פוסטים

חוזרים למבקר המדינה 6: למה באמת אין מספיק מיטות בבתי החולים?

כשהמדינה מפרטת בפנינו את החטאים שלה בשגרה, רובנו מתעלמים. אז לכבוד חג הפסח שקוף מנפנפים בחמץ של ישראל: בכל יום נפרק נושא אחד מדו"ח מבקר המדינה מ-2019, בשפה פשוטה. והפעם: הניהול הרופס והכושל של משרד הבריאות

| יואב נטיף |

התפרצות נגיף הקורונה, לצד הביקורת הציבורית על שירותי הבריאות במשך שנים רבות, מעלה שוב לסדר היום את השאלות שלא מפסיקה להטריד אותנו: איך יכול להיות שעדיין אין מספיק מיטות בבתי החולים? למה חולים מהפריפריה צריכים לנסוע שעות למרכז כדי לקבל טיפול נורמלי? מה יקרה פה עוד כמה שנים, עם הזדקנות האוכלוסיה?

כשנכנסים עמוק פנימה מגלים למה המצב חמור: דו"ח מבקר המדינה מראה שמשרד הבריאות לא נקט בשום החלטה ממשלתית בנוגע לפתיחת מחלקות או יחידות חדשות. כשבית חולים דוחף את עצמו, הוא מצליח להזיז משהו נקודתית. וכך קורה שבצפון הארץ לדוגמה, חסרה מחלקת שיקום, אבל בירושלים יש שתי מחלקות נוירוכירוגיות ללא צורך, כשאין אפילו מספיק רופאים שיעבדו בהן.

אין תוכנית לפתיחת מחלקות ויחידות במערכת הבריאות

כיום בישראל פועלים כ-340 מוסדות אשפוז, ביניהם בתי חולים שקיבלו רישיון ממשרד הבריאות. הרישיון מגדיר, בין היתר, את ענפי הרפואה שבית החולים רשאי לעסוק בהם, את מספר המיטות בו ואת המבנה שלו – המחלקות, היחידות, המרפאות, המכונים והמעבדות. כדי להקים בית חולים חדש או לפתוח יחידות מקצועיות חדשות, משרד הבריאות נדרש להתחשב בשיקולים ובתנאים מוגדרים בתקנות.

כגוף האמון על גיבוש מדיניות הבריאות הלאומית, משרד הבריאות מודע לאתגרים עימם עליו להתמודד: צורך בשיפור התשתיות בפריפריה, טיפול באוכלוסיות מזדקנות, גידול באוכלוסייה ועוד. לצורך כך, משרדי הבריאות והאוצר גיבשו שתי תכניות הקובעות את מספר מיטות האשפוז שיידרשו עד 2035. 

שר הבריאות יעקב ליצמן והמנכ"ל משה בר סימן טוב. המדיניות פאסיבית לחלוטין

מבקר המדינה מראה ששתי התוכניות לוקות בחסר. כלומר, לגוף האמון על תחום הבריאות במדינה אין תוכנית ארוכת טווח. הוא לא מתכונן למספר המיטות לנפש לפי אזורים גיאוגרפיים, לשיעור התפוסה הרצוי בבתי החולים, לזמן השהייה הממוצע במחלקה, למבנה העתידי של המחלקות החדשות שיידרשו ולכאלה שיהיה צריך לסגור.

לקריאת כתבות נוספות בסדרת הפסח "חוזרים למבקר המדינה":

משרד הבריאות, לפי המבקר, הוא "רגולטור פאסיבי" – גוף ממשלתי שאין לו מדיניות מסודרת ואינו מוציא לפועל החלטות עצמאיות. חוסר התכנון לטווח הארוך פירושו התעלמות מהצרכים המתפתחים והמשתנים של האוכלוסייה. מעבר לכך, ללא תכנית מסודרת עלולות להתקבל החלטות בזבזניות ולא יעילות או כאלה המונעות מלחצים של בתי חולים מגישי הבקשות.

גם במקרים בהם משרד הבריאות קבע שיש צורך בהקמת יחידות מסוימות, הוא לא קידם את הנושא בשום צורה. למשל, בחמישה בתי חולים גדולים בארץ אין יחידה לבקרה ולמניעת זיהומים. על אף שעל פי הערכות, יחידה כזו יכולה למנוע כ-1,000-4,000 פטירות מזיהומים בבתי חולים בשנה. בנוסף, בישראל פועל כיום מרכז כוויות אחד בלבד, באזור המרכז, על אף שהמשרד קבע שיש צורך במרכזים דומים גם בצפון ובדרום הארץ.

איך נולדת מחלקה בבית חולים?

כל הקמה של מחלקה או יחידה היא תגובתיות בלבד ונובעת מיוזמה של בית החולים. היא לא נעשית מתוך ראייה מערכתית כוללת של צרכי בריאות הציבור או כחלק מתוכנית ארוכת טווח. דרך פעולה כזו, נקודתית בלבד, גרמה לבזבוז ענק מצד אחד, ולהנצחת הפערים והטיפול הלקוי בחולים, מצד שני.

כך לדוגמה, בשנת 2015 פנה בית החולים "שערי צדק" למשרד הבריאות בבקשה להקים מחלקה לנוירוכירורגיה. באותה השנה המשרד אישר את בקשת בית החולים, על אף שמספר מחלקות הנוירוכירורגיה במדינה כבר חרג מהמכסה שהגדיר.

בית החולים הדסה. יש שם כבר מחלקה לנוירוכירורגיה, למה לפתוח בשערי צדק?                             צילום: יוסי זמיר

מה הצורך הרפואי במחלקה זו, שיש מחלקה דומה הפועלת במרחק של כשישה קילומטרים בבית החולים הדסה? לאור מצוקת כוח האדם הקיימת בשל מיעוט רופאים נוירוכירורגיים, האם יש בכלל מספיק רופאים לאיוש המחלקה החדשה? בפרוטוקול הדיון בו התקבלה ההחלטה לא ניתן מענה לאף אחת מן השאלות. 

תוך התעלמות בוטה מסוגיות מקצועיות, המבקר מצא כי הנימוק היחיד בפרוטוקול הדיון היה שפתיחת מחלקה נוספת כזו בירושלים היא "מרכיב חשוב בטיפול בחולים המגיעים למחלקת הטראומה, ופתיחת יחידה נוספת בירושלים תוכל לתת מענה לאוכלוסיית ירושלים רבתי המונה כמיליון נפש".

איך הגיעה הזקנה למסדרון?

בעיה נוספת העולה מדו"ח המבקר היא חוסר התאמה בין מספרי המיטות ברישיונות בתי החולים לבין מספרן בפועל. בשנת 2015 היו כ-1,650 יותר מיטות בבתי החולים ממה שהרשיונות מאפשרים, בעיקר במחלקות הפנימיות והכירורגיות. 

מבקר המדינה: או שאין מספיק מיטות או שיש יותר מדי

זה לא מפתיע: הזדקנות האוכלוסייה והגידול במספר החולים הכרוניים והמורכבים מצריכים יותר מיטות אשפוז במחלקות אלה. למרות השינוי במציאות, רישיונות בתי החולים לא עודכנו בהתאם, וכתוצאה מכך גם התקצוב לבית החולים והיקף כוח האדם במחלקות נותרו כפי שהיו.

מנגד, היו מחלקות בהן מספר המיטות בפועל היה נמוך ממספרן ברישיונות, בעיקר בבתי חולים בפריפריה, במחלקות כמו עיניים, ילדים ונשים. הנה כמה מספרים להמחשה: בבית החולים "איכילוב" פעלו 1,400 מיטות לעומת 988 שברישיון בית החולים (חריגה של 40%!). בבית החולים "העמק" היה מחסור ב-28 מיטות במחלקות הפנימיות, ועודף של 33 מיטות במחלקות הילדים והעיניים.

הפער בין מספר המיטות להקיים לזה המותר ברישיון. מתוך דו"ח מבקר המדינה

לפי המבקר, משרד הבריאות איבד שליטה על האיזון בכוח האדם, ואין לו יכולת לדעת האם כמות הרופאות והמנתחים מספיקה כדי לטפל בחולים באופן מספק. כך נוצר מצב שבו במחלקות עם תפוסת יתר, בהן הצוות הרפואי והסיעודי נדרש לטפל ביותר מדי חולים, יש סכנה לפגיעה באיכות הטיפול ולשחיקה של הצוות. לעומת זאת, במחלקות בתת-תפוסה, הצוות עלול שלא לצבור ניסיון מספק. משרד הבריאות זונח את תפקידו כשהוא לא מסתכל על המצב מגובה הציפור ומאזן את מערכת הבריאות הישראלית.

לגור בפריפריה עולה לי בבריאות

הנזק המשמעותי ביותר בכך שאין מדיניות אקטיבית הוא הפער בשירותי הבריאות בין המרכז לפריפריה. הביטוי הצורם לאוזלת היד הזו של משרד הבריאות הוא אופי המימון של הקמת מחלקות חדשות – שבהיעדר תקציב ממשלתי מגיע בחלקו או במלואו מתרומות. 

שר הבריאות יעקב ליצמן

גם כאן המצב לא פשוט. מבקר המדינה מצא שבתי החולים בפריפריה מתקשים בגיוס תרומות בהשוואה לבתי חולים במרכז הארץ. מכאן שהם אינם יכולים לקדם הקמה של מחלקות ויחידות חדשות. כתוצאה מכך, מבקשי שירות רפואי, לעיתים בסיסי, נדרשים לנסוע הרחק ממקום מגוריהם. המחדל אף מתעצם כשמדובר בטיפולים קבועים, הדורשים נסיעה של שעות לבתי חולים מרוחקים מספר פעמים בחודש.

הקושי בגיוס תרומות והיעדר תקצוב ממשלתי, הוא הסיבה לכך שעד היום אין מחלקת שיקום בכל אזור הצפון. בית החולים "פוריה", שקיבל אישור להקמת המרכז ממשרד הבריאות, אינו מצליח לגייס את הכספים הנדרשים להשלמת הפרויקט. 

בשורה התחתונה

אז מאיפה מתחילים? על פי המבקר, משרד הבריאות צריך לחזור לבצע את תפקידו כמעצב של מערכת הבריאות הישראלית. כדי לשנות את המצב, על המשרד לגבש תכנית רב-שנתית ומדורגת להשלמת הצרכים בצפון ובדרום הארץ ולקבוע את מקורות המימון לה. במקום להיות רגולטור פסיבי שנגרר אחרי מאות מוסדות הבריאות בארץ, עליו לבנות תכנית ארוכת טווח לצמצום הבעיות הקיימות. במילים אחרות: שייקחו אחריות ויתחילו לעבוד.

אזמ"ע (איך זה משפיע עלינו): אנחנו לא יכולים לבטוח במערכת הבריאות שתתן לנו טיפול הולם ברגע שניפגע או נחלה. מי שצריך לעבוד כדי לשפר כל הזמן את מערכת הבריאות הציבורית מלמעלה – נגרר אחרי איטנרסים נקודתיים של בתי חולים. ואם אתם גרים בפריפריה, תצטרכו לנסוע שעות כדי לקבל טיפול ראוי, או להמר על הבריאות שלכם.

מעש"י (מה עושים כדי שיתוקן): משרד הבריאות חייב להתעורר מהתרדמת ולהפוך לאקטיבי. כדי הלעיר אותו, חברי כנסת צריכים להשתמש בכל הכלים שיש להם כדי לדקור את הענק שנפל לתרדמת: ליזום דיונים מהירים, לשלוח שאילתות ושאלות לשר. אנחנו ב"שקוף" נמשיך לעקוב אחרי הנושא הזה ולהציק בתחומים שהתקשורת הארצית לפעמים מתעלמת מהם.

איך ישראל הקימה בית חולים ב-10 ימים? / טור דעה אורח

העולם כולו והתקשורת הישראלית התלהבו מההקמה המהירה של בתי החולים החדשים בסין. על אף שמדובר בהישג מרשים, בישראל הצלחנו למצוא מענה מהיר, זול וגמיש יותר: הקמת המלוניות בבתי המלון. זה לא מובן מאליו – וזה הישג מרשים / דעה

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| טום קרגנבילד |

בתחילת מגפת הקורונה, כשכולנו היינו בטוחים שמדובר בסיפור אקזוטי על אכילת עטלפים, ממשלת סין נאלצה להתמודד עם אלפי הרוגים ובתי חולים שקורסים. הממשלה הסינית הגיבה בצורה מהירה: היא הקימה בית חולים שלם תוך עשרה ימים ואפילו השכילה להשתמש בהישג לקידום התעמולה הממשלתית.

במציאות, בית החולים סבל מנזילות ובעיות רבות הקשורות להקמת מבנים בצורה מהירה כל כך. למרות זאת, בהתחשב במצב, אין ספק שמדובר בהישג לא מבוטל. למרות השבחים שסין קיבלה, נראה שרוב הציבור לא מגיב בצורה כל כך מדהימה לעובדה שישראל הצליחה לבצע את אותה המשימה רק בצורה הרבה יותר יעילה.

תוך פרק זמן זהה, ואולי אף יותר מהיר, שר הביטחון נפתלי בנט הקים פרויקט להסבה של מלונות לסוג של בתי חולים מצומצמים עבור החולים הקלים בקורונה, אלה שלא דורשים טיפול אינטנסיבי. אחזור שוב: תוך מספר ימים בודדים קיבלנו שלושה בתי חולים מתפקדים הממוקדים בצרכים הרלוונטיים לחולים. כמעט כל זווית בהחלטה הזאת מוצלחת וכדאי לפרט על העניין.

נפתלי בנט

הקמת בית חולים מאפס – בזבוז

הקמה מאפס של בית חולים שלם עבור מחלת הקורונה אמנם נשמע טוב, אך בפועל הוא בזבוז משאבים עצום. בשגרה, האוכלוסייה הסינית לא זקוקה לבית חולים חדש וברגע שמחלת הקורונה תיעלם מסין, הם יישארו עם בתי חולים שלמים שאין בהם צורך. בהתחשב בכך שרוב רובם של החולים, במיוחד הצעירים, לא מגיעים למצב קשה, קיימת חשיבות לבודד אותם, לתת להם מעט תמיכה ולדאוג ולזהות בזמן במידהו מצבם מחמיר. טיפול כזה, עבור כמות גדולה של חולים, בתוך בית חולים קיים יכול להוביל לעומס אדיר על צוות הרופאים והאחיות, לסכן חולים אחרים ולגרום לכך שהצוות העמוס לא יצליח לנטר את החולים הקלים ברגע שמצבם מחמיר.

לעומת זאת, בתי המלון שהפכו לבתי החולים מאפשרים להפריד בין האוכלוסייה החולה שצריכה בעיקר בידוד ותמיכה בסיסית, לבין החולים הקשים שצריכים תמיכה של צוות רפואי וציוד רפואי רציני יותר. ברגע שנשתלט על המחלה נוכל לקפל את "בתי החולים", לתת למלונות לחזור לפעילות השוטפת ולא נצטרך לתחזק מבנים שלמים שאין צוות רפואי שיוכל לתמוך בהם.

העבודות על בית החולים בסין, מתוך יוטיוב של ynet

ניצול הזדמנויות כלכלי

נקודה נוספת שכדאי לשים לב אליה היא השימוש במשאבים פנויים שנוצרו בגלל שינוי התנאים בכלכלה הישראלית. העלות למשלמי המיסים עומדת על 80 שקלים לחדר. גם אם כל 1,200 החדרים של רשת דן יהיו תפוסים למשך שלושה חודשים הדבר יעלה לנו, הציבור רק 8.64 מיליון שקלים – עלות זניחה ביחס למחיר של בית חולים. 

בהתחשב בכך שבתי המלון הפסיקו לתפקד וסופגים מכה קשה, הגיוס שלהם לטיפול בקורונה מאפשר להזרים תמיכה כספית אל מספר בתי מלון גדולים, לפתור בעיה קריטית של מערכת הבריאות, חיסכון במשאבים והחולים מקבלים מבנה מתפקד ותקין עם חיבורי אינטרנט, תשתית מזון וחדרים איכותיים.

דן פנורמה ת"א, החל לקלוט חולי קורונה

נקודה אחרונה שחשוב לציין קשורה בכך שיש פה תשתית שניתן להגדיל. לאחר בניית בתי החולים, סין גילתה מהר שבתי החולים פשוט לא הספיקו. לבנות עוד ועוד בתי חולים בקצב מסחרר זאת משימה לא פשוטה בכלל, אבל לגייס עוד כמה בתי מלון, אכסניות או צימרים זה משהו שניתן לעשות בקלות יחסית ובמהירות. מבחינת בעלי המלונות כל מהלך עדיף על פני מלון ריק ולא מתפקד.

בשורה התחתונה, בזמן שכל התקשורת הישראלית עסקה במחיאת כפיים והתרגשות מהקמה של בתי חולים חצי מתפקדים במחיר עצום, אותם האנשים מפספסים לגמרי את אחד המהלכים המרשימים והיעילים שבוצעו כאן בזמן משבר אמיתי. ההפרדה בין חולים קל לחולים קשה היא קריטית והיא זאת שיכולה להפוך את המצב שלנו לשונה לגמרי מזה של איטליה.

 למה אנחנו מפרסמים טורי דעה אורחים?

  • יש לך דעה אחרת? כתבו לנו!

טום קרגנבילד כותב ומנהל את "כלכלה קלה" – עמוד פייסבוק ואתר אינטרנט שנוצרו במטרה להנגיש ידע כלכלי בשפה פשוטה, תוך התייחסות לאירועים אקטואליים, במטרה לתת לאזרחים כלים להבין טוב יותר את העולם הכלכלי.

עתיד נגיף הקורונה – בישראל ובעולם

הרשומה הזו נועדה להבהיר מדוע אנשי משרד הבריאות חרדים כל-כך, ולמה הם נוקטים בצעדים הקיצוניים עליהם אנו שומעים בתקשורת. צעדים אלו בדיוק אמורים למנוע את אותו התרחיש בו מערכת הבריאות כולה קורסת – ולהוביל לעתיד טוב יותר. אבל לשם כך עלינו להקשיב להנחיותיהם של אנשי המקצוע ולציית להם / טור אורח של ד"ר רועי צזנה

(פורסם במקור ב-10/3)

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| רועי צזנה |

בשלושת החודשים האחרונים העולם חווה טלטלה בסדר גודל, ובכן, גלובלי. סין הטילה עוצר על מאות-מיליוני אזרחים ומנעה מהם לצאת מבתיהם לאורך שבועות ארוכים. חלקם עדיין נמצאים בסגר. ההתפרצות באיטליה הביאה לתגובה דומה: ממש בימים האחרונים החליטה הממשלה שם להטיל סגר מוחלט על כל המדינה, בצעד שעלול לקבור סופית את הכלכלה הרעועה גם כך. ובישראל? משרד הבריאות הכריז מלחמה על כל העולם, והכניס עשרות-אלפי אזרחים לבידוד, כולל כל מי שמגיע ממדינות זרות.

אבל למה בעצם? מה הסיבה לחרדה שתקפה פתאום את העולם מנגיף שיש הטוענים שאינו חמור יותר משפעת? ברשומה זו אני רוצה לנסות להסביר מה הסיבה לכל הצעדים הדרמטיים האלו – בראייה לטווח הקצר ולטווח הארוך. 

אני מזהיר מראש שזו תהיה רשומה מפחידה. אבל אני מאמין שהציבור צריך להבין את המשמעויות של התפשטות הווירוס, וגם את הסיבה שממשלות נוקטות בצעדי-מנע קיצוניים אך חוששות במקביל להסביר את הסיבה להן לציבור הרחב. 

לדעתי, אם נבין עד כמה חמור המצב – נבין גם למה חשוב כל-כך למלא אחר הנחיות הממשלה ומשרד הבריאות. ואגיד מראש: החשש הגדול שלי שאנשים שאינם ממלאים אחר הנחיות הממשלה – הם אלו שיביאו להתממשות התרחיש הרע ביותר.

אז אנא: קראו את הרשומה בזהירות כדי להבין מה העתיד הגרוע ביותר שיכול להיות, אבל המשיכו לקרוא עד הסוף כדי לגלות גם את נקודות האור, ומדוע יש תקווה – אם רק נפעל נכון.

לדעתי, אם נבין עד כמה חמור המצב – נבין גם למה חשוב כל-כך למלא אחר הנחיות הממשלה ומשרד הבריאות. ואגיד מראש: החשש הגדול שלי שאנשים שאינם ממלאים אחר הנחיות הממשלה – הם אלו שיביאו להתממשות התרחיש הרע ביותר.

הצבעה בקלפי למבודדי קורונה

כשנגיף חדש מופיע

באמצע דצמבר החלו מעבדות באזור העיר ווהאן, סין לקבל דגימות רוק שנלקחו מחולים בדלקת ריאות בעיר. לקח למעבדות שבוע בערך לרצף את הקוד הגנטי של הנגיף שהיה קיים בדגימות, ולזהות שיש דמיון של שמונים אחוזים בינו לבין SARS הידוע לשמצה – אבל  שלמעשה מדובר בנגיף חדש שאינו מוכר לאנושות.

המעבדות נכנסו ללחץ והעבירו את ההודעה לגורמים למעלה, שכנראה אמרו להן בעדינות לסתום את הפה ולא לעורר פאניקה ציבורית. וכך הן עשו. עד שקמה מעבדה אמיצה אחת ובתחילת ינואר פרסמה את הקוד הגנטי של הנגיף. היא נסגרה מיד למחרת היום, בהוראת השלטונות, אבל המרצע כבר יצא מן השק ולכולם היה ברור שיש נגיף חדש שם בסין[1].

לממשלת סין לקח קצת זמן להבין את חומרת המצב, אבל מהר מאוד היא גילתה שיש לה בעיה רצינית באזור ווהאן: התושבים נהרו לבתי-החולים עם קשיי נשימה, חום ודלקת ריאות. למזלם, למרות שהנגיף החדש אכן היה דומה ל- SARS, אחוז התמותה הנלווה היה נמוך בהרבה. אם במקרה של SARS מתים עשרה אחוזים מהנדבקים, הרי שבמקרה של נגיף הקורונה החדש, אחוז התמותה המשוער בווהאן עמד על 2 אחוזים בלבד (וכנראה שגם זו הערכת יתר, מכיוון שאיננו יודעים את מספר הנדבקים המדויק).

כאן כדאי לעצור לרגע ולהסביר את מה שאנחנו יודעים היום על המחלה: מתוך כל מאה אנשים שנדבקים בנגיף, בערך שמונים מתוכם יפתחו מחלה קלה בלבד, או אפילו יישארו בריאים למראית-עין. ארבעה-עשר יפתחו מחלה קשה יותר – עם קשיי נשימה מתקדמים ודלקת ריאות, שתחייב טיפול בבית-החולים. חמישה יזדקקו לטיפול חירום, עקב הלם זיהומי, כשל נשימתי וקריסת מערכות הגוף. ושניים מתוך מאה החולים, ובכן, ימותו[2].

הנגיף קטלני פי שישה מהשפעת העונתית, ואולי לא פחות חשוב – בעוד רק 1.3 אחוזים מכל חולי השפעת בארה"ב בשנה האחרונה היו זקוקים לאשפוז בבית החולים, 21  אחוז מהנדבקים בנגיף הקורונה נזקקו לאשפוז

הנתונים הללו אינם מדויקים, מכיוון שחלק גדול מהנדבקים בנגיף כנראה לא מפתחים מחלה משמעותית ואינם מגיעים אפילו לרופא להיבדק – ולכן אינם נכללים בסטטיסטיקה. מכיוון שכך, קרוב לוודאי שמספר הנדבקים גדול בהרבה ממה שאנחנו יודעים. אם נסתמך על הנתונים המגיעים מדרום-קוריאה, שם נבדקו כבר יותר ממאה-אלף אנשים – כולל כאלו שאינם חשודים בהידבקות – הרי שנראה שאחוז התמותה שם עומד "רק" על 0.6 אחוזים. 

אפילו אז, הנגיף עדיין קטלני פי שישה מהשפעת העונתית (שקוטלת 0.1 אחוזים מהנדבקים)[3], ואולי לא פחות חשוב – בעוד רק 1.3 אחוזים מכל חולי השפעת בארה"ב בשנה האחרונה היו זקוקים לאשפוז בבית החולים, 21  אחוז מהנדבקים בנגיף הקורונה נזקקו לאשפוז[4].

המשבש הגדול

סין לא הייתה משביתה את הכלכלה של כל אזור חוביי (החובק את העיר ווהאן), בלי סיבה טובה מאוד. ווהאן היא אחת מערי התעשייה המתקדמות בסין, עם 11 מיליון תושבים וכלכלה ענפה. אלא ששלטונות סין ראו תוך חודש מתחילת האבחונים, שמספר גדול של אנשים זקוקים לאשפוז בשל קשיי נשימה ודלקת ריאות. וירוס הקורונה, מסתבר, מדבק ביותר. כל אדם שנדבק בווירוס, מדביק בתורו בממוצע 2.2 אנשים אחרים. מבחינה זו, נגיף הקורונה מדבק כמעט פי שניים יותר מהשפעת העונתית[5]. אין פלא כי בעיר ווהאן זינק מספר הנדבקים במהירות.

כאמור, מתוך כל מאה נשאים של הווירוס, עשרים ואחד יזדקקו לטיפול חירום. 

לצורך החישוב, נניח שרוב הנשאים אינם מזוהים ולכן אחוז החולים החמורים בעצם קטן יותר – נניח שמדובר, למשל, רק ב-20 חולים חמורים מתוך כל 500 נשאים (ולא מתוך כל מאה). זו הנחה גדולה, אבל ניחא.

ונניח גם שהנגיף יגיע לרמות ההדבקה של מגיפת השפעת מ-1889, בה נדבקו כמשוער עד שישים אחוזים מכל אוכלוסיית העולם (הנגיף שעמד מאחורי אותה מגיפה היה בעל יכולת הדבקה בשיעור דומה לזה של נגיף הקורונה, כך שכל אדם הדביק בערך שני אנשים).

נעשה את החישוב במהירות: אם שישים אחוזים מתוך 11 מיליון תושבים היו נדבקים בנגיף, הרי שבתי החולים של ווהאן היו צריכים לטפל ב-264,000 אנשים שעלולים למות אם לא יקבלו טיפול רפואי דחוף.

אם שישים אחוזים מתוך 11 מיליון תושבים היו נדבקים בנגיף, הרי שבתי החולים של ווהאן היו צריכים לטפל ב-264,000 אנשים שעלולים למות אם לא יקבלו טיפול רפואי דחוף. בתי החולים אינם אמורים להיות מסוגלים להתמודד עם עומס כזה.

בית החולים סורוקה בבאר שבע

בתי החולים אינם אמורים להיות מסוגלים להתמודד עם עומס כזה. לשם השוואה, בית חולים ממוצע בארצות הברית מכיל רק 190 מיטות, וחלק גדול מהן לא נועד לחולים במצבי חירום[6]. אני לא יודע כמה מיטות יש בבתי-החולים בסין, אבל מה שבטוח – גם הם לא יכלו להתמודד עם מצב החירום שהפיל עליהם נגיף הקורונה. הממשלה הבינה מיד שיש לה בעיה, הטילה סגר על כל ווהאן, והקימה תוך שבועיים שני בתי-חולים חדשים, במבצע שרק בסין אפשר לעשות. מיד לאחר מכן היא הטילה עוצר על כל התושבים, ומנעה מהם לצאת מהבתים שבועות שלמים (אולי חוץ מגיחה קטנה פעם בשבוע כדי לרכוש מזון). הכל כדי למנוע מהנגיף מלהתפשט ולהדביק אנשים בריאים.

תאמרו עכשיו – ממה חששה כל כך סין? אז יתמוטטו בתי-החולים – אז מה? האם האלטרנטיבה לעצור את כל החיים בעיר עדיפה על קריסת בתי-החולים?

חשיבותם של בתי-החולים

התשובה היא שבתי-החולים חיוניים לכלכלה ולחברה הרבה יותר ממה שנדמה. הנה כמה מהדברים אשר יקרו במצב בו בתי-החולים מלאים עד אפס מקום (אני מתנצל מראש על התמונה האפוקליפטית):

  • אנשי הצוות הרפואי יעבדו מסביב לשעון, יתעייפו, יעשו טעויות – וגם יידבקו בעצמם בנגיף הקורונה במוקדם או במאוחר. ועל הדרך, הם גם ידביקו את כל מי שיגיע לבית-החולים.
  • מלאי התרופות להורדת חום, למניעת ועצירת פרכוסים (הנובעים מחום), להרדמת חולים (נחוץ במקרה שצריך לבצע בהם אינטובציה) וכו' יאזול במהירות – תוך ימים ספורים – כך שחולים לא יוכלו לקבל את שירותי הרפואה המודרנית להם הם מצפים.
  • מספרן המועט של מכונות ההנשמה לא יספיק עבור כל החולים במצב קריטי. גם אספקת בלוני החמצן תאזל.
  • חולי קורונה במצב קריטי יגססו במיטותיהם מבלי שיוכלו לקבל טיפול מהצוות הרפואי – שחלקו חולה בעצמו עם חום, צמרמורות ושאר מרעין בישין. בכל מקרה, אין מספיק מכונות הנשמה, תרופות או חמצן כדי לעזור לכולם, כבר אמרנו? ואכן, יש כבר עדויות המגיעות מאיטליה – שם יש מחסור חמור במכונות הנשמה – כי בתי-חולים מעבירים מכונות הנשמה מזקנים לנפגעי קורונה צעירים יותר.
  • חולים כרוניים לא יוכלו להגיע אל בתי-החולים כדי לקבל טיפול תרופתי. מדובר כאן בחולי סרטן, חולי מחלות לב, מחלות נוירולוגיות, מחלות מטבוליות מכל סוג וכן הלאה. בתי-החולים יהיו פקוקים בחולי קורונה, ובכל מקרה – לא יהיו מספיק אנשי צוות רפואי לטפל בחולים הכרוניים. ואם מישהו מאנשי הצוות יתפנה מחולי הקורונה כדי לטפל בחולים הכרוניים – הוא עלול להדביק גם אותם.
  • נשים הרות לא יוכלו ללדת בבתי-החולים: לא יהיו מספיק אנשי צוות כדי לטפל בהן ולהבטיח את שלומן, והן כנראה יידבקו בנגיף מיד לאחר הלידה. רבות יבחרו ללדת בבתיהן – עניין מסוכן ולא-פשוט כאשר הוא מתבצע בקנה מידה רחב, במיוחד כשבעלי ההכשרה הרפואית המקצועית יהיו חייבים להיות נוכחים בבתי-החולים ולא יוכלו לסייע בלידה.
  • נפגעי תאונות דרכים ימצאו עצמם מטופלים ומסולקים. הגעת לבית החולים עם שבר מורכב? יקבעו לך אותו בצורה הבסיסית ביותר, וישלחו אותך הביתה עם נורופן. וכן, השבר יתאחה באופן לא-מיטבי, ותסבול מנכות מסוימת ומכאבים לשארית חייך, אבל אין ברירה אחרת כשבתי-החולים מלאים.
  • כל מי שמגיע לבית-החולים עם בעיה בריאותית הדורשת טיפול מיידי – קשיש עם התקף לב, ילד שבלע גולה – יגלה שהוא צריך לחכות ימים לטיפול רפואי הולם, אם בכלל.

בתי-החולים בווהאן הגיעו לא רחוק מהתמונה הזו, והצליחו להינצל בעיקר בזכות תגובתה "המוגזמת" של ממשלת סין, אשר פתחה עוד שני בתי-חולים כאמור, והטילה סגר שמנע התפשטות של הנגיף.

עכשיו חשבו לרגע על כל האנשים האלו שלא קשורים בכלל באופן ישיר לנגיף: חולי הסרטן והלב, הנפגעים מתאונות הדרכים, הנשים שיולדו בחופזה במקרה הטוב וכל היתר. בתי-החולים אינם יכולים לסייע להם, והם יישלחו לבתיהם, שם יזדקקו להשגחה רצופה ולסיוע מתמיד. מי יספק להם את ההשגחה הזו? בני המשפחות שלהם, כמובן. אלו אותם אנשים שהיו אמורים לצאת לעבוד, להמשיך לשמר את המשק ואת פעילותו הפועמת – ומוצאים עצמם תקועים בבתים, שומרים על בני משפחותיהם, במקום לעבוד.

שר הבריאות יעקב ליצמן

אה, וזאת בהנחה שהם עצמם, כאמור, התאוששו כבר מהנגיף. אל תשכחו שהוא גורם לתסמינים דמויי-שפעת, עם חום גבוה וחולשה. ניסיתם פעם לעבוד בזמן שאתם חולים בשפעת? לא חוויה נעימה, בלשון המעטה.

במילים אחרות, אם ממשלת סין הייתה מניחה לנגיף להתפשט בין האוכלוסייה סתם ככה, יש סיכוי ממשי שהמשק שם היה קורס בכל מקרה, או לפחות סובל מאוד.

נשמע אפוקליפטי? ובכן, כן. אבל ככה אירועים כאלו תמיד נשמעים מהצד. גם במקרה של רעידת אדמה קשה, או מלחמה רחבה, בתי-החולים מהווים את נקודות התורפה. בבתי-החולים קיים תמיד מחסור במשאבים, וכמות גדולה במיוחד של אנשים הנוהרים לקבל עזרה, תביא אותם לקריסה או שתכפה עליהם קבלת החלטות קשות כמו תעדוף בין חולים, שליחה לאשפוז בית גם כשעדיף בית חולים, ובעיקר – הרבה, הרבה מהומה שתוביל לכך שאנשים רבים לא יקבלו טיפול רפואי מירבי.

וכל זה עלול לקרות גם בישראל.

ניישם לרגע את הסטטיסטיקה שציינתי על ישראל. בישראל חיים 9.1 מיליון תושבים. נחסיר מתוכם 2.9 מיליון ילדים (שמפתחים סימני מחלה קלים מאוד, אם בכלל) ונקבל 6.2 מיליון נדבקים פוטנציאליים. נניח שרק שישים אחוזים מהם יידבקו, ושרק אחד מכל 25 נדבקים (כלומר, 20 מתוך 500) יזדקק לטיפול נמרץ. אם זה יהיה המצב, הרי שתוך כמה חודשים נצטרך כמעט 150,000 מיטות בבתי-החולים בישראל. וזאת כאשר בבית החולים שיבא – הגדול ביותר במדינה – יש 1,500 מיטות בלבד.

אני חוזר שוב על המספר: 150,000 מיטות.

המספר הזה נובע משתי הנחות קיצוניות: שמספר גדול של אנשים יחלה, ושכולם יחלו בתקופת זמן קצרה יחסית של חודש או שניים. שתי ההנחות האלו עשויות להתממש, אבל יש סיבה טובה לאופטימיות: משרד הבריאות עושה כל מה שאפשר כדי שזה לא יהיה המצב.

הפחדתי אתכם? טוב מאוד. צריך לדעת גם מהו התרחיש הרע ביותר ולהיות מסוגלים להיערך לקראתו ולמתן את השפעותיו. ומשרד הבריאות שלנו כאן בישראל עושה עבודה די טובה עד עכשיו.

ד"ר רועי צזנה

סיבות לאופטימיות

הפחדתי אתכם? טוב מאוד. צריך לדעת גם מהו התרחיש הרע ביותר ולהיות מסוגלים להיערך לקראתו ולמתן את השפעותיו. ומשרד הבריאות שלנו כאן בישראל עושה עבודה די טובה עד עכשיו.

אנשי מערכת הבריאות שלנו קוראים לרבים להיכנס לבידוד. יש לכך סיבה טובה. הבידוד יכול להאט את התפשטות הנגיף בקרב האוכלוסייה, וכך למנוע מצב בו 150,000 אנשים יגיעו לבתי-החולים כולם ביחד. במקום זאת, אפילו אם הנגיף ממשיך להתפשט בישראל, הוא ידביק אנשים באיטיות כך שהביקורים בבתי-החולים יתפרסו ל"טפטופים" לאורך חצי-שנה או שנה. זה עדיין יטיל עומס עצום על בתי-החולים, אבל הוא יהיה נסבל.

סגירת הגבולות משרתת מטרה דומה. כל תייר שמגיע בלי לעבור בידוד, מגדיל את הסיכון להאצת התפשטות הנגיף בישראל. יש אמנם דרכים לשפר את ההתמודדות – לספק דרכי תחבורה חלופיות במקום רכבת ישראל למי שחשוד כנשא, או לפתח אפליקציה שמחייבת תיירים לדווח על מצבם הבריאותי (כפי שעשו בדרום-קוריאה). אבל עצם הדרישה לבידוד הגיונית בסך-הכל.

אני יודע שיש המון התמרמרות כנגד צעדים קיצוניים כל-כך, אבל ראינו כבר בסין שאפשר לעצור את הנגיף באמצעות הצעדים האלו. ייתכן שבמצב הקיצוני ביותר ניאלץ להטיל עוצר על ערים שלמות, לתת לכלכלת ההייטק להמשיך לעבוד ב"טלה-פרזנס" דרך האינטרנט, ולהגדיר שהחוואים ימשיכו לייצר מזון לצריכה ולייצוא בתנאים מבודדים יחסית. אולי ניאלץ אפילו לבודד את האוכלוסיות הרגישות – כלומר, את הקשישים – ולהקים מערך התנדבות שמשרת אותן בהסגר. אלו אפשרויות קיצוניות, אבל הן קיימות.

זה המקום להזכיר שאמצעי חיטוי בסיסיים כמו מתקני חיטוי ידיים אוטומטיים בכל מקום ציבורי, חיטוי תכוף של רכבות, אוטובוסים ומוניות, והנחיית הציבור לשמור על כללי היגיינה יסייעו לצמצם את ההידבקות ויאפשרו "לחיות עם הנגיף" במדינה.

יש סיבה אמיתית לאופטימיות: מדינות שנקטו בכל הדרכים האלו ביעילות, הצליחו לעצור את התפשטות נגיף הקורונה. דרום-קוריאה עורכת יותר מ-10,000 בדיקות ביום, חלקן בתחנות בצד הדרך, ועוקבת במגוון אמצעים טכנולוגיים אחרי כל הנתונים בבידוד כדי לוודא שלא יפרו אותו. פקידים ממשלתיים בודקים פעמיים ביום את מי שנמצא בהסגר, וכל מי שנכנס למדינה צריך להתקין אפליקציה על הסמארטפון ולדווח על מצבו הבריאותי מדי יום[7]. 

אנשי מערכת הבריאות שלנו קוראים לרבים להיכנס לבידוד. יש לכך סיבה טובה. הבידוד יכול להאט את התפשטות הנגיף בקרב האוכלוסייה, וכך למנוע מצב בו 150,000 אנשים יגיעו לבתי-החולים כולם ביחד.

כתוצאה מצעדים אלו, מספר הנדבקים החדשים בדרום-קוריאה יורד בימים האחרונים. סינגפור וטייוואן נוקטות בצעדים דומים, עם הצלחה דומה. האוכלוסיה במדינות אלו ממושמעת יותר, ומערכות הבריאות שלהן במצב טוב מלכתחילה. הכלכלות שלהן נהנות ממרווח נשימה. איפה ישראל עומדת על המפה הזו? אני חושב שאנחנו במקום לא רע. אולי חוץ מהעניין של האוכלוסייה הממושמעת.

גם אם לא נצליח למגר את הנגיף לגמרי, הרי שבינתיים, במרחב הנשימה שהבידוד וסגירת הגבולות מקנים לנו, מערכת הבריאות עושה דבר אחד גדול וחשוב: היא נערכת ומצטיידת לקראת הנגיף.

אני יכול להבטיח לכם שכל בית-חולים וקופת חולים מנסים בימים אלו לרכוש כל מכונת הנשמה שעוד מוצעת למכירה בשוק, מרעננים ציוד שהתיישן במחסנים ומזמינים שפע של תרופות ומסיכות לקראת העתיד לבוא. בזכות ההצטיידות הזו הם יוכלו, בתקווה, לטפל בחולים גם במצב של עומס קיצוני.

ועל הדרך, היא גם מצפה ל… "נס" – כלומר, לאירוע לא-צפוי ושלא ניתן לחזות מראש.

הג'וקר שבשרוול

קיים ג'וקר אחד – קלף שאפשר לשלוף מהחבילה ועשוי לשנות את כל התמונה בחודשים הקרובים. אבל בשביל זה צריך שיהיה לנו הרבה מאוד מזל.

ה"נס" שאני מדבר עליו הוא שנגיף הקורונה יתמסמס וייעלם עם בוא הקיץ. בימים האחרונים התפרסם מחקר חדש (שנכון לכרגע לא עבר ביקורת עמיתים) שהראה שהנגיף התפשט בסין במהירות הגבוהה ביותר בטמפרטורה של 8.7 מעלות צלזיוס בדיוק. כשחם יותר, הוא אמור להתפשט פחות בקלות. אבל המחקר אינו לוקח בחשבון נתונים אחרים כמו לחות, והחוקרים עצמם מודים כי – "מזג האוויר בפני עצמו… לא יוביל בהכרח לירידה במספר המקרים מבלי יישום אמצעים להתערבות מקיפה בבריאות הציבור".[8]

כדרכם של מחקרים מדעיים, יש גם דעות נגד. מומחים אומרים שאין עדויות שקרובי המשפחה הקטלניים יותר של נגיף הקורונה החדש – SARS ו-MERS – הושפעו לרעה מהקיץ. ובכל מקרה, כשקיץ בצד אחד של כדור-הארץ, חורף בצד השני. הנגיף פשוט ימשיך להתפשט למדינות אחרות – ויחזור אלינו בשיא העוצמה כמה חודשים לאחר מכן.

מייק ריאן, אחד הבכירים בארגון הבריאות העולמי, הזהיר כבר מפני התקווה שמזג האוויר החם יעצור את התפשטות הנגיף: "עלינו להניח שהנגיף ימשיך ליהנות מהיכולת להתפשט. זוהי תקוות שווא לומר שכן, הוא ייעלם כמו השפעת… איננו יכולים להניח כך".[9]

אבל מותר לקוות, לא?

מייק ריאן, אחד הבכירים בארגון הבריאות העולמי, הזהיר כבר מפני התקווה שמזג האוויר החם יעצור את התפשטות הנגיף: "עלינו להניח שהנגיף ימשיך ליהנות מהיכולת להתפשט. זוהי תקוות שווא לומר שכן, הוא ייעלם כמו השפעת… איננו יכולים להניח כך". אבל מותר לקוות, לא?

יהיה טוב – אם נפעל בחכמה

לסיום, שתי מילים אחרונות: יהיה טוב.

אבל רק אם נפעל בחכמה.

העתידן סטיוארט ברנד אמר פעם שהוא "פסימי בטווח הקצר ואופטימי בטווח הארוך". הוא פסימי בטווח הקצר כי הוא רואה את כל מה שיכול להשתבש ואת כל הצרות אשר יכולות ליפול על העולם. הוא אופטימי בטווח הארוך כי אנחנו, בני-האדם, טובים במציאת פתרונות לכל הבעיות האלו.

אני לא מאמין שהמצב הגרוע מכל – התרחיש בו בתי-החולים קורסים לגמרי – יתממש בישראל במלוא חומרתו. הרשומה הזו נועדה להבהיר מדוע אנשי משרד הבריאות חרדים כל-כך, ולמה הם נוקטים בצעדים הקיצוניים שאנחנו שומעים עליהם בתקשורת. צעדים אלו בדיוק אמורים למנוע את אותו התרחיש ולהוביל לעתיד טוב יותר, אבל לשם כך עלינו להקשיב להנחיותיהם של אנשי המקצוע ולציית להם.

אני לא אומר שלא יהיה קשה. לא נעים ולא נוח לשבת בבידוד, לחטא ידיים כל כמה שעות, או ללחוץ על כפתור המעלית עם המרפק במקום עם האצבע. לא נעים לקחת מונית בחזרה מנתב"ג, במקום להשתמש ברכבת. לא נעים ללכת עם מסיכה ברחוב כשיש לכם רק עקצוץ קטן באף. אבל ההוראות האלו נועדו למנוע את התרחיש בו בתי-החולים יקרסו, ובו בעיקר האוכלוסייה החלשה ביותר תיפגע: אבא ואמא, סבא וסבתא של כל אחד מאיתנו. כל מי שממלא אחר ההוראות האלו צריך לדעת שהוא מציל בכך נפשות רבות בישראל.

בראייה ארוכת טווח יותר, החיסונים הראשונים יופיעו עד סוף השנה או קצת לאחר מכן, ויש סיכוי טוב שהם ימתנו וירסנו את המתקפות הבאות של הנגיף. אם כך יקרה, הרי שהוא ייעלם לחלוטין, או שיהפוך להיות סוג נוסף של מחלת-חורף שתעיק על מערכת הבריאות שלנו. אבל זמנו קצוב. ההתקדמויות העצומות במדע הרפואה ינפיקו בעשור או שניים הקרובים פתרון גם עבור הנגיף הזה, ערמומי ככל שיהיה. בראייה ארוכת טווח, מצבנו טוב ורק יהיה טוב עוד יותר עם חלוף השנים. כבר היום מביא הנגיף להאצה בפיתוח טכנולוגיות רפואה ואבחון מרחוק, ואנחנו עדים לפתיחתם של בתי-חולים עם שירותים רובוטיים מתקדמים.

נגיף הקורונה – אחד האויבים החדשים של האנושות – עושה לנו חיים לא-קלים בטווח הקצר, אבל על הדרך הוא מסייע לשירותי הרפואה לזנק קדימה. מערכות הבריאות, שהתקשו מאז ומתמיד לאמץ טכנולוגיות חדישות, יעברו אליהן בעל כורחן. אנו צפויים לראות אימוץ מהיר של מערכות מתקדמות וטכנולוגיות חדשניות שיכולות לשפר לכולנו את החיים ואת הבריאות.

רק בריאות, לכולנו.

ד"ר רועי צזנה הוא חוקר עתידנות, במרכז למחקר סייבר בינתחומי באוניברסיטת תל אביב