פוסטים

ספין או בעיה אמיתית: מה הסיפור עם ניגודי העניינים של שופטי בג״ץ?

לאחרונה הפילה הכנסת הצעה להקים ועדת חקירה לבדיקת ניגודי עניינים של שופטי בג״ץ בשנים האחרונות מתערער האמון בין הציבור למערכת המשפט יצאנו לבדוק האם באמת יש בעיה במנגנון ניגוד העניינים של השופטים ● ומה קורה אצל חברי הכנסת? 

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| דרור גורני |

שופטים לא צריכים למלא טופס ניגוד עניינים. גם לא הסדר ניגוד עניינים. ואפילו ״רשימת המניעויות״ אותה ממלאים שופטי העליון היא וולונטרית ואין חובה למלא אותה. לשופטים יש רק את חוק בתי המשפט שקובע במקרים מאוד ברורים מתי אסור להם לשבת בדיונים. אז האם הדרישה של ח״כ בצלאל סמוטריץ׳ צודקת וצריך להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת ניגודי העניינים של השופטים? לא כל כך מהר. 

בשנים האחרונות הויכוח סביב מעמדו של בית המשפט העליון הפך לשדה קרב פוליטי בין ימין ושמאל שבו הכל שחור או לבן. הצדדים מחזיקים בעמדות מוצקות, אבל לא תמיד העמדות מתבססות על ידע מספיק רחב.

בית המשפט העליון, דיון בראשות הנשיאה, השופטת אסתר חיות. (צילום: אורן בן חקון / פלאש 90)

לאחרונה דחתה מליאת הכנסת בפעם השניה את הצעתו של ח״כ סמוטריץ׳ (ימינה) להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבדיקת ניגודי העניינים של שופטי בג״ץ, זאת לאחר שביולי הפילה הכנסת לראשונה ההצעה. סמוטריץ׳ הגיש את הצעתו לאחר פרסומם של תחקירים עיתונאיים שחשפו מספר מקרים בהם שופטים דנו בתיקים בהם היה להם ניגוד עניינים ברור:

כתב ״כאן״ צח שפיצן חשף כי שופטי העליון דנים בעניינים של הגופים שהם עצמם הצהירו שיש להם מניעה לדון בהם. ב״מעריב״ קלמן ליבסקינד חשף ניגודי עניינים של נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות שישבה בתיקים של חברות שמהן מתפרנס בעלה כמייצג, וכן של השופטת ענת ברון, שדנה בתיקים בהם מעורבים אישים מתחומי המשפט והעסקים שתרמו בשנים האחרונות לקונסרבטוריון למוסיקה שבראשו עומד בעלה ואשר בו מונצח בנם.

כדאי להזכיר כי דרישתו של סמוטריץ׳ הונחו על השולחן גם במטרה להביך את הקואליציה ולחשוף את התפרים הגסים בחיבור בין הליכוד לכחול לבן. ואכן, ברמה הפוליטית הוא הצליח להביך את הממשלה. אבל הדרישה של סמוטריץ׳ מציפה את הויכוח העמוק סביב המעמד הציבורי של מערכת המשפט שלנו. 

בשבועות האחרונים יצאנו לבדוק האם באמת יש בעיה במנגנון ניגוד העניינים של השופטים בישראל, או שהכל חלק מספין פוליטי? מה הפתרונות על השולחן? האם אפשר להשוות בין שופטים לעובדי מדינה אחרים או לנבחרי ציבור? והאם יש גבולות לשקיפות שצריך לדרוש מהם כדי לשמור על עצמאות שיפוטית?

מה זה בכלל ניגוד עניינים

יש שני סוגים של הליכים להסדרת ניגוד עניינים: טופס ניגוד עניינים, והסדר ניגוד עניינים. טופס ניגוד עניינים הוא שאלון בפורמט קבוע ואחיד אותו נדרשים למלא עובדי מדינה בהתאם לדרישות מקום העבודה שלהם. הסדר ניגוד עניינים מתבצע לאחר שעובד או נבחר ציבור מילא טופס ניגוד עניינים שממנו עלה כי יש לו סיכוי להימצא במצב של ניגוד עניינים. במקרה כזה כותבים הסדר פרטני שמתייחס לנושאים שעלו בטופס. 

ההצעה שלו להקים ועדת חקירה שתבדוק את סוגיית ניגודי העניינים של השופטים הצליחה להביך את הקואליציה. ח"כ בצלאל סמוטריץ' (צילום: אתר הכנסת)

כך למשל שר החקלאות ושר הביטחון (אם ירצו) ימלאו את אותו טופס ניגוד עניינים. אחר כך כל אחד מהם יחתום על הסדר ניגוד עניינים שונה. אם לשר הביטחון יש מטע של אבוקדו, זה לא ייכנס להסדר ניגוד העניינים שלו, כי משרד הביטחון אינו מקבל החלטות שקשורות בגידול ירקות ופירות. זאת בניגוד לשר החקלאות שסביר להניח כי מידע על כך שהוא או מישהו מקרוביו מגדלים אבוקדו למחייתם כן יכנס להסדר ניגוד העניינים שלו.

במקרה של שופטים, על פי סעיף 21 לחוק בתי המשפט השופטים מחוייבים להגיש הצהרת הון. סעיף 77א קובע כי: "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". עוד נקבע כי אסור לשופט לדון בתיקים הקשורים למשפחתו או בתיקים בהם היה מעורב טרם המינוי. 

זה ברור במקרים הפשוטים. שופט לא ידון בתיק נגד אחיו, וגם לא בעתירה שהגיש דודן רחוק או בסוגיה שבה טען בעבר כעורך דין. אבל החיים הם לא שחור ולבן. ניגודי עניינים יכולים להיות מורכבים ולא חד משמעיים. 

עוד בשקוף:

הדבר היחידי שרוב השופטים ממלאים הוא טופס "רשימת מניעויות". למה רוב? כי אין שום חוק שמחייב את השופטים למלא גם "רשימת מניעויות". מדובר בקובץ שמתפרסם לציבור ובו מעדכנים השופטים מפעם לפעם את שמות עורכי הדין וגורמים אחרים שהם מנועים מלדון בתיקים הנוגעים אליהם. 

כך לדוגמא, ב״רשימת המניעויות״, של שופט בית המשפט העליון ג'ורג' קרא, ניתן למצוא את המועצה המוסלמית ביפו. בדוברות הרשות השופטת טענו כי ״השופט קרא הכליל את המועצה ברשימת המניעויות שלו, אף שאין לו כל היכרות עם מי מחברי המועצה ולא מתקיימת אצלו לגביה כל מניעות שבדין, זאת בהיותו תושב יפו ומטעמים של זהירות יתר, כדי שבעתיד לא יגיעו תיקים הקשורים אליה לדיון בפניו".

אולם, לא כל השופטים מעדכנים את הרשימה. למשל, שופט העליון נעם סולברג השאיר את רשימת המניעויות שלו ריקה

נשיאת בית המשפט העליון השופטת אסתר חיות. העיתונאי קלמן ליבסקינד חשף כי ישבה בתיקים של חברות שמהן מתפרנס בעלה כמייצג. (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש 90)

בעקבות הביקורת הציבורית, פרסמה לאחרונה נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, בשיתוף עם ד"ר לימור זר-גוטמן (מומחית בתחום האתיקה והאחריות המקצועית של עורכי דין ושופטים), מסמך בשם "אמות מידה לגיבוש רשימת מניעויות לשופטים".

על פי המסמך כל שופט אחראי לעדכן את רשימת המניעויות שלו בכל שנה. בנוסף, המסמך קובע כי שופט צריך לכלול ברשימת המניעויות שלו בעלי דין ועורכי דין שהם בגדר "שחקנים חוזרים" המתדיינים באופן קבוע בבית המשפט שבו השופט מכהן ושקיים חשש ממשי למשוא פנים אם ידון בעניינם. אבל גם עכשיו, כפי שנכתב בבירור במסמך עצמו: "אין חובה על פי דין״ לנהל את רשימת המניעויות.

ואולי הנתונים האלו יכולים להכניס את כל הדיון לפרספקטיבה: לפי הדו"ח השנתי של הרשות השופטת – בשנת 2018 נפתחו לא פחות מ-854,196 תיקים, בהם טיפלו 756 שופטים בכל הערכאות. בחישוב גס מדובר בממוצע של כ-1,130 תיקים לשופט בשנה. באותה שנה נפתחו גם 9194 תיקים בבג"ץ, בהם טיפלו 16 שופטי בית המשפט העליון. ממוצע של כמעט 575 תיקים לשופט. ואלו רק התיקים שנפתחו באותה שנה, ולא כולל דיונים שנמשכים משנים קודמות.

השופטים לא לבד

האם השופטים מקבלים "הנחות" ביחס לבכירים אחרים? האם נבחרי הציבור שלנו בכלל נדרשים לגילוי של ניגודי עניינים? האם הם מקיימים בעצמם את אמות המידה שהם דורשים מאחרים?

ברמת החוק השופטים לא שונים בשום צורה מחברי כנסת בכל הקשור לניגוד עניינים. החובה היחידה שחלה על שופטים ועל ח"כים היא להגיש הצהרת הון. ומה לגבי שרים? לפי המסמך "כללים למניעת ניגוד עניינים של שרים וסגני שרים", החובה היחידה שחלה עליהם היא להגיש הצהרת הון. אין שום סעיף במסמך זה המחייב את השרים למלא שאלון ניגוד עניינים.

האם חברי הכנסת דורשים מהשופטים את מה שהם דורשים מעצמם? (צילום: אייק אדרי, ויקימדיה)

האם יש מסמך אחר שמחייב את השרים למלא שאלון שכזה? ביולי 2018 התכנס צוות בראשות עו"ד דני חורין, ממחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים, לדון בין היתר בנושא ניגודי העניינים של שרי הממשלה. המלצות הצוות שקבעו כי שרים יהיו חייבים למלא שאלון ניגוד עניינים, ובמידת הצורך לערוך הסדר ניגוד עניינים, אומצו גם על ידי היועמ״ש אביחי מנדלבליט. פנינו למשרד היועמ״ש ושאלנו אם אכן מאחר והיועמ״ש אימץ את הדו״ח, שרים מחוייבים למלא שאלון ניגוד עניינים. אולם עד למועד פרסום הכתבה לא קיבלנו מענה. נעדכן כשנקבל את המידע.

״השופטים הם לא פקידים״

בשורה התחתונה, בכנסת דורשים מהשופטים להשקיף מידע שהח״כים והשרים לא מפרסמים על עצמם. וזאת למרות שהח״כים והשרים הם נבחרי ציבור והשופטים לא. 

אבל האם ההשוואה בין ח"כים ושרים לבין שופטים בנוגע להליכי הסדרת ניגוד עניינים בכלל רלוונטית?

לפי ד"ר לימור זר גוטמן התשובה ברורה: "דברים שמתאימים לנבחרי ציבור – לא מתאימים לשופטים. חייבים לראות את התמונה הכוללת. אחרת נגיע למצב כמו בפולין והונגריה, שבה הרשות המבצעת שולטת בשופטים״. 

זר-גוטמן היא ראש המרכז לאתיקה ואחריות מקצועית של עורכי דין, בביה״ס למשפט של המכללה למינהל, וכאמור מי שכתבה יחד עם הנשיאה חיות את "אמות מידה לגיבוש רשימת מניעויות לשופטים". בשיחה שקיימנו היא מזהירה: ״השופטים הם לא פקידים. צריכה להיות להם עצמאות. ברגע שאתה תפורר את ההגנות שיש להם, אתה תפגע בעצמאות של הרשות השופטת – וזו פגיעה ישירה בדמוקרטיה. מערכת המשפט יכולה להפוך ללא עצמאית בשבועות ספורים, ואחרי שזה קורה – אין דרך חזרה״.

״מערכת המשפט יכולה להפוך ללא עצמאית בשבועות ספורים, ואחרי שזה קורה – אין דרך חזרה״. ד״ר לימור זר-גוטמן (צילום: עידן גרוס)

"דווקא מערכת המשפט הרחיבה את השקיפות מעבר לדרישות החוק", מדגישה זר-גוטמן. "במאמר שכתבתי ונציבות תלונות הציבור על השופטים אימצה, נכתב כי על השופטים לנהוג בגילוי נאות גם במקרים שבהם סעיף 77א' לחוק בתי המשפט לא פוסל אותם. כלומר, גם במקרים בהם לדעת השופט יש ׳פגיעה במראית פני עשיית הצדק׳ הוא מציין את זה בגילוי נאות בתחילת הדיון בבית המשפט. כך שבשורה התחתונה – השופטים קיבלו על עצמם שקיפות בנושאי ניגוד עניינים יותר ממה שנבחרי הציבור קיבלו על עצמם".

זה מורכב

עו״ד אלעד מן, היועץ המשפטי עמותת הצלחה, ויו"ר העין השביעית (שותפתנו החדשה לאיחוד הגדול של כלי התקשורת העצמאים) אומר כי "אין אמת מוחלטת ואין צד שצודק באופן אבסולוטי, זה לא שחור ולבן".  

"אין ספק שראוי וכדאי ונכון שיהיו בהירות ושקיפות מראש במקרים בהם שופט מנוע מלשבת בדין וזה עוזר לחיזוק אמון הציבור במערכת וגם לאיכות התוצאה״, הוא מסביר. ״עם זאת, אין מנגנון שיוכל לצפות או למפות את כל המקרים והעניינים בהם עולה חשש לניגוד עניינים ואת אופן הטיפול הנכון בהם״.

"אין צורך לייחס דרמטיות יתר להעדר חובה ספציפית לערוך הסדר ניגוד עניינים לשופטים או לערוך רשימת מניעויות״, מן טוען. "יש תחושה לפעמים שעושים שימוש בטענות כאלה, רק כדי לנגח את מערכת המשפט ולשם הניגוח וזה מיותר ומצער".

מן מסביר כי יש קושי לקבוע מראש חוקים לניגוד עניינים של שופטים: "יש שאלות מורכבות שאין להן  תשובה חד משמעית והן גם תלויות בנסיבות העניין. שופט שיש לו חשבון בבנק מסוים מנוע מלשבת בתיק שבו אותו בנק הוא צד? ואם לא מדובר בחשבון עו"ש אלא במשכנתא? יש מניעות אוטומטית? קשה לקבוע את זה באופן אבסולוטי. ואם מדובר במשכנתא של גיסו? של אחותו? של בן דודו? עד כמה מרחיקים לכת בטענת ההשפעה והמניעות?".

מן נותן לדוגמה מצב שבו הוגשה תביעה שאחד הצדדים בה הוא בן או בת זוג של שופט בבית המשפט העליון. ״האם כשהתיק הזה יגיע לדיון בערעור בעליון אין מי שידון בו כי כולם מכירים את בן הזוג של אותו צד? אז מי ידון בתיק? ינהלו אותו בבית משפט באוסטרליה?״, תוהה מן. ״יש לפעמים צורך להפעיל את ׳כלל ההכרח׳ שבו למרות שיש קרבה, אין ברירה אלא להכריע בהרכב או בפורום מסוים״. 

"יש תחושה לפעמים שעושים שימוש בטענות כאלה, רק כדי לנגח את מערכת המשפט ולשם הניגוח וזה מיותר ומצער". עו״ד אלעד מן. (צילום: יובל טובול)

אולם לשופטים יש מראש ניגוד עניינים כביכול כאשר מדובר בדיון בסוגיות שיכולה להיות להן השפעה או השלכה על מערכת בתי המשפט או חלקים ממנה. ״אז ששופטים בעליון לא ידונו בעתירות נגד הנהלת בתי המשפט? נגד הוועדה למינוי שופטים? נגד ועדת הבחירות המרכזית?״, אומר מן. ״ששופטים לא ידונו בתביעות לפי חוק חופש המידע נגד מערכת בתי המשפט או בתביעות של ספקים נגדה? לפעמים פסילה גורפת לא משרתת את האינטרס הציבורי, ויש פתרונות מורכבים ומידתיים יותר, כפי שיש פתרונות כאלה במקרים של שרים, מנכ"לים או עובדי ציבור אחרים״.

מן מדגיש כי יש גם מחיר לחשיפת מידע על השופטים באופן פומבי. הוא מזכיר כי יש מקרים בהם עלה חשש כי נעשה ניסיון לצרף עורך דין לתיק, לאחר תחילת ההליך, בגלל שהיה ידוע כי יש לו קשרים עם השופט וזאת במטרה להביא לכך שהשופט יהיה חייב לפסול את עצמו בגלל ניגוד עניינים ולהעביר את התיק לשופט אחר, אולי ״נוח״ יותר. 

מאגר ניגודי עניינים?

"רוב ההחלטות השיפוטיות הן לא פומביות, הן חשופות רק לצדדים שהיו בבית המשפט", אומר לנו המשפטן גיא זומר. כיום הוא ממייסדי עמותת "תמנון" שפועלת כדי לקדם הנגשה של מידע משפטי לציבור.

זומר נותן את הדוגמה של תומר אביטל, מייסד שקוף, שעתר נגד משרד המשפטים ב-2019. העתירה הוגשה בעקבות מחיקתם של כ-27 אלף פוסטים מהרשתות החברתיות בגלל בקשה של מחלקת הסייבר במשרד המשפטים, ללא כל הסבר. "לשופט גדעוני שדן בעתירה לכאורה אין מניעויות מוצהרות ב"רשימת המניעויות" שלו במשרד המשפטים. אבל לפני תחילת הדיון השופט גדעוני אמר בגילוי נאות שאשתו היא עובדת משרד המשפטים, ויש לה ממשק כלשהוא עם הגורם שנגדו תומר עתר. ״זה כמובן לא אומר שהוא פסול לחלוטין מלדון בעניין, אבל היה ראוי שהצדדים ידעו על זה לא בבית המשפט עצמו״, טוען זומר. 

אבל זומר מצביע על בעיה אחרת: "אחרי הדיון הזה, שבו התגלה ביוזמת השופט שיש לו זיקה לנושא מסוים, זה לא יישמר בשום מאגר מידע. זה לא יתפרסם בשום מקום והיחידים שיהיו חשופים לזה הם הצדדים שנכחו בדיון". 

ֿזומר חושב שאם לשופט יש סיבה לפסול את עצמו, או אפילו רק לתת גילוי נאות לגבי קשר כלשהו שלא פוסל אותו מניהול משפט ״הדבר צריך להיות מפורסם באופן פומבי, או לפחות שיישמר במאגר מידע וייכנס לרשימת המניעויות של השופט כדי שלא שזה לא יחזור על עצמו".

לחייב את השופטים למלא טפסי ניגוד עניינים ולעשות הסדר אישי. גיא זומר (התמונה באדיבות המצולם)

ד"ר לימור זר-גוטמן מסתייגת מהרעיון: "צריך להבין שגם הרעיון ליצור מאגר מתעדכן של רשימת ניגודי עניינים הוא מסוכן. יש לשופטים את הזכות לפרטיות. מה רוצים, שיהיה האח הגדול?״. היא מסתייגת מהרעיון של מאגר ובו מידע על שופטים או עובדי ציבור. ״כל פעם שאיזה עובד ציבור או פקיד שומה לא יטפל באיזה עניין בגלל ניגוד עניינים אז זה יכנס למאגר? זה ליצור בעיה הרבה יותר גדולה של מאגרים שפוגעים בפרטיות. נראה לכם הגיוני שיהיה מאגר על כל שופט שנדע באילו נושאים הוא לא טיפל? יהיו פה מאגרים של האח הגדול. זה לקבור את הדמוקרטיה. זה יהיה כמו בשטאזי״. 

זר-גוטמן מזהירה גם כי ״מישהו בסוף יכול להגיע למאגרים האלו, גם אם הם יהיו שמורים רק לבית המשפט. יש כאן סכנה ענקית״.

״לתת בשופטים אמון״

חברי כנסת לא מחוייבים בכך, אבל האם יש צורך לחייב את השופטים למלא מסמך שקשור לניגוד עניינים?ֿ או שאולי יש סיבה לכך שהמנגנון מעוצב כפי שהוא? גם כאן הדעות חלוקות. 

לטענתו של זומר "עובדי מדינה בדרגות השכר הגבוהות מחוייבים למלא שאלון ניגוד עניינים עם כניסתם לתפקיד, והיועמ"ש ברשות מחוייב לאשר את השאלון או לקבוע הסדר, לפני שהם מתחילים בתפקיד״. זומר טוען שאם שופטים יחוייבו למלא את שאלון זה, ויבוצע להם על פיו הסדר ניגוד עניינים אישי, המקרים בהם לשופטים יש ניגוד עניינים יהיו גלויים וידועים לצדדים. אך הוא מסייג ומדגיש כי: "כמובן שלא על כל דבר צריך לפסול, ואי אפשר באמת לצפות את כל ניגודי העניינים האפשריים".

ד"ר זר-גוטמן חושבת שגם הרעיון לחייב את השופטים למלא מסמכי ניגוד עניינים הוא מסוכן. היא מזכירה כי יש הבדל בין פקידים ועובדי ציבור לבין שופטים. ״תראה לי מדינה אחת בעולם שבה שופטים עושים דברים כאלו? אפילו בארה"ב הם לא ממלאים שאלונים של ניגוד עניינים, למרות שלשופטים שם יש קמפיינים כי הם נבחרים לתפקיד" היא אומרת. "חייבים לשמור על העצמאות של הרשות השופטת. שופט ופקיד זה לא אותו דבר".

חלק מן ״העצמאות השיפוטית״ המדוברת זה לתת בשופטים אמון ומתוך כך להחליט בניגוד העניינים של עצמם. זר-גוטמן מזכירה כי ״אנשי ציבור אפשר לפטר, אבל לשופטים יש מנגנונים אחרים בנושא הזה. כל המערכת של השופטים בנויה אחרת״. היא מזהירה כי כל מהלך כזה של שינוי בדרישות השקיפות מן הסוג הזה משופטים ״זה לכרסם בעצמאות השיפוטית״. ומזהירה כי אם לא נראה את התמונה הכוללת ״נגיע למצב כמו בפולין והונגריה, שבה הרשות המבצעת שולטת בשופטים. יש כאן חשש מאוד גדול למדרון חלקלק״.

הרשות השופטת היא אחד מעמודי התווך של הדמוקרטיה, וככזאת ראוי שנוכל גם להביע עליה ביקורת ולדון באופן שבו היא מתנהלת וגם לדרוש שינוי. אבל האם באמת יש בעיה במנגנון של השופטים? האם באמת יש צורך בוועדת חקירה פרלמנטרית? והאם בכלל אפשר להשוות בין הדרישה לשקיפות מפוליטיקאים לבין הדרישה משופטים? כנראה שזה תלוי את מי שואלים, ומה השקפת העולם הפוליטית שלו. ואולי לפני שממהרים לשפוט כדאי לזכור שלכל פוליטיקאי יש גם אינטרסים פוליטיים.

***

יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לכתבנו דרור גורני – [email protected]

באיחור ניכר נפתח תהליך איתור יועמ״ש לכנסת. באפריל מונתה לתפקיד ממלאת מקום

בית המחוקקים מתפקד בלי ייעוץ משפטי קבוע כבר חמישה חודשים מאז שעו״ד איל ינון סיים את כהונתו בתפקיד מונתה במקומו ממלאת מקום זמנית השבוע נדחתה הפגישה הראשונה של ועדת איתור לתפקיד

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

נמשכת הפארסה של ממשלת ממלאי המקום. מאז אפריל השנה, וכבר במשך חמישה חודשים, לכנסת אין יועץ משפטי קבוע. במקומו מכהנת ממלאת מקום זמנית. עכשיו, לאחר שהוקמה ועדת איתור, גם היא לא מתנהלת בהתאם למסגרת החוק. 

מדובר בעוד מינוי בכיר בשורה של תפקידים שהממשלה לא הצליחה לאייש. רבות מן המערכות הקריטיות לתפקוד המדינה שלנו על כל זרועותיה, מופקדות בידי ממלאי מקום, זמניים כביכול. 

רצה זמן לחשוב על זה ומרח את הקמת ועדת האיתור. יו״ר הכנסת, יריב לוין. (צילום: עדינה ולמן דוברות הכנסת)

אבל לפני שנצלול לתוך שרשרת החטאים במינוי היועץ המשפטי לכנסת ישראל, נסביר למה התפקיד הזה כל כך חשוב, ומה בכלל הבעיה עם זה שהכנסת שלנו מתנהלת בלעדיו: 

היועץ המשפטי לכנסת הוא אחד התפקידים המרכזיים במערכת המשפט ובמנגנון הדמוקרטי. הוא יכול למנוע תהליכי חקיקה חפוזים ואנטי דמוקרטיים, או לחילופין להעלים עין מהם. האחרון שכיהן בתפקיד היועץ המשפט עשה זאת במשך שתי קנדציות בנות חמש שנים כל אחת, ובסך הכל עשור בו נהנה מיציבות בתפקיד.

עוד בנושא:

מי שמחזיקה כיום בתפקיד באופן זמני היא ממלאת מקום שמונתה במסלול שעוקף את החוק על ידי יו"ר הכנסת לשעבר, יולי אדלשטיין. כעת חייב יו״ר הכנסת הנוכחי יריב לוין לקדם מינוי של קבע בהקדם האפשרי.

חוסר יציבות מתמשך במוסדות הכנסת ובאיוש בעלי תפקידים רשמיים עשוי להחליש עם הזמן את הממסד ולחזק את הפוליטיקאים. הוא משפיע על העצמאות של ממלאי המקום. אלו עשויים להיות נתונים ללחצים פוליטיים שאינם נוגעים לתפקידם המקצועי. 

איל ינון, היועץ המשפטי של הכנסת לשעבר. (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

כשברקע איומים שגם הממשלה הנוכחית תתפרק טרם זמנה, אנחנו עלולים להיכנס שוב למשבר פוליטי שבו יהיה קשה, אולי בלתי אפשרי, למנות יועמ״ש כנסת קבוע.

אז איך הגענו עד הלום?

  • לפי חוק הכנסת, כאשר יועץ משפטי מסיים את תפקידו, המינוי של המחליף שלו "יעשה, ככל האפשר, לא מוקדם מתשעים ימים ולא יאוחר משלושים ימים לפני תום תקופת כהונתו של היועץ המכהן". כלומר, היינו אמורים לדעת לכל המאוחר בחודש מרץ מי יחליף את היועץ המשפטי הקודם, איל ינון. אבל ינון סיים את תפקידו באפריל, ומאז אין יועץ משפטי לכנסת.
  • בגלל תקופת הבחירות בתקופת עזיבתו של ינון, הוועדה שאמורה לאתר מועמדים ומועמדות לתפקיד, זו לא יכולה הייתה להתכנס בזמן. בוועדה חברים: שופט בית המשפט העליון בדימוס, נציג נציב שירות המדינה, נציג לשכת עורכי הדין ונציג האקדמיה, וכן את יו"ר ועדת הכנסת, יו"ר ועדת חוק חוקה ומשפט ויו"ר הוועדה לביקורת המדינה . שלושת האחרונים נבחרים לתפקידם רק לאחר הקמת ממשלה ולכן לא ניתן היה להקים ועדת איתור עד שהם מונו.
  • לשמחתנו, המחוקק כיסה אפשרות שיהיה עיכוב או בעיה ולכן הציע שבמקרה שבו היועץ המשפטי לכנסת סיים את תפקידו או לא יכול למלא אותו מכל סיבה שהיא, מי שימלא את מקומו יהיה המשנה שלו. הוא מקבל את הסמכויות והתפקידים של היועמ״ש.
  • אבל מה? תקופה ארוכה כלל לא מונה משנה ליועץ המשפטי לכנסת, לאחר שהמשנה הקודמת סיימה את תפקידה. היועץ הקודם ינון, בצדק מסויים, חיכה שמערכת הבחירות תסתיים כדי שיאפשר ליו"ר הכנסת החדש למנות משנה ליועמ״ש הכנסת. ימים ספורים לפני תום כהונתו של ינון, ובזמן שאדלשטיין עדיין ישב על כסא יו"ר הכנסת, הם מינו את היועצת המשפטית של ועדת הכספים, שגית אפיק, לתפקיד המשנה ליועמ״ש. בפועל, כאשר ינון סיים את תפקידו, זה הפך אותה גם לממלאת המקום של היועמ״ש לכנסת. וכך, מאז ה-5 במרץ השנה, קצת אחרי הבחירות לכנסת הנוכחית זו מכהנת אפק כיועצת המשפטית הזמנית לכנסת.
  • בתחילת חודש יוני, לאחר השבעת הממשלה וחלוקת התיקים לשרים, כבר כוננו כל ועדות הכנסת. לכן באותו הזמן אפשר היה להקים ועדת איתור לתפקיד היועץ המשפטי. אבל, יו"ר הכנסת, יריב לוין, רצה זמן לחשוב על זה ומרח את הקמת הוועדה. זאת למרות שהחוק קובע כי מרגע שהתפנה התפקיד יש למנות יועמ״ש כנסת חדש תוך 45 יום.
  • רק ב-20 ביולי, כמעט ארבע חודשים אחרי והרבה מעבר ל-45 הימים, הועיל יו"ר הכנסת יריב לוין לפנות לנשיאת בית המשפט העליון כדי למנות יו"ר לוועדה. יום אחרי הפניה, הנשיאה חיות מינתה לתפקיד את אשר גרוניס, נשיא בית המשפט העליון לשעבר.
  • בטח חשבת, זהו, הפארסה הזו מאחורינו. טעות. במהלך השבועיים האחרונים ניסינו לברר מה קורה עם כינוס ועדת האיתור והאם היא קבעה סדרי עבודה ותנאי סף נוספים לבחירה. פנינו לדוברות הכנסת אולם משם שלחו אותנו ישירות לשופט גרוניס. פנינו לגרוניס שלא ענה. אז פנינו גם לדוברות בית המשפט העליון. שם הפנו אותנו שוב לגרוניס. בניסיון לברר איפה עומד התהליך פנינו גם לעוד שני חברים בוועדת האיתור אבל לצערנו לא קיבלנו תשובה ברורה.
  • אז אמנם אנחנו לא הצלחנו לקבל תשובה, אבל אולי הערנו מישהו. השבוע פרסם, כתב ״ישראל היום״ גדעון אלון כי הוועדה צפויה להתכנס, בפעם הראשונה, ביום חמישי. סופסוף, ובאיחור של חודשיים. לבסוף, מטעמים רפואיים גם ישיבה זו נדחתה.

מה עוד יכול להשתבש?

בערך – הכל. בהמשך, ועדת האיתור אמורה להציע ליו״ר הכנסת בין שניים לארבעה מועמדים ומועמדות. מבין המעומדות והמועמדים, מי שיזכו לתמיכה של לפחות ארבעה מבין חברי הוועדה יוצגו בפני יו"ר הכנסת שאמור לבחור אחד מהם לתפקיד. לאחר מכן היו"ר נדרש לאשר את הבחירה בוועדת הכנסת. כל ההליך הזה לא מתקיים בחלל ריק, ואם יתמשך עוד – אנחנו עלולים להיגרר לתקופת בחירות נוספת שתדחה עוד את המינוי.

***

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאי עידן בנימין

להתחיל לשדר מרחוק את דיוני בג"ץ – ועכשיו / טור דעה אורח

כמו בוועדות הכנסת – גם דיונים בבג"ץ צריכים להיות משודרים. ועדת בייניש המליצה על כך כבר לפני 15 שנה אבל כלום לא קרה. עכשיו, אחרי שכבר התקינו מצלמות, השידור מתעכב בגלל הקורונה. דווקא בזמן משבר דמוקרטי עמוק כל כך, ובעת שאזרחים אינם יכולים להגיע פיסית לדיונים, צריכים לזרז את תחילת השידור ולא להפך / טור דעה אורח

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| טור דעה אורח: עו"ד אהרן גרבר, פורום קהלת |

לאחרונה התבשרנו חגיגית שבית המשפט העליון נערך להתחיל שידור פומבי של דיונים נבחרים בבג"ץ. על פי הדיווח הותקנה מערכת מצלמות באולם הדיונים הגדול בבית המשפט, בכוונה לשדר דיון אחד בחודש באמצעות לשכת העיתונות הממשלתית. ההחלטה נועדה להרחיב את הנגישות הבלתי אמצעית של הנעשה בבג"ץ לציבור, תוך מימוש עיקרון פומביות הדיון המחייב את בתי המשפט לפי חוק.

דיון שהתקיים בבגץ. אין סיבה לא לשדר מרחוק כבר עכשיו

באופן תמוה, הוחלט לדחות את תחילת השידורים רק לאחר סיום משבר הקורונה. בשעה שמבקרים ומבקרות אינם יכולים להגיע אליהם פיסית, המשבר צריך היה לשמש כזרז להרחבת השקיפות באמצעות שידור הדיונים, ולא מעצור בדרך.

לחשוף את כל הדיונים

כמובן שצילום של דיון אחד בחודש הוא צעד קטן, אפילו הססני, בדרך אל היעד הראוי: הנגשה אמיתית של בית המשפט לציבור בדומה לנעשה בדיוני המליאה והוועדות בכנסת. הצעד הראשון שצריך לנקוט בו הוא שינוי ברירת המחדל: להתיר לכל עיתונאי לצלם או להקליט את הדיונים בבג"ץ. 

בנוסף, על בית המשפט להיערך לשדר את כל הדיונים באופן מלא ולא אחת לחודש, כל עוד אין סיבה מיוחדת לחיסיון הדיון. צעד זה דורש השמשת מערכת מצלמות שתאפשר לעיתונאיות ולעיתונאים לצפות בכל דיון. כמו כן, יש לחשוף את הנעשה בדיונים גם לציבור באופן בלתי אמצעי.

בשורה ארוכה של פסקי דין עמדו השופטים על חשיבותה של השקיפות השלטונית ושל זכות הציבור לדעת, והזכירו את התועלות הרבות שיצמחו מדיון פומבי שיאפשר לציבור פיקוח ובקרה על המתרחש באולמות הדיונים. לכן כלל לא מובן מדוע לצמצם את יכולת הפיקוח הציבורית על ידי הגבלת שידור הדיונים?

שנים של מריחות

כבר ב-2004 ועדת בייניש המליצה להתחיל בשידור הדיונים בבג"ץ, בדומה למתווה הנוכחי. עשור לאחר מכן, שרת המשפטים ציפי לבני ונשיא בית המשפט העליון גרוניס הובילו פיילוט שנועד להגביר את השקיפות בבגץ באמצעות שידור דיונים, אך הנושא מוסמס

שופטת העליון בדימוס דורית בייניש. קבעה ב-2004 שיש לשדר את הדיונים

אין חולק על כך שבית המשפט בישראל מתווה מדיניות ציבורית. אפשר להתנגד לאקטיביזם השיפוטי או לתמוך בו, אבל מדוע למנוע מהציבור לצפות בנעשה בדיון? הרי רבים מהבג"צים החשובים מוגשים בכלל בשמו של הציבור, באמצעות עותרים ציבוריים.

הטיעון הרווח נגד צילום הליכים בבית המשפט עוסק בהשפעת המצלמות על העדים. גם אם החשש מוצדק – הוא לא רלוונטי לבג"ץ, שם הדיון מבוסס על תצהירים, ללא עדויות וחקירות. האם הפרקליטים והשופטים המקצועיים שלנו לא ידעו לנטרל את השפעת המצלמות, בדיון שממילא פתוח לציבור המבקרים?

בית זכוכית

השופט המנוח מישאל חשין, שהתבטא בפסקי דין רבים בשבח פומביות הדיון והחובה לאפשר נגישות, כתב פעם כך:

"בעשותו במלאכת השיפוט, לעולם יראה עצמו שופט כמו יושב הוא בבית זכוכית או בחלון ראווה הנשקף אל הרחוב; כל עובר-ושב רשאי להתבונן בו, לבחון אותו ולבקר אותו. וגם לשַבְּחוֹ ולהשתבח בו. בתירגומם של ערכים אלה לשפת המשפט מדברים אנו גם על חופש הביטוי וגם על חופש התקשורת כנגזר מזכות הציבור לדעת. 

שידור ועדה בכנסת. אין סיבה לא להתחיל גם לשדר דיוני בג"ץ

"אכן, התקשורת למיניה אינה אלא שלוחתו של הציבור. מהווה היא מעין מגבר-שמע ומגבר-ראיה לאירועים המתרחשים במקום מסויים ובזמן מסויים. ועל דרך זה יכול כלל הציבור לדעת אם מתנהלים ההליכים המשפטיים באורח תקין. אלו הן השקיפות והבקרה החייבות להתלוות לכל המחזיקים בסמכות שלטון ואכיפה במדינה שאיפיונה הוא מישטר פתוח".

המשבר החוקתי במדינת ישראל והמעורבות של בית המשפט בו הופכים את דבריו של חשין לצו השעה. מי שמפעיל סמכויות שלטוניות הולכות ומתרחבות – חייב להגביר גם את הבקרה על פעולותיו באמצעות מדיניות אמיתית של פתיחות ושקיפות.

 למה אנחנו מפרסמים טורי דעה אורחים?

הכותב הוא עו"ד אהרן גרבר, סגן ראש המחלקה המשפטית בפורום קהלת

בין "הכל שפיט" ל-D9: זרקור על הרשות השופטת

עצמאית מדי או כלי בידי השלטון; שמרנית או ליברלית; אבירת זכויות האדם או גוף בלתי דמוקרטי – איך באמת נראית הרשות השופטת בישראל ומה מקומה באיזון בין הרשויות?

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| נועה כחלון, דפנה נעמני, אסף נתיב |

בכתבה על הרשות המחוקקת דנו בחשיבותה של הפרדת הרשויות, ובחנו לעומק את נקודות התורפה שהופכות את הרשות המחוקקת (הכנסת) לחלשה יחסית. בכתבה הנוכחית נציג את ההתפתחויות ההיסטוריות ואת הסבך החוקי שמציב את הרשות השופטת בעמדתה הנוכחית – החזקה יחסית.

רקע

הרשות השופטת בישראל מורכבת ממערכת בתי המשפט בת שלוש ערכאות: בית המשפט העליון, בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום. כמו כן יש בתי משפט ובתי דין ייעודיים לעניינים ספציפיים – תעבורה, דיני עבודה, דיני משפחה ועוד.

מטרת הרשות השופטת היא להבטיח לתושבי ישראל משפט צדק ולאכוף את חוקי הרשות המחוקקת, בין היתר באמצעות ענישה של מי שמפר את החוקים. סמכויות השפיטה נתונות בידיה מתוקף חוק יסוד: השפיטה. תכלית החוק היא להבטיח את עצמאות השופטים  ואת פומביות הדיון בבתי המשפט, והוא קובע כללים הנוגעים למינוי שופטים ופעילותם ולסמכותו הכפולה של בית המשפט העליון: ערכאה לערעור על פסקי דין של ערכאות קודמות וכן בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ).

מה ההבדל בין בית המשפט העליון לבג''ץ?

בית המשפט העליון ובית הדין הגבוה לצדק הם למעשה אותו גוף, אולם בכל כובע יש למוסד סמכויות שונות. בית המשפט העליון נועד לעסוק בערעורים על פסיקות ערכאה קודמת (בית המשפט המחוזי), ואילו בג"ץ מוסמך לעסוק בעתירות נגד המדינה ונגד גופים ציבוריים אחרים ולדון בכל עניין אשר הוא רואה צורך לתת בו סעד למען הצדק ואשר אינו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר (סמכות שיורית). 

בית המשפט העליון

נוסף לחוק היסוד מוסדרת פעילות הרשות השופטת בחוק בתי המשפט, המשלב כמה חוקים: חוק השופטים, חוק בתי המשפט, חוק שיפוט בתביעות קטנות ופקודת הרשמים (דרגת שיפוט נמוכה). חוק זה עוסק בארבעה נושאים: 

  • השופטים – מי כשיר להתמנות לשופט או שופטת, דרכי מינוי, אופן הכהונה והוראות משמעת
  • בתי המשפט – הוראות המפרטות את סמכויותיהם של כל בתי המשפט
  • רשמים – מי כשיר להתמנות לרשם או רשמת, דרכי מינוי, אופן הכהונה והוראות משמעת
  • הוראות אחרות – הוראות מיוחדות בעניינים שונים: קיום דיון נוסף, משפט חוזר ועוד

היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה: נקודה המפגש בין הרשויות

היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה הם שני מוסדות המקשרים בין הרשות השופטת לרשות המבצעת. אמנם הם חלק מהמערכת המשפטית, אך הם פועלים במסגרת הרשות המבצעת – משרד המשפטים. 

היועץ המשפטי לממשלה עומד בראש המערכת המשפטית של הממשלה. התפקיד מאגד סמכויות מרכזיות: התובע הכללי, הממונה על הפרקליטות והתביעה הפלילית, היועץ המשפטי המייעץ ומכווין את משרדי הממשלה השונים ואחראי על ייצוגה בבתי המשפט (איחוד הסמכויות הזה ייחודי בעולם). 

המהפכה החוקתית: נקודת המפנה ביחסי הרשות השופטת והרשות המכוננת

הכנסת בת ימינו היא גלגול של אספה מכוננת שנועדה לייסד חוקה – אלא שזו טרם התגבשה, ובמקום זאת האצילה על עצמה הכנסת סמכות לחוקק חוקי יסוד מתוקף "פשרת הררי".

עד 1992 התקבלו בכנסת תשעה חוקי יסוד. מרביתם עסקו בעיגון מעמדם של מוסדות מדינה שונים (כגון הצבא ומבקר המדינה) בחוק, ולא בנושאי זכויות אדם – הניצבים לרוב בליבה של חוקת מדינה. לאורך השנים מעמדם של חוקי היסוד לא היה ברור, וודאי לא מעוגן בחוק, ואף נשמעו על כך ביקורות מצד ח"כים כמו מנחם בגין ושמואל תמיר. ב-1975 ניסה שר המשפטים דאז חיים צדוק להסדיר את מעמדם של חוקי היסוד במסגרת חוק יסוד: החקיקה, אולם הניסיון לא הצליח.

באותן שנים בית המשפט העליון לא עסק רבות בביקורת על חוקי היסוד, הן משום שמעמדם לא היה ברור והן מפני שהם לא עסקו בנושאים רלוונטיים לתפקידו – הבטחת משפט צדק. בהיעדר חוקי יסוד בנושא זכויות כונן בית המשפט מעין "מגילת זכויות שיפוטית", ששימשה להגנה על אזרחים ואזרחיות מפני התעמרות שלטונית. למגילה זו לא היה תוקף חוקי והיא גם לא ביקשה לשמש תחליף לחוק, אלא רק אמצעי לפרשנות. אלא שבשל החסר החוקי בתחום זה, בפועל נעשה שימוש מתרחב והולך במגילת הזכויות. 

ב-1992 התקבל בקריאה שנייה ושלישית ברוב של 32 בעד לעומת 21 נגד וח"כ אחד נמנע חוק היסוד הראשון העוסק בזכויות אדם – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – ולאחר מכן כונן גם חוק יסוד: חופש העיסוק. חוקים אלו כללו "פסקת הגבלה", הקובעת את התנאים המפורשים המאפשרים לפגוע בזכויות הקבועות בחוק היסוד (הרחבה בפסקה הבאה). השופט אהרן ברק כתב אז כי תוספת פסקת ההגבלה למעשה משמשת לשופטים ראיה לכך שחוקי היסוד אכן מצויים במעמד גבוה יותר מחוקים רגילים, ועל כן בית המשפט רשאי לבטל חוק רגיל אם הוא סותר את אחד מחוקי היסוד. אפשרות ביטול זו היא העומדת בלב מה שכינה ברק "המהפכה החוקתית".

השופט אהרון ברק

יו"ר הכנסת דאז, דן תיכון סיפר לנו שהוא הזהיר את השופט אהרון ברק "אתם תתחילו להתעסק בכנסת ולבטל חוקים – הכנסת תשיב מלחמה". 

מהי פסקת ההגבלה?

פסקת ההגבלה קובעת את התנאים המפורשים שבהם יכולה הכנסת לחוקק חוקים המפרים את הזכויות הנתונות בחוק היסוד. את הפסקה יצר השופט ברק כפרשנות לסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לשון הסעיף: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".

מתוך לשון החוק קבע בית המשפט העליון את התנאים שצריכים להתקיים כדי שהפגיעה בזכויות תהיה חוקית (כל התנאים צריכים להתקיים יחד): 

  • הפגיעה צריכה להיעשות בחוק או על-פי חוק
  • הפגיעה צריכה להלום את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטיה
  • על הפגיעה להיות לשם תכלית ראויה
  • על הפגיעה להיות מידתית. לשם קביעת המידתיות קבע בית המשפט העליון שלושה מבחני מידתיות: מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה – כלומר, האם הפגיעה בזכויות צומצמה לרמה המינימלית האפשרית; מבחן התועלת שתיגרם מההפרה אל מול הנזק שייגרם ממנה; ומבחן שיקבע אם האמצעי (הפגיעה בזכויות) אכן נחוץ לשם השגת המטרה.

המשמעות המעשית של פסקת ההגבלה היא שאם הכנסת תחוקק חוק הסותר הוראה מחוקי היסוד, אך החוק החדש עומד בארבעת תנאי פסקת ההגבלה ובאחד ממבחני המידתיות – בית המשפט העליון לא יפסול את החוק. דוגמה מובהקת לכך היא דרישה לרישיון לשם עיסוק במקצועות שונים, כמו מקצועות טיפוליים ועריכת דין, שאומנם פוגעת בחופש העיסוק אולם יש לה תכלית ראויה ברורה של הגנה על שלום הציבור. פסקת ההגבלה שקבע ברק הייתה מקובלת על מרבית השופטים בהרכב בתיק המזרחי, אולם הנשיא בדימוס שמגר התנגד למבחן המידתיות, שלדבריו הותיר סמכות לפרשנות נרחבת מדי בידי בית המשפט. טענות אלו נשמעות רבות מאז ועד היום, בין היתר מפי החוקר פרופ' אברהם דיסקין. לטענתו של דיסקין (ושל מתנגדים אחרים), "מידתיות" היא הגדרה סובייקטיבית ואין ביכולתו של בית המשפט העליון לקבוע מהי מידתיות ראויה.

פרופ' אברהם דיסקין

פסק דין המזרחי

הביטוי הראשון לביקורת שיפוטית על חוק הסותר במהותו את חוקי היסוד היה בפסק הדין בנק המזרחי נגד מגדל (הידוע בקיצור כפסק דין המזרחי), שניתן ב-1995. במשפט זה נדרש בג"ץ לראשונה לשאלה אם בסמכותו לפסול חוק הפוגע באחת מהזכויות המעוגנות בחוקי היסוד החדשים שכוננו ב-1992.

במשפט ערער בנק המזרחי על תקפותו של "חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי" (חוק גל), מפני שלטענתו החוק מנע מהבנק לקבל את מלוא הסכום שהחקלאים חייבים לו – בכך פוגע בזכותו לקניין, שעוגנה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מעט לפני הגשת התביעה. 

השופטים בתיק פסקו נגד הבנק, וקבעו כי החוק עומד בתנאי פסקת ההגבלה – משמע, הוא אינו סותר את חוק היסוד – ולכן לא פסלו אותו. עם זאת, בדיון עקרוני ארוך שהופיע בפסק הדין סברו כל שופטי ההרכב כי בסמכותו של בית המשפט לערוך ביקורת שיפוטית, קרי: לבטל חוקים העומדים בסתירה לחוקי היסוד. הקביעות בדיון זה יצרו תקדים לפסיקות הבאות שבהן פסל בית המשפט העליון חוקים שסתרו את חוקי היסוד.

פסק דין המזרחי נחשב לנקודת ציון מכוננת בתולדות הרשות השופטת בכלל, והיחסים בינה ובין הרשות המחוקקת בפרט. המעמד המיוחד שניתן לחוקי היסוד, שכאמור היה מקובל על כל שופטי ההרכב, נבע מהכרה בכך שחוקי היסוד עתידים להתגבש לכדי חוקה מחייבת – ומכאן הרשות לפסול חוקים שיסתרו אותם. 

כמו כן, במסגרת פסק הדין רוב השופטים בהרכב הכירו בסמכותה של הכנסת הן כרשות מחוקקת הן כמכוננת חוקה. אולם השופט חשין התנגד לכך וטען כי את החוקה צריך לכונן העם במשאל עם או בצורה אחרת החורגת מצורת קבלת חוק רגיל. הוא התנגד להעניק את הסמכות לכונן חוקה לכנסת מתוקף פסיקת בית המשפט, וסבר כי אם תינתן לה סמכות כזו, הציבור הוא שצריך להחליט על כך.

השנים שאחרי: קולות נגד המהפכה החוקתית

כאמור, המהפכה החוקתית הקנתה לבית המשפט העליון כלים חוקיים חדשים להגן על זכויות אדם ואזרח בישראל, לעומת הסתמכות על מסורת שיפוטית שלא עוגנה בחוק לפני כן. 

אולם מימיה הראשונים של המהפכה ועד היום היא צברה לה מתנגדים רבים, ובהם אושיות רמות דרג במערכת המשפט כמו השופטת רות גביזון ושרי המשפטים לשעבר דניאל פרידמן וחיים רמון. מתנגדי המהפכה טוענים כי היא הגדילה את כוחם של בתי המשפט בצורה מופרזת שהובילה לפגיעה בדמוקרטיה. מדוע? כי הציבור (באמצעות נבחריו בכנסת) לא העניק לבית המשפט את הסמכות לבטל חוקים, והוא נטל אותה לעצמו על בסיס פרשנות לסעיף בחוק ללא דיון בכנסת או דיון ציבורי. פרידמן טען כי בית המשפט שואף להתפשט ולהגדיל את כוחו על חשבון הרשויות האחרות, ולשיטתו יש למנוע זאת בשם הדמוקרטיה. 

דניאל פרידמן וחיים רמון

השפעת המהפכה על האיזונים בין הרשויות

המהפכה החוקתית, שהתחילה – או לכל הפחות הרחיבה – את גישת האקטיביזם השיפוטי (ראו הסעיף הבא), שינתה את מפת חלוקת הסמכויות, וחלק מחברי הכנסת טענו שבעקבות גישתו האקטיבית של בג"ץ וההסמכה של עצמו לבטל חוקים, הופר האיזון בין רשויות השלטון. היו אף מי שטענו כי המהפכה החוקתית היא בגדר הפיכה שלטונית, המסכנת את יסודותיה המקודשים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית (ראובן ריבלין בתפקידו כיו"ר הכנסת).

השופט אהרן ברק טען בתגובה שהמהפכה תביא להכרה בתפקידו החוקתי של בית המשפט כשומר החוקה, כמאזן בין ערכים חוקתיים וכמפקח על חוקיות פעולותיהן של רשויות השלטון. לדבריו, הכרה זו תגרום להעלאת מעמדן של זכויות האדם ולקירוב לבבות.

אקטיביזם או ריסון: הוויכוח על דמות מערכת המשפט 

הוויכוחים רבי השנים בדבר המהפכה החוקתית הם למעשה ביטוי לשתי תפיסות עולם מנוגדת בעניין תפקידה של מערכת המשפט. 

לפי גישת האקטיביזם השיפוטי, לבית המשפט יש תפקידים נוספים מעבר להכרעת סכסוכים המובאים בפניו – ובהם פיקוח על רשויות השלטון ומתן פרשנות לחוקים במקרים ספציפיים המובאים בפני בית המשפט. האקטיביזם מתבטא בהפעלת ביקורת שיפוטית ולעיתים בפסילת חוקים הסותרים חוקי היסוד (או את החוקה, במדינות שהיא קיימת בהן). כאמור, מייצגה המובהק ביותר של הגישה הזאת בישראל הוא השופט אהרן ברק, שאף מיוחסת לו האמירה "הכל שפיט". 

כאבי הגישה בישראל, ברק מייצג השקפה של דמוקרטיה מהותית, שבה החוקים כפופים לזכויות הפרט והמיעוט, ולא ניתן לפגוע בזכויות אלו אלא באופן מידתי. התומכים בגישה זו טוענים שהאקטיביזם השיפוטי מונע מהממשלה ומהכנסת לפגוע בזכויות הפרט ומבטא את ערכי החברה ואת תפיסות היסוד הרווחות בה. הגישה האקטיביסטית מסייעת לערוב להגנה על זכויות הפרט ולהבטחת ממשל תקין. 

לדוגמה, במשפט אייזנברג נ' שר השיכון פסל בג"ץ את המינוי הממשלתי של יוסי גינוסר, איש שב"כ לשעבר שמסר פעמיים עדות שקר בשערוריות שהיה מעורב בהן, לתפקיד מנכ"ל משרד השיכון. לטענת תומכי הגישה האקטיביסטית, הגבלת  סמכויותיו של בית המשפט עלולה להפחית את יכולתו לבקר את פעילותן של הרשויות האחרות, ובסופו של דבר לפגוע במנהל התקין – ובאזרח הקטן.

הגישה המנוגדת לאקטיביזם היא ריסון שיפוטי (או שמרנות שיפוטית), הגורסת כי על בית המשפט לנהוג בריסון בעת הפעלת סמכויותיו. העיקרון העומד בבסיס הגישה הוא שקיימים סדר ואיזון בין הרשויות, וכל שינוי עלול לערער אותם ולפגוע בעיקרון הפרדת הרשויות. המצדדים בגישה זו סבורים כי תפקידם של השופט או השופטת מצומצם – הם נדרשים לפסוק לאור החוקים הקיימים ולא לתת להם פרשנות מרחיבה. שופטים שמרנים עשויים להציע פרשנות במקרים של השלמת החסר בחוק, אולם לא ינסו להתאים את הפרשנות לחוקה או לחוקי היסוד. 

על פי הגישה השמרנית, על בית המשפט להימנע מביקורת שיפוטית ומביטול חוקים אלא אם הם בלתי חוקתיים בצורה חריגה. נוסף על עקרון הפרדת הרשויות, המצדדים בריסון מזכירים כי השופטים לא נבחרו בבחירות ציבוריות, ולכן אין זה ראוי שהם יעסקו בעניינים חברתיים-פוליטיים.

דוגמה לפסק דין שמרני היא ההכרעה במשפט רמי מור נ' מדינת ישראל. מור ביקש לחשוף את פרטיו של גולש או גולשת שכתבו נגדו ביקורות שקריות בפורום בנושא בעיות עור, ובכך עברו עבירה על חוק לשון הרע לשם פגיעה בשמו הטוב ובמקצועו כמטפל אלטרנטיבי. השופטים אליעזר ריבלין ואדמונד לוי – נגד דעת מיעוט של השופט אליקים רובינשטיין – קבעו כי לא ניתן לחייב את ספקית האינטרנט למסור את פרטיהם של הגולשים שפרסמו תגובות משמיצות על מור, מפני שאין בחוק התייחסות ספציפית לאיסור לשון הרע בכסות אנונימית ברשת. 

דעת הרוב. השופטים אליעזר ריבלין (מימין) ואדמונד לוי (משמאל)

בפסק הדין נכתב: "ביהמ"ש סבור כי לא קיימת כיום מסגרת דיונית הולמת למתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי, ואין 'להמציא' מסגרת כזו ב'חקיקה שיפוטית'".  כלומר, במקום לבצע השלמה שיפוטית בחוק ולהסיק מחוק לשון הרע למרחב האינטרנטי, כמו שסביר ששופטים אקטיביסטים היו עושים, קבע ההרכב כי יש להשאיר את ההכרעה בידי המחוקק. 

בעקבות פסק הדין חוקקה הכנסת כשנה לאחר מכן את "חוק הטוקבקים", המאפשר לספקיות האינטרנט לחשוף פרטי גולשים  במקרים שבהם הייתה למבקשי הפרטים עילה לתביעה לו זהותם של הכותב או הכותבת הייתה ידועה.

השופט אליקים רובינשטיין

מהי זכות העמידה?

זכות העמידה היא הזכות להגיש תביעה לבית המשפט. בעניינים פרטיים כל אדם שנפגע יכול לתבוע את אלו  שפגעו בו בערכאה המתאימה, אך בעניינים ציבוריים המצב מעט שונה.

עד שנות ה-80 כדי לפנות לבג"ץ היה על התובעים להיות אלו שנפגעו באופן ישיר מפעולת המדינה. לדוגמה, בפרשת פרנש היל הוטל קורפוריישן נ' הוועדה המקומית גרס העותר (שטען כי הוא נציג הסטודנטים בעיר) כי בניית מלון בירושלים תהרוס את הנוף בשל קרבתו לעיר העתיקה, אולם השופטים דחו את העתירה מפני שלעותר לא הייתה זכות עמידה. בפסק הדין כתבו השופטים כי "כאשר אזרח קובל על מעשה של רשות מינהלית, הרי לפני פנייתו לבית משפט חייב הוא למצות את דרכי הסעד האחרים הפתוחים לפניו לפי הדין. הטעם השגור המובא להצדקת ההגבלות בעניין זכות העמידה הוא – החשש בפני הצפת בית המשפט על ידי עתירות של טרדנים".

עם זאת, בכמה פסיקות שונות שניתנו לאורך השנים אפשר בג"ץ להרחיב את זכות העמידה (לדוגמה בתיק האגודה לזכויות האזרח נ' ועדת הבחירות ה-13) והשופטים אפשרו גם לעותרים שלא נפגעו באופן ישיר לתבוע. עקב כך, כיום כל אדם הרואה עצמו נפגע מפעילות כזו או אחרת של המדינה או גוף ציבורי אחר יכול לפנות לבג"ץ.

הרחבת זכות העמידה היא פעולה מתבקשת של אקטיביזם שיפוטי, בפרט של מי שמאמין – כאמירתו של ברק – כי "הכל שפיט". אלא שהעובדה שאפשר לעתור לבג"ץ נגד כל פעולה מִנהלית הופכת את המערכת לאיטית ומתגוננת; בשל שטף העתירות המוגשות לבג”ץ – חלקן ענייניות וחשובות וחלקן עתירות סרק – שופטי בית המשפט העליון כורעים תחת העומס. השופט מזוז התייחס לכך באומרו "אין אנו צריכים להתעלם מהמציאות בה אנו פועלים, ועלינו למקד את המאבק בסוגיות ליבה אמיתיות של הגנה על זכויות אדם וערכים דמוקרטיים, ולא להיגרר אחר מאבקים בנושאים אזוטריים. לא כל נושא מצדיק מאבק חזיתי מול המערכת הפוליטית".

שרת המשפטים הקודמת איילת שקד, מהצד השמרני של המפה הפוליטית, דגלה גם היא בצמצום זכות העמידה. "לא הכול שפיט ולא מלאה הארץ משפט. יש עניינים ביטחוניים וכלכליים שהמקום שהם צריכים להיות מוכרעים זה לא בבית המשפט, אלא בכנסת ובממשלה" אמרה בראיון לכתב העת של לשכת עורכי הדין ב-2017.

שקד, ריבלין ונאור

העתירה נגד ההופעה בהפרדה מגדרית שהתרחשה לאחרונה בעפולה יכולה לשמש דוגמה למשמעות הרחבת זכות העתירה. למי שהספיקו לשכוח, עיריית עפולה החליטה לקיים אירוע לקהל החרדי בהפרדה בין נשים לגברים ושדולת הנשים עתרה נגד קיום האירוע בהפרדה, מפני שהוא פוגע בזכות לשוויון. לפני הרחבת זכות העמידה, רק תושבות עפולה היו יכולות לעתור לבית המשפט, אף על פי שברור שיש בתיק הזה עניין עקרוני (בין שמסכימים להפרדה ובין שמתנגדים לה).

נראה כי המגמה כיום היא לשוב ולצמצם את זכות העמידה בפני בג"ץ, אולם כמו בסוגיות אחרות במערכת – גם במקרה זה העמדות בעניין מוכתבות בראש ובראשונה בידי השיוך הפוליטי של כל אחד ואחת.

יחסי שרת המשפטים ונשיא העליון

אין נוהל קבוע המחייב את שרי המשפטים ונשיאות העליון להיפגש בפורמט מוסדר. עם זאת, השרה לשעבר איילת שקד נהגה להיפגש עם נשיאת העליון חיות פעם בשבועיים, לרוב בארבע עיניים, בבית המשפט העליון לאורך תקופת כהונתה. 

השיחות עסקו בנושאים כלליים:

  • רפורמות ונושאים מנהליים – היכן ידונו בעתירות ביו"ש, האם לפתוח בית משפט להגבלים עסקיים והיכן, האם ניתן לצלם עצורים בבתי משפט ועוד. 
  • מינויים – תיאום לקראת הוועדה למינוי שופטים, קידום של גורמים בתוך המערכת והכנסת אנשים נוספים לתוך מערכת המשפט.
  • עניינים אסטרטגיים – חקיקה שנויה במחלוקת (כמו פסקת ההתגברות) ונושאים מהותיים נוספים.

נשיאי בית המשפט העליון לדורותיהם עם הנשיא ריבלין ושרת המשפטים לשעבר איילת שקד

פסילת חוקים: מה המצב בפועל?

בוודאי הבנת עד כה שהמהפכה החוקתית ומידת האקטיביזם או הריסון השיפוטי הם מקור בלתי נדלה להתנצחויות פוליטיות. עם זאת, שווה להזכיר שבפועל בג"ץ פסל עד כה רק כ-18 חוקים שחוקקה הכנסת בכל שנותיו – היקף נמוך למדי ביחס לעולם. יש הרואים בכך הוכחה ניצחת לכך שבג"ץ אינו אקטיביסט יתר על המידה ושומר על בכורתה של הכנסת בכל האמור להחלטות חוקיות. 

עם זאת, יש לזכור שבכדי לעשות השוואה הוגנת צריך לבחון גם את מספר ההחלטות שבג"ץ פסק בניגוד לעמדת המדינה – דוגמת בג"ץ אליס מילר (בלא קשר סביב הפסיקה, אלא לעצם הפסיקה). בנוסף, ישנה טענה כי הידיעה שבג"ץ ידון בחוק לאחר שיעבור, מהווה "אפקט מצנן" לחברי הכנסת על ידי כך שהם מגבילים את עצמם למה שהם תופסים כפרשנות הסבירה של בג"ץ.

אחרים, שמרנים יותר, סבורים כי ההשוואה אינה תקפה וכי אם מביאים בחשבון גם פסילה של הצעות חוק ואת התגברות המגמה של פסילת חוקים מאז תחילת העשור הנוכחית, לצד פסיקות משמעותיות (דוגמת התרת כניסת נשים לקורס טיס) התמונה משתנה. עוד נטען שבשל הכוח המוגבר של בג"ץ, השרים וחברי הכנסת מביאים בחשבון את מה שהם מניחים כדעתו של בג"ץ כבר בתהליך החקיקה ובפעולות הממשלה, לכן ההשפעה אינה נמדדת רק במספר החוקים שנפסלו בפועל אלא בשאלה (שאין לה תשובה מדויקת) כמה  חוקים נעצרו בטרם הוגשו וכמה חוקים הושפעו מהמחשבה על תגובת בג"ץ אליהם.

סיכום: על כף המאזניים

אין חולק על כך שלאורך השנים התרבו סמכויותיה של הרשות השופטת, לעיתים על חשבון כוחה של הרשות המחוקקת. 

מצב זה נובע, בין היתר, מכך שלישראל אין חוקה לצד העובדה שרמת הפיקוח של הכנסת על הממשלה עלובה במיוחד, שלעיתים מציבה את בג"ץ בעמדת שומר הסף (שלא לומר הגננת). לעיתים קרובות, במקום שהכנסת תכריע בחקיקה נותנים לדברים להתגלגל לפתח בג"ץ ושיכריע בעצמו. 

כפי שציין השופט בדימוס אשר גרוניס (שנחשב לגורם שמרני יחסית) בפסק דין שניתן ב-2012 "במקרה הנוכחי נאלץ בית המשפט להתערב בחקיקה ראשית, שעה שהן הרשות המחוקקת והן הרשות המבצעת מכירות בפגמים שבחוק. עם זאת, אותן רשויות אינן מביאות בעצמן לתיקון הפגמים שבחקיקה אלא מפנות הן, למעשה, את התפוח הלוהט למגרשה של הרשות השופטת […] אילו פעלו הרשויות האחרות ואילו תיקנו את הטעון תיקון, לא היה בית משפט זה מתערב בחקיקה של הכנסת".

השופט אשר גרוניס

עם זאת, כפי שמציינים מתנגדי האקטיביזם השיפוטי, הרחבת הסמכויות של הרשות השופטת, ובפרט האפשרות לפסול חוקים של הכנסת הסותרים הוראה המעוגנת בחוקי היסוד, לא ניתנו לה בחקיקה מוסדרת ולא נערך דיון ציבורי ושיטתי על גבולות הגזרה, על מגבלות הכוח שניתן לרשות ועל הממשקים בין הרשויות השונות. 

בין שמסכימים להרחבת הסמכויות של הרשות השופטת ובין שמתנגדים לה, ברור כי ראוי לדון בסוגיה לעומק. לא מאוחר מדי לקבוע בחוק ובאופן דמוקרטי את מעמדם של חוקי היסוד ואת מעמדו של בית המשפט בעניין החוקה המתהווה. לצערנו, השיח הציבורי בנושא לא אחת פופוליסטי ושטחי, ואנחנו ב"שקוף" מקווים להוביל לשיח אינטליגנטי ומנומק בתחום. כמה חברי כנסת יוכלו לאשרר חוק שנפסל? זו עדיין שאלה פתוחה – ונשמח לשמוע את דעתכם ודעתכן.