"הכנסת לא קיימת יותר" – ראיון מפתיע עם יו"ר הכנסת בדימוס דן תיכון

ליו"ר הכנסת בדימוס דן תיכון (הליכוד) מילים קשות במיוחד על הכנסת בעידן אדלשטיין-נתניהו. תפסנו אותו לראיון מיוחד, והוא אומר שהכנסת "לא קיימת היום". תיכון, שכיהן כיו"ר בקדנציה הראשונה של נתניהו בשנות התשעים והגביר את שקיפות המליאה והוועדות, טוען כעת שהממשלה שולטת למעשה בכל הנעשה בכנסת ואין הפרדת רשויות. תיכון מקשר זאת להתחזקות הביקורת השיפוטית, ואומר דברים לא פשוטים על השנים בהן אדלשטיין מכהן כיו"ר. לדבריו אדלשטיין אפשר למממשלה לדרוס את הכנסת, ומספר איך ניהל אותה אחרת לגמרי. לא לפספס.

בהופעת אורח: ח"כ שרן השכל.

| תומר אביטל |

תומר אביטל: אנחנו עם דן תיכון יו"ר הכנסת לשעבר, אז אתה אומר שהפרדת הרשויות היום הולכת ומצטמצמת.

דן תיכון: הכנסת איבדה את החשיבות שלה. אני אתן לך סקירה קצרה: בן גוריון, שייסד את המדינה, היה דיקטטור. הוא צפצף על הכנסת למרות שהוא נחשב לדמוקרט משכמו ומעלה. חברי הכנסת היו באים לכאן אך ורק לשםהורד.. מי בעד, מי נגד והביתה ביום רביעי בבוקר. מי שלא רקד לפי החלילים של בן גוריון הלך… הממשלה לא התחשבה בכנסת בשום דבר, ב-1981 חל כאן שינוי אדיר: הגיעו שלושה – ארבעה חברי כנסת צעירים שאמרו: "מעתה ואילך הכנסת מבקרת ומשגיחה על הממשלה".

תומר: התפקיד המקורי שלה.

דן: כן, ואם אתם לא רוצים, אני מבטיח לכם שכל חוק שיעבור יהיה כתוב ובאישור ועדת הכספים. זאת אומרת שר האוצר יכול להבטיח מה שהוא רוצה, בסוף בסוף זה בא אליי לועדת הכספים, ולא רק אני. חייל איתן אם אתה זוכר, רמון. הפכנו את הכנסת למעצמה. הממשלה..  היו כאן חברי כנסת שהיתה להם עוצמה יותר מהשרים. ב- 1995 בא פתאום אחד בשם אהרון ברק ואמר: "מה זה הכנסת? מה זה הממשלה? הכל … אני, אני, אני. צריך לשאול אותי" כך הגענו לדיקטטורה.

תומר: איך זה החליש את הכנסת?

דן: מה?

תומר: זה שבג"ץ לקח עוד סמכויות, זה מה שאתה אומר?

דן: כן! הרי אני הזהרתי את בג"ץ. יש נאום מאוד מפורסם שלי על הצעת חוק שלי שנקראת "חוק לייעוץ לניירות ערך". הצעה כזו שמסדירה את כל שוק ההון בישראל. איזה מישהו מבני ברק פנה לבג"ץ וטען שלא צריך להסדיר שום דבר. גנבים רוצים לגנוב. פנה לבג"ץ, ברק ציוות הרכב של תשעה שופטים, כל השופטים בראשותו. היה מתח עצום. פתאום אני נהיה יושב ראש הכנסת. חיכינו בסבלנות והוא דחה את ההחלטה שלוש שנים. בסוף הוא נתן החלטה שמקצרת איזה סעיף של תכולה. זה חוק מאוד סעיפי. מאוד סעיפי. שמחלקת את התכולה, ואז באתי לנאום בפני לשכת עורכי הדין. ישבו ברק וכל חבריי. ואמרתי להם: "תיזהרו, אני מזהיר אתכם. אתם תתחילו להתעסק בכנסת ולבטל חוקים, הכנסת תשיב מלחמה". אף אחד לא שם לב. פתאום שמעו מה שאני אומר והתחילו לרוץ כל הרשתות: "מה אמרת? מה אמרת?" עלו עליי כל העיתונות, כל יפי הנפש, דן מרידור טען אפילו שאני צריך להתפטר, על פשיסט כזה. פשיסט כמותי.

דן ממשיך: אמרתי "מי שיגע, אם אתם רוצים לדעת, תקימו בית משפט לענייני חוקה. והוא יחליט, לא אתם. אתם לא מעלינו". ולברק אמרתי: "יכול להיות שאתה חכם ממני, אבל מה לעשות, אני יושב ראש הכנסת. ואתה לא תיגע בנו". במשך שלוש וחצי שנים לא נגעו בכנסת יום אחד. לאחר מכן נפתח הכל. אז היה ברק, אחר כך הגיע ובכלל אמר, מישהו נתן לו עצה ואמר לו: "תשמע, אתה באמצעות ביקורת המדינה יותר חזק מכולם, תנהל אתה את העסק!" אז הוא התלהב, התלהב, התחיל לנהל את העסק בעצמו. מה שקורה…"

תומר: רגע, אבל תגיד, בתקופתך, ועדת השרים לחקיקה… ממשלה.

דן: לא היה דבר כזה! מה זה ועדת שרים לענייני חקיקה? זה נטרול הכנסת.

תומר: אז מה היה בתקופתך? איך זה עבד? משמעת קואליציונית? הממשלה כופה על הכנסת?

דן: היא לא כופה שום דבר.

תומר: איך זה עבד אז?

דן: היושב ראש הוא שמחליט מה יהיה על סדר היום ומה לא יהיה על סדר היום. היו פריטות של קואליציה ואופוזיציה בעד חוקים שהממשלה התנגדה. אני למשל, כחבר אופוזיציה העברתי הסתייגות של רבע מיליארד שקל – רבע מיליארד שקל! כמו שאומר הרוסי, והיא עברה. בניגוד להחלטת הממשלה. אני הפלתי את התקציב שנה אחת. בפרוצדורה. התקציב מאושר בקריאה שנייה. אם התקבלה הסתייגות אחת, צריך היושב ראש לבוא ולומר: אני מבקש לעבור לקריאה שלישית, היות והתקבלה הסתייגות אחת, האם אתה מאפשר לי לעבור? הוא לא שאל. ואני אמרתי: "רגע, רגע, התקציב לא עבר. אתה לא שאלת. אתה לא בקיא בתקנון, זה עניין שלך".

דן תיכון, יו"ר הכנסת 1996-1999

תומר: הממשלה אז הענישה ח"כים סוררים מהקואליציה כמו היום? היום מעיפים אותם מהוועדות אם הצבעה אחת…

דן: אני לא נתתי לגעת בחברי הכנסת. כן, לא נכנסו לכאן. לא הענישו חבר כנסת אחד.

תומר: אז מה אתה חושב על יולי אדלשטיין שעומד בצד ורואה איך הממשלה שולטת בכנסת?

דן: אמרתי לך, הכנסת לא קיימת. היא לא קיימת… ממשלה שיש לה ועדת שרים לענייני חקיקה, אז בשביל מה צריך כנסת? אתה צריך את ביטן (6:23) ללקק לו בתחת כדי שיעברו.

תומר: מה אתה חושב שהפתרון של התסבוכת הזאת?

דן: להחזיר את העוצמה של הכנסת. להגדיר כל רשות מה תפקידה.

תומר: זה אדלשטיין יכול, זה הכל אדלשטיין… הוא היחיד שיכול לעשות את זה.

דן: כן, כל רשות תוגדר מה מותר ומה אסור. ולא שכל אחד ירצה לקחת כוח לעצמו על חשבון האחרים. אז הכנסת היום היא … (6:57) אם אני פעם אספר מה אני מנעתי מראש הממשלה הזה, שהוא אותו ראש ממשלה, אף אחד לא יודע. היתה לי תכונה אחת טובה: שום דבר לא דלף ביני לבינו. ואני אמרתי לו: "אתה תנהל את הממשלה, אני מנהל את הכנסת. תזכור, אני מנהל את הכנסת.  אתה רוצה להדיח אותי? אתה יכול. אתה צריך רוב של 90, ולא תקבל. 90 זה אני. 90 זה אני". אני דאגתי שיהיה 90. כי כשנבחרתי, ביום שנבחרתי, היתה כאן הצעת חוק של הייעוץ המשפטי שאפשר יהיה להחליף יושב ראש ברוב של 61.  אני יושב יום ראשון, ואומר תקראו לי… תקראו ליועץ המשפטי. ואומר לו "תשמע מר ענבר, החוק הזה לא מקובל עליי. 61 – זה כל יום יקרה".

תומר: נכון.

דן: "עכשיו, אני אעלה מחר למנהלת הישיבה, והייתי סגן יושב ראש 15 שנה, אני אנסה לשכנע את חברי הכנסת שלא יקבלו את הצעת החוק. אבל אם היא תעבור, מחר בבוקר בשמונה בבוקר אתה מתפטר". אז מה אתה מציע? (הוא שואל)  "90 חברי כנסת ביום האחרון של הכנסת שלי". כך זה היה.

תומר: וזה קריטי, כי בעצם יו"ר כנסת שאי אפשר לפטר יכול באמת לשמור על כבודה של הכנסת.

דן: נכון, נכון!

תומר: אוי, רגע, הנה שרן השכל נכנסה.

דן: זו אחת שתמכתי בה!

תומר: כן, למה?

דן: כן. תמכתי בה. היא מצאה חן בעיני. על שהוציאה רגל כמה וכמה פעמים.

תומר: שמרה על כבודה של הכנסת?

דן: בשיא המשבר אני באתי לחזק אותה. ולכן פתחתי את מסע הבחירות ובסוף הבאתי מאות קולות בשבילה. מה שאני לא נוהג לעשות.

תומר: אתה היום חבר בליכוד?

דן: אני חבר בליכוד הרבה שנים.

תומר: מעולה, אז…

דן: אתה יודע, אני ואשתי למעלה מ-100 שנים חברים במרכז הליכוד. במצטבר. במצטבר.

תומר: תודה רבה!

דן: אוקי, אבל תמשיך, שלא תרתע! עומדים בפני משבר נוראי שנבחרתי. נבחרתי. הייתי חבר כנסת צעיר. הייתי חבר כנסת צעיר. נחשבתי לכוכב שיגיע רחוק. יגיע רחוק. קרא לי שמחה ארליך כאן בפרוזדור הזה ואמר לי: "דן תיכון, אתה תהיה כאן הרבה שנים. תשמור על הדמוקרטיה".

תומר: מי אמר את זה?

דן: שמחה ארליך. היה שר האוצר. (אמר לי) "תשמור על הדמוקרטיה. הדמוקרטיה תותקף מעת לעת". ואמרתי לו: "אתה בטח מתכוון לשרון?" והוא אמר: "גם לשרון". החלום שלי היה שיגיעו לכאן טנקים.

תומר: הסיוט שלך.

דן: כן, כן. ושלו!

תומר: אוקי, אז תודה!

דן: להתראות

מדינה יהודית ודמוקרטית לא תהיה כאן. איך בכל זאת נצליח לגשר על הפערים?

הוויכוח בנושא חוקה בישראל נסוב סביב חוסר היכולת לגשר על הסתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית. הרב שרלו מסביר איך בעוד הסתירה בין השתיים בלתי ניתנת ליישוב, ניתן בהחלט לאמץ דרכים לרכך ולצמצם אותה, כדי שיהיה אפשר לחיות איתה

| הרב יובל שרלו |

תפישת עולם אמונית מונותיאיסטית ותפישת עולם דמוקרטית מצויות בסתירה, ולכאורה לא ניתן ליישב אותה. הסתירה נובעת משתי סיבות. הראשונה היא שאלת מקור הסמכות: תפיסת עולם דתית מעמידה את האלוהים במרכז, ואילו תפיסת העולם הדמוקרטית מעמידה את העם במרכזה. בתפיסת העולם הדתית הרוב אינו רשאי לקבל הכרעות המנוגדות להלכה, והתורה אף ציוותה לא ללכת אחרי הרוב כאשר הוא פועל לרעה (שמות כג, ב). 

אילו הפער היה מתמקד בסדרי קבלת החלטות ובעקרון שלטון הרוב בלבד היה אפשר ליישב את הבעיה, לפחות במישור הפרקטי. אלא שיש בעיה מהותית יותר, הנעוצה דווקא בכך שדמוקרטיה ליברלית מערבית מתאפיינת גם בערכים שהרוב דווקא אינו רשאי לבטל: חופש הדיבור, ההתארגנות, העיסוק, הדת וכדומה. לעומת זאת, התפיסה הדתית והציווי האלוהי מחייבים לעיתים פגיעה בזכויות הפרט, בעיקר כשמדובר במצוות שהוא חייב לקיימן בשל היותו חלק מהקולקטיב היהודי. 

הרב יובל שרלו

אם כן, הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית-דמוקרטית סובלת לכאורה מסתירה מהותית. היא נשענת על שני מקורות סמכות – היהדות והדמוקרטיה – ומכתיבה שתי רשימות שונות של תחומים שאין הרוב יכול לעצב (מצוות אלוהיות מחד גיסא וזכויות הפרט מאידך גיסא). מה שמחריף את העימות הזה הוא השפה המשמשת לדיונים עליו. אלה הבאים בשמה של היהדות טוענים לא אחת כי הם אינם יכולים לדבר בשפת הדמוקרטיה המתווכת, הכוללת פשרות, ויתורים והסכמות, שכן אין מדובר בעמדות אישיות שלהם כי אם בייצוג עמדות שמקורן אלוהי, ועל כן לא ניתן להגיע להסכמות ולפשרות בעניינן. לעומת זאת, הבאים בשם הדמוקרטיה טוענים כי אין סמכות כלשהי הרשאית לפגוע בזכויות הפרט, ולעיתים אף כופרים בתוקפן של עמדות הנשענות על ציווי דתי.

האם אפשר ליישב את הסתירה?

הסתירה בין ההגדרות מטרידה את ישראל מיום היווסדה, ולאורך השנים הוצעו הצעות שונות ליישובה. יש שביקשו ליישב את הסתירה על ידי הוכחה כי היהדות מכירה בכוחו של הרוב ככלי העיקרי להכרעת וליישוב סכסוכים. בדבריהם הם התבססו הן על המקורות השונים המלמדים על כוח הרוב הן על ההיסטוריה היהודית, ובעיקר חיי הקהילה, שהוכרעו בקהילות שונות בדרכים שונות מכוח סמכות ה"קהל", ולא מכוח סמכות אלוהית. חלק מהמצדדים בדרך זו ציינו  כי התורה עצמה ציוותה להקים את המלוכה "ככל הגויים אשר סביבותיי", לאמור: התורה מלמדת כי אין היא מתערבת בתבניתו של השלטון הראוי, והיא מכירה במה שמקובל אצל אומות העולם המתוקנות כדבר מתאים לחיקוי על ידי עם ישראל. במילים אחרות, תפקיד התורה הוא לעצב פנים מסוימים של החיים בכל שלטון שייבחר, אולם אין היא קובעת את אופני השלטון. דרך מחשבה זו טוענת למעשה כי היהדות אימצה את הדמוקרטיה.  

אולם נראה כי הניסיון למצוא את השורשים הדמוקרטיים ביהדות מעיד על אי הבנה של שני הקטבים  – הדמוקרטיה וההלכה. מחד גיסא, הדמוקרטיה המודרנית בצורתה הנוכחית אינה רק כלי של הכרעת מחלוקות בדרך הרוב. זוהי תפישת עולם רחבה הקשורה גם לריבונות האדם, לחירות, לזכויות הפרט, לליברליות ולשוויוניות. האדם הדמוקרטי הוא משכיל, פתוח, עצמאי ונהנה מתקשורת חופשית ומחופש ההתארגנות וההבעה. כל אלה הם חלקים בלתי נפרדים של הדמוקרטיה, ומשום כך לא ניתן להסתפק במקורות הלכתיים הדנים בכוח הרוב. 

מאידך גיסא, אין זה נכון כי ההלכה מכירה באוטונומיה מוחלטת של האדם ומעניקה לרוב את ההכרעה ללא הגבלה. למעשה, הפסוק עליו מבוססת החובה ללכת אחרי הרוב אומר את ההפך המוחלט: "ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות", כלומר – גם אם דעת הרוב נוטה לכיוון שגוי בעיני אדם, עליו לשמור על דעה צלולה ועצמאית. 

כדי לבחון אם היהדות אכן מכירה בדמוקרטיה אפשר להציג שאלה פשוטה: מה תהיה עמדת היהדות אם המבנה החברתי של מדינת ישראל ישתנה, ויהיה בה רוב דתי ומיעוט חילוני? האם ההלכה תכיר בזכותו של המיעוט לחלל שבת ולנהוג במכוניות פרטיות ברשות הרבים? האם ההלכה תכיר בחופש הביטוי גם אם ייאמרו דברים קשים מאוד נגד התורה, נגד ההלכה ונגד הרבנות? יש לזכור כי שאלה זו אינה היפותטית בלבד. אם המגמות הדמוגרפיות במדינה תימשכנה, האפשרות לרוב דתי תהפוך להיות ריאלית. מעניין לציין כי ככל הידוע לי לא נערך ולו דיון הלכתי אחד על מדיניות ההלכה במציאות שבה הרוב הנאמן להלכה שולט במדינה, אולם נותר מיעוט שאינו עושה זאת. שאלה זו מחריפה בשל המקורות הקדומים של היהדות, שמצווים על הענשת מחללי שבת בחומרה. כשייפתח הדיון הזה נוכל לבחון עד כמה ההלכה אימצה את הדמוקרטיה במובן המלא של המילה. 

ניסיון אחר ליישב בין שני הערכים מהכיוון ההפוך מיוחס לנשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק. לדבריו, בהגדרת המדינה  ה"יהודית" כפופה ל"דמוקרטית", ועל ישראל לאמץ מתוך היהדות רק את הערכים העומדים בקריטריונים הדמוקרטיים. עמדה זו היא סוג של מכבסת מילים, שכן היא משמיטה למעשה את ה"יהודית" מהגדרתה המהותית של המדינה. אם בכל עימות בין הערכים  תגבר ידה של הדמוקרטיה, המשמעות היא שישראל תהיה מדינה הפועלת מכוחם של ערכים אוניברסליים בלבד, ומותירה ל"יהדות" את האפשרות לקשט את הדמוקרטיה בפסוקים מן המקורות. 

השופט אהרון ברק

חוקה – עוד בעיה או הדרך לפתרון?

ישנם הטוענים כי ברגע שתהיה לישראל חוקה הסתירה בין הערכים תיעלם, אולם לדעתי אין חוקה פוטנציאלית שתצליח ליישב את הסתירה. אם תהיה זו חוקה "רזה" – בלי רשימת זכויות ובלי הגדרת המדינה כמדינה יהודית – היא לא תיישב את הסתירה, אלא תותיר את השאלות מחוץ לחוקה; אם החוקה תכלול בתוכה גם את רשימת הזכויות, אך לא את המבוא לחוקה (כמו מגילת העצמאות) – היא תכריע לכיוון ה"דמוקרטית" בלבד, בניגוד לעמדת הרוב בישראל; ואם היא תכלול  גם את רשימת הזכויות וגם את מגילת העצמאות – הסתירה תשתמר בה. 

לפיכך, דומה כי את מאמצינו אנו צריכים להשקיע במקום אחר. טענתי היא שאנו חייבים לחדול מהניסיון ליישב את הסתירה הזו, כיוון שיישובה הוא בלתי אפשרי. העימות המתמיד בין ההלכה היהודית ובין הדמוקרטיה ילווה את מדינת ישראל כל עוד יחיו בתוכה קהילות מנוגדות הבוחרות באחד מן הקצוות, ובשל כך הוא לא ניתן לפתרון בדרכי יישוב הסכסוכים המקובלים בעולם. אולם יש בידינו לרכך את העימות הזה: את המאמצים צריך להשקיע בניסיון לקרב בין שני הקטבים, אפילו אם אנו יודעים מראש כי הרמוניה מוחלטת אינה אפשרית. ריכוך מתמיד של המתח יאפשר למדינה להמשיך ולהתקיים בתוך המתח הזה – ולא זו בלבד, אלא אף עשוי להפוך את המתח מבעיה מהותית לאתגר מעצים.

החתימה על מגילת העצמאות

הדרך הראשונה: בחינה מחודשת של הנחות היסוד

אמ;לק: ניתן לצמצם את הפער בין יהודית לדמוקרטית על ידי פירוש שונה של ההלכה ואימוץ כללים שלא ניתנים לשינוי על ידי הרוב

העמדה הדתית: לא רק בידי שמיים

ההלכה כאמור רואה בריבונו של עולם את מקור הסמכות, וזאת נשמת אפה של האמונה. עם זאת, משני כיוונים מרכזיים בולטת האוטונומיה וחשיבותו של האדם. אף שהתורה נתפשת כמקור אלוקי, בני האדם הם אלה שהופקדו על פרשנות התורה. על כן, עצם הטענה כי מדובר בייצוג עמדות השכינה היא הפרזה במעמדם של פוסקי ההלכה. מרחב התמרון וחופש הדעת שניתן לבני אדם הוא עצום, ועל כן יש ביד נושאי דבריה של ההלכה לקיים משא ומתן ודיאלוג על דרכה, ולא להעמיד אותה כמי שאינה פתוחה לדיון.  

יתרה מכך, יש מקורות מיוחדים המלמדים על אוטונומיה גדולה הניתנת לפוסקי ההלכה לא רק כמפרשים את המקורות האלוהיים, כי אם גם כמחוקקים את דרכה של ההלכה. משום כך לא ניתן לטעון כי מדובר בציות לצו האלוהי בלבד. הפרשן והמחוקק מביאים לעבודתם גם את תפישתם התרבותית ואת העולם החברתי שהם חיים בו. הכרה במרכיבים האנושיים הקיימים בעולמה של ההלכה מאפשרת ריכוך של העמדה הבלתי מתפשרת והמתבדלת. 

העמדה הדמוקרטית: לא תמיד הרוב קובע

הדמוקרטיה מציגה את עצמה כמי שמכתירה את העם לריבון, והוא הקובע את ההתנהלות הדמוקרטית. ברם, ניתוח מעמיק של העמדות הדמוקרטיות הקיימות היום מלמד כי לא כל הסמכויות ניתנות בידי העם. גם במישור הפילוסופי וגם בהתארגנויות מעשיות, כגון האיחוד האירופי, ניכר שיש ערכים אוניברסליים שהרוב אינו רשאי לפעול נגדם. קיים ויכוח נוקב לגבי מקורם ותקפותם של ערכים אלו, וכן לגבי היקפם, אולם עצם ההכרה כי לא כל דבר ניתן להכרעת העם ויש ערכים כלליים המחייבים גם את הרוב היא שרירה וקיימת.

הכרה זו מאפשרת לטעון כי הדמוקרטיה מסוגלת לאמץ ערכים נוספים שאינם נתונים להכרעת הרוב. ערכים אלו עשויים להיות גם דתיים, והדמוקרטיה עשויה לראות אותם כיסוד הקיום הלאומי, שאינו נתון לשינוי על פי רצון הרוב. איני טוען בכך כי הדת היא אוניברסלית באותה מידה של רשימת זכויות האדם, אך משעה שהדמוקרטיה קיבלה על עצמה עקרונות שאינן כפופים לשלטון הרוב בלבד – פתוח השער לכניסה של ערכים נוספים לתוך מסגרת זו. מדינת לאום יכולה להתקיים בתוך מסגרת דמוקרטית, ולהיות מאופיינת ביסודות מהותיים הלקוחים מהעולם הדתי של לאום זה. 

המסקנות העולות מבחינת עקרונות היסוד של הדמוקרטיה ושל ההלכה היהודית אינן מבטלות את הפער ביניהן לחלוטין, ואפילו לא מביאות לידי מערכת הסכמות שניתן לחיות איתה. מהכיוון הדתי, אף שהועצמה סמכות האדם כפרשן וכמחוקק, לא בוטלה העובדה כי במוקד עומדת ההתגלות האלוקית, שהיא מקור הסמכות. יתרה מכך, כוונתו של האדם המאמין כפרשן היא להגיע לפירוש הנאמן ביותר לצו הקטגורי, שמקורו מחוץ לאדם. לפיכך החירות שהוא נוטל לעצמו מוגבלת, ותפישת היסוד מכוונת תמיד לבירורו של הצו האלוקי המדויק.

גם מן הצד הדמוקרטי לא התבטל הפער. אמנם יש ערכים שהם מחוץ לקביעת הרוב, אולם הם עצמם מבוססים על הכרעת האדם כריבון או על הכרות נוספות, כמו ההסכמה הבין-לאומית, וקשה להכניס למסגרת זו גם את התפיסה הדתית. למרות זאת, ההכרה ביכולתן של שתי המסגרות לערער על תפיסות היסוד של מקור הסמכות שלהן בנסיבות מסוימות היא צעד חשוב בדרך להתקרבות בין הקצוות. 

הדרך השנייה: קירוב תכנים 

אמ;לק: הכרה דתית רחבה יותר בזכויות הפרט והכרה דמוקרטית מוגברת בזכויות הקולקטיב

הפער בין שתי הגישות יכול להצטמצם גם על ידי בחינה מחודשת של האפשרות כי ההלכה אכן מכירה בשפת הזכויות העומדת בבסיס הדמוקרטיה. כאמור, הטענה כי ההלכה היהודית מכירה בסמכותו של הרוב אינה מבוססת דיה לדעתי, אולם יש שני כיוונים אחרים שעשויים להעיד על הימצאות של ערכים דמוקרטיים ביהדות: הכרת ההלכה בדרך הארץ שקדמה לתורה, ורשימת הזכויות הנמצאת בתוך ההלכה עצמה. 

דרך ארץ: הדרך המחברת בין אדם לחברו

הקביעה כי דרך ארץ קדמה לתורה מחייבת הסבר לשוני. במונח "דרך ארץ" אין כוונתי למשמעות המקובלת היום, של התנהגות נאותה בנימוסים והליכות נאות, אלא למשמעות המקורית של המונח בלשון חז"ל – ההתנהגות הטבעית המקובלת בעולם. דרך ארץ היא מילה נרדפת להתפרנסות מעמל כפיים, לקיום יחסי אישות ולמנהגים הנהוגים בין בני אדם. חז"ל דיברו הרבה בשבחה של דרך הארץ, ובמחויבות של האדם לנהוג לפי הכללים שהיא מכתיבה. 

הקביעה של חז"ל כי "דרך ארץ קדמה לתורה" מקנה תוקף למה שנהוג בין בני אדם במדינה מתוקנת ונורמלית, הדומה במידה לא מעטה לרשימת זכויות האדם. אימוץ של רשימה כזו אינו צריך אפוא לנבוע מההלכה דווקא, אלא מהכרעות האנושות עצמה בדבר ההתנהגות הראויה והמתאימה. אנו מוצאים את הרוח הזו מנשבת בעיקר בדברי הנביאים,  שרבים מהם ביטאו את החובה לנהוג בצדק וביושר, בהגינות וברגישות חברתית, הרבה מעבר לעולמה של ההלכה ובסטנדרטים גבוהים בהרבה מאלה של החוק. וכשהעמדה היהודית במשוואה של "מדינה יהודית דמוקרטית" רואה את עצמה מחויבת לערכים האוניברסליים הכללים שבעולם – אנו יכולים לראות בכך ריכוך המתח הגדול שבין העולמות.

הזכויות בהלכה: לקרוא בין השורות

מעבר להימצאותו של שיח הזכויות בדרך הארץ, רשימת הזכויות היא חלק בלתי נפרד גם מעולמה של ההלכה עצמה – אלא שיש לדעת איך למצוא אותן בתוכה. ההלכה בדרך כלל אינה מדברת בשפת זכויות, אלא בשפת חובות. כך, היא אינה מדברת על זכותו של אדם לשמו הטוב, אלא מחייבת את האחרים שלא להוציא לשון הרע ושלא להלבין פנים; היא לא עוסקת בזכות לחיים הוגנים, אלא מחייבת את הציבור לדאוג לחלשים שבחברה; היא לא עוסקת בזכותם של הורים על ילדיהם, אלא בחובות ילדים כלפי הוריהם. על כן, לא ניתן להעתיק באופן פשוט את השפה ההלכתית לשפה הדמוקרטית. 

אולם עצם העובדה כי ההלכה מטילה חובות רבות כלפי ה"אחר" מלמדת על הימצאותם של ערכים דמוקרטיים במובנם הרחב גם בחלק היהודי של המשוואה. זו ההזדמנות להעיר על נקודה מרכזית בסוגיה זו: בדרך כלל, העיסוק בדמותה של ישראל כמדינה יהודית מתאפיין אך ורק בתחומים שבין אדם למקום, כגון נישואין וגירושין, כשרות ושבת. אולם מסורת עם ישראל ותורתו עוסקים רבות בשאלות הצדק החברתי, והנביאים אף הציגו את הנושא הזה כתשתית הקיומית של האומה. נדרש אפוא שינוי משמעותי בתודעה הציבורית, והדגשה כי ישראל כמדינת צדק ומדינת רווחה היא אחד מהיעדים המשותפים של הצדדים השותפים בוויכוח. אפשר ששינוי תודעתי כזה יתרום אף הוא את חלקו לצמצום המתח שבין שני הקטבים. 

מן העבר השני, משימת ההתקרבות בין הצדדים מוטלת גם על הדמוקרטיה. בד בבד עם העיסוק החיוני ברשימת זכויות הפרט קיימת גם ההכרה ברשימת הזכויות של הקולקטיב. גם לקולקטיב זכויות להגדרת רשות הרבים הציבורית שלו. הרעיון הדמוקרטי יכול לעלות בקנה אחד גם עם רעיון מדינת הלאום, ועם הרצון של הקהילה הרחבה לעצב את דרכה ברוח מיוחדת. 

קירוב התכנים רלוונטי גם לעניין כינון החוקה. אחד מנושאי הוויכוח בעניין החוקה הוא השאלה אם היא תכיל בתוכה גם "מבוא לחוקה" ואם מגילת העצמאות, או מסמך דומה לה, תהיה חלק בלתי נפרד מן החוקה. אם מדינת ישראל אכן תדחה את המודל הליברלי המערבי הרדיקלי, המתכחש לזכות קיומה של מדינה לאומית, ותאמץ גישה דמוקרטית רכה יותר, קיימת אפשרות רחבה לצמצום המתח שבין דת למדינה, שכן המדינה עצמה תוכל להכיל בתוכה מרכיבים משמעותיים של הזהות הדתית הלאומית. 

הדרך השלישית: צעדים לקראת שינוי

אמ;לק: על החברה הדתית להכיר בכך שחקיקה דתית פוגעת בזכויות הפרט ומאידך יש לקבל את החשיבות העליונה שהחברה הישראלית נותנת לסמלים ולערכים היהודיים, שאת חלקם לא ניתן להכפיף לכללי הדמוקרטיה בלבד

כאמור, שתי הדרכים גם יחד אינן מבטלות את קיומה של הסתירה, אולם הן מעמעמות אותה ומאפשרות קיום משותף של תפיסות שונות ביחס לאופייה של המדינה. את המרווח שעוד נותר בין החיים הדמוקרטיים ובין היהדות תיאלץ ישראל ככל הנראה לפתור גם בדרך פרקטית. 

רוב האזרחים היהודים, שהם הרוב במדינה, מקיימים זיקה עמוקה לרעיונות הדמוקרטיים ובד בבד ברצונם כי ישראל תהיה מדינה יהודית, גם אם לא הגדירו במדויק מה הם היסודות היהודיים שהם רוצים שהמדינה תממש. לא זו בלבד, אלא שגם הנוטים יותר לעמדה הדמוקרטית וגם הנוטים יותר לעמדה היהודית מכירים בקיומו של הציבור המתנגד לדעתם, ומבינים כי לא ניתן יהיה לכפות בכוח את ההכרעה. 

ההכרה כי לא ניתן להכריע את אופייה של המדינה בעזרת רוב מקרי בכנסת, ושהוויכוח הפנימי הוא מהותי ועתיד להתקיים עוד שנים רבות, מביא רבים לזנוח את הניסיון לסיים אותו בצורה פוליטית. גם העובדה שישראל היא המדינה היחידה בעולם הנתונה באופן מתמיד לאיום מצד גורמים השוללים את עצם קיומה של המדינה מעצימה את תחושת פיקוח הנפש הלאומי של אזרחיה, ואת ההבנה כי אחדות האומה חשובה יותר מהכרעה בשאלת הדת והמדינה. 

רוב אזרחיה של המדינה מבינים כי צריך להיות מעשיים. פער גדול מדי בין תפישות היסוד והאידאולוגיה של קבוצות שונות ובין חוקה שתתקבל בכוח לא יוכל להתקיים זמן רב, והוא עלול לסכן את קיומה של מדינת ישראל. 

אפשר שהמציאות הקיימת תימשך עוד זמן רב. לפיכך, אני מסתכן בהערכה כי תהליך קבלת החוקה במדינת ישראל יתרחש באחת משתי דרכים. האפשרות האחת היא שתתקבל חוקה בלי הסכמה רחבה, אולם למעשה במקרה כזה לא תהיה לה משמעות של ממש, בשל הפער הגדול שבין המציאות ובין הניסוח של החוקה. האפשרות השנייה, הנראית סבירה יותר (ואף נכונה יותר), היא שמדינת ישראל תיוותר בלי חוקה, או למצער ללא פרקים בחוקה שיסדירו את נושאי הדת והמדינה – כלומר, המשך המצב הקיים, תוך ריסון הדדי של שני הצדדים.

מן הצד של תומכי ה"יהודית" יבוא הריסון משני כיוונים. הכיוון האחד הוא ההכרה במגבלות הכוח של הדת, ובהכרה שהתפישות הדמוקרטיות בדבר חירות האדם והאוטונומיה שלו אינן מתירות חקיקה דתית רחבה, ואינן מאפשרות כפייה של עקרונות דתיים בחסות החוק. עובדה זו הולכת ומוטמעת בחברה הדתית, והיא למדה כי על אף החקיקה הקיימת (לדוגמה) בתחום המשפחה – רבים הזוגות החילוניים שאינם מקימים את ביתם בדרך שהחוק מנסה לכפות ומוצאים דרכים עוקפות. הדבר נכון גם ביחס לחוקים אחרים, כגון חוק השבת. 

הכיוון השני שממנו יבוא הריסון הוא פנים-דתי: המחשבה הדתית תאמץ לתוכה הכרה כי קשר הדוק מדי בין המדינה ובין הדת פוגע בדת עצמה, מסיבות שונות: נושאי דברה חופשיים פחות בשל העובדה שבפועל הפסיקה ההלכתית כפופה לבג"ץ ולמוסדות אחרים של המדינה; הדת הנסמכת על החוק ממאיסה את עצמה על הציבור, ודווקא במקומות שאין בהם חקיקה (ליל הסדר, יום הכיפורים, ברית מילה) כוחה של הדת חזק יותר; ובכלל, אין זה ברור כי יש משמעות דתית לקיום מצוות מכוח סמכות המחוקק החילוני, ועל כן אפשר שהדת עצמה לא תהיה מעוניינת בהסדרים הכופים והמחייבים בחסות החוק, אלא בהיקפים מצומצמים מאוד. 

מן הצד של ה"דמוקרטית" יבוא הריסון מתוך הכרה בחשיבות העליונה שמייחסת החברה בישראל לערכיה היהודיים. בית המשפט העליון יושב בתוך עמו, והוא לא יוכל להמשיך באותה מגמה המכפיפה את ה"יהודית" לערכים דמוקרטיים בלבד. את מה שבית המשפט לא יעשה בעצמו עשויה לעשות החקיקה בכנסת, ואנו מוצאים סימנים לכך בתחומים לאומיים אחרים, המלמדים על מגמות אלו לטוב ולרע. בית משפט עליון היודע לרסן את עצמו, בד בבד עם שמירה קפדנית על זכויות האדם וגבולות הקולקטיב, הוא תנאי הכרחי להתקרבות בין הקטבים. 

סיכום

אני מאמין ששלושת מהלכי הריכוך המוצעים לעיל יאפשרו את החיים המשותפים בישראל, ואף יתגלו כמקור של ברכה בדרך המיוחדת, הכמעט בלתי אפשרית, של ניהול מדינה "יהודית דמוקרטית", שבסופו של דבר מבטאת את הייחוד התרבותי של מדינת ישראל. אני מאמין כי אם נוותר על היומרה לפתור את הבעיה באופן מוחלט, ונקבל את האנומליה של "יהודית ודמוקרטית" כאתגר ישראלי ייחודי לנו, אפשר שהמתח הזה ישפיע השפעה מתמדת על שני התחומים המנוגדים, ובסופו של דבר יצאו כולם נשכרים מכך.  

*

הרב יובל שרלו מכהן כראש ישיבת אורות שאול, חבר בארגון רבני "צהר" ובפורום תקנה.

עשרה חודשי פגרת הכנסת, והיד עוד נטויה: כמה זה עלה לנו?

בסוף דצמבר פוזרה הכנסת ה-20. מאז ועד היום עברו יותר מעשרה חודשי פגרה בהם המערכת השלטונית קפואה: אין כמעט ועדות ומליאה, אין חקיקה. בעיות לא פתורות נתקעו אי שם בסוף שנת 2018. המצב החריג הזה מרתיח. למה? כי בזמן שאנחנו נגררנו שוב ושוב לקלפיות, עבודת הכנסת פסקה, ואיתה קבלת ההחלטות על החיים של כולנו. אז כמה בכל זאת עלתה לנו התקופה הזו?

| יעל פינקלשטיין, תומר אביטל |

האם הפגרה הארוכה תגיע לקיצה בקרוב? האם נלך לבחירות בפעם השלישית? במקום לשאול שאלות חסרות תשובה, החלטנו לכמת את מה שקרה בכנסת מאז פיזור הכנסת בסוף דצמבר 2018. לבדוק כמה עלו לנו חברות וחברי הכנסת? איזו עבודה פרלמנטרית הם עשו? כמה עלה משכן הכנסת הנטוש?

למטה תוכלו למצוא פירוט של כל הנתונים האלה ונוספים, ואיך חישבנו אותם. הסכומים המופיעים בכתבה הם התאמה של ביצוע התקציב לשנת 2018 לתקופה של תקופת הפגרה.

10 חודשי פגרה, שהם כ-315 ימים או 7,560 שעות (והספירה נמשכת) מאז 26.12
הכנסת ה-20 פוזרה בסוף דצמבר 2018. הכנסת ה-21 עזבה אותנו בטרם עת לאחר 5 חודשי קיום בלבד, ועד שתורכב ממשלה הפגרה ממשיכה להתארך. 

9 שאילתות הוגשו
השאילתות הן אחת הדרכים של חברי הכנסת לפקח על עבודת הממשלה. באפשרות הח"כים לפנות לשרים בכל שאלה, ואלה חייבים בתשובה בתוך זמן מוקצב. בכהונתה הקצרה בת חמשת החודשים של הכנסת ה-21 הוגשו חמש שאילתות, שלוש מהן על ידי ח"כ מיכאל ביטון (כחול לבן), ועוד אחת על ידי כל אחד מהח"כים יוראי להב הרצנו (כחול לבן) ואילן גילאון (מרצ). כלומר – שאילתה אחת בלבד בממוצע לחודש. לשם השוואה, בכנסת ה-20 הוגשו כ-6,021 שאילתות – כ-133 שאילתות בממוצע לחודש.

עדכון: ח"כ יעל גרמן הגישה גם כן שאילתה, ממש השבוע.

מיכאל ביטון – אתר הכנסת

מרב מיכאלי – אתר הכנסת

בכנסת ה-22 הוגשו בינתיים 4 שאילתות, שתיים מהן על ידי ח"כ מרב מיכאלי (העבודה), אחת על ידי ח"כ אורי מקלב (יהדות התורה) ואחת על ידי עופר כסיף (הרשימה המשותפת).
מפיזור הכנסת ה-20 ועד הבחירות שנערכו באפריל לא הוגשה ולו שאילתה אחת!

221 דיונים בוועדות
כלומר, כ-22 דיונים בחודש. בכנסת ה-20 למשל, התקיימו כ-10,450 דיונים, שהם כ-232 דיונים בחודש. יותר מפי עשר!

7 חוקים חוקקו
ביניהם חוק התפזרות הכנסת ה-20 וחוק התפזרות הכנסת ה-21, ועוד חמישה חוקים – ביניהם חוק איסור צריכת זנות. בשנה רגילה מחוקקים כ-150 חוקים.

איך בדקנו

סרקנו במאגר החקיקה של אתר הכנסת את החוקים שפורסמו מתאריך פיזור הכנסת ה-20 ועד היום. לפעמים החוקים מתפרסמים במאגר לאחר החקיקה, ולכן וידאנו את התאריך בו עברו החוקים קריאה שניה ושלישית במליאה. שבעה מהחוקים חוקקו לאחר פיזור הכנסת.

40 ישיבות במליאה
8 ישיבות מליאה נערכו בכנסת ה22, 28 ישיבות נערכו בכנסת ה-21 ו-4 ישיבות מאז פיזור הכנסת ה-20 ועד הבחירות באפריל.

100 מיליון ש"ח שלא הועברו לחיזוק חדרי המיון
תקציב זה, ועוד רבים נוספים, נתקע עם פיזור הכנסת ה-20. 

43 טיסות (רשמיות) לחו"ל
בכנסת ה-22 אושרה טיסה אחת לחו"ל: של ח"כ יעקב מרגי (ש"ס). בכנסת ה-21 אושרו 25 טיסות לחו"ל ל-19 ח"כים. שיאן הטיסות בתקופה הזאת בפגרה: ח"כ עוזי דיין (הליכוד).

מפיזור הכנסת ה-20 ועד הבחירות באפריל אושרו 21 טיסות של 13 ח"כים. שיאנית הטיסות בפגרה הזאת: ציפי לבני, עם 5 טיסות לחו"ל. כל אלה הן רק טיסות שאושרו באופן רשמי. מה עם הטיסות אליהן טסו נבחרי הציבור באופן פרטי? חוץ מלנסות להתעדכן דרך הרשתות החברתיות, אין לנו דרך לדעת לאן ולכמה זמן טסו הח"כים בפגרה. אפילו פנינו בבקשת חופש מידע לרשות האוכלוסין וההגירה בבקשה לקבל את מספר הטיסות, אך בקשתנו נדחתה (בטענת פגיעה בפרטיות). למה חשוב שנדע? כי למרות המצב הפוליטי החריג, חברות וחברי הכנסת עדיין אמונים על קבלת ההחלטות שנוגעות לחיים של כולנו, ועל טובת הציבור. הראנו קודם כמה כסף כולנו משקיעים בזה. זכותנו לדעת אם ניצלו את עשרת חודשי הפגרה כדי לעבוד, או כדי לטייל בעולם.

עלות המשכן שננטש כמעט לשנה

כ-14,166,666 ש"ח על הארנונה של משכן הכנסת
לפי חשב הכנסת (שסיפר על כך בפרק 6 של הפודקאסט "המדריך לדמוקרטיה") – הכנסת משלמת ארנונה בסך כ-17 מליון ש"ח בשנה, שהם כ-14,166,666 ש"ח ל-10 חודשי פגרה.

כ-64.5 מיליון ש"ח על ביטחון הכנסת
תקציב הביטחון של הכנסת כולל בתוכו, למשל, את שכר עובדי משמר הכנסת, ציוד בטחוני, הוצאות על רכבים וכן הוצאות על רווחה וספורט.

כ-173 מיליון ש"ח על הוצאות שקשורות בעובדי הכנסת
התקציב כולל בין היתר את שכרם, הכשרות מקצועיות, רווחה וספורט ותשלום לעובדים שאינם קבועים.

7,615,000 ש"ח, לפי הערכה, על קשר עם הבוחר
התקציב נועד לעזור לחברות וחברי הכנסת לשמור על קשר עם הציבור, לנהל את הלשכה ולשלם על דברים נוספים שדרושים למילוי תפקידם.

120 חברות וחברי כנסת
מתוכם 49 ח"כים חדשים שנבחרו לכנסת ה-21 והפכו לוותיקים במהרה, ועוד 8 ח"כים חדשים שהושבעו לפני חודש וחצי לכנסת ה-22.

כ-106,920,000 ש"ח – עלות הח"כים בפגרה
עלות ח"כ מלאה מדי חודש לקופת המדינה היא כ-108,000 שקל. בכנסת 99 ח"כים שאינם שרים, שעלו לנו בכל חודש כעשרה וחצי מליון ש"ח.

איך חישבנו?

ח"כ – שכר ברוטו: 44,000 ש"ח. עלות שכר למעסיק: 55,000 ש"ח.
יועץ צמוד – שכר ממוצע: 13,000 ש"ח. עלות שכר: 16,000 ש"ח
שלושה יועצים צמודים = 48,000 ש"ח
הוצאות ממוצעות לחודש מתקציב קשר עם הבוחר: 5,000 ש"ח
סך הכל כ-108,000 שקל בחודש עלות ח"כ (הערכה)

3.7 מיליון ש"ח: עלות 7 הח"כים שכיהנו רק בכנסת ה-21
עידן רול, יוראי להב הרצנו (כחול לבן), פוטין מולא, עוזי דיין, אריאל קלנר, מאי גולן (הליכוד) ועידית סילמן (הימין החדש) – נבחרו לכהן בכנסת ה-21, אך לא נבחרו בשנית בבחירות שנערכו בספטמבר. כל כהונתם – 5 חודשים של פגרה.

עלות 120 חברי הכנסת, כולל השרות והשרים: 129,600,000 ש"ח לפחות
למה לפחות? כי שכר השרים והעלות הכוללת שלהם מדי חודש גבוהה מזו של חברי הכנסת.

1320 ש"ח – העלאה בשכר הח"כים
אמנם מדובר בעלות עתידית, אך בראשון בינואר 2020 צפויים לקבל חברי הכנסת העלאה בשכר. קראתם נכון, העלאה עבור שנה שהם כמעט לא עבדו בה. עוד על המצב ההזוי שמאפשר את קבלת העלאות האלה בסרטון שבכתבה הזאת

נזכיר: 74 ח"כים הצביעו בעד פיזור הכנסת ה-21 וגרמו למצב הזה
74 חברות וחברי כנסת הצביעו בעד הצעת חוק פיזור הכנסת שהציע ח"כ מיקי זוהר (הליכוד), שעקפה את הנוהל לפיו הנשיא יכול להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על מועמד אחר, לאחר שהמועמד הראשון לא הצליח בכך – והובילה אותנו לבחירות נוספות. למרות שהצביעו בעד, חלק מחברי הכנסת התבטאו נגד ההחלטה:

ח"כ יואב קיש אמר למשל כי "עברנו שתי מערכות בחירות קשות שגרמו לקרעים בעם. רצון הבוחר ותוצאות הבחירות הן ברורות- ממשלת אחדות".
לפי ח"כ יעקב מרגי, "הבחירות היו מיותרות, היינו באותה נקודה לפני מספר חודשים. אני רוצה להאמין שלא ייכפו עלינו בחירות בפעם השלישית".
וגם ח"כ רפי פרץ הסכים שזה לא היה רעיון טוב בהכרח, כשאמר "…החברה הישראלית פצועה מהבחירות האחרונות וצריכה להתאחד כדי להבריא את השסעים. אסור להביא לבחירות נוספות".

נזכיר: חברי הכנסת מהליכוד, כולנו (חוץ מרועי פולקמן שנעדר), ישראל ביתנו, איחוד הימין, ש"ס, יהדות התורה, חד"ש-תע"ל ורע"ם-בל"ד הצביעו בעד פיזור הכנסת ה-21. אם הבחירות הנוספות היו "מיותרות" או גרמו ל"קרעים בעם" – הם האחראים הבלעדיים.

הרשימה המלאה של האחראיים לפגרה המפלצתית:

  1. אלי אבידר (ישראל ביתנו)
  2. יולי אדלשטיין (ליכוד)
  3. אמיר אוחנה (ליכוד)
  4. ינון אזולאי (ש"ס)
  5. ישראל אייכלר (יהדות התורה)
  6. זאב אלקין (ליכוד)
  7. דוד אמסלם (ליכוד)
  8. אופיר אקוניס (ליכוד)
  9. משה ארבל (ש"ס)
  10. גלעד ארדן (ליכוד)
  11. יעקב אשר (יהדות התורה)
  12. דוד ביטן (ליכוד)
  13. אלי בן-דהן (ליכוד/איחוד הימין)
  14. יואב בן צור (ש"ס)
  15. קרן ברק (ליכוד)
  16. ניר ברקת (ליכוד)
  17. יוסף ג'בארין (הרשימה המשותפת)
  18. מאי גולן (ליכוד)
  19. יואב גלנט (ליכוד)
  20. גילה גמליאל (ליכוד)
  21. משה גפני (יהדות התורה)
  22. עוזי דיין (הליכוד)
  23. אבי דיכטר (הליכוד)
  24. אריה מכלוף דרעי (ש"ס)
  25. צחי הנגבי (הליכוד)
  26. שרן השכל (הליכוד)
  27. מיקי זוהר (הליכוד)
  28. עבד אל חכים חאג' יחיא (הרשימה המשותפת)
  29. ציפי חוטובלי (הליכוד)
  30. אחמד טיבי (הרשימה המשותפת)
  31. יעקב טסלר (יהדות התורה)
  32. מרדכי יוגב (איחוד הימין)
  33. היבה יזבק (הרשימה המשותפת)
  34. אלי כהן (הליכוד)
  35. יצחק כהן (ש"ס)
  36. משה כחלון (הליכוד)
  37. עופר כסיף (הרשימה המשותפת)
  38. אופיר כץ (הליכוד)
  39. חיים כץ (הליכוד)
  40. ישראל כץ (הליכוד)
  41. יריב לוין (הליכוד)
  42. אביגדור ליברמן (ישראל ביתנו)
  43. יעקב ליצמן (יהדות התורה)
  44. אוסנת הילה מארק (הליכוד)
  45. פטין מולא (הליכוד)
  46. יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו)
  47. מיכאל מלכיאלי (ש"ס)
  48. אורי מקלב (יהדות התורה)
  49. יעקב מרגי (ש"ס)
  50. משולם נהרי (ש"ס)
  51. בנימין נתניהו (הליכוד)
  52. יבגני סובה (ישראל ביתנו)
  53. אופיר סופר (איחוד הימין)
  54. עידית סילמן (איחוד הימין)
  55. בצלאל סמוטריץ' (איחוד הימין)
  56. אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת)
  57. גדעון סער (הליכוד)
  58. מנסור עבאס (הרשימה המשותפת)
  59. איימן עודה (הרשימה המשותפת)
  60. אתי עטייה (הליכוד)
  61. עודד פורר (ישראל ביתנו)
  62. יצחק פינדרוס (יהדות התורה)
  63. מאיר פרוש (יהדות התורה)
  64. רפי פרץ (איחוד הימין)
  65. יואב קיש (הליכוד)
  66. אריאל קלנר (הליכוד)
  67. שלמה קרעי (הליכוד)
  68. מירי רגב (הליכוד)
  69. יפעת שאשא ביטון (הליכוד)
  70. אנטאנס שחאדה (הרשימה המשותפת)
  71. יובל שטייניץ (הליכוד)
  72. קטי שטרית (הליכוד)
  73. מיכל שיר (הליכוד)
  74. עאידה תומא סלימאן (הרשימה המשותפת)

כמה חזרות לשגרה?

2 וחצי נסיונות להרכיב ממשלה
נסיון ראשון של נתניהו לפני פיזור הכנסת ה-21, נסיון נוסף שלו לאחר הבחירות שנערכו בספטמבר והנסיון הנוכחי של בני גנץ, הנמשך בימים אלה. האם נבחרי הציבור שלנו יהיו אחראיים מספיק כדי לסיים את הפגרה האינסופית הזאת?

1 ציבור שמחכה לשגרה
נראה שהבחירות, הרכבת הממשלה והמהלכים הפוליטיים ממלאים את כותרות העיתונים ומהדורות החדשות. זה מעניין מאוד, אבל זה לא העיקר. זאת רק הדרך למטרה האמיתית: עבודה למען הציבור ושיפור החיים במדינת ישראל. עוד מעט תעבור שנה מאז שהמערכת השלטונית בישראל עבדה כרגיל – לא הגיע הזמן להניח את המחלוקות בצד ולחזור לשגרה?

4 דקות לניהול 60 אלף תושבים ועשר דקות לברכת חג: בעיריית קרית אתא ממשיכים לתקתק ישיבות מועצה

בישיבת מועצת העיר של קרית אתא עלו בישיבה האחרונה שלושה נושאים לסדר היום: אישור מורשי חתימה לבית ספר, מינוי דירקטורים לחברת המים ודו"ח החברה הכלכלית של העירייה – כל אלו לקחו 4 דקות מזמן הישיבה. הברכות לחג – 10 דקות נוספות 

| עידן בנימין |

ראש העיר של קריית אתא, יעקב פרץ, אוהב ישיבות קצרות ויעילות. כמה יעילות? אחת הישיבות האחרונות שבדקנו ארכה 45 שניות בלבד! ולא שאין הצעות לסדר היום, בדקנו. הילה רובין-שלם, חברת אופוזיציה מגישה הצעות לסדר היום ושאילתות לפני כל ישיבה – אך אלו זוכות להתעלמות ולא עולות לדיון בישיבה. וכך גם היה בישיבה האחרונה ב-25 בספטמבר, ישיבה שארכה כ-14 דקות: 4 דקות להצבעה ועוד שאלה קטנה ועשר דקות שהוקדשו במלואן לברכות לראש השנה.

לזכותו של רה"ע נציין כי באותה ישיבה העלה את הדו"ח של החברה הכלכלית לדיון ושאל האם מישהו רוצה להתייחס. מבין הנוכחים עשה זאת חבר מועצה אחד.

למה הישיבות כל כך קצרות? בכתבה הקודמת שוחחנו עם כמה חברי מועצה שאמרו לנו כי "מי שרוצה מדבר" ושרוב העניינים בכל מקרה נסגרים בין חברי הקואליציה בישיבה מקדימה לישיבת המועצה. מרה"ע לא קיבלנו תשובה.

פנינו גם השבוע לעיריית קרית אתא ושאלנו אם אין שאילתות שהוגשו או נושאים לסדר היום שהציעו חברי המועצה, וגם שאלנו מה סדר היום לישיבה הקרובה. מהעירייה לא נמסרה תגובה.

ביקשנו את יומנו של פרץ בבקשת חופש מידע וטרם קבלנו. בנתיים? שלחו את הכתבה לתושבי העיר והפנו אלינו כל מידע שיש לכם על ההתנהלות החריגה של המועצה.

אזמ"ע (איך זה משפיע עליכם)? 

ישיבות מועצת העיר קרית אתא עלולות להיות לא יותר מחותמת גומי. אולי ישיבה של 4 דקות היא חוקית – אבל היא לא סבירה. המשמעות היא שאין מרחב לחברי המועצה להביע את דעתם, ואין דרך לציבור לפקח על עבודת חברי המועצה שמטרתם לשרת אותו. התנהלות שכזו פוגעת בדמוקרטיה המקומית של העיר: אם הכל נסגר לפני ישיבת המועצה או בחדרים הפנימיים ולאף אחד אין מה לומר – ישיבת המועצה היא אחיזת עיניים.

מה אפשר לעשות?

בדקו בעצמכם באתר העירייה שלכם את הפרוטוקולים של ישיבות המועצה. חבר מועצה מבריז, לא מבצע את תפקידו? הרימו אליו טלפון. אם תפנו לדוברות העירייה – הם ימסרו לכם אותו. כתבו על עבודתו הגרועה ופנו גם אלינו.

 

*תמונת השער באדיבות הליכוד.

איך פרסום פוליטי ברשתות החברתיות פוגע בך ולמה פייסבוק חייבת לחשב מסלול מחדש

פייסבוק מאפשרת פרסום מודעות פוליטיות שקריות. השילוב של פרסום ממוקד, פוליטיקה ושקרים – עלול לשבש את הבחירות במדינות דמוקרטיות. מה המשמעות של זה ואיך אפשר להילחם בהחלטה המקוממת של פייסבוק גם בישראל

| תומר אביטל |

אליזבת וורן, הסנאטורית המתמודדת על מועמדות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארה"ב, יזמה תרגיל מחוכם: היא יצרה מודעה שקרית, הטוענת שמייסד פייסבוק מארק צוקרברג הודיע שיתמוך בנשיא טארמפ בבחירות לנשיאות של 2020. כלי תקשורת אחרים היו כנראה מסרבים לפרסם מודעות המכילות שקר כה בוטה.

אבל פייסבוק? אישרה את המודעה והחלה להפגיז את הגולשים.

Image may contain: 1 person

המודעה של וורן

 

כן, פייסבוק כיום מאפשרת לפוליטיקאים להגדיר קהלים ולפרסם מודעות ממומנות שיצוצו להם שוב ושוב בפיד. אבל מסתבר שפייסבוק מאשרת תוכן של מודעות גם אם המידע שמופיע בהן הוא המצאה מוחלטת, גם אם מדובר בשקר גמור. 

מדוע פייסבוק מסכימה להדהד מידע שקרי?

ההסבר הרשמי: מדובר בפלטפורמה שאינה כלי תקשורת. אה, והם גם לא רוצים לצנזר נבחרי ציבור. מנכ"ל פייסבוק מרק צוקרברג, וסמנכ"לית התפעול שלו, שריל סנדברג, הסבירו לאחרונה ש"זה המחיר של חופש הביטוי" וצוקרברג אף המשיך להגן על התפיסה הזו גם בצליבה שעשו לו לאחרונה בקונגרס האמריקאי.

חבל שפייסבוק מתאמצת כל כך לטאטא מתחת לשטיח את ההסבר לדעתי האמיתי (ולמען האמת ההגיוני): הם פשוט רוצים את הכסף.

זה טבעי, ואפילו מחויב המציאות – חברה רוצה למקסם את הכנסותיה. זו ההצדקה שלה בעולם, וכל עוד היא שומרת חוק – לא אמורה להתעורר בעיה.

 

האם הרשתות החברתיות הן כמו כל חברה אחרת?

בשביל זה נולדו רגולטורים:  הם אמורים לכפות על חברות מסחריות אמות מידה שיגנו על הציבור. פרלמנטים ופקידים אמורים לצפות ממעוף הציפור על מארג השיקולים, וכך לאזן בין צרכי חברות להרוויח כסף, לבין האינטרסים של הציבור הרחב. אז כל עוד החוק נשמר – פייסבוק בסך הכל פועלים כמו ככל חברה אחרת.

אלא ששיקרתי בפסקה האחרונה, ולמרות שאם הייתי מפרסם זאת כמודעה פוליטית בפייסבוק איש לא היה מרים גבה, אערוך לעצמי בדיקת עובדות קצרה: 

מארק צוקרברג

פייסבוק דואגת שהמגרש יישאר עקום

  1. לבחון את הסוגיה הזו רק דרך ההגדרה המוגבלת של 'אי עבירה על החוק', משולה לעריכת ביקורת לבניין רב קומות אחרי ביקור בקומה הראשונה בלבד. 

מי שיעלה קומה, יגלה שפייסבוק והקולגות שלה בעמק הסיליקון מוציאות עשרות מיליוני דולרים על תרומות לפוליטיקאים ועל לוביסטים מקצוענים. האחרונים פועלים ללא הרף מול נבחרי ציבור ולוחשים באוזניהם במטרה להשאיר את המגרש עקום ולשמר את המצב הקיים והמיושן לפיו רשתות חברתיות יכולות להתנער מאחריות לתוכן המופיע אצלן, אפילו אם דוחפים אותו בכסף רב.

במילים אחרות, סכומי העתק הזורמים ללובי ולכיסי הפוליטיקאים מספק לחברות יתרון משמעותי אל מול הציבור הרחב והחסר אמצעים וחיבורים.

אז נכון, פייסבוק שומרת חוק – אך היא גם דואגת שהוא לא ישתנה לרעתה.

  1. אפילו אם אתם קפיטליסטים טהורים יותר מאדם סמית', גם בהסתכלות ארוכת טווח, טועה פייסבוק בכך שהיא מסרבת לקחת אחריות על המודעות המתפרסמות בפלטפורמה שלה.

נכון, בטווח הקצר היא גורפת הון; טראמפ מוציא, לפי וורן, כמיליון דולר בשבוע על מודעות. בישראל, גרפה פייסבוק עשרה מיליון שקלים מפרסום פוליטי בחודש שלפני הבחירות. 

אלא שבטווח הארוך, המוניטין של פייסבוק נפגע. אקטיביסטים וחוקרים מציפים את הנושא ומבקרים את ההתנהלות המסוכנת הזו. בסופו של יום, סביר להניח שיעלו פוליטיקאים שיירקחו פתרונות הרבה יותר קיצוניים מבדיקת עובדות טרם אישור מודעות (לוורן, למשל תוכנית לפירוק פייסבוק, גוגל ואמזון).

במילים אחרות, בטווח הרחוק דיו – גם פייסבוק עשויה כנראה להפגע מההתנהלות האנטי דמוקרטית הזו.

הפינות הקבועות: איך זה משפיע עליך ומה צריך לשנות?

אזמ"ע (איך זה משפיע עליך): פייסבוק כיום מאפשרת לפוליטיקאים להגדיר קהלים ולפרסם מודעות ממומנות שיצוצו להם שוב ושוב בפיד. מדובר בכלי שיווקי מהיעילים בעולם המודרני, שכנראה לא מעט מנהיגים חבים לו את ניצחונם בבחירות – ומושלים בזכותו עליך ועלייך. אבל כל עוד מתאפשר לקדם תוכן ממוקד גם הוא עשיר בשקרים ומניפוליציות – אז זה עלול לשבש בחירות ולהעלות לשלטון רק את שלו שטובים במניפולציות.

מעש"י (מה צריך לעשות כדי שיתוקן): כל אחד מאיתנו יכול לדרבן פוליטיקאים ישראלים לעסוק בנושא. הם אמנם מגיעים לטפל בסוגיות בדרך כלל בעשרים שנות איחור, אך אם נלחץ מספיק, הם יתעוררו. חשוב להדגיש: בישראל אפשר לתבוע מפייסבוק דין וחשבון ושינוי הכללים המקומיים, ללא תלות והמתנה לראות מה יקרה קודם בארה"ב או במדינות אחרות. אסור לשכוח זאת – המדינה, כל מדינה, בשטחה היא הריבון.

עד אז מומלץ שתפעילו קריאה ביקורתית במהלך הגלילה בפיד. כי, כפי שהבנתם, מה שכולנו רואים ברשתות חברתיות – זה בדרך כלל לא חדשות, אלא פרסומות מוסוות שמישהו רצה שתראו.

טוויטר הוכיחו שזה אפשרי

בצעד אמיץ מנכ"ל טוויטר כבר אסר על מודעות פוליטיות משום ש"הדמוקרטיה אינה מוכנה לטפל בהן". אנשי טראמפ הודיעו שזו החלטה טיפשית שתעלה לטוויטר מיליונים רבים, אך טוויטר מסרה כי מדובר בטיפה בים (המודעות הפוליטיות לבחירות האמצע בארה"ב ב-2018 ייצרו לטוויטר הכנסות של פחות מ-3 מיליון דולר, מתוך הכנסות של 3 מיליארד דולר ב-2018).

הגיע הזמן שהפוליטיקאים הישראלים יתעוררו ויחלו לדון בנושא – כן, גם בפגרה.

למה תומר אביטל מבקש לקבל מ"שקוף" מתנות במקום שכר?

| תומר אביטל |

כתב האישום מתקרב ורה"מ בנימין נתניהו טוען שוב ושוב ש"אין בעיה עם מתנות מחברים". מדובר במתנות שנתניהו דרש בצורה קבועה, והגיעו לשווי כולל של כמיליון שקל. המכתב למעלה הוא כמובן בדיחה. זה ניסיון להבהיר שאפילו בעובדה הכי בסיסית שמופיעה בכתב האישום – יש אמת מטרידה. 

הרי לפי נתניהו, כל אחד יכול לבקש מאנשים שיעבירו לו בשיטתיות ובקביעות במקום משכורת – דברים שהוא זקוק להם, וכך למעשה להתחמק מתשלום מס. נתניהו דרש שוב ושוב לקבל את אותן מתנות במשך לא פחות מ-5 שנים. קראו את המשפט הזה שוב. מהחישוב יוצא שנתניהו קיבל מהצד מתנות בשווי של 17 אלף שקל לחודש **בקביעות** ועדיין הדבר לא הוכר כהכנסה, ולא שולם עליו מס. בחקירותיו אף סיפר נתניהו, כבדרך אגב, שקיבל גם מבן דוד אחר אלפי דולרים בחודש.

נכון, מתנות פטורות ממס, אך האם מדובר במתנה גם אם הפוליטיקאי דורש אותה והיא ניתנת בקביעות? מה דעתך?

לפי רשויות המס התשובה ברורה. "המבחן לסיווג התקבול כמתנה או כהכנסה בידי המקבל, הוא האם התקבול ניתן בתור מחווה של הבעת תודה במישור הרגשי, כנדיבות לב גרידא, או שמא כתמורה וכגמול עבור שירות שניתן על ידי מקבל המתנה", הסביר ג׳ק בלנגה, רו״ח ועו״ד סגן נשיא לשכת רואי חשבון. הוא הדגיש כי "שירות יכול שיהיה גם מתן עצות, קידום אינטרס עסקי וכדומה". לדבריו, כדי שתהיה פטורה ממס – אסורה להיות אצל מקבל המתנה ציפייה לקבלה.

מלבד מתנות מובהקות, על כל אגורה שאזרח בישראל מקבל, עליו לשלם מס – לא משנה למה זה משמש. גם תרומות. אין כזה דבר לקבל תרומה מבלי להוציא קבלה. כל פעולה חשבונאית בישראל חייבת במס.

ככה מממנים את הכבישים ובתי החולים שלנו. ככה מממנים את צה"ל ואת כיתות הלימוד.

נתניהו, שהודה כי ביקש את ה"מתנות" האלו, ואין על העובדות האלו מחלוקת, למעשה גזל כסף מהקופה הציבורית.

בנימין נתניהו

זה רק חלק מהתמונה. נתניהו הוא מקבל ההחלטות מספר 1 במדינת ישראל. בסמכותו לקבל החלטות שמשפיעות על כולנו. לכן יש כאן כמה מחדלים חמורים:

1) רה"מ אמור לדווח על כל אדם שיש לו איתו קשר חריג כדי למנוע ניגודי עניינים. אלא שנתניהו לא סיפר מעולם על הזיקה שלו למרעיפי המתנות – אף שאלה פינקו אותו לאורך שנים בסכומי עתק. נתניהו העלים מידע זה ממשרד המשפטים.

2) לא רק זאת, חוק שירות הציבור (מתנות), תש"ם-1979 מנוסח ברור להפליא: שרים, ח"כים ופקידים חייבים לדווח על כל חולצה או עט שהם מקבלים. וכפי שהראינו בעבר – החוק איננו אות מתה, כולם, מלבד נתניהו, מדווחים על מתנות גם בשווי של שקלים בודדים: https://shkifut.info/gifts. לא רק זאת, המתנה אצל איש ציבור בכלל אמורה לעבור לרשות המדינה (לחצו לפירוט נוסף).  נתניהו? לא דיווח על מתנות בשווי שהתקרב לכמיליון שקל (!) בניגוד לחוק. למה? כנראה שידע שבסכום ובשיטתיות שכאלו – אין עו"ד או רו"ח בעולם שיחשוב שמדובר במשהו אחר מאשר משכורת קבועה ולא חוקית מהצד.

3) נתניהו קיבל במקביל שכר יפה לצד כיסוי של כלל הוצאותיו  – והמימון ימשיך גם אחרי שיסיים את כהונתו.

4) הדילים האלו פוגעים ישירות בך

אין ארוחות חינם ונתניהו במקביל עזר לכאורה למרעיפי המתנות. לפי טיוטת כתב האישום, מי ש"פינק" את רה"מ זכה לאוזן קשבת, לרבות הרמת טלפונים אישית למענו לבכירים בארה"ב, קידום רפורמה שתפחית מהמס שהיה נדרש לשלם, הטסה במסוק המיוחד של רה"מ ועוד.
ואם זה לא מספיק, במקום להתנצל, רה"מ מנסה להגדיר מחדש נורמות כמו "מתנות" ו"ניגודי עניינים" בצורה שתכשיר את השרץ הזה ותפגע בכולנו לעוד שנים קדימה. 😡

כמה כסף המפלגות חייבות לנו? בדקנו: 179,299,539 שקלים

יתרת ההלוואות שניתנו למפלגות נחשפת: מפלגת הליכוד חייבת את הסכום הגדול עם הלוואה שעומדת על כ-60 מיליון שקל, בכחול לבן חייבים 42 מיליון שקל, מרצ מצידה מיצתה את כל מסגרת האשראי המותרת לה וכך גם מפלגת העצמאות. מה ההלוואות שלקחו המפלגות יכולות ללמד אותנו על מצבן הפיננסי, ולמה אנחנו עדין לא יודעים לאן הולך מרבית תקציב המפלגות? כל הפרטים בכתבה

| עידן בנימין |

שתי מערכות הבחירות האחרונות לא רק שיסעו את החברה הישראלית כולה, אלא גם הכניסו את המפלגות לתסבוכת כספית עמוקה, עד כדי כך שהח"כים החליטו לדחות את הגשת הדוחות הכספיים של המפלגות ולפרוס את ההלוואות שלהן משלוש שנים לארבע וחצי.

אנחנו לא יכולים לדעת בדיוק מה מצבן הפיננסי ומבקר המדינה עדין לא יכול לבדוק את התנהלותן, אבל מידע שנחשף במסגרת בקשת חופש מידע שהוגשה על ידי "שקוף", שופך מעט אור על ההלוואות שהן קיבלו מהכנסת, וכמה הן חייבות לנו היום. המידע מציג את יתרת ההלוואה שנותרו למפלגות להחזיר לכנסת והן מסתכמות בסכום הנושק ל-180 מיליון שקלים. על כל המפלגות מוטלת החובה להחזיר אותו מתוך המימון השוטף בתוך 4.5 שנים. 

מידע חשוב למי שטרם מכיר את מימון מפלגות

על קצה המזלג:

  1. מפלגות המכהנות בכנסת מקבלות מימון מהמדינה.
  2. הכסף ניתן באופן שוטף בזמן הכהונה וכן עבור קמפיין הבחירות.
  3. הסכום הנמסר לכל מפלגה מחושב על פי "יחידת מימון", ששוויה כ-1.4 מיליון שקל.
  4. מימון קמפיין בחירות: כל מפלגה מקבלת את ממוצע המנדטים שלה בין הכנסת הקודמת לבאה אחריה, ועוד אחד. לדוגמא, מרצ זכתה בכנסת ה-19 בשישה מנדטים ובכנסת ה-20 בחמישה. ולכן היא קיבלה 6.5 יחידות מימון בתחילת הכהונה האחרונה (ממוצע 5.5, ועוד 1), כלומר כ-9.1 מיליון שקל.  
  5. המימון השוטף: תשלום חודשי שוטף של 6% מיחידת מימון, לפי מספר המנדטים הנוכחי, ועוד אחד. אם נחזור לדוגמא של מרצ, המפלגה מקבלת מדי חודש כ-500 אלף שקל (5 ועוד 1, כפול 6% מיחידות מימון השווה ל-1.4 מיליון שקל).

הליכוד וכחול לבן לקחו את הלוואות הגדולות ביותר, בגשר, חד"ש ותע"ל טרם ביקשו, ובמרצ מינפו את ההלוואה למקסימום

יכולת לקיחת ההלוואה מותנית במספר המנדטים שיש למפלגה – ככל שמספר המנדטים גדול יותר, כך ניתנת אפשרות להלוואה גדולה יותר. כך, הליכוד יכול לקחת 60 מיליון שקל ועדיין לא למצות את ההלוואה. לעומת זאת, 'ישראל דמוקרטית' שנציגה היחידי בכנסת הוא יאיר גולן לקחה קרוב ל-4.5 מיליון שקלים, הלוואה שמשקפת את מלוא החוב שהיה יכול לקחת. גם מפלגת מרצ שותפה למיצוי המלא עם הלוואה של כ-9 מיליון שקלים. ויפעת שאשא ביטון, הח"כית היחידה במפלגת כולנו, חייבת כרגע 4.5 מיליון שקלים ויש לה 4.5 שנים להחזיר. 

ממפלגות הליכוד, מרצ, כולנו וכחול לבן טרם נמסרה תגובה והיא תובא כאן כשתתקבל. בלשכתו של יאיר גולן הפנו אותנו לאהוד ברק, שתגובתו טרם הושגה. 

הנחת העבודה שהכנסת תחזיק זמן רב 

על פי חוק, מפלגות יכולות לקחת עד חצי מהמימון השוטף שמגיע להן על פני שלוש שנים – מעל 1.5 מיליון שקל לח"כ. אך בהחלטה של ועדת הכנסת לקראת הבחירות האחרונות, הוארכה התקופה לכ-4.5 שנים, מה שגם הגדיל את גובה ההלוואה המותרת. ומה יקרה אם נלך שוב לבחירות בקרוב? החוב הזה יוחזר בחלקו על ידי המקדמה שיקבלו לקראת הבחירות (קרוב ל-140 מיליון שקלים), ובכנסת הבאה כבר יקחו הלוואות חדשות.

כרוניקה של רשלנות וניהול כושל  

אנחנו מאמינים שמימון ציבורי למפלגות הוא דבר חשוב, אבל האופן בו מנהלים את הכסף שלנו הוא שערורייתי. להזכירכם, מבקר המדינה כתב כל שנה (כמעט – כזכור השנה הח"כים דחו את הגשת הדוחות) על התנהלות המפלגות עם הכסף שלנו. ביש עתיד ובבית היהודי כבר הוכיחו למבקר שתיעוד הוצאות זו המלצה בלבד, וביהדות התורה השתמשו בכסף כדי לחלק שירותי ייעוץ מס ומשכנתא בחינם. 

הכסף לא שקוף, ואנחנו לא יודעים איך בזבזו אותו. רק השבוע חשפנו כיצד מרצ, המפלגה שכנראה נמצאת במצב הפיננסי הקשה ביותר, ממשיכה לעבוד עם קרוב משפחה של ח"כ מהמפלגה באופן קבוע. באיזה היקף? אנחנו לא יכולים לדעת.

אזמ"ע – איך זה משפיע עליכם?

במקום בו יש שקיפות, יש פחות בזבוז. התנהלות הפוליטיקאים הופכת לאחראית וזהירה יותר, והם מתנהלים בחסכנות. הדגמנו בדיוק את זה בשתי כתבות שפרסמנו החודש על תקציב קשר עם הציבור. כספי מימון מפלגות, שיוצאים לכולנו מהכיס, נשארים במחשכים ואין לנו מושג איך מבזבזים אותם. כסף שהיה יכול ללכת לבריאות, חינוך וביטחון – ייתכן ומושלך לפח.

מעש"י – מה עושים (כדי) שיתוקן?

לא יפתיע אתכם, אבל אפשר לדאוג שהכסף יהיה שקוף. המפלגות חייבות לפרסם דוח הוצאות כפי שמפרסם כל משרד ממשלתי.

 

האם ח"כ קרן ברק השתמשה בקשריה הפוליטיים כשהייתה לוביסטית?

ח"כ קרן ברק (הליכוד) ניסתה במשך הרבה מאד שנים להיבחר לכנסת. במקביל להתמודדויותיה ייצגה ברק שלל חברות מסחריות כלוביסטית במשכן הכנסת, וזכתה להצלחות רבות. ברק מקורבת לשלל אישים במפלגת השלטון, ובראשם שר התקשורת דוד אמסלם. מבדיקת "שקוף" עולה חפיפה לכאורה בין מהלכים שקידם אמסלם לבין האינטרסים של לקוחותיה של ברק במהלך עבודתה כלוביסטית. האם ערבוב האינטרסים הפוליטיים והמסחריים פוגע בציבור?

| תומר אביטל |

תכירו: קרן ברק, חברת כנסת טריה מטעם הליכוד. טרם בחירתה לכנסת ה21, עבדה ברק כלוביסטית לאורך העשור האחרון, הובילה שלל רפורמות ושינויי חקיקה, כל זאת בשעה שניסתה שוב ושוב להתברג ברשימת הליכוד ולהיבחר לכנסת. ברק, חברת ליכוד ותיקה החל משנת 2006, התמודדה בפריימריס כמה פעמים.

ח"כ קרן ברק

מדובר במקרה חריג במיוחד: מלבד ברק ידוע רק על השדלנית בהירה ברדוגו שהתמודדה במקביל ברשימת העבודה ב-2015 (והפסידה).

האם ערבוב האינטרסים וההיכרויות מסייע ללקוחות של לוביסטית, שבמקביל לעבודתה כלוביסטית מתמודדת לכנסת?

אמסלם מחריג ברגע האחרון את תחנות הדלק

עד תחילת 2019, שימשה ברק כלוביסטית בין היתר של חברות כמו 'סלקום', 'JULL', הבנק הבינלאומי, איגוד חברות הנפט, איגוד חברות הביטוח ועוד. באפריל 2019 חלומה של ברק התגשם. לאחר הבחירות עזבה את תחום הלובינג והושבעה לכנסת ה-21 מטעם מפלגת הליכוד. ברק, כאמור חברת ליכוד ותיקה, החזיקה עוד לפני היבחרה בקשרים מצוינים במפלגה, הייתה מחוברת לשטח ומיודדת עם שרים, פעילים וח"כים. אחד ממקורביה ופטרוניה הפוליטיים הוא שר התקשורת דודי אמסלם.

איך אנחנו יודעים? פשוט: אמסלם העיד על כך  בעצמו.

"אישה עם מצפן מאוד מאוד מדויק"

על פי הנוהג, ח"כים חדשים יכולים לבחור בח"כים ותיקים שיברכו אותם לאחר נאום ההשבעה שלהם.

ברק בחרה באמסלם שאמר מעל בימת הכנסת את הדברים המפתיעים הבאים: "את קרן אני מכיר למעלה מ-20 שנה, ואם הייתי יכול לסכם במילה אחת את קרן, אז קרן היא באמת אישה עם נשמה עצומה; אישה עם כושר נתינה בלתי רגיל; אישה עם מצפן מאוד מאוד מדויק; עם הרבה חוכמה, הרבה נחישות והרבה חברות, ובעיקר הרבה חום. לפעמים היא הולכת עד הקצוות כמעט, כשהיא מאמינה במשהו. זה מה שאני אוהב אצלך. אני רואה אותך כמעט – לא כמעט, ממש כבת משפחה. קרן, גם באמת מתארחת בביתי ואני באמת ממש מתרגש במעמד הזה, בגלל שחיכיתי לזה הרבה שנים. היו הרבה ניסיונות. כל פעם, לדעתי לפחות שלוש או ארבע, כשלא צלחנו, תמיד הייתה נפילה, עצבות, היינו מדברים הרבה ובסופו של דבר קמים על הרגליים ומתקדמים קדימה".

עוד הוסיף: "היא כבר כמעט 20 שנה במקום הזה, היא מכירה את כל המבוכים ואת כל הוועדות, היא משתתפת בהרבה מאוד דיונים, ובאמת בסך הכול קיבלנו כאן חברת כנסת חדשה שלא צריך להכשיר אותה – היא כבר באה מההכשרה המקצועית".

הנאום המלא של אמסלם

עוד אמר אמסלם, "תראו, אני אספר לכם טיפה פרטים על קרן. לקרן יש בן. ילד מדהים, מקסים. דרך אגב, כשהבאת אותו להשבעה ואחרי זה לישיבת הסיעה, הלבשת אותו, באמת, דיגמת אותו. מה זה גאווה גדולה. הוא ישב איתנו בסיעה. אני באמת ראיתי את זה והתמוגגתי. קרן, האמת היא שהיא מגיעה לכנסת ולא צריך להסביר לה הרבה. כשאני הגעתי אני שאלתי אותה. היא כבר כמעט 20 שנה במקום הזה, היא מכירה את כל המבוכים ואת כל הוועדות, היא משתתפת בהרבה מאוד דיונים, ובאמת בסך הכול קיבלנו כאן חברת כנסת חדשה שלא צריך להכשיר אותה – היא כבר באה מההכשרה המקצועית. אז כפי שאמרתי, אנחנו שמענו אותך כאן – וגם אני אישית יודע איך תפעלי. יש הרבה אנשים שיושבים כאן ומנסים אבל לפעמים לא מצליחים, אבל אני מכיר את העיקשות שלך ואת הנחישות שלך, בעיקר בדברים שאת מאמינה בהם, כפי שהצגת אותם בנאום שלך. באמת אני חושב שעם ישראל יכול ליהנות מפרלמנטרית שאני משוכנע לחלוטין שהיא תשאיר חותם על כנסת ישראל".

אמסלם צדק. לברק ניסיון רב בכנסת. אבל מה שכינה "הכשרה מקצועית" – הוא שם מכובס ללוביזם – קידום אינטרסים במשכן עבור מי שיש לו כסף לשלם על כך. מניתוח שערכנו עולה, כי בתקופתה של ברק כלוביסטית הייתה לעתים חפיפה לכאורה בין מהלכים של אמסלם לבין האינטרסים של לקוחותיה.

להלן שלושה מקרים:

  1. בינואר 2018, קידמה הקואליציה את חוק המרכולים, שקבע כי פתיחת וסגירת מרכולים בימי מנוחה יהיו טעונים את הסכמת שר הפנים. 

כשהתברר לחברות הדלק שהחוק יחול גם על חנויות הנוחות בתחנות הן יצאו למאבק. בין השאר הפעילו במשכן הכנסת את ברק, שייצגה כלוביסטית את איגוד חברות הדלק דרך איגוד חברות הנפט והמכון הישראלי לאנרגיה. ברגע האחרון אמסלם שכיהן אז בתפקיד העוצמתי יו"ר הקואליציה, החריג מחוק המרכולים דווקא את חנויות הנוחות בתחנות הדלק. 

אפילו בליכוד התפלאו מדוע דווקא חנויות הנוחות הוחרגו מהחוק, בשעה שמקומות מרוחקים כמו העיר אילת לא זכו להנחה זו. ברק מסרה בנושא חוק המרכולים  כי "מעולם לא שוחחתי על כך עם השר אמסלם וכדרך אגב, גם אז וגם היום, עמדתי הציבורית היא נגד חקיקה זו ואם היה ניתן, כל העסקים שדוברו אז, היו מוחרגים מהחקיקה". 

  1. בשלהי הכנסת הקודמת, קידמו חברי הכנסת לשעבר יהודה גליק ואיל בן ראובן הצעת חוק להגבלת פרסום ושיווק של מוצרי עישון. החוק ביקש להטיל מגבלות על הצגת מוצרי עישון בחנויות, על ריכוז הניקוטין בסיגריות אלקטרוניות, ועוד. חברות הסיגריות יצאו למלחמה. 

ברק, כאמור, הייתה הלוביסטית של חברת הסיגריות האלקטרוניות JULL. עקב הקדמת הבחירות, כדי לאשר את החוק היה צריך היה את אישורו של יו"ר הקואליציה אמסלם. אלא שאמסלם התייצב בדיונים נגד חוק, הגדיר אותו כ"הזוי" ועיכב את אישורו. למרות זאת, לאחר התגייסות חסרת תקדים וחוצת מפלגות למען החוק, אמסלם לבסוף נסוג והחוק אושר. ברק מסרה בנושאי חקיקת הטבק כי "יש לקרוא את פרוטוקול הדיונים שהתקיימו בוועדת הכנסת ולהבין כי אין קשר בין העמדות שהציג השר אמסלם לבין ענייניו של הגוף אותו ייצגתי בוועדה".

  1. ברק ייצגה את מועצה אזורית עמק חפר כלוביסטית עד רגע בחירתה לכנסת. אמסלם הגיע פעמיים להתארח במועצה, ישב עם ראש המועצה, קיים דיונים למען ענייני המועצה בכנסת לרבות דרישה לתקצוב תחזוק חופי הרחצה. כשהמדינה תכננה להקים שדה תעופה למטוסים אזרחיים בעמק חפר, במועצה נחרדו והפעילו גם בנושא זה את ברק. אמסלם הסכים לבקשת ח"כ לשעבר יעל כהן פארן לקבוע דיון בנושא "חשש לפגמים בהליך התכנוני המבקש להקים שדה תעופה חלופי לשדה דב והרצליה בעמק חפר" וביקש לעכב את התכנית. רשויות מקומיות יכולות בדרך כלל רק לחלום על התגייסות שכזו של איש מפתח במפלגת השלטון.

צילום: אתר המועצה האזורית עמק חפר

המאבק, אגב, הצליח, ובאוגוסט 2018 הוחלט כי שדה התעופה יוקם במזרח חדרה. ברק מסרה: "בניגוד לנכתב, היוזמה לקיים את הדיון בנושא שדה התעופה עמק חפר, הייתה של נציגת התנועה הירוקה – חה"כ יעל כהן פארן (המחנה הציוני)!  ללא כל מעורבות של השר אמסלם".

הפינות הקבועות: איך זה משפיע עליך ומה צריך לשנות?

אזמ"ע (איך זה משפיע עליך): לעניינו, זה פחות רלוונטי האם מה שח"כ אמסלם, או כל ח"כ אחר לצורך העניין, מקדם או מעכב הוא לטובת הציבור. השאלה המטרידה יותר היא האם מי שיש לו כסף לשכור לוביסטים – זוכה לגישה משופרת למרכז העצבים של הדמוקרטיה הישראלית? 

יש אינספור מאבקים חשובים, ורשויות מקומיות שזקוקות לעזרה. האם רק מי שידו משגת לשכור לוביסטית מחוברת, יכול לישון בשקט בידיעה שבעיותיו יזכו לאוזן קשבת? ומה לגביך?

מעש"י (מה צריך לעשות כדי שיתוקן): יש היום חוק שמחייב המתנה (צינון) של שנה לפני שח"כ לשעבר הופך להיות לוביסט. יש לחוקק חוק נוסף, לפיו לוביסט שרוצה להפוך לח"כ ימתין גם הוא שנת צינון. חוק פשוט שכזה יפחית את ה"ערבוב" המסוכן בין הון לשלטון.

הזיקה נשמרה בעלטה

כפי שאמסלם בעצמו העיד – בינו לבין ברק הייתה היכרות מיוחדת. במקביל, אמסלם החזיק בכוח רב כנאמן של הציבור בכנסת, כוח שיכל לשמש לטובת מקור פרנסתה של ברק. ההיכרות החריגה לא צוינה בשום דיון בו השתתפו אמסלם ולקוחותיה של ברק. נראה שאמסלם וברק לא דיווחו על הזיקה ביניהם או על ניגוד עניינים כלשהו. 

כך או אחרת, בינתיים נערכו בחירות (ואז עוד בחירות), וברק כיום משמשת כחברת כנסת כתף אל כתף עם אמסלם מטעם הליכוד.

אמסלם מסר בתגובה: "חברת הכנסת קרן ברק היא חברה טובה שלי במשך למעלה משני עשורים, וזה לא סוד ולא הוסתר מעולם. אני מעריך, מוקיר ואוהב אותה מאוד. יצא לנו לעבוד אחד מול השני, כשם שעבדה כשדלנית מול מרבית חברי הכנסת במשכן. קרן היא חברת ליכוד ותיקה ומוערכת וכפי שאני מכיר אותה מכירים אותה גם כל שאר חברי הסיעה. כל חוק שאנו דנים עליו בכנסת הוא לטובת כלל עם ישראל – מניסוח ואופי שאלותיך ניכר כי אינך מבין את עבודת הכנסת ואף לא את תקנון הכנסת. אני גאה בכל חוק שהעברתי ועזרתי להעביר, ואין ומעולם לא היה לי מה להסתיר או במה להתבייש".

ברק מסרה בתגובה: "בעשרות שנותיי, כבעלת חברה מקצועית שהקמתי בעשר אצבעותיי ושאותה הפכתי למובילה בתחומה, זכיתי להיכרות מעמיקה ויסודית עם חברי כנסת רבים מאוד. לשיטתו של תומר אביטל ניתן היה להחליף את שמו של השר אמסלם עם שמותיהם של אינספור נבחרי ציבור אחרים ולקבל בדיוק את אותו "התחקיר". אני מאוד מעריכה את השר אמסלם וגאה בחברות ארוכת השנים עמו. 

תומר אביטל מצא מקרים ספורים וניתח אותם בפופוליסטיות רדודה ושטחית וכך הוא בעצמו מעלה אצל הקורא את הספק לגבי הבנתו את עבודת הכנסת. לאור כל אלו, ברור לכל ומעל לכל ספק ש"התיזה" עליה מבוסס "התחקיר" שלך, מופרכת לחלוטין ומדובר בירייה באפלה  שתוצאתה – לא יותר מגיבוב של שקרים. לאורך כל שנות פעילותי, כבעלת חברה מצליחה, הקפדתי תמיד על התנהלות בהתאם לחוק ולכללים ואף החלתי על עצמי רגולציה עצמית וכללי שקיפות מחמירים ביחס למקובל בענף (ברק סירבה לפרט אילו כללי רגולציה עצמית, ת.א).

ח"כ קרן ברק בדיון בכנסת

אני גאה בהצלחות המקצועיות הרבות של החברה, שהקמתי וניהלתי ובהישגיי הרבים. המאבקים הרבים שהובלתי ידועים ונוהלו תמיד בשקיפות המתבקשת ופורסמו באמצעי התקשורת המגוונים. וכאישה, חשוב לי להעביר מסר לתומר – אין לי ולא יהיו לי "פטרונים פוליטיים". ולפי טון הדברים, אני מניחה שאם היה מדובר בגבר, לא היית מעלה על דעתך להתנסח בביטויים שכאלה. יושר והגינות, מלווים אותי בחיי במישור האישי והמקצועי וכך אמשיך. לסיכום, צר לי על העיסוק בנושאים שמזמן אינם אקטואליים ואתה בהחלט מוזמן לעקוב מקרוב אחר פעילותי הציבורית והפרלמנטרית בה אני עסוקה מאז היבחרותי לכנסת".

הצעתי לברק לפרט מה בדיוק עשתה מאז שנבחרה לכנסת – אך היא סירבה.

ומה דעתך? האם השניים היו צריכים לדווח על כך בדיונים שעסקו בלקוחותיה של ברק? האם יש צורך לחזק את קירות ההפרדה בין לוביסטים לבין נבחרי הציבור? נשמח לשמוע בתגובות. 

#חזרנו_לבדוק: מפלגת מרצ ממשיכה להעביר כספים לבית דפוס של מקורב

בשנת 2016 חשפנו כאן שמפלגת מרצ העבירה לכל הפחות סכום של חצי מיליון ש"ח לבית דפוס בבעלות אחיו של חבר הכנסת לשעבר ומס' 6 במחנה הדמוקרטי, עיסאווי פריג'. המפלגה מסרה אז בתגובה שההתקשרות כנראה תופסק. #חזרנו_לבדוק: האם מרצ המשיכה לעבוד עם אותו בית הדפוס של המקורב?

| מאיה קרול |

בשנת 2016 חשפנו ב"שקוף" שמפלגת מרצ העבירה סכום מצטבר של 422,934 ש"ח לבית הדפוס "די ג'י פרינט" בכפר קאסם, שבבעלות אחיו של חבר הכנסת לשעבר עיסאווי פריג'. מזכ"ל המפלגה דאז, מוסי רז, הודה בפנינו כי התנהלות זו "נראית רע", ואף אמר שמרצ כנראה תפסיק את ההתקשרות הזו. 

חבר הכנסת ומזכ"ל מפלגת מרצ לשעבר, מוסי רז

גם אנחנו חשבנו שההתנהלות הזו נראית רע: העברת כספים למקורבים פוגעת בשוויון, גורמת לבזבוז כספי ציבור, ומריחה כמו שחיתות. 

לכן, במסגרת תחום ה"פולו-אפ" בו אנו בודקים מה קרה עם חשיפות עבר, חזרנו לבדוק: האם מרצ המשיכה לעבוד עם בית הדפוס של המקורב?

התשובה: בהחלט כן. עובדי בית הדפוס וגם חאמזה פריג', אחיו של עיסוואי פריג' והבעלים של בית הדפוס, אמרו לנו שמפלגת מרצ המשיכה אף המשיכה לעבוד עם "די ג'י פרינט", ואף ציינו כי המפלגה השתמשה בשירותי בית הדפוס בשתי מערכות הבחירות האחרונות.

חבר הכנסת לשעבר, עיסאווי פריג'

פנינו למפלגת מרצ ושאלנו: האם נערך מכרז טרם הוחלט לעבוד עם בית הדפוס "די ג'י פרינט"? האם מפלגת מרצ רואה העברת כספים למקורבים בעין יפה? האם התבטאותו של מוסי רז, מזכ"ל המפלגה לשעבר, שראה התנהלות זו כבעייתית, כבר לא משקפת את עמדת המפלגה?

ממפלגת מרצ – המחנה הדמוקרטי נמסר: "אנו דוחים את הרמיזות והאמירות. מדובר בהתקשרות כדין, ובתשלום עבור שירות שניתן.
נציין כי המחנה הדמוקרטי עובדת עם מגוון ספקים ובתי דפוס, ועבדה גם, בהיקף חלקי, עם דפוס "די.ג'י פרינט". המפלגה מבצעת התקשרויות לביצוע עבודות דפוס ע"י בחירה בספק שמציג את הצעת המחיר הזולה ביותר לאותה עבודה".

רשימת הספקים – סודית

זאת הזדמנות טובה להזכיר: הדוחות הכספיים של כלל המפלגות – חסויים. לאן הולכים מיליוני השקלים בבחירות ובמהלך השנה? אנחנו לא יודעים ותלויים בהדלפות. ולא מדובר בכסף קטן: אלו מאות מיליוני שקלים בשנה – כל מפלגה מקבלת בערך מיליון שקל עבור כל ח"כ בשנה – שעומדים לרשות חברי הכנסת ללא כל פיקוח של הציבור (ופיקוח חלקי להחריד של מבקר המדינה).
הכסף הזה הוא שלנו, של הציבור, וזכותנו לדעת לאן הוא הולך, כדי להיות בטוחים שנעשה בו שימוש ראוי. 

כמה עלה להפיק את קליפ הבחירות המצליח של מפלגת ש"ס? מהי עלות השכר של טל גלבוע, יועצת רה"מ לענייני בעלי חיים? בינתיים, מדובר במידע מסווג, וכפי שאתם רואים – זה חייב להשתנות כי שקיפות תמנע שחיתות ובזבוז כספים. 

קליפ הבחירות של ש"ס. כמה הוא עלה לכם? צילום מתוך יוטיוב

בעבר ביקשנו מכל המפלגות לחשוף את הדוחות הכספיים שלהן, אך כולן התעלמו – כמעט. היחידה שלא התעלמה היא מפלגת מרצ – שחשפה חלקית את הדוחות הכספיים שלה, והנה עדות אחת להוצאה בעייתית שנכללת בהם.

מטריד לחשוב מה עוד מסתתר בדוחות הללו בכלל המפלגות.
עד שלא תהיה שקיפות, הכספים האלה שיוצאים מהכיס שלנו יוכלו להגיע, בחסות האפלה, לכיסי מקורבים וגוזרי קופונים נוספים.

הפינות הקבועות: איך זה משפיע עליך ומה צריך לעשות?

אזמ"ע: (איך זה משפיע עליך)
1. העדפת מקורבים ונפוטיזם פוגעים בכולנו. התנהלות כזו עלולה לגרום לבזבוז כספי ציבור ולאיכות עבודה ירודה – הרי המקורב/ת עלול לקבל תשלום בעקבות קרבה לבעלי הכוח, ולאו דווקא בזכות איכות העבודה או הצעת המחיר הנמוכה ביותר. בנוסף, היא פוגעת בזכות לשיווין – בחירת אדם אחד על פני אדם אחר בזכות קשריו מפלה את האזרחים הרחוקים מבעלי הכוח.
2. מיליוני שקלים מכספי הציבור שעוברים בכל שנה למפלגות, מתבזבזים בצורה לא שקופה ולא מבוקרת. במקום לשמש למטרות ראויות, כמו בניית בתי חולים או שיפוץ כבישים, הם עלולים להגיע לבעלי אינטרס צר שלא פועלים לטובתנו (או סתם להתבזבז על שטויות).

מעש"י: (מה עושים כדי שיתוקן)

  1. עלינו לבקר את מפלגת מרצ ולדרוש ממנה דין וחשבון על ההתקשרויות מול בית הדפוס של חאמזה פריג'. אנחנו נמשיך לעקוב אחרי ההתנהלות של מפלגת מרצ ונפעיל לחץ עד שנקבל תשובות.
  2. הוצאות כלל המפלגות חייבות להיות שקופות – מגיע לנו לדעת לאן הכסף שלנו הולך. אנחנו ב"שקוף" פועלים למען כך כבר זמן רב. נמשיך לבקש מכל המפלגות לפרסם לציבור את דוחות ההוצאות שלהן, ואף נפעל למען חקיקה בכנסת שתחייב את המפלגות לחשוף את הדוחות שלהן לציבור. מוזמנים לעזור לנו דרך הצטרפות לסיירת השקיפות.

למה התקשורת והפוליטיקאים מוכרים את הציבור הישראלי? הצצה מאחורי הקלעים

שיחת התן וקח בין נתניהו למוזס מחדדת את הבעיה התשתיתית בתקשורת: ניגוד העניינים המובנה בין הרצון לעשות כסף – לבין להביא לקוראים את האמת. איך זה באמת עובד ומדוע עיתונות עצמאית היא הפתרון האולטימטיבי

| תומר אביטל |

בתחילת העשור, נהגה מירי רגב לצרוח על דובריה שכל יום בו היא אינה מופיעה בעיתונים – הוא כישלון שלהם. אז הדוברים בלשכתה התחלפו ללא הרף: רגב החליפה לא פחות מ-10 יועצים בשמונה חודשים.

באותה תקופה עבדתי (תומר) ב"כלכליסט" מבית "ידיעות אחרונות", והחלטתי לכתוב אייטם קטן בטור שלי על כך שרגב השיאנית בהחלפת יועצים פרלמנטריים. 

תוצאת תמונה עבור ידיעות אחרונות

אלא שאחרי שביקשתי ממנה תגובה, תפסה אותי בוועדת הכספים וצרחה עליי: "מה זה עניינך כמה יועצים אני מחליפה? אתלונן עליך עם נוני מוזס! חכה תראה!" רגב טענה שיש לה מהלכים אצל מוזס ואמרה שהוא יעיף אותי.

מוזס לא צעק עליי בסוף (למעשה לא ראיתיו בחיי), אבל זה לא היה מופרך. רגב קיבלה שוב ושוב סיקור חיובי ב"ידיעות" באותה תקופה. ואילו הייתי מפחד על מקום העבודה שלי – הסיקור שלי עליה בהחלט היה משתנה.

זה לא היה מקרה חריג. פעם כתבתי בעיתון תחקיר על ג'וב שקיבל בן משפחה של אביגדור ליברמן, פוליטיקאי הידוע בקרבתו ל"ידיעות". התחקיר נגנז בדקה התשעים – ואף אחד לא ידע להסביר לי למה. הייתה גם תקופה ששלי יחימוביץ' הייתה ברוגז עם נוני – אז היה זה סוד גלוי שלא כדאי לאזכר אותה. 

אלו רק כמה דוגמאות, ועוד מ"כלכליסט" – שם שמרו פי מיליון על הגינות וענייניות לעומת עיתון האם, בו עיתונאים רבים כבר חשפו איך ערכו אותם בצורה לא רלוונטית לקוראים ולקוראות – אלא רלוונטית לעסקים.

לכן השיחה לה נחשפנו ב"המקור", בה המו"ל נוני מוזס מספסר באחד מכלי התקשורת הגדולים במדינה, בעיתונאים ובקוראים מול ראש הממשלה – הגעילה והחרידה אותי – אך לא הפילה אותי מהרגליים.

התן וקח הזה רק חידד בעיניי את הבעיה התשתיתית בתקשורת: ניגוד העניינים המובנה בין הרצון לעשות כסף – לבין להביא לקוראים את האמת.

בספקטרום הרחב שבין השניים, מוזס בחר בנקודת הקיצון בין השניים. זו לא תאוריה, נוני הסביר סוף סוף בפשטות ראויה לציון את המוטיבציה שלו: "אני רוצה להרוויח כסף".

יודעים מה? זה הגיוני. זה טבעי ואפילו מחויב המציאות – עיתון הוא חברה עסקית, וככזו היא חייבת למקסם את הכנסותיה, אחרת תיסגר. כל עוד החברה שומרת חוק – לא אמורה להתעורר בעיה.

אלא שעיתון הוא לא עוד חברה. יש לו תפקיד קריטי בדמוקרטיה: כלב שמירה. 

לכן, זה עסק מיוחד: בידיים הנכונות, המוצר שלנו הוא כלי למיגור עוולות, או לכל הפחות – כלי לתיווך אחראי של המציאות. 

בידיים הלא נכונות? המוצר הזה יכול לעוות מציאות, להשתיק קולות, להסתיר עובדות מסוימות ולהבליט כאלו שיש מאחוריהן אינטרס צר. אתה יכול לכרות דילים עם מפרסמים, לרומם פוליטיקאים מסוימים שעוזרים לאינטרסים הכלכליים שלך ואתה יכול להשתמש בעיתון כדי לרסק ולפגוע באויבים שלך או בהצעות חוק הרעות לך, לא משנה בכלל כמה הם טובים לעם ישראל. הכל כדי לגרוף עוד ועוד הכנסות.

האם ידיעות מוטים פוליטית?

רבים חושבים ש"ידיעות" הם שמאלנים או ימניים – זה לא רלוונטי. האג'נדה שלהם זה כסף, ורק כסף. רואים את זה במערכות יחסים שלהם עם נתניהו מחד, ועם איתן כבל ואיציק שמולי מאידך. רואים את זה דרך 14 זיקות שלהם עם נבחרי ציבור שמיפינו בכל המפה הפוליטית.

רואים את זה בכתבה בה פרסמנו כיצד קבוצת ידיעות צילמה פוליטיקאים והתנתה את הפרסום שלהם לאחר מכן בתשלום. רואים את זה בחשיפתנו כי נוני מוזס מכר וילה ללב לבייב, והסיקור החיובי שקיבל לאחר מכן.

בגלל זה, תקשורת עצמאית היא כל כך, כל כך חשובה. 

למה? כי מערכת התמריצים שמניעה אותה שונה בתכלית. היא מופעלת  בידי אנשים שמשתוקקים להשתמש במדיה כאמצעי לשינוי מציאות, ולא כאמצעי להרוויח שכר או לגרוף כוח. הודות למודל כלכלי שלא מתבסס על פרסום וכניסות, ובזכות חוסר תלות בפוליטיקאים – זה גם אפשרי. 

אחד הדברים שנחשפו בהקלטות הוא שמדי מערכת בחירות, עוד מ-96' (!) ראש הממשלה נהג להפגש עם המו"ל של ידיעות כדי לסדר לו ניצחון. מה נתניהו היה עושה מול "שקוף" – נפגש עם 2,714 המו"לים שלנו? קצת מסובך.

זו לא קלישאה. ב"שקוף", אין לנו בעל בית עם אינטרסים סמויים – אתם ואתן הבוס.

אנחנו עדיין מזעריים, אבל השלמנו השנה את בדיקת ההיתכנות וכבר עובדים אצלנו שישה אנשים במשרה מלאה ועם אפס ניגודי עניינים!

החלטנו לנצל השבוע את החשיפה הזו כדי להעלות הילוך. אנחנו צריכים לגייס עוד 4,655 ש"ח בהוראות כדי להשיק מחלקת וידאו – כדי שתוכלו לקבל עוד סיפורים ותחקירים  שאולי יהיו קצת פחות סקסיים – אבל הכרחיים כדי לתקן את המציאות שלנו. 

זה הזמן לתייג חברים ולצרף בני משפחה. עוד 150 מו"לים – ואנחנו שם!

ולמי שחושב שתמיד נשאר לצעוק מהיציע – יש לי חדשות. אם תמשיכו להצטרף, תוך ארבע שנים מהיום נהיה אחד מכלי התקשורת הגדולים בישראל.

כשזה יקרה – נשנה מציאות פי כמה וכמה. נשפיע ללא הרף.

מי שיבחר להסיט את הדיון לספינים במקום להתמודד עם סוגיות המעסיקות את הציבור ביום-יום – לא יסוקר. זה יחרפן את המנהיגים, ואז זה יחייב אותם לשנות את ההתנהגות שלהם ולדאוג אך ורק לכם, כפי שהם תמיד היו אמורים לעשות. יחד אתכם נקבע סדר יום חדש. יחד אתכם נבנה כלי תקשורת חסין משחיתויות, כי אותנו  שום חוק ושום מפרסם לא יכולים לאלץ לסגת מסיפור. אנחנו פה – כל עוד תרצו בכך, ולא שנייה אחת מעבר.

צפו: למה התקשורת והפוליטיקאים תמיד ימכרו אתכם?

Posted by ‎שקוף – מאה ימים של שקיפות‎ on Monday, October 28, 2019

הלקח ברור. קראו עיתונות עצמאית ותגדילו אותה.

ועבורנו ב"שקוף" – כל תמיכה חודשית תעשה את כל ההבדל