביקש מהם להשקיף את האינטרסים הכלכליים שלהם. תודה רבה וכל הכבוד!

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאית מאיה קרול

פניתם פעם אישית לח"כ? כך תעשו את זה נכון

הח"כים עובדים אצלנו הציבור – לכן אין סיבה שלא נבקש מהם עזרה במקרה הצורך. אבל כדי לקבל מענה אמיתי, צריך לדעת איך לפנות ולמי. מדריך מאת הנודניק הלאומי שי גליק, שאין לשכה שלא מכירה את השם שלו // טור אורח

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| שי גליק |

מאז שהייתי ילד, שיגעתי את המוח לחברי כנסת. הרבה שנים עשיתי את זה למען שחרור יהונתן פולארד. אך בשנים האחרונות אני פונה בהרבה נושאים, לחברי כנסת מכל המפלגות. אבל אם בילדותי הייתי שולח מכתבים לחברי כנסת בפקס ומקבל בדואר – היום הכל קורה בקליק אחד.

להתווכח הם יודעים – אבל עד כמה הם זמינים לפניות הציבור?

האם העובדה שאנחנו יכולים לשלוח הודעה בקלות, פירושה שאנחנו מקבלים תשובה באותה הקלות? האם אזרח מהשורה שאינו חבר מפלגה, אינו אושיית רשת או איל הון, יכול לפנות לחבר כנסת, לראש עיר, לשר, ואפילו לנשיא או לראש הממשלה – ולקבל מענה אמיתי?

ח"כ יקר – קיבלת מכתב מהמעסיק

נתחיל קודם בבשורה הטובה: כל אחד יכול לפנות לכל חבר וחברת כנסת. אנחנו מממנים אותם ולכן הם למעשה עובדים אצלנו. המיילים של כולם כתובים באתר הכנסת. מניסיון, אם תפנו לכולם חלק מהם בטוח יחזרו אליכם.

חשוב לשלוח מייל רשמי, מכובד ומסודר ולהתקשר אליהם בשעות העבודה. המייל חייב להיות אישי – בשום אופן לא דרך תוכנה ששולחת מייל תפוצה למאה ועשרים הח"כים. יש לפנות לכל אחד בשמו האישי ולהשאיר כמה שיותר פרטים אישיים שלכם לחזרה. 

חשוב לצרף מסמכים רלוונטיים, כמו עצומה חתומה על ידי קהילת תומכים. לעיתים קרובות העוזרים הפרלמנטריים מעבירים את המייל לטיפול גורם ממשלתי, וככל שיש מכתב מסודר מטעמכם זה יקל עליהם את העבודה. 

מספרים שהוא עוזר לאזרחים שנתקעו בלי אוטובוס בלילה. שר התחבורה, בצלאל סמוטריץ'

מניסיוני האישי, כדאי לשלוח הודעה לנייד האישי של חבר הכנסת לאחר שליחת המכתב. ניתן בקלות להשיג מספרי ניידים של כל הח"כים – פנו אלי אם לא תצליחו. אם אתם לא מרגישים בנוח, תוכלו לשלוח שוב מייל, או לפנות דרך עמוד הפייסבוק, שבו לרוב הח"כים עונים באמצעות היועצים שלהם.

תהיו רציניים

מומלץ תמיד לחפש ח"כים שתחומי העיסוק שלהם נוגעים בנושא הספציפי של בקשתכם. תבדקו מבעוד מועד מי הח"כים החברתיים, או אלה שעוזרים לנכים, ח"כים שפועלים בנושאי חינוך, חקלאות וכדומה. תעשו בדיקת גוגל קצרה ותציינו במכתב את הערכתכם לפעילותם בנושאים שהם קידמו – זה אף פעם לא מזיק. למעשה, מומלץ אפילו להתחיל עם מחמאה ישירה שנוגעת לפעולה קודמת שלהם באותו תחום. זה יעלה משמעותית את הסיכוי שישיבו לך.

כמו כן, כדאי לבדוק מי יושב בראש הוועדה הרלוונטית בכנסת, כמו ועדת חינוך או מעמד האישה, ומי חברי הכנסת החברים בוועדה – ולשלוח להם מייל שונה, עם בקשה לדיון ולטיפול בסוגיה שמטרידה אותכם. 

עדיף תמיד לשלוח מכתב לח"כ שיושב או עומד בראש ועדה רלוונטית לנושא

בנושאים פוליטיים הח"כים תמיד יענו לכם. אם תפנו למפלגה ימנית בנושא התנחלות שצריכה כביש לדוגמה – תקבלו סיוע. אם תפנו בבקשה לעזרה במאבק בכיבוש למפלגת מרצ – כנ"ל. אלו פניות הציבור שיזכו לתהודה תקשורתית בקלות רבה וחברי הכנסת ישמחו להתגאות בהן.

המצטיינים שלי: הח"כים החרדים

דווקא בימים אלה, כשעשרות מגזרים נפגעו מהקורונה וחלקם נופלים לגמרי בין הכיסאות, חשוב להבין איזה מענה מקבל אזרח מן השורה בנושאים הקשורים לחיי היומיום. אז מי מהח"כים זמין יותר לפניות שלנו ומי פחות? בשנים האחרונות פניתי ושלחתי אנשים אחרים לפנות לחברי כנסת כדי לבדוק את זמינותם.

המסקנה הראשונה שלי היא שהח"כים מהמפלגות הדתיות והחרדיות עונים הכי הרבה ולכל הפניות. בנוסף, ככל שאתם חברי מפלגתם הסיכוי שיענו לכם קופץ פי מאה. לכן אני ממליץ אישית לכל אחד ואחת להתפקד למפלגה הקרובה לליבו וכך להגביר את השפעתו בכל נושא. 

המפלגות החרדיות לוקחות את הנושא ברצינות. ח"כ אורי מקלב, יהדות התורה

מהניסיון האישי שלי, ניכר שבמפלגות החרדיות כמו "יהדות התורה" לקחו את הטיפול בפניות הציבור צעד אחד קדימה. הם בנו מחלקה שלמה של המפלגה (בשכר!) שנקראת מחלקת פניות הציבור, והם עוזרים גם לחילונים. בנוסף, הח"כים וחברי המועצות העירוניות מגיעים לשכונות לשעות קבלת קהל. 

גם בש"ס קיימת מחלקה כזאת וישנו אף מוקד חיצוני שמקבל פניות ציבור ומנתב את המתקשר או המתקשרת לגורמים הרלוונטים במפלגת ש"ס שיכולים לעזור. יו"ר שס אף פרסם מודעה עם הטלפונים הניידים של כל הח"כים, השרים ועוזריהם וקרא לאזרחים לפנות אליהם. 

במפלגות האחרות לא קיים מוסד בהיקף כזה. בזמנו, ח"כ יאיר לפיד יו"ר מפלגת "יש עתיד", הודיע שיקים מחלקה לפניות ציבור ואף הודיע שימנה ח"כ על כל אזור בארץ. המערך אכן הוקם, אולם בשנה האחרונה עקב הבחירות הוא בוטל. יחד עם זאת, דוברו של ח"כ יאיר לפיד ציין בפניי שהח"כים ממשיכים לקבל פניות ציבור באופן אישי ולעזור לפונים. 

הכי מאכזב – אלעזר שטרן

גם כמה ח"כים ממפלגות אחרות ראויים לציון מיוחד. 

כשפניתי לח"כ אלון שוסטר (כחול לבן) בבקשת עזרה, הוא ענה לי מייד והציע את עזרתו. שוסטר מטפל בקביעות בפניות ציבור, בדומה לח"כ איציק שמולי (העבודה). ח"כ אתי עטייה (ליכוד) פרסמה בפייסבוק את הנייד האישי שלה ופנתה לכל מי שנפגע מהקורונה כלכלית לפנות אליה. גם קטי שיטרית (ליכוד) מניסיוני מטפלת בפניות הציבור שמגיעות אליה.

"לנבחרי הציבור אין זכות קיום בלעדי הקשר האישי שלהם עם בוחריהם". ח"כ שטרית (הליכוד)

ח"כ לשעבר יוסי יונה ממפלגת העבודה שנהג לנסוע לערים שונות ולפתוח שולחן לפניות ציבור. גם ח"כ מירב בן ארי מ"כולנו" פירסמה שניתן לבוא אליה ללשכה לפגישה בכל נושא. מי שידועה לדורות בטיפול שלה בפניות הציבור היא גם ח"כ שלי יחימוביץ' לשעבר ממפלגת העבודה, שהקימה במשרד שלה מחלקת מתנדבים ענפה לצורך הנושא.

ח"כ לשעבר רוברט טיבייב דרש לפרסם את מספר הנייד האישי שלו באתר הכנסת והודיע שיענה לכל פנייה וכך גם ח"כ עוזי דיין והשר בצלאל סמוטריץ'. השר סמוטריץ אף הודיע שכל אזרח שנתקל בבעיה מוזמן לפנות אליו בכל שעה. לפי הסיפורים, הוא עזר לאנשים ששלחו לו סמסים באחד עשרה בלילה להשיג אוטובוס. 

ח"כ אלעזר שטרן. לא ענה לכותב הטור אף פעם

חבר הכנסת מיקי זוהר עונה גם הוא להרבה פניות ציבור. אני הייתי פונה אליו באופן קבוע ותמיד נענה. יום אחד בחרתי להגיש נגדו תלונה לוועדת האתיקה של הכנסת. למחרת העוזרת שלו הודיעה לי שהדלת נסגרה. אולם ברגע שפניתי אליו אישית הוא התרעם על העוזרת שלו וציין שהוא עובד ציבור ועוזר לכל פנייה ואף נתן לי קדימות.

לעומת זאת יש ח"כים שפשוט לא עונים לאף פנייה, ביניהם למשל ח"כ אלעזר שטרן מ"יש עתיד", שאני אישית ועוד נכים רבים פנו אליו והוא מעולם לא השיב לאף פונה. באחת הפעמים ביקשנו שיפעל להנגשת מערת המכפלה, נושא בטיפול ועדת חוץ וביטחון שהוא חבר בה. אך למרבה האכזבה, גם בשלושת הדיונים שהתקיימו בנושא מטעם הוועדה הוא מעולם לא התייצב. כשפניתי לדוברת שלו בשאילתה מדוע הח"כ לא עונה לפניות – גם היא בחרה שלא לענות. (מלשכתו של שטרן לא נמסרה תגובה לטור זה).

"לנבחרי הציבור אין זכות קיום בלעדי הקשר האישי שלהם עם בוחריהם", אמרה לי ח"כ שטרית. לדבריה, "פניות הציבור חושפות לחברי הכנסת אתגרים שיש לטפלם ובאמצעות הכלים הפרלמנטריים אנחנו מנסים לעזור ולפתור". שטרית סיפרה שבשנה האחרונה פעלה למשל בעקבות פניות מאנשים עם מוגבלויות להנגשת מערת המכפלה

השבוע פירסם הפעיל החברתי עמית דרי, שלפני חודש ביקר בקונגרס בארצות הברית וגילה שכל אזרח אמריקאי יכול פשוט לדפוק בלשכות של חברי הקונגרס ולדבר איתם ישירות. בארץ זה עדיין לא המצב לצערנו. אבל אסור להתייאש – עדיין אפשר לפנות במיילים לחברי כנסת וחלקם יחזרו אליכם. תנסו את זה ותופתעו.

הכותב הוא פעיל חברתי ומנכ"ל ארגון "בצלמו", ארגון זכויות אדם ברוח יהודית הפועל למען זכויות אדם, שקיפות שלטונית וצדק לכולם.

פרוייקט יום העצמאות: היום שבו גרמתי לסמוטריץ' להודות שטעה

בזכותכם אנחנו יכולים לרוץ למרחקים ארוכים ולתקן את המציאות, צעד אחר צעד. אז לכבוד יום העצמאות החלטנו לספר לכם איך הצלחנו לתקן חוקים, לסתום פרצות ולהגביר את השקיפות. והפעם: מאיה מספרת איך החליפה את מבקר המדינה והצליחה לגרום לשני שרים להגיש הצהרות הון

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| מאיה קרול |

באחת מכתבות הפולואפ הראשונות שלי (תחום שאתם בחרתם לי), חזרתי לבדוק האם השרים כבר הגישו את הצהרות ההון שלהם למבקר המדינה. שרי הממשלה מחוייבים למסור הצהרת הון למשרד מבקר המדינה אחת לשנה. יש לכך חשיבות עצומה: הצהרת הון היא כלי שיכול לסייע במיגור השחיתות, לא פחות. היא מאפשרת למדינה לפקח על הנכסים, ההשקעות, ועל שאר האינטרסים הכלכליים של נבחרי הציבור שיכולים להשפיע על שיקול דעתם.

למרות החשיבות, הסתבר לי שהמון שרים פשוט מצפצפים על החוק ולא מגישים הצהרות הון. איך הם מרשים לעצמם? פשוט, כי למבקר המדינה אין שום סנקציה להטיל עליהם. זה מרתיח אותי. אבל מסתבר שקצת לחץ מצד הציבור – עוזר מאוד.

"תכלס? צודקת"

לקראת הכתבה האחרונה שלי בנושא, גיליתי כי השרים אמיר אוחנה, זאב אלקין, ישראל כץ ובצלאל סמוטריץ' – לא הגישו את הצהרות ההון שלהם למבקר המדינה. כולם איחרו בהגשת ההצהרה בחצי שנה או יותר (הרבה יותר), על אף שבמשרד המבקר תזכרו כל אחד מהם כמה וכמה פעמים. 

לקראת הכתבה, פניתי לכל השרים לקבל מהם תגובה. הם כרגיל איחרו או ניסו להתחמק. מלשכתו של השר ישראל כ"ץ למשל, לא נמסרה כל תגובה במשך כמה ימים, למרות תזכורות מצידי. החלטתי להתקשר לדוברות שלו, שם אמרו לי שאני לא מעודכנת – השר כבר הגיש הצהרת הון.

שר התחבורה ישראל כ"ץ. הגיש הצהרת הון יומיים אחרי שפנינו אליו (צילום: פלאש 90)

הופתעתי. חשבתי שחלה טעות במידע שקיבלתי ובדקתי שוב מול מבקר המדינה. מה התברר? אחרי איחור של חצי שנה, השר כץ הגיש לפתע את הצהרת ההון שלו יומיים לאחר הפנייה שלי ללשכתו.

המשכנו להתייעץ בתוך צוות "שקוף" איך לשכנע שרים נוספים. פתאום נפל לנו האסימון: השר סמוטריץ בעצמו העביר חוק שמחייב פקידים בשירות הציבורי להגיש הצהרות הון. כיצד ייתכן שלא הגיש את ההצהרה שלו? אז כתבתי עוד כתבה קטנה בנושא. השר סמוטריץ הגיש את הצהרת ההון שלו 10 ימים אחר כך, ואפילו כתב לנו כי "הביקורת צודקת לחלוטין". 

אלקין ואוחנה – אתם עוד תשמעו ממני

השר אלקין לא הגיש שתי הצהרת הון: 2018 ו-2019. חמור כפליים. מלשכתו נמסר כי יגישו את ההצהרה "בעוד כמה ימים", ואפילו הגדילו והבטיחו כי הוא יחשוף את הצהרות ההון לציבור. עברו חודשיים מאז שיצאה הכתבה והצהרות ההון של אלקין טרם הוגשו. בינתיים בלשכת השר הפסיקו להשיב לפניותיי. 

סמוטריץ', אולי תגיד לאלקין שיגיש כבר את הצהרת ההון שלו? (צילום: נועם ריבקין פנטון, פלאש 90)

השר אוחנה גם לא הגיש הצהרת הון עד היום, מאז המינוי שלו ביוני 2019. מלשכתו לא נמסרה תגובה אף לא פעם אחת. 

אבל זה לא נגמר פה. כמו שהבנתם אני אוהבת להציק ולא ארד להם מהגב עד שיגישו את ההצהרות שלהם. מה כבר יש להם להסתיר? מה שבטוח, אתם תוכלו להציק יחד איתי: אני בטוחה שחברי סיירת השקיפות ישמחו לעזור לשרים להבין כמה חשוב לציבור שיגישו את הצהרות ההון שלהם למבקר המדינה. 

לסיום: באחת ההתכתבויות שלי עם גורם בכיר לקראת הכתבה, נכתב לי כך: "אכן, נראה לי שהבקשה שלכם גרמה לכל המאחרים להזדרז בהגשת ההצהרות. אין ספק שהשקיפות מדרבנת להתאמץ לפעול בהתאם לכללים". פייר? התרגשתי.

השר אמיר אוחנה. אל תחשוב שנפסיק להציק לך (צילום: אוליבר פיטוסי, פלאש 90)

גם אתם יכולים

אנשים מתלוננים שהמצב הולך ונהיה גרוע יותר. שהשלטון זוועה. שרע להם לחיות פה. אבל למרות המציאות העקומה, הרבה משתנה פה כל הזמן, כל עוד לא מוותרים.

לא רק זאת. יש לנו, הציבור הרחב, יותר כוח מאי-פעם. 

רוצים להיכנס בח"כים גרועים? הצטרפו לסיירת השקיפות שלנו. להעיף ח"כים גרועים? התפקדו למפלגה או תתנדבו בה. חפצים שהתקשורת תבצע תחקיר מסוים? הצטרפו לשקוף – גוף תקשורת ששייך לציבור. רוצים לבקר את התקשורת או אותנו? כתבו טור בעין השביעית. מעוניינים שהכנסת תקדם מהלך מסוים? בואו ללובי 99. 

תעשו שיירים, תתרמו, תתנדבו, הזמינו את אחד מאלו לחוג בית, לסדנת קריאה ביקורתית או אקטיביזם לעצלנים (אנחנו מעבירים כאלו). להילחם להנגשת מידע? הגישו בקשת חופש מידע, סייעו לתנועה לחופש המידע, או לסדנא לידע ציבורי. משתוקקים להשפיע על מבנה הכנסת? בואו למשמר החברתי. רוצים למגר עוולה שלטונית? התנועה לאיכות השלטון והתנועה לטוהר המידות ישמחו לשירותכם. רוצים להגביר את התחרותיות של הבנקים? התחברו למדיה של צדק פיננסי. לתמוך במאבקים חברתיים? בואו לאנו. לקדם שיתופי פעולה בנושאי שקיפות? התחברו לקואליציית השקיפות.

חושבים שאף אחד מהגופים האלה לא יעילים? תקימו אחד משלכם!

כל אחד ואחת מאיתנו יכולים להוביל לשינוי. זה דורש התמדה, נחישות וחפירה, אבל בסוף, במוקדם או במאוחר, אם הצדק איתך: מצליחים.

אנחנו יודעים שגם לכם יש המון סיפורים כאלה, ורוצים לפרסם מאגר הצלחות. יש לך סיפור טוב? כתבו לנו.

השר סמוטריץ' מחייב אחרים להגיש הצהרת הון, אבל את הצהרת ההון שלו – לא הגיש

השר בצלאל סמוטריץ' העביר חוק שמחייב משרתי הציבור כמו שופטים ואנשי צבא בכירים להגיש הצהרת הון. נהדר! אלא מה? בדקנו: את הצהרת ההון שלו עצמו — סמוטריץ' כלל לא הגיש למבקר המדינה. למעשה הוא מאחר בהגשתה כבר בחצי שנה. מלשכתו נמסר: "הפניה והביקורת צודקות לחלוטין. הגשת ההצהרה תעשה באופן מיידי"

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| מאיה קרול |

ב-2016 עברה בקריאה שלישית הצעת החוק של השר סמוטריץ' (יחד עם הח"כ איציק שמולי והח"כ מוטי יוגב) המחייבת עובדי ציבור להגיש הצהרת הון, חוץ מחברי כנסת ושרים. בניהם: נושאי משרה שיפוטית, בכירים ברשות מקומית, במשטרה, בשירות בתי הסוהר ובצבא. החוק מחייב אותם להגיש הצהרת הון בתחילת התפקיד ובסיומו, ואחת ל-6 שנים במהלכו. 

"כשליחי ציבור, בין אם זה ברשות המחוקקת והמבצעת כמו גם ברשות השופטת אנו מחויבים לציבור", הטיב לנסח בזמנו השר והדגיש: "מנהל תקין ושקיפות הם לא רק זכותם של הציבור אלא הם חובה עבורנו, וחיזוק אמון הציבור ברשויות הוא הכרחי להמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".

  • מדוע סמוטריץ', אוחנה ואלקין מאחרים בהגשת הצהרות ההון שלהם? לחצו כאן

"מנהל תקין ושקיפות הם לא רק זכותם של הציבור אלא הם חובה עבורנו". השר סמוטריץ', מתוך אתר הכנסת.

"שקוף" פרגנו בזמן אמת וגם מפרגנים בדיעבד לשר סמוטריץ' על החוק החשוב שהצליח להעביר, אבל – נראה כי השר סמוטריץ' שכח שהחלק הכי חשוב בהצהרת הון הוא… להגיש אותה.

מבדיקה שערכנו בשבוע שעבר, מסתבר ששר התחבורה סמוטריץ' שדיבר בשבחי הצהרת ההון – לא הגיש את ההצהרה שלו עצמו למבקר המדינה. השר מאחר כבר בחצי שנה בהגשת הצהרת ההון, בלי שביקש הארכה במועד ההגשה ולמרות שהמבקר תיזכר אותו בנוגע לכך כבר ארבע פעמים. קראתם נכון. 4 פעמים.

לצערנו, השר סמוטריץ' אינו השר היחיד שטרם הגיש את הצהרת ההון שלו. גם השר להגנת הסביבה אלקין ושר המשפטים אוחנה מאחרים בהגשת הצהרות ההון שלהם, ולא הגישו אותן עד עכשיו. מה שכן – אלקין הודה לנו על התזכורת, ואמר שיגישה בהקדם ואף יחשוף עבורנו את כולה. אוחנה התעלם. וסמוטריץ'? מלשכתו נמסר: "ממלא את הצהרת ההון, קצת נתקע על טכני".

  • מדוע סמוטריץ', אוחנה ואלקין מאחרים בהגשת הצהרות ההון שלהם? לחצו כאן

מקומם ששרים מצפצפים על החוק. הרי חוקי שקיפות הם כמו רפואה מונעת – הם מקשים על שחיתות מבכלל להיוולד. חשוב להבין: כשהם לא מגישים הצהרת הון, הנפגעים המיידיים הם אנחנו, הציבור. כל עוד הצהרת ההון לא הוגשה – יש גורם אחד פחות שמגן עלינו (ועל נבחרי הציבור עצמם) מפני שחיתות. לפני כמה שנים, למשל, חשפנו שלחיים כץ יש אימפריית נדל"ן ממקורות הכנסה לא ברורים. כל זה אמור להימצא בהצהרת ההון שלו. פיקוח היה יכול להוביל לשאילת שאלות בזמן אמת על הונו הרב – עוד לפני הגשת כתב האישום.

אם לשר סמוטריץ' אכן חשובה השקיפות והמחוייבות לציבור, זה הזמן להוכיח זאת: עליו להגיש את הצהרת ההון למבקר המדינה בהקדם, וגם לפרסם את נכסיו והשקעותיו והאינטרסים הכלכליים שלו לציבור. 

מבטיחים לעקוב ולעדכן. וגם מבטיחים שזו לא קלישאה – תחום הסיקור שלי (מאיה) הוא בדיוק זה: פולו אפ. כפי שתומכי שקוף ביקשו, אני חוזרת לתחקירי עבר – שלנו ושל גופי תקשורת אחרים – ובודקת: מה נתקע ומה תוקן. כי דברים משתנים רק כשחופרים.

מלשכת השר סמוטריץ' נמסר: "הפניה והביקורת צודקות לחלוטין. העניין פשוט נשכח בתוך עומס העבודה במשרד ובבחירות החוזרות ונשנות. לשר כמעט ואין הון להצהיר עליו… ולכן בתוך ימים תוגש הצהרת ההון. בכל אופן חשוב לציין שהשר מסר הצהרת הון לכנסת מתוקף היותו גם חבר כנסת כך שברמה המהותית קיימת הצהרת הון שלו אצל הגורמים המוסמכים. עם זאת מובן שנדרשת הגשת ההצהרה גם למבקר המדינה וכך אכן ייעשה בע"ה באופן מידי. תודה על התזכורת".

סליחה על הטרחנות אך נדגיש שזה לא אותו דבר. בכנסת ההצהרה נעולה בכספת ואיש לא יכול לפתוח אותה למעט יו"ר הכנסת ובאישור בית משפט. לא רק זאת – אם כבר קיים אצלך הטופס – אז למה זה לוקח חצי שנה להגישו שוב לגורם אחר?

הנתון העצוב המראה כי רוב חברי הכנסת שכחו את הציבור

לרשות הח"כים עומד כלי פשוט להמשיך לשרת את הציבור בשגרה ובחירום, בפגרה ובשוטף – הגשת שאילתה ישירה. מדובר בכלי פרלמנטרי דיגיטלי פשוט, המאפשר לח"כים לפנות בצורה ישירה למשרדי הממשלה ועל אלה מוטלת החובה להשיב לפניה תוך זמן קצוב. בימים כתיקונם, הח"כים עושים בשאילתות ישירות שימוש תכוף. כמה בחרו הח"כים להגיש בפגרה האינסופית הנוכחית? בדקנו, וגילינו נתון עצוב 

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| תומר אביטל |

בחודשים האחרונים מחינו כאן שוב ושוב על הפגרה האימתנית. הפצרנו בח"כים להקים ועדות זמניות, לוותר על הטבות, לבקר בבתי חולים – ועוד. 

גולשים ועיתונאים מגוונים טענו שאנו מגזימים. שהפגרה הקיצונית נכפתה על הח"כים ואין להם ממש ברירה מלבד להתבטל בתקופה בה הכנסת כמעט ולא מתכנסת.

אלא שכעת אנו חושפים את אחד הנתונים המרתיחים ביותר, המראה כי כי רוב רובם של הח"כים מתעצל – אין מילה אחרת – מלשרת את הציבור אותו הוא מייצג ומממן את שכרו.

מדובר בכמות השאילתות הישירות שחברי הכנסת הגישו בשנה החולפת. 

איך שאילתה יכולה לשנות את העולם?

השאילתות הן אחת הדרכים היעילות ביותר של ח"כים לפקח על עבודת הממשלה. באפשרות נבחרינו לפנות למשרדי הממשלה בכל שאלה, ואלה חייבים להגיב בתוך זמן קצוב. דרך השאילתות ניתן לבדוק מדוע תקציבים לא מגיעים ליעדם, איך הממשלה נערכת למצב חירום, האם היא מטפלת במחדלים המשפיעים על כולנו ועוד.

ישנן שאילתות רגילות ודחופות עליהן השר הרלוונטי עונה במליאת הכנסת. בשנה האחרונה, בה אנו עדים  לפגרה הארוכה בתולדות המדינה, הוגשו כ-10 שאילתות בלבד לפיקוח על הממשלה – במקום 556 בתקופה מקבילה 'רגילה'. המספר מקומם, אך מכיוון שהכנסת כמעט ולא מתכנסת ניתן להבין מדוע יהיה נמוך מאשר בשגרה. אך מה לגבי השאילתות שנשאלות מחוץ למליאת הכנסת?

מליאת הכנסת – ריקה

אין שקיפות על השאילתות הישירות

כן, קיים מסלול נוסף: 'שאילתה ישירה'. היא מוגשת באופן אלקטרוני, וגם המענה נמסר אלקטרונית, עד 21 יום מרגע ההגשה. כל ח"כ רשאי להגיש עד 80 שאילתות ישירות במושב. בניגוד לשאילתות הפומביות, מדובר בהתכתבות רשמית ח"כ-ממשלה, שנשארת במסגרת הכתובה בלבד והשר לא נזקק להשיב עליה בע"פ במליאה.

למרבה הצער, הכנסת לא משקיפה כלל את השאילתות ישירות. הדבר מעלה תהיות במיוחד לנוכח העובדה שהשאילתות מהסוג "הישיר" הן דיגיטליות ממילא, וקל במיוחד להשקיף אותן. 

עשירית מהכמות הרגילה, מאית מהכמות המצופה

אנחנו כבר נלחמים להשקיפן. עד שננצח, פנינו לכנסת בבקשה ממוקדת – מספר השאילתות הישירות שהוגשו השנה. הגיעה תשובה: מדובר ב-  138 בלבד. 

כמה מוגשות בשנה רגילה? 1059.

העובדה שהח"כים הגישו רק עשירית מהכמות מעצבנת כפליים. ראשית, משום  שהמספר נמוך בצורה שערורייתית מאשר בשנה רגילה. שנית כי ניתן היה לצפות שדווקא בתקופה הנוכחית – בה שאילתות ישירות הוא מהכלים הבודדים שנשארו בידי חברי הכנסת ויכולים לסייע להם לדאוג לציבור – המספר דווקא יהיה כפול או משולש. 

חשוב להדגיש: קל (מאוד) להגיש שאילתה ישירה, ולא צריך בשביל זה את הכנסת, את המליאה, או משאבים אחרים. צריך רק ח"כ חרוץ ואכפתי. 

ומי הצדיקים שהגישו 138 שאילתות? 

אין לדעת. כאמור – אפילו המספר איננו פומבי. ביקשנו מהכנסת את פירוט שמות החרוצים, אולם לא נעננו. ברגע שנקבל את הרשימה – נשמח לפרגן להם. 

בינתיים,אם הנכם עובדים בלשכת ח"כ – מוזמנים לשלוח לנו את השאילתות הישירות שהגשתם והתשובות שקבלתם – כדי שנוכל לפרסם ולשבח.

הפינות הקבועות: איך זה משפיע עליך ומה צריך לשנות?

אזמ"ע- איך זה משפיע עליך?

מספר נמוך של שאילתות ישירות אומר שכולנו נפגעים. זה אומר שירות ממשלתי שיכול היה להשתפר, ובמקום זה ימשיך לפעול ללא דין וחשבון.

מנתונים שהשגנו בעבר היה אפשר לראות למשל כיצד ח"כ שלי יחימוביץ' פיקחה על הממשלה דרך שאילתות ישירות בשלל סוגיות. היא למשל תבעה דין וחשבון בנושאים כמו אלימות בכפרי נוער, שינויים בהוראת אזרחות והפרות חוק הנפט.

שאילתות ישירות שהגישה ח"כל יחימוביץ'

השר בצלאל סמוטריץ' למשל הגיש בכנסת הקודמת לפחות 54 שאילתות ישירות, ודרש תשובות על נושאים כמו חניונים ציבוריים לאורך מקורות הירדן, איחוד רשויות בת ים-ת"א, הצהרת דת למלש"ביות דתיות ועוד.

מעש"י – מה עושים (כדי) לשנות? 

  1. אתם – אזרחים אכפתיים שקוראים זאת – הכירו את הכלי הזה ועשו בו שימוש. אל תקבלו את התשובה 'יש פגרה' מח"כ שאתם פונים אליו. עודדו את נבחרי הציבור להגיש שאילתות ישירות סביב נושאים שחשובים לכם. 
  2. יש להשקיף את השאילתות הישירות באתר הכנסת. נפגשנו עם אנשי הכנסת בנושא, ואנחנו ממתינים לתשובה.

שר התחבורה בצלאל סמוטריץ'

לסיכום, נראה שהמספר הזה מסמל לא רק את הקיפאון הממשלתי הדקדנטי של השנה האחרונה, אלא גם את הקיפאון המחשבתי שחברי הכנסת נכנסו אליו.

העם הבוחר? קווים לדמותה של הדמוקרטיה הישראלית

לוקחים את חברי הכנסת מיקי זוהר, בצלאל סמוטריץ ורפי פרץ חזרה לשיעור אזרחות בתיכון: ח"כ זוהר – מול החלטת הרוב ישנן זכויות מיעוט, ח"כ סמוטריץ' – האלטרנטיבה של דמוקרטיה לא ליברלית היא לא באמת דמוקרטיה והרב פרץ – כולנו שווים בפני החוק, לא משנה כמה אנחנו פופולריים / חלק א' – פרויקט דמוקרטיה

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| יעל פינקלשטיין, אסף נתיב |

כל נושא הפרת האמונים היא פגיעה באמון הציבור. אם הציבור בוחר שוב בנתניהו למרות שיודע את העבירות שמייחסים לו אז יש כאן איזושהי אמירה למערכת המשפטית (דוד ביטן בריאיון ל"מעריב", 12 ביוני)

נשיאת העליון חיות: "העצמאות השיפוטית – מאבני היסוד של הדמוקרטיה". ובהתאמה (ציטוט שלי): "עצמאותה של הכנסת – מאבני היסוד של הדמוקרטיה" (עמוד הטוויטר של מיקי זוהר, 14 במאי)

המילה "דמוקרטיה" נשלפת בכל דיון בנושא רלוונטי –  חוק החסינות, פסקת ההתגברות, רפורמה במערכת המשפט, טקס זיכרון משותף לישראלים ולפלסטינים – אולם נראה שהפירוש שניתן לה תלוי בשיוך הפוליטי יותר מאשר בהזדהות עם הרעיונות הניצבים בבסיסה. 

מאז הופיע רעיון "שלטון העם" על בימת ההיסטוריה באתונה העתיקה חלפו כ-2,500 שנים. הפוליטיקאים – כך נראה, זקוקים לתזכורת בעניין ערכי היסוד של השיטה הדמוקרטית. דמוקרטיה, לדעתנו, היא עניין חשוב מכדי להפוך לעוד כלי לניגוח פוליטי, לכן החלטנו ב"שקוף" לצאת בסדרת כתבות שתשפוך אור על הדמוקרטיה הישראלית.

בסדרת הכתבות הזאת נבדוק מה כוללת הדמוקרטיה הישראלית ומה חסר בה. נבחן עד כמה נבחרי הציבור שלנו מזדהים עם הרעיונות הדמוקרטיים ומחויבים להם, וננסה להבין איך פוליטיקאים שונים טוענים שהם פועלים בשם הדמוקרטיה למרות שהם עושים ההפך.

לא רק הרוב קובע: הדמוקרטיה על פי מיקי זוהר 

דמוקרטיה היא שיטת הממשל הרווחת במדינות רבות בעולם. על פי המדד של אקונומיסט, שבוחן 167 מדינות, 20 מוגדרות כדמוקרטיות מלאות ו-55 מדינות נוספות מוגדרות כדמוקרטיות פגומות (ובהן ישראל). בכל מדינה נעשו התאמות של שיטת הממשל למאפיינים כמו גודל המדינה, התרבות הפוליטית והדמוגרפיה. עם זאת, אפשר לשרטט כמה עקרונות משותפים לכל המדינות הדמוקרטיות: 

  • ביזור הכוח הפוליטי על ידי הפרדת רשויות – המחוקקת, השופטת והמבצעת. לעיתים ההפרדה ביניהן לא מעוגנת בחוקה, כמו בבריטניה, אך קיימת באופן מהותי.
  • המנגנון הדמוקרטי צריך לאפשר את הבעת רצון הרוב, ובד בבד להגן על המיעוט מעריצות הרוב. 
  • הבטחת חופש ביטוי, שיאפשר ביקורת על השלטון, התארגנות והחלפה שלו.
  • הגבלת רשויות השלטון – על-ידי בחירות קבועות, בסמכויות ובחוק.

מילות המפתח בהקשר של המערכת הדמוקרטית הן איזונים ובלמים. עקרון שלטון הרוב, למשל, מאוזן בצורך להגן על המיעוט, וכל אחת משלוש הרשויות מצוידת בסמכויות שאמורות להבטיח את פעילותה העצמאית, ובד בבד לאפשר לה למנוע דומיננטיות יתר של השתיים האחרות.

ח"כ מיקי זוהר

אלא שחלק מהפוליטיקאים שלנו נוטים לשכוח את העקרונות הללו, ובוחרים להציג את שלטון הרוב כחזות הכל בדמוקרטיה. ח"כ מיקי זוהר, לדוגמא, הצדיק את תמיכתו בפסקת ההתגברות בכך ש"הרוב יוכל למשול ולממש את מדיניותו מבלי שיטורפד ע״י גורמים שלא זכו לאמון מהעם". תמיכה בפסקת ההתגברות היא כמובן לגיטימית במסגרת דיון על גבולות הגזרה של כל רשות, אך הטיעון של זוהר בעייתי – עולה ממנו ייחוס חשיבות יתרה לעיקרון שלטון הרוב על חשבון מינהל תקין ותפקידה של הרשות השופטת במניעת עריצות של השלטון – עקרונות חשובים לא פחות. 

בדומה לכך, זוהר טוען (באותו ציוץ) כי "'חוק החסינות נועד להבטיח את רצון הציבור ולמנוע איומים ורדיפה פוליטית על-ידי גורמים שלא זכו לאמון מהעם". בכך שהוא מדגיש את העובדה ששופטים לא ממונים בבחירה ישירה של הציבור, זוהר מתעלם מכך שבכל דמוקרטיה שמור לרשות השופטת תפקיד של גורם מאזן שאמור לבלום את שאר הרשויות. הרשות השופטת אחראית למעשה לוודא כי החוקים שיוזמת הרשות המחוקקת אכן משקפים את הערכים שאמורים לעמוד בבסיס הדמוקרטיה הליברלית: שוויון בפני החוק, מחויבות לזכויות אדם, לעקרונות הדמוקרטיים ולערכים של המדינה. 

זוהר מתעלם משלל תפקידיה של הרשות השופטת, ואף מכפיף אותה לרשות המחוקקת. זאת אף שבין הרשויות אמור לשרור שיווי משקל עדין – ואף אחת לא אמורה "לנצח" את חברתה. לא רק זאת, התפיסה כי הבחירות מחליפות את בתי המשפט סותרת את עקרון השוויון בפני החוק. כפי שציינו רבים מהמגיבים בשרשור, בדבריו צייר זוהר תמונה חלקית מאוד של מדינה דמוקרטית.

בקדנציה הקודמת נערך דיון בוועדת הכנסת בנושא חוק החסינות. הנה מה שאמר יו"ר הוועדה, גם כן מיקי זוהר, לחברי הכנסת מהאופוזיציה שנכחו בדיון: "תדמיינו: פסקת ההתגברות עוברת – בג"ץ לא כתובת. חוק החסינות עובר – ביבי תקוע איתכם לעוד עשר שנים. מה תעשו? בעיניי זאת יכולה להיות אחת מהקדנציות הכי קשות שלכם".

בתגובה לקריאה "ארדואן" מכיוון חברי האופוזיציה, אמר זוהר: "מה זה ארדואן? דמוקרטית הוא פה! בחרו בו".

זוהר הוא אינו הח"כ היחיד שהתבטא לאחרונה באופן המעיד על הדגשת יתר של הכרעת הרוב במשטר הדמוקרטי. בחודש מאי הגיעו פעילים של מפלגת כחול-לבן לביתו של ח"כ לשעבר רועי פולקמן (כולנו) ומחו על תמיכתו בראש הממשלה החשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים, ועל הנכונות של מפלגתו לשבת בקואליציה שמקדמת את חוק החסינות. 

פולקמן יצא אל המפגינים, ובין השאר אמר:

שר החינוך הטרי רפי פרץ (ימינה) מייחס להכרעת הרוב תפקיד שיפוטי, ואמר בריאיון שלדעתו יש לקדם את חוק החסינות משום שהציבור הכריע שראש הממשלה חף מפשע. כשבועיים לאחר מכן הודה שחוקי החסינות הינם חלק מהמו"מ הקואליציוני.

אם פולקמן ופרץ היו טוענים שהם מוכנים להישאר בממשלתו של נתניהו עד תום המשפט, זו הייתה עמדה לגיטימית. עם זאת, שניהם מעידים שדעת הרוב היא שמשפיעה על דעתם. כמו זוהר, הם מייחסים בדבריהם חשיבות עילאית ל"רצון הרוב", על חשבון הדין הפלילי. פולקמן מייחס חשיבות כה גדולה לרצון הרב עד שהוא מוכן לשנות את עמדתו המוסרית-אישית ולהיות חבר בממשלה שנגד ראשה הוגש כתב אישום. לשיטתם, הרוב קובע – גם את החוק הפלילי. 

שר החינוך בממשלת המעבר, רפי פרץ

"דת הדמוקרטיה הליברלית": הדמוקרטיה על פי בצלאל סמוטריץ' 

גם דעתו של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' אינה נוחה מהדמוקרטיה הישראלית, ובעיקר מהאופן שבו היא מונחלת לדור הבא. בריאיון לאתר כיפה טען סמוטריץ' כי "במשך הרבה מאוד שנים יש כפייה דתית במערכת החינוך, יש הדתה שאסור לקבל אותה. ועדת המקצוע באזרחות כופה על כולנו ללמוד את דת הדמוקרטיה הליברלית".

דבריו של סמוטריץ' מכוונים נגד כל מי שטוען להשתלטות של לימודי הדת על מערכת החינוך. אפשר להסיק מהם כי כפי שאחרים סבורים שאפשר לצמצם את לימודי היהדות – גם הדמוקרטיה הליברלית היא בגדר אפשרות אחת מני כמה, ויש מקום לחשוב מחדש על המקום המרכזי שניתן לה. אבל מה זה בעצם דמוקרטיה לא-ליברלית? 

על שאלה זו ניסה לענות ד"ר יאשה מונק בספרו רב ההשפעה "העם נגד הדמוקרטיה" (2018). בראיון בעקבות הספר שפורסם ב"כלכליסט" מסביר מונק כי בתהליך היסטורי מתמשך התרחקה הדמוקרטיה הליברלית, המקדשת את זכויות הפרט ואת אי ההתערבות של המדינה בחיי אזרחיה, ממטרתה העיקרית: לבטא את רצון העם.

בעקבות תהליך זה, שהסיבות לו נעוצות בין היתר בהתחזקות כוחם של תאגידים וגורמי רבי השפעה על פני האזרחים הפשוטים, מביעים עמים רבים יותר ויותר את חוסר האמון שלהם בשיטה. במקום, הם תומכים בשליטים שאמנם נבחרים בבחירות דמוקרטיות, אולם עמדותיהם חותרות תחת אותם ערכים שהוזכרו קודם לכן כבסיס לדמוקרטיה הליברלית: חירות הפרט, זכויות המיעוט ואיזון בין רשויות. שליטים כמו ויקטור אורבן בהונגריה ורג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה עלו לשלטון מכיוון שזכו במרב הקולות, אולם הדיכוי האלים של מתנגדיהם הפוליטיים והרמיסה של ערכים כמו שוויון, חופש הביטוי וחופש העיתונות אינם מותירים ספק: שליטים דמוקרטיים הם לא.

לדברי מונק, "במשך הזמן ההתפתחות הזאת לא רק מפירה את אחת המטרות העיקריות של השיטה הפוליטית שלנו – הגנה על זכויות וחירויות הפרט; היא גם חותרת תחת הרכיב הדמוקרטי עצמו. כי כשהממשלה לוקחת סמכויות ממוסדות כמו ועדת הבחירות המרכזית ובית המשפט העליון, כשהיא מתחילה לדכא את זכויות הפרט ואת העיתונות, נעשה קשה יותר ויותר להדיח אותה מהשלטון באמצעות הקלפי".

פרופ' יאן-ורנר מולר מאוניברסיטת פרינסטון, שסקר את ספרו של מונק במאמר שתורגם באתר "הזמן הזה", מרחיק לכת עוד יותר וטוען כי הכינוי "דמוקרטיה לא-ליברלית" עושה חסד עם סוג המשטר הזה: "העובדה שהשליטים הסמכותנים החדשים של אירופה עלו לשלטון בבחירות חופשיות והוגנות אינה מעניקה הכשר דמוקרטי לניסיונותיהם לשנות לטובתם את כללי המשחק במערכות פוליטיות שלמות", הוא כותב. לדבריו, "במקום לתאר אותם כ'לא-ליברלים', מוטב לקרוא להם בשמם: שחקנים פוליטיים המחבלים בדמוקרטיה עצמה".

נראה כי בהתנגדותו לדמוקרטיה ליברלית (אותה הוא מכנה כ"דת"), מביע סמוטריץ' תמיכה במשטר שגם אם מתקיימות בו בחירות והשלטון אכן מקבל את סמכותו מבחירת הרוב, מרבית מאפייני הדמוקרטיה אינם מתקיימים בו כלל – ומה שנשאר הוא מעטפת חלולה של מראית עין דמוקרטית. 

פרופ' יאן-ורנר מולר

***

ואולי אנחנו מגזימים? אולי כל העמדות הללו בסך הכל מעידות על חופש ביטוי בריא, והניסיון להצביע עליהן כעל מגמות מדאיגות הוא בגדר השתקה ועריצות פוליטיקלי קורקט שהשתלטה על השיח הציבורי, כפי שנטען לא אחת? הרי ב"מדד הדמוקרטיוּת העולמי" לשנת 2018 (מבית "אקונומיסט") דורגה ישראל במקום ה-30 מתוך 170, במרחק קטן מהמדינות הדמוקרטיות ביותר בעולם ומעל מדינות כבלגיה וצ'כיה, וגם דירוגה במדדים של הליכים דמוקרטיים ופלורליזם בפוליטיקה גבוה יחסית. 

מנגד, תהליכים אנטי-דמוקרטיים אינם קורים בין לילה. בכתבות הבאות נסקר משטרים שהתחילו במקום גבוה ולאחר שורת מהלכים  – השתקת שומרי סף, החלשת מערכת המשפט, פגיעה בתקשורת –  התדרדרו. לא מעט מהרפורמות הבעייתיות שראינו באותן דמוקרטיות קוסמטיות – כבר הותנעו כאן בישראל. 

כך או אחרת, נבחרי הציבור הישראלים זקוקים לרענון בסוגיות הדמוקרטיות המהותיות ובמימוש השיטה בישראל, וזה בדיוק מה שנבצע בפרקים הבאים של הפרויקט. מקווים שתפיצו ברשתות החברתיות כדי שכמה שיותר אזרחים ייחשפו לשיעורי האזרחות המעשית של שקוף! 

מה התובנות של שר בממשלת ישראל שפרסם את מספר הנייד שלו?

שר התחבורה בצלאל סמוטריץ' פרסם את מספר הטלפון שלו ומיד החל לקבל מבול של מאות פניות ביום. איך זה עובד? "אני עונה בנסיעות, בין לבין, ובחצות ונהנה מכל רגע". למה זה חשוב? "כשאתה מנהל מערכות גדולות קל לשכוח שאתה אמור לשרת אזרחים. חשוב לקבל כמה פעמים ביום תזכורת – שאתה אמור לשרת את הציבור". ראיון

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| תומר אביטל |

בצעד אמיץ ולא שגרתי פרסם שר התחבורה החדש בצלאל סמוטריץ' (ימינה) את מספר הטלפון האישי שלו (0528903771). בחלוף חודשיים חשבנו שזה זמן טוב לשאול אותו איך השפיעה העובדה שהנייד שלו גלוי לכל על תפקודו. 

שלום בצלאל. למה פרסמת את מספר הנייד שלך? 

"היה ארוע לא צפוי של הפגנות של יוצאי אתיופיה ולא רציתי שאנשים ייתקעו בדרך הביתה. קיבלתי באותו ערב עשרות פניות ודאגנו עד 2-3 בבוקר שכולם יגיעו הביתה. לא ציפיתי שזה יהפוך לדפוס קבוע של לשכת פניות הציבור".

כמה פנו עד כה ולכמה אתה חושב שהצלחת לענות?

"יש ימים של מאות פניות. חלקן ממוקדות וחלקן מלינות על בעיות מערכתיות. אני עונה לכולם ואני משקיע בזה שעתיים ביום. בניתי מנגנון אצלי שאני יודע למי אני מעביר מה – חלק לצוות, וחלק לאנשי המקצוע במשרד. אני לא יכול להגיד שזה לא לוקח זמן. אני עונה בנסיעות ובזמנים של בין לבין, ובלילה; אני מגיע הביתה בחצות ואז עונה עד אחת בבוקר. אני חוזר ל-95% מהפניות, ומאמין שגם אם לא אצליח לתפור בעיה בגלל תקציב או תשתיות או כי אני לא מסכים איתה – אדם שמח שאני חוזר אלי".

איך תוכל להתמודד עם כל כך הרבה פניות?

"אני חושב שזה נכון וחשוב – גם אם זה מוגזם. בהמשך אקים מרכז ניהול תחבורה ציבורית גדול עם מוקדים מאוישים שלנו עם נציגים של כל החברות המפעילות אצלנו, שיתפקד 24 שעות וייתן מענה לכל פניה. ואז אבקש שייפנו אלי רק במקרים שבעיה לא טופלה. התפקיד שלנו זה לעזור לאדם יגיע למקום שהוא צריך, ויש מצוקת אוטובוסים ומצוקת נהגים". סמוטריץ' הדגיש כי "יש אנשי מקצוע מצויינים שתחבורה אבל השכל לא נמצא רק אצלנו והפניות מהאזרחים בהחלט מאירות עיניים בהרבה מאוד דברים", ואמר שהוא "לא עוזר בפרוטקציות ולמי שלא מגיע. אבל לפעמים אנשים סובלים ובעבודה נכונה והסבת תשומת לב של פקיד, אפשר לשחרר חסמים. זה קרה בעשרות ומאות מקרים בחודש האחרון".

שר התחבורה בצלאל סמוטריץ'

היו פניות שגרמו לך לשנות מדיניות? 

"למשל הרכבת בירושלים לנתב"ג – בגלל ויכוח עם המשטרה, אנו מוגבלים ל-400 איש בכל נסיעה. מי שהגיע אחרי ה-400 צריך לחכות. קיבלתי פניות, אז שינינו את הנוהל. אנשים כעת נכנסים פנימה למזגן ולקפטריה. גם טיפלתי בשינוי רמזורים, העלאת קורקינטים לרכבת בירושלים, טיפול במפגעים ועוד".

באמת שכל הכבוד. אבל לא עדיף שיועץ שלך יטפל בפניות מאשר שהזמן היקר שלך ילך לטיפול בבעיות ממוקדות?

"ברור ששר צריך לטפל בדברים מערכתיים, ואני משקיע את עיקר הזמן בלמידת סוגיות לעומק. אבל יש ערך ללמידה מלמטה וזה אפשרי במינון נכון. אני לא עונה להודעות טלפון. רק הודעות כתובות – זה יעיל וקל להעביר כך את הפניות למי שצריך".  עוד הוסיף: "אני הרי לומד את משרד התחבורה מלמעלה דרך המנכ"לית, והסמנכ"לים ואנשי המקצוע, ויש המון יתרון ללמוד גם מלמטה. אני לא מסוגל לעזוב הכל ולנסוע כל היום באוטובוסים ובמטוסים – אבל ככה אני שומע על בעיות, דרך תלונות חוזרות. אגב מרתק במשרד ואני נהנה ברמות שחבל על הזמן".

אתה חושב שכל השרים צריכים לנהוג כך?

"עצם העובדה ששר נגיש ועונה לפניות ציבור – זה צורב את זה באישיות ומרגיל אותי לזכור שבסוף אני משרת ציבור שנועד לשרת את הציבור. מאוד קל לשכוח כשאתה מנהל מערכות גדולות ופוגש אנשים חשובים – שאתה אמור לשרת אזרחים. אבל אתה לא משרת מכונה או תהליך – אלא אנשים. חשוב לקבל כמה פעמים ביום לזה תזכורת".

עונת איחודי המפלגות: התקשורת כשדכנית

היחסים בין הפוליטיקאים לתקשורת בישראל לא תמיד אידיליים, אבל במערכת הבחירות הנוכחית יש לה תפקיד חשוב כשדכנית. איך סייעה התקשורת לזווג זיווגים ולאחד מפלגות ורשימות?

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| חגי אלקיים-שלם – "הספינר" |

ביום חמישי האחרון הוגשו הרשימות הסופיות לבחירות לכנסת ה-22, ובכך תמה עונת החתונות הפוליטיות. מספר שיא של רשימות איחדו מפלגות שונות: הימין המאוחד מורכב מהימין החדש, מהבית היהודי ומהאיחוד הלאומי; המחנה הדמוקרטי מאחד את מרצ, ישראל דמוקרטית והתנועה הירוקה; הרשימה המשותפת מאגדת את את חד"ש, תע"ל, רע"ם ובל"ד, כמו בבחירות 2015; ומפלגת העבודה התאחדה עם גשר. חלק מהאיחודים מפתיעים יותר ואחרים פחות, אבל אף אחד מהם לא קרה מעצמו. 

השושבינה המפתיעה בכל האיחודים, שסייעה להם לקרות, היא לא אחרת ממי שפוליטיקאים רבים אוהבים לתקוף: התקשורת.

איחודים הם אף פעם לא דבר קל. תמיד יש מי שצריך לוותר על המקום הראשון. תמיד נדרש משא ומתן קשוח כדי לקבוע מי יוצב באיזה מקום. לעיתים, תתפלאו, יש גם סוגיות שחורגות משיקולים אישיים: חיכוכים אידיאולוגיים על המצע והחזון. וכשבשני צידי המתרס משובצים אנשים שיש להם אגו לא קטן (בכל זאת פוליטיקאים), צפויים הרבה מכשולים בדרך. 

לצדדים המעוניינים באיחוד יש דרכים להתמודד עם מכשולים: הבטחות, איומים ופשרות. אבל במהלך החודש האחרון ראינו את כל המפלגות ששאפו להתאחד משתמשות דווקא בתקשורת כדי להפעיל זו על זו לחצים, בשביל לשפר את עמדות הפתיחה שלהן במשא ומתן.

נדגים זאת בשתי רשימות מאוחדות חדשות: המחנה הדמוקרטי והימין המאוחד.

המחנה הדמוקרטי: חדשות ממוחזרות

האיחוד במחנה הדמוקרטי לווה בסיקור תקשורתי כבד. הצעד המרתק ביותר בתהליך היה, למעשה, ההתנצלות הפומבית של אהוד ברק כלפי הציבור הערבי בישראל על אירועי אוקטובר 2000. נסביר.

לאלו שהספיקו לשכוח, באוקטובר 2000 התקיימו הפגנות רבות של הציבור הערבי בישראל בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה. בעת פיזור ההפגנות נהרגו 12 ערבים אזרחי ישראל במסגרת עימותים עם המשטרה. האירועים היו קו שבר משמעותי ביחסם של ערביי ישראל עם המדינה בכלל ועם אהוד ברק, ראש הממשלה דאז, בפרט. עקב כך הציבור הערבי הצביע ברגליים ונמנע מהגעה לקלפיות בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בשנת 2001. להימנעות הזאת היה חלק מרכזי בהפסד המוחץ של ברק.

אהוד ברק

לו הייתם שומעים על הנושא רק מהתקשורת הישראלית של החודש האחרון, הייתם עשויים לחשוב שברק מעולם לא התנצל על התקרית עד כה – אבל מתברר שהוא דווקא כן. ההתנצלויות הראשונות הגיעו כבר ב-2001, במהלך קמפיין הבחירות, ועוד לפני כן – בנובמבר 2000 – החליטה הממשלה בראשות ברק על הקמת ועדת חקירה ממלכתית ("ועדת אור") כדי לחקור את האירועים. ברק אף אמר במפורש שהוא לוקח אחריות אישית על האירועים.

למרות זאת, ב-23 ביולי השנה התפרסם בעיתון "הארץ" טור דעה של חבר הכנסת עיסאווי פריג' (מרצ), ובו הוא פירט אילו דברים אהוד ברק צריך לומר ביחס לאירועי אוקטובר 2000. ותוך כמה שעות, הפלא ופלא, ברק התנצל בשידור חי. יריבים פוליטיים של ברק, מימין ומשמאל, ביקרו אותו אחרי ההתנצלות: חברי כנסת מהמפלגות הערביות תקפו אותו על כך שהוא חיכה 20 שנה כדי להתנצל (אף  שזה לא המצב), וב"כחול לבן" ובליכוד תקפו את ברק על התנצלות שנועדה לאפשר לו חיבור עם מרצ ולהציל אותו מאחוז החסימה. כך או כך, המהלך הושלם. 

מה קרה כאן? בפועל – כלום. כאמור, ברק התנצל על האירועים האלה כבר בשנת 2001. גם אז נראה שהיה מניע פוליטי להתנצלות, אבל בכל אופן אלו חדשות ממוחזרות. אלא שבמרצ היו צריכים שברק ינקוט פעולה ציבורית שתגרום להם להיראות כמו הצד החזק במשא ומתן לאיחוד המפלגות, והתנצלות פומבית היא פעולה מצוינת לשם כך. כאשר מוסיפים לתבשיל הזה את הצבתו של ניצן הורוביץ, יו"ר מרצ, במקום הראשון ברשימה המאוחדת, ואת נכונותו של ברק להציב את עצמו במקום העשירי ברשימה – מרצ יכולים להציג לציבור שלהם הישג ברור: איחוד שהושג מעמדת כוח, ולא מעמדת חולשה.

יו"ר מרצ ניצן הורביץ

הסיפור האמיתי כאן הוא העובדה שהתקשורת בחרה לתת יד למהלך. הכותרת "אהוד ברק מתנצל" נשמעת טוב, אך היא כמעט חסרת כל ערך חדשותי לאחר שברק התנצל כבר לפני 18 שנה. אבל מכיוון שיש כאן סיפור דרמטי, התקשורת רוצה לעסוק בו. יש בו כל מה שצריך: מהפרק הראשון, שבו ח"כ עיסאווי פריג' מבהיר שלא יהיה איחוד בלי התנצלות (קונפליקט); עבור בפרק השני, שבו ברק מתנצל (הכאה על חטא ושינוי של הדמות הראשית) ובפרק השלישי, שבו ברק מותקף גם מימין וגם משמאל (העלילה מסתבכת); וכלה ב'סוף הטוב', שבו ברק ומרצ מתאחדים לרשימה אחת בבחירות.

גם אהוד ברק וגם מרצ ידעו שמדובר בעיקר בהצגה. אחרי האיחוד ח"כ עיסאווי פריג' אפילו התפאר בכך שהיה מדובר במהלך מכוון, שנועד לתפור את החיבור בין ברק למרצ. התקשורת מצידה קיבלה סיפור, וברובה לא חששה לשמש כגורם מתווך בין המפלגות, אם המשמעות היא רייטינג.

הימין המאוחד: משחקי הכס

גם הימין המאוחד חווה חבלי לידה לא פשוטים, וגם במקרה זה התקשורת שימשה כמתווכת יעילה.

אחד המהלכים המורכבים באיחוד היה בחירת היו"ר. לכאורה, היה ברור שאיילת שקד צריכה לעמוד בראש הימין המאוחד: סקרים הוכיחו שהיא פופולרית יותר מכל אחד מהמועמדים האחרים (פרץ, סמוטריץ', בנט) בקרב ציבור המצביעים של הימין החדש. היא גם נתפסת מנוסה וממולחת יותר מרפי פרץ – פחות פליטות פה, יכולת טובה יותר להתמודד עם ראיונות מאתגרים ותדמית ציבורית נקייה. אולם פרץ לא נכנע ללא קרב, ובימים שלפני סגירת האיחוד ראינו את המלחמה על הובלת הרשימה מתנהלת בעיקר בתקשורת, משני הצדדים: התומכים בשקד והמתנגדים לה.

יו"ר הימין המאוחד איילת שקד

מצד מתנגדיה של איילת שקד, הספין המוביל היה הטענה שהיא לא תמליץ על נתניהו להרכבת הממשלה בפני נשיא המדינה אחרי הבחירות. הטענה התבססה על כך שבריאיון למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" אמרה שקד שהיא לא תמליץ על נתניהו בכל תנאי – אלא רק בתנאי שיקים ממשלת ימין. המטרה של שקד בהצהרה זו ברורה: היא רוצה לוודא שהימין המאוחד לא נתפס כמובן מאליו עבור נתניהו, כדי למנוע ממנו למשוך את קולותיהם של בוחרי הימין המאוחד ואז להקים ממשלת אחדות עם בני גנץ. אבל בין הדברים שאמרה שקד ובין האופן שבו הציגו אותם בתקשורת גורמים שפחות מחבבים אותה – יש פער גדול. המטרה הייתה לשדר שהבחירה באיילת שקד מסוכנת עבור מי שתומך בממשלה בראשות נתניהו.

טביעות האצבעות של בנימין נתניהו במהלך הזה לא היו נסתרות במיוחד, והתקשורת נטשה במהרה את הפרשנות לדבריה של שקד ועברה לספר סיפור אחר: איך נתניהו מנסה לעצור את הצבתה של איילת שקד במקום הראשון. הסיפור הזה, שסופר בעיקר באמצעות ההקלטות של מיכל פרץ (אשתו של הרב רפי פרץ) בחדשות 12, ביקש להכווין את הציבור לפרש אחרת לגמרי את הפיצוץ במשא ומתן: זהו אינו דיון על עקרונות, ואפילו לא על הסיכוי של הימין להנהיג את המדינה; לפי פרשנות זו אנחנו עדים למלחמה אישית – בנימין ושרה נתניהו מנסים לעשות הכל כדי למנוע מאיילת שקד להוביל את איחוד הימין. 

במסגרת ההקלטות שהתפרסמו נחשף גם עוד ספין שלא הצליח להגיע לתקשורת – הטענה שאיילת שקד, בהיותה שרת המשפטים, תפרה תיקים לנתניהו.

בצלאל סמוטריץ'

גם כאן ששה התקשורת ברובה לפרסם נרטיבים דרמטיים, גם אם ההוכחות להם קלושות: האם איילת שקד תבגוד בנתניהו ובימין? האם היא תפרה תיקים לנתניהו? האם נתניהו מתערב במשא ומתן לאיחוד הימין בצורה לא תקינה? והאם הדמות השערורייתית ביותר בעונה הנוכחית של הסדרה הקרויה "מדינת ישראל", שרה נתניהו, מעורבת גם במקרה הזה? כל השאלות הללו מדביקות אותנו למסכים, ולכן לא מפתיע שהתקשורת העלתה אותן לשידור – ובכך סייעה לצדדים השונים להשפיע על דעת הקהל, אף שכמעט שום פרט ענייני על המשא ומתן לא היה ידוע.

לא רציונלי ולא במקרה: למה התקשורת מעורבת כל כך בתהליכי המשא ומתן?

כאמור, משא ומתן בין פוליטיקאים הוא תהליך מורכב, ואחד הפנים החשובים בו הוא איך תוצאותיו ישפיעו על התדמית הציבורית של כל אחד מהצדדים. הרכיב הזה הוא שגורם לכך שפעמים רבות מאוד המשא ומתן ירחיב את גבולותיו ויגלוש אל מחוץ לחדר.

בצוות המשא ומתן של מפלגות יימצאו תמיד יכלול גם אלו שינסו להדליף מידע לתקשורת, כדי להשפיע על דעת הקהל – שמועות על דרישה מופרזת של אחד הצדדים; ציון של מעורבות גורם שלילי שלא אמור להיות קשור לתהליך; הפצת שמועות על צד יריב שנוקט צעדים נואשים כדי לא להישאר מחוץ למשחק; ופעמים רבות הפצת סקרים מוזמנים, שכמובן פועלים לטובת המפלגה או המועמדים שטרחו להפיץ אותם.

כמה מילים על סקרים כספינים

בשלבים האחרונים של משא ומתן, בדרך כלל נראה הרבה סקרים בתקשורת שמעלים שאלות "מה אם". לפני שהסתיים המשא ומתן בין מפלגות הימין על האיחוד ביניהן, ועל מי יוצב בראש, ראינו מגוון סקרים כאלה: סקרים שמנבאים לאיחוד 13 מנדטים (או 12 מנדטים, תלוי את מי שואלים ומתי) אם איילת שקד עומדת בראשו, או סקר שמראה שהציבור הדתי לאומי מעדיף את שקד בראש. בחלק מהמקרים מדובר בסקרים מוזמנים – סקרים שהמועמדים עצמם מזמינים כדי להוכיח שהם המתאימים ביותר לעמוד בראש – ובמקרים אחרים מדובר בסקרים שכלי התקשורת מוציאים בעצמם.

הבעיה הגדולה היא שסקרים כאלה הם לא אמינים – כל סקרי "מה אם", ששואלים שאלות בנוסח "ואם מפלגת כחול לבן הייתה מתפלגת מיאיר לפיד ומתאחדת עם יולי אדלשטיין, למי היית מצביע?", הם סקרים שהדיוק שלהם מוטל בספק. המשיבים יודעים היטב מה התשובה שעורכי הסקר רוצים לשמוע, והתשובות שלהם מוטות בהתאם. בנוסף, כשמבקשים ממשתתפים בסקר לדמיין מצב חלופי, לרוב הם ידמיינו אותו באופן שלא תואם את המציאות – למשל, אוהדיה של איילת שקד יכולים לדמיין איחוד מפלגות שהיא מובילה, שהמצע שלו קרוב יותר לעמדותיהם מאשר המצע של הימין המאוחד בפועל. בכל מקרה, תמיד צריכים להיות סקפטיים כלפי סקרים כאלה: הם מאד לא טובים בלייצג את עמדות הציבור האמיתיות כלפי איחודים וחיבורים. ואז אנחנו נותרים עם אותה השאלה: למה התקשורת מפרסמת משהו, אם היא יודעת שהוא לא נכון?

אפשר להבין את הרעב של התקשורת לסקופים ולמעורבות בתהליכים שלרוב מתרחשים מאחורי הקלעים ואין לה דריסת רגל בהם. אבל האמת היא שכדי לא לשחק לידיים של הפוליטיקאים, במשא ומתן ממושך התקשורת חייבת להמתין בסבלנות, להזכיר לציבור שכרגע כל מה שיוצא מחדר המשא ומתן הוא ספינים שנועדו להשפיע על השיחות, ולעדכן כשיהיו תוצאות. התקשורת, ככלב שמירה דמוקרטי, אמורה להיות אחראית. התקשורת אמורה לספר לציבור את מה שחשוב עבורו, לא רק את מה שמעניין אותו.

אבל הרוב לא ילחץ על כותרת שמבשרת "עדיין אין חדש". כך שלכלי התקשורת המסחריים ורודפי הרייטינג אין כמעט ברירה אלא לחפש את הרכילות – ועל הדרך לשווק את הספינים ששני הצדדים מנסים למכור (וזו כמובן הסיבה שאנחנו חושבים שצריכים בארץ יותר כלי תקשורת עצמאיים כמו "שקוף", שמונעים מתמריצים אחרים). 

אולי אי אפשר לצפות מהתקשורת לשנות את אופן הסיקור של נושאים כאלו כל כך מהר – אבל אנחנו בהחלט מעודדים אתכם ואתכן להסתכל אחרת על הכותרות, ולנסות לזהות מתי דיווח חדשותי הוא בעצם עוד מהלך במשא ומתן שמישהו או מישהי רקחו מאחורי הקלעים.

83% אידיאולוגיה – אילו שאילתות הגיש בצלאל סמוטריץ' לממשלה?

במסגרת סיקור הצל של סמוטריץ' ביקשנו את רשימת השאילתות הישירות שהגיש – ולאחרונה קיבלנו את התשובה

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

לכנסת שני תפקידים מרכזיים – לחוקק ולפקח על הממשלה. אחד הכלים האפקטיביים בביצוע התפקיד השני, הפיקוח, נקרא שאילתות – חבר כנסת שפונה לשר עם שאלה בתחום משרדו, והשר מחויב להשיב לה.

כפי שדיווחנו לפני מספר חודשים, בעוד שאילתות "רגילות" ו"דחופות" מוקראות במליאה והשר הממונה משיב עליהן בקולו (כלומר: הן חשופות לציבור), השאילתות ה"ישירות" (אלה שנשלחות בידי הח"כים ישירות למשרדי הממשלה) אינן שקופות כלל. דווקא בגלל שהתכתובת בין המשרד הממשלתי למשרד הח"כ נעשית מאחורי הקלעים – ישנו סיכוי גבוה יותר שהיא תשקף את עיסוקו האמיתי והמרכזי של חבר הכנסת.

כאשר ערכנו סיקור צל מקיף לבצלאל סמוטריץ' (איחוד מפלגות הימין), הלה סירב לענות על כל שאלותינו – ועל כן, הגשנו בקשת חופש מידע לכנסת במטרה לקבל את רשימת השאילתות הישירות שהגיש – וכך ללמוד עוד על פעילותו הפרלמנטרית. הכנסת העבירה את הבקשה לאישורו של סמוטריץ', ובאופן מפתיע, ולמעט השחרה אחת מטעמי צנעת הפרט הכנסת, הוא אישר למסור לנו את רשימת השאילתות המלאה – ברמת הכותרת (ללא פירוט השאלה וללא התשובה שהתקבלה).

ומה גילינו? מתוך 54 שאילתות ישירות שהגיש סמוטריץ', לפחות 45 מהן עסקו בנושאי הליבה בהן הח"כ החרוץ מטפל: דת, ישובי יהודה ושומרון ועידוד אכיפה בקרב בדואים וערבים. נוסף על כך, שלוש שאילתות עסקו בנושאי פיקוח על הבנקים (סמוטריץ' חבר ב"ועדת פישמן") ואחת בחקירות ראש הממשלה.

התרשמו בעצמכם: רשימת כל השאילתות הישירות שהגיש סמוטריץ'.