פוסטים

הנתון העצוב המראה כי רוב חברי הכנסת שכחו את הציבור

לרשות הח"כים עומד כלי פשוט להמשיך לשרת את הציבור בשגרה ובחירום, בפגרה ובשוטף – הגשת שאילתה ישירה. מדובר בכלי פרלמנטרי דיגיטלי פשוט, המאפשר לח"כים לפנות בצורה ישירה למשרדי הממשלה ועל אלה מוטלת החובה להשיב לפניה תוך זמן קצוב. בימים כתיקונם, הח"כים עושים בשאילתות ישירות שימוש תכוף. כמה בחרו הח"כים להגיש בפגרה האינסופית הנוכחית? בדקנו, וגילינו נתון עצוב 

| תומר אביטל |

בחודשים האחרונים מחינו כאן שוב ושוב על הפגרה האימתנית. הפצרנו בח"כים להקים ועדות זמניות, לוותר על הטבות, לבקר בבתי חולים – ועוד. 

גולשים ועיתונאים מגוונים טענו שאנו מגזימים. שהפגרה הקיצונית נכפתה על הח"כים ואין להם ממש ברירה מלבד להתבטל בתקופה בה הכנסת כמעט ולא מתכנסת.

אלא שכעת אנו חושפים את אחד הנתונים המרתיחים ביותר, המראה כי כי רוב רובם של הח"כים מתעצל – אין מילה אחרת – מלשרת את הציבור אותו הוא מייצג ומממן את שכרו.

מדובר בכמות השאילתות הישירות שחברי הכנסת הגישו בשנה החולפת. 

איך שאילתה יכולה לשנות את העולם?

השאילתות הן אחת הדרכים היעילות ביותר של ח"כים לפקח על עבודת הממשלה. באפשרות נבחרינו לפנות למשרדי הממשלה בכל שאלה, ואלה חייבים להגיב בתוך זמן קצוב. דרך השאילתות ניתן לבדוק מדוע תקציבים לא מגיעים ליעדם, איך הממשלה נערכת למצב חירום, האם היא מטפלת במחדלים המשפיעים על כולנו ועוד.

ישנן שאילתות רגילות ודחופות עליהן השר הרלוונטי עונה במליאת הכנסת. בשנה האחרונה, בה אנו עדים  לפגרה הארוכה בתולדות המדינה, הוגשו כ-10 שאילתות בלבד לפיקוח על הממשלה – במקום 556 בתקופה מקבילה 'רגילה'. המספר מקומם, אך מכיוון והכנסת כמעט ולא מתכנסת ניתן להבין מדוע יהיה נמוך מאשר בשגרה. אך מה לגבי השאילתות שנשאלות מחוץ למליאת הכנסת?

מליאת הכנסת – ריקה

אין שקיפות על השאילתות הישירות

כן, קיים מסלול נוסף: 'שאילתה ישירה'. היא מוגשת באופן אלקטרוני, וגם המענה נמסר אלקטרונית, עד 21 יום מרגע ההגשה. כל ח"כ רשאי להגיש עד 80 שאילתות ישירות במושב. בניגוד לשאילתות הפומביות, מדובר בהתכתבות רשמית ח"כ-ממשלה, שנשארת במסגרת הכתובה בלבד והשר לא נזקק להשיב עליה בע"פ במליאה.

למרבה הצער, הכנסת לא משקיפה כלל את השאילתות ישירות. הדבר מעלה תהיות במיוחד לנוכח העובדה שהשאילתות מהסוג "הישיר" הן דיגיטליות ממילא, וקל במיוחד להשקיף אותן. 

עשירית מהכמות הרגילה, מאית מהכמות המצופה

אנחנו כבר נלחמים להשקיפן. עד שננצח, פנינו לכנסת בבקשה ממוקדת – מספר השאילתות הישירות שהוגשו השנה. הגיעה תשובה: מדובר ב-  138 בלבד. 

כמה מוגשות בשנה רגילה? 1059.

העובדה שהח"כים הגישו רק עשירית מהכמות מעצבנת כפליים. ראשית, משום  שהמספר נמוך בצורה שערורייתית מאשר בשנה רגילה. שנית כי ניתן היה לצפות שדווקא בתקופה הנוכחית – בה שאילתות ישירות הוא מהכלים הבודדים שנשארו בידי חברי הכנסת ויכולים לסייע להם לדאוג לציבור – המספר דווקא יהיה כפול או משולש. 

חשוב להדגיש: קל (מאוד) להגיש שאילתה ישירה, ולא צריך בשביל זה את הכנסת, את המליאה, או משאבים אחרים. צריך רק ח"כ חרוץ ואכפתי. 

ומי הצדיקים שהגישו 139 שאילתות? 

אין לדעת. כאמור – אפילו המספר איננו פומבי. ביקשנו מהכנסת את פירוט שמות החרוצים, אולם לא נעננו. ברגע שנקבל את הרשימה – נשמח לפרגן להם. 

בינתיים,אם הנכם עובדים בלשכת ח"כ – מוזמנים לשלוח לנו את השאילתות הישירות שהגשתם והתשובות שקבלתם – כדי שנוכל לפרסם ולשבח.

הפינות הקבועות: איך זה משפיע עליך ומה צריך לשנות?

אזמ"ע- איך זה משפיע עליך?

מספר נמוך של שאילתות ישירות אומר שכולנו נפגעים. זה אומר שירות ממשלתי שיכול היה להשתפר, ובמקום זה ימשיך לפעול ללא דין וחשבון.

מנתונים שהשגנו בעבר היה אפשר לראות למשל כיצד ח"כ שלי יחימוביץ' פיקחה על הממשלה דרך שאילתות ישירות בשלל סוגיות. היא למשל תבעה דין וחשבון בנושאים כמו אלימות בכפרי נוער, שינויים בהוראת אזרחות והפרות חוק הנפט.

שאילתות ישירות שהגישה ח"כל יחימוביץ'

השר בצלאל סמוטריץ' למשל הגיש בכנסת הקודמת לפחות 54 שאילתות ישירות, ודרש תשובות על נושאים כמו חניונים ציבוריים לאורך מקורות הירדן, איחוד רשויות בת ים-ת"א, הצהרת דת למלש"ביות דתיות ועוד.

מעש"י – מה עושים (כדי) לשנות? 

  1. אתם – אזרחים אכפתיים שקוראים זאת – הכירו את הכלי הזה ועשו בו שימוש. אל תקבלו את התשובה 'יש פגרה' מח"כ שאתם פונים אליו. עודדו את נבחרי הציבור להגיש שאילתות ישירות סביב נושאים שחשובים לכם. 
  2. יש להשקיף את השאילתות הישירות באתר הכנסת. נפגשנו עם אנשי הכנסת הנושא, ואנחנו ממתינים לתשובה.

שר התחבורה בצלאל סמוטריץ'

לסיכום, נראה שהמספר הזה מסמל לא רק את הקיפאון הממשלתי הדקדנטי של השנה האחרונה, אלא גם את הקיפאון המחשבתי שחברי הכנסת נכנסו אליו.

העם הבוחר? קווים לדמותה של הדמוקרטיה הישראלית

לוקחים את חברי הכנסת מיקי זוהר, בצלאל סמוטריץ ורפי פרץ חזרה לשיעור אזרחות בתיכון: ח"כ זוהר – מול החלטת הרוב ישנן זכויות מיעוט, ח"כ סמוטריץ' – האלטרנטיבה של דמוקרטיה לא ליברלית היא לא באמת דמוקרטיה והרב פרץ – כולנו שווים בפני החוק, לא משנה כמה אנחנו פופולריים / חלק א' – פרויקט דמוקרטיה

| יעל פינקלשטיין, אסף נתיב |

כל נושא הפרת האמונים היא פגיעה באמון הציבור. אם הציבור בוחר שוב בנתניהו למרות שיודע את העבירות שמייחסים לו אז יש כאן איזושהי אמירה למערכת המשפטית (דוד ביטן בריאיון ל"מעריב", 12 ביוני)

נשיאת העליון חיות: "העצמאות השיפוטית – מאבני היסוד של הדמוקרטיה". ובהתאמה (ציטוט שלי): "עצמאותה של הכנסת – מאבני היסוד של הדמוקרטיה" (עמוד הטוויטר של מיקי זוהר, 14 במאי)

המילה "דמוקרטיה" נשלפת בכל דיון בנושא רלוונטי –  חוק החסינות, פסקת ההתגברות, רפורמה במערכת המשפט, טקס זיכרון משותף לישראלים ולפלסטינים – אולם נראה שהפירוש שניתן לה תלוי בשיוך הפוליטי יותר מאשר בהזדהות עם הרעיונות הניצבים בבסיסה. 

מאז הופיע רעיון "שלטון העם" על בימת ההיסטוריה באתונה העתיקה חלפו כ-2,500 שנים. הפוליטיקאים – כך נראה, זקוקים לתזכורת בעניין ערכי היסוד של השיטה הדמוקרטית. דמוקרטיה, לדעתנו, היא עניין חשוב מכדי להפוך לעוד כלי לניגוח פוליטי, לכן החלטנו ב"שקוף" לצאת בסדרת כתבות שתשפוך אור על הדמוקרטיה הישראלית.

בסדרת הכתבות הזאת נבדוק מה כוללת הדמוקרטיה הישראלית ומה חסר בה. נבחן עד כמה נבחרי הציבור שלנו מזדהים עם הרעיונות הדמוקרטיים ומחויבים להם, וננסה להבין איך פוליטיקאים שונים טוענים שהם פועלים בשם הדמוקרטיה למרות שהם עושים ההפך.

לא רק הרוב קובע: הדמוקרטיה על פי מיקי זוהר 

דמוקרטיה היא שיטת הממשל הרווחת במדינות רבות בעולם. על פי המדד של אקונומיסט, שבוחן 167 מדינות, 20 מוגדרות כדמוקרטיות מלאות ו-55 מדינות נוספות מוגדרות כדמוקרטיות פגומות (ובהן ישראל). בכל מדינה נעשו התאמות של שיטת הממשל למאפיינים כמו גודל המדינה, התרבות הפוליטית והדמוגרפיה. עם זאת, אפשר לשרטט כמה עקרונות משותפים לכל המדינות הדמוקרטיות: 

  • ביזור הכוח הפוליטי על ידי הפרדת רשויות – המחוקקת, השופטת והמבצעת. לעיתים ההפרדה ביניהן לא מעוגנת בחוקה, כמו בבריטניה, אך קיימת באופן מהותי.
  • המנגנון הדמוקרטי צריך לאפשר את הבעת רצון הרוב, ובד בבד להגן על המיעוט מעריצות הרוב. 
  • הבטחת חופש ביטוי, שיאפשר ביקורת על השלטון, התארגנות והחלפה שלו.
  • הגבלת רשויות השלטון – על-ידי בחירות קבועות, בסמכויות ובחוק.

מילות המפתח בהקשר של המערכת הדמוקרטית הן איזונים ובלמים. עקרון שלטון הרוב, למשל, מאוזן בצורך להגן על המיעוט, וכל אחת משלוש הרשויות מצוידת בסמכויות שאמורות להבטיח את פעילותה העצמאית, ובד בבד לאפשר לה למנוע דומיננטיות יתר של השתיים האחרות.

ח"כ מיקי זוהר

אלא שחלק מהפוליטיקאים שלנו נוטים לשכוח את העקרונות הללו, ובוחרים להציג את שלטון הרוב כחזות הכל בדמוקרטיה. ח"כ מיקי זוהר, לדוגמא, הצדיק את תמיכתו בפסקת ההתגברות בכך ש"הרוב יוכל למשול ולממש את מדיניותו מבלי שיטורפד ע״י גורמים שלא זכו לאמון מהעם". תמיכה בפסקת ההתגברות היא כמובן לגיטימית במסגרת דיון על גבולות הגזרה של כל רשות, אך הטיעון של זוהר בעייתי – עולה ממנו ייחוס חשיבות יתרה לעיקרון שלטון הרוב על חשבון מינהל תקין ותפקידה של הרשות השופטת במניעת עריצות של השלטון – עקרונות חשובים לא פחות. 

בדומה לכך, זוהר טוען (באותו ציוץ) כי "'חוק החסינות נועד להבטיח את רצון הציבור ולמנוע איומים ורדיפה פוליטית על-ידי גורמים שלא זכו לאמון מהעם". בכך שהוא מדגיש את העובדה ששופטים לא ממונים בבחירה ישירה של הציבור, זוהר מתעלם מכך שבכל דמוקרטיה שמור לרשות השופטת תפקיד של גורם מאזן שאמור לבלום את שאר הרשויות. הרשות השופטת אחראית למעשה לוודא כי החוקים שיוזמת הרשות המחוקקת אכן משקפים את הערכים שאמורים לעמוד בבסיס הדמוקרטיה הליברלית: שוויון בפני החוק, מחויבות לזכויות אדם, לעקרונות הדמוקרטיים ולערכים של המדינה. 

זוהר מתעלם משלל תפקידיה של הרשות השופטת, ואף מכפיף אותה לרשות המחוקקת. זאת אף שבין הרשויות אמור לשרור שיווי משקל עדין – ואף אחת לא אמורה "לנצח" את חברתה. לא רק זאת, התפיסה כי הבחירות מחליפות את בתי המשפט סותרת את עקרון השוויון בפני החוק. כפי שציינו רבים מהמגיבים בשרשור, בדבריו צייר זוהר תמונה חלקית מאוד של מדינה דמוקרטית.

בקדנציה הקודמת נערך דיון בוועדת הכנסת בנושא חוק החסינות. הנה מה שאמר יו"ר הוועדה, גם כן מיקי זוהר, לחברי הכנסת מהאופוזיציה שנכחו בדיון: "תדמיינו: פסקת ההתגברות עוברת – בג"ץ לא כתובת. חוק החסינות עובר – ביבי תקוע איתכם לעוד עשר שנים. מה תעשו? בעיניי זאת יכולה להיות אחת מהקדנציות הכי קשות שלכם".

בתגובה לקריאה "ארדואן" מכיוון חברי האופוזיציה, אמר זוהר: "מה זה ארדואן? דמוקרטית הוא פה! בחרו בו".

זוהר הוא אינו הח"כ היחיד שהתבטא לאחרונה באופן המעיד על הדגשת יתר של הכרעת הרוב במשטר הדמוקרטי. בחודש מאי הגיעו פעילים של מפלגת כחול-לבן לביתו של ח"כ לשעבר רועי פולקמן (כולנו) ומחו על תמיכתו בראש הממשלה החשוד בשוחד, מרמה והפרת אמונים, ועל הנכונות של מפלגתו לשבת בקואליציה שמקדמת את חוק החסינות. 

פולקמן יצא אל המפגינים, ובין השאר אמר:

שר החינוך הטרי רפי פרץ (ימינה) מייחס להכרעת הרוב תפקיד שיפוטי, ואמר בריאיון שלדעתו יש לקדם את חוק החסינות משום שהציבור הכריע שראש הממשלה חף מפשע. כשבועיים לאחר מכן הודה שחוקי החסינות הינם חלק מהמו"מ הקואליציוני.

אם פולקמן ופרץ היו טוענים שהם מוכנים להישאר בממשלתו של נתניהו עד תום המשפט, זו הייתה עמדה לגיטימית. עם זאת, שניהם מעידים שדעת הרוב היא שמשפיעה על דעתם. כמו זוהר, הם מייחסים בדבריהם חשיבות עילאית ל"רצון הרוב", על חשבון הדין הפלילי. פולקמן מייחס חשיבות כה גדולה לרצון הרב עד שהוא מוכן לשנות את עמדתו המוסרית-אישית ולהיות חבר בממשלה שנגד ראשה הוגש כתב אישום. לשיטתם, הרוב קובע – גם את החוק הפלילי. 

שר החינוך בממשלת המעבר, רפי פרץ

"דת הדמוקרטיה הליברלית": הדמוקרטיה על פי בצלאל סמוטריץ' 

גם דעתו של חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' אינה נוחה מהדמוקרטיה הישראלית, ובעיקר מהאופן שבו היא מונחלת לדור הבא. בריאיון לאתר כיפה טען סמוטריץ' כי "במשך הרבה מאוד שנים יש כפייה דתית במערכת החינוך, יש הדתה שאסור לקבל אותה. ועדת המקצוע באזרחות כופה על כולנו ללמוד את דת הדמוקרטיה הליברלית".

דבריו של סמוטריץ' מכוונים נגד כל מי שטוען להשתלטות של לימודי הדת על מערכת החינוך. אפשר להסיק מהם כי כפי שאחרים סבורים שאפשר לצמצם את לימודי היהדות – גם הדמוקרטיה הליברלית היא בגדר אפשרות אחת מני כמה, ויש מקום לחשוב מחדש על המקום המרכזי שניתן לה. אבל מה זה בעצם דמוקרטיה לא-ליברלית? 

על שאלה זו ניסה לענות ד"ר יאשה מונק בספרו רב ההשפעה "העם נגד הדמוקרטיה" (2018). בראיון בעקבות הספר שפורסם ב"כלכליסט" מסביר מונק כי בתהליך היסטורי מתמשך התרחקה הדמוקרטיה הליברלית, המקדשת את זכויות הפרט ואת אי ההתערבות של המדינה בחיי אזרחיה, ממטרתה העיקרית: לבטא את רצון העם.

בעקבות תהליך זה, שהסיבות לו נעוצות בין היתר בהתחזקות כוחם של תאגידים וגורמי רבי השפעה על פני האזרחים הפשוטים, מביעים עמים רבים יותר ויותר את חוסר האמון שלהם בשיטה. במקום, הם תומכים בשליטים שאמנם נבחרים בבחירות דמוקרטיות, אולם עמדותיהם חותרות תחת אותם ערכים שהוזכרו קודם לכן כבסיס לדמוקרטיה הליברלית: חירות הפרט, זכויות המיעוט ואיזון בין רשויות. שליטים כמו ויקטור אורבן בהונגריה ורג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה עלו לשלטון מכיוון שזכו במרב הקולות, אולם הדיכוי האלים של מתנגדיהם הפוליטיים והרמיסה של ערכים כמו שוויון, חופש הביטוי וחופש העיתונות אינם מותירים ספק: שליטים דמוקרטיים הם לא.

לדברי מונק, "במשך הזמן ההתפתחות הזאת לא רק מפירה את אחת המטרות העיקריות של השיטה הפוליטית שלנו – הגנה על זכויות וחירויות הפרט; היא גם חותרת תחת הרכיב הדמוקרטי עצמו. כי כשהממשלה לוקחת סמכויות ממוסדות כמו ועדת הבחירות המרכזית ובית המשפט העליון, כשהיא מתחילה לדכא את זכויות הפרט ואת העיתונות, נעשה קשה יותר ויותר להדיח אותה מהשלטון באמצעות הקלפי".

פרופ' יאן-ורנר מולר מאוניברסיטת פרינסטון, שסקר את ספרו של מונק במאמר שתורגם באתר "הזמן הזה", מרחיק לכת עוד יותר וטוען כי הכינוי "דמוקרטיה לא-ליברלית" עושה חסד עם סוג המשטר הזה: "העובדה שהשליטים הסמכותנים החדשים של אירופה עלו לשלטון בבחירות חופשיות והוגנות אינה מעניקה הכשר דמוקרטי לניסיונותיהם לשנות לטובתם את כללי המשחק במערכות פוליטיות שלמות", הוא כותב. לדבריו, "במקום לתאר אותם כ'לא-ליברלים', מוטב לקרוא להם בשמם: שחקנים פוליטיים המחבלים בדמוקרטיה עצמה".

נראה כי בהתנגדותו לדמוקרטיה ליברלית (אותה הוא מכנה כ"דת"), מביע סמוטריץ' תמיכה במשטר שגם אם מתקיימות בו בחירות והשלטון אכן מקבל את סמכותו מבחירת הרוב, מרבית מאפייני הדמוקרטיה אינם מתקיימים בו כלל – ומה שנשאר הוא מעטפת חלולה של מראית עין דמוקרטית. 

פרופ' יאן-ורנר מולר

***

ואולי אנחנו מגזימים? אולי כל העמדות הללו בסך הכל מעידות על חופש ביטוי בריא, והניסיון להצביע עליהן כעל מגמות מדאיגות הוא בגדר השתקה ועריצות פוליטיקלי קורקט שהשתלטה על השיח הציבורי, כפי שנטען לא אחת? הרי ב"מדד הדמוקרטיוּת העולמי" לשנת 2018 (מבית "אקונומיסט") דורגה ישראל במקום ה-30 מתוך 170, במרחק קטן מהמדינות הדמוקרטיות ביותר בעולם ומעל מדינות כבלגיה וצ'כיה, וגם דירוגה במדדים של הליכים דמוקרטיים ופלורליזם בפוליטיקה גבוה יחסית. 

מנגד, תהליכים אנטי-דמוקרטיים אינם קורים בין לילה. בכתבות הבאות נסקר משטרים שהתחילו במקום גבוה ולאחר שורת מהלכים  – השתקת שומרי סף, החלשת מערכת המשפט, פגיעה בתקשורת –  התדרדרו. לא מעט מהרפורמות הבעייתיות שראינו באותן דמוקרטיות קוסמטיות – כבר הותנעו כאן בישראל. 

כך או אחרת, נבחרי הציבור הישראלים זקוקים לרענון בסוגיות הדמוקרטיות המהותיות ובמימוש השיטה בישראל, וזה בדיוק מה שנבצע בפרקים הבאים של הפרויקט. מקווים שתפיצו ברשתות החברתיות כדי שכמה שיותר אזרחים ייחשפו לשיעורי האזרחות המעשית של שקוף! 

מה התובנות של שר בממשלת ישראל שפרסם את מספר הנייד שלו?

שר התחבורה בצלאל סמוטריץ' פרסם את מספר הטלפון שלו ומיד החל לקבל מבול של מאות פניות ביום. איך זה עובד? "אני עונה בנסיעות, בין לבין, ובחצות ונהנה מכל רגע". למה זה חשוב? "כשאתה מנהל מערכות גדולות קל לשכוח שאתה אמור לשרת אזרחים. חשוב לקבל כמה פעמים ביום תזכורת – שאתה אמור לשרת את הציבור". ראיון

| תומר אביטל |

בצעד אמיץ ולא שגרתי פרסם שר התחבורה החדש בצלאל סמוטריץ' (ימינה) את מספר הטלפון האישי שלו (0528903771). בחלוף חודשיים חשבנו שזה זמן טוב לשאול אותו איך השפיעה העובדה שהנייד שלו גלוי לכל על תפקודו. 

שלום בצלאל. למה בפרסמת את מספר הנייד שלך? 

"היה ארוע לא צפוי של הפגנות של יוצאי אתיופיה ולא רציתי שאנשים ייתקעו בדרך הביתה. קיבלתי באותו ערב עשרות פניות ודאגנו עד 2-3 בבוקר שכולם יגיעו הביתה. לא ציפיתי שזה יהפוך לדפוס קבוע של לשכת פניות הציבור".

כמה פנו עד כה ולכמה אתה חושב שהצלחת לענות?

"יש ימים של מאות פניות. חלקן ממוקדות וחלקן מלינות על בעיות מערכתיות. אני עונה לכולם ואני משקיע בזה שעתיים ביום. בניתי מנגנון אצלי שאני יודע למי אני מעביר מה – חלק לצוות, וחלק לאנשי המקצוע במשרד. אני לא יכול להגיד שזה לא לוקח זמן. אני עונה בנסיעות ובזמנים של בין לבין, ובלילה; אני מגיע הביתה בחצות ואז עונה עד אחת בבוקר. אני חוזר ל-95% מהפניות, ומאמין שגם אם לא אצליח לתפור בעיה בגלל תקציב או תשתיות או כי אני לא מסכים איתה – אדם שמח שאני חוזר אלי".

איך תוכל להתמודד עם כל כך הרבה פניות?

"אני חושב שזה נכון וחשוב – גם אם זה מוגזם. בהמשך אקים מרכז ניהול תחבורה ציבורית גדול עם מוקדים מאוישים שלנו עם נציגים של כל החברות המפעילות אצלנו, שיתפקד 24 שעות וייתן מענה לכל פניה. ואז אבקש שייפנו אלי רק במקרים שבעיה לא טופלה. התפקיד שלנו זה לעזור לאדם יגיע למקום שהוא צריך, ויש מצוקת אוטובוסים ומצוקת נהגים". סמוטריץ' הדגיש כי "יש אנשי מקצוע מצויינים שתחבורה אבל השכל לא נמצא רק אצלנו והפניות מהאזרחים בהחלט מאירות עיניים בהרבה מאוד דברים", ואמר שהוא "לא עוזר בפרוטקציות ולמי שלא מגיע. אבל לפעמים אנשים סובלים ובעבודה נכונה והסבת תשומת לב של פקיד, אפשר לשחרר חסמים. זה קרה בעשרות ומאות מקרים בחודש האחרון".

שר התחבורה בצלאל סמוטריץ'

היו פניות שגרמו לך לשנות מדיניות? 

"למשל הרכבת בירושלים לנתב"ג – בגלל ויכוח עם המשטרה, אנו מוגבלים ל-400 איש בכל נסיעה. מי שהגיע אחרי ה-400 צריך לחכות. קיבלתי פניות, אז שינינו את הנוהל. אנשים כעת נכנסים פנימה למזגן ולקפטריה. גם טיפלתי בשינוי רמזורים, העלאת קורקינטים לרכבת בירושלים, טיפול במפגעים ועוד".

באמת שכל הכבוד. אבל לא עדיף שיועץ שלך יטפל בפניות מאשר שהזמן היקר שלך ילך לטיפול בבעיות ממוקדות?

"ברור ששר צריך לטפל בדברים מערכתיים, ואני משקיע את עיקר הזמן בלמידת סוגיות לעומק. אבל יש ערך ללמידה מלמטה וזה אפשרי במינון נכון. אני לא עונה להודעות טלפון. רק הודעות כתובות – זה יעיל וקל להעביר כך את הפניות למי שצריך".  עוד הוסיף: "אני הרי לומד את משרד התחבורה מלמעלה דרך המנכ"לית, והסמנכ"לים ואנשי המקצוע, ויש המון יתרון ללמוד גם מלמטה. אני לא מסוגל לעזוב הכל ולנסוע כל היום באוטובוסים ובמטוסים – אבל ככה אני שומע על בעיות, דרך תלונות חוזרות. אגב מרתק במשרד ואני נהנה ברמות שחבל על הזמן".

אתה חושב שכל השרים צריכים לנהוג כך?

"עצם העובדה ששר נגיש ועונה לפניות ציבור – זה צורב את זה באישיות ומרגיל אותי לזכור שבסוף אני משרת ציבור שנועד לשרת את הציבור. מאוד קל לשכוח כשאתה מנהל מערכות גדולות ופוגש אנשים חשובים – שאתה אמור לשרת אזרחים. אבל אתה לא משרת מכונה או תהליך – אלא אנשים. חשוב לקבל כמה פעמים ביום לזה תזכורת".

עונת איחודי המפלגות: התקשורת כשדכנית

היחסים בין הפוליטיקאים לתקשורת בישראל לא תמיד אידיליים, אבל במערכת הבחירות הנוכחית יש לה תפקיד חשוב כשדכנית. איך סייעה התקשורת לזווג זיווגים ולאחד מפלגות ורשימות?

| חגי אלקיים-שלם – "הספינר" |

ביום חמישי האחרון הוגשו הרשימות הסופיות לבחירות לכנסת ה-22, ובכך תמה עונת החתונות הפוליטיות. מספר שיא של רשימות איחדו מפלגות שונות: הימין המאוחד מורכב מהימין החדש, מהבית היהודי ומהאיחוד הלאומי; המחנה הדמוקרטי מאחד את מרצ, ישראל דמוקרטית והתנועה הירוקה; הרשימה המשותפת מאגדת את את חד"ש, תע"ל, רע"ם ובל"ד, כמו בבחירות 2015; ומפלגת העבודה התאחדה עם גשר. חלק מהאיחודים מפתיעים יותר ואחרים פחות, אבל אף אחד מהם לא קרה מעצמו. 

השושבינה המפתיעה בכל האיחודים, שסייעה להם לקרות, היא לא אחרת ממי שפוליטיקאים רבים אוהבים לתקוף: התקשורת.

איחודים הם אף פעם לא דבר קל. תמיד יש מי שצריך לוותר על המקום הראשון. תמיד נדרש משא ומתן קשוח כדי לקבוע מי יוצב באיזה מקום. לעיתים, תתפלאו, יש גם סוגיות שחורגות משיקולים אישיים: חיכוכים אידיאולוגיים על המצע והחזון. וכשבשני צידי המתרס משובצים אנשים שיש להם אגו לא קטן (בכל זאת פוליטיקאים), צפויים הרבה מכשולים בדרך. 

לצדדים המעוניינים באיחוד יש דרכים להתמודד עם מכשולים: הבטחות, איומים ופשרות. אבל במהלך החודש האחרון ראינו את כל המפלגות ששאפו להתאחד משתמשות דווקא בתקשורת כדי להפעיל זו על זו לחצים, בשביל לשפר את עמדות הפתיחה שלהן במשא ומתן.

נדגים זאת בשתי רשימות מאוחדות חדשות: המחנה הדמוקרטי והימין המאוחד.

המחנה הדמוקרטי: חדשות ממוחזרות

האיחוד במחנה הדמוקרטי לווה בסיקור תקשורתי כבד. הצעד המרתק ביותר בתהליך היה, למעשה, ההתנצלות הפומבית של אהוד ברק כלפי הציבור הערבי בישראל על אירועי אוקטובר 2000. נסביר.

לאלו שהספיקו לשכוח, באוקטובר 2000 התקיימו הפגנות רבות של הציבור הערבי בישראל בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה. בעת פיזור ההפגנות נהרגו 12 ערבים אזרחי ישראל במסגרת עימותים עם המשטרה. האירועים היו קו שבר משמעותי ביחסם של ערביי ישראל עם המדינה בכלל ועם אהוד ברק, ראש הממשלה דאז, בפרט. עקב כך הציבור הערבי הצביע ברגליים ונמנע מהגעה לקלפיות בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בשנת 2001. להימנעות הזאת היה חלק מרכזי בהפסד המוחץ של ברק.

אהוד ברק

לו הייתם שומעים על הנושא רק מהתקשורת הישראלית של החודש האחרון, הייתם עשויים לחשוב שברק מעולם לא התנצל על התקרית עד כה – אבל מתברר שהוא דווקא כן. ההתנצלויות הראשונות הגיעו כבר ב-2001, במהלך קמפיין הבחירות, ועוד לפני כן – בנובמבר 2000 – החליטה הממשלה בראשות ברק על הקמת ועדת חקירה ממלכתית ("ועדת אור") כדי לחקור את האירועים. ברק אף אמר במפורש שהוא לוקח אחריות אישית על האירועים.

למרות זאת, ב-23 ביולי השנה התפרסם בעיתון "הארץ" טור דעה של חבר הכנסת עיסאווי פריג' (מרצ), ובו הוא פירט אילו דברים אהוד ברק צריך לומר ביחס לאירועי אוקטובר 2000. ותוך כמה שעות, הפלא ופלא, ברק התנצל בשידור חי. יריבים פוליטיים של ברק, מימין ומשמאל, ביקרו אותו אחרי ההתנצלות: חברי כנסת מהמפלגות הערביות תקפו אותו על כך שהוא חיכה 20 שנה כדי להתנצל (אף  שזה לא המצב), וב"כחול לבן" ובליכוד תקפו את ברק על התנצלות שנועדה לאפשר לו חיבור עם מרצ ולהציל אותו מאחוז החסימה. כך או כך, המהלך הושלם. 

מה קרה כאן? בפועל – כלום. כאמור, ברק התנצל על האירועים האלה כבר בשנת 2001. גם אז נראה שהיה מניע פוליטי להתנצלות, אבל בכל אופן אלו חדשות ממוחזרות. אלא שבמרצ היו צריכים שברק ינקוט פעולה ציבורית שתגרום להם להיראות כמו הצד החזק במשא ומתן לאיחוד המפלגות, והתנצלות פומבית היא פעולה מצוינת לשם כך. כאשר מוסיפים לתבשיל הזה את הצבתו של ניצן הורוביץ, יו"ר מרצ, במקום הראשון ברשימה המאוחדת, ואת נכונותו של ברק להציב את עצמו במקום העשירי ברשימה – מרצ יכולים להציג לציבור שלהם הישג ברור: איחוד שהושג מעמדת כוח, ולא מעמדת חולשה.

יו"ר מרצ ניצן הורביץ

הסיפור האמיתי כאן הוא העובדה שהתקשורת בחרה לתת יד למהלך. הכותרת "אהוד ברק מתנצל" נשמעת טוב, אך היא כמעט חסרת כל ערך חדשותי לאחר שברק התנצל כבר לפני 18 שנה. אבל מכיוון שיש כאן סיפור דרמטי, התקשורת רוצה לעסוק בו. יש בו כל מה שצריך: מהפרק הראשון, שבו ח"כ עיסאווי פריג' מבהיר שלא יהיה איחוד בלי התנצלות (קונפליקט); עבור בפרק השני, שבו ברק מתנצל (הכאה על חטא ושינוי של הדמות הראשית) ובפרק השלישי, שבו ברק מותקף גם מימין וגם משמאל (העלילה מסתבכת); וכלה ב'סוף הטוב', שבו ברק ומרצ מתאחדים לרשימה אחת בבחירות.

גם אהוד ברק וגם מרצ ידעו שמדובר בעיקר בהצגה. אחרי האיחוד ח"כ עיסאווי פריג' אפילו התפאר בכך שהיה מדובר במהלך מכוון, שנועד לתפור את החיבור בין ברק למרצ. התקשורת מצידה קיבלה סיפור, וברובה לא חששה לשמש כגורם מתווך בין המפלגות, אם המשמעות היא רייטינג.

הימין המאוחד: משחקי הכס

גם הימין המאוחד חווה חבלי לידה לא פשוטים, וגם במקרה זה התקשורת שימשה כמתווכת יעילה.

אחד המהלכים המורכבים באיחוד היה בחירת היו"ר. לכאורה, היה ברור שאיילת שקד צריכה לעמוד בראש הימין המאוחד: סקרים הוכיחו שהיא פופולרית יותר מכל אחד מהמועמדים האחרים (פרץ, סמוטריץ', בנט) בקרב ציבור המצביעים של הימין החדש. היא גם נתפסת מנוסה וממולחת יותר מרפי פרץ – פחות פליטות פה, יכולת טובה יותר להתמודד עם ראיונות מאתגרים ותדמית ציבורית נקייה. אולם פרץ לא נכנע ללא קרב, ובימים שלפני סגירת האיחוד ראינו את המלחמה על הובלת הרשימה מתנהלת בעיקר בתקשורת, משני הצדדים: התומכים בשקד והמתנגדים לה.

יו"ר הימין המאוחד איילת שקד

מצד מתנגדיה של איילת שקד, הספין המוביל היה הטענה שהיא לא תמליץ על נתניהו להרכבת הממשלה בפני נשיא המדינה אחרי הבחירות. הטענה התבססה על כך שבריאיון למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" אמרה שקד שהיא לא תמליץ על נתניהו בכל תנאי – אלא רק בתנאי שיקים ממשלת ימין. המטרה של שקד בהצהרה זו ברורה: היא רוצה לוודא שהימין המאוחד לא נתפס כמובן מאליו עבור נתניהו, כדי למנוע ממנו למשוך את קולותיהם של בוחרי הימין המאוחד ואז להקים ממשלת אחדות עם בני גנץ. אבל בין הדברים שאמרה שקד ובין האופן שבו הציגו אותם בתקשורת גורמים שפחות מחבבים אותה – יש פער גדול. המטרה הייתה לשדר שהבחירה באיילת שקד מסוכנת עבור מי שתומך בממשלה בראשות נתניהו.

טביעות האצבעות של בנימין נתניהו במהלך הזה לא היו נסתרות במיוחד, והתקשורת נטשה במהרה את הפרשנות לדבריה של שקד ועברה לספר סיפור אחר: איך נתניהו מנסה לעצור את הצבתה של איילת שקד במקום הראשון. הסיפור הזה, שסופר בעיקר באמצעות ההקלטות של מיכל פרץ (אשתו של הרב רפי פרץ) בחדשות 12, ביקש להכווין את הציבור לפרש אחרת לגמרי את הפיצוץ במשא ומתן: זהו אינו דיון על עקרונות, ואפילו לא על הסיכוי של הימין להנהיג את המדינה; לפי פרשנות זו אנחנו עדים למלחמה אישית – בנימין ושרה נתניהו מנסים לעשות הכל כדי למנוע מאיילת שקד להוביל את איחוד הימין. 

במסגרת ההקלטות שהתפרסמו נחשף גם עוד ספין שלא הצליח להגיע לתקשורת – הטענה שאיילת שקד, בהיותה שרת המשפטים, תפרה תיקים לנתניהו.

בצלאל סמוטריץ'

גם כאן ששה התקשורת ברובה לפרסם נרטיבים דרמטיים, גם אם ההוכחות להם קלושות: האם איילת שקד תבגוד בנתניהו ובימין? האם היא תפרה תיקים לנתניהו? האם נתניהו מתערב במשא ומתן לאיחוד הימין בצורה לא תקינה? והאם הדמות השערורייתית ביותר בעונה הנוכחית של הסדרה הקרויה "מדינת ישראל", שרה נתניהו, מעורבת גם במקרה הזה? כל השאלות הללו מדביקות אותנו למסכים, ולכן לא מפתיע שהתקשורת העלתה אותן לשידור – ובכך סייעה לצדדים השונים להשפיע על דעת הקהל, אף שכמעט שום פרט ענייני על המשא ומתן לא היה ידוע.

לא רציונלי ולא במקרה: למה התקשורת מעורבת כל כך בתהליכי המשא ומתן?

כאמור, משא ומתן בין פוליטיקאים הוא תהליך מורכב, ואחד הפנים החשובים בו הוא איך תוצאותיו ישפיעו על התדמית הציבורית של כל אחד מהצדדים. הרכיב הזה הוא שגורם לכך שפעמים רבות מאוד המשא ומתן ירחיב את גבולותיו ויגלוש אל מחוץ לחדר.

בצוות המשא ומתן של מפלגות יימצאו תמיד יכלול גם אלו שינסו להדליף מידע לתקשורת, כדי להשפיע על דעת הקהל – שמועות על דרישה מופרזת של אחד הצדדים; ציון של מעורבות גורם שלילי שלא אמור להיות קשור לתהליך; הפצת שמועות על צד יריב שנוקט צעדים נואשים כדי לא להישאר מחוץ למשחק; ופעמים רבות הפצת סקרים מוזמנים, שכמובן פועלים לטובת המפלגה או המועמדים שטרחו להפיץ אותם.

כמה מילים על סקרים כספינים

בשלבים האחרונים של משא ומתן, בדרך כלל נראה הרבה סקרים בתקשורת שמעלים שאלות "מה אם". לפני שהסתיים המשא ומתן בין מפלגות הימין על האיחוד ביניהן, ועל מי יוצב בראש, ראינו מגוון סקרים כאלה: סקרים שמנבאים לאיחוד 13 מנדטים (או 12 מנדטים, תלוי את מי שואלים ומתי) אם איילת שקד עומדת בראשו, או סקר שמראה שהציבור הדתי לאומי מעדיף את שקד בראש. בחלק מהמקרים מדובר בסקרים מוזמנים – סקרים שהמועמדים עצמם מזמינים כדי להוכיח שהם המתאימים ביותר לעמוד בראש – ובמקרים אחרים מדובר בסקרים שכלי התקשורת מוציאים בעצמם.

הבעיה הגדולה היא שסקרים כאלה הם לא אמינים – כל סקרי "מה אם", ששואלים שאלות בנוסח "ואם מפלגת כחול לבן הייתה מתפלגת מיאיר לפיד ומתאחדת עם יולי אדלשטיין, למי היית מצביע?", הם סקרים שהדיוק שלהם מוטל בספק. המשיבים יודעים היטב מה התשובה שעורכי הסקר רוצים לשמוע, והתשובות שלהם מוטות בהתאם. בנוסף, כשמבקשים ממשתתפים בסקר לדמיין מצב חלופי, לרוב הם ידמיינו אותו באופן שלא תואם את המציאות – למשל, אוהדיה של איילת שקד יכולים לדמיין איחוד מפלגות שהיא מובילה, שהמצע שלו קרוב יותר לעמדותיהם מאשר המצע של הימין המאוחד בפועל. בכל מקרה, תמיד צריכים להיות סקפטיים כלפי סקרים כאלה: הם מאד לא טובים בלייצג את עמדות הציבור האמיתיות כלפי איחודים וחיבורים. ואז אנחנו נותרים עם אותה השאלה: למה התקשורת מפרסמת משהו, אם היא יודעת שהוא לא נכון?

אפשר להבין את הרעב של התקשורת לסקופים ולמעורבות בתהליכים שלרוב מתרחשים מאחורי הקלעים ואין לה דריסת רגל בהם. אבל האמת היא שכדי לא לשחק לידיים של הפוליטיקאים, במשא ומתן ממושך התקשורת חייבת להמתין בסבלנות, להזכיר לציבור שכרגע כל מה שיוצא מחדר המשא ומתן הוא ספינים שנועדו להשפיע על השיחות, ולעדכן כשיהיו תוצאות. התקשורת, ככלב שמירה דמוקרטי, אמורה להיות אחראית. התקשורת אמורה לספר לציבור את מה שחשוב עבורו, לא רק את מה שמעניין אותו.

אבל הרוב לא ילחץ על כותרת שמבשרת "עדיין אין חדש". כך שלכלי התקשורת המסחריים ורודפי הרייטינג אין כמעט ברירה אלא לחפש את הרכילות – ועל הדרך לשווק את הספינים ששני הצדדים מנסים למכור (וזו כמובן הסיבה שאנחנו חושבים שצריכים בארץ יותר כלי תקשורת עצמאיים כמו "שקוף", שמונעים מתמריצים אחרים). 

אולי אי אפשר לצפות מהתקשורת לשנות את אופן הסיקור של נושאים כאלו כל כך מהר – אבל אנחנו בהחלט מעודדים אתכם ואתכן להסתכל אחרת על הכותרות, ולנסות לזהות מתי דיווח חדשותי הוא בעצם עוד מהלך במשא ומתן שמישהו או מישהי רקחו מאחורי הקלעים.

83% אידיאולוגיה – אילו שאילתות הגיש בצלאל סמוטריץ' לממשלה?

במסגרת סיקור הצל של סמוטריץ' ביקשנו את רשימת השאילתות הישירות שהגיש – ולאחרונה קיבלנו את התשובה

| עידן בנימין |

לכנסת שני תפקידים מרכזיים – לחוקק ולפקח על הממשלה. אחד הכלים האפקטיביים בביצוע התפקיד השני, הפיקוח, נקרא שאילתות – חבר כנסת שפונה לשר עם שאלה בתחום משרדו, והשר מחויב להשיב לה.

כפי שדיווחנו לפני מספר חודשים, בעוד שאילתות "רגילות" ו"דחופות" מוקראות במליאה והשר הממונה משיב עליהן בקולו (כלומר: הן חשופות לציבור), השאילתות ה"ישירות" (אלה שנשלחות בידי הח"כים ישירות למשרדי הממשלה) אינן שקופות כלל. דווקא בגלל שהתכתובת בין המשרד הממשלתי למשרד הח"כ נעשית מאחורי הקלעים – ישנו סיכוי גבוה יותר שהיא תשקף את עיסוקו האמיתי והמרכזי של חבר הכנסת.

כאשר ערכנו סיקור צל מקיף לבצלאל סמוטריץ' (איחוד מפלגות הימין), הלה סירב לענות על כל שאלותינו – ועל כן, הגשנו בקשת חופש מידע לכנסת במטרה לקבל את רשימת השאילתות הישירות שהגיש – וכך ללמוד עוד על פעילותו הפרלמנטרית. הכנסת העבירה את הבקשה לאישורו של סמוטריץ', ובאופן מפתיע, ולמעט השחרה אחת מטעמי צנעת הפרט הכנסת, הוא אישר למסור לנו את רשימת השאילתות המלאה – ברמת הכותרת (ללא פירוט השאלה וללא התשובה שהתקבלה).

ומה גילינו? מתוך 54 שאילתות ישירות שהגיש סמוטריץ', לפחות 45 מהן עסקו בנושאי הליבה בהן הח"כ החרוץ מטפל: דת, ישובי יהודה ושומרון ועידוד אכיפה בקרב בדואים וערבים. נוסף על כך, שלוש שאילתות עסקו בנושאי פיקוח על הבנקים (סמוטריץ' חבר ב"ועדת פישמן") ואחת בחקירות ראש הממשלה.

התרשמו בעצמכם: רשימת כל השאילתות הישירות שהגיש סמוטריץ'.

 

תחקיר שקוף: "ללא סמכות, בניגוד לדין, בניגוד למנהל" – מאבקו של סמוטריץ' לבנייה בלתי מפוקחת בשטחים

סיקור צל סמוטריץ' – שבוע 9: פעולות הבנייה והפיתוח של החטיבה להתיישבות מתבצעות ברובן דרך ארגון בודד בשם "אמנה", בראשו עומד זאב חבר (זמביש) • עתירה שהוגשה לאחרונה לבג"ץ פועלת לביטול הבלעדיות של החטיבה להתיישבות ואמנה בפיתוח יהודה ושומרון • במקביל, קידם בחודשים האחרונים בצלאל סמוטריץ' חוק שיעביר רשמית את הסמכויות לניהול הקרקעות ביו"ש לידי החטיבה להתיישבות • הצעת החוק מעוררת התנגדות הן בקרב גורמים משפטיים והן מחשש לפגיעה ביחסים הבינלאומיים של ישראל • אמנה היא מהתורמים הבולטים לעמותת "רגבים", אותה ייסד וניהל סמוטריץ' עד שנבחר לכנסת

| עידן בנימין |

"ללא סמכות, בניגוד לדין, בניגוד למנהל" – אלו דבריו של מנכ"ל משרד החקלאות, שלמה בן אליהו, בתיאורו את האופן שבו מתנהלת הבנייה ביהודה ושומרון כיום. בן אליהו מבקש, לצד בצלאל סמוטריץ' (הבית היהודי), להכשיר בחוק בדיוק את ההתנהלות הבעייתית הזו – בניהולה של החטיבה להתיישבות.

התחקיר היום מגיע כחלק מסיקור הצל של סמוטריץ'. בישורת האחרונה, נקדיש את שתי הכתבות הקרובות לתחקירי עומק שנולדו מהסיקור המתמשך – ולא היו מתאפשרים ללא הגב של התומכים שלנו. המטרה: להביא תמונה כוללת ורחבה שמסבירה את פעילותו הענפה בכנסת, ומעבר לה.

תזכורת: מדוע יצאנו לסיקור צמוד של בצלאל סמוטריץ?

את סיקורי הצל של שקוף בוחרים למעלה מ- 1600 המוציאים לאור שלנו – בהצבעה דמוקרטית. שמו של סמוטריץ' הועלה להצבעה, בין היתר, במטרה לבחון אם האידיאולוגיה שלו (כפי שהיא מתבטאת בהופעותיו בתקשורת), אכן באה לידי ביטוי בעבודתו הפרלמנטרית.

סמוטריץ' הוא חבר כנסת חדש, אך בולט ומשפיע (זה מכבר הוא פרסם סרטון משעשע שמדגים כיצד חלק מחברי הכנסת תופסים אותו). הוא החל לכהן לראשונה בכנסת הנוכחית – לאחר שמפלגתו, האיחוד הלאומי–תקומה, התמודדה בבחירות ברשימה משולבת עם הבית היהודי. הוא משמש כסגן יושב-ראש הכנסת, חבר בוועדת הכספים, בוועדת הפנים והגנת הסביבה, בוועדה לביקורת המדינה וגם בוועדה שדנה בחוק הגיוס.

הלוואי שהיה ביכולתנו להעמיד כתב צל לכל חבר וחברת כנסת, כל שבוע ולאורך כל הקדנציה. ייקח זמן להגיע לשם – אבל בזכות התומכים הקבועים של שקוף (המוציאים לאור, מו"לים) – אנחנו מצמצמים את הפער. לאחר סיקורי הצל של מיקי זוהר (הליכוד) וציפי לבני (המחנה הציוני), סיקרנו בחודשיים האחרונים את ח"כ סמוטריץ' – ובחנו אותו באותם פרמטרים בדיוק בהם בדקנו את עבודת חברי הכנסת בעבר.

מהמעקב אחריו בשבועות האחרונים למדנו כי סמוטריץ' הוא אולי חבר הכנסת הכי יעיל, שיטתי וממוקד בכנסת הנוכחית. שיחות רבות עם מקורות שונים, הראו לנו כי לא רק אנחנו חושבים כך.

החקיקה היא הכלי המרכזי בו סמוטריץ' משתמש לקידום האידיאולוגיה שלו; חקיקה מסובכת, עם השלכות נרחבות וחסרות תקדים, שלעיתים רק הוא ומועדון מצומצם של משפטנים באמת מבינים. השבוע נתמקד בהליך הפטור ממכרזים של החטיבה להתיישבות, והאופן שבו כספי משלם המיסים הישראלי זורמים לעמותות שונות – ללא בקרה ומבלי כל דאגה למנהל תקין.

*

כרוניקה של פטור ממכרזים – פרקי התחקיר:

*

פרק 1: מי היא החטיבה להתיישבות?

בוודאי כבר התרגלתם לשמוע על "החטיבה להתיישבות" כחלק בלתי נפרד מכל דיון בכנסת על ניהול הקרקעות ביהודה ושומרון ובעיקר הקשר להעברות תקציביות שונות. אך מהו בעצם הגוף הזה?

החטיבה להתיישבות – בזכות השתייכותה להסתדרות הציונית – היא ישות משפטית חריגה הנהנית מחוק מיוחד, שמעניק לה (וגם לסוכנות היהודית, אגב) פטור מתשלום מיסים ופטור מהצורך להתמודד במכרזים בעת מתן שירותים לממשלה. במילים אחרות: ההסתדרות הציונית, והחטיבה להתיישבות שבתוכה, הם גופים שאינם ממשלתיים – אך מהווים זרוע ביצועית של הממשלה הפטורה מהשתתפות במכרזים (נקודה בעייתית שמבקר המדינה העיר עליה בדו"ח לפני שנתיים).

מאחר והחטיבה אינה כפופה לנציבות שירות המדינה (בניגוד למשרדי הממשלה) – היא בפועל גוף פוליטי בו מחולקים התפקידים הבכירים בין המפלגות השולטות, ולא בהכרח לפי שיקולים מקצועיים גרידא.

כיום, מתוקף החלטות ממשלה, החטיבה להתיישבות מפוקחת בידי שר החקלאות ופיתוח הכפר, אורי אריאל, חבר מפלגתו היחידי של סמוטריץ' בכנסת (האיחוד הלאומי-תקומה).

רקע חשוב: כיצד עוברות הקרקעות מהמדינה לחטיבה להתיישבות?

הגוף הממשלתי האחראי על ניהול ההתיישבות ביהודה ושומרון הוא המנהל האזרחי (גוף צבאי בתוך משרד הביטחון). באופן רשמי, המנהל גם אחראי על ניהול הרכוש הנטוש ביו"ש, כולל אדמות נפקדים (כלומר תושבי האזור הערבים שנטשו ב- 1967) – והוא שומר על נכסים אלו, לכאורה עד אשר יחזרו אותם פליטים אל רכושם.

עד שזה יקרה, יכול המנהל – ובתוכו הממונה על הרכוש הממשלתי – להשכיר או להשאיל באופן זמני את השטחים (חוזה בר רשות), לשימושים שונים.

מתוך 5.6 מיליון דונם ביו"ש,  כ- 60% הם שטחי C (נמצאים בשליטה מלאה של ישראל) ומתוכם, כ- 1.4 מיליון דונם נמצאים בבעלות פרטית. השטח נחשב עד היום שטח כבוש (מבחינת ישראל), והדרך בה המדינה מנהלת את ענייני האזרחים (יהודים וערבים כאחד) היא באמצעות שלטון צבאי שמתאם מתן שירותים אזרחיים.

המנהל האזרחי אמנם אחראי גם על ההתיישבות באזור, אך בפועל איננו עובד ישירות על הקצאת הקרקעות לתושבים (יהודים וערבים כאחד). במקום זאת, את הקרקעות הוא מקצה לשני גופים: למשרד השיכון (במקרה של בניית ערים, כמו אריאל או בית"ר עלית) או לחטיבה להתיישבות (בעבור בהתיישבות "כפרית").

אפליה בין המתיישבים בחלוקת קרקעות המדינה

דו"ח מבקר המדינה משנת 2013 עסק רבות בסוגיית ניהול הקרקעות ביהודה ושומרון – והעלה עובדה מעניינת: החטיבה להתיישבות לא טרחה לגבות מהמתיישבים דמי חכירה על קרקעות שבניהולה. אף לא שקל אחד. למה הדבר דומה? לכך שרשות מקרקעי ישראל הייתה מעניקה לכם קרקע לבניית בית ביישוב שלכם – בחינם.

החטיבה טענה כי נושא גביית התשלומים נמצא בדיונים עוד משנת 2000 (כלומר 13 שנים, נכון לזמנו) – והאשימה את המנהל האזרחי במחדל. המבקר עצמו נזף גם בממונה על הרכוש הממשלתי, שגרם הפסדים של מאות מיליוני שקלים בשל אי-הגבייה – ויצר מצב של חוסר פיקוח על אדמות המדינה.

המבקר מסכם: "מצב זה יוצר אפליה בין מתיישבים אלה ובין תושבי איו"ש האחרים, כיוון שהממונה גובה דמי חכירה בגין השימוש בקרקע רק מתושבי יישובים שהקים משרד הבינוי והשיכון. בנוסף לכך, מצב זה יוצר אפליה בין תושבי היישובים שהקימה החטיבה להתיישבות באיו"ש ובין תושבי מדינת ישראל המשלמים דמי חכירה בגין השימוש שהם עושים בקרקע".

בשורה אחת: קניתם דירה בעיר אריאל – נדפקתם. גרתם בישוב כפרי שהקימה החטיבה להתיישבות – זכיתם ולא גבו מכם תשלום על הקרקע.

הדו"ח של המבקר אמנם נכתב לפני 5 שנים – אך דבר לא השתנה מאז. גם היום, אף אחד לא מעביר תשלום לקופת המדינה עבור הקרקעות שבניהול החטיבה. בדיון בכנסת שנערך לאחרונה, נציגת משרד האוצר אף כינתה את המצב הקיים "סדום ועמורה" (ראו בסרטון פה למטה).

אז למה אנחנו מספרים לכם את כל זה? מכוון שנדמה כי מטרתו של חבר הכנסת סמוטריץ' היא לממש בחוק את המצב הקיים – ובעצם לדאוג לכך כי הקרקעות ביו"ש בהתיישבות הכפרית ימשיכו להיות מחולקות ללא פיקוח, ללא יד מדינית-ממשלתית מכוונת – וללא תשלום. כפי שמספר מנכ"ל משרד החקלאות, שלמה בן אליהו, המצב הזה לא חדש ונמשך כבר עשרות שנים:

מה שמוביל אותנו לפרק הבא – שכן את הקרקעות שמקבלת החטיבה להתיישבות היא מעבירה ישירות לתושבים או לשותפות עסקית בשם "אמנה". וזה כבר מסבך את העניינים שבעתיים.

פרק 2: מי היא אמנה ואיך היא קשור לחטיבה להתיישבות?

כאמור, החטיבה להתיישבות מעבירה חלק מהקרקעות המוקצות לה לשותפות עסקית בשם "אמנה". מזכ"ל השותפות והאיש הדומיננטי בה הוא זאב חבר (זמביש), מראשי מועצת יש"ע. 

אמנה יוזמת ובונה ישובים ביו"ש – ולמרות שהיא מקבלת את הקרקעות בחינם, אין ביכולתנו לדעת את היקף העסקים שלה מאחר ומדובר בשותפות עסקית פרטית.

לאמנה חברת בת בשם "בנייני בר-אמנה" – המבצעת את הבנייה בהתנחלויות בפועל – ושני הדירקטורים היחידים שלה הם אותו זאב חבר ואדם בשם משה יוגב (שבין שלל תפקידיו הוא גם הגזבר של אמנה ודירקטור בקק"ל – וכן נחקר במסגרת פרשת "ישראל ביתנו").  

בעתירה שהוגשה לאחרונה לבג"ץ נגד בנייני בר-אמנה (עוד על כך בפרק הבא), נטען כי את הבתים אותם היא בונה על שטחים שקיבלה בחינם – היא משווקת למתיישבים כאשר השווי ה"וירטואלי" של הקרקע כלול בתוכו, לפי אזורי ביקוש. כלומר: אמנה לא משלמת על הקרקע, אבל כן מגלמת את שוויה בעת מכירת הבתים לתושבים – ועושה על כך רווח נוסף.

פרק 3: תחרות ושוק חופשי עוצרים בקו הירוק – העתירות לבג"ץ נגד אמנה

שחם נדל"ן היא חברה בנייה פרטית, שניסתה ליזום בשנת 2008 פרוייקט בנה-ביתך בישוב ברקן שבשומרון. הגבלות הבנייה באזור הכניסו את הפרויקט לקשיים, והובילו לסכסוך עסקי בין החברה ליישוב – שסופו בתביעה משפטית – שהתקבלה – וחייבה את היישוב להשתתף בעלויות הפיתוח של הפרויקט.

בעקבות הניסיון בברקן, הגישה שחם עתירה לבג"ץ בו דרשה לפתוח למכרז פרויקטים של ייזום בנייה ביהודה ושומרון. החברה לא מתעניינת בפוליטיקה – אלא בעסקים: היא רוצה לבנות בתים, למכור אותם ולהרוויח כסף. לטענת שחם נדל"ן, במצב הקיים בנייני בר-אמנה מתנהלת כמונופול, בחסות החטיבה להתיישבות – ולא מתאפשרת תחרות.

הדיון בבג"ץ על העתירה נדחה פעמים רבות. ביולי 2018 התפרסמה כתבה של משה ליכטמן בגלובס לקראת הדיון בעתירה – שלא התקיים לבסוף. גם אנחנו הלכנו לדיון שנקבע לראשית חודש דצמבר – וגם הוא נדחה ברגע האחרון (השופטים הסבירו את הדחייה ב"עניינים שלהם" והמליצו לנוכחים "להנות מיום בירושלים").

הדיון הבא נקבע לעוד כחצי שנה. אם בסופו של דבר תתקבל העתירה, אז הרי החטיבה להתיישבות לפתע תהיה מחויבות במכרזים על כל קרקע שתשווק – בדיוק כמו שנהוג בתוך תחומי הקו הירוק – על כל המשתמע מכך (כולל הרבה בירוקרטיה וזמן). את זה סמוטריץ' לא רוצה.

פרק 4: סמוטריץ' מקדים תרופה למכה

בשבועות האחרונים, כחלק מסיקור עבודתו היומיומית של סמוטריץ', כתבנו כמה פעמים על אחד הנושאים שמעסיקים אותו יותר מכל – תיקון להצעת חוק החטיבה להתיישבות, שמטרתו להעניק לחטיבה באופן רשמי זכויות בלעדיות בניהול הקרקעות בהתיישבות הכפרית ביהודה ושומרון.

ולא זאת בלבד, אחד מסעיפי הליבה של החוק המוצע הוא קיבוע הפטור ממכרזי קרקעות ביו"ש. אם הפטור יקדים בחקיקה את הפסיקה – אז הרי שבג"ץ עשוי להיאלץ לפסוק לפיו. נכון להיום, לאור התפזרות הכנסת, החוק תקוע.

התיקון לחוק שמקדם סמוטריץ' מעורר בעיות משפטיות חסרות תקדים, ובליבן הענקת זכויות קניין על קרקעות המדינה לגוף לא ממשלתי. צפינו וקראנו את כל הדיונים שהתקיימו בנושא – ולא מצאנו כמעט יועץ משפטי או משרד ממשלתי שתמכו בהצעת החוק – כולל היועמ"ש מנדלבליט, שקבע כי החוק פשוט אינו חוקתי. היחיד שלא התנגד, אגב, היה מנכ"ל משרד החקלאות. פטור ממכרזים יוצר עיוות וחוסר תחרות בשוק ובאופן טבעי עוזר למי שקרוב למקבלי ההחלטות.

החשש שמעלה החוק רחב משאלות חוקתיות מקומיות – היו שאף דאגו כי הוא עלול לסבך את ישראל בזירה הבינלאומית, מה שהוביל לקיום דיון בנושא בוועדת החוץ והביטחון.  

פנינו למשרד ראש הממשלה בשאלה האם מתקיים הליך כלשהו בנושא. מהמשרד לא נמסרה תגובה.

כיצד סמוטריץ הציל את החטיבה להתיישבות מהתייבשות בפעם הקודמת?

בפברואר 2015, בעקבות דו"ח מבקר המדינה (שהוזכר לעיל) וחוות דעת משפטית שהוציאה סגנית היועמ"ש, דינה זילבר, נדרשה המדינה להחזיר לעצמה את סמכויות ניהול הקרקעות ביהודה ושומרון. עיקר הטענה הייתה כי אם המדינה רוצה לנהל את העניינים ביו"ש – עליה לעשות זאת בעצמה, מבלי להעביר סמכויות לגוף חיצוני שאינו כפוף לאותם מגבלות וכללים להם כפופה המדינה.

אחת מטענות היועמ"ש בנוגע למצב הקיים הייתה החשש של יצירת "חצר אחורית" – בה הממשלה יכולה לבצע את פעולותיה שלא במסגרת הדין והפיקוח. כך נכתב בחוות הדעת: "עצמאות בעיצוב המדיניות על ידי גורם שאינו שלטוני; דרך העברות כספים בלתי מפוקחות; דרך פעולה שלא בהתאם לסטנדרטים המאפיינים שלטון בפעולתו […] קיומו של 'אזור דמדומים' ממשלי אליו מנוקזות סמכויות שלטוניות רחבות ומשמעותיות, לצד תקציבי עתק, המחולקים בהתאם לפרמטרים פנימיים המוחלים בחלקם באופן וולנטרי בלבד וללא בקרה אפקטיבית".

ואכן, בעקבות ההנחיה, תקציבי החטיבה מתחילים להתייבש. סמוטריץ' לא אוהב זאת – ומקדם תיקון לחוק החטיבה להתיישבות (אותו חוק שהוא מנסה בחודשים האחרים לתקן שוב, למטרת הפטור ממכרזים) באופן שיעגן את זכות המדינה לתקצב את החטיבה. זו לא תהיה הפעם הראשונה או האחרונה שסמוטריץ' ילך ראש בראש עם היועצת המשפטית זילבר.

במליאה, הקואליציה הצביעה בעד והאופוזיציה נגד (פרט לאיתן ברושי שנמנע וכל סיעת "ישראל ביתנו" שנעדרה), התיקון של סמוטריץ' עובר בהצלחה – והכסף חוזר לזרום ולמעשה מציל את החטיבה להתיישבות. התיקון משנת 2015 נוגע כאמור רק לתקציבי הממשלה – ולא להקצאת קרקעות או פטור ממכרזים – וזו הסיבה שסמוטריץ' פעל במרץ, עד פיזור הכנסת, כדי לקדם את התיקון הנוסף.

פרק 5: אמנה היא תורמת מאוד גדולה לרגבים

העמותה שמזוהה יותר מכל עם בצלאל סמוטריץ' היא "רגבים". עד להיבחרו לכנסת, היה סמוטריץ' מורשה חתימה בעמותה ורכז פעילות בה – ולפני כן אף החזיק בתפקיד המנכ"ל. סמוטריץ' אוהב להזכיר את העמותה על דוכן הכנסת, להיפגש עם אנשיה ואף להדריך חברי כנסת אחרים במסגרת סיורים שרגבים מארגנת.

חאן אל אחמר – כל האמת בפנים!(חשוב מאוד להקשיב להכל ולהעביר הלאה את הפרטים האמיתיים)^^במהלך היום הזה סיירנו בשטח עם סגנית שר החוץ ח"כ Tzipi Hotovely – ציפי חוטובלי וח"כ יהודה גליק – Yehudah Glickשהגיעו ללמוד את המציאות בשטח, החל מתוכנית פיאד, דרך המימון האירופי והמשמעויות הגאו-אסטרטגיות הכרוכות בסוגיה, ולמה לממשלת ישראל פשוט אסור להתקפל.ח"כ בצלאל סמוטריץ', שהשתתף בחלק מהיום הזה, מסכם את הסיפור של 'חאן אל אחמר' מההתחלה ועד הסוף – מומלץ לצפות, להקשיב טוב וכמובן – לשתף.^^רגבים,מחזירים את הריבונות למדינה

Posted by ‎תנועת רגבים‎ on Monday, October 22, 2018

כחלק מפעילותה, רגבים מפעילה לוביסטים בכנסת ( "ריפבליק יועצים"), וחלק גדול מהוצאות העמותה הן עבור הגשת תביעות לבג"ץ נגד מדינת ישראל. ב- 2017 לבדה הוציאה העמותה למעלה ממיליון שקל על ייעוץ משפטי.

עמותת רגבים - שינוי מטרות, שם והתנהלות תקינה

מטרתה הנוכחית של עמותת רגבים: "עידוד ופיתוח התיישבות תוך חיזוק מוסדות השלטון המדינה וקיום מעקב ובקרה על יישומן של כללי מנהל תקין ועל טוהר המידות בשירות הציבורי וכן שמירה על איכות הסביבה בכל הנוגע למדיניות הקרקעית של ישראל. הגנה על זכויות האזרח בישראל, ובכלל זה הזכויות בישראל ובכלל זה הזכות לדיור, לשמירה על הקניין ולחלוקה שיוויונית וצודקת של המשאבים הציבוריים. לפעול להשגת המטרות הנ"ל תוך שימוש בכל הכלים הקיימים בחוק ובכלל זה בכלים משפטיים".

ניסוח המטרות עבר שינויים ותיקונים לאורך השנים. כך לדוגמא כאשר הוקמה בשנת 2006, מטרתה הוגדרה כך: "שמירה על אדמות ונכסי הלאום ופיתוח התיישבות בכל מרחבי ארץ ישראל תוך שימוש בכל הכלים הקיימים במסגרת החוק ובכלל זה בכלים משפטיים".

ולא רק מטרות העמותה השתנו – אלא גם השם. ב- 2009 שינה סמוטריץ' את שמה מ"התנועה לשמירת אדמות הלאום" ל"רגבים". בקשת השינוי נדחתה בתחילה בידי רשם העמותות בטענה כי השם עשוי לבלבל את הציבור. סמוטריץ' התעקש והחזיר במכתב בו הוא מסביר את החשיבות: "שינוי שמה של העמותה נעשה כדי למנוע 'לזות שפתיים' ולהסיר חשש כי המונח 'אדמות הלאום' המצוי בשמה הנוכחי של העמותה עלול לרמז על פעילות השנויה במחלוקת ציבורית ו/או פוליטית בחברה הישראלית". שם העמותה משתנה בהצלחה.

משהו שחשוב לומר: העמותה מתנהלת באופן תקין ובהתאם לכל הנהלים. בשנת 2014 בוצעה בעמותה ביקורת עומק מטעם משרד המשפטים – ביקורת שהניבה לא יותר מכמה ממצאים (לדוגמא, היעדר בקרה שוטפת על תקציב העמותה וניהול ראוי לנוכחות העובדים). ליקויים פעוטים בהשוואה לביקורות עומק של עמותות אחרות שבדקנו בעבר.

עוד נוסיף כי גם בדו"ח מבקר המדינה שעסק במועצת מטה בנימין – עליו כתבנו בסיקור הצל השישי – אוזכרה העמותה, אך לא הואשמה בפעילות שאינה תקינה. עם זאת, הדו"ח איים על המשך התמיכה שרגבים יכולה לקבל מהמועצה בשיטת "תפירת התמיכות" שהונהגה עד אז (כך לפי הדו"ח).

הכסף שמגיע מבניין בר-אמנה לרגבים

תקציב עמותת רגבים לשנת 2017 (האחרון שדווח) נבנה מתמיכות ממשלתיות בגובה 500 אלף שקל, תרומות ישירות של 3.8 מיליון שקל ועוד כ- 900 אלף שקל ממתן שירותים.

לעמותה מגוון תורמים, הגדולים שבהם הם מחו"ל ונותנים מאות אלפי שקלים כל אחד: "הקרן לנחלת עצמאות", Gates of Mercy" ולאחרונה גם "Central Fund of Israel". נוסף לכך ישנם עוד מספר תורמים פרטיים, המוכר שבהם הוא איש העסקים רמי לוי – שתרם לעמותה 200 אלף שקל בשנה החולפת.

תורמת בולטת נוספת היא לא אחרת מחברת "בניין בר-אמנה", שמעבירה מאז 2012 מאות אלפי שקלים בשנה לעמותת רגבים. 2.1 מיליון שקל במצטבר בשש שנים:

שנה תרומה (באלפים)
2012 500
2013 300
2014 200
2015 400
2016 500
2017 200

אם בניין בר אמנה הייתה חברה שמתחרה בשוק חופשי לא היינו אפילו טורחים לציין את "רגבים" (אליהם אין לנו טענה). הבעיה טמונה בכך שהחברה מקבלת את אמצעי הייצור היקר ביותר שלה – הקרקע – חינם. הרווח שהחברה עושה מכך מחולק מחדש לעמותות על פי שיקול דעתה הפרטי, למרות שמקורו ציבורי, וכך עוברים כספים ללא מכרזים ומחולקים ללא תקנות וללא שוויון.

השאלות שהפננו להתייחסות הגורמים הרלוונטים וטרם זכו למענה

החטיבה להתיישבות:

  • מה נוהל הקצאת הקרקעות לאמנה?
  • האם החטיבה להתיישבות תומכת במכרז לקרקעות שזו מקבלת מהמנהל האזרחי? אם לא מדוע?
  • האם ישנן חברות נוספות שזוכות לפטור ממכרזים, כדוגמת אמנה?

אמנה ובנייני בר-אמנה:

  • מהו נוהל הקצאת הקרקעות בין אמנה לבנייני בר-אמנה?
  • מה אחוז העמלה שמרוויחה אמנה ממכירת בתים של בנייני בר-אמנה, אם בכלל?
  • לאילו עמותות תרמה בנייני בר-אמנה כספים בשלוש השנים האחרונות ומה גובה התרומות השנתי?

סיקור צל בצלאל סמוטריץ' – שבוע שמיני

השבוע: סמוטריץ' מנצל את חולשת הממשלה ומקדם חקיקה בקצב חסר תקדים, נלחם נגד מנהל תקין כאשר זה נוגע לחטיבה להתיישבות, קורא לעצירת ערבים על כביש 60 – ופולו-אפ על סיקור קודם: אנחנו מגלים כי חוק האגודות השיתופיות דווקא כן רלוונטי ליהודה ושומרון

המשך קריאה…

סיקור צל בצלאל סמוטריץ' – שבוע שישי

השבוע: סמוטריץ' נלחם באיזונים ובלמים של הדמוקרטיה הישראלית, מנסה לרוקן את מוסד מבקר המדינה מתוכן, ותוקף את הוועדה למינוי בכירים

המשך קריאה…

סיקור צל בצלאל סמוטריץ' – שבוע חמישי

השבוע: סמוטריץ' מתנצל בפני לאה פדידה על מעידת לשונו, אנחנו מביאים תקציר של "תוכנית ההכרעה" של סמוטריץ' לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם מציגים את "מדד ההצבעות" החדש שלנו

המשך קריאה…

לקחים ומסקנות ביניים מוועדת החקירה הפרלמנטרית להתנהלות הבנקים

הנה נושא שבו מתגלה הסכמה בין כלל חברי הכנסת: ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא כשלי האשראי לטייקונים. למרות שהפיקוח על הבנקים לא מסייע להם, חברי הכנסת מכל המפלגות נלחמים יחד והיטב למען הציבור. האחדות הזו מתרחשת בעיקר כי ההלוואות הגרועות לטייקונים דופקות את האזרחים מכל המגזרים, בלי יוצא מן הכלל. טור אורח של חברי עמותת "צדק פיננסי" המשך קריאה…