השגנו את רשימת בעלי ההיתרים לכנסת ל-2019 – מי זכאי לגישה חופשית?

למי העניק יו"ר הכנסת אישור מיוחד? איזה משרד לובי וכלי תקשורת מובילים בכמות היתרים? חשיפת בעלי ההיתר לקודש הקודשים של הדמוקרטיה הישראלית

| תומר אביטל |

כשהקמתי את "מאה ימים של שקיפות" ביטלה הכנסת את אישור הכניסה הקבוע שלי למשכן בטענה כי ישנו "עודף היתרים". 

למה חשוב ההיתר? הוא מאפשר מעבר חופשי במקום בו מתקבלות ההחלטות. לעיתונאים, ההיתר מאפשר סיקור יעיל. לאנשי עסקים, לוביסטים ועסקנים הוא מאפשר גישה ישירה למרכז העצבים של המדינה.

לאחר מאבק ועתירה שלנו ושל "התנועה לחופש המידע" בנושא, שחררה הכנסת ב-2016 את רשימת בעלי היתר קבוע מיוחד למשכן הכנסת. מייד לאחר שנחשף כי שלל עסקנים זכו להיתרים – הם בוטלו!

הודות לשקיפות החדשה הזו אליה הובלנו, יו"רי כנסת עתידיים גם יחששו שבעתייים מלחלק היתרי כניסה לעסקנים לא ראויים. יו"רים גם ייזהרו כעת לבטל היתרים לכאלו שאכן זקוקים להם – דוגמת עיתונאים. 

כעת ביקשנו מהכנסת את הרשימה המעודכנת. למרבה הצער הנהלת הכנסת גיבשה את הרשימה, כדרכה בקודש, בצורה הכי פחות נגישה שאפשר לדמיין. קיבלנו צילומים של טפסים. זו בושה – האם אנחנו עדיין בשנות התשעים? 

בזכות מתנדב המיזם, ליאור גורדיסקי, הצלחנו להפוך את הרשימה לקריאה ברשת.

מתוך הרשימה – לחצו עלי

לרמי לוי יש עדיין אישור קבוע

כפי שתראו בניתוח, ל-58 לוביסטים יש היתר קבוע. משרד הלובי "פוליסי" מוביל בכמות ההיתרים – עם 7. לפי אתר הכנסת, אגב, ל'פוליסי' 10 לוביסטים רשומים לעבודה מול המשכן.

162 עיתונאים מחזיקים בהיתר, כאשר תאגיד השידור הציבורי מוביל עם 50. לשאר הערוצים, מנגד, 10-12 היתרים. ל"שקוף" אגב, היתר יחיד (אותו מחזיק אני, תומר). מזה שנה שאנו מבקשים בכל דרך אפשרית גם היתר לכתב הכנסת שלנו עידן בנימין – אך בכנסת מסרבים. הוא נאלץ שוב ושוב לכתת רגליו ולהתחנן כל פעם מחדש לאישור זמני.

מאות ארגונים מחזיקים בהיתר בודד, בהם "אם תרצו", "קדישא ת"א" ו"העמותה למען משרתי המילואים". יו"ר הכנסת חילק בעצמו 27 היתרים, בהם לרמי לוי, משה קלצין ובועז כבל. גם מנכ"ל הכנסת חילק בעצמו 6 היתרים.

כמות ההיתרים לפי משרדי לובי

הרשימה המלאה זמינה לכם ולכן. נשמח שתכתבו לנו הערות ישירות במסמך על זהות בעלי ההיתר – ספרו לנו מה מצאתם!

כעיתונות פתרונות, נשתדל לשלב בזנב הכתבות אזמ"ע (איך זה משפיע עליך) ומצ"ל (מה צריך לתקן – כדי לבלום את הישנות התופעה).

בנושא זה:

אזמ"ע? היתרים למקורבים ועסקנים מאפשרים להם לקדם ביעילות אינטרסים צרים, למשל החלטות שיובילו ליוקר מחיה, מול מקבלי ההחלטות.

מצ"ל? יש לפרסם את הרשימה ולעדכנה בקביעות באתר הכנסת, לצד עיגון כללים קשיחים לחלוקת היתרים. זה ימנע שחיתויות עתידיות. פנינו והצענו זאת לכנסת – וסורבנו. לא נרפה.

 

 

בקלפי בישראל מצביעים למפלגה ולא לראש ממשלה – בליכוד חושבים ההפך

ועדת הבחירות המרכזית אישרה לליכוד בבחירות הקודמות להציג על פתק ההצבעה את בנימין נתניהו כמועמד "לראשות הממשלה". אלא שבקלפי בוחרים במפלגה, ולא בראש ממשלה. האם זו הטעייה? ברוכים הבאים למגה #טרחנות_לשבת

|עידן בנימין, תומר אביטל|

צילום: יוסי זמיר

בשנות ה-90 ניסו בישראל את שיטת הבחירה הישירה גחמה שזירזה את התפוררות המפלגות הגדולות, ולא החזיקה מעמד זמן רב. בבחירות שנערכו בשיטה זו הניחו בקלפי פתק אחד למפלגה ופתק נוסף לראש הממשלה. המהלך יצר חוסר יציבות בקואליציה מאחר ומי שנפגעו ממנו הן בעיקר המפלגות שהציגו מועמד לראשות הממשלה. 

החוק בוטל בשנת 2001 ומאז וחזרנו להצביע רק למפלגות.

בראשות המפלגה או לראשות הממשלה?

בפתקים שהונחו בפניכם בקלפי בבחירות האחרונות הופיעו האותיות של המפלגות (מחל, אמת, וכו') ומתחתם כינוי הרשימה. 

חלק מהרשימות בחרו לציין גם את מי שעומד בראשן, לדוגמא:"ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן", "הימין החדש בראשות שקד ובנט", "העבודה בראשות אבי גבאי".. 

אבל יש רשימה אחת שלדעתנו הטעתה את הבוחר – הליכוד. על פתק המפלגה בבחירות לכנסת ה-21 נכתב: "בהנהגת בנימין נתניהו לראשות הממשלה". אלא שאיננו בוחרים ראש ממשלה בקלפי – אלא מפלגה. 

על הפתק בהחלט יכול להיות כתוב: "בהנהגת בנימין נתניהו" או "בראשות בנימין נתניהו". הטקסט הנוכחי הופך למעשה את כל הליכוד לשולייה של נתניהו.

שינוי השיטה – באמצעים סמליים

גם שינויים קטנים, קוסמטיים, עשויים להוביל אט-אט לשינוי בדעת הקהל. גלי ההדף של סגנון שונה אך רשמי – יכולים לסחוף את כל המדינה, במיוחד כשהם מובלים על ידי מפלגת השלטון. מקרה זה, לצד מהלכים כמו הצהרת הנאמנות של חברי הליכוד לנתניהו והכרזה שהוא המנהיג היחיד – ממקמים את הרעיון כי המפלגה היא אדם אחד בלבד – למרכז הבמה.

לצד המנהיג – תכניסו שורת אנשים למרכז העצבים של המדינה

שיטת הבחירות בישראל היא כזו בה האזרחים בוחרים במפלגות. לאחר מכן, המפלגות ממליצות על ח"כ שלדעתם מתאים להרכיב ממשלה. אם אותו ח"כ מצליח להרכיב קואליציה הוא גם יהיה ראש הממשלה. 

כשמגיע בוחר מתלבט לקלפי – כזה שעשוי להיות שרוי בלחץ ולא תמיד להכיר את הפרטים בהליך הרכבת הממשלה – פתק עליו כתוב כי "לראשות הממשלה"עשוי לחזק את אמונתו כי הוא בוחר עכשיו ראש ממשלה – אף שהוא למעשה בוחר ברשימה עתירת מועמדים – שלכל אחד מהם תהיה השפעה עצומה על חייו.

כשפנינו לוועדת הבחירות המרכזית בנושא מסרו לנו כי רשימה יכולה לבחור בכל כינוי שאיננו מטעה. כדי להגדיר פתק זה כמטעה – יש להגיש עתירה לוועדת הבחירות.

זו כנראה אחת הכתבות הטרחניות ביותר שכתבנו. ועדיין, אם אתם מסכימים איתנו: אתן מוזמנות לעתור לוועדת הבחירות או פשוט לפנות לליכוד (כאן) בבקשה לשנות את הכיתוב ל"מפלגת הליכוד בראשות בנימין נתניהו". 

פנינו לליכוד שלא מסר תגובה.

אורן סימון נעצר לאחר שהחזיק שלט עם פסוק מהתנ"ך – והחל לשבות רעב. כעת הוא מסביר למה

אורן סימון שובת רעב מזה 10 ימים. הצענו לו לכתוב טור דעה שיסביר מדוע. חשוב להדגיש: הטור עבר עריכה אינטנסיבית, בדיקת מסמכים ועובדות, ופנייה לתגובות לכלל הגופים הרלוונטיים. כל אזרח שיפגין כחוק סביב סוגיות של דמוקרטיה וייתקל בהתנהלות שערורייתית שכזו מוזמן לכתוב לנו בהחלט טור דעה. כל אזרח. אם הטור שלו גם יימצא, כמו זה, ראוי לפרסום – בהחלט ניתן לו במה

שמי אורן סימון ואני אחד מוותיקי המחאה נגד השחיתות בכיכר גורן בפתח תקווה. אני בן 58, מהנדס אוירונאוטי בהכשרתי, מנהל חברה בין לאומית לפיתוח עסקי במיקור חוץ – ועובד מהמחשב שלי. יש לי ארבעה ילדים ואני חי עם רעייתי המופלאה מגי, בדירה קטנה ברמת גן. הצטרפתי למחאה מתוך הבנה של המחיר שכולנו משלמים על שחיתות שלטונית.

בינואר 2017 השקתי משמרת מחאה עם חבר נוסף מול בית היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט. החלטנו על מחאה ממושכת. קיימנו אותה ברציפות במשך 120 ימים, לא כולל סופי שבוע, לשעתיים בכל ערב.

תחילה עמדנו מרחק 70 מטר מביתו של מנדלבליט

אט אט המשטרה דחקה אותנו – תחילה ל-120 מטר ולבסוף סיימנו בכיכר גורן – כ-400 מטרים מביתו של היועמ"ש.

כל ערב החזקנו שלט ובו מצוטטים שלושת הפסוקים מישעיהו (פרק א'): "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ–וְעַתָּה מְרַצְּחִים. "כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם. "שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים–כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם".

במאי 2017 המשטרה עצרה אותי בטענה שאני עומד עם השלט בכיכר. נשמע הזוי? התרשמו בעצמכם:

המפקד התורן בתחנת פתח תקווה "שכח" להציע לי חלופת מעצר (הרחקה מהעיר וחתימה על ערבות), ובמקום זה החליט לשלוח אותי ללילה בכלא הדרים.

הופשטתי, בדקו אותי במקומות מוצנעים. נכלאתי בחדר עם סוחר סמים, ועבריין שכלוא על תקיפה. לא ישנתי דקה.

בבוקר הובאתי בפני שופט שהחליט להרחיק אותי לשבועיים מהכיכר

אבל לא התייאשתי. הפגנות כיכר גורן גדלו מעשרות בודדות לאלפי אנשים. במקביל, הגשתי תלונה למח"ש. לא צלצלו אלי ולו לשיחה אחת, ולמיטב ידיעתי היא מעולם לא נבדקה.

החלטתי לתבוע את המשטרה. הגשתי תביעת נזיקין על מעצר שווא – עובדה שדובר המשטרה הודה בה – על סך חצי מיליון שקל.

למה כל כך הרבה? כדי שבפרקליטות ישימו לב לתביעה הזו ולא יטפלו בה כעוד מעצר שגוי. למה לא יותר? משיקולי אגרה, העומדת על 2.5% מסכום התביעה.

זה עבד. פרקליטת מחוז ת"א אזרחי הציעה לי פשרה: סגירת התיק בהסכמה, וקבלת פיצוי על סך 3000 עד 5000 שקל. סירבתי.

הצעתי חלופה: "תכניסו לבית הספר לקציני משטרה יום מיוחד לענייני מחאה – שהם ילמדו מהי הפגנה, מה מותר למפגינים לעשות, ומה תפקידה של המשטרה". נענתי בשלילה.

עברתי לקרב אחר. היה לי חשוב, כאזרח, שייענש האדם האחראי, ולא קופת המדינה. לכן תבעתי את האחראי – המפקד התורן בתחנת פ"ת באותו ערב.

אלא שהמדינה הזדרזה להיכנס בנעלי השוטר – והודיעו לי שהמפקד לא ישלם אגורה גם אם תביעתי תתקבל בבית המשפט. הוא קיבל חסינות על מה שעשה. רתחתי. בשבילי זו הייתה יריקה בפרצוף. רציתי שמישהו ישלם על כך שאזקו ועצרו אותי – ועוד על מה? על כך שהחזקתי שלט עם שלושה פסוקים מהתנ"ך. אז ערערתי על החסינות שקיבל. הפסדתי. הוטלו עלי הוצאות – 3,000 שקל.

בכל מקרה, המדינה גוררת רגליים. הדיון העיקרי על המעצר ההוא – יתחיל רק במרץ הבא.

ההפגנה בכיכר גורן – במוצ"ש האחרון

בינתיים המשכתי להפגין מדי מוצ"ש

חבריי ואני טענו כי היועמ"ש לא מנסה להגיע לחקר האמת בתיקי רה"מ, ולמעשה משרת את נתניהו, ולא את הציבור. ב-12 ביולי, שישי בערב, חמישה מחבריי למחאה עמדו בשקט, ללא שלטים, בדרכו של היועמ"ש לבית הכנסת. לפתע שוטר הגיע למקום וביקש מהם להזדהות.

דקה לאחר מכן מנדלבליט הופיע, וחצה את הכביש לקראתם. היועמ"ש ניגש לשוטר ואמר שהם פוגעים בפרטיותו ומהווים מטרד.

החמישה נעצרו בחשד לפגיעה בפרטיות היועמ"ש, הובלו לתחנת המשטרה וזומנו לבית המשפט ביום א' בבוקר.

בבוקר יום ראשון התייצבתי יחד איתם בבית המשפט. התובע המשטרתי דרש הטלת הגבלות והסביר שהמוחים הם פעילים שמאלנים – אני לא צוחק – זה בפרוטוקול.

מהפרוטוקול

אלא שהשופט לא הצליח למצוא סעיף מתאים בחוק לפיו פעולת המוחים עולה כדי פגיעה בפרטיות – הם הרי עומדים להם ברחוב. לבסוף שחרר את כולם בלא כלום.

יצאתי מזועזע מהדיון

בשישי שאחרי, מצויידים בפסק דין, רצינו לחזור על אותו המתווה – אבל המשטרה מנעה אותו – הודיעו לנו שמי שינסה יעצר.

אמנם ניצחנו, אך העובדה שהמשטרה עוצרת מפגינים נגד היועמ"ש ללא עילה – מרתיחה.  ישבתי בבית ונזכרתי בהפטרה המתקרבת של תשעה באב – בה קוראים את אותם הפסוקים מישעיהו שהובילו למעצרי חודשים רבים קודם לכן. פסוקים שמתארים את ההתנהגות המסואבת של השלטון שהביאו לחורבננו.

התחלתי להכין את עצמי לסיבוב נוסף של מחאה יומית בודדת. החלטתי שאם הפעם יעצרו אותי ללא עילה – אשבות רעב עד שהאחראי יפוטר מהמשטרה.

התנעתי את מחאת היחיד סבב שני – ביום ראשון בתחילת אוגוסט

בארבעת הימים הראשונים המשטרה ליוותה אותי מדי פעם, אך לא הפריעה. ביום החמישי הם כבר לא טרחו להגיע. בערב היום השישי, דקה אחרי שהתייצבתי בכיכר למשמרת המחאה, הופיע שוטר. הוא הרחיק שניים מחבריי שצילמו אותי מהספסל שמעבר לכביש, ודרש שאסתלק מכיכר שנמצאת 140 מטר מבית היועמ"ש, כפליים ממה שהרשה לי בג"ץ.

אורן סימון עם השלט הקבוע אותו הוא מחזיק בכל ההפגנות

אמרתי לשוטר שאני לא עובר על שום חוק. זה לא עזר. השוטר החליט לעכב אותי. אמרתי לו "אין לך עילה". דקה מאוחר יותר הופיעה ניידת והודיעו לי שאני עצור, שוב.

אני מזכיר – רק החזקתי שלט, עומד בדממה, כמו פסל. 

התיישבתי על הרצפה והודעתי שלא אתנגד, אך גם דאגתי ליידע את השוטרים כי הם מבצעים פעולה לא חוקית. השוטרים הרימו אותי, בעדינות – ייאמר לזכותם – ונסענו לתחנה.

שחררו אותי לאחר שעה קלה עם הזמנה לחקירה ביום רביעי ב-9:30 בבוקר, בחשד להטרדה מאיימת. הלך עוד יום עבודה.

כשיצאתי מהתחנה בתשעה באוגוסט, החלטתי שאני מתחיל בשביתת רעב' באותו הרגע. בפי דרישה פשוטה: יש לפטר את האחראי על מעצרי משורות המשטרה. לתפיסתי, מי שעובר כך על החוק, פוגע בזכויות אזרח בסיסיות ומבזה החלטות בית משפט – לא ראוי להיות קצין משטרה.

למה דווקא שביתת רעב? 

כי מח"ש – שותקים. כי המדינה – מעניקה חסינות לשוטרים שסרחו. ובית המשפט? נותן להם הגנה.

בשביתת רעב – רק אני שולט. איך מרגישה שביתת רעב? ההתחלה איומה.

ב-48 שעות הראשונות מרגישים נורא. הריקנות בבטן מכאיבה. אתה לא מפסיק לחשוב על אוכל. אתה מריח תבשיל כלשהו  – וזה מטריף לך את השכל. אבל זה מתחיל להשתפר. אצלי הרעב נעלם. אמנם הראש קצת מסוחרר, ומתעייפים מהר, אך אני חזק ונחוש.

אני מתכוון גם להחזיק מעמד כי סוף סוף גיליתי מי האחראי. מי נתן את ההוראה לעצור אותי: תנ"צ עו"ד אילת אלישר – יועמ"שית המשטרה. לפי מסמך שהראו לי, היא הסמיכה את השוטרים לבצע את הפקודה. מיקדתי את שביתת הרעב שלי בהתפטרותה.

  • פניה מהמשטרה לאנשי המחאה החתומה ע"י עו"ד אילת אלישר

***

פנינו לתגובת המשטרה, פרקליטות ת"א והיועץ המשפטי לממשלה.

היועמ"ש ומשרד המשפטים מסרו בתגובה: פנו למשטרת ישראל. מהמשטרה לא נמסרה תגובה, וגם לא מהפרקליטות.

מאחורי הקלעים של פרשת חשבון הדולרים 

אזרחי ישראל כבר צפו בראש ממשלה שעמד לפני הגשת כתב אישום. אלא שאז, ב-1977, יצחק רבין החליט להניח את המפתחות מיד לאחר שיחה בנושא עם היועמ"ש אהרון ברק. איך הפרשה נולדה? ראיונות שרז חיה בן הרוש ותומר אביטל ערכו בשנים האחרונות שופכים אור חדש על הסיפור העיתונאי הלא ייאמן שהוביל לאחד הסקופים הגדולים ביותר בתקשורת הישראלית

| רז חיה בן הרוש ותומר אביטל |

"רבותיי, מהפך!", הכריז חיים יבין בליל השבעה עשר במאי 1977,  וחרט את הרגע בזיכרון הקולקטיבי. לראשונה, מאז קום המדינה וייסוד ממשלתה, הפסידה מפלגת השמאל את השלטון. את מקומה תופסת הליכוד בראשות מנחם בגין שישרטט מחדש את תוואי המפה הפוליטית הצעירה והחולמת. 

את אותו הלילה בילה במעוז מחנה השמאל כתב "הארץ", דן מרגלית. היתה זו שעתה היפה של הקריירה העיתונאית שלו, לאחר שסומן ככלב שמירה בעל חוש ריח מפותח של הדמוקרטיה הישראלית. עם זאת, מרגלית סיקר ברגשות מעורבים את מסע הבחירות לכנסת התשיעית, מתקשה לתווך לציבור הבוחרים את המציאות שהוא עצמו יצר חודשיים קודם.

הוא חזה כי פרסום המידע שברשותו יביא לטלטלה פוליטית, אך לא ציפה לנטישה המונית והפסד מוחץ של השמאל. "מהותה של העבודה העיתונאית היא לחולל שינוי", אמר לנו בדיעבד מרגלית, "והנה, כשהגיע רגע כזה הרגשתי שאחריות גדולה מידי מונחת על כתפיי. לא היה לי שום אינטרס פוליטי, אלא רק שאיפה להישג עיתונאי. לא אחת תהיתי מה היו תולדות הממשל בישראל אלמלא אותה שיחת טלפון מאשתי". 

דן מרגלית

ואז צלצל הטלפון 

1977. יצחק רבין הוא ראש ממשלת ישראל אף שהתפטר בדצמבר 1976 עקב משבר קואליציוני. בצדו השני של האוקיינוס מושל ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב, שעדיין אוסף את בדליה האחרונים של פרשת ווטגרייט שהסעירה את העולם והובילה את קודמו, ריצ'רד ניקסון, לפרוש. הסיקור עבור ׳הארץ׳ בארצות-הברית מובל על ידי שליחם לאזור מזה 4 שנים – דן מרגלית.

כשראש הממשלה רבין הגיח במרץ 77׳ לביקור, מצטרף אליו מרגלית למשך סוף השבוע למסע נאומים של רבין בפלורידה ובניו יורק.  

בבוקר יום שישי, צלצל הטלפון בחדר בית המלון הניו יורקי. על הקו היתה רעייתו אליאורה שנותרה בביתם על גבול מרילנד בוושינגטון. היה דחוף לה לספר למרגלית על אירועי ליל אמש בביתו של הנספח הצבאי אברהם אדן. אחד האורחים, יורם סתר, סיפר לה על שמועה עיקשת לפיה, לאה רבין מחזיקה חשבון דולרים בנשיונל בנק וביקש ממנה למסור לבעלה ליצור עימו קשר. 

"ידעתי שיש בידי קצה פתיל של חומר נפץ. הבנתי שלרבין יש חשבון אסור. אבל לא ראיתי עדיין את הסיפור מתבשל בשלב זה", נזכר מרגלית שלושים ושבע שנים מאוחר יותר, "ידעתי שמדובר בעימות ישיר עם ראש הממשלה שהיה רגיש לענייניו הכספיים והציבוריים. לא ידעתי מה עלי לעשות. הדילמה היתה מורכבת אך הדחף לסקופ גבר על כך. הייתי זקוק לעוד קצת זמן ושמחתי שלמחרת שבת ולא יוצא העיתון".

באותה תקופה אסר החוק הישראלי על החזקת חשבונות בבנקים במדינות זרות או במטבע זר בסכום של יותר מ-450 דולר. רבין כיהן בעבר כשגריר ישראל בוושינגטון ולכן הותר לו להחזיק חשבון מסוג זה. אלא שעם תום כהונתו ארבע שנים קודם לכן, היה עליו לסגור את החשבון. רבין, שככל הנראה, נהג לגבות כסף על הרצאותיו בחו"ל, המשיך להשתמש בחשבונו במהלך ביקוריו בארה״ב. מרגלית הבין את זה ומחשבותיו לא נתנו לו מנוח.

"אם הוא מכחיש – לא אפרסם"

חסר שקט הוא יצא להסתובב ב'לואר איסט סייד' עם חברו הצעיר העיתונאי נחום ברנע והתאפק בקושי לא לספר לו דבר. בשש בערב, ביקרו השניים את קונסול ישראל בניו יורק, אורי בן ארי, ומרגלית הוסיף לשתוק. 

שתיקתו נמשכה עד חצות, כאשר ביקר בחדרו של יועץ התקשורת של רבין דן פתיר, על פניו כדי לקבל את תמלול ההרצאה שנשא רבין.  מרגלית חיכה לרגע הנכון, סיפר לפתיר על המידע שברשותו וביקש בסלחנות את תגובתו. מרגלית הוסיף באנגלית מהוססת:

"if he issued a flat denial I won't dig under his skin unless i have a proof that he lies". 

"הסיפור היה מביך ולא נעים. רבין נחשב לאיש אמת והעדפתי שיכחיש. בשבת ניהלתי מרדף אחר תגובתו של פתיר. אך פתיר – יועץ תקשורת מעולה – יוק, נעלם כלא היה. הוא התחמק. בינתיים, לא שיתפתי איש, גם לא בעיתון", אומר מרגלית.

"חשבון דולרים בחו״ל זה לכלוך טוב"

"חצי שנה קודם לשיחה עם מרגלית, פנו אלי שני עיתונאים בכירים ממחנה רבין, הם אמרו לי למסור לבוס שלי שעוקבים אחריו וכדאי שיזהר. עורך עיתון חשוב אישר לי את הדברים והציע לי לשים לכך לב", משחזר דן פתיר את הגרסה שלו לאותו הלילה, "כעת, תיארתי לעצמי שזה סיפור של מחנה אנטי רבין, חשבון דולרים בחו״ל זה לכלוך טוב. היתה לי הרגשה שמחפשים אותו גם במערכת המשפטית והחוש העיתונאי שלי אמר לי שלפני כדור שלג, שאם יוסיף להתגלגל עשוי לגרום למשבר ממשלתי בבחירות הקרובות. מרגלית אמר לי 'משהו מסתובב לי בבטן'. 

שאלתי אם מדובר בכאבים והוא ענה כי 'אין מדובר בכאב בטן אלא בידיעה עמומה לפיה לאחד מבני משפחת רבין יש חשבון בוושינגטון'. הוא לא פירט באשר לתוכן הדברים ולא היתה כל הצעה לוותר על הסיפור. זכרוני טוב מאוד, ואם היתה הצעה הייתי מספר עליה לרבין".

יצחק ולאה רבין

לפתיר נדרש זמן לבירור העניין, הוא הבטיח לשוחח עם רבין ולחזור עם תשובה למחרת. באישון לילה הוא מיהר לקבוע בקפה "ארתור" עם המזכיר הצבאי, אפריים (פרויקה) פורן.  

"אסור היה לנו לאבד עשתונות, חיפשנו תגובה מתונה, ואף חשבנו לערוך מסיבת עיתונאים מכובדת ובה למסור שרודפים אותנו ושמדובר בפרסומים חסרי שחר", מספר פתיר.

למרות בהילות העניין בחרו השניים לאפשר לרבין להמשיך בשנתו ולדחות את הבשורה לבוקר שבת לאחר פגישתו עם המתווך האמריקאי, הנרי קיסינג'ר. "כשסיפרתי לרבין על המפגש עם מרגלית, הוא קפא על מקומו. לא אמר דבר, ושקע בתוך עצמו. לבסוף הוא ביקש שאחזור עוד שעה. הכרתי אותו היטב וידעתי שהוא צריך לבדוק את הדברים עם לאה. לא היה לו מושג בפעולות היומיומיות, לאה והנהג שלו, מנחם דמתי, עשו את הסידורים עבורו".

כעבור שעה חזר רבין אל פתיר וביקש ממנו לרדת מהעניין. "לאה אמרה שזה עניין פרטי ושלא נתעסק בו, ורבין היה מפקד טוב שידע מתי לסגת". לדברי פתיר "אמא שלי אומרת – כשסערה מתחוללת לפניך תצלול למים, ותן לגלים לעבור. אל תנסה ללכת דרך הזרם'. אני ידעתי שהתגובה הגרועה ביותר, היא היעדר תגובה. חיפשתי את דן מרגלית. העיקר שלא תהיה תגובת "אין תגובה". התקשרתי אליו אך הוא לא היה בבית, מסרתי לאשתו שייצור עמי קשר״. 

כדי לנסות להעביר את העיתון לצדו צלצל פתיר גם למתי גולן, אז הכתב המדיני של "הארץ". אלא שבשיחה הסתבר שאין לו ״בשר״, כלומר סקופ חדש לתת לו שישמש תחליף נאה. לאחר מכן התקשר לרעייתו יעל ושיתף אותה בדילמה. ״התקשיתי להגן על יצחק בחירוף נפש מבלי לדעת מה הפרטים, אך גם למדתי שאסור להשאיר חבר פצוע בשדה הקרב".

מרגלית מצליב את הסיפור

בינתיים, מרגלית חזר לביתו ובלי לבזבז זמן ביקש לוודא את הסיפור עם סתר בביתו של הנספח האווירי אהרון (יאלו) שביט. בפגישה הזו סיפר לו סתר כי כמה ימים קודם לכן נכנס קצין חיל האויר יחד עם עוזרתו ושרברב מהשגרירות הישראלית לסניף הבנק הסמוך לשגרירות. לדבריו, הפקידה התרברבה באוזניהם כי אפילו אשת ראש הממשלה מחזיקה חשבון בסניף.  "שטויות, לכל היותר חשבון קטן", הפטיר הקצין. אולם הפקידה ענתה כי מדובר דווקא בחשבון גדול.  

הקצין סיפר על כך לראשי הנספחות הצבאית ולכמה מחבריו שם. מרגלית: "ידעתי מי זה סתר אך מעולם לא דיברנו. הוא היה בעל תואר בכלכלה וממונה על תנאי השירות של טייסים שהתאמנו בארה"ב. באותה תקופה הוא כנראה נדרש לצמצם את הפעילות שלהם בשל מחסור באמצעים. הרגיז אותו שרבין עובר על החוק והוא החליט לספר לי על כך. אגב, באותו זמן פגשתי מקור נוסף שניגש אלי מיוזמתו וסיפר לי את אותו הסיפור. אך עד היום הוא לא מסכים שאחשוף מיהו". 

מרגלית חשב כי שני המקורות אינם מספיקים כדי לספר את הסיפור וכדי לאמת את השמועה לפני פרסומה, הוא חייב הוכחות. הזמן דחק והגביר את החשש שהסיפור ידלוף למתחריו. 

ביום שני עם פתיחת הבנקים, הוא סר לסניף הנשיונל בנק בכיכר דופונט. "חניתי במקום אסור ופחדתי שיגררו לי את הרכב. מיהרתי עם הצ'ק לפקידה וביקשתי להפקיד חמישים  דולרים בחשבונה של לאה רבין. הפקידה שאלה "מה מספר החשבון?" אך לא ידעתי להשיב. למזלי, היא פתחה את אחת המגירות, אישרה את קיומו של החשבון וכתבה את מספרו על גב הצ'ק. צילמתי את המספר בראש שלי ושיננתי את המספרים".  

"קפצתי על המיטה מרוב שמחה"

מרגלית הנרגש יצא מהבנק עם ההוכחות החדשות ומיהר לרשום בפינקסו: "מספר חשבון  – 4698553". מהבנק הוא אץ אל חברו ודובר שגרירות ישראל, אבי פזנר וסיפר לו בחשאי על ההתפתחויות. "קפצתי על המיטה אצלו בשגרירות מרוב שמחה. ידעתי שזה סקופ חזק אבל עדיין לא הבנתי עד כמה. חזרתי הביתה בנחת ובדרך ברדיו התנגן השיר של להקת לונדון – 'גם אם אלך בגיא צלמוות'." נזכר מרגלית. 

רבין נואם (מתוך אלבום התמונות של דן פתיר)

עמוק בבטן מרגלית חש כי הוא בכיוון הנכון וכדאי לו להחיש את צעדיו. אבל עדיין חתיכה שלמה בפאזל הייתה חסרה – תגובתו של פתיר יכולה לטרפד את הסיפור במידה ותציג נתונים חדשים ולא צפויים. לבסוף החליט להסתייע בחברו מתי גולן מ״הארץ״ שניסה לזכות לתגובה דרך הערוצים הרשמיים בישראל.

מרגלית החליט להסתפק בראיות שבידיו, וביום שני בערב, דרך מכונת הטלקס שבביתו, הוא שיגר את הידיעה למערכת עיתון "הארץ" בישראל. לאורך כל אותו הלילה לא הצליח לעצום את עיניו.

הפרסום 

ביום שלישי בירכתי העמוד הראשון של עיתון 'הארץ' בתוך מסגרת שחורה וקטנה, הופיעה הכותרת: "לאשת ראש הממשלה חשבון בבנק ניישונאל בוואשינגטון". מצד אחד, לא ניתן היה להתעלם ממנה, ומאידך בשל מיקומה בתחתית נדמה היה כי ביקשה להסתתר, להצטמצם, להפחית מחשיבותה, למצוא מסתור בין ידיעה אחת על "'מבקר ההסתדרות בודק חברות שהוזכרו במשפט ידלין", ובין ידיעה המספרת על 'רבין בכנס הפדרציה הספרדית'". כמו לא מודעת ליכולתה להפוך עולמות.  

הפרסום המקורי בעיתון הארץ

"ציפיתי שזה יהיה בעמוד הראשי, אך עורך העיתון בפועל, גדעון סאמט, אמר לי בטלפון: 'שלחת ידיעה יפה מאד, מספיק.' הוא הורה לי לא להמשיך להתעסק בנושא, והוסיף כי שאר התחקיר יתנהל מישראל". 

בונוס של אלף דולר לסקופר

בהמשך היום העריך מרגלית כי המו"ל והעורך הראשי, גרשום שוקן לא אהב את הידיעה לאור חיבתו לרבין. לעומת זאת, בנו עמוס, שהיה במילואים בזמן פרסום הדברים, התלהב והעניק למרגלית בונוס של אלף דולרים, הבונוס היחיד שקיבל בחייו מהעיתון. 

הפרשה איימה לגווע, אך מרגלית לא הסכים לתת לזה לקרות. הוא ניסה לטכס עצה ושיתף את גולן, שניסה להעביר את הידיעה גם לערוץ 1. אך דן שילון, עורך המהדורה, סירב לשדרה. באותה תקופה, ניסה רבין למנוע את פרסום ספרו של גולן שהיה מבוסס על הפרוטוקולים הסודיים של שיחותיו של קיסינג'ר במהלך מסע הדילוגים שלו במזרח התיכון בתקופת הסכמי הביניים, מה שגרם לאיבה בין השניים. "מתי גולן תיעב את רבין ורצה להחליפו בשר הביטחון, שמעון פרס", מתאר בדיעבד מרגלית, "הוא אמר לי – שמע, אם לא תעשה פולו-אפ הידיעה תמות. אמרתי לו שאני לא יודע מה לעשות, לכתוב עוד צ׳ק?"

"ידענו שיש פה סיפור גדול אך לא דיברנו על התוצאות כי לפעמים סיפורים גדולים נופלים ושום דבר לא קורה", מוסיף היום גולן, "זו הייתה עבירה על החוק. רבין טען שהיה בחשבון סכום נמוך, לדעתי 2,400 דולרים, אבל הייתי בטוח שיש שם יותר. צלצלתי לדן ואמרתי לו שאסור לתת לפרשה לגווע. הצעתי לו לברר. הוא לא כל כך רצה". 

ואז זה קרה. בעודו נזכר מרגלית שהפקידה בבנק לא נתנה לו את הקבלה – כי אמורה הייתה לשולחה לממונה על החשבון – דודה של לאה, פרופ' דוד נחמנסון, מדען בעל שם, אוהד ישראל שהתגורר בניו יורק. בינגו. 

הוא איתר את הטלפון של הפרופסור בשגרירות וסיפר לו על הידיעה. נחמסון לא ידע שמרגלית הוא זה שעמד מאחורי הידיעה וענה: i know it's  a political smear, (הכפשה פוליטית). נחמסון סרב לענות לשאלתו של מרגלית באשר לסכום הכסף הקיים בחשבון והבהיר כי לאה ציוותה עליו להשמיד את המסמכים

מרגלית, המום, הצטער באותו רגע כי כמנהגו לא הקליט את השיחה. ובכל זאת, הוא שלח ידיעה נוספת בדבר השמדת מסמכי הבנק. הידיעה פורסמה בגוף העיתון, אפילו לא בעמוד הראשי, אך חוללה מהומה, יותר מקודמתה. כנראה בגלל אחד מקוראיה.

היועמ"ש נכנס לעובי הקורה

בין קוראי הידיעה ב"הארץ" באותו בוקר היה גם היועץ המשפטי לממשלה, אהרון ברק, שהורה מיד לפתוח בחקירה. דווקא אותה ידיעה מוצנעת שהתפרסמה מאוחר יותר, על אודות ההנחיה של לאה רבין לנחמנסון להשמיד את מסמכי הבנק, גרמה לו לחשוד שמדובר בפלילים.

"שוחחתי באותו היום עם המפקח הכללי של המשטרה וביקשתי שיבדוק את זה. הוא חזר אלי ואישר את העובדות", סיפר לנו ברק. "באותה עת חשבון הדולרים מחוץ לארץ ללא רישיון מיוחד נחשב עבירה פלילית וראש הממשלה ידע על קיומה. לפי תקנות ההגנה על הכספים מ-1939 שהותקנו לפני מלה״ע השנייה, שני אנשים יכלו להפעיל את התקנות – היועמ"ש להגיש תביעות, ושר האוצר לדרוש כופר עבור סכומים קטנים. אני זוכר סכום חיתוך של כ-5,000 דולרים. המזכיר של רבין, אלי מזרחי, טען אז שמדובר בכ-2,000 דולרים – אז זה לא הטריד אותי. אך משנמשכה החקירה והתברר שהסכום גדול הרבה יותר, על פי הכללים היינו צריכים להגיש תביעה משפטית". 

אהרון ברק

אהרון ברק

בני הזוג רבין טענו בתחילה כי מדובר בסכום זעיר, אולם לדברי מרגלית הבנק מסר נתונים הסותרים טענה זו. למעשה, "מעריב" חשף מאוחר יותר כי משפחת רבין החזיקה שני חשבונות בנק לא-חוקיים, ומאוחר יותר פרסם הניו יורק טיימס כי החשבון כלל 90 אלף דולרים שקיבל רבין עבור הרצאות בעת שכיהן כשגריר וכי לא שילם מס על הכסף, לא בישראל ולא בארצות-הברית. 

אך מה שנראה בימינו רק כקצף הגלים בים השחיתויות הגועש, הסתמן אז כחלק מהמערבולת ששלחה את ידלין לכלא, הביאה את שר השיכון אברהם עופר לשים קץ לחייו, ואת רבין להתפטר מתפקידו. "היום אומרים שזה קטן ושביבי בימינו לא היה מתפטר על זה. אז זה היה ענקי", הוסיף ברק. 

"שלטון החוק זה גם החוק בשלטון. זה מתחיל בראש הממשלה"

שר האוצר דאז, יהושע רבינוביץ’, הציע לברק להטיל על רבין כופר ובכך למנוע את התפטרותו של ראש הממשלה ובעקבותיה את הפסדה של מפא"י. ברק סבר כי אין מדובר בשיקול רלוונטי ואם יוגש בג"צ בעניין, לא יהיה לו שום סיכוי. "הסר דאגה מליבך אהרון", אמר רבינוביץ', "לא יהיה פה בג"צ כי לאף אחד אין סטנדינג להגיש עתירה". 

"נתנו לך עצה לא נכונה", השיב לו ברק והוסיף, "זה נכון שיכול לעתור רק בעל אינטרס, אבל אני מכיר אחד כזה. תדע שאם תיתן כופר אגיש נגדך עתירה ותצטרך לנמק את נימוקיך. תדע לך יהושע שאני לא אייצג אותך  כי זה לא חוקי ותצטרך לממן עורך דין מכספיך". כעבור חצי שעה חזר רבינוביץ' ואמר: "פורגט אבוט איט".  

ברק הכיר בגודל המאורע ובחר לספר על כך לרבין באופן אישי. הוא נערך לפגישה, למד את הנושא ובחן תקדימים. "אני זוכר שבאותו הערב היה משחק של מכבי ובמקום לראות את המשחק נסעתי לרבין. לאה הייתה בחדר. אמרתי לו כי זו הפרה של החוק בנסיבות חסרות צידוק שלו ושל רעייתו ואני לא יכול לסגור את התיק. הבהרתי לו ששלטון החוק זה גם החוק בשלטון. שזה מתחיל בראש הממשלה ונגמר בכולם. הוא הכיר את המדיניות שלי מפרשת ידלין ומפרשת עופר ובמקרים של ראשי ערים שהועמדו לדין באותה תקופה, בהם ראש עיריית רחובות. רבין אמר 'דע לך, אם אתה מגיש כתב אישום אני מתפטר'". 

אמרתי לו שאני מבין ויצאתי מהבית. רבין לא שמר על זכות השתיקה והדברים היו בחוץ. ברדיו במכונית שמעתי שראש הממשלה התפטר". 

ההתפטרות 

ב-7 באפריל, 1977 באותו הערב בו קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב זכתה לראשונה בגביע אירופה לאלופות בערוץ הראשון (היחיד באותה תקופה), בשידור מיוחד רבין ענה לשאלות יעקב אחימאיר והודיע על "יציאתו לחופשה" מהנהגת המערך. 

אחימאיר: "אדוני ראש הממשלה, האם גם אתה משכת כספים מן החשבון בווישנגטון, או שזו היתה רק רעייתך, הגברת רבין? 

רבין: "זה לא רלוונטי משום שכל מה שהיא עשתה, מקובל גם עליי" 

אחימאיר: "וזה היה בידיעתך?"

רבין: "הכול. אין לנו סודות והכל מקובל בינינו. מכל מקום, נראה לי שהנושא הזה קיבל ממדים, בתוקף העובדה שאני ראש ממשלה, מועמד מטעם מפלגת העבודה לראשות הממשלה בקדנציה הבאה, ערב בחירות, הנושא הזה קיבל ממדים, לפי דעתי, בלתי פרופורציונאליים, לסך כל הבעיות שלנו. כי בסופו של דבר איש בתפקיד ציבורי צריך להיבחן בשני מישורים. מישור הדרך שבה הוא מבצע את תפקידו. והמישור השני הוא ההתנהגות האישית. אין לי ספק שבתחום ההתנהגות האישית היה פה משגה. היה פה משגה, שלא העלמתי, וניסיתי לעשות כמיטב יכולתי במסגרת החוק, בהתאם לנוהל הרגיל, כדי לכפר עליו. הצהרתי בהזדמנויות רבות שהאחריות היא משותפת, פורמלית ומוסרית. אינני מוכן לכך שרק רעייתי תעמוד לדין, אם אכן תהיה זאת ההחלטה. אם תהיה זאת ההחלטה אני אעמוד איתה. ולא אסתר מאחורי חסינות של חבר כנסת וכיוצא בכך".

"חשבתי שבמשמרת שלי לא יהיה ווטרגייט"

"רבין ישב נינוח, ולאורך כל הריאיון שמרתי איתו על קשר עין", מתאר בדיעבד  פתיר, "עוד קודם הוא כתב לעצמו כמה נקודות ונתן לחבר'ה לקרוא, אך אני ייעצתי לו שידבר חופשי והעיקר שיפגין כנות ושליטה בנושא. 'תגיד מה שאתה רוצה, הכנות שלך תעשה הכל', אמרתי לו.  לא הניסוח הוא מה שחשוב, אלא איך אומרים את הדברים. ליצחק לא מתאים לקרוא מהכתוב, אלא ראיון אחד על אחד מבלי ללכת סחור סחור. אמירה אמיתית, מבוקרת, אישית ואנושית". 

"הרגשתי שזו טרגדיה אישית" אומר ברק, "אך אם אני לא הייתי עושה את תפקידי הייתי מתפטר. ברקע הדהדה פרשת ווטרגייט ובה היועץ המשפטי לממשלה חיפה על עברותיו של ניקסון, התמדתי להגיד לעוזריי וחבריי תמיד שב׳ישראל זה לא יכול לקרות׳. חשבתי שבמשמרת שלי לא יהיה ווטרגייט. הפעלה ראויה של התפקיד היא כזו שלא יכולה להרשות שמישהו מרשויות השלטון, בוודאי רה״מ או נשיא יהיו קשורים בעבירות". 

מי שילם את הקנס?

רבין מצידו, לא יכול היה להתפטר מכיוון שעמד בראש ממשלת מעבר. הוא התפטר בדצמבר 1976 עקב משבר קואליציוני, אך בהתמודדות הפנימית במרכז מפלגת העבודה שהתקיימה בפברואר ניצח את שר הביטחון שמעון פרס. כעת, תפס פרס את מקומו והתייצב בראש הרשימה לקראת הבחירות לכנסת התשיעית. 

לאור ההתרחשויות יש שחשדו שפרס הוא המדליף הנוסף. "אני תמכתי בפרס, אך הוא לא ידע מזה כלום", מבהיר גולן, "בהמשך רבין ניסה לטפול את זה עליו – אבל ידעתי שהוא לא קשור. פרס לא אהב את הסיפור הזה כל כך".  מרגלית: "נפגשנו אחרי רצח רבין ושאלתי אותו 'שמעון, איך זה שלא שאלת אותי לעולם על הסיפור? כולם חשבו שאתה היית המקור ושנינו יודעים שזה לא נכון'. פרס ענה: 'תשמע, בכל מקרה לא היית אומר לי מי המקור'".

חמישים יום לאחר פרסום הפרשה הועמדה לאה רבין לדין ונידונה לקנס של מאתיים וחמישים אלף לירות. ברק היה סבור שהתפטרותו של רבין היא עונש מספק ונמנע מהעמדתו לדין. השופט דב לוין קבע אז כי "הכספים במטבע זר הוחזקו על ידי הנאשמת ונעשה על-ידה שימוש בהם במשך ארבע שנים רצופות ובמגוון של דרכים, שכל אחת מהן היא פסולה כשלעצמה". לפי הפירסומים רבין שילמה את הקנס במאי 1977 בעזרת הלוואה מבן דוד שלה ומידיד המשפחה‏.

כמה חודשים לאחר מכן פורסם במגזין הצרפתי "פארימטץ" שכדי לשלם את הקנס בסך 250 אלף לירות רבין גייס כסף מיהודים אמריקאים. לאחד מהם הוא לא החזיר את ההלוואה. "בבוקר הפרסום מצאתי בתיבת הדואר שלי מכתב מאלמוני עם תצלום של חשבון הבנק של רבין בסניף הדר יוסף עם בוחטה של כסף", מתאר מרגלית, "רבין אמר שאין לו כסף להחזיר – אבל הצילומים הראו אחרת. גרשון שוקן לא הסכים לפרסם את זה. וכמוהו גם האחרים. סיפרתי על כך בתכנית רדיו בשישי בצהריים. כמעט אף אחד לא שמע. אבל מישהו כנראה סיפר לרבין שניגש אלי במזנון הכנסת וצעק עלי ,למה אתה נכנס לחשבונות שלי! חצוף שכמוך מסתובב בחשבונות״

היתה זו שעתו היפה ביותר של מרגלית. התקשורת האמריקאית החלה להתעניין בסיפור ומרגלית בן ה-39, הפך לכוכב עולה בשמי העיתונות הפוליטית. "התיישבתי בחדר של הסטייט דיפרטמנט והתחלתי להתראיין לכל העולם. ראיתי את השם שלי בוושינגטון פוסט ולידו הגיל שלי, 39, וחשבתי 'וואו איזה זקן אני, אבל מתראיין בכל העולם. באחד הימים, אמא שלי צלצלה מתל אביב ואמרה לי ׳בן, ראו אותך בוונצואלה. היית שם?' שאלה. 

"לא אמא, הכל מוושינגטון". היא הוסיפה 'בן, אני גאה שהיה לך סקופ הזה (סקופ עם חולם לא בשורוק, היא הגתה לא נכון) ואני גם יודעת את הצער שהיה לך אם הסקופ היה אצל ברנע'. 

תהילתו של מרגלית גלשה אל מדורי הרכילות באמריקה, כולל ב"וושינגטון סטאר" והוא אף קיבל הצעה לעבוד בניוזוויק וסרב. "פתאום נהיה מצב מטורף – אמרו שקיסינג'ר ודן מרגלית היו בקבלת פנים כזו וכזו".

"רבותי, מהפך!" 

מסע הבחירות לכנסת התשיעית התנהל בצל תדמיתה המרוסקת של מפלגת השלטון כשברקע פרשת "חשבון הדולרים". בעקבות מה שכונה "התרגיל המבריק", הוקדמו הבחירות למאי אותה שנה. לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל נחלה מפלגת המערך ופרס בראשה הפסד צורם.  מ-51 מנדטים ירדו ל-32, ואילו הליכוד עלה מ-39 ל-43 מנדטים. 

היועץ המשפטי לממשלה לא רווה נחת מהתוצאות. "חשבתי להתפטר אחרי הבחירות. הספיק לי. חשבו אז שחשוב שאנשי אקדמיה ישרתו את המדינה – ואני כאיש אוניברסיטה נקראתי לדגל. אך הייתה לי תקופה קשה מאוד עם כל החקירות האלו. אמרתי שאפסיק ובלבד שהמערך יזכה. אז החלטתי לא להתפטר משום שלא רציתי ליצור מצב שעם ממשלה חדשה יש גם יועמ״ש חדש. רבין הפסיד בבחירות והפכתי לגיבור של תומכי השלטון החדש". 

"האמת על ההתפטרות של רבין"

באותה עת התגלה כי גם לשר החוץ לשעבר אבא אבן יש חשבון דולרים בארצות-הברית, אולם אבן גייס עדויות בעל-פה שלפיהן היה לו אישור להחזיק בחשבון. היועץ המשפטי ברק החליט לא לתבוע את אבן, מאחר ש"רבין אישר שעבר על החוק וטען שזה לא חשוב, ואילו אבן הכחיש שעבר על החוק".

בקיץ 1977 הוזמן מרגלית לקוקטייל חגיגי בביתו של משה דיין, שם הוא פגש שם את אהרון ברק ורעייתו, לא התאפק ושאל: "למה אבא אבן לא ורבין כן?". 

יצחק ולאה רבין

"הוא הסביר לי את האמת על ההתפטרות של רבין", מספר מרגלית, "לאה לא נתנה לו להתפטר. אלא שברק אמר לו 'ברחל בתך הקטנה או שאתה מתפטר או שאני מעמיד אותך לדין'. ברק פיטר אותו אבל מעולם לא הודה בכך. זה היועמ"ש היחיד שפיטר ראש ממשלה. זו הייתה שיחה כה ארוכה שכאשר המסיבה נגמרה וגורשנו, נשארנו לדבר בחוץ". 

ואולם, גם כיום ברק דבק בגרסתו: "קראתי בהמון מקומות שדיווחו על זה שבשיחה ביננו הבטחתי לו שאם יתפטר לא יוגש כתב אישום. זה לא קרה. לא הייתה שום הבנה כזו מלבד זה שאמרתי שאעמידו לדין. אך אם הוא לא היה מתפטר הייתי מעמיד אותו לדין. היה ברור שזו טרגדיה אישית, אלא שלא ראיתי אפשרות לסגור את התיק אם אני לוקח את תפקיד היועמ״ש ברצינות". 

החשבון שלי עם משפחת רבין הסתיים

לאה רבין לא סלחה לאהרן ברק, ובהלוויתו של יצחק אף סירבה ללחוץ את ידו‏. "עם רבין עצמו נפגשתי כשהייתי שופט והזדמנתי לארוחת ערב אצל השגריר באו״ם יהודה בלום. הוא גם הזמין את רבין ואמרתי לו שאין לי שום בעיה ושיזהיר אותו ולא אותי. לא חשתי בנוח אך ישבנו שנינו ופטפטנו על הא ועל דה", סיפר. 

לדברי ברק, "כמה שנים מאוחר יותר כשהוא היה ראש ממשלה ומוניתי כנשיא בית משפט העליון, התקשרו ללשכה שלי ואמרו – רה״מ רוצה לבקר אותך והוא ביקר אותי והייתה שיחה רגילה. העבר הפלילי המשותף לא עלה לדיון, הוא לא התבדח ורק אמר לי שהוא רואה את חשיבות העצמאות של ביה״מ העליון ויעשה ככל יכולתו לקיים את זה, ואם יש לי בעיות שלא אהסס לפנות אליו. כמה חודשים אחר כך הוא נרצח. הערכתי אותו מאוד". 

ולאה? "לא סלחה לי – לא על כתב האישום ולא על כך שהבאתי לכך שרבין התפטר. היא אמרה לי באיזו הזדמנות שהפלתי אותם לרעה כי לא הוגש כתב אישום נגד אבא אבן. אמרה שזאת אפליה וזה מה שציער אותה. לכן כשגופתו של רבין הונחה ברחבת הכנסת והמשפחה עמדה והגעתי והושטתי את היד היא לא נתנה לי". 

כמה חודשים לפני מותה לאה צלצלה אלי ואמרה ׳אהרון אני חולה ורוצה לומר לך שאם אתה חושב שאני כועסת תדע שאני לא. אני מבינה וסולחת לך׳. זה נגע לליבי. אחרי זמן קצר היא נפטרה. כך שהחשבון שלי עם משפחת רבין הסתיים".

ליחס צונן זכה גם גולן. "אני חושב שמרגע זה רבין הפסיק לדבר איתי. גם הוא וגם אשתו. באתי אליהם פעם הביתה בפגישה עם אשתי של הכתבים המדיניים ואשתו אמרה לי ׳מה יש למתי גולן אישה? עוד מעט תגיד שיש לך גם ילדים׳. היא כעסה עלי- זו הייתה הגישה". 

"אתה יודע שהיה עם חשבון הבנק עוד נושא שלא עלית עליו לעולם?"

מרגלית מספר כי כמה חודשים לאחר פרסום הפרשה אירגן כתב "הצופה" שאול שיף פגישה בין מרגלית לרבין במשרדו של רבין בשולי הקריה בתל אביב: "הייתי חיוור, והוא היה אדום. 'אני מזכיר לך שאמרתי לפתיר שאם תכחיש אני לא אוסיף לחטט ולא אפרסם. הוא הביט בי ושאל: ׳אז מה רצית, שאשקר?׳".

דן פתיר

לדברי מרגלית, "ב-99' נהיינו אני ולאה ביחסי דיבור. אך לעולם לא דיברנו על הנושא ההוא. בארוחת ערב אצל איש יחסי הציבור, רני רהב. בשולחן ארוך ישבתי ליד לאה. צחקנו ודיברנו, היה כיף. מולנו ישב איש טיפש ולאה פתאום אמרה לי בפעם הראשונה והאחרונה בחייה "אתה יודע שהיה עם חשבון הבנק עוד נושא שלא עלית עליו לעולם?"  אלא שאז הטיפש הזה שמה צרח ׳לא מאמין, לאה ודן מרגלית!' הוא לא נרגע. ואחרי פעמיים שצעק היא קמה והלכה, התיישבה בשולחן אחר, עם שניים עשר איש, ולידם לא יכלה לדבר".

מרגלית הוסיף "יום אחד מצלצל אליי גיורא מיוחדס, מנהל מרכז רבין. הוא קרא לי לבוא ולגבות עדות מלאה רבין על חייה. אמרתי לו שאני עמוס. הוא אמר שלאה אמרה שאם לא אבוא בעצמי, היא לא תיתן. 'למדת היסטוריה, מה תשאיר את זה ככה?' קבענו פעמיים – לא הספקנו. ואז היא נפטרה".

בשנות התשעים, זמן קצר לפני שמרגלית פרסם את ספרו "ראיתי אותם", המתאר את הפרשה מנקודת מבטו, נחשף המקור בראיון אצל נעמי לויצקי. הכותרות הכריזו שמדליף חשבון הדולרים של לאה רבין היה קצין הביטחון בשגרירות בוושינגטון. הוא סיפר כי מטרתו הייתה להעיף את מפא"י. סתר היה אז קצין בנספחות של חיל האוויר של שגרירות ישראל בוושינגטון, שסיפר על הפגישה עם פקידת הבנק. הנספחים שהתלוו אליו סרבו לדווח על העניין.

סתר, כך נראה, התקשה לשמור בבטן את תפקידו ההיסטורי. מעדויות עולה כי  בשנות השמונים המאוחרות נהג לחשוף את זהותו כאותו מקור – אך רק בפני חברים. ב-89' כבר סיפר זאת לעיתונאי – אלוף בן (כיום העורך הראשי של 'הארץ') כאשר הלה צלצל אליו לבקש תגובה בנושא אחר. סתר ביקש מבן אף למסור דש למרגלית אך לשמור את זה ביניהם, וכך אכן עשה. את המקור השני, זה ששמע את השמועה ודיווח עליה לרעייתו של מרגלית, מסרב מרגלית עד היום לחשוף. 

תושבי קריית גת קיבלו חזרה את עמוד הפייסבוק שלהם

ראש עיריית קריית גת אבירם דהרי הצהיר בישיבת המועצה ששיחרר את כל החסימות בעמוד הפייסבוק של העירייה. בעקבות פעילותנו דהרי גם קבע שלא ימחק תגובות והבטיח לפרסם את כל אירועי העירייה בפוסט שהעלנו למען התושבים

|עידן בנימין|

"מי שימחקו לו את התגובה שישלח אלי בווטאספ – תראו לי את המחיקה" כך התחייב למצלמה אבירם דהרי בישיבת המועצה שהתקיימה אמש. 

בדף קריית גת בפייסבוק מחקו פוסטים באופן גורף. חרף הכחשותיו של דהרי, יש בידינו עדויות רבות ודיווחים על כך. אז במהלך חריג פרסמנו אמש פוסט בעמוד שלנו כדי לפתוח לתושבי העיר כיכר עיר דיגיטלית בה יוכלו להתבטא בחופשיות. במקביל, חלק מסיירת השקיפות קיבלה משימה לפנות לדהרי בדרישה להפסיק עם המחיקות – וניצחנו!

בקטע המאלף שלפניכם תוכלו לראות את דהרי בישיבת המועצה מספר שפנו אליו במהלך היום ושאלו אותו למה הוא מוחק תגובות. 

בהמשך התחייב ראש העיר שהסירו את כל החסימות מעמוד הפייסבוק וטען שלא מוחקים תגובות (מה שלא נכון): "כל תגובה שתימחק – שלחו אלי", הצהיר דהרי. בהמשך אף התחייב להעלות את כל פרסומי העירייה לפוסט שהעלנו. 

עכשיו נותר לוודא שהוא מקיים את הבטחתו. אז תושבים ותושבות יקרים:   

  1. אם נחסמתם וטרם שוחררתם עדכנו אותנו.
  2. כשאתם מגיבים בעמוד העירייה בחודש הקרוב אנא צלמו את המסך ושמרו למקרה שהתגובה תימחק. תוכלו להעלות את הצילום בפוסט שפרסמנו לכבודכם (בתגובה הראשונה). מחקו לכם את התגובה? שלחו לנו ווטסאפ – 050-6300705 (עידן) וניתן לכם את המספר של דהרי. 
  3. הזמינו אותנו לחוג בית בקריית גת.
  4. הצטרפו לסיירת השקיפות. זה עובד 💪

נמשיך לעקוב.

 

האם אמיר אוחנה עדיין עצלן?

בפינה חדשה אבדוק האם כשר משפטים אוחנה נוהג בעצלנות

| תומר אביטל |

בהמשך לכתבה קודמת בה תהינו האם אמיר אוחנה עצלן, הגיע הזמן לבדיקה עדכנית שוטפת, כעת כשאוחנה התרווח בלשכת שר המשפטים. מה הכוונה בעצלן? האם אוחנה בוחר בעיקר לעסוק במהלכים של תקיעת אצבע בעין לאנשים/ציבורים מסוימים – במקום לקדם מהלכים "אפורים" שיסייעו לציבור הרחב.

איך אבדוק את פועלו?
אבחן את החדשות באתר משרד המשפטים. פרסומים בכלי תקשורת. מקורות. מכרזים. דפיו ברשתות החברתיות, ופנייה למשרד ולשר עצמו.

אז מה היה בשבוע החולף?

1. לפי החדשות באתר המשרד שבראשו עומד אוחנה: אין אינדיקציה כי אוחנה עשה משהו.

2. פניות רשמיות: כתבתי לדוברות המשרד ולדובר השר כי ברצוני לכתוב על העשייה השבועית של שר המשפטים אוחנה, ושאשמח לפירוט מקצועי: מה נעשה השבוע בהובלתו במשרד המשפטים. במשרד ביקשו כי אפנה לדובר השר.
תגובת דובר השר: אין תגובה.
נ.ב בעבר סקרתי עשייה חודשית של שרים במגזין דהמרקר. רגב, גמליאל, ליצמן ורבים אחרים שיתפו פעולה ברצון והעבירו רשימות עמוסות בעשייה. למה אוחנה מסרב? אולי כי הוא עצלן.

3. מקורות- לא שמעתי כלום. (יודעים משהו? פנו אלי! אפשר גם בחשאי).

4. מכרזים חדשים במשרדו: אין משהו מיוחד.

5. ידיעות בתקשורת: גורמים במשרד המשפטים טענו כי השר שלח את אנשיו כדי לנסות לקצץ את תקציב אירוע הפרישה של פרקליט המדינה שיתקיים בתוך כנס של הפרקליטות. אוחנה הכחיש.
בנוסף אוחנה הסביר למה הדיח את מנכ"לית משרדו: למען "קידום יוזמות חשובות בתקופה זו"
גם התברר כי נפגש עם שדרן הרדיו יורם שפטל.
ביום ג' הגיע למפגש עם חברים מסניף הליכוד בקריית מלאכי.

6. ברשתות: אוחנה היה פעיל מאוד בטוויטר. בציוץ אחד אוחנה תקף את מרצ (אחרי שביקרו אותו), וב-12 ציוצים נוספים תקף את עיתונאים גור מגידו ואביעד גליקמן. 13 ציוצים, 12 מהם ביקורת תקשורת. זהו.
בפייסבוק: אוחנה פרסם שלושה פוסטים שממחזרים את פעילותו בטוויטר ובכולם יצא נגד עיתונאים.

אוחנה – בטוויטר

מסקנה לשבוע זה: אוחנה מעדיף להמשיך לתקוע אצבעות בעין (להתעסק במסיבת פרישה, להיפגש עם שדרן פרובוקטיבי ולרדת על עיתונאים), מאשר לקדם סוגיות למען הציבור הרחב.
למה? כי, כנראה שגם בשבוע החולף אוחנה, היה עצלן.

אני רוצה להזכיר שיש אינספור בעיות במערכת המשפט
1. למשל סחבת. מנתוני משרד המשפטים עולה כי מרגע פתיחת תיק ועד לאכיפתו יחלפו שלוש שנים לפחות. עינוי הדין – אדיר. באכיפת החוזים ישראל ממוקמת במקום 92 מתוך 190 — אחרי מונגוליה.
2. לאור פרשת אפי נוה הליך מינוי השופטים התגלה כמסואב ורקוב. גם לשכת עורכי הדין, כך נראה, זקוקה לניקוי אורוות.
3. תביעות ההשתקה צוברות תאוצה.
4. פרשת רות דוד, פרקליטת מחוז ת"א שלכאורה התערבה באופן פסול בהליכים פליליים; עד כה לא נחשפה הפרשה במלואה, המערכת מסרבת לבדק בית אמיתי.
5. אין שקיפות יזומה ואבסולטית בניגודי העניינים של השופטים ועוזריהם – מי שאמון על הצדק.
6. אין עדיין דין וחשבון באגודות העותמניות דוגמת ההסתדרות – שכעת אחראי עליהן משרד המשפטים.
7. גם יש שלל בעיות בתוך משרד המשפטים עצמו. למשל מבנה ועדת השרים לחקיקה שחותרת תחת הדמוקרטיה הישראלית ועדיין פועלת באפילה.

ומה קורה כשאין שקיפות, לצד אינספור פרשות וסחבת?

האמון במערכת המשפט הולך וקורס. אבל מה אוחנה בחר לעשות בתגובה לכל אלו בתקופתו בתפקיד? לפטר את המנכ"לית של המשרד שלו. על כל הבעיות המתוארות למעלה – הוא לא ביקש אישור מיוחד לפעולה בזמן ממשלת מעבר מהיועמ"ש. למה כן ביקש אישור? לפטר את מנכ"לית משרד המשפטים.

ונשאלת השאלה – למה. למה לתקוע אצבע בעין לכל כך הרבה אנשים?

כנראה כי הוא עצלן. כי לפתור את הבעיות הקשות והסבוכות האלו זה לא סקסי. זה לא מביא כותרות. לא כמו פיטורים שנויים במחלוקת בזמן ממשלת מעבר.

לטפל בסוגיות עומק דורשות אדם "משעמם". אדם שלא מחפש כותרות או נפוטיזם (הוא מינה את בת דודתו לראש לשכתו) או צ'ופרים (פעולתו הראשונה בתפקיד הייתה דרישת רכב יוקרה).

לא. זה דורש אדם שבאמת ובתמים רוצה לעזור לציבור הרחב. ומעל הכל – אדם שאיננו עצלן.

ואילו עצלנים מצליחים להתקדם פוליטית? כאלו שמצטיינים בדבר מסוים אחד – בלעשות רעש.

אמיר אוחנה מתראיין אצל עמית סגל

גם כח"כ היה עצלן

בתור ליברל, אפשר היה לצפות שיפעל לביטול חקיקה ולשחרור המשק לתחרות. זה לא קרה. אף שהיה שחקן משמעותי בקואליציה שלעתים נשענה על 61 בלבד, אוחנה הסתפק בדיבורים, ולא מעשים. אוחנה לא סייע להגביל את כוחם של הוועדים בשירותים חיוניים. לא נגע בקביעות ממנה נהנים עובדים שלא מספקים את הסחורה בשירות הציבורי. לא פעל בכל הכוח לפרק מונופולים, מועצות חקלאיות וקרטלים כמו בעלי מספרי המוניות (עדיין אין אובר). הוא לא הרים אף אחד מהדגלים האלו, ולא השתמש בכוחו הפרלמנטארי הגדול למנף מאבק שכזה למען מצביעיו.

אוחנה אף התעצל בפעולותיו למען קהילת הלהט"ב. כפי שהוכיח עקיבא נוביק, הח"כ הגאה טען שהוא פועל בשקט למען הקהילה, אך בפועל לא קידם כמעט דבר.

הוא לא היה חבר בשדולה הגאה, ולא הגיש שאילתות בנושא. הוא הגיש שתי הצעות חוק עבור הקהילה שלא קודמו. במהלך הקדנציה שהייתה אנטי-להט"בית להחריד, אוחנה החריש, וכשהפר משמעת קואליציונית – זה היה רק 3 ימים לפני הפגרה, כשלא הייתה לזה שום משמעות פרקטית. גם באלמנטים פרלמנטריים אישיים – סירב לשמש דוגמא, וסירב לבקשתנו לחשוף את יומנו הציבורי, את נכסיו ואחזקותיו.

למה אנחנו צריכים להפסיק לפרסם טורים כלכליים בשקוף // דעה

| טור דעה: עידן בנימין |

מודה. אני אוהב את שקוף: יש לי חופש כתיבה, אין שיקולים מסחריים, אין לחצים מבעלי אינטרס ואפשר לטרחן. תזמינו אותי לחוג בית ואני מאמין שאשכנע אתכם להצטרף כמו"לים.

אלא שבשבועות האחרונים יש לי בעיה. התחלנו לפרסם טורי דעה כלכליים של כותבים אורחים, וזה פוגע לדעתי בעקרונות הליבה של כלי התקשורת הציבורי שלנו. לדוגמא: הוזלת חשבונות הסלולר, בדיקה האם הפריפריה מוזנחת, בחינת האשמים במחירי הדירות המופרזים ועוד.

הכותבים מצוינים והרעיון מגיע ממקום טוב – הקמת בית לעיתונות עצמאית מעשירה, ומתן זוויות נוספות ומשלימות לקוראים שלנו ביותר ויותר נושאים.

אלא שאני סבור שמדובר בטעות בדרך בה מפורסמים הטורים האלו. 

אנחנו צריכים להתמקד

עקרונות הליבה של הסיקור שלנו הן שקיפות, דמוקרטיה ומנהל תקין. כאן הייחודיות שלנו – ולא בדיונים אם הגירעון בתקציב המדינה הוא טוב או רע. 

זווית הכתיבה שלנו בשקוף חייבת, בעיניי, להיצמד לזווית סיקור זו – על כך נבנה הארגון. גם כאשר אנחנו כותבים על משרד הבריאות, חינוך או כלכלה – אנחנו חייבים להתאמץ ולהיצמד לזווית הסיקור הזו (שקיפות, חיזוק הדמוקרטיה ומנהל תקין). זה מה שמייחד אותנו מיתר גופי התקשורת. זה, והעובדה שאין לנו אינטרסים סותרים בכתיבה בזכות התבססות תקציבית על למעלה מ-2,500 מו"לים.

אם נכתוב על חלוקת מכסות במועצת הלול – לא נכון שנקבע אם מכסות לחקלאים הן דבר טוב או רע. תפקידנו הוא לבקר ולחשוף ניגודי עניינים של ח"כים או שרים בתהליך – ואת הלחץ של חברות לובי וגורמים אחרים שעשויים לגרום לנבחרי הציבור לקבל החלטות גרועות. כלומר, הממשלה יכולה לקבל החלטה שהיא גרועה לדעת הכותב בשקוף, אבל אם זה לא נוגע לשקיפות, דמוקרטיה ומנהל תקין – אין מקומנו לכתוב זאת בכתבה. 

עוד דוגמא מתחום הכלכלה: העלאת גיל הפרישה. גם אם נהיה, כל כותבי מערכת שקוף, תמימי דעים כי יש להעלות את גיל הפרישה, אין מקומנו לקבוע כי העלאתו טובה או רעה, אלא לחשוף את המשמעויות וכיצד פוליטיקאים הופכים את עורם כאשר הם משנים פוזיציה או בורחים מקבלת החלטות קשות. 

נסקר יתרונות וחסרונות של המהלכים, אך נשתדל להישאר בפוזיציה המקצועית הטהורה ביותר.

ואם נגררנו או בחרנו להיכנס לנושא מסוים, גם אז יש חשיבות רבה להצגת המורכבות בסיקור עצמו כדי לתת לקורא את הזכות להישאר מבולבל או להחליט מה הוא מעדיף, על פי סולם הערכים שלו. וכן, שני אנשים יכולים לגבש שתי דעות שונות על אותה הכתבה.

זה לא קל. נתקלתי באותו הקושי כשסיקרתי את עבודתו של ח"כ סמוטריץ'. יש לי מה לומר על ההעדפות והבחירות שהוא עושה – אך לא היה זה מקומי לחוות דעה אלא להציג את הדברים כהוויתם, כפי שהכיר בכך לבסוף גם בצלאל סמוטריץ' – ושהקורא ישפוט.

אין זה מקומנו לבקר את המדיניות עצמה או להביע עליה עמדה – אלא רק את תהליך קבלת ההחלטות והסיבות שהובילו לשם. 

אז איך אנחנו כן יכולים לכתוב על סוגיות כלכליות?

אם יפעל שר האוצר להסתיר את נתוני הגירעון אנחנו צריכים לכתוב על הנושא. כשאנחנו כותבים – חובה עלינו להסביר למה המידע הזה חשוב לציבור, מה הוא אומר ואיך ההסתרה הזו פוגעת בנו. ככל שיהיה בידנו משאבים מספקים, נביא גם שתי עמדות (או יותר) שמשקפות את המחלוקת סביב הנתונים. 

יש בהחלט דרך ומקום ל"שקוף" האהובה שלי להיכנס לתחום הכלכלי ולהמשיך להתרחב לתחומים נוספים – אך בעיניי הדרך הזו עוברת בתחום השקיפות, המנהל התקין והדמוקרטיה. אלו המשקפיים שלנו וכשאנו מסירים אותן אנחנו מאבדים את הקול הייחודי שלנו – ואין זה משנה אם עסקינן בטור דעה או כתבה – כשקוראים שלנו פותחים כתבה הם מצפים למוצר ייחודי – כזה שלא מקבלים בתקשורת המסורתית.

כרגע רק אני חושב ככה. בהצבעה שקיימנו במערכת למדתי ששאר עובדי שקוף בעד המשך פרסום הטורים באופן זה.

אז בברכת אנשי הצוות החלטנו להוציא את הדיון מד' אמותינו. מה אתם חושבים? ספרו לנו!

בקריית מוצקין ניתקו מהחשמל תחנה לניטור אוויר, כדי לא לפגוע בדירוג הזיהום של העיר. המשרד להגנת הסביבה: "נערב את שר הפנים"

לאחר שחשפנו כי בעיריית קריית מוצקין ניתקו תחנה לניטור אוויר מהחשמל מחשש שזו תפגע בדירוג זיהום האוויר של העיר, התקבלה תגובה מפורטת מהמשרד להגנת הסביבה: "במקום להסתיר את נתוני זיהום האוויר מהתושבים, על העירייה לטפל במוקדי הזיהום"

צילום: יוסי מרחב

|עידן בנימין|

לפני כשבועיים חשפנו ב"שקוף" רעיון מקורי של עיריית קריית מוצקין לשיפור הדירוג של זיהום האוויר בעיר: ניתוק תחנת הניטור, שתפקידה למדוד את זיהום האוויר, ממערכת החשמל. "לקחו אותנו ושמו אותנו העיר הכי מזוהמת בארץ מבחינת תחבורה. אנחנו הוצאנו מאז את התחנה מהחשמל. אתה לא יכול להתמודד עם טיפשות, אז ניתקנו" – כך נימק את הפעולה יוסי מרקוביץ, סגן ראש עיריית קריית מוצקין. 

כפי שנכתב בידיעה הקודמת, אות החיים האחרון מהתחנה נשלח בפברואר 2019. בהודעה צדדית באתר המשרד להגנת הסביבה נכתב כי התחנה "נסגרה באופן זמני לביצוע שדרוג מבנה התחנה". 

מרקוביץ טוען כי בעיית הזיהום בציר כביש 4 היא אזורית, ואינה שייכת רק לקריית מוצקין. בתמורה להסכמה להצבת התחנה בשטחה דרשה העירייה ששמה לא יהיה "מוצקין". המשרד להגנת הסביבה לא נענה לתנאים – ולכן העירייה ניתקה אותה מהחשמל. 

"במקום להסתיר נתונים, על העירייה לטפל בזיהום"

בעקבות החשיפה פנינו למשרד להגנת הסביבה, והם הבטיחו לבדוק את הנושא. לאחר בירור התקבלה תגובה מפורטת. בקצרה, במשרד טוענים כי פעילות התחנה אכן הופסקה לשם שדרוג והחלפת מבנה, אולם לאחר מכן פנה מנכ"ל העירייה למשרד ודרש לפנות אותה לאלתר, ולא הסכים לחברה שוב לחשמל. לדברי המשרד הדרישה לחבר את התחנה בחזרה לרשת החשמל תלויה ועומדת, "ובהיעדר הסכמות – המשרד יפעיל את סמכויותיו ויחייב את העירייה לבצע את ניטור האוויר, ובהתאם לקבוע בחוק אוויר נקי יפנה לשר הפנים בנושא זה".

לתגובת המשרד המלאה

תחנת ניטור האוויר התחבורתית "דרך עכו – קריית מוצקין" מדדה את איכות האוויר בסמוך לכביש הראשי המוביל מחיפה צפונה לעכו. מדובר בתחנה תחבורתית המנטרת את מזהמי האוויר הנפלטים מתחבורה: חלקיקים נשימים עדינים, תחמוצות חנקן וחנקן דו-חמצני.

בחודש פברואר 2019 הופסקה פעילות התחנה לשם שדרוג והחלפת מבנה. בחודש מארס הודיע למשרד מנכ"ל עיריית קריית מוצקין, שהוא מבקש לפנות לאלתר את תחנת הניטור ואף לא הסכים לחבר אותה מחדש לרשת החשמל. המשרד להגנת הסביבה רואה בחומרה את ניתוק תחנת הניטור מחשמל ופנה לעירייה בדרישה לחברה בחזרה לרשת החשמל. המשרד מעדכן כי ימשיך בדיונים עם הרשות כדי להגיע להסכמה בתוך כשבועיים על המשך פעילות תחנת הניטור. בהיעדר הסכמות – המשרד יפעיל את סמכויותיו ויחייב את העירייה לבצע את ניטור האוויר ובהתאם לקבוע בחוק אוויר נקי יפנה לשר הפנים בנושא זה.

המשרד סבור שבמקום להסתיר את נתוני זיהום האוויר מהתושבים, על העירייה לטפל במוקדי הזיהום וליישם פעולות שהמשרד תקצב במסגרת החלטת ממשלה מיוחדת, כגון תקציב של 9 מיליון שקל מהמשרד להרחבת אזור האוויר הנקי מחיפה לקריות ותקציב של 4.6 מיליון שקל בהפעלת מערך רכב שיתופי-חשמלי לקריות. פרויקטים אלה מצליחים בחיפה והובילו להפחתה משמעותית בזיהום האוויר מתחבורה, אך לא מתקדמים בקריות בקצב מספק, וראוי כי עיריית קריית מוצקין תקדם את חלקה בנושא בצורה נחושה יותר.

נוסף לתגובה לחשיפה של "שקוף", המשרד להגנת הסביבה הבהיר לעירייה שהסיבה שהובילה אותה לנתק את תחנת הניטור מקורה באי הבנה. כפי שהבהיר המשרד בתגובתו, נראה כי העירייה ביקשה להפסיק את המדידה בעקבות פרסום של "אדם, טבע ודין" מחודש מארס,, שקבע כי קריית מוצקין היא מהערים המזוהמות בארץ. אלא שלדברי המשרד, הפרסום כלל לא היה קשור למדידות של תחנת הניטור אלא היה מבוסס על חישובי פליטות, בהתאם למודלים תחבורתיים ולשטח הרשות. דווקא נתוני תחנת הניטור (טרם ניתוקה) הצביעו על כך שריכוזי המזהמים בעיר בינוניים, ולא גבוהים כפי שנטען בפרסום של "אדם, טבע ודין".

נמשיך לעקוב.

איך חלק ממשרדי הממשלה עומדים ביעדים? מציבים לעצמם רף נמוך

אחרי שהצליחו להפחית את שיעור הילדים הסובלים מהשמנה, נראה שבמשרד הבריאות סבורים כעת כי יש לחזור לאחור וב-2019 דווקא להעלות את אחוז הילדים הסובלים מהשמנה. במשרד הרווחה והעבודה שואפים השנה ל-4 הרוגים יותר בתאונות בנייה לעומת 2017. בדקנו חלק מהיעדים שמשרדי הממשלה הציבו לעצמם – כל הכבוד על השקיפות אבל אפשר לצפות ליותר

| דריה ברוד, אסף נתיב | 

ספר תכניות העבודה השנתי מפורסם מדי שנה מאז 2011 ומרכז את תהליכי התכנון במשרדי הממשלה השונים וביחידות הסמך. המטרה היא להטמיע תרבות של תכנון ובקרה בעבודת הממשלה, שביכולתה לייעל את פעילות הממשלה, ולהציג אותה באופן ברור לציבור. ב-2016 החלה הממשלה לפרסם גם את דיווחי הביצוע הבוחנים את המטרות והיעדים שנקבעו בתכנית העבודה של השנה שחלפה.

באמצעות ספר תכניות העבודה ל-2019, שפורסם בפברואר ונפרש על פני כ-800 עמודים, ומדיווחי הביצוע בפועל – עולה כי יש משרדים הקובעים לעצמים יעדים לא שאפתניים, ככל הנראה, במטרה לעמוד בהם. בכתבה זו נסקור חלק קטן מהמטרות, היעדים והמדדים שבעינינו הם מעניינים, חשובים, מפתיעים, מעצבנים, או חיוביים.

במסגרת זו נבחן את ההתייחסות למדדים אלה בהשוואה לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD), וכן בספרי העבודה השנתיים שפורסמו בשנים הקודמות. נביא בחשבון גם את דיווחי הביצוע של הממשלה עצמה (ב-2016, וב-2017). התבססות על נתונים תאפשר לנו להבין טוב יותר את פעולות הממשלה ואת יכולות הביצוע שלה – תוך התעלמות מהשיוך המפלגתי של המשרד הממשלתי המדובר. בנוסף, אחד מהיעדים של הכתבה הוא לסמן למַתווי היעדים והמדדים שאנחנו עוקבים גם (ובמיוחד) אחר דיווחי הביצוע, ושספר תכניות העבודה הוא נדבך נוסף במגוון המדדים והביצועים שאנו בוחנים לפיהם את נבחרי הציבור שלנו.

על אף הביקורת שלנו - פרסום תכניות העבודה הוא דבר חשוב מאוד

בשנת 2006 התחילה הממשלה תהליך ארוך של שינוי מבני. חמש שנים לאחר מכן, כבר הוקם בכל משרד ממשלתי אגף תכנון מדיניות – ומאותה שנה (2011) הממשלה מפרסמת לעיני הציבור תכנית עבודה שנתית, עם מדדי הצלחה ברורים (קישור לתכנית העבודה לשנת 2019 – בתגובות). כדי להבין קצת יותר איך נולד ספר תכניות העבודה של הממשלה, שוחחנו עם ראש צוות ממשל במשרד רה"מ רועי דרור, שאחראי גם על תכנית העבודה הממשלתית.

לדברי דרור, לפרסום תכנית העבודה יתרונות רבים: הראשון שבהם הוא השקיפות, שמאפשרת לציבור לראות מה הכסף שלו עושה ולארגוני חברה אזרחית לבקר ולהשפיע על עבודת הממשלה. השקיפות הזו גם יכולה לעזור בשיפור השיח הציבורי, בזכות היכולת לנהל את הדיון על סמך עובדות. נוסף לכך, ספר התכניות עוזר גם למשרדי הממשלה: במיקוד בהשגת תוצאות ולא רק בהליכי העבודה עצמם (קריטי במיוחד במגזר הציבורי, שאינו מוטה רווח כלכלי), וכן בהתייעלות עבודתם באופן כללי.

ישנה טענה כי הצורך בפרסום המדדים מוביל את משרדי הממשלה להצבת יעדים נמוכים. לטענת דרור זה לא המקרה. מדוע? ראשית כי המדדים שקופים ולכן אפשר לבחון אותם ולראות אם הם מוגזמים כלפי מטה – ושנית, האגף בראשו עומד דרור מבצע בקרה שוטפת בנושא, ומשווה לתכניות משנים קודמות ולכאלה של ממשלות אחרות בעולם. מובן שיש בינינו מחלוקת על חלק מהיעדים, כמפורט בכתבה, אבל עצם הפרסום הוא חיובי ומאפשר לציבור לבקר את הממשלה.

משרד הבריאות רוצה יותר ילדים שמנים?

כבר כמה שנים מציב משרד הבריאות רף לצמצום שיעור עודף משקל והשמנה בקרב ילדים (כך מגדיר המשרד את הבעיה).

קודם הנתונים: ב-2016 שיעור עודף משקל והשמנה בקרב ילדים בכיתות א' הסתכם ב-20.7% וב-2017 חלה ירידה קלה (20.2%). בספר תכניות העבודה ל-2018 הציב משרד הבריאות יעד עבור ילדי כיתות א' (19.9%) והצליח לרדת הרבה מתחתיו (18.3%). ואז מה קרה? ב-2019 קבעו את מדדי התוצאה הרצויים עד לסוף 2021, אך באופן מוזר ביותר היעד שנקבע מבקש להעלות דווקא את עודף המשקל וההשמנה ל-18.7%

ממשרד הבריאות נמסר: "היעדים נקבעו תוך איזון בין הרצון ליעד שאפתני ליישומיות. היעדים נקבעו לכמה שנים קדימה, על מנת לראות התמשכות של מגמות. לכן אין מקום לשנות אותם בטווח הקצר גם אם כמו במקרה של שיעור ההשמנה היעד מושג מוקדם מהצפוי". 

סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן

סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן

ואולם, המדד המרכזי הראשון שמשרד הבריאות הציב עוסק בצמצום צריכת סוכר, מלח ושומן רווי לנפש ברמה לאומית. מקור הנתונים בסקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המתבצע אחת לשנתיים. רמת הצריכה היומית נמדדת ביחס למדינות ה-OECD, והכמויות המומלצות לצריכה הן: 

  • סוכר – לא יותר מ-10% מצריכת הקלוריות היומיות
  • מלח – 6-5 גרם ביום
  • שומן רווי – 10% מכלל הקלוריות היומיות

ב-2016 עמדה צריכת הסוכר על כ-70 גרם לנפש בממוצע ליום, וכך גם היה ב-2017 וב-2018. המציאות תואמת את היעד של משרד הבריאות, שלא ביקש לצמצם את צריכת הסוכר שלנו, אלא רק לשמור על יציבות. שוב, גם כאן לא ברור מדוע משרד הבריאות לא הציב לעצמו בעבר יעד שאפתני יותר לשיפור. 

אך במבט צופה פני עתיד יש גם חדשות חיוביות: שנת 2019 צפויה להיות מתוקה קצת פחות. משרד הבריאות מבקש להוריד את צריכת הסוכר ל-68 גרם לנפש בממוצע ליום, במטרה שעד 2020 תרד צריכת הסוכר ל-65 גרם לנפש ליום. לצורך המחשה, 70 גרם של סוכר שווים לכ-18 שקיות סוכר על שולחנות בבתי קפה. לפי אתר הרופאים הישראלי, ב-2015 המצב בישראל היה חמור פי כמה – צריכת הסוכר אצלנו הייתה הגבוהה בעולם – 160 גרם ליום (כ-32 כפיות סוכר ליום).

ממשרד הבריאות נמסר: "במקרה של צריכת הסוכר, ההתייצבות בראייתנו תהיה הישג, לאחר שנים של עלייה ובהמשך נעדכן את היעד בהתאם למצב".

המשרד לשוויון חברתי סבור שהוא הצליח יותר מדי?

אחד המדדים שהוגדרו על ידי המשרד לשוויון חברתי לבחינת עבודת המשרד במשך השנים האחרונות הוא שיעור האזרחים הוותיקים המועסקים בשכר. אזרח ותיק הוא תושב ישראל שהגיע לפי הרישום במרשם האוכלוסין לגיל פרישה מעבודה כמשמעותו בחוק גיל פרישה (67 עבור גברים ו-62 עבור נשים). בשנים האחרונות יש ויכוח ציבורי ער בכנסת ומחוצה לה על העלאת גיל הפרישה לנשים. מצד אחד, הדבר יביא להגדלת החיסכון הפנסיוני של נשים (יותר שנים של עבודה ומכאן יותר שנים של הפרשות לחיסכון הפנסיוני ופחות שנים של תשלומי פנסיה). מצד שני, דחיית מועד היציאה לפנסיה יפגע בעיקר באוכלוסיית הנשים שעובדות בעבודות פיזיות שוחקות – שהן לרוב הנשים המוחלשות יותר בחברה (להרחבה בנושא זה ראו דו"ח הוועדה הציבורית לבחינת גיל הפרישה לנשים).

שיעור האזרחים הוותיקים המועסקים בשכר נמצא במגמת עלייה מתמדת משנה לשנה, כאשר ב-2015 עמד על15%, ב-2016 השיעור זינק ל-19%, ב-2017 הוא עלה עוד מעט והגיע ל-20% וב-2018 שיעור האזרחים הוותיקים המועסקים האמיר ל-21.2%. ניתן לקשור חלק מהעלייה בשיעור המועסקים להזדקנות האוכלוסייה, לתוחלת החיים העולה, לרצון אישי של אזרחים ותיקים להמשיך לעבוד ועוד. יעד זה הוצב בראש רשימת המדדים של המשרד לשוויון חברתי ל-2019. המשרד קבע רף של 22% לשיעור האזרחים הוותיקים המועסקים בשכר. תמוה שהמשרד קבע קצב עלייה של 0.8% בשנה, לאחר שהשיג יעדים טובים יותר בעבר – קפיצה של 4% בשיא. 

מהמשרד לשוויון חברתי נמסר: "החל ב-2015 ובהמשך להחלטת ממשלה 834 בנושא תעסוקת מבוגרים (בני ובנות 60 ומעלה), מובילה השרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל, את המאמץ הממשלתי להעלאת שיעור התעסוקה בשכר של אזרחים ותיקים. בין התכניות הרבות שיזמה וקידמה בארבע השנים האחרונות, ניתן למנות את ההקצאה הראשונה מסוגה של תקני אזרחים ותיקים בשירות המדינה, מודל המהווה דוגמה למגזר הפרטי; את המיזם הלאומי 'דרוש ניסיון', המעודד תעסוקת אזרחים ותיקים ומתווך בינם לבין מעסיקים; ועשרות רבות של סדנאות הסברה למעסיקים ולאזרחים ותיקים. 

השרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל

השרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל

"מאמצים אלה נושאים פרי, כפי שניתן לראות במדד הנזכר. בעניינו, יש להבהיר כי המדד נשען על מדידה שנתית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומאפשר מדידה ארוכת טווח ביחס לערך ולתכלית של הפעולות שמקדם המשרד. תוצאות המדד מושפעות מהיבטים נוספים שאינם קשורים למשרד ומשפיעים באופן ישיר או עקיף על תעסוקת אזרחים ותיקים בשכר. מעקב אחר המדד מלמד על מגמת עלייה בשיעור האזרחים הוותיקים המועסקים בשכר לאורך השנים, תוצאת המאמץ הממשלתי אותו מוביל המשרד".

במשרד העבודה מכוונים ל-33 הרוגים בתאונות בניין

תאונות עבודה, בעיקר בענף הבנייה, גורמות למוות של עשרות עובדים ופועלים בשנה, ולצערנו הן שכיחות למדי אצלנו בישראל – אנו מדורגים במקום השלישי מבין מדינות ה-OECD במספר ההרוגים בתאונות עבודה בענף הבנייה (לפי דו"ח סיכום הערכת השפעת הרגולציה, שפורסם במאי 2018 על ידי משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים). בשל חשיבות הנושא, הציב משרד העבודה יעד לקידום הבטיחות והבריאות בענפים עתירי סיכון – ומתמקד באופן ספציפי במספר ההרוגים בתאונות העבודה בענף הבנייה (30 הרוגים ב-2016, 29 ב-2017 וקפיצה גדולה ב-2018 ל-35 אנשים שנהרגו בתאונות בניין).

בדו"ח הביצוע ל-2017, ניתן לראות שמשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים העלה בעשרות אחוזים את פעולות הפיקוח והאכיפה שבוצעו בענף זה (באמצעות מתן צווים, מבצעים ממוקדים על קבלנים מועדים וכו'). עוד נכתב בדו"ח כי יש גורמים רבים המשפיעים על מספר ההרוגים בתאונות עבודה בבנייה – אך גורמים אלה לא פורטו וכלל לא צוינו. בכל מקרה, נראה כי פעולות האכיפה והפיקוח לא השפיעו רבות על מספר ההרוגים, משום שעלה כאמור בשיעור ניכר. לפי הרף שנקבע בספר תכניות העבודה ל-2019, המשרד שואף להוריד ב-2019 את מספר ההרוגים בתאונת בנייה מ-35 ל-33. זהו נתון קשה לעיכול, המייצג בעצם עלייה ניכרת במספר ההרוגים בתאונות בענף לעומת 2017.

ממשרד העבודה והרווחה נמסר: "היעד של המשרד מתייחס לממוצע החמש שנתי של ההרוגים בענף הבינוי. במקביל, משרד העבודה והרווחה פועל ללא לאות כדי להגביר את האכיפה בשטח ואת תקנות הבטיחות, במטרה שהקבלנים והיזמים יקחו אחריות ויישמו את הוראות הבטיחות במלואן. מאז עברה זרוע העבודה למשרד העבודה והרווחה, המשרד יזם שורת רפורמות משמעותיות להעמקת הפיקוח, האכיפה והחקיקה בתחום. בין היתר יזם המשרד תקנות מעודכנות לפיגומים, כך שיעמדו בתקן האירופי; איסור העסקת נערים באתרי בנייה; חובת העסקת עגורנאים רק על ידי חברות כוח אדם ייעודיות לנושא; וחובת מינוי עוזר בטיחות. חוקים אלה נחקקו על ידי הכנסת בחודשים האחרונים, ואנו מקווים כי את השפעתם נוכל לראות בעת הקרובה, עם כניסתם לתוקף". 

עוד מסרו מהמשרד: "פעולות נוספות שביצע המשרד כוללות הטלת חובה על הזדהות עגורנאים באמצעות רישיון קשיח; הרחבת מספר בודקי המנופים; מבצעי אכיפה ממוקדים על שעות העבודה וזכויות העובדים באתרי הבנייה; עריכת מבצעי אכיפה משולבים עם רגולטורים נוספים; והעברת תיקים על קבלנים בעלי ריבוי הפרות בטיחות לרשם הקבלנים לשם שלילת רשיונם. כמו כן, בחודשים האחרונים ניתנה תוספת תקציבית להוספת תקנים ל-60 מפקחי בטיחות, שרובם אוישו ועוד כמה מצויים בתהליכי איוש מתקדמים. מעבר לכך, התווספו כלי אכיפה למפקחים כדוגמת צווי סגירה של אתרים עד לתיקון כלל הליקויים בהם – כלי שאנו מפעילים ביתר שאת בחודשים האחרונים".

במשרד העבודה והרווחה מדגישים כי "המאבק בתאונות הבנייה הוא מורכב ודורש שילוב זרועות של כמה רגולטורים, בין היתר משטרה, פרקליטות, רשויות מקומיות ורשם הקבלנים במשרד השיכון. כל הפעולות האלה ורבות נוספות, יחד עם שקיפות המידע שהנהיג המשרד – החריגה בהיקפה מול יחידות אכיפה מקבילות בשירות הציבורי – נועדו להגביר את הבטיחות ולשמור על חיי אדם".

משרד האוצר עובד בשביל הפנסיה שלכם

לשוק הפנסיה בישראל תחלואות רבות, ובהן הקטנת החיסכון הפנסיוני לעת פרישה, בין היתר עקב גידול בתוחלת החיים ודמי ניהול גבוהים (ראו את מסקנות מחקרן של פרופ' אביה ספיבק ושרית מנחם-כרמי מהמרכז לפנסיה, ביטוח ואוריינות פיננסית). לכן היעד ששם לעצמו משרד האוצר – הבטחת חיסכון פנסיוני הולם – נשמע מעט מבטיח מדי. כמו כן, הוא מעלה הרבה ספקות לגבי היכולת האמיתית לבצע שינוי משמעותי בתחום זה. 

בשלושת ספרי תכניות העבודה ל-2019-2017 הוצב גם כן יעד של הבטחת חינוך פנסיוני הולם. טוב לדעת שיש עקביות בנוגע ליעד זה. אך מה בעצם נעשה בתחום, מה משמעות יעד זה ומה עתיד להיעשות?

המשימות המרכזיות בתחום זה, כפי שהוגדרו על ידי משרד האוצר ל-2019, הן הגדלת ודאות העובד לכספי הפיצויים בחיסכון הפנסיוני; איתור חשבונות עמיתים בחיסכון הפנסיוני; וקיצור לוחות הזמנים במעבר בין קרנות הפנסיה. דו"ח הביצוע ל-2017 (האחרון שהתפרסם עד כה), התמקד בהפחתת דמי הניהול שהציבור משלם לקרנות הפנסיה עבור ניהול הכסף שלנו. דמי הניהול מתחלקים לשניים: דמי ניהול חודשיים (הנגבים מתוך ההפקדה החודשית) ודמי ניהול שנתיים (הנגבים מתוך סך הצבירה לאורך החודשים והשנים).

בהתאם לדו"ח הביצוע של 2017, ב-2017-2016 הופחת שיעור דמי הניהול הממוצעים מכל הפקדה מ-2.85% ל-2.5%, וכן הופחת שיעור דמי הניהול הממוצעים מהצבירה מ-0.26% ל-0.25%. בנוסף, הצביע דו"ח הביצוע הזה על ירידה במספר העמיתים הלא פעילים מ-2.3 מיליון ב-2016 ל-1.9 מיליון ב-2017 (להרחבה על עמיתים לא פעילים המשלמים דמי ניהול גבוהים ועל איחוד קרנות פנסיה). כמו כן, נצפתה עלייה בשיעור העצמאים המפקידים לפנסיה מ-50% ל-60% בשנים אלה (על עצמאים חלות הוראות הפקדה שונות משכירים לפירוט בנושא פנסיה לעצמאיים – ראו באתר האוצר שלי).

 דמי ניהול הממוצעים במדדי התוצאה ל-2018 ו-2019 הוצבו על 0.24% מכלל הצבירה ו-2.5% מההפקדה החודשית. מעט תמוה שמשרד האוצר אינו שואף להפחית את דמי הניהול בשיעור משמעותי יותר, במיוחד כשהוא מודה בכך שבמאות אלפי חשבונות פנסיה פעילים, גובות חברות הפנסיה את דמי הניהול המקסימליים (0.5% מכלל הצבירה ו-6% מההפקדות החודשיות). משרד האוצר לא השיב לשאלת "שקוף" בנושא.

אולי הפתרון לכך הוא לא במדדי התוצאה של ספר תכניות העבודה, אלא דווקא בהתניידות לאחת מקרנות פנסיה ברירת מחדל, הנקראות גם קרנות פנסיה נבחרות. אלה קרנות פנסיה שזכו באחרונה במכרז של משרד האוצר והן צפויות לנהל את כספי הפנסיה בדמי ניהול נמוכים משיעור דמי הניהול הממוצע. מומלץ לקרוא עוד על קרנות אלה כאן וכאן.

שר האוצר משה כחלון

שר האוצר משה כחלון

יעד נוסף שהציב משרד האוצר ל-2019 הוא להפחית את מספר העמיתים הלא פעילים בקרנות הפנסיה, שהיה 1.5 מיליון בסוף 2018, ל-700 אלף. מבחינת חשבונות ונכסים של מנותקי קשר, משרד האוצר הציב יעד צנוע, שלפיו ב-2019 יש לצמצם את מספר החשבונות של מנותקי הקשר ממיליון ל-950 אלף, ושל הנכסים המוחזקים בחשבונות אלה (מ-12 מיליון שקל ל-11 מיליון שקל). אדם מוגדר מנותק קשר, כשתכתובות הדואר אליו חוזרות לפחות פעמיים בשלוש שנים, או כאשר החשבון מוגדר רדום, משום שלא ניתנה כלפיו הוראה ולא בוצעה כל פעולה במשך עשר שנים, או שלא ניתנו הוראות ולא בוצעו פעולות על ידי העמית שישה חודשים לפני או אחרי גיל הפרישה.

גם אם טרם הגענו לחוף מבטחים בתחום הפנסיה, מסקירת המדדים והיעדים הנוכחיים שהוצבו ל-2018 ו-2019, נדמה כי התחום נמצא בבחינה ובבדיקה מתמדת. הבטחת חיסכון פנסיוני הולם הוא יעד קשיח, כלומר כזה שאינו נזנח על ידי משרד האוצר לאורך השנים, אלא מתוחזק. נראה כי הנושא לא צפוי להיעלם מספרי תכניות העבודה של השנים הבאות, שכן גם אם היינו מייחלים שהיעד יושלם ובכך ייעלם – כנראה שמשרד האוצר ורשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון יצטרכו להמשיך ולפעול כדי להבטיח חיסכון פנסיוני הולם לכל אזרחי ישראל.

חשוב לזכור – אנחנו יכולים להשפיע בשיחת טלפון על דמי הניהול שאנחנו משלמים – וכדאי שכולנו נתמקח עליהם ונדאג לשלם פחות. צלצלו לחברת הפנסיה שלכם, בדקו את התנאים ודרשו לקבל את התנאים הטובים ביותר בשוק. אקטיביות ציבורית היא בין הדרכים היעילות והטובות לשפר את השוק הזה: בדקו לאן מופרשים כספי הפנסיה שלכם, באילו קרנות פנסיה נמצא הכסף שלכם ומה גובה דמי הניהול שאתם משלמים.

בהצלחה! ועדכנו אותנו בטיפים, שיטות והצלחות בתחום.

*

אנחנו מזמינות אתכם ואתכן לעיין בספר תכנית העבודה לשנת 2019, לראות אם יש מדד נוסף שתפס לכם את העין, את הלב או הבטן. אם כן – ספרו לנו! נשמח לקרוא ולשמוע.

אלמנות הנשיאים מקבלות סכומי עתק מתקציב המדינה

שלל דמויות שלטוניות ממשיכות לקבל כספי ציבור, גם שנים ארוכות אחרי שסיימו את תפקידם. אז החלטנו לצאת בסדרת מיני בדיקות: מי מקבל מאיתנו ולמה? הדגש: מציאת פרצות וסגירתן. והפעם: אלמנות נשיאי המדינה

| תומר אביטל |

אלמנות הנשיאים זכאיות, לפי חוק, למימון. הן מקבלות בין השאר עוזרים אישיים, משק בית, רכב ואף תשלומים לבתי אבות. אז ביקשנו והשגנו את הפירוט המלא לשנת 2018. 

אז מה מצאנו? קודם כל קלטו את זה: אף שמטרת המימון הראשית היא שמירה על קשר עם הציבור ופעילות ציבורית דרך החזקת לשכה – לשלושתן אין כלל לשכה. גם אם תנסו לפנות אליהן בעצמכן, תגלו שזה ממש לא פשוט.

נמשיך להוצאות. לראומה ויצמן מימנו שלל סעיפים (פירוט בתמונה) בכ-339 אלף שקל. מירי שפיר-נבון קיבלה לא פחות מ-555 אלף שקל.
אורה הרצוג קיבלה בשנה שעברה 427 אלף שקל: שילמנו לה על משק בית כ-100 אלף שקל, 18 אלף על אחזקת מעון, 238 אלף שקל שכר לעוזרים, ו-71 אלף שקל הוצאות רכב ודלק. בסך הכל, גברת הרצוג קיבלה מהמדינה בשנים 2015-2018 כ-1.8 מיליון שקל. גברת ויצמן: 1.45 מיליון. גברת שפיר-נבון: 1.46 מיליון.
נכון, כולנו רוצים שהן יזדקנו בכבוד. אבל, האם קופת המדינה צריכה להמשיך לתמוך דווקא בהן לנצח בסכומים כה גדולים? 
ונקודה נוספת: שלושתן מקבלות במקביל פנסיות של עשרות אלפי שקלים בחודש. אז האם גם אין מקום להתנות תמיכה שכזו במצב כלכלי בעייתי?
למה התקציב הזה לא מרוסן?
מי שאשם בתקציב המופרז הזה, לדעתי, אינן אלמנות הנשיא עצמן. הן ממצות את זכויותיהן (אף שלדעתי יכלו לספק דוגמא אישית ולוותר עליהן).
מי שאחראי זה מי שקובע את הכללים. הקואליציות שמחזיקות במפתחות השלטון. אילו רצו יכלו – תוך שבוע אחד – לצמצם את התקציב הזה. וזה לא שהסעיף אינו ידוע. שלל עיתונאים כבר מתחו ביקורת על הנושא הזה בעבר (גם אנחנו).

ראומה ועזר ויצמן

אז מדוע לא עשו זאת? חשבתי על שתי אפשרויות:
(1) אולי כי כך קל יותר להתקרבן – כשלנצח עומדות מהצד השני דמויות שעיתונאים תוקפים מדי שנה (אף שהמחדל הוא בעצם באשמתך). 
(2) הסעיף הזה מנפח את תקציב בית הנשיא, ומאפשר להצדיק חריגות בתקציב המעון המקביל, זה של ראש הממשלה.

ומה אתם חושבים? האם לדעתכם נשות הנשיאים לשעבר זכאים למימון? מה צריך להיות גובהו ולכמה זמן? ספרו לנו!

  • המענה שקיבלנו עבור שנים קודמות: