פוסטים

בין "הכל שפיט" ל-D9: זרקור על הרשות השופטת

עצמאית מדי או כלי בידי השלטון; שמרנית או ליברלית; אבירת זכויות האדם או גוף בלתי דמוקרטי – איך באמת נראית הרשות השופטת בישראל ומה מקומה באיזון בין הרשויות?

| דפנה נעמני, אסף נתיב |

בכתבה על הרשות המחוקקת דנו בחשיבותה של הפרדת הרשויות, ובחנו לעומק את נקודות התורפה שהופכות את הרשות המחוקקת (הכנסת) לחלשה יחסית. בכתבה הנוכחית נציג את ההתפתחויות ההיסטוריות ואת הסבך החוקי שמציב את הרשות השופטת בעמדתה הנוכחית – החזקה יחסית.

רקע

הרשות השופטת בישראל מורכבת ממערכת בתי המשפט בת שלוש ערכאות: בית המשפט העליון, בתי המשפט המחוזיים ובתי משפט השלום. כמו כן יש בתי משפט ובתי דין ייעודיים לעניינים ספציפיים – תעבורה, דיני עבודה, דיני משפחה ועוד.

מטרת הרשות השופטת היא להבטיח לתושבי ישראל משפט צדק ולאכוף את חוקי הרשות המחוקקת, בין היתר באמצעות ענישה של מי שמפר את החוקים. סמכויות השפיטה נתונות בידיה מתוקף חוק יסוד: השפיטה. תכלית החוק היא להבטיח את עצמאות השופטים  ואת פומביות הדיון בבתי המשפט, והוא קובע כללים הנוגעים למינוי שופטים ופעילותם ולסמכותו הכפולה של בית המשפט העליון: ערכאה לערעור על פסקי דין של ערכאות קודמות וכן בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ).

מה ההבדל בין בית המשפט העליון לבג''ץ?

בית המשפט העליון ובית הדין הגבוה לצדק הם למעשה באותו גוף, אולם בכל כובע יש למוסד סמכויות שונות.  בית המשפט העליון נועד לעסוק בערעורים על פסיקות ערכאה קודמת (בית המשפט המחוזי), ואילו בג"ץ מוסמך לעסוק בעתירות נגד המדינה ונגד גופים ציבוריים אחרים ולדון בכל עניין אשר הוא רואה צורך לתת בו סעד למען הצדק ואשר אינו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר (סמכות שיורית). 

בית המשפט העליון

נוסף לחוק היסוד מוסדרת פעילות הרשות השופטת בחוק בתי המשפט, המשלב כמה חוקים: חוק השופטים, חוק בתי המשפט, חוק שיפוט בתביעות קטנות ופקודת הרשמים (דרגת שיפוט נמוכה). חוק זה עוסק בארבעה נושאים: 

  • השופטים – מי כשיר להתמנות לשופט או שופטת, דרכי מינוי, אופן הכהונה והוראות משמעת
  • בתי המשפט – הוראות המפרטות את סמכויותיהם של כל בתי המשפט
  • רשמים – מי כשיר להתמנות לרשם או רשמת, דרכי מינוי, אופן הכהונה והוראות משמעת
  • הוראות אחרות – הוראות מיוחדות בעניינים  שונים: קיום דיון נוסף, משפט חוזר ועוד.

היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה: נקודה המפגש בין הרשויות

היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה הם שני מוסדות המקשרים בין הרשות השופטת לרשות המבצעת. אמנם הם חלק מהמערכת המשפטית, אך הם פועלים במסגרת הרשות המבצעת – משרד המשפטים. 

היועץ המשפטי לממשלה עומד בראש המערכת המשפטית של הממשלה. התפקיד מאגד סמכויות מרכזיות: התובע הכללי, הממונה על הפרקליטות והתביעה הפלילית, והיועץ המשפטי המייעץ ומכווין את משרדי הממשלה השונים ואחראי על ייצוגה בבתי המשפט (איחוד הסמכויות הזה ייחודי בעולם). 

המהפכה החוקתית: נקודת המפנה ביחסי הרשות השופטת והרשות המכוננת

הכנסת בת ימינו היא גלגול של אספה מכוננת שנועדה לייסד חוקה – אלא שזו טרם התגבשה, ובמקום זאת האצילה על עצמה הכנסת סמכות לחוקק חוקי יסוד מתוקף "פשרת הררי".

עד 1992 התקבלו בכנסת תשעה חוקי יסוד. מרביתם עסקו בעיגון מעמדם של מוסדות מדינה שונים (כגון הצבא ומבקר המדינה) בחוק, ולא בנושאי זכויות אדם – הניצבים לרוב בליבה של חוקת מדינה. לאורך השנים מעמדם של חוקי היסוד לא היה ברור, וודאי לא מעוגן בחוק, ואף נשמעו על כך ביקורות מצד ח"כים כמו מנחם בגין ושמואל תמיר. ב-1975 ניסה שר המשפטים דאז חיים צדוק להסדיר את מעמדם של חוקי היסוד במסגרת חוק יסוד: החקיקה, אולם הניסיון לא הצליח.

באותן שנים בית המשפט העליון לא עסק רבות בביקורת על חוקי היסוד, הן משום שמעמדם לא היה ברור הן מפני שהם לא עסקו בנושאים רלוונטיים לתפקידו – הבטחת משפט צדק. בהיעדר חוקי יסוד בנושא זכויות כונן בית המשפט מעין "מגילת זכויות שיפוטית", ששימשה להגנה על אזרחים ואזרחיות מפני התעמרות שלטונית. למגילה זו לא היה תוקף חוקי והיא גם לא ביקשה לשמש תחליף לחוק, אלא רק אמצעי לפרשנות. אלא שבשל החסר החוקי בתחום זה, בפועל נעשה שימוש מתרחב והולך במגילת הזכויות. 

ב-1992 התקבל בקריאה שנייה ושלישית ברוב של 32 בעד לעומת 21 נגד וח"כ אחד נמנע. חוק היסוד הראשון העוסק בזכויות אדם – חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו – ולאחר מכן כונן גם חוק יסוד: חופש העיסוק. חוקים אלו כללו "פסקת הגבלה", הקובעת את התנאים המפורשים המאפשרים לפגוע בזכויות הקבועות בחוק היסוד (הרחבה בפסקה הבאה). השופט אהרן ברק כתב אז כי תוספת פסקת ההגבלה למעשה משמשת לשופטים ראיה לכך שחוקי היסוד אכן מצויים במעמד גבוה יותר מחוקים רגילים, ועל כן בית המשפט רשאי לבטל חוק רגיל אם הוא סותר את אחד מחוקי היסוד. אפשרות ביטול זו היא העומדת בלב מה שכינה ברק "המהפכה החוקתית".

השופט אהרון ברק

יו"ר הכנסת דאז, דן תיכון סיפר לנו שהוא הזהיר את השופט אהרון ברק "אתם תתחילו להתעסק בכנסת ולבטל חוקים – הכנסת תשיב מלחמה". 

מהי פסקת ההגבלה?

פסקת ההגבלה קובעת את התנאים המפורשים שבהם יכולה הכנסת לחוקק חוקים המפרים את הזכויות הנתונות בחוק היסוד. את הפסקה יצר השופט ברק כפרשנות לסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לשון הסעיף: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו".

מתוך לשון החוק קבע בית המשפט העליון את התנאים שצריכים להתקיים כדי שהפגיעה בזכויות תהיה חוקית (כל התנאים צריכים להתקיים יחד): 

  • הפגיעה צריכה להיעשות בחוק או על-פי חוק
  • הפגיעה צריכה להלום את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
  • על הפגיעה להיות לשם תכלית ראויה
  1. על הפגיעה להיות מידתית. לשם קביעת המידתיות קבע בית המשפט העליון שלושה מבחני מידתיות: מבחן האמצעי שפגיעתו פחותה – כלומר, האם הפגיעה בזכויות צומצמה לרמה המינימלית האפשרית; מבחן התועלת שתיגרם מההפרה אל מול הנזק שייגרם ממנה; ומבחן שיקבע אם האמצעי (הפגיעה בזכויות) אכן נחוץ לשם השגת המטרה.

המשמעות המעשית של פסקת ההגבלה היא שאם הכנסת תחוקק חוק הסותר הוראה מחוקי היסוד, אך החוק החדש עומד בארבעת תנאי פסקת ההגבלה ובאחד ממבחני המידתיות – בית המשפט העליון לא יפסול את החוק. דוגמה מובהקת לכך היא דרישה לרישיון לשם עיסוק במקצועות שונים, כמו מקצועות טיפוליים ועריכת דין, שאומנם פוגעת בחופש העיסוק אולם יש לה תכלית ראויה ברורה של הגנה על שלום הציבור. פסקת ההגבלה שקבע ברק הייתה מקובלת על מרבית השופטים בהרכב בתיק המזרחי, אולם הנשיא בדימוס שמגר התנגד למבחן המידתיות, שלדבריו הותיר סמכות לפרשנות נרחבת מדי בידי בית המשפט. טענות אלו נשמעות רבות מאז ועד היום, בין היתר מפי החוקר פרופ' אברהם דיסקין. לטענתו של דיסקין (ושל מתנגדים אחרים), "מידתיות" היא הגדרה סובייקטיבית ואין ביכולתו של בית המשפט העליון לקבוע מהי מידתיות ראויה.

פרופ' אברהם דיסקין

פסק דין המזרחי

הביטוי הראשון לביקורת שיפוטית על חוק הסותר במהותו את חוקי היסוד היה בפסק הדין בנק המזרחי נגד מגדל (הידוע בקיצור כפסק דין המזרחי), שניתן ב-1995. במשפט זה נדרש בג"ץ לראשונה לשאלה אם בסמכותו לפסול חוק הפוגע באחת מהזכויות המעוגנות בחוקי היסוד החדשים שכוננו ב-1992.

במשפט ערער בנק המזרחי על תקפותו של "חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי" (חוק גל), מפני שלטענתו החוק מנע מהבנק לקבל את מלוא הסכום שהחקלאים חייבים לו – בכך פוגע בזכותו לקניין, שעוגנה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו מעט לפני הגשת התביעה. 

השופטים בתיק פסקו נגד הבנק, וקבעו כי החוק עומד בתנאי פסקת ההגבלה – משמע, הוא אינו סותר את חוק היסוד – ולכן לא פסלו אותו.עם זאת, בדיון עקרוני ארוך שהופיע בפסק הדין סברו כל שופטי ההרכב כי בסמכותו של בית המשפט לערוך ביקורת שיפוטית, קרי: לבטל חוקים העומדים בסתירה לחוקי היסוד. הקביעות בדיון זה יצרו תקדים לפסיקות הבאות שבהן פסל בית המשפט העליון חוקים שסתרו את חוקי היסוד.

פסק דין המזרחי נחשב לנקודת ציון מכוננת בתולדות הרשות השופטת בכלל, והיחסים בינה ובין הרשות המחוקקת בפרט. המעמד המיוחד שניתן לחוקי היסוד, שכאמור היה מקובל על כל שופטי ההרכב, נבע מהכרה בכך שחוקי היסוד עתידים להתגבש לכדי חוקה מחייבת – ומכאן הרשות לפסול חוקים שיסתרו אותם. 

כמו כן, במסגרת פסק הדין רוב השופטים בהרכב הכירו בסמכותה של הכנסת הן כרשות מחוקקת הן כמכוננת חוקה. אולם השופט חשין התנגד לכך וטען כי את החוקה צריך לכונן העם במשאל עם או בצורה אחרת החורגת מצורת קבלת חוק רגיל. הוא התנגד להעניק את הסמכות לכונן חוקה לכנסת מתוקף פסיקת בית המשפט, וסבר כי אם תינתן לה סמכות כזו, הציבור הוא שצריך להחליט על כך.

השנים שאחרי: קולות נגד המהפכה החוקתית

כאמור, המהפכה החוקתית הקנתה לבית המשפט העליון כלים חוקיים חדשים להגן על זכויות אדם ואזרח בישראל, לעומת הסתמכות על מסורת שיפוטית שלא עוגנה בחוק לפני כן. 

אולם מימיה הראשונים של המהפכה ועד היום היא צברה לה מתנגדים רבים, ובהם אושיות רמות דרג במערכת המשפט כמו השופטת רות גביזון ושרי המשפטים לשעבר דניאל פרידמן וחיים רמון. מתנגדי המהפכה טוענים כי היא הגדילה את כוחם של בתי המשפט בצורה מופרזת שהובילה לפגיעה בדמוקרטיה. מדוע?כי הציבור (באמצעות נבחריו בכנסת) לא העניק לבית המשפט את הסמכות לבטל חוקים, והוא נטל אותה לעצמו על בסיס פרשנות לסעיף בחוק ללא דיון בכנסת או דיון ציבורי. פרידמן טען כי בית המשפט שואף להתפשט ולהגדיל את כוחו על חשבון הרשויות האחרות, ולשיטתו יש למנוע זאת בשם הדמוקרטיה. 

דניאל פרידמן וחיים רמון

השפעת המהפכה על האיזונים בין הרשויות

המהפכה החוקתית, שהתחילה – או לכל הפחות הרחיבה – את גישת האקטיביזם השיפוטי (ראו הסעיף הבא), שינתה את מפת חלוקת הסמכויות, וחלק מחברי הכנסת טענו שבעקבות גישתו האקטיבית של בג"ץ וההסמכה של עצמו לבטל חוקים, הופר האיזון בין רשויות השלטון. היו אף מי שטענו כי המהפכה החוקתית היא בגדר הפיכה שלטונית, המסכנת את יסודותיה המקודשים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית (ראובן ריבלין בתפקידו כיו"ר הכנסת).

השופט אהרן ברק טען בתגובה שהמהפכה תביא להכרה בתפקידו החוקתי של בית המשפט כשומר החוקה, כמאזן בין ערכים חוקתיים וכמפקח על חוקיות פעולותיהן של רשויות השלטון. לדבריו, הכרה זו תגרום להעלאת מעמדן של זכויות האדם ולקירוב לבבות.

אקטיביזם או ריסון: הוויכוח על דמות מערכת המשפט 

הוויכוחים רבי השנים בדבר המהפכה החוקתית הם למעשה ביטוי לשתי תפיסות עולם מנוגדת בעניין תפקידה של מערכת המשפט. 

לפי גישת האקטיביזם השיפוטי, לבית המשפט יש תפקידים נוספים מעבר להכרעת סכסוכים המובאים בפניו – ובהם פיקוח על רשויות השלטון ומתן פרשנות לחוקים במקרים ספציפיים המובאים בפני בית המשפט. האקטיביזם מתבטא בהפעלת ביקורת שיפוטית ולעיתים בפסילת חוקים הסותרים חוקי היסוד (או את החוקה, במדינות שהיא קיימת בהן). כאמור, מייצגה המובהק ביותר של הגישה הזאת בישראל הוא השופט אהרן ברק, שאף מיוחסת לו האמירה "הכל שפיט". 

כאבי הגישה בישראל, ברק מייצג השקפה של דמוקרטיה מהותית, שבה החוקים כפופים לזכויות הפרט והמיעוט, ולא ניתן לפגוע בזכויות אלו אלא באופן מידתי. התומכים בגישה זו טוענים שהאקטיביזם השיפוטי מונע מהממשלה ומהכנסת לפגוע בזכויות הפרט ומבטא את ערכי החברה ואת תפיסות היסוד הרווחות בה.הגישה האקטיביסטית מסייעת לערוב להגנה על זכויות הפרט ולהבטחת ממשל תקין. 

לדוגמה, במשפט אייזנברג נ' שר השיכון פסל בג"ץ את המינוי הממשלתי של יוסי גינוסר, איש שב"כ לשעבר שמסר פעמיים עדות שקר בשערוריות שהיה מעורב בהן, לתפקיד מנכ"ל משרד השיכון. לטענת תומכי הגישה האקטיביסטית, הגבלת  סמכויותיו של בית המשפט עלולה להפחית את יכולתו לבקר את פעילותן של הרשויות האחרות, ובסופו של דבר לפגוע במינהל התקין – ובאזרח הקטן.

הגישה המנוגדת לאקטיביזם היא ריסון שיפוטי (או שמרנות שיפוטית), הגורסת כי על בית המשפט לנהוג בריסון בעת הפעלת סמכויותיו. העיקרון העומד בבסיס הגישה הוא שקיימים סדר ואיזון בין הרשויות, וכל שינוי עלול לערער אותם ולפגוע בעיקרון הפרדת הרשויות. המצדדים בגישה זו סבורים כי תפקידם של השופט או השופטת מצומצם – הם נדרשים לפסוק לאור החוקים הקיימים ולא לתת להם פרשנות מרחיבה. שופטים שמרנים עשויים להציע פרשנות במקרים של השלמת החסר בחוק, אולם לא ינסו להתאים את הפרשנות לחוקה או לחוקי היסוד. 

על פי הגישה השמרנית, על בית המשפט להימנע מביקורת שיפוטית ומביטול חוקים אלא אם הם בלתי חוקתיים בצורה חריגה. נוסף על עקרון הפרדת הרשויות, המצדדים בריסון מזכירים כי השופטים לא נבחרו בבחירות ציבוריות, ולכן אין זה ראוי שהם יעסקו בעניינים חברתיים-פוליטיים.

דוגמה לפסק דין שמרני היא ההכרעה במשפט רמי מור נ' מדינת ישראל. מור ביקש לחשוף את פרטיו של גולש או גולשת שכתבו נגדו ביקורות שקריות בפורום בנושא בעיות עור, ובכך עברו עבירה על חוק לשון הרע לשם פגיעה בשמו הטוב ובמקצועו כמטפל אלטרנטיבי. השופטים אליעזר ריבלין ואדמונד לוי – נגד דעת מיעוט של השופט אליקים רובינשטיין – קבעו כי לא ניתן לחייב את ספקית האינטרנט למסור את פרטיהם של הגולשים שפרסמו תגובות משמיצות על מור, מפני שאין בחוק התייחסות ספציפית לאיסור לשון הרע בכסות אנונימית ברשת. 

דעת הרוב. השופטים אליעזר ריבלין (מימין) ואדמונד לוי (משמאל)

בפסק הדין נכתב: "ביהמ"ש סבור כי לא קיימת כיום מסגרת דיונית הולמת למתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי, ואין 'להמציא' מסגרת כזו ב'חקיקה שיפוטית'".  כלומר, במקום לבצע השלמה שיפוטית בחוק ולהסיק מחוק לשון הרע למרחב האינטרנטי, כמו שסביר ששופטים אקטיביסטים היו עושים, קבע ההרכב כי יש להשאיר את ההכרעה בידי המחוקק. 

בעקבות פסק הדין חוקקה הכנסת כשנה לאחר מכן את "חוק הטוקבקים", המאפשר לספקיות האינטרנט לחשוף פרטי גולשים  במקרים שבהם הייתה למבקשי הפרטים עילה לתביעה לו זהותם של הכותב או הכותבת הייתה ידועה.

השופט אליקים רובינשטיין

מהי זכות העמידה?

זכות העמידה היא הזכות להגיש תביעה לבית המשפט. בעניינים פרטיים כל אדם שנפגע יכול לתבוע את אלו  שפגעו בו בערכאה המתאימה, אך בעניינים ציבוריים המצב מעט שונה.

עד שנות ה-80 כדי לפנות לבג"ץ היה על התובעים להיות אלו שנפגעו באופן ישיר מפעולת המדינה. לדוגמה, בפרשת פרנש היל הוטל קורפוריישן נ' הוועדה המקומית גרס העותר (שטען כי הוא נציג הסטודנטים בעיר)  כיבניית מלון בירושלים תהרוס את הנוף בשל קרבתו לעיר העתיקה, אולם השופטים דחו את העתירה מפני שלעותר לא הייתה זכות עמידה. בפסק הדין כתבו השופטים כי "כאשר אזרח קובל על מעשה של רשות מינהלית, הרי לפני פנייתו לבית משפט חייב הוא למצות את דרכי הסעד האחרים הפתוחים לפניו לפי הדין. הטעם השגור המובא להצדקת ההגבלות בעניין זכות העמידה הוא – החשש בפני הצפת בית המשפט על ידי עתירות של טרדנים".

עם זאת, בכמה פסיקות שונות שניתנו לאורך השנים אפשר בג"ץ להרחיב את זכות העמידה (לדוגמה בתיק האגודה לזכויות האזרח נ' ועדת הבחירות ה-13) והשופטים אפשרו גם לעותרים שלא נפגעו באופן ישיר לתבוע. עקב כך,כיום כל אדם הרואה עצמו נפגע מפעילות כזו או אחרת של המדינה או גוף ציבורי אחר יכול לפנות לבג"ץ.

הרחבת זכות העמידה היא פעולה מתבקשת של אקטיביזם שיפוטי, בפרט של מי שמאמין – כאמירתו של ברק – כי "הכל שפיט". אלא שהעובדה שאפשר לעתור לבג"ץ נגד כל פעולה מִנהלית הופכת את המערכת לאיטית ומתגוננת; בשל שטף העתירות המוגשות לבג”ץ – חלקן ענייניות וחשובות וחלקן עתירות סרק – שופטי בית המשפט העליון כורעים תחת העומס. השופט מזוז התייחס לכך באומרו "אין אנו צריכים להתעלם מהמציאות בה אנו פועלים, ועלינו למקד את המאבק בסוגיות ליבה אמיתיות של הגנה על זכויות אדם וערכים דמוקרטיים, ולא להיגרר אחר מאבקים בנושאים אזוטריים. לא כל נושא מצדיק מאבק חזיתי מול המערכת הפוליטית".

שרת המשפטים הקודמת איילת שקד, שהיא מהצד השמרני של המפה הפוליטית, דגלה גם היא בצמצום זכות העמידה. "לא הכול שפיט ולא מלאה הארץ משפט. יש עניינים ביטחוניים וכלכליים שהמקום שהם צריכים להיות מוכרעים זה לא בבית המשפט, אלא בכנסת ובממשלה" אמרה בראיון לכתב העת של לשכת עורכי הדין ב-2017.

שקד, ריבלין ונאור

העתירה נגד ההופעה בהפרדה מגדרית שהתרחשה לאחרונה בעפולה יכולה לשמש דוגמה לחשיבות זכות העתירה. למי שהספיקו לשכוח, עיריית עפולה החליטה לקיים אירוע לקהל החרדי בהפרדה בין נשים לגברים ושדולת הנשים עתרה נגד קיום האירוע בהפרדה, מפני שהוא פוגע בזכות לשוויון. לפני הרחבת זכות העמידה, רק תושבות עפולה היו יכולות לעתור לבית המשפט, אף על פי שברור שיש בתיק הזה עניין עקרוני (בין שמסכימים להפרדה ובין שמתנגדים לה).

נראה כי המגמה כיום היא לשוב ולצמצם את זכות העמידה בפני בג"ץ, אולם כמו בסוגיות אחרות במערכת – גם במקרה זה העמדות בעניין מוכתבות בראש ובראשונה בידי השיוך הפוליטי של כל אחד ואחת.

יחסי שרת המשפטים ונשיא העליון

אין נוהל קבוע המחייב את שרי המשפטים ונשיאות העליון להיפגש בפורמט מוסדר. עם זאת, השרה לשעבר איילת שקד נהגה להיפגש עם נשיאת העליון חיות פעם בשבועיים, לרוב בארבע עיניים, בבית המשפט העליון לאורך תקופת כהונתה. 

השיחות עסקו בנושאים כלליים:

  • רפורמות ונושאים מנהליים – היכן ידונו בעתירות ביו"ש, האם לפתוח בית משפט להגבלים עסקיים והיכן, האם ניתן לצלם עצורים בבתי משפט ועוד. 
  • מינויים – תיאום לקראת הוועדה למינוי שופטים, קידום של גורמים בתוך המערכת והכנסת אנשים נוספים לתוך מערכת המשפט.
  • עניינים אסטרטגיים – חקיקה שנויה במחלוקת (כמו פסקת ההתגברות) ונושאים מהותיים נוספים.

נשיאי בית המשפט העליון לדורותיהם עם הנשיא ריבלין ושרת המשפטים לשעבר איילת שקד

פסילת חוקים: מה המצב בפועל?

בוודאי הבנת עד כה שהמהפכה החוקתית ומידת האקטיביזם או הריסון השיפוטי הם מקור בלתי נדלה להתנצחויות פוליטיות. עם זאת, שווה להזכיר שבפועל בג"ץ פסל עד כה רק כ-18 חוקים שחוקקה הכנסת בכל שנותיו – היקף נמוך למדי ביחס לעולם. יש הרואים בכך הוכחה ניצחת לכך שבג"ץ אינו אקטיביסט יתר על המידה ושומר על בכורתה של הכנסת בכל האמור להחלטות חוקיות. 

עם זאת, יש לזכור שבכדי לעשות השוואה הוגנת צריך לבחון גם את מספר ההחלטות שבג"ץ פסק בניגוד לעמדת המדינה – דוגמת בג"ץ אליס מילר (בלא קשר סביב הפסיקה, אלא לעצם הפסיקה). בנוסף, ישנה טענה כי הידיעה שבג"ץ ידון בחוק לאחר שיעבור, מהווה "אפקט מצנן" לחברי הכנסת על ידי כך שהם מגבילים את עצמם למה שהם תופסים כפרשנות הסבירה של בג"ץ.

אחרים, שמרנים יותר, סבורים כי ההשוואה אינה תקפה וכי אם מביאים בחשבון גם פסילה של הצעות חוק ואת התגברות המגמה של פסילת חוקים מאז תחילת העשור הנוכחית, לצד פסיקות משמעותיות (דוגמת התרת כניסת נשים לקורס טיס) התמונה משתנה. עוד נטען שבשל הכוח המוגבר של בג"ץ, השרים וחברי הכנסת מביאים בחשבון את מה שכבר בתהליך החקיקה ובפעולות הממשלה, לכן ההשפעה אינה נמדדת רק במספר החוקים שנפסלו בפועל אלא בשאלה (שאין לה תשובה מדויקת) כמה  חוקים נעצרו בטרם הוגשו.

סיכום: על כף המאזניים

אין חולק על כך שלאורך השנים התרבו סמכויותיה של הרשות השופטת, לעיתים על חשבון כוחה של הרשות המחוקקת. 

מצב זה נובע, בין היתר, מכך שלישראל אין חוקה לצד העובדה שרמת הפיקוח של הכנסת על הממשלה עלובה במיוחד, שלעיתים מציבה את בג"ץ בעמדת שומר הסף (שלא לומר הגננת). לעיתים רבות, במקום שהכנסת תכריע בחקיקה נותנים לדברים להתגלגל לפתח בג"ץ ושיכריע בעצמו. 

כפי שציין השופט בדימוס אשר גרוניס (שנחשב לגורם שמרני יחסית) בפסק דין שניתן ב-2012 על מה? "במקרה הנוכחי נאלץ בית המשפט להתערב בחקיקה ראשית, שעה שהן הרשות המחוקקת והן הרשות המבצעת מכירות בפגמים שבחוק. עם זאת, אותן רשויות אינן מביאות בעצמן לתיקון הפגמים שבחקיקה אלא מפנות הן, למעשה, את התפוח הלוהט למגרשה של הרשות השופטת […] אילו פעלו הרשויות האחרות ואילו תיקנו את הטעון תיקון, לא היה בית משפט זה מתערב בחקיקה של הכנסת".

השופט אשר גרוניס

עם זאת, כפי שמציינים מתנגדי האקטיביזם השיפוטי, הרחבת הסמכויות של הרשות השופטת, ובפרט האפשרות לפסול חוקים של הכנסת הסותרים הוראה המעוגנת בחוקי היסוד, לא ניתנו לה בחקיקה מוסדרת ולא נערך דיון ציבורי ושיטתי על גבולות הגזרה, על מגבלות הכוח שניתן לרשות ועל הממשקים בין הרשויות השונות. 

בין שמסכימים להרחבת הסמכויות של הרשות השופטת ובין שמתנגדים לה, ברור כי ראוי לדון בסוגיה לעומק. לא מאוחר מדי לקבוע בחוק ובאופן דמוקרטי את מעמדם של חוקי היסוד ואת מעמדו של בית המשפט בעניין החוקה המתהווה. לצערנו, השיח הציבורי בנושא לא אחת פופוליסטי ושטחי, ואנחנו ב"שקוף" מקווים להוביל לשיח אינטליגנטי ומנומק בתחום. כמה חברי כנסת יוכלו לאשרר חוק שנפסל? זו עדיין שאלה פתוחה – ונשמח לשמוע את דעתכם ודעתכן. 

בחירות 2019 מועד ב': עודה, ליברמן וליצמן הם ראשי המפלגה היחידים שחושפים את הונם

| תומר אביטל |

רגע לפני הבחירות, פנינו לכל ראשי המפלגות וביקשנו שיחשפו את הונם המלא, או חלקי – את הנכסים שלהם, המורכבים מאחזקות (תיקי מניות למשל) ונדל"ן בבעלותם. 

חשוב להדגיש שאין בעיה עם ח״כ עשיר. יש בעיה עם ח"כ מסתיר. לא מעניין אותנו כמה יש להם בעו"ש, אלא מהי מפת האינטרסים שלהם. מניות, נכסים, זכויות בניה, חובות וכדומה – כל אלה אינם בגדר רכילות, אלא מידע חיוני שחייב להיות נגיש לכל.

זכותנו לדעת את מפת האינטרסים המלאה של מי שמשפיע על החיים של כולנו באופן גורף.

עודה – הכי שקוף

ראש המפלגה היחיד שנענה לבקשת "שקוף" במלואה הוא יו"ר הרשימה המשותפת איימן עודה, שהעביר הצעת הון מפורטת מהיום בו נכנס לכנסת. עודה מחזיק דירה בשכונת בכבאביר בחיפה, שרכש בספטמבר 2009 בכ-350 אלף שקל ושיפץ במאה אלף. הוא גר בשכירות במרכז הכרמל בחיפה.

איימן עודה. צילום: יוסי זמיר

 

כשהושבע ב-2015 היה במינוס 154,853 שקל לאחר שלקח הלוואה של 180 אלף שקל. מאז סגר את רוב ההלוואה, וכיום הוא במינוס 38 אלף ש״ח בחשבון הבנק. לעודה חסכונות בגובה של 10,000 שקל, והוא אינו מנהל חשבונות, ניירות ערך או פקדונות בחו"ל.

בנוסף, מחזיק עודה במיצובישי שעלתה 66 אלף שקל ונמצאת בשימוש הוריו. "אני פעיל חברתי מאז שאני בתיכון ולכך הקדשתי את חיי", מסר עודה. לדבריו, "אזרחי המדינה התרגלו למצב בו הנציגים שלהם בעלי הון וחברים של טייקונים. אני מבין מה זה להיות אבא לשלושה ילדים ולעשות הכל כדי שיהיה להם עתיד טוב יותר, בדיוק בגלל זה אני נלחם למען צדק חברתי לכולם – ערבים ויהודים כאחד".

ליצמן וליברמן – הצהירו על הונם, ללא מסמכים

סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, מחזיק בדירה בשכונת עזרת תורה בירושלים בשווי של כ-2 מיליון שקל, ודירה נוספת ברוממה בבעלות משפחתה של אשתו. ליצמן התעקש שמלבד זאת אין לו שום חיסכון, השקעה או הלוואה – אך הוא סירב להעביר את הצהרת הונו הרשמית.

יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן, מחזיק לדבריו בנכס ביישוב נוקדים בשווי של כ-2.2 מיליון שקל עם משכנתא, וברכב בבעלותה של אשתו. בנוסף יש לו כ-430 אלף שקל בחשבונות, פקדונות וחסכונות. ליברמן סירב להעביר מסמך רשמי. גם נזכיר שבעבר הגיעו ראיות לידי הפרקליטות על פיהן ליברמן ניהל לכאורה רשת של חברות קש, דרכן מימנו אנשי עסקים מחו"ל את הוצאותיו הפרטיות והפוליטיות. תיק זה נסגר לאחר שליברמן הטריד עד, עד אחר נעלם, עד נוסף התאבד ועדת המפתח, אזרחית קפריסאית, חזרה בה מעדותה לאחר שהופעל עליה מכבש לחצים כבד מצד מעסיקה: חברת הייעוץ שלכאורה ניהלה בעבור ליברמן את נכסיו הלא מוצהרים. בחשבון הבנק של בתו, בת 21 דאז, נמצאו 7 מיליון שקל ממקור לא ידוע.

ומי נשאר באפלה?

רה"מ בנימין נתניהו מסרב באופן עקבי לחשוף את הונו, לא רק בפני הציבור, אפילו בפני ועדת ההיתרים במשרד מבקר המדינה. 

ומה לגבי יו"ר "ימינה", שרת המשפטים לשעבר איילת שקד? גם היא סירבה לחשוף את הונה בפני הציבור,  ולו רק את נכסיה. כך גם העומדים בראשות "כחול לבן", חברי הכנסת בני גנץ ויאיר לפיד (אף שהאחרון חשף את הונו בעבר).

איילת שקד

ראש המחנה הדמוקרטי ניצן הורוביץ, ועמיר פרץ שעומד בראשות "העבודה" הבטיחו להעביר הצהרה – אולם חרף פניות חוזרות ונשנות החליטו לבסוף להסתירה.

חשוב להדגיש: כולנו מושפעים מאלף ואחד אינטרסים אישיים. אבל בתור נבחר ציבור האינטרסים הכלכליים שלך חייבים להיות שקופים לכל. 

למה? כדי שנוודא שהם פועלים למען האינטרס הציבורי הרחב ולא עבור אינטרס צר . נבחרי הציבור שלנו אמונים על קבלת החלטות קריטיות עבור החיים של כולנו – הסדרת שוק השכירות, הפחתת עמלות הבנקים, למשל, וקידום שלל רפורמות. זכותנו לדעת האם הם מושפעים אישית מההחלטות שיקבלו, וחובתם לספר לנו. ועד שיהיה חוק בנושא- נקדם זאת בעצמנו.

הצהרות ההון כיום נעולות בכספת

נכון, נבחרי הציבור מגישים לכנסת הצהרות ההון – אך הן נותרות חסויות בכספת. למעשה אף אחד – גם לא יו"ר הכנסת – אינו יכול לעיין בהן. 

רק על פי "בקשתו או הסכמתו של הח"כ המצהיר" תיחשף ההצהרה. סמכות לחשיפה מוקנית רק לבית המשפט שיכול לדרוש את גילויה, אך לשם כך דרוש אקדח מעשן כמו חשד לפלילים, ובמקרה זה ההצהרה תשמש רק לבדיקת חשדות, וגם זאת בהנחה שהח"כ כתב בה דברי אמת. 

לכך יש להוסיף את העובדה שבכל זאת קיימת אפשרות להכנסה נוספת. התקנון, שעיצבו הח"כים עצמם, מאפשר להם להשקיע במניות, כמעט ללא הגבלה. אין מי שיוודא כי הם לא מקדמים מהלכים שיניבו להם תגמול או מטרפדים מהלכים שימנעו מהם כזה. 

כפי שראינו, הצ'ופר הזה שיחק תפקיד מרכזי בסיפור של ח"כ חיים כץ שהיה נמנע אילו הייתה שקיפות.

הפתרון המיטבי הוא, כאמור, לחשוף את האינטרסים הכלכליים בפני העין הציבורית. במידה ומדובר בקפיצה מחשבתית גדולה מדי, ניתן בשלב ראשוני להעביר את הצהרות ההון לקריאה בידי גוף נייטרלי כמו מבקר המדינה שיוכל לבקר ולשקלל את האינטרסים השונים ולהתריע בפני בציבור במקרה של ניגוד עניינים.

 

שקד והימין המאוחד הבטיחו שקיפות בארגוני עובדים – אז מה?

רשימת "ימינה" בראשות איילת שקד פרסמה "אמנת עקרונות". משמח לראות כי הובטח בו "שקיפות בארגוני עובדים" (כלומר באגודות עות'מאניות). כל הכבוד. היינו עפים לסטרטוספרה, אבל מסתבר ששקד עצמה כבר הצביעה נגד חוקים דומים והתעכבה ביישום השקיפות – אף שהכוח היה בידיה. טרחנות בחירות

| תומר אביטל ועידן בנימין|

1) הציצו בתמונה למעלה. הסעיף הזה לקוח מהאמנה החדשה של סיעת "הימין המאוחד" לקראת הבחירות. אלא שאיילת שקד כבר כיהנה כ-50 חודשים כשרת המשפטים. היה לה את כל האמצעים לכפות שקיפות בארגוני עובדים אילו רצתה לקדם זאת כיותר מרק סיסמא. הצקנו לה על כך אינספור פעמים. 

2) ביולי 2015 עלה לוועדת השרים לחקיקה, בראשה עמדה שקד, חוק שביקש להחיל שקיפות על אגודות עות'מאניות (=ארגוני עובדים). שקד החליטה לא להחליט, והחוק נקבר.

3) בנובמבר 2016 חוק דומה עלה במליאה. מה השרה שקד עשתה? הצביעה נגד. כן, כן. 

חזרתי לפרוטוקולים ומצאתי כי שקד הודתה ש"בתכלית החוק יש הרבה היגיון, אבל משרד המשפטים עובד בימים האלה – הוא עובד כבר הרבה זמן – על גיבוש הצעת חוק ממשלתית מקיפה. לכן אנחנו מבקשים לחכות להצעת החוק הממשלתית".

4) ביולי 2017 שוב עלה חוק שדורש את מה ששקד עכשיו מבטיחה באמנה. הפעם היא נעדרה מהמליאה והחוק נפל שוב

5) בינואר 2018 קידמה עליזה לביא (יש עתיד) חוק (שאנחנו הצענו לה) לפיו אגודות עות'מאניות יחוייבו בתיקון סמלי: לציין על גבי הטפסים שלהם שהן אגודות עות'מאניות. קיווינו שההצעה תביך, ולו במעט, את האגודות הלא שקופות ותאיץ את השינוי הגדול יותר. 

גם במקרה זה, החוק לא קודם, כי שקד אמרה ללביא שהיא כבר מטפלת בזה.

6) שקד התעוררה בסוף הקדנציה, לאחר שהוכרז כבר על הקדמת הבחירות (הקודמות) וקידמה תקנות לשקיפות בארגוני עובדים. פירגנו לה כמובן – אך זה קרה כשכבר היה מאוחר מדי. התקנות עתה מוקפאות.

7)  ופתאום בימים אלו, אותו מהלך ששקד חיכתה 4 שנים ליישמו (אף שהיה בשליטתה לכל אורך הדרך) – מופיע ב… אמנת ערכי המפלגה בראשה היא עומדת.

חשוב להדגיש: אכן לוקח שנה-שנתיים לחוקק חוקים מורכבים. אבל במקרה הזה לא קרה כלום במשך ארבע שנים. עם רצון אמיתי – אפשר לחוקק אפילו מהר יותר. כך למשל את החוק לטיפול במסתננים שהיה חשוב לשקד – היא העבירה בשבוע.

8) שקיפות באגודות – זה גדול משקיפות רק בהסתדרות. כפי שכתב הלל גרשוני במגזין "ליברל", נפתלי בנט כשר חינוך לא נלחם בכלל בסיאוב בארגוני המורים, ושקד כשרת המשפטים שיתפה פעולה עם קרטל עורכי הדין. שקד ושאר חבריה למפלגה, אגב, גם לא נלחמו בקדנציה החולפת על סעיף "בוררות חובה" שמופיע גם הוא באמנה.

9) ואני בכלל לא מדבר על כך שבאמנה אין ולו מילה אחת על מיגור השחיתות. כן – הסעיף על האגודות העות'מאניות הוא היחיד שעוסק בשקיפות.

*

כעיתונות פתרונות, נשתדל לשלב בזנב הכתבות אזמ"ע (איך זה משפיע עליך) ומצ"ל (מה צריך לתקן – כדי לבלום את הישנות התופעה).

אזמ"ע? ארגוני עובדים לא שקופים נתפסו לא אחת מבזבזים את כספיכם על שטויות ושחיתויות.

מצ"ל? להתקין את התקנות. כולכם מוזמנים להצטרף לסיירת השקיפות שפועל מול שר המשפטים הנוכחי – אמיר אוחנה – בדרישה שיעלה את הסוגיה לסדר היום. כך, מיד אחרי שתורכב הממשלה הבאה – יהיה ניתן לסיים עם הסאגה הזו. 

עונת איחודי המפלגות: התקשורת כשדכנית

היחסים בין הפוליטיקאים לתקשורת בישראל לא תמיד אידיליים, אבל במערכת הבחירות הנוכחית יש לה תפקיד חשוב כשדכנית. איך סייעה התקשורת לזווג זיווגים ולאחד מפלגות ורשימות?

| חגי אלקיים-שלם – "הספינר" |

ביום חמישי האחרון הוגשו הרשימות הסופיות לבחירות לכנסת ה-22, ובכך תמה עונת החתונות הפוליטיות. מספר שיא של רשימות איחדו מפלגות שונות: הימין המאוחד מורכב מהימין החדש, מהבית היהודי ומהאיחוד הלאומי; המחנה הדמוקרטי מאחד את מרצ, ישראל דמוקרטית והתנועה הירוקה; הרשימה המשותפת מאגדת את את חד"ש, תע"ל, רע"ם ובל"ד, כמו בבחירות 2015; ומפלגת העבודה התאחדה עם גשר. חלק מהאיחודים מפתיעים יותר ואחרים פחות, אבל אף אחד מהם לא קרה מעצמו. 

השושבינה המפתיעה בכל האיחודים, שסייעה להם לקרות, היא לא אחרת ממי שפוליטיקאים רבים אוהבים לתקוף: התקשורת.

איחודים הם אף פעם לא דבר קל. תמיד יש מי שצריך לוותר על המקום הראשון. תמיד נדרש משא ומתן קשוח כדי לקבוע מי יוצב באיזה מקום. לעיתים, תתפלאו, יש גם סוגיות שחורגות משיקולים אישיים: חיכוכים אידיאולוגיים על המצע והחזון. וכשבשני צידי המתרס משובצים אנשים שיש להם אגו לא קטן (בכל זאת פוליטיקאים), צפויים הרבה מכשולים בדרך. 

לצדדים המעוניינים באיחוד יש דרכים להתמודד עם מכשולים: הבטחות, איומים ופשרות. אבל במהלך החודש האחרון ראינו את כל המפלגות ששאפו להתאחד משתמשות דווקא בתקשורת כדי להפעיל זו על זו לחצים, בשביל לשפר את עמדות הפתיחה שלהן במשא ומתן.

נדגים זאת בשתי רשימות מאוחדות חדשות: המחנה הדמוקרטי והימין המאוחד.

המחנה הדמוקרטי: חדשות ממוחזרות

האיחוד במחנה הדמוקרטי לווה בסיקור תקשורתי כבד. הצעד המרתק ביותר בתהליך היה, למעשה, ההתנצלות הפומבית של אהוד ברק כלפי הציבור הערבי בישראל על אירועי אוקטובר 2000. נסביר.

לאלו שהספיקו לשכוח, באוקטובר 2000 התקיימו הפגנות רבות של הציבור הערבי בישראל בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה. בעת פיזור ההפגנות נהרגו 12 ערבים אזרחי ישראל במסגרת עימותים עם המשטרה. האירועים היו קו שבר משמעותי ביחסם של ערביי ישראל עם המדינה בכלל ועם אהוד ברק, ראש הממשלה דאז, בפרט. עקב כך הציבור הערבי הצביע ברגליים ונמנע מהגעה לקלפיות בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בשנת 2001. להימנעות הזאת היה חלק מרכזי בהפסד המוחץ של ברק.

אהוד ברק

לו הייתם שומעים על הנושא רק מהתקשורת הישראלית של החודש האחרון, הייתם עשויים לחשוב שברק מעולם לא התנצל על התקרית עד כה – אבל מתברר שהוא דווקא כן. ההתנצלויות הראשונות הגיעו כבר ב-2001, במהלך קמפיין הבחירות, ועוד לפני כן – בנובמבר 2000 – החליטה הממשלה בראשות ברק על הקמת ועדת חקירה ממלכתית ("ועדת אור") כדי לחקור את האירועים. ברק אף אמר במפורש שהוא לוקח אחריות אישית על האירועים.

למרות זאת, ב-23 ביולי השנה התפרסם בעיתון "הארץ" טור דעה של חבר הכנסת עיסאווי פריג' (מרצ), ובו הוא פירט אילו דברים אהוד ברק צריך לומר ביחס לאירועי אוקטובר 2000. ותוך כמה שעות, הפלא ופלא, ברק התנצל בשידור חי. יריבים פוליטיים של ברק, מימין ומשמאל, ביקרו אותו אחרי ההתנצלות: חברי כנסת מהמפלגות הערביות תקפו אותו על כך שהוא חיכה 20 שנה כדי להתנצל (אף  שזה לא המצב), וב"כחול לבן" ובליכוד תקפו את ברק על התנצלות שנועדה לאפשר לו חיבור עם מרצ ולהציל אותו מאחוז החסימה. כך או כך, המהלך הושלם. 

מה קרה כאן? בפועל – כלום. כאמור, ברק התנצל על האירועים האלה כבר בשנת 2001. גם אז נראה שהיה מניע פוליטי להתנצלות, אבל בכל אופן אלו חדשות ממוחזרות. אלא שבמרצ היו צריכים שברק ינקוט פעולה ציבורית שתגרום להם להיראות כמו הצד החזק במשא ומתן לאיחוד המפלגות, והתנצלות פומבית היא פעולה מצוינת לשם כך. כאשר מוסיפים לתבשיל הזה את הצבתו של ניצן הורוביץ, יו"ר מרצ, במקום הראשון ברשימה המאוחדת, ואת נכונותו של ברק להציב את עצמו במקום העשירי ברשימה – מרצ יכולים להציג לציבור שלהם הישג ברור: איחוד שהושג מעמדת כוח, ולא מעמדת חולשה.

יו"ר מרצ ניצן הורביץ

הסיפור האמיתי כאן הוא העובדה שהתקשורת בחרה לתת יד למהלך. הכותרת "אהוד ברק מתנצל" נשמעת טוב, אך היא כמעט חסרת כל ערך חדשותי לאחר שברק התנצל כבר לפני 18 שנה. אבל מכיוון שיש כאן סיפור דרמטי, התקשורת רוצה לעסוק בו. יש בו כל מה שצריך: מהפרק הראשון, שבו ח"כ עיסאווי פריג' מבהיר שלא יהיה איחוד בלי התנצלות (קונפליקט); עבור בפרק השני, שבו ברק מתנצל (הכאה על חטא ושינוי של הדמות הראשית) ובפרק השלישי, שבו ברק מותקף גם מימין וגם משמאל (העלילה מסתבכת); וכלה ב'סוף הטוב', שבו ברק ומרצ מתאחדים לרשימה אחת בבחירות.

גם אהוד ברק וגם מרצ ידעו שמדובר בעיקר בהצגה. אחרי האיחוד ח"כ עיסאווי פריג' אפילו התפאר בכך שהיה מדובר במהלך מכוון, שנועד לתפור את החיבור בין ברק למרצ. התקשורת מצידה קיבלה סיפור, וברובה לא חששה לשמש כגורם מתווך בין המפלגות, אם המשמעות היא רייטינג.

הימין המאוחד: משחקי הכס

גם הימין המאוחד חווה חבלי לידה לא פשוטים, וגם במקרה זה התקשורת שימשה כמתווכת יעילה.

אחד המהלכים המורכבים באיחוד היה בחירת היו"ר. לכאורה, היה ברור שאיילת שקד צריכה לעמוד בראש הימין המאוחד: סקרים הוכיחו שהיא פופולרית יותר מכל אחד מהמועמדים האחרים (פרץ, סמוטריץ', בנט) בקרב ציבור המצביעים של הימין החדש. היא גם נתפסת מנוסה וממולחת יותר מרפי פרץ – פחות פליטות פה, יכולת טובה יותר להתמודד עם ראיונות מאתגרים ותדמית ציבורית נקייה. אולם פרץ לא נכנע ללא קרב, ובימים שלפני סגירת האיחוד ראינו את המלחמה על הובלת הרשימה מתנהלת בעיקר בתקשורת, משני הצדדים: התומכים בשקד והמתנגדים לה.

יו"ר הימין המאוחד איילת שקד

מצד מתנגדיה של איילת שקד, הספין המוביל היה הטענה שהיא לא תמליץ על נתניהו להרכבת הממשלה בפני נשיא המדינה אחרי הבחירות. הטענה התבססה על כך שבריאיון למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" אמרה שקד שהיא לא תמליץ על נתניהו בכל תנאי – אלא רק בתנאי שיקים ממשלת ימין. המטרה של שקד בהצהרה זו ברורה: היא רוצה לוודא שהימין המאוחד לא נתפס כמובן מאליו עבור נתניהו, כדי למנוע ממנו למשוך את קולותיהם של בוחרי הימין המאוחד ואז להקים ממשלת אחדות עם בני גנץ. אבל בין הדברים שאמרה שקד ובין האופן שבו הציגו אותם בתקשורת גורמים שפחות מחבבים אותה – יש פער גדול. המטרה הייתה לשדר שהבחירה באיילת שקד מסוכנת עבור מי שתומך בממשלה בראשות נתניהו.

טביעות האצבעות של בנימין נתניהו במהלך הזה לא היו נסתרות במיוחד, והתקשורת נטשה במהרה את הפרשנות לדבריה של שקד ועברה לספר סיפור אחר: איך נתניהו מנסה לעצור את הצבתה של איילת שקד במקום הראשון. הסיפור הזה, שסופר בעיקר באמצעות ההקלטות של מיכל פרץ (אשתו של הרב רפי פרץ) בחדשות 12, ביקש להכווין את הציבור לפרש אחרת לגמרי את הפיצוץ במשא ומתן: זהו אינו דיון על עקרונות, ואפילו לא על הסיכוי של הימין להנהיג את המדינה; לפי פרשנות זו אנחנו עדים למלחמה אישית – בנימין ושרה נתניהו מנסים לעשות הכל כדי למנוע מאיילת שקד להוביל את איחוד הימין. 

במסגרת ההקלטות שהתפרסמו נחשף גם עוד ספין שלא הצליח להגיע לתקשורת – הטענה שאיילת שקד, בהיותה שרת המשפטים, תפרה תיקים לנתניהו.

בצלאל סמוטריץ'

גם כאן ששה התקשורת ברובה לפרסם נרטיבים דרמטיים, גם אם ההוכחות להם קלושות: האם איילת שקד תבגוד בנתניהו ובימין? האם היא תפרה תיקים לנתניהו? האם נתניהו מתערב במשא ומתן לאיחוד הימין בצורה לא תקינה? והאם הדמות השערורייתית ביותר בעונה הנוכחית של הסדרה הקרויה "מדינת ישראל", שרה נתניהו, מעורבת גם במקרה הזה? כל השאלות הללו מדביקות אותנו למסכים, ולכן לא מפתיע שהתקשורת העלתה אותן לשידור – ובכך סייעה לצדדים השונים להשפיע על דעת הקהל, אף שכמעט שום פרט ענייני על המשא ומתן לא היה ידוע.

לא רציונלי ולא במקרה: למה התקשורת מעורבת כל כך בתהליכי המשא ומתן?

כאמור, משא ומתן בין פוליטיקאים הוא תהליך מורכב, ואחד הפנים החשובים בו הוא איך תוצאותיו ישפיעו על התדמית הציבורית של כל אחד מהצדדים. הרכיב הזה הוא שגורם לכך שפעמים רבות מאוד המשא ומתן ירחיב את גבולותיו ויגלוש אל מחוץ לחדר.

בצוות המשא ומתן של מפלגות יימצאו תמיד יכלול גם אלו שינסו להדליף מידע לתקשורת, כדי להשפיע על דעת הקהל – שמועות על דרישה מופרזת של אחד הצדדים; ציון של מעורבות גורם שלילי שלא אמור להיות קשור לתהליך; הפצת שמועות על צד יריב שנוקט צעדים נואשים כדי לא להישאר מחוץ למשחק; ופעמים רבות הפצת סקרים מוזמנים, שכמובן פועלים לטובת המפלגה או המועמדים שטרחו להפיץ אותם.

כמה מילים על סקרים כספינים

בשלבים האחרונים של משא ומתן, בדרך כלל נראה הרבה סקרים בתקשורת שמעלים שאלות "מה אם". לפני שהסתיים המשא ומתן בין מפלגות הימין על האיחוד ביניהן, ועל מי יוצב בראש, ראינו מגוון סקרים כאלה: סקרים שמנבאים לאיחוד 13 מנדטים (או 12 מנדטים, תלוי את מי שואלים ומתי) אם איילת שקד עומדת בראשו, או סקר שמראה שהציבור הדתי לאומי מעדיף את שקד בראש. בחלק מהמקרים מדובר בסקרים מוזמנים – סקרים שהמועמדים עצמם מזמינים כדי להוכיח שהם המתאימים ביותר לעמוד בראש – ובמקרים אחרים מדובר בסקרים שכלי התקשורת מוציאים בעצמם.

הבעיה הגדולה היא שסקרים כאלה הם לא אמינים – כל סקרי "מה אם", ששואלים שאלות בנוסח "ואם מפלגת כחול לבן הייתה מתפלגת מיאיר לפיד ומתאחדת עם יולי אדלשטיין, למי היית מצביע?", הם סקרים שהדיוק שלהם מוטל בספק. המשיבים יודעים היטב מה התשובה שעורכי הסקר רוצים לשמוע, והתשובות שלהם מוטות בהתאם. בנוסף, כשמבקשים ממשתתפים בסקר לדמיין מצב חלופי, לרוב הם ידמיינו אותו באופן שלא תואם את המציאות – למשל, אוהדיה של איילת שקד יכולים לדמיין איחוד מפלגות שהיא מובילה, שהמצע שלו קרוב יותר לעמדותיהם מאשר המצע של הימין המאוחד בפועל. בכל מקרה, תמיד צריכים להיות סקפטיים כלפי סקרים כאלה: הם מאד לא טובים בלייצג את עמדות הציבור האמיתיות כלפי איחודים וחיבורים. ואז אנחנו נותרים עם אותה השאלה: למה התקשורת מפרסמת משהו, אם היא יודעת שהוא לא נכון?

אפשר להבין את הרעב של התקשורת לסקופים ולמעורבות בתהליכים שלרוב מתרחשים מאחורי הקלעים ואין לה דריסת רגל בהם. אבל האמת היא שכדי לא לשחק לידיים של הפוליטיקאים, במשא ומתן ממושך התקשורת חייבת להמתין בסבלנות, להזכיר לציבור שכרגע כל מה שיוצא מחדר המשא ומתן הוא ספינים שנועדו להשפיע על השיחות, ולעדכן כשיהיו תוצאות. התקשורת, ככלב שמירה דמוקרטי, אמורה להיות אחראית. התקשורת אמורה לספר לציבור את מה שחשוב עבורו, לא רק את מה שמעניין אותו.

אבל הרוב לא ילחץ על כותרת שמבשרת "עדיין אין חדש". כך שלכלי התקשורת המסחריים ורודפי הרייטינג אין כמעט ברירה אלא לחפש את הרכילות – ועל הדרך לשווק את הספינים ששני הצדדים מנסים למכור (וזו כמובן הסיבה שאנחנו חושבים שצריכים בארץ יותר כלי תקשורת עצמאיים כמו "שקוף", שמונעים מתמריצים אחרים). 

אולי אי אפשר לצפות מהתקשורת לשנות את אופן הסיקור של נושאים כאלו כל כך מהר – אבל אנחנו בהחלט מעודדים אתכם ואתכן להסתכל אחרת על הכותרות, ולנסות לזהות מתי דיווח חדשותי הוא בעצם עוד מהלך במשא ומתן שמישהו או מישהי רקחו מאחורי הקלעים.

ניסינו הכל כדי לתקן את ועדת השרים לחקיקה – עכשיו תורכם

ועדת השרים מבטלת, לא פחות, את הפרדת הרשויות. הסכימו איתנו ח"כים מכל הקצוות, ארגונים מכל הסוגים, הגשנו בג"ץ והצגנו את העוולה בכל הדרכים האפשריות – וזה לא עוזר. הגיע הזמן להמשיך הלאה ולהשאיר את המשימה לציבור.

המשך קריאה…

מה תפקידם של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה?

זמן רב שאנו בשקוף מתלבטים כיצד לסקר את סוגיית היועצים המשפטיים – האם הם שומרי סף חשובים או פועלים באקטיביסטיות מוגזמת וללא הצדקה? יצאנו לחקור ולהביא לכם את תשתית הידע שעומדת מאחורי כל אחת מהדעות. כך נוכל, בתקווה, להבין את שני צידי המטבע – ולהתווכח בצורה חכמה בקדנציה הבאה

המשך קריאה…

ההחלטות של איילת שקד שמייקרות לכולנו את החיים

| תומר אביטל, אסף נתיב |

איילת שקד היא כנראה השרה האהודה והמשפיעה ביותר בממשלה הנוכחית. את הערכת הציבור היא צברה רבות בזכות עמדותיה העקביות ופעילותה בתחום המשפטי, סביב נושאים שבמחלוקת ובעיקר ביחסה לבית המשפט העליון.

שקד גם פועלת יחסית בשקיפות, עונה לשאלות, נגישה ומדברת בגובה העיניים. אלא שדווקא בהיבטים חברתיים-כלכליים חלק מעשייתה שלילית ופוגעת בכל אזרחי המדינה (למעט האליטות). התקשורת הממוסדת בקושי מסקרת זאת, על אף שהחלטותיה עולות לכולנו מיליארדים, מגדילות את הפערים החברתיים, פוגעות בתחרות ומעודדות שחיתות.

אז אסף נתיב ותומר אביטל ניקו את הברברת, מחקו את נושאי השמאל/ימין, ביטחון ודת ומדינה. הם ריכזו רשימה שמראה איך לכל אחד ואחת מכם, קוראים יקרים, נשאר פחות כסף בחשבון מדי חודש בשעה שפעילות הממשלה נשארת באפלה.

מוזמנים להתווכח, אבל הנה כמה נקודות טובות להתחיל איתן את הדיון:

המשך קריאה…

ועדת שרים לחקיקה – האנציקלופדיה המלאה לאיך פועלת הכנסת האמיתית של מדינת ישראל

כל מה שלימדו אתכם בשיעורי אזרחות – זה שקר. טוב, לא שקר, פשוט לא מדויק ברמה מחרידה. זוכרים את שרשרת החקיקה (טרומית, ראשונה וכו')? בינה לבין המציאות אין כמעט כלום. האם חוק יעבור – את זה לא מחליטים ח"כים לפי צו ליבם. אפילו לא לפי ההסכם הקואליציוני שנחתם אחרי הבחירות. המשך קריאה…

ועדת השרים לחקיקה סיקור 10 – בדקנו 360 החלטות בחודשיים ותראו מה מצאנו

בסיקור הצל העשירי והמסכם של ועדת השרים לחקיקה תמצאו את הניתוח המלא של החלטות הוועדה, וגם: הצעה שתחזיר את האחריות לח"כים ובמקביל תאפשר לממשלה למנוע חקיקה פופוליסטית.

אמל"ק:

  • השרים אופיר אקוניס, משה כחלון, יואב גלנט דוד אזולאי ומירי רגב הם שיאני ההיעדרויות מהוועדה עם אפס אחוז נוכחות.
  • "יש עתיד" מקבלת יחס מועדף מהוועדה. ארבע מתוך שבע הצעות חוק של האופוזיציה שעברו הגיעו ממנה.
  • דו"ח מיוחד של משרד המשפטים חושף תמונת מצב עגומה על מצב החקיקה בישראל.
  • פתרון הזהב: איך שינוי פשוט, ישים וחסכוני בתהליך החקיקה ישים סוף לכל הטוב הזה.

לסיקור הצל הקודם

מדוע  ועדת השרים לחקיקה כל כך בעייתית ולמה אנו מסקרים אותה

מי מגיע, מי הלך לאיבוד בדרך ומי מסתיר

רוב השרים החברים בוועדה, להוציא את איילת שקד וגילה גמליאל, בוחרים שלא לשתף אותנו בהצבעותיהם בוועדה. אז פתחנו את כל מסמכי סדר היום של ועדת השרים לחקיקה ובדקנו בשברי הפרוטוקולים הקיימים מי בכלל נכח בישיבה. או לפחות בחלק ממנה. להזכירכם, כפי שפרסמנו לפני כחודש, ועדת השרים לחקיקה לא באמת קיימת. יו״ר הוועדה שרת המשפטים איילת שקד יושבת שם לרוב כמעט לבדה ומקבלת החלטות על דעת עצמה לפי מה שנסגר טרום ועדה. ואכן, מלבד שקד לא מצאנו אף שר שהגיע לישיבה והשתתף בה בישיבה מתחילתה ועד סופה, אלא רק בחלק מסדר היום (מלבד השר לוין שניהל אותה בשבוע שעבר).

מה זה אומר ״בדקנו בשברי פרוטוקולים״? ובכן, במסמך סדר היום של הוועדה מצויינת לעתים רשימת הנוכחים. עברנו על כלל השמות שברשימות האלה ושיבצנו אותם בטבלה. מתוך שמונה ישיבות שבדקנו בחודשיים האחרונים מצאנו כי ישנם שרים שלא הופיעו בפרוטוקול ולו פעם אחת: מירי רגב, אופיר אקוניס, משה כחלון, יואב גלנט ודוד אזולאי (לטבלת הנוכחות).

מה על סדר היום של הוועדה?

כפי שתוכלו לראות, הצעות החוק שהגישה האופוזיציה מקבלות ביטוי קטן יותר בוועדה מאשר אלו שהגישה הקואליציה, אם כי לא באופן משמעותי.

מתוך סך ההחלטות הסופיות שהתקבלו בוועדה בחודשיים האחרונים רק שתיים חוסלו מהקואליציה לעומת 37 מהאופוזיציה. האופוזיציה הצליחה לקדם בוועדה שבע הצעות חוק בלבד, לעומת הקואליציה, שקידמה 41 הצעות. כפי שתראו בגרף הבא, האופוזיציה העלתה יותר הצעות חוק חדשות מאשר הקואליציה. תמונה שלכאורה סותרת את הגרף הקודם בה הקואליציה "תפסה" יותר נושאים על סדר היום. זה קורה מכיוון שהוועדה לא מפילה הצעות חוק מהקואליציה אלא דוחה אותן למועד מאוחר יותר, כך מוצאים את אותה הצעה עולה שבוע אחר שבוע. הצעות שמסומנות כ'ועדה' הן הצעות שמוזגו. כלומר, מספר חברי כנסת הציעו הצעת חוק דומה מאד שאוחדו להצעת חוק אחת בוועדה שדנה בהן.

יש עתיד וישראל ביתנו עם יכולת הצלחה חריגה

באופוזיציה, המחנה הציוני הביא 49 הצעות חוק, לעומת יש עתיד שהצליחו להעלות 40 הצעות חוק, למרות שיש להם מחצית מהח״כים שיש למחנה הציוני. יותר מכך, יש עתיד הצליחה להעביר ארבע הצעות חוק מכל השבע שהצליחו להעביר באופוזיציה. כמות בלתי מידתית ביחס לגודל המפלגה. המחנה הציוני עם שתי הצעות, הרשימה המשותפת עם אחת ומרצ עם אפס. ח"כ אורלי לוי שמתפקדת כסיעת יחיד אומנם הביאה לוועדה שבע הצעות חוק, אך אף אחת מהן לא עברה בה (אחת מהן דווקא עברה בכנסת מבלי לעבור בוועדה). מתוך מאות הצעות החוק שעברנו עליהן לא זכור לנו כי דווקא ההצעות של יש עתיד מוצלחות יותר. אולי ההצלחה בוועדה מעידה על יכולת בין אישית חריגה של חברי סיעת יש עתיד ואולי מעידה על מנוף לחצים שיש לסיעה על הקואליציה.

הבית היהודי אינו מקבל בפועל יחס מיוחד למרות שהשרה שקד היא יו"ר הוועדה וחברת המפלגה

בקואליציה רואים כי הבית היהודי אומנם תופס חלק נכבד מסדר היום של ועדת השרים, בדומה לליכוד. למרות שלליכוד כמעט פי ארבע יותר מנדטים מהבית היהודי (שלושים מנדטים לעומת שמונה בהתאמה). ולמרות זאת הצעות מהבית היהודי לא מקודמות יותר משאר המפלגות. רק ארבע הצעות של הבית היהודי קודמו בוועדה אל מול 13 של הליכוד, 9 של כולנו ו-4 של ש"ס. ישראל ביתנו מתגלה כאפקטיבית במיוחד בחקיקה ולמרות שהביאה רק 12 הצעות חוק לסדר היום של הוועדה שבע מתוכן עברו(!). העובדה כי לישראל ביתנו 5 ח"כים בלבד הופכת את המספר הזה לחריג מאד ביחס לשאר שותפותיה לקואליציה.

ביצענו בדיקה מדגמית בהצעות החוק של הבית היהודי וחלקם הגדול נפיצות מבחינה מדינית. הצעות כמו יישוב מחדש של צפון השומרון של שולי מועלם או הכללת דרום השומרון כחלק מחוק פיתוח הנגב והגליל של בצלאל סמוטריץ'. חוק שיאפשר השקעת משאבים רבה יותר באזור זה. שקד נמנעת מלדרוך על מוקשים שמציבים לה חברי מפלגתה.

מיקי זוהר ובצלאל סמוטריץ' מטרילים את הוועדה 

בדקנו מי הח"כים שהעלו הכי הרבה נושאים על סדר היום. למדנו שח"כ מיקי זוהר הצליח להעלות 22 נושאים וח"כ בצלאל סמוטריץ' 20. אין זה מעיד בהכרח על אחוזי הצלחתם – סמוטריץ' העביר שני חוקים בלבד וזוהר רק שלושה. זה אומנם לא הרבה אך בהחלט הצלחה מבחינתם.

שיתוף פעולה בכנסת עוזר לאופוזיציה אך לא משפיע על הקואליציה

בדקנו גם האם שיתוף הפעולה בחקיקה בהצעות חוק פרטיות (כאלה שאינן מגיעות מהממשלה) נושא פרי. מתוך שבע הצעות חוק שהגיעו מהאופוזיציה ועברו – חמש התבססו על שיתוף פעולה חוצה מפלגות: כלומר, ח״כ מהאופוזיציה שיזמה את הצעת החוק הצליחה לגייס חברי קואליציה שחתמו על החוק. הצעות חוק פרטיות שלא יצרו שיתוף פעולה חוצה כנסת נדונות ככל הנראה לכישלון מראש. מבדיקה מדגמית נראה שאלו הצעות פופוליסטיות, כאלה שאין להן באמת סיכוי ריאלי לעבור מאחר והן יוצרות מתח קואליציוני, כמו גירושין אזרחיים, או הצעות בעלות תקציבית גבוהה, כמו תחבורה ציבורית חינם. מכאן ניתן ללמוד שחברי הכנסת מרשים לעצמם להגיש הצעות חוק פופוליסטיות מתוך ידיעה שהן לא יעברו.

ולקואליציה? לקואליציה זה לא מזיק. 17 הצעות חוק שצלחו את ועדת השרים לחקיקה היו חוצות כנסת וחתמו עליהן גם ח"כים מהאופוזיציה. ב-12 מהן הסתפקו בשיתוף פעולה בין מפלגות הקואליציה ובעשר מהן הייתה זו הצעה של ח"כ בודד מהקואליציה.

ההחלטות על הצעות חוק פרטיות מתקבלות בפעם הראשונה

כזכור, רוב הצעות החוק שעולות לוועדה בכלל לא נדונות בה ורק נדחות למועד מאוחר יותר. מתוך התמונה של כלל ההחלטות הסופיות שהתקבלו, נראה כי לאחר פעם או פעמיים שההצעה עולה אין לה כבר סיכוי להגיע לשלב ההחלטה הסופית. כלומר, ידחו את קבלת ההחלטה משבוע לשבוע עד שתגסוס במגירה וישכחו ממנה. הדבר נכון לקואליציה כמו לאופוזיציה (כאמור הוועדה לא נוהגת להפיל הצעות חוק מהקואליציה, אלא לדחות ולדחות ולדחות).

כן. נפרגן שוב לאיילת שקד ולגילה גמליאל

בסיום הסיקור ה-10 של ועדת השרים אנחנו רוצים לפרגן שוב לשרות איילת שקד וגילה גמליאל, שמפרסמות את הצבעותיהן באופן שוטף. אנו יכולים להסכים או להתנגד להחלטות שהן מקבלות אך בשונה משאר השרים – הן לא מתביישות בעמדותיהן ומשקפות אותן לציבור.

השרות גמליאל ושקד

לסיכום, הנה מה שלמדנו:

  1. ועדת השרים לחקיקה לא באמת קיימת. ברוב המקרים השרה איילת שקד יושבת לבדה בדיון ומחליטה עם הפקידות של המשרד  – אחרי שדברים נסגרו עוד לפני הדיון.
  2. השרים החברים בוועדה אומנם אינם משתפים את הציבור בהצבעותיהם. עם זאת, אין זה באמת משנה. ב-99% מהמקרים החלטת הוועדה על דעת השרה שקד ובתיאום מראש עמה.
  3. אין עקביות ביחס הקואליציה להחלטות ועדת השרים לחקיקה. כאשר הכנסת עוסקת בהטבות לעצמה – הח"כים יצביעו בעד מה שטוב להם. כאשר עוסקים בענייני ציבור תצביע כפי שהשרה שקד הורתה להם.
  4. השרה שקד אומנם מעניקה להצעות חברי מפלגתה נתח נכבד מסדר היום. עם זאת לא מקלה ראש בהצעותיהם.
  5. בכל התהליך לא מצאנו זכר למעורבות של רה"מ בתהליך החקיקה, למעט במקרים חריגים של הוראה מלמעלה להעביר חוק. למשל נגד משלוחים חיים של בעלי חיים.

בדו"ח שהתפרסם לאחרונה מעיד משרד המשפטים כי הכנסת והממשלה נמצאות בטרפת חקיקה וכי ועדת השרים לחקיקה מקבלת פחות החלטות (לטוב ולרע)

דו"ח חדש של משרד המשפטים מביא נתונים רבים אשר חלקם לא היה חשוף לציבור. כאן נדגיש מספר עיקרים. אך אנו ממליצים בחום לקרוא את הדו"ח המלא. דו"ח חובה לכל שר וח"כ בישראל.

על פי הדו"ח יש שינוי משמעותי מהכנסת הקודמת. כיום כאשר הצעת חוק מגיעה לוועדה הסיכוי שלה לעבור הוא קלוש.

אחוז תמיכת הממשלה דשדש בעבר בין 20 -27 אחוזים. בכנסת ה-19 בזמן שח"כ ציפי לבני הייתה יו"ר הוועדה הנתון קפץ ל-29% תמיכה ובכנסת הנוכחית צנח ל-16%. הדוח מעיד גם על עלייה בקבלת החלטות דחייה. כלומר, בחירה שלא לדון בהצעת חוק בוועדה ולדחות את הדיון בהצעה.

להרחבה

הממשלה מחוקקת יותר

בין הכנסות ה-14-17 עמד ממוצע הצעות החוק הממשלתיות על כ-70 הצ"ח ממשלתיות. המספר עלה לממוצע של כ-98 הצעות בשנה בכנסות ה-18-20 – עלייה של כ 40%. הנתונים משקוללים ע"ב ממוצע בשנה מאחר ואורך כל כנסת שונה.

הצעות חוק פרטיות

גם כאן מספר הצעות החוק הממוצע לשנה  על כ – 678 הצעות בכנסות ה-11-15 עד לממוצע של כ- 1,432 הצעות לשנה בכנסות ה-16-20 עליה של 111%!

וועדת השרים לחקיקה מקבלת פחות החלטות ולא עומדת בשצף החקיקה

מתוך הנתונים על מספר החוקים שעלו לסדר היום בוועדת השרים לחקיקה ניתן ללמוד על כי שיעור הצעות החוק הפרטיות שעלו לדיון בוועדה ירד מ 48% ל 35%. ירידה של כ- 27%. כלומר, למרות שיש יותר הצעות חוק ועדת השרים לא דנה ביותר הצעות.

אחרית דבר: הצעה לפתרון

יש פתרון. והוא ריאלי לגמרי. ברור שיש פתרונות רבים, אז בואו ננסה אחד. פתרון שישיב חלקית את עקרון הפרדת הרשויות ויחזיר את המנדט לנבחרי הציבור. הפתרון שאנחנו מציעים הוא לשנות את מיקומה של ועדת השרים בתהליך החקיקה ולבטל את השלב לפני הקריאה הטרומית. כלומר לקיים ועדת שרים לחקיקה, אך רק לפני שלב הקריאה הראשונה.

צריך לזכור, אין חוק שאומר שחברי הכנסת חייבים להתייחס לדבר הוועדה בהצבעותיהם. ובכל זאת, ועדת השרים לחקיקה יושבת על השאלטר של הכנסת כמו סלקטור אימתני וקובעת איזה חוק ייכנס ואיזה יישאר בחוץ, כאשר היא דנה בהצעות חוק עוד לפני שהן עולות לקריאה טרומית. ועדת השרים דורשת לקבל לעיון מחודש את הצעות החוק הפרטיות לאחר כל שלב בתהליך החקיקה ובכך חונקת את עצמאות הח"כים.

בחרנו 120 חברי כנסת, אך בסופו של דבר חברי הכנסת האלה אפילו לא זוכים להגן על הצעות החוק שהגישו בפני ועדה המורכבת (בשבוע טוב) משלושה-ארבעה שרים, שהם יחידי הסגולה שחורצים את גורלנו הלכה למעשה. גם הח"כים מהאופוזיציה נהנים מהמסלול ה״מהיר״ הזה, שעליו הם נדרשים לקדם חקיקה מול שר או שניים ולא מול חברי הכנסת של הקואליציה.

מה הפתרון המוצע יעשה? כמה דברים:

  1. ח"כ שירצה לקדם הצעת חוק יהיה חייב לכתת רגליים בכנסת ולגייס רוב מקרב הח"כים. לא מתוך הממשלה אלא מהכנסת. תהליך שיגרום להאטת קצב הצעות החוק המקודמות בכנסת. הח"כים לא יבזבזו זמן יקר על הצעות שאין להן סיכוי להתקדם מעבר לכנסת.
  2. נדרוש נוכחות גבוהה בהצבעות. הקיזוזים יופחתו מאחר וההצבעה לא תיפול למתכונת של גושי אופוזיציה וקואליציה, אלא של סיעות ויחידים. התוצאה: אחריות אישית ושיתופי פעולה.
  3. הציבור יקבל תמונת מצב אמיתית בנוגע לנבחריו, שיותר לא יוכלו להתחבא מאחורי משמעת קואליציונית או אופוזיציונית.
  4. החלשת כוחם של הלוביסטים. כדי לטרפד חקיקה נגד פרסום עישון צריכה חברת הטבק  ללחוץ רק על יו"ר ועדת השרים לחקיקה או מקסימום על שר או שניים בממשלה. תארו לכם שאותה חברת טבק הייתה צריכה להגיע ל-120 חברי הכנסת.
  5. דיונים במליאה ובכנסת יחזרו להיות רלוונטיים ואמיתיים. הח"כים שירצו להגיש הצעות יהיו חייבים להגיע להסכמות עם הממשלה.
  6. דיון שלפני הקריאה הראשונה בכנסת. בשלב זה יקבלו המשרדים והשרים הרלוונטיים תמונה אמיתית על החוק ויחליטו האם הם רוצים לתמוך בה.  ולא רק בדילים במחשכים.

בשורה התחתונה, המהלך יקל על עבודת הממשלה ויקשה על עבודת חברי הכנסת. הוא יגביר את מידת האחריות האישית של חברי הכנסת וייצור דיאלוג פתוח ואמיתי בין הכנסת לממשלה.

כתב: עידן בנימין

עריכה: שיר שטיין ותומר אביטל

על אגודות עותמניות וצביעות קואליציונית ואופוזיציונית.

הפעם בטרחנות לשבת על אגודות עותמניות וצביעות קואליציונית ואופוזיציונית.

זה אולי (לא) יפתיע אתכם, אך בישראל 2018 עדיין קיימים שלל גופים ציבוריים הפטורים מכל סוג של ביקורת, בחסות החוק. מדובר בעיקר בארגוני עובדים, החל בהסתדרות החדשה וכלה בארגון הרופאים הר"י. באמצעות לובי חזק מול הכנסת, הם הצליחו להתקמבן על פרצה בחוק העמותות, כך שהם ממשיכים להיות מוגדרים כאגודות עותמניות כאילו אנחנו במאה ה-19.
זה אמיתי והתוצאה של זה היא אפילה כמעט מוחלטת שמובילה שוב ושוב לשחיתויות – על חשבון הציבור (בתגובות).
המשך קריאה…