פוסטים

15 ציטוטים שאסור לפספס מפסיקת בג"ץ

בג"ץ פרסם בלילה את החלטתו לחייב את ח"כ יולי אדלשטיין לקיים הצבעה לבחירת יו"ר הכנסת עד יום רביעי. מעבר לדרישה הפרקטית לקיום ההצבעה, בג"ץ פרש משנה רחבה בה נימק מדוע על הכנסת להישאר עצמאית וחזקה. אספנו את הציטוטים שחייבים לקרוא

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| נועה כחלון |

בשעת 22:09, שעה בדיוק לאחר שח"כ יולי אדלשטיין נתן תשובתו לבג"ץ, פרסם בית המשפט פסק דין באורך 17 עמודים. המהירות מרימה גבה ליחס של השופטים לתגובתו של אדלשטיין. עם זאת, פסק הדין מנומק ונותן מענה גם למרבית טענותיו של אדלשטיין. אספנו את הציטוטים העיקריים מפסק הדין, שתוכלו לשפוט בעצמכם ובעצמכן.

1. מתי יתערב בית המשפט בהחלטות הכנסת?

"כלל הוא שהסמכות לקבוע את סדר יומה של הכנסת ואת מועד דיוניה נתון ליו"ר הכנסת. סוגיות אלו הן עניין "פנים פרלמנטרי" מובהק ועל כן, ככלל, נמנע בית משפט זה מלהתערב בהן… זאת, להוציא מקרים מיוחדים שבהם קיים חשש לפגיעה "במרקם החיים הדמוקרטיים" או ביסודות המבנה של שיטתנו הפרלמנטרית…"

2. התקנון מתיר לדחות בחירת יו''ר עד לכינון ממשלה אך לא מתיר לסכל זאת קודם לכן

"…סעיף 2(ב) לתקנון הכנסת, שאף הוא מסתפק בקביעת המועד המאוחר ביותר לבחירת יו"ר הכנסת – (קובע) "לא יאוחר מהמועד שבו כונסה הכנסת לצורך כינון הממשלה". מתקין התקנון התיר לדחות את בחירת היו"ר עד לתאריך מאוחר זה, אך בוודאי שלא התיימר לסכל בחירת יו"ר קודם לתאריך זה".

3. מתחם שיקול הדעת הנתון ליו''ר הכנסת בעניין הנוגע בו ישירות - מוגבל

"אנו סבורים כי בהינתן העובדה שמדובר ביו"ר בפועל המכהן מתוקף דין הרציפות וכן בהינתן העובדה כי מדובר בעניין הנוגע בו ישירות, שיקול הדעת הנתון לו בהקשר זה אינו רחב אלא מוגבל ותחום ביותר. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף בהינתן העובדה שבמהלך השנה האחרונה התקיימו במדינת ישראל לא פחות משלוש מערכות בחירות והמשיב 1 (אדלשטיין, נ"כ) מכהן למעשה כיו"ר בפועל כבר מאז השבעת הכנסת ה-22".

"במקרה דנן, אין מנוס מהמסקנה כי החלטתו של יו"ר הכנסת שלא להעלות להצבעה במליאה את סוגיית בחירתו של יו"ר קבוע לכנסת אינה עולה בקנה אחד עם היקף הסמכות המסורה לו כיו"ר בפועל והיא חורגת ממתחם שיקול הדעת המסור לו". 

4. על יו''ר כנסת זמני לנהוג בריסון ואיפוק

"כפי שציין היועץ המשפטי לכנסת בתגובתו לעתירות, יו"ר הכנסת מחזיק בתפקיד זה "כפיקדון זמני" עד לבחירת יו"ר קבוע לכנסת ומצב דברים חריג זה משליך בהכרח על היקף סמכותו של יו"ר הכנסת ועל שיקול הדעת המסור לו. בדומה לממשלת מעבר הפועלת מכוח עיקרון הרציפות, הנדרשת לפעול באיפוק ובריסון, כך גם יו"ר הכנסת בפועל, והחשיבות שבאיפוק ובריסון מצידו מתחדדת במיוחד נוכח אופי תפקידו של יו"ר הכנסת, המחייבו לאי תלות ולממלכתיות".

5. סיכול רצון הבוחר

"…הפגם בהתנהלות זו טמון בראש ובראשונה בחשש כי מדובר בסיכול רצונו של הבוחר. כידוע, הבחירות לכנסת מהוות יישום של כלל ההכרעה היסודי במשטר הדמוקרטי – הכרעה על פי עמדת הרוב".

"בענייננו, מבקשות סיעות הבית, המונות 61 חברי כנסת, להשתמש בכוחן הפוליטי כדי לנסות ולמנות יו"ר קבוע לכנסת ה-23… לפיכך, התערבות במאמץ זה של רוב חברי הכנסת יש בה משום פגיעה בהכרעת הבוחר."

6. הכנסת אינה ''להקת המעודדות של הממשלה''

"עמדת יו"ר הכנסת לפיה בחירתו של יו"ר קבוע לכנסת תלויה במהלכים להקמת הממשלה יש בה משום היפוך היוצרות. הכנסת היא הריבון. הכנסת אינה "להקת המעודדות של הממשלה".

"המשיב 1 (אדלשטיין, נ"כ) נימק את סירובו בציינו, בין היתר, כי אזרחי ישראל מייחלים לכך שסוף סוף תקום ממשלה בישראל לאחר שלוש מערכות בחירות… אך תקווה זו – המשותפת לכולנו – אינה יכולה להוות נימוק לסירובו של יו"ר הכנסת להביא להצבעה בחירה של יו"ר כנסת קבוע, שכן בכך הוא מעמיד בלב סירובו שיקול פוליטי הנוגע להקמת ממשלה – תהא מתכונתה אשר תהא. שיקול פוליטי כזה אין לו מקום במתחם שיקול הדעת המסור לו בשאלה אם לכלול או שלא לכלול הצעות לסדר יום בדיוני מליאת הכנסת, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבחירה של יו"ר הכנסת עצמו".

7. עקרון הרציפות והרציונל בבסיסו

"מסורת העבודה של הכנסת על פי הנהוג והמקובל בה נושאת אף היא משקל בענייננו… היועץ המשפטי של הכנסת ציין כי בפועל, במרבית הכנסות נבחר יו"ר הכנסת כבר ביום כינוס הכנסת. בהקשר זה לא למותר לציין כי אחד הרציונלים שעמד בבסיס ההצעה לתיקון חוק יסוד: הכנסת, אשר החיל את דין הרציפות על תפקיד יו"ר הכנסת, היה שעל פי הנוהג היו"ר הקבוע של הכנסת נבחר בסמוך למועד כינונה של הכנסת החדשה, ובדרך כלל בישיבתה הראשונה של מליאת הכנסת".

8. תגובת בית המשפט לחשש של יועמ''ש לכנסת בבחירת יו''ר שעלול להתברר כחבר אופוזיציה

"היועץ המשפטי של הכנסת הוסיף והעלה את החשש ל"תקלה משטרית" העלולה להתרחש אם ייבחר כעת יו"ר כנסת ובהמשך יתברר שהוא נמנה עם האופוזיציה. לעת הזו מדובר בחשש שהיתכנותו אינה ברורה. מכל מקום, חזקה על כל מי שיבחר לכהן כיו"ר קבוע של הכנסת שימלא תפקידו בממלכתיות, בהתאם לחוק, לנוהג ולנהלים שהתגבשו בכנסת".

9. הגנה על הזכות הגרעינית של הרוב לממש זכויותיו

"בפעילות הפרלמנטרית, שלטון הרוב אינו רשאי לדרוס את זכויות המיעוט הפרלמנטרי. מכאן נכונותו של בית המשפט להעביר תחת שבט ביקורתו גם החלטות "פנימיות" של בית המחוקקים כדי לשמור על זכויות המיעוט, על אף הריסון השיפוטי בו הוא נוהג לגבי התערבות בהחלטות הכנסת".

"'כוחות השוק הפוליטי לא עשו את שלהן, ובית המשפט התבקש על ידי העותרים להושיט סעד לרוב הפרלמנטרי ולהגן על זכות היסוד המוסדית וה"גרעינית" של הרוב לממש את זכויותיו. הפגיעה ברוב הפרלמנטרי שמבקש לבחור ביו"ר הכנסת אשר "בעת מילוי תפקידו מייצג את כל סיעות הכנסת והוא עומד בראשה של הכנסת.. היא פגיעה במרקם החיים הדמוקרטי וביסודות המבנה של שיטתנו הפרלמנטארית".

10. במקרה הזה השיקולים פוליטיים אינם רלוונטיים

"לעיתים שיקולים פוליטיים-קואליציוניים בבחירה, מינוי או הדחה של חבר כנסת זה או אחר הם שיקולים לגיטימיים פנים-פרלמנטריים, שאין דרכו של בית משפט זה להתערב בהם… לא כן השיקול הפוליטי שהנחה את יו"ר הכנסת במקרה דנן – המתנה בתקווה לכינונה של ממשלת אחדות. שיקול זה אינו ממין העניין (וכשלעצמי התקשיתי להבין את הקשר הסיבתי בין בחירת יו"ר כנסת לבין סיכול האפשרות לכינונה של ממשלת אחדות בשל כך)."

11. ממשלה שטרם כוננה - אינה יכולה לשלוט על הכנסת

"ממשלה לחוד וכנסת לחוד, האחת נוגעת ברעותה, אך עדיין שתי רשויות נפרדות המה. נחזור למושכלות יסוד – הממשלה היא שיונקת את חיותה מהכנסת, ולא להיפך. על אחת כמה וכמה, שממשלה שטרם באה לעולם אינה יכולה לשלוט על הכנסת ולהורות לה "לדומם מנועים" עד אשר תיכון, אם בכלל".

12. החלטה ''רגילה'' אל מול החלטה ''ממלכתית''

"טענתו של יו"ר הכנסת, כפי שנתמכת על ידי סיעת הליכוד, היא שהסמכות לקבוע את סדר יומה של הכנסת ואת מועדי דיוניה היא בליבת שיקול הדעת של יו"ר הכנסת, כעניין פנים-פרלמנטרי מובהק שבית משפט זה אינו צריך להידרש לו.  איני סבור כך. העתירות שבפנינו אינן נסבות על החלטה "רגילה" כזו או אחרת שצד מבקש להביא לסדר היום של הכנסת".

"ההחלטה שבפנינו היא מסוג שונה לחלוטין. המדובר בהחלטה "מלכותית"… הנוגעת לבחירתו של המוציא והמביא בפעילותה של הכנסת, המנצח באופן ממלכתי על התזמורת הפרלמנטרית. התערבותו של בית משפט זה נדרשת על מנת לאפשר לרוב הפרלמנטרי לממש את זכותו לבחור את היו"ר".

13. שיתוק הכנסת בזמן ממשלת מעבר מונע מהכנסת לבצע את תפקידה כמפקחת על הממשלה

"אפשר לומר כי לכנסת יוחדו שלושה תפקידים עיקריים:

א. חקיקה ראשית.

 ב. פיקוח על פעולות הממשלה.

 ג. תפקידה כרשות מכוננת.

"… מאז פיזור הכנסת ה-20 ועד לימים אלה שלאחר הבחירות לכנסת ה-23 – הכנסת (מטעמים מובנים) כמעט שלא הפעילה את סמכויות החקיקה שלה (שלא לדבר על תפקידה כרשות מכוננת), ולמעשה מה שהיא הייתה אמורה לעשות זה לפקח על פעולות הממשלה, שהפכה מאז פיזור הכנסת ה-20 למה שמכונה: "ממשלת מעבר". 

"האירועים שהולידו את העתירות שבפנינו… המדגימות את האפשרות שהכנסת עלולה להיות משותקת למעשה ולא תוכל להפעיל כהלכה אפילו את סמכויות הפיקוח הנ"ל. אין לקבל מצב דברים זה, שכן דווקא בעת שמכהנת "ממשלת מעבר", שסובלת מ"גירעון דמוקרטי" -.. תפקידי הפיקוח של הכנסת אמורים להתעצם, ולו מכוח חובת האמון הכללית שחבה הממשלה כלפי הכנסת מכוח סעיף 3 לחוק-יסוד: הממשלה. והכנסת, בית הנבחרים של המדינה – אמורה במקרה שכזה לפקח באופן הדוק על "ממשלת המעבר" ולהתנהל על פי רצונם של רוב חבריה, תוך כיבוד זכויות המיעוט."

14. איך זה במדינות אחרות?

"בארה"ב הליך ה-Impeachment (הדחה של הנשיא) נערך בפני הסנאט, כאשר בראש הסנאט יושב במעמד זה, מכוח החוקה האמריקאית, נשיא בית המשפט העליון, ולא סגן הנשיא, המנהל בדרך כלל את ישיבות הסנאט. הטעם העיקרי לדבר הוא ניגוד העניינים המובנה שיש לסגן הנשיא בנושא זה, שכן יש לו אינטרס בתוצאות ההליך".

15. האם זו יכולה להיות הפעם הראשונה בה יכהן יו''ר כנסת שאינו מקובל על מפלגת השלטון?

"… לאחר מותו של יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק בינואר 1959 (שכיהן כיו"ר הכנסת מאז יסודה) ביקשה מפלגת השלטון אז (מפא"י) לבחור במקומו בחבר הכנסת ברל לוקר מסיעתה. 

"מנהיג האופוזיציה דאז, חה"כ מנחם בגין, יחד עם חברו, חה"כ ד"ר יוחנן בדר, הציעו כי חה"כ ד"ר נחום ניר-רפאלקס, איש אחדות העבודה, שהיה משפטן פרלמנטרי מנוסה ומוערך (והיה חבר בקואליציה של מפא"י), יציג את מועמדותו לתפקיד הכנסת השלישית עד לתום הקדנציה של אותה כנסת, והוא נענה לכך. 

"הייתה התמודדות, ובסופה ניצחה "קואליציית ניר" ב-53 קולות של: חירות, הציונים הכלליים, אחדות העבודה, מפ"ם, המפד"ל ומק"י את מועמד מפא"י, חה"כ ברל לוקר, שקיבל רק 41 קולות (המפלגה הפרוגרסיבית, שהיו לה שבעה מנדטים – נמנעה מהצבעה). מאז המושג "קואליציית ניר" הפך למטבע לשון, המתאר תופעה חיובית במשפט החוקתי הישראלי, שכן קואליציה זו הוכיחה שאפשר להציב מועמד שאיננו מקובל על מפלגת השלטון, להביא לבחירתו ולקדם את עצמאות הכנסת".

שינוי עמדות? על הצהרותיו ההפוכות של ח"כ זוהר לאורך השנים

הצהרותיו של ח"כ מיקי זוהר בשבוע שעבר בעניין ניגודי העניינים של היועץ המשפטי של הכנסת, עריצות הרוב והעתירות לבג"ץ, החזירו אותנו לדברים שאמר מאז שנבחר לכנסת. איך התנהל מול המיעוט כשהיה הרוב, מה היו טענותיו כנגד התערבות הרשות השופטת וכיצד קידם שכונה מבלי לציין שאשתו עובדת בה כסוכנת נדל"ן ומחזיקה בה בחמישה נכסים. זוהר: "כתבה מוכוונת מטרה אך ורק כדי לפגוע בי ובשמי"

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

ח"כ מיקי זוהר אינו אדם עקבי. הוא נוהג לאמץ תפיסת עולם התואמת את הפוזיציה הנוכחית שלו, ומשנה אותה ברגע שהתמונה הכללית משתנה. חזרנו לשלוש סוגיות מרכזיות בליבה של הדמוקרטיה הישראלית, ובדקנו את הצהרותיו של זוהר והתנהלותו סביבן: עקרון הכרעת הרוב, עצמאות הרשות השופטת וניגודי עניינים. 

ביטול בג"ץ

היום: "נגיש לאורך החודש עוד הרבה עתירות לבג"ץ. נבוא לפתח בית המשפט על כל סוגיה שהיא עוול חמור מצד השמאל" אמר מיקי זוהר בראיון לרזי ברקאי ברשת ג' בשבוע האחרון. 

עד לא מזמן: רק לפני כמה שבועות טען זוהר שאסור לבג"ץ להתערב בהחלטות הכנסת, כשהוגשה עתירה כנגד החלטה להטיל הרכבת ממשלה על ח"כ המואשם בפלילים. 

זוהר גם זעם בעבר על בג"ץ כשפסל מועמדים לכנסת, טען שהוא לא מאפשר לציבור להחליט מי יהיו נבחריו, וקרא לריסונו המיידי: "אנו עדים להתערבות בית המשפט העליון בלב ליבה של הדמוקרטיה בישראל…"

החלטת בג״ץ הזויה.‏אנו עדים להתערבות בית המשפט העליון בלב ליבה של הדמוקרטיה בישראל בכך שהוא לא מאפשר לציבור להחליט מי…

Posted by ‎ח״כ מיקי זוהר Micki Zohar‎ on Sunday, March 17, 2019

גם בדיוני הכנסת הזכיר מיקי זוהר את בג"ץ לשמצה. כשקידם את חוק המצלמות, פירט זוהר על חזון ריסוק עקרון הפרדת הרשויות ומתן חסינות לנתניהו: "פסקת ההתגברות עוברת, בג"ץ לא כתובת, חוק החסינות עובר – ביבי תקוע אתכם לעוד עשר שנים – מה תעשו?".

דמיינו קבוצת כדורגל שמובילה 10:0 ובמקום להוריד הילוך, ולסיים את המשחק בכבוד, השחקנים שלה מקניטים את שחקני הקבוצה היריבה, וממשיכים לעשות כל מאמץ, ובכל הכח כדי להשפיל אותם – הייתם אומרים עליהם שהם לא ספורטיביים?ואם נעזוב לרגע את עולם הספורט, ונחזור למציאות שלנו פה, בסוף בסוף, ביום רביעי בבוקר נקום למציאות שבה אנחנו חיים ביחד. חייבים לחיות ביחד – גם במציאות שבה צד אחד ינצח, וצד אחר יפסיד – בהליך דמוקרטי שמהותו היא ששני הצדדים מקבלים את החוקים שלו ומאמינים בו – כי הרי אחרת, לא היינו יכולים מראש לעלות על המגרש.וכדי שנוכל להמשיך לחיות ביחד, גם הצד המנצח צריך לדעת לנהוג בכבוד בצד המפסיד. לא לחפש להביס אותו, להשפיל אותו, לדרוך עליו ולזלזל בו. לנצח, אבל לזכור שאנחנו עדיין חיים ביחד.לפני חצי שנה בדיוק, למשך כמה שבועות, היה פה צד אחד שחשב שהוא ניצח. ואז במשך כמה שבועות, ראינו איך הצד הזה מתכוון להתנהג במשך 4 השנים הבאות. עזבו חסינות, התגברות, חוק צרפתי.עזבו כתבי אישום, וסיפוחים, וחוק יועמ"שים.צפו ב-48 השניות האלו, כדי לזכור שיש פה צד שנמצא בתודעה הלא נכונה של ה10-0, שהכח והשררה קצת שיבשו את שיקול הדעת שלו, ושהוא אולי מסתיר את זה בחודשים האחרונים של הקמפיין, אבל עמוק בפנים – שום דבר לא השתנה מאז אותה ישיבה.וצאו להצביע.הסרטון הועלה לראשונה לדף הפייסבוק של דפנה ליאל – Daphna Liel

Posted by Tomer Naor on Monday, September 16, 2019

רוצים עוד? הייתה גם האמירה הזו של זוהר על עצמאות הכנסת מחודש מאי השנה: "עצמאותה של הכנסת – מאבני היסוד של הדמוקרטיה".

בציוץ מהשבוע האחרון, לאחר שכבר הגיש בג"ץ, יצא זוהר כנגד חיובו של אדלשטיין לכנס את מליאת הכנסת: "לא ניתן לחייב את יו"ר הכנסת לכנס את המליאה. גם בג"ץ לא יוכל לחייב אותו משום שזו זכותו וחובתו לשמור על עצמאות הכנסת".

בשורה התחתונה: זוהר כנראה חושב שאין בעיה בהתערבות בג"ץ בהחלטות הכנסת – אך תלוי אם הוא מסכים עם ההחלטה.

הרוב קובע

היום: זוהר התקומם על התנהלות 'כחול לבן' וטען שהוא מעולם לא העז "לשבור את הכללים בלי הבחנה". 

ח"כ מיקי זוהר בוועדה המסדרת 13.01.20

כולם כבר מבינים שהשמאל פועל בניגוד לחוק ובניגוד לנוהגים הקבועים בכנסת מיום הקמתה, רק כדי לפגוע ברה״מ ובשלטון הימין.‬‫נאבקנו בהם אתמול בדיוני הוועדה המסדרת והוכחנו להם מדוע המהלכים שלהם אינם חוקיים-חוקתיים ולא קרו באף דמוקרטיה בעולם.‬‫בע״ה ננצח גם במאבק הזה והכי חשוב שננצח ב 2.3.20!

Posted by ‎ח״כ מיקי זוהר Micki Zohar‎ on Tuesday, January 14, 2020

 עד לא מזמן: זוהר, שהיה עד לאחרונה יו"ר הוועדה המסדרת, נהג בלעומתיות ובגישת "הרוב קובע". באחד הדיונים שסיקרנו זוהר אף הסביר שהוא מצביע באופן לא ענייני נגד האופוזיציה, רק בגלל שהם אופוזיציה:

בכנסת ה-21 קידם זוהר את שינוי חוק יסוד הממשלה כדי להגדיל את מספר השרים, ואפילו הניח בעצמו את ההצעה לפיזור הכנסת, במטרה למנוע מח"כ אחר מלבד נתניהו להקים ממשלה. והיה גם את חוק המצלמות בכנסת ה-22, כחלק מתעמולת "גונבים לנו את הבחירות" – ימים ספורים לפני הבחירות. בזמן הזה, זוהר היה יו"ר הוועדה המסדרת ופעל ללא הסכמת שאר המפלגות, רק בגלל שהוא הרוב.

בשורה התחתונה: לתפיסתו של זוהר הרוב יכול לעשות מה שהוא רוצה – כל עוד זוהר הוא חלק ממנו.

ניגודי העניינים – בגלל אשתו 

היום: זוהר טוען שעיסוקה של אשתו של יועמ"ש הכנסת, איל ינון, עשוי להעמיד אותו בניגוד עניינים, ועל כן יצא נגד עיסוקו בכינוס ועדת כנסת שתבחן הענקת חסינות לנתניהו וגם הגיש בג"ץ בנושא – עתירה שעדיין עומדת.  "בת זוגתך, עמית מררי, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, הינה בכירה בצוות הפרקליטים שגיבשו את כתב האישום כנגד רה"מ", טען זוהר במכתב ששלח לינון. "מדיווח זה עולה חשש כבד לניגוד עניינים חמור ביותר בשבתך בעניינו של רה"מ בנימין נתניהו". עוד הוסיף: "לא יתכן שיד אחת מחליטה על כתב אישום כנגד רה"מ, בעוד היד השנייה מסכלת את הבקשה לחסינותו". 

2016-2017: במשך עשרה חודשים בשנים 2016-2017 קיים זוהר שלושה דיונים שונים, כדי לקדם את ענייני שכונת כרמי גת אשר בקרית גת, מתוקף תפקידו כיו"ר "הוועדה לצדק חלוקתי", ועדה שהוקמה לכבודו. זוהר יזם את הדיונים על הסכם הגג שחתמה הממשלה עם עיריית קרית גת, ודן בגני הילדים בשכונה, מחלף הכניסה ועוד. רק מה, הוא עשה זאת במקביל לכך שאשתו, בעלת חברת תיווך נדל"ן בעיר, סחרה בדירות בשכונה ואף החזיקה בה במספר נכסים. 

בתוך שלושת הדיונים שקיים זוהר בנושא, לא אמר על כך מילה. לאחר שנחשפו האינטרסים הכלכליים שלו על ידי שוקי שדה בדה מרקר אמר: "לא מצאתי עניין ציבורי לעדכן ולפרט על נכסיה הפרטיים של אשתי"

עוד הוסיף: "אין כל חשש לניגוד עניינים (בכרמי גת נבנות כ–8,000 יחידות דיור). בהתאם להנחיות היועץ המשפטי, טיפלתי בעסקי הקודמים עד לסוף ספטמבר 2015, ובתום תקופה זו הסתפקתי בייעוץ לאשתי, כמו כל בן זוג סביר, ולקחתי חלק פעיל בבניית ביתנו הפרטי". 

לימים מצאה ועדת האתיקה שזוהר פעל בניגוד עניינים. הוועדה קבעה: "המקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק שבו התמקד הדיון בבעיית התשתיות לא באזור הדרום או בעיר קריית גת כולה, אלא בשכונה ספציפית שבה עתיד חה"כ זוהר להתגורר, ושבה יש לרעייתו חמישה נכסים נוספים, ושילוב נסיבות זה מוביל למסקנה כי על חבר הכנסת זוהר היה להימנע מייזום הדיון כמו גם מניהולו".

בשורה התחתונה: לתפיסתו של זוהר מה שבן הזוג שלנו עושה משפיע עלינו ומונע מאיתנו לעסוק באותם נושאים – חוץ מאם מדובר באשתו שלו.

ח"כ זוהר מסר בתגובה לכתבה כי "ניכר היטב שזו כתבה מוכוונת מטרה אך ורק כדי לפגוע בי ובשמי. לצערי רוב מוחלט מהדברים שנכתבו הוצאו מהקשרם רק כדי לנסות ולנגח אותי. אני מניח שזה יחמם את הלב של ציבור הקוראים שלכם אך מה לעשות שלפרשנות המוזרה שלכם ולמציאות אין ממש קשר."

למיטיבי לכת: הדיונים בכרמי גת וניגודי העיניינים של זוהר- הסיפור המלא

"אם צריכים לקיים חמישים דיונים, נקיים חמישים דיונים"

הדיון הראשון שקיים זוהר  ב-1 באוגוסט 2016 בוועדה לצדק חלוקתי, נגע לשכונה בה יש לו ולאשתו עניין כלכלי פרטי. כשזוהר פתח את הדיון, ציין אמנם שכיהן בעבר כחבר מועצה בעיר וסגן ראש עיר, וגם שהוא קנה שם בית ועתיד להתגורר בשכונה. אך במהלך הדיון מעולם לא ציין כי יש לו גם אינטרס כלכלי כבד במיוחד בשכונה, בדמות חמישה בתים. 

הבחירה לדון בשכונה בה יש לו אינטרס כלכלי משמעותי כבר בדיון הראשון של הוועדה עשויה להעיד על מידת החשיבות שנתן לנושא. כך ניתן ללמוד גם מהתבטאויותיו במהלך הדיון: "..נקיים חמישים דיונים עד שמשרדי הממשלה יגיעו ויתנו פתרון וגם יתנו מענה". בהמשך אף איים זוהר להקפיא סוגיות אחרות שמגיעות לוועדה, מאחר ומשרד האוצר לא הגיע לדיון שלו: "אם כן, האוצר לא נמצא כי הוא צריך להביא את הכסף, אבל זה בסדר גמור, אנחנו נזמין אותו עוד הרבה פעמים עד שהוא יבוא. מעכשיו כל מה שירצה האוצר להביא לפתחה של הוועדה, זה יתעכב עד שהוא יבוא לתת תשובות לוועדה".

מיקי זוהר – מתוך אתר הכנסת

בהמשך, כשהדיון נסוב סביב עניין גני הילדים בשכונה, הציע זוהר לחבר את אשתו (מתווכת הנדל"ן) שמנהלת את עסקיהם לרם נהרי, ממשרד החינוך: "אני אתן לאשתי את מספר הטלפון שלך והיא תשאל אותך כל יום-יומיים מה עם הגן של הילד". גם אם במקרה האחרון הדברים נאמרו בהלצה, קשה להתעלם מכך ששכח לספר שהיא בעלת חברת תיווך נדל"ן ומשווקת בתים בשכונה.

שלושה חודשים אח"כ דיון נוסף: "מה קורה עם מתחם כרמי גת?"

הדיון השני ב-8 בנובמבר שוב נגע לשכונת כרמי גת. גם בדיון זה לא ציין זוהר שאשתו סוכנת נדל"ן בשכונה, ושהוא מרוויח מכך באופן אישי. כשהגיעו לדון בנושא המחלפים והכניסה והיציאה מהעיר אמר: "מה עם מתחם כרמי גת?"

"מיטל הומינר (משרד התחבורה): "יש פה פרויקטים שנבחרו על-ידי רשות מקרקעי ישראל ביחד עם משרד האוצר לביצוע לצורך תוכנית דיור. אחד מהם הוא מחלף קריית-גת הנמצא על כביש 40 ונותן גישה לשכונות המערביות של קריית-גת".

מתוך אתר הכנסת

היו"ר מכלוף מיקי זוהר: "מה קורה עם מתחם כרמי גת? 7,500 יחידות דיור בו שווקו, ניתנו שם 2,500 היתרי בנייה ואנשים בערך בעוד שנה מהיום, אפילו פחות, 10 חודשים, יגורו שם. איך הם ייסעו בכל בוקר לעבודה?"

בסוף הדיון קבע כהחלטת הוועדה ש"עיכוב העברת המשאבים מונע את התקדמות הפרויקטים בכרמי גת באופן ספציפי ומעכב בפועל ובאופן משמעותי את אכלוס הרוכשים בפרויקט."

חצי שנה אח"כ, מאי 2017, קיים זוהר את הדיון השלישי והאחרון (בערך) בעניין נכסיו 

זוהר מציין שוב שהוא הולך לגור בשכונה אך לא שאשתו משווקת דירות בה: "אני אמרתי כבר אין ספור פעמים ואני אחזור על זה שוב, גם אני הולך להיות תושב כרמי גת, גם אני בונה את ביתי. אגב, אני צפוי להיכנס לשם בעוד שלושה-ארבעה חודשים לגור. אדוני ראש העיר, עשית לי כבר מדרכה? אני שואל איפה הילד שלי יהיה, באיזה מעון הוא יהיה".

ומה עם השכונה שלכם קוראים יקרים? האם היא קיבלה כזו תשומת לב מהכנסת?

סוף מאי, כתבתו של שוקי שדה: אשתו של זוהר מתווכת עסקאות נדל"ן בשכונה בזמן שזוהר מקדם בכנסת את האינטרסים הכלכליים של השכונה

שבועיים לאחר הדיון השלישי בשכונת כרמי גת, פרסם שוקי שדה בדהמרקר כי זוהר מחזיק בשכונה בחמש דירות נוספות מעבר לדירה שרכש וכן שבמקביל לכך שזוהר מקדם את ענייני השכונה אשתו משווקת שם בתים: "הוא קנה שם מגרשים מאנשים שזכו במכרזי בנה ביתך, ובסך הכל היו בבעלותו חמש יחידות דיור, כפי שמאשרים מקורביו. בשלב מסוים נוצר קשר עם שלושה בעלי יחידות דיור לצורך קבלת הצעות מחיר מקבלנים שיבנו את הבתים. עוד הוסיף: "חמשת הבתים האלה נמצאים בבעלות פרטית של אשתו של זוהר, ימית, שעוסקת בתיווך נדל"ן בקרית גת. וכך כתב: "רק בשבוע שעבר, לדוגמה, היא שוחחה עם רוכשים פוטנציאלים והציעה להם דירה למכירה בכרמי גת: בתים צמודי קרקע בטווח מחירים של 2–2.5 מיליון שקל, וגם דירה בת חמישה חדרים שתהיה מוכנה בעוד שנה וחצי. בשיחות האלה עלו, באופן טבעי, סוגיות כמו הקמת בתי ספר ומוסדות חינוך בשכונה, עניינים חשובים ביותר לזוגות הצעירים הרוכשים דירות במקום".

כאמור, עד לאותו פרסום זוהר בחר שלא לעלות את עסקי הנדל"ן שלו ושל אשתו בשכונה על שולחן הדיונים: "לא מצאתי עניין ציבורי לעדכן ולפרט על נכסיה הפרטיים של אשתי" השיב לכתבת דהמרקר, והוסיף: "אין כל חשש לניגוד עניינים (בכרמי גת נבנות כ–8,000 יחידות דיור). בהתאם להנחיות היועץ המשפטי טיפלתי בעסקי הקודמים עד לסוף ספטמבר 2015, ובתום תקופה זו הסתפקתי בייעוץ לאשתי, כמו כל בן זוג סביר, ולקחתי חלק פעיל בבניית ביתנו הפרטי". 

הפנייה ליועץ המשפטי של הכנסת ולוועדת האתיקה

ביוני 2017 פנינו יחד עם המשמר החברתי ליועץ המשפטי של הכנסת, בתלונה על התנהלותו של זוהר. התלונה נדונה גם בוועדת האתיקה של הכנסת, שקבעה שעל זוהר לחדול מהעיסוק בענייני השכונה מאחר והוא נמצא בניגוד עניינים. בתגובתו להחלטה נמסר מטעמו של זוהר כי הוא "בחר שלא לשתף את ענייניה הפרטיים של רעייתו מתוך ידיעה ברורה שאין להם כל קשר לדיון".

אולם ועדת האתיקה דחתה את גרסתו של זוהר, וקבעה: "המקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק שבו התמקד הדיון בבעיית התשתיות לא באזור הדרום או בעיר קריית גת כולה, אלא בשכונה ספציפית שבה עתיד חה"כ זוהר להתגורר, ושבה יש לרעייתו חמישה נכסים נוספים, ושילוב נסיבות זה מוביל למסקנה כי על חבר הכנסת זוהר היה להימנע מייזום הדיון כמו גם מניהולו".

בהמשך כתבה הוועדה: "אין לקבל את הטענה כי נכסיה של רעייתו של חה"כ זוהר באותה שכונה הם בבחינת "ענייניה הפרטיים" וכי 'אין להם כל קשר לדיון'. העובדה שבבעלות רעייתו של חה"כ זוהר נכסים בשכונה היא רלוונטית לבחינת שאלת ניגוד העניינים, שכן על פי כללי האתיקה, בן זוגו של חבר הכנסת כמוהו כחבר הכנסת בכל הנוגע לקבלת טובות הנאה ולבחינת ניגוד עניינים, ואין זה משנה בהקשר זה אם הנכסים נועדו לשימוש המשפחה או לצרכים עסקיים."

זוהר פסק מלעסוק בענייני קריית גת - בערך

רגע לפני סגירת הוועדה לצדק חלוקתי (שנסגרה כי זוהר קיבל את ועדת הכנסת) יזם זוהר דיון בשם "קיפוח תושבי הפריפריה- הקמת תחנת כוח בדרום". שם  שמאחוריו שוב עמדה מילת הכסף של זוהר: "כרמי-גת". לא היה דבר שיסגיר זאת, אך זוהר ניסה להזיז הקמת תחנה כוח בסמוך לקרית גת וכרמי גת. היועץ המשפטי של הכנסת בירר את הנושא עם זוהר שמצידו הבהיר לו שזה לא נוגע לנדל"ן שלו. 

ולמרות זאת, אנחנו מצאנו כמה טעמים לפגם בתהליך:

  •  ברשימת המוזמנים שפורסמה לא הופיעה עיריית קריית גת, או ראש העיר קריית גת. בפועל הישיבה עוכבה על ידי ח"כ זוהר בחצי שעה, מכיוון שראש העיר וחברת מועצת קריית גת טרם הגיעו (מה שמעיד שבקרית גת וכרמי גת עסקינן). 
  • בדיון ולא נכחו נציגי ישובים נוספים.
  • יו"ר הועדה לא דאג לזמן את כל משרדי הממשלה הרלוונטיים לדיון.
  • יו"ר הועדה לא אפשר למשרדי הממשלה להציג עמדה סותרת לשלו. 

האיש שמחזיק ב"קודים המתאימים" לקבלת אישורים

במסגרת סיקור הצל שלנו על מיקי זוהר, מצאנו גם את השירותים אותה מספקת החברה של אשתו של זוהר – תיווך זוהר. ביניהם: טיפול בהיתרי בנייה (האתר כיום לא עובד). בדברי ההסבר ליתרונות החברה נכתב המשפט: "גילינו את הקודים המתאימים הפותחים את השערים על מנת לקבל את הטפסים, אם אתם באמת רוצים להבטיח לעצמכם את קבלת הטפסים בזמן תצרו אתנו קשר כדי שתהיו מובטחים שאתם צועדים בבטחה לקראת המטרה".

אם כן: בשנת 2017 זוהר חשב שעיסוקה של אשתו לא רלוונטי לעבודתו בכנסת. בפתחה של 2020 זוהר כבר מאמין שהדבר מהווה ניגוד עניינים חריף.

פסיקת בג"ץ שקבעה כי עו"ד ושופטים עשויים מחומר אחר

אתמול (שלישי) הוחלט על ידי פרקליטות המדינה להגיש כתב אישום כנגד יו"ר לשכת הדין לשעבר, אפי נוה, בגין לקיחת שוחד, מרמה והפרת אמונים, וכן כתב אישום כנגד שופטת השלום אסתר כרייף על מתן שוחד והשמדת ראיה. הזדמנות מצוינת עבורנו לחזור אחורה להחלטת בג"ץ מינואר 2018, שקבעה כי מינוי של שופט "נעשה וייעשה על-סמך כישורים ועבודה קשה, ולא על סמך ריצת רגליים במחוזות אחרים מחוץ למערכת"

 

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

"לאחר שנוה נבחר לראשות הלשכה, ידעה כרייף כי יש ביכולתו לקדם את בחירתה לשיפוט מחד גיסא, וכי הוא מעוניין בקשר אינטימי עימה מאידך גיסא. לפיכך, היא עודדה, טיפחה והידקה את הקשר האינטימי-פלרטטני עימו, והשניים אף קיימו מפגש אינטימי נוסף בביתה, בעיצומו של הליך מינויה לשיפוט. כפי שעולה באופן ברור ממכלול ההתכתבויות בין השניים, בד בבד עם טיפוח הקשר האינטימי ביניהם כאמור, ביקשה כרייף מנוה, במספר רב של הזדמנויות, לפעול ולהתערב בעניינה ולקדם את בחירתה לשיפוט, באופן אשר כרך את הדברים זה בזה".

אפי נוה

אלו הן חלק מהטענות בכתב האישום, בכפוף לשימוע, שהגיש אתמול פרקליט המדינה, שי ניצן, כנגד נוה. עוד נכתב: "בד בבד עם קיום הקשר האינטימי, נוה חשוד שניצל את מעמדו כראש הלשכה ופעל בעניינה של כרייף באופן מהותי במספר רב של הזדמנויות מול חברי הוועדה לבחירת שופטים וגורמים רלוונטיים אחרים, כשהוא מצוי בניגוד עניינים חריף נוכח הקשר ביניהם, שהלך והתעצם במהלך הליך המינוי, ובלי שדיווח על כך לאיש מהגורמים מולם פעל". 

בית המשפט הוא זה שיאלץ בסוף להכריע האם נוה וכרייף אשמים או לא, אך רצינו לנצל את ההזדמנות כדי לבחון שוב החלטת בג"ץ בעניין ניגוד עניינים בוועדה למינוי שופטים. ההחלטה, שהתקבלה בעקבות עתירה שהגיש עו"ד אבי שינדלר לבג"ץ, קבעה כי נוה יוכל להמשיך למנות ולקדם שופטים, בזמן שעו"ד במשרדו הפרטי מופיעים מולם בבית המשפט. עו"ד שינדלר טען כי על נוה לערוך הסדר ניגוד עניינים, ולהכניס לתוכו כל שופט או רשם שהוא או עו"ד ממשרדו מופיע בפניו. בג"ץ החליט לדחות את העתירה, בטענה כי לא מתקיים ניגוד ענייניים. 

"חברי הוועדה מונחים רק משיקולים מקצועיים טהורים"

בג"ץ נשען בעמדתו על כמה טענות. בין היתר טען כי שכשדנו בנושא בכנסת (סעיף 53 א' לחוק לשכת עו"ד) ידעו שכבר יש חברים בוועדה שמשרדם מופיע מול שופטים שהם ממנים. בג"ץ גם העלה את החשש שעו"ד לא ירצו להיות חברים בוועדות לבחירת שופטים אם משרדם הפרטי יוגבל. בנוסף על אלה, הציג בג"ץ מספר טיעונים הזוכים היום להסתכלות קצת אחרת, נוכח כתב האישום:

  • כל עורכי הדין אנשים מקצועיים וענייניים – "אנו מעמידים בחזקתם את המשיב ואת כל חברי הוועדה מטעם לשכת עורכי הדין בהווה ובעתיד, כי יהיו מונחים רק משיקולים מקצועיים טהורים, וכי מינוי של שופט "נעשה וייעשה על-סמך כישורים ועבודה קשה, ולא על סמך ריצת רגליים במחוזות אחרים מחוץ למערכת".
  • עורכי הדין לא יעריכו שופט שיבוא לקראתם – "מניסיוני למדתי כי עורכי הדין מעריכים את השופט המקצועי שהשיקולים הענייניים והמשפטיים נגד עיניו. לכן, דווקא שופט שיבקש לשאת חן וחסד בעיני עורך דין זה או אחר, משיקולים זרים, לא יזכה להערכתו של אותו עורך דין".
  • זה תמיד היה ככה – "הסדר זה היה נהוג ומקובל מאז תיקונו ועד עצם היום הזה, מבלי שהועלתה כלפיו טענה כלשהי".

"המערכת נכשלה כישלון חרוץ"

"מדובר בהחלטה בעייתית מאד, אם לנקוט בלשון עדינה," טוען עו"ד אילן יונש, היועץ המשפטי של "שקוף". "יש לזכור שהמשפט כולו אינו תופעת טבע, אלא מערכת כללים מעשה ידי אדם. אותה מערכת הכללים המכונה ״המשפט״, לפחות ברובה, לא הייתה נדרשת לו היה ניתן לסמוך, תמיד, על טוב ליבו, יושרתו ורצונו הטוב של האדם. המציאות היא אחרת – המשפט נדרש כל אימת שלא ניתן לסמוך על הדברים שיסתדרו מעצמם. הנימוק (בבג״ץ) שעד היום איש לא טען טענה או שעד היום המנגנון עבד כיאות – לאו טיעון הוא. כל פרצה לכשעצמה אינה מסוגלת להזיק, עד שיגיע הגנב שישתמש בה: והנה הוא בא, לפחות על-פי כתב האישום. תפקידו של המשפט הוא לאטום את הפרצות ולהקדים תרופה למכה. המערכת נכשלה בכך כישלון חרוץ במקרה זה".

להחלטה המלאה.

בין "הכל שפיט" ל-D9: זרקור על הרשות השופטת

עצמאית מדי או כלי בידי השלטון; שמרנית או ליברלית; אבירת זכויות האדם או גוף בלתי דמוקרטי – איך באמת נראית הרשות השופטת בישראל ומה מקומה באיזון בין הרשויות?

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| נועה כחלון, דפנה נעמני, אסף נתיב |

בכתבה על הרשות המחוקקת דנו בחשיבותה של הפרדת הרשויות, ובחנו לעומק את נקודות התורפה שהופכות את הרשות המחוקקת (הכנסת) לחלשה יחסית. בכתבה הנוכחית נציג את ההתפתחויות ההיסטוריות ואת הסבך החוקי שמציב את הרשות השופטת בעמדתה הנוכחית – החזקה יחסית.

רקע

הרשות השופטת בישראל מורכבת ממערכת בתי המשפט בת שלוש ערכאות: בית המשפט העליון, בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום. כמו כן יש בתי משפט ובתי דין ייעודיים לעניינים ספציפיים – תעבורה, דיני עבודה, דיני משפחה ועוד.

מטרת הרשות השופטת היא להבטיח לתושבי ישראל משפט צדק ולאכוף את חוקי הרשות המחוקקת, בין היתר באמצעות ענישה של מי שמפר את החוקים. סמכויות השפיטה נתונות בידיה מתוקף חוק יסוד: השפיטה. תכלית החוק היא להבטיח את עצמאות השופטים  ואת פומביות הדיון בבתי המשפט, והוא קובע כללים הנוגעים למינוי שופטים ופעילותם ולסמכותו הכפולה של בית המשפט העליון: ערכאה לערעור על פסקי דין של ערכאות קודמות וכן בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ).

מה ההבדל בין בית המשפט העליון לבג''ץ?

בית המשפט העליון ובית הדין הגבוה לצדק הם למעשה אותו גוף, אולם בכל כובע יש למוסד סמכויות שונות. בית המשפט העליון נועד לעסוק בערעורים על פסיקות ערכאה קודמת (בית המשפט המחוזי), ואילו בג"ץ מוסמך לעסוק בעתירות נגד המדינה ונגד גופים ציבוריים אחרים ולדון בכל עניין אשר הוא רואה צורך לתת בו סעד למען הצדק ואשר אינו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר (סמכות שיורית). 

בית המשפט העליון

נוסף לחוק היסוד מוסדרת פעילות הרשות השופטת בחוק בתי המשפט, המשלב כמה חוקים: חוק השופטים, חוק בתי המשפט, חוק שיפוט בתביעות קטנות ופקודת הרשמים (דרגת שיפוט נמוכה). חוק זה עוסק בארבעה נושאים: 

  • השופטים – מי כשיר להתמנות לשופט או שופטת, דרכי מינוי, אופן הכהונה והוראות משמעת
  • בתי המשפט – הוראות המפרטות את סמכויותיהם של כל בתי המשפט
  • רשמים – מי כשיר להתמנות לרשם או רשמת, דרכי מינוי, אופן הכהונה והוראות משמעת
  • הוראות אחרות – הוראות מיוחדות בעניינים שונים: קיום דיון נוסף, משפט חוזר ועוד

היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה: נקודה המפגש בין הרשויות

היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה הם שני מוסדות המקשרים בין הרשות השופטת לרשות המבצעת. אמנם הם חלק מהמערכת המשפטית, אך הם פועלים במסגרת הרשות המבצעת – משרד המשפטים. 

היועץ המשפטי לממשלה עומד בראש המערכת המשפטית של הממשלה. התפקיד מאגד סמכויות מרכזיות: התובע הכללי, הממונה על הפרקליטות והתביעה הפלילית, היועץ המשפטי המייעץ ומכווין את משרדי הממשלה השונים ואחראי על ייצוגה בבתי המשפט (איחוד הסמכויות הזה ייחודי בעולם). 

המהפכה החוקתית: נקודת המפנה ביחסי הרשות השופטת והרשות המכוננת

הכנסת בת ימינו היא גלגול של אספה מכוננת שנועדה לייסד חוקה – אלא שזו טרם התגבשה, ובמקום זאת האצילה על עצמה הכנסת סמכות לחוקק חוקי יסוד מתוקף "פשרת הררי".

עד 1992 התקבלו בכנסת תשעה חוקי יסוד. מרביתם עסקו בעיגון מעמדם של מוסדות מדינה שונים (כגון הצבא ומבקר המדינה) בחוק, ולא בנושאי זכויות אדם – הניצבים לרוב בליבה של חוקת מדינה. לאורך השנים מעמדם של חוקי היסוד לא היה ברור, וודאי לא מעוגן בחוק, ואף נשמעו על כך ביקורות מצד ח"כים כמו מנחם בגין ושמואל תמיר. ב-1975 ניסה שר המשפטים דאז חיים צדוק להסדיר את מעמדם של חוקי היסוד במסגרת חוק יסוד: החקיקה, אולם הניסיון לא הצליח.

באותן שנים בית המשפט העליון לא עסק רבות בביקורת על חוקי היסוד, הן משום שמעמדם לא היה ברור והן מפני שהם לא עסקו בנושאים רלוונטיים לתפקידו – הבטחת משפט צדק. בהיעדר חוקי יסוד בנושא זכויות כונן בית המשפט מעין "מגילת זכויות שיפוטית", ששימשה להגנה על אזרחים ואזרחיות מפני התעמרות שלטונית. למגילה זו לא היה תוקף חוקי והיא גם לא ביקשה לשמש תחליף לחוק, אלא רק אמצעי לפרשנות. אלא שבשל החסר החוקי בתחום זה, בפועל נעשה שימוש מתרחב והולך במגילת הזכויות. 

ב-1992 התקבל בקריאה שנייה ושלישית ברוב של 32 בעד לעומת 21 נגד וח"כ אחד נמנע חוק היסוד הראשון העוסק בזכויות אדם – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – ולאחר מכן כונן גם חוק יסוד: חופש העיסוק. חוקים אלו כללו "פסקת הגבלה", הקובעת את התנאים המפורשים המאפשרים לפגוע בזכויות הקבועות בחוק היסוד (הרחבה בפסקה הבאה). השופט אהרן ברק כתב אז כי תוספת פסקת ההגבלה למעשה משמשת לשופטים ראיה לכך שחוקי היסוד אכן מצויים במעמד גבוה יותר מחוקים רגילים, ועל כן בית המשפט רשאי לבטל חוק רגיל אם הוא סותר את אחד מחוקי היסוד. אפשרות ביטול זו היא העומדת בלב מה שכינה ברק "המהפכה החוקתית".

השופט אהרון ברק

יו"ר הכנסת דאז, דן תיכון סיפר לנו שהוא הזהיר את השופט אהרון ברק "אתם תתחילו להתעסק בכנסת ולבטל חוקים – הכנסת תשיב מלחמה". 

מהי פסקת ההגבלה?

פסקת ההגבלה קובעת את התנאים המפורשים שבהם יכולה הכנסת לחוקק חוקים המפרים את הזכויות הנתונות בחוק היסוד. את הפסקה יצר השופט ברק כפרשנות לסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לשון הסעיף: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".

מתוך לשון החוק קבע בית המשפט העליון את התנאים שצריכים להתקיים כדי שהפגיעה בזכויות תהיה חוקית (כל התנאים צריכים להתקיים יחד): 

  • הפגיעה צריכה להיעשות בחוק או על-פי חוק
  • הפגיעה צריכה להלום את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטיה
  • על הפגיעה להיות לשם תכלית ראויה
  • על הפגיעה להיות מידתית. לשם קביעת המידתיות קבע בית המשפט העליון שלושה מבחני מידתיות: מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה – כלומר, האם הפגיעה בזכויות צומצמה לרמה המינימלית האפשרית; מבחן התועלת שתיגרם מההפרה אל מול הנזק שייגרם ממנה; ומבחן שיקבע אם האמצעי (הפגיעה בזכויות) אכן נחוץ לשם השגת המטרה.

המשמעות המעשית של פסקת ההגבלה היא שאם הכנסת תחוקק חוק הסותר הוראה מחוקי היסוד, אך החוק החדש עומד בארבעת תנאי פסקת ההגבלה ובאחד ממבחני המידתיות – בית המשפט העליון לא יפסול את החוק. דוגמה מובהקת לכך היא דרישה לרישיון לשם עיסוק במקצועות שונים, כמו מקצועות טיפוליים ועריכת דין, שאומנם פוגעת בחופש העיסוק אולם יש לה תכלית ראויה ברורה של הגנה על שלום הציבור. פסקת ההגבלה שקבע ברק הייתה מקובלת על מרבית השופטים בהרכב בתיק המזרחי, אולם הנשיא בדימוס שמגר התנגד למבחן המידתיות, שלדבריו הותיר סמכות לפרשנות נרחבת מדי בידי בית המשפט. טענות אלו נשמעות רבות מאז ועד היום, בין היתר מפי החוקר פרופ' אברהם דיסקין. לטענתו של דיסקין (ושל מתנגדים אחרים), "מידתיות" היא הגדרה סובייקטיבית ואין ביכולתו של בית המשפט העליון לקבוע מהי מידתיות ראויה.

פרופ' אברהם דיסקין

פסק דין המזרחי

הביטוי הראשון לביקורת שיפוטית על חוק הסותר במהותו את חוקי היסוד היה בפסק הדין בנק המזרחי נגד מגדל (הידוע בקיצור כפסק דין המזרחי), שניתן ב-1995. במשפט זה נדרש בג"ץ לראשונה לשאלה אם בסמכותו לפסול חוק הפוגע באחת מהזכויות המעוגנות בחוקי היסוד החדשים שכוננו ב-1992.

במשפט ערער בנק המזרחי על תקפותו של "חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי" (חוק גל), מפני שלטענתו החוק מנע מהבנק לקבל את מלוא הסכום שהחקלאים חייבים לו – בכך פוגע בזכותו לקניין, שעוגנה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מעט לפני הגשת התביעה. 

השופטים בתיק פסקו נגד הבנק, וקבעו כי החוק עומד בתנאי פסקת ההגבלה – משמע, הוא אינו סותר את חוק היסוד – ולכן לא פסלו אותו. עם זאת, בדיון עקרוני ארוך שהופיע בפסק הדין סברו כל שופטי ההרכב כי בסמכותו של בית המשפט לערוך ביקורת שיפוטית, קרי: לבטל חוקים העומדים בסתירה לחוקי היסוד. הקביעות בדיון זה יצרו תקדים לפסיקות הבאות שבהן פסל בית המשפט העליון חוקים שסתרו את חוקי היסוד.

פסק דין המזרחי נחשב לנקודת ציון מכוננת בתולדות הרשות השופטת בכלל, והיחסים בינה ובין הרשות המחוקקת בפרט. המעמד המיוחד שניתן לחוקי היסוד, שכאמור היה מקובל על כל שופטי ההרכב, נבע מהכרה בכך שחוקי היסוד עתידים להתגבש לכדי חוקה מחייבת – ומכאן הרשות לפסול חוקים שיסתרו אותם. 

כמו כן, במסגרת פסק הדין רוב השופטים בהרכב הכירו בסמכותה של הכנסת הן כרשות מחוקקת הן כמכוננת חוקה. אולם השופט חשין התנגד לכך וטען כי את החוקה צריך לכונן העם במשאל עם או בצורה אחרת החורגת מצורת קבלת חוק רגיל. הוא התנגד להעניק את הסמכות לכונן חוקה לכנסת מתוקף פסיקת בית המשפט, וסבר כי אם תינתן לה סמכות כזו, הציבור הוא שצריך להחליט על כך.

השנים שאחרי: קולות נגד המהפכה החוקתית

כאמור, המהפכה החוקתית הקנתה לבית המשפט העליון כלים חוקיים חדשים להגן על זכויות אדם ואזרח בישראל, לעומת הסתמכות על מסורת שיפוטית שלא עוגנה בחוק לפני כן. 

אולם מימיה הראשונים של המהפכה ועד היום היא צברה לה מתנגדים רבים, ובהם אושיות רמות דרג במערכת המשפט כמו השופטת רות גביזון ושרי המשפטים לשעבר דניאל פרידמן וחיים רמון. מתנגדי המהפכה טוענים כי היא הגדילה את כוחם של בתי המשפט בצורה מופרזת שהובילה לפגיעה בדמוקרטיה. מדוע? כי הציבור (באמצעות נבחריו בכנסת) לא העניק לבית המשפט את הסמכות לבטל חוקים, והוא נטל אותה לעצמו על בסיס פרשנות לסעיף בחוק ללא דיון בכנסת או דיון ציבורי. פרידמן טען כי בית המשפט שואף להתפשט ולהגדיל את כוחו על חשבון הרשויות האחרות, ולשיטתו יש למנוע זאת בשם הדמוקרטיה. 

דניאל פרידמן וחיים רמון

השפעת המהפכה על האיזונים בין הרשויות

המהפכה החוקתית, שהתחילה – או לכל הפחות הרחיבה – את גישת האקטיביזם השיפוטי (ראו הסעיף הבא), שינתה את מפת חלוקת הסמכויות, וחלק מחברי הכנסת טענו שבעקבות גישתו האקטיבית של בג"ץ וההסמכה של עצמו לבטל חוקים, הופר האיזון בין רשויות השלטון. היו אף מי שטענו כי המהפכה החוקתית היא בגדר הפיכה שלטונית, המסכנת את יסודותיה המקודשים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית (ראובן ריבלין בתפקידו כיו"ר הכנסת).

השופט אהרן ברק טען בתגובה שהמהפכה תביא להכרה בתפקידו החוקתי של בית המשפט כשומר החוקה, כמאזן בין ערכים חוקתיים וכמפקח על חוקיות פעולותיהן של רשויות השלטון. לדבריו, הכרה זו תגרום להעלאת מעמדן של זכויות האדם ולקירוב לבבות.

אקטיביזם או ריסון: הוויכוח על דמות מערכת המשפט 

הוויכוחים רבי השנים בדבר המהפכה החוקתית הם למעשה ביטוי לשתי תפיסות עולם מנוגדת בעניין תפקידה של מערכת המשפט. 

לפי גישת האקטיביזם השיפוטי, לבית המשפט יש תפקידים נוספים מעבר להכרעת סכסוכים המובאים בפניו – ובהם פיקוח על רשויות השלטון ומתן פרשנות לחוקים במקרים ספציפיים המובאים בפני בית המשפט. האקטיביזם מתבטא בהפעלת ביקורת שיפוטית ולעיתים בפסילת חוקים הסותרים חוקי היסוד (או את החוקה, במדינות שהיא קיימת בהן). כאמור, מייצגה המובהק ביותר של הגישה הזאת בישראל הוא השופט אהרן ברק, שאף מיוחסת לו האמירה "הכל שפיט". 

כאבי הגישה בישראל, ברק מייצג השקפה של דמוקרטיה מהותית, שבה החוקים כפופים לזכויות הפרט והמיעוט, ולא ניתן לפגוע בזכויות אלו אלא באופן מידתי. התומכים בגישה זו טוענים שהאקטיביזם השיפוטי מונע מהממשלה ומהכנסת לפגוע בזכויות הפרט ומבטא את ערכי החברה ואת תפיסות היסוד הרווחות בה. הגישה האקטיביסטית מסייעת לערוב להגנה על זכויות הפרט ולהבטחת ממשל תקין. 

לדוגמה, במשפט אייזנברג נ' שר השיכון פסל בג"ץ את המינוי הממשלתי של יוסי גינוסר, איש שב"כ לשעבר שמסר פעמיים עדות שקר בשערוריות שהיה מעורב בהן, לתפקיד מנכ"ל משרד השיכון. לטענת תומכי הגישה האקטיביסטית, הגבלת  סמכויותיו של בית המשפט עלולה להפחית את יכולתו לבקר את פעילותן של הרשויות האחרות, ובסופו של דבר לפגוע במנהל התקין – ובאזרח הקטן.

הגישה המנוגדת לאקטיביזם היא ריסון שיפוטי (או שמרנות שיפוטית), הגורסת כי על בית המשפט לנהוג בריסון בעת הפעלת סמכויותיו. העיקרון העומד בבסיס הגישה הוא שקיימים סדר ואיזון בין הרשויות, וכל שינוי עלול לערער אותם ולפגוע בעיקרון הפרדת הרשויות. המצדדים בגישה זו סבורים כי תפקידם של השופט או השופטת מצומצם – הם נדרשים לפסוק לאור החוקים הקיימים ולא לתת להם פרשנות מרחיבה. שופטים שמרנים עשויים להציע פרשנות במקרים של השלמת החסר בחוק, אולם לא ינסו להתאים את הפרשנות לחוקה או לחוקי היסוד. 

על פי הגישה השמרנית, על בית המשפט להימנע מביקורת שיפוטית ומביטול חוקים אלא אם הם בלתי חוקתיים בצורה חריגה. נוסף על עקרון הפרדת הרשויות, המצדדים בריסון מזכירים כי השופטים לא נבחרו בבחירות ציבוריות, ולכן אין זה ראוי שהם יעסקו בעניינים חברתיים-פוליטיים.

דוגמה לפסק דין שמרני היא ההכרעה במשפט רמי מור נ' מדינת ישראל. מור ביקש לחשוף את פרטיו של גולש או גולשת שכתבו נגדו ביקורות שקריות בפורום בנושא בעיות עור, ובכך עברו עבירה על חוק לשון הרע לשם פגיעה בשמו הטוב ובמקצועו כמטפל אלטרנטיבי. השופטים אליעזר ריבלין ואדמונד לוי – נגד דעת מיעוט של השופט אליקים רובינשטיין – קבעו כי לא ניתן לחייב את ספקית האינטרנט למסור את פרטיהם של הגולשים שפרסמו תגובות משמיצות על מור, מפני שאין בחוק התייחסות ספציפית לאיסור לשון הרע בכסות אנונימית ברשת. 

דעת הרוב. השופטים אליעזר ריבלין (מימין) ואדמונד לוי (משמאל)

בפסק הדין נכתב: "ביהמ"ש סבור כי לא קיימת כיום מסגרת דיונית הולמת למתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי, ואין 'להמציא' מסגרת כזו ב'חקיקה שיפוטית'".  כלומר, במקום לבצע השלמה שיפוטית בחוק ולהסיק מחוק לשון הרע למרחב האינטרנטי, כמו שסביר ששופטים אקטיביסטים היו עושים, קבע ההרכב כי יש להשאיר את ההכרעה בידי המחוקק. 

בעקבות פסק הדין חוקקה הכנסת כשנה לאחר מכן את "חוק הטוקבקים", המאפשר לספקיות האינטרנט לחשוף פרטי גולשים  במקרים שבהם הייתה למבקשי הפרטים עילה לתביעה לו זהותם של הכותב או הכותבת הייתה ידועה.

השופט אליקים רובינשטיין

מהי זכות העמידה?

זכות העמידה היא הזכות להגיש תביעה לבית המשפט. בעניינים פרטיים כל אדם שנפגע יכול לתבוע את אלו  שפגעו בו בערכאה המתאימה, אך בעניינים ציבוריים המצב מעט שונה.

עד שנות ה-80 כדי לפנות לבג"ץ היה על התובעים להיות אלו שנפגעו באופן ישיר מפעולת המדינה. לדוגמה, בפרשת פרנש היל הוטל קורפוריישן נ' הוועדה המקומית גרס העותר (שטען כי הוא נציג הסטודנטים בעיר) כי בניית מלון בירושלים תהרוס את הנוף בשל קרבתו לעיר העתיקה, אולם השופטים דחו את העתירה מפני שלעותר לא הייתה זכות עמידה. בפסק הדין כתבו השופטים כי "כאשר אזרח קובל על מעשה של רשות מינהלית, הרי לפני פנייתו לבית משפט חייב הוא למצות את דרכי הסעד האחרים הפתוחים לפניו לפי הדין. הטעם השגור המובא להצדקת ההגבלות בעניין זכות העמידה הוא – החשש בפני הצפת בית המשפט על ידי עתירות של טרדנים".

עם זאת, בכמה פסיקות שונות שניתנו לאורך השנים אפשר בג"ץ להרחיב את זכות העמידה (לדוגמה בתיק האגודה לזכויות האזרח נ' ועדת הבחירות ה-13) והשופטים אפשרו גם לעותרים שלא נפגעו באופן ישיר לתבוע. עקב כך, כיום כל אדם הרואה עצמו נפגע מפעילות כזו או אחרת של המדינה או גוף ציבורי אחר יכול לפנות לבג"ץ.

הרחבת זכות העמידה היא פעולה מתבקשת של אקטיביזם שיפוטי, בפרט של מי שמאמין – כאמירתו של ברק – כי "הכל שפיט". אלא שהעובדה שאפשר לעתור לבג"ץ נגד כל פעולה מִנהלית הופכת את המערכת לאיטית ומתגוננת; בשל שטף העתירות המוגשות לבג”ץ – חלקן ענייניות וחשובות וחלקן עתירות סרק – שופטי בית המשפט העליון כורעים תחת העומס. השופט מזוז התייחס לכך באומרו "אין אנו צריכים להתעלם מהמציאות בה אנו פועלים, ועלינו למקד את המאבק בסוגיות ליבה אמיתיות של הגנה על זכויות אדם וערכים דמוקרטיים, ולא להיגרר אחר מאבקים בנושאים אזוטריים. לא כל נושא מצדיק מאבק חזיתי מול המערכת הפוליטית".

שרת המשפטים הקודמת איילת שקד, מהצד השמרני של המפה הפוליטית, דגלה גם היא בצמצום זכות העמידה. "לא הכול שפיט ולא מלאה הארץ משפט. יש עניינים ביטחוניים וכלכליים שהמקום שהם צריכים להיות מוכרעים זה לא בבית המשפט, אלא בכנסת ובממשלה" אמרה בראיון לכתב העת של לשכת עורכי הדין ב-2017.

שקד, ריבלין ונאור

העתירה נגד ההופעה בהפרדה מגדרית שהתרחשה לאחרונה בעפולה יכולה לשמש דוגמה למשמעות הרחבת זכות העתירה. למי שהספיקו לשכוח, עיריית עפולה החליטה לקיים אירוע לקהל החרדי בהפרדה בין נשים לגברים ושדולת הנשים עתרה נגד קיום האירוע בהפרדה, מפני שהוא פוגע בזכות לשוויון. לפני הרחבת זכות העמידה, רק תושבות עפולה היו יכולות לעתור לבית המשפט, אף על פי שברור שיש בתיק הזה עניין עקרוני (בין שמסכימים להפרדה ובין שמתנגדים לה).

נראה כי המגמה כיום היא לשוב ולצמצם את זכות העמידה בפני בג"ץ, אולם כמו בסוגיות אחרות במערכת – גם במקרה זה העמדות בעניין מוכתבות בראש ובראשונה בידי השיוך הפוליטי של כל אחד ואחת.

יחסי שרת המשפטים ונשיא העליון

אין נוהל קבוע המחייב את שרי המשפטים ונשיאות העליון להיפגש בפורמט מוסדר. עם זאת, השרה לשעבר איילת שקד נהגה להיפגש עם נשיאת העליון חיות פעם בשבועיים, לרוב בארבע עיניים, בבית המשפט העליון לאורך תקופת כהונתה. 

השיחות עסקו בנושאים כלליים:

  • רפורמות ונושאים מנהליים – היכן ידונו בעתירות ביו"ש, האם לפתוח בית משפט להגבלים עסקיים והיכן, האם ניתן לצלם עצורים בבתי משפט ועוד. 
  • מינויים – תיאום לקראת הוועדה למינוי שופטים, קידום של גורמים בתוך המערכת והכנסת אנשים נוספים לתוך מערכת המשפט.
  • עניינים אסטרטגיים – חקיקה שנויה במחלוקת (כמו פסקת ההתגברות) ונושאים מהותיים נוספים.

נשיאי בית המשפט העליון לדורותיהם עם הנשיא ריבלין ושרת המשפטים לשעבר איילת שקד

פסילת חוקים: מה המצב בפועל?

בוודאי הבנת עד כה שהמהפכה החוקתית ומידת האקטיביזם או הריסון השיפוטי הם מקור בלתי נדלה להתנצחויות פוליטיות. עם זאת, שווה להזכיר שבפועל בג"ץ פסל עד כה רק כ-18 חוקים שחוקקה הכנסת בכל שנותיו – היקף נמוך למדי ביחס לעולם. יש הרואים בכך הוכחה ניצחת לכך שבג"ץ אינו אקטיביסט יתר על המידה ושומר על בכורתה של הכנסת בכל האמור להחלטות חוקיות. 

עם זאת, יש לזכור שבכדי לעשות השוואה הוגנת צריך לבחון גם את מספר ההחלטות שבג"ץ פסק בניגוד לעמדת המדינה – דוגמת בג"ץ אליס מילר (בלא קשר סביב הפסיקה, אלא לעצם הפסיקה). בנוסף, ישנה טענה כי הידיעה שבג"ץ ידון בחוק לאחר שיעבור, מהווה "אפקט מצנן" לחברי הכנסת על ידי כך שהם מגבילים את עצמם למה שהם תופסים כפרשנות הסבירה של בג"ץ.

אחרים, שמרנים יותר, סבורים כי ההשוואה אינה תקפה וכי אם מביאים בחשבון גם פסילה של הצעות חוק ואת התגברות המגמה של פסילת חוקים מאז תחילת העשור הנוכחית, לצד פסיקות משמעותיות (דוגמת התרת כניסת נשים לקורס טיס) התמונה משתנה. עוד נטען שבשל הכוח המוגבר של בג"ץ, השרים וחברי הכנסת מביאים בחשבון את מה שהם מניחים כדעתו של בג"ץ כבר בתהליך החקיקה ובפעולות הממשלה, לכן ההשפעה אינה נמדדת רק במספר החוקים שנפסלו בפועל אלא בשאלה (שאין לה תשובה מדויקת) כמה  חוקים נעצרו בטרם הוגשו וכמה חוקים הושפעו מהמחשבה על תגובת בג"ץ אליהם.

סיכום: על כף המאזניים

אין חולק על כך שלאורך השנים התרבו סמכויותיה של הרשות השופטת, לעיתים על חשבון כוחה של הרשות המחוקקת. 

מצב זה נובע, בין היתר, מכך שלישראל אין חוקה לצד העובדה שרמת הפיקוח של הכנסת על הממשלה עלובה במיוחד, שלעיתים מציבה את בג"ץ בעמדת שומר הסף (שלא לומר הגננת). לעיתים קרובות, במקום שהכנסת תכריע בחקיקה נותנים לדברים להתגלגל לפתח בג"ץ ושיכריע בעצמו. 

כפי שציין השופט בדימוס אשר גרוניס (שנחשב לגורם שמרני יחסית) בפסק דין שניתן ב-2012 "במקרה הנוכחי נאלץ בית המשפט להתערב בחקיקה ראשית, שעה שהן הרשות המחוקקת והן הרשות המבצעת מכירות בפגמים שבחוק. עם זאת, אותן רשויות אינן מביאות בעצמן לתיקון הפגמים שבחקיקה אלא מפנות הן, למעשה, את התפוח הלוהט למגרשה של הרשות השופטת […] אילו פעלו הרשויות האחרות ואילו תיקנו את הטעון תיקון, לא היה בית משפט זה מתערב בחקיקה של הכנסת".

השופט אשר גרוניס

עם זאת, כפי שמציינים מתנגדי האקטיביזם השיפוטי, הרחבת הסמכויות של הרשות השופטת, ובפרט האפשרות לפסול חוקים של הכנסת הסותרים הוראה המעוגנת בחוקי היסוד, לא ניתנו לה בחקיקה מוסדרת ולא נערך דיון ציבורי ושיטתי על גבולות הגזרה, על מגבלות הכוח שניתן לרשות ועל הממשקים בין הרשויות השונות. 

בין שמסכימים להרחבת הסמכויות של הרשות השופטת ובין שמתנגדים לה, ברור כי ראוי לדון בסוגיה לעומק. לא מאוחר מדי לקבוע בחוק ובאופן דמוקרטי את מעמדם של חוקי היסוד ואת מעמדו של בית המשפט בעניין החוקה המתהווה. לצערנו, השיח הציבורי בנושא לא אחת פופוליסטי ושטחי, ואנחנו ב"שקוף" מקווים להוביל לשיח אינטליגנטי ומנומק בתחום. כמה חברי כנסת יוכלו לאשרר חוק שנפסל? זו עדיין שאלה פתוחה – ונשמח לשמוע את דעתכם ודעתכן. 

חוק בלי סדר: הרשות המחוקקת

"הכנסת איבדה את החשיבות שלה" אומר דן תיכון, יו"ר הכנסת לשעבר מטעם הליכוד. הח"כים בישראל אולי עושים הרבה רעש, אך למעשה מעמדה של הכנסת – הגוף המתפקד כרשות המחוקקת בישראל – רעוע למדי לעומת הרשויות האחרות. באופן אירוני הוא גם לא מוסדר כראוי בחוק

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| נועה כחלון, אסף נתיב |

נראה שחלק מחברי הכנסת בישראל – ואולי גם מהציבור עצמו – מפרשים באופן צר למדי את עקרונות הדמוקרטיה, כפי שהראינו בכתבה הקודמת בסדרה. בכתבות הקרובות נבהיר עבורם את הנקודות החשובות בתחום, ובראש ובראשונה נבחן כיצד מתקיים בישראל העיקרון הבסיסי בכל דמוקרטיה: ביזור סמכויות וכוח בין שלוש רשויות השלטון – המחוקקת, השופטת והמבצעת. 

הפרד ומשול: חשיבותה של הפרדת רשויות

"כל אדם שיש בידיו כוח נוטה לנצלו לרעה, ואינו חדל אלא כשהוא נתקל בגבולות" (שארל לואי מונסטסקייה)

הפילוסוף הצרפתי מונטסקייה כתב על חשיבות "פיזור הכוח" בספרו "רוח החוקים" (1748): "כדי שהכוח הרב שבידי השלטון לא ינוצל לרעה, יש לחלק ולאזן אותו". מכאן הגיע רעיון הפרדת הרשויות במדינה דמוקרטית. בכל המדינות הדמוקרטיות הכוח והסמכות נחלקות בין הרשויות: הן מפקחות זו על זו ומאזנות זו את זו. 

מונטסקייה

בישראל אכן פועלות שלוש רשויות: הרשות המחוקקת – הכנסת, הרשות המבצעת – הממשלה, והרשות השופטת – מערכת המשפט. הרשויות עצמאיות אך משפיעות זו על זו. הכנסת מחוקקת את החוקים שהממשלה אמורה לבצע (בפיקוח הכנסת) ושבית המשפט אמור לפסוק לאורם. 

"שלוש הרשויות שוות הן. לכל אחת מהן ייחוד משלה, ואף בכך שוות הן", כתב נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק בנושא. "הרשויות שזורות וקשורות זו בזו. מתקיימים ביניהן איזון ובקרה […] מטרתם העיקרית של האיזון והבקרה אינה יעילות השלטון. המטרה העיקרית היא חירות האדם". גם שופטים אחרים מצביעים על חשיבותה של הפרדת הרשויות, וכותבים כי "במקום בו מופקדות גם סמכויות החקיקה וגם הביצוע לא יקומו זכויות אדם, הדמוקרטיה תתפוגג" (בג"ץ 11163/03, ועדת המעקב העליונה).

אלא שבשדה הפוליטי יש מי שפחות מודאגים מעצמאותן של הרשויות השונות. המתיחות בין שרים וח"כים לנציגי בית המשפט העליון היא עניין שבשגרה עוד מה-D9 שביקש ח"כ מוטי יוגב לשטח באמצעותו את בג"ץ, והיא הגיעה לשיאים חדשים בהתנגחות המתוקשרת בין שר המשפטים הטרי-זמני אמיר אוחנה, שציין ביומו הראשון בתפקיד כי "לא כל פסיקה צריך לבצע", ובין נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, שאמרה בתגובה כי מדבריו עולה "השקפת עולם משפטית חסרת-תקדים וחסרת-אחריות".

השר אמיר אוחנה והשופטת אסתר חיות

בניסיון להבין מה השתבש בחלוקת הסמכויות ובאיזון בין הרשויות בישראל נבחן לעומק כל אחת מהן. הראשונה על המוקד – הרשות המחוקקת.

תחילת הדרך: החוקה שלא הייתה

הכנסת היא הרשות המחוקקת ולה הסמכות הבלעדית במדינה לחוקק חוקים. מכוח החוקים הללו גם מקבלות הרשויות האחרות את סמכויותיהן (חוק יסוד: הממשלה, וחוק יסוד: השפיטה). אלא שבאופן מוזר, דווקא מעמדה של הכנסת עצמה אינו מעוגן לגמרי בחוק. חוק יסוד: הכנסת, חוק היסוד הראשון שהתקבל בישראל, אינו מגדיר את סמכויותיה אלא רק קובע כי "הכנסת היא בית הנבחרים של המדינה". 

במה הוא כן עוסק? בפרטים טכניים. החוק מגדיר את מקום מושבה של הכנסת, מפרט את שיטת הבחירות וקובע מי זכאי לבחור ולהיבחר בבחירות לכנסת. הוא אף מפרט את תקנון הכנסת ומעגן את חסינותם של חברי הכנסת מפני העמדה לדין לצד תנאי הסרת החסינות. ניתן לכייל את חוק יסוד: הכנסת או סעיפים בו אך ורק ברוב של 80 חברי כנסת, ואין בכוחן של תקנות לשעת חירום לשנותו.

על חוק החסינות

כדי לאפשר לחברי וחברות כנסת לפעול ללא חשש מתביעות אישיות, יש להם חסינות מאישומים פליליים או אזרחיים בכל פעולה שנעשתה במסגרת תפקידם. עד שנת 2005 קבע החוק כי ח"כים נהנים מחסינות מכל העמדה לדין, ולכנסת הסמכות להסיר אותה בעת הצורך. מאז החוק שונה כך שכיום היועץ המשפטי לממשלה יכול להגיש כתב אישום נגד חבר או חברת כנסת ללא אישור של הכנסת. במקרה של העמדה לדין הח"כים יכולים לבקש מוועדת הכנסת חסינות, אך יכולים לקבלה רק אם העבירה שהם מואשמים בה נעשתה במסגרת תפקידם או בתום לב.

במסגרת הכנסת האחרונה החלו ח"כים שונים לקדם נוסח חדש לחוק החסינות, ולפיו לכל הח"כים ישובו לקבל חסינות אוטומטית, ואם היועץ המשפטי לממשלה יבקש להגיש נגדם כתב אישום יהיה עליו לבקש מוועדת הכנסת להסיר את החסינות (והיא כמובן לא חייבת לאשר זאת).

אם כן, מהיכן לקוחה הסמכות של הכנסת לחוקק חוקים אם לא מתוקף חוק יסוד? כדי לענות על כך צריך לחזור לזמן הקמת המדינה. 

מוכנים? נצא לדרך!

איפה החוקה?

בעת הכרזת העצמאות נקבע כי במדינה הצעירה תיווסד אספה מכוננת, ותפקידה יהיה לחוקק חוקה. אולם האספה הראשונה לא מילאה את תפקידה, וכשנה לאחר שנבחרה חוקקה את חוק המעבר, שבעקבותיו נהפכה לכנסת הראשונה. צעד זה היה שנוי במחלוקת, מכיוון שהוא כלל שינוי ייעוד של האספה ללא דיון וללא שיתוף העם. כך או כך, תפקיד יצירת החוקה עבר לכנסת הראשונה – ומכאן סמכות הכנסת לחוקק חוקי יסוד, שהם התחליף לחוקה מאז ועד היום.

על היעדר חוק ופשרת הררי

הכנסת הראשונה לא הצליחה לחוקק חוקה מכמה סיבות. היו שטענו כי מדינת ישראל עומדת לקלוט גלי עלייה המונית ואין זה הוגן שהמיעוט בארץ יכתיב חוקה שתחייב מיליוני אנשים שעתידים להגיע. יש הטוענים כי בן-גוריון לא רצה לייצר חוקה שתגביל את פעילותו. זאת ועוד, החרדים התנגדו לחוקה משום שלטענתם התורה היא חוקתו של העם היהודי, ואין צורך בחוקה נוספת. בשל מחלוקות אלו, ב-1950 יזם חבר הכנסת יזהר הררי את "החלטת הררי", הקובעת כי במקום חוקה אחת תחוקק הכנסת שורה של חוקי יסוד, שינוסחו בוועדת חוק, חוקה ומשפט. בעתיד (שאינו נראה לעין כרגע) חוקי היסוד הללו יתאגדו לכדי חוקה.

ח"כ יזהר הררי

חוקי היסוד עוסקים בנושאים חוקתיים, בערכי המדינה, בזכויות אדם ובמוסדות המדינה. הם בעלי מעמד על-משפטי, כלומר, מעמדם הנורמטיבי גבוה יותר משאר הנורמות (חוקים, תקנות, צווים וכו'). כל חוק הסותר הוראה בחוק יסוד עלול להיפסל בהחלטת בג"ץ – ראו הרחבה בעניין זה בפרק על הרשות השופטת. 

על שולחן ועדת חוק, חוקה ומשפט מונחת כיום הצעת חוק יסוד: החקיקה, שמטרתה לעגן בחוק יסוד את תפקיד הכנסת – לחוקק חוקים – ואת סמכויות בית המשפט העליון: לבטל חוק רגיל הסותר את הנאמר בחוק יסוד ולהגדיר את עליונות חוקי היסוד (כפי שקורה כיום בפועל – ראו כתבה על הרשות השופטת). בעבר היו כמה הצעות חוק דומות שלא צלחו את הליך החקיקה, לרוב משום שלא קיבלו גיבוי מהממשלה. את הצעת החוק האחרונה ניסחו ב-2017 איילת שקד ונפתלי בנט והיא מציעה לחוקק את פסקת ההתגברות, שתאפשר לכנסת לחוקק חוקים שלא יהיו נתונים להפיכה בבג"ץ.

על פסקת ההתגברות

בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קיים סעיף המכונה "פסקת ההגבלה". פסקה זו מגדירה אילו חוקים יכולה הכנסת לחוקק, ואילו לא – בהתבסס על רמת פגיעתם בחוק היסוד, וזאת בהסתמך על קריטריונים מוגדרים. מכאן לקח בית המשפט את סמכותו לבטל חוקים שפוגעים באופן לא מידתי בזכויות המעוגנות בחוקי היסוד.

זו פסקת ההגבלה, בלשונה הרשמי: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".

פסקת ההתגברות מבקשת לעקוף סמכות זו, ולאפשר לחברי וחברות הכנסת לחוקק בשנית חוק שנפסל על ידי בית המשפט – גם אם הוא סותר חוק יסוד קיים. איך זה קשור לחוק החסינות? במידה והכנסת תחוקק את החוק, לבג"ץ האפשרות לפסול אותו. לאחר הוספת פסקת ההתגברות, תוכל הכנסת לחוקק אותו שוב, לאחר הפסילה.

הכנסת והרשות השופטת: תחרות הורדת ידיים

החוקים שמחוקקת הכנסת, ובעיקר חוקי היסוד, משמשים בפועל הוראות לשופטים. במילים אחרות, תפקיד הרשות השופטת הוא לאכוף את חוקי הכנסת ולהעניש את המפרים אותם. נוסף על כך, תפקיד השופטים הוא לפרש את החוק כדי להשלים את החסר (לקונות בחוק) או להתאימו להלך הרוח המשתנה בחברה.

רמת המעורבות של השופטים והשופטות בישראל בענייני החקיקה היא נושא לוויכוח מתמשך. משפטנים כמו פרופ' רות גביזון סבורים כי תפקיד השופטים לשפוט ותפקיד המחוקק לחוקק, והערבוב ביניהם מסכן את הפרדת הרשויות. לטענת גביזון, בסמכות בית המשפט ליישב סכסוכים ולפקח על עבודת הכנסת במקרים חריגים הקשורים לזכויות אדם בלבד (פגיעה בחירות, בכבוד או בקניין), ואל לו להגביל את פעילות המחוקק על ידי הסמכויות שרכש לעצמו ללא הצדקה במהלך השנים.

פרופ' רות גביזון

לעומת זאת, יש הגורסים כי השופטים אינם שלוחים של המחוקק ותפקידם הוא לא לפעול על פי הוראות המחוקק בלבד, אלא להיות שותפים לחקיקה על ידי פרשנות לחוקים והגנה על ערכי הדמוקרטיה. הנציג הבולט ביותר של הגישה הזאת הוא השופט בדימוס אהרן ברק, שנחשב לאבי המהלך שעיצב את בית המשפט העליון בדמותו המוכרת לנו כיום – המהפכה החוקתית. 

בעקבות המהפכה קנה לעצמו בית המשפט העליון את הזכות לבטל חוקים שלדעת השופטים אינם תואמים את רוח חוקי היסוד, וכך מרסנת הרשות השופטת את פעולת החקיקה של הרשות המחוקקת. 

בשנים האחרונות נשמעים קולות רבים הקוראים לצמצום סמכויות בית המשפט וביטול תוצאותיה של המהפכה החוקתית. עם הקולות הללו נמנים שני שרי המשפטים האחרונים, איילת שקד ואמיר אוחנה. נכון לקיץ 2019 לא ננקטו עדיין צעדים קונקרטיים ששינו את יחסי הכוחות באופן דרמטי, אולם כאמור פסקת ההתגברות עדיין עומדת על הפרק ואין ספק שעוד נכונו לנו התפתחויות בזירה הזאת.

מהי המהפכה החוקתית?

המהפכה החוקתית היא כינוי לתהליך של הרחבת הסמכויות של בית המשפט העליון כגורם המבקר את הכנסת. נהוג לזהות את המהפכה עם פסק הדין שנתן בג"ץ בתביעה של בנק המזרחי נגד הכפר השיתופי מגדל, שבו נקבע כי לחוקי יסוד (ששניים מהם נחקקו כמה חודשים לפני מתן פסק הדין) יש מעמד איתן על פני חוק רגיל – וכי בית המשפט העליון רשאי, ואף צריך, לשמש גורם מבקר שיוודא שחוקי הכנסת אינם סותרים את חוקי היסוד הללו. 

המהפכה החוקתית היא המשכה של גישת האקטיביזם השיפוטי, המזוהה גם היא עם אהרן ברק. להרחבה על נושא האקטיביזם השיפוטי והמהפכה החוקתית ראו כתבה על הרשות השופטת.

השופט אהרון ברק

הכנסת והממשלה: האחות הגדולה 

על פי חוק יסוד: הממשלה, הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת. ראש הממשלה עצמו הוא חבר כנסת, והוא אינו רשאי לפטר שרים אלא באישור הכנסת. החוקים המתקבלים בכנסת אמורים לחייב את הממשלה, והכנסת אחראית לפקח על פעולות הממשלה בעזרת ועדות שונות, דיוני המליאה, הצעות לסדר היום ושאילתות.

נדבך חשוב ביחסי הכנסת והממשלה הוא בחירת מבקר המדינה. המבקר נבחר בבחירות חשאיות בכנסת, ודו"חות המבקר העוסקים בפעולות הממשלה (ובגופים אחרים הפועלים במסגרת המדינה) נידונים בוועדות הכנסת. 

מוסד מבקר המדינה יכול לשמש מקור כוח חשוב לכנסת כגוף המפקח על הממשלה, אולם מבקר המדינה החדש מתניהו אנגלמן – שנבחר בתמיכת הממשלה – החליט לא להאריך את כהונת היועץ המיוחד לענייני שחיתות, הודיע שלא יעסוק בביקורת אישית, יצמצם ביקורות בזמן אמת והצהיר שידאג גם להחמיא למשרדי הממשלה. נראה אם כן שהכנסת, וכולנו, איבדנו חלק מרכזי מסמכויות הפיקוח.

מעבר לכל זה, הממשלה שולטת בפועל בתהליכי החקיקה בכנסת באמצעות ועדת השרים לחקיקה. ועדה זו, בראשות שר המשפטים, מתכנסת בכל יום ראשון במשרד ראש הממשלה ומחליטה מה יעלה בגורל הצעות החוק שהגישו הח"כים – לשבט או לחסד; על פי ההחלטה המתקבלת בישיבה (שכפי שגילינו בסיקור צל של "שקוף", לעיתים קרובות נכחה בה רק שרת המשפטים) מטילה הוועדה משמעת קואליציונית – כלומר הוראה אם להצביע בעד ההצעה או נגדה – על 99% מהחוקים. בכך מסרסת הוועדה את היכולת של חברי הכנסת לפעול לפי צו מצפונם, והופכת את פעילות הכנסת, לרוב, למשחק ידוע מראש. במילותיו של יו"ר הכנסת לשעבר דן תיכון (ליכוד): "מה זה ועדת שרים לחקיקה? זה נטרול הכנסת!". 

שתי בעיות מבניות נוספות מחלישות את הכנסת לעומת הממשלה. האחת היא שמבנה ועדות הכנסת (שבמסגרתן נעשה חלק גדול מהעבודה הפרלמנטרית) אינו חופף את המבנה של משרדי הממשלה. לפיכך חברי הכנסת מתקשים להתמחות בתחום מסוים ולפקח על המשרד הממשלתי שעוסק בו – ובמקום זאת הם נאלצים לכהן בוועדות שונות ולפקח על משרדי ממשלה העוסקים בנושאים מגוונים, דבר שפוגע באיכות הפיקוח. 

בעיה שנייה: כנסת ישראל היא פרמלנט קטן יחסית. עם קום המדינה מנתה אוכלוסיית ישראל כ-600 אלף תושבים ותושבות וכיום גדלנו לכמעט תשעה מיליון. עם זאת, מספר חברי הכנסת  לא השתנה. בד בבד, מתוך 120 המחוקקים שלנו כ-30 מכהנים כשרים או סגני שרים ואינם חברים בוועדות הכנסת. פירוש הדבר הוא שיש מעט מדי חברי הכנסת שפנויים לפקח על עבודת הממשלה המסועפת.

סיכום: חלשה בין חזקות

אף שהכנסת אמורה להכתיב לרשויות האחרות את מסגרת פעילותן באמצעות חוקים שהיא צריכה לחוקק ופיקוח אפקטיבי, נראה כי כיום היא חלשה מהן: סמכותה העיקרית – חקיקת חוקים – מוכתבת לה מטעם ועדה ממשלתית לא שקופה ונטולת פרוטוקול. עם הרשות השופטת יש לה מאבק מתמשך בן שנים על שאלת האחריות לשמירה על חוקי היסוד.

חלק גדול מהמצב נובע מכך שהכנסת לא הסדירה בחוק מעולם את חלוקת הסמכויות, האיזונים והבלמים בין הרשויות השונות. האם פסקת ההתגברות – שנועדה לבסס את מעמדה של הכנסת כרשות הפוסקת הסופית בענייני חקיקה  – היא הפתרון הנכון, כשבפועל הממשלה שולטת בכנסת?