חוזרים למבקר המדינה

פרויקט מיוחד: יורדים לשורשים – מפרקים את הדמוקרטיה הישראלית

חוזרים למבקר המדינה 8: זוגות גרושים נופלים בין הכיסאות

כשהמדינה מפרטת בפנינו את החטאים שלה בשגרה, רובנו מתעלמים. אז לכבוד חג הפסח שקוף מנפנפים בחמץ של ישראל: בכל יום נפרק נושא אחד מדו"ח מבקר המדינה, בשפה פשוטה. והפעם: מספר המתגרשים בארץ עולה ועולה אך המדינה תקועה הרחק מאחור

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עתליה רויכמן |

לפי הסטטיסטיקה, אחד מכל ארבעה זוגות בישראל עתיד להתגרש. רבים מהמתגרשים חווים לחץ אישי, משפחתי, כלכלי, חברתי ומשפטי בעל השפעות לטווח הקצר והארוך. גירושין משפיעים כמובן גם על הילדים של הזוג, ועלולים לגרום לדיכאון, חרדה, הערכה עצמית נמוכה ומסוגלות חברתית ולימודית נמוכה. במקרים קיצוניים יותר נוצר מצב שילד מנתק קשר עם אחד מהוריו.

איפה נכנסת המדינה בנושא? משרד הרווחה נדרש להפעיל עובדים סוציאליים שידווחו על מצבם של ההורים לפני החלטת בית המשפט על משמורת ומזונות, ימנעו מצבים קיצוניים של ניתוק ילדים מהוריהם, ויסייעו לזוג המתגרש למצוא מגשר או מגשרת. מבקר המדינה בדק את הנושא לעומק ומצא סחבת, מחסור בתקציבים ותנאי עבודה בלתי אפשריים לעובדים הסוציאליים.

ממליצים על דעת עצמם

כאשר ההורים אינם מגיעים להסכמה בנוגע למשמורת על הילדים, בית המשפט מתערב ולשם כך נעזר בשירותי הרווחה ובעובדים סוציאליים. הם מבצעים "תסקיר", הערכת מצב בכתב שכוללת חוות דעת על התנהלות ההורים, בדיקה לגבי אלימות במשפחה, כלכלת הבית ולבסוף המלצה על ההחלטה הנכונה לילדים בשלב זה בחיים.

בנוסף, לבית המשפט יש יחידות סיוע (יח"ס) שהוקמו על ידי משרד הרווחה במטרה לסייע ביישוב סכסוכים משפחתיים מחוץ לבית המשפט. ביחידות ניתן למצוא שירותי אבחון, ייעוץ וטיפול למשפחות. לפי החוק – זוג בהליכי גירושין יגיע תחילה ליח"ס ורק לאחר מכן לבית המשפט.

מבקר המדינה מצא כי למרות הגדילה המשמעותית במספר הזוגות המתגרשים בשנה (יותר מ-600% גדילה מאז בשנות ה-50 וה-60), וחרף השינויים החברתיים בשנים האחרונות – החוק לא עודכן בסוגיות המשמורת והמזונות.

כך נוצר מצב משפטי לא ברור ואי וודאות גם בקרב המתגרשים וגם בקרב העובדים הסוציאליים: על מי לשלם מזונות? איך יתנהלו המשמרות? גם משרדי העובדים הסוציאליים לא גיבשו עמדה בנושא או הנחיות ברורות לעובדים, הנדרשים להמליץ לבית המשפט בנושאים אלו על דעת עצמם.

אין מספיק תקציב לגישור

זוג בהליך גירושין מופנה לעתים קרובות להליך גישור. יתרונותיו של גישור ברורים: פתרון מוסכם ללא התערבות עורכי דין. משרד הרווחה מפעיל כ-100 תחנות שמטרתן לספק טיפול זוגי ומשפחתי, אך גודל התקציב המופנה לתחנות אלו נמוך מדי, מה שמגביל את כמות המשפחות הזוכות לטיפול או לחוסר מיצוי של התהליך הטיפולי. בתחנות קיימות מעט מאוד קבוצות תמיכה והדרכה להורים, ולא קיים כלל מענה לילדים הנפגעים מתהליך הגירושין גם כן.

לקריאת כתבות נוספות בסדרת הפסח "חוזרים למבקר המדינה":

בנוסף, התגלה כי ב-2017 הוקצו 18 מיליון שקל כדי לאפשר למשפחות מעוטות יכולת לקבל גישור בחינם. עד כה, אין אפילו משפחה אחת שהשתמשה בזכאות הזו וקיבלה שירותי גישור ללא תשלום. בין היתר, הסיבה לכך היא שרשימת המגשרים שקיבלו הזכאים הייתה לא רלוונטית והכילה רק מגשרים שלא עובדים בהסדר.

לא קיים כלל מענה לילדים הנפגעים מתהליך הגירושין

חלק מהבעיה היא הסרבול של הליך בחירת המגשר, שדורש מבני הזוג לקבל החלטות יחדיו בתקופה קשה זו. לאחר קבלת רשימת מגשרים כללית וארוכה, הצדדים לרוב נדרשים להחליט יחד: האם לפנות לגישור? אם כן, לאיזה מגשר נפנה? מי מתאם את הפגישה? תהליך זה לוקח זמן וגם יוצר סכסוכים נוספים בין הצדדים, מה שגורם לזוג לוותר או לדחות את הליך הגישור.

יותר מתגרשים – פחות עו"סים

למרות עליית המתגרשים בשנים האחרונות, תקן העובדים הסוציאליים לא השתנה ואפילו פחת, למרות עומס העבודה. מצב זה יוצר השלכות על הטיפול של העובד או העובדת עם המשפחה. 

המשמעות בפועל היא עיכוב משמעותי בעבודתם, בתהליך הקריטי של קביעת המשמורת. בית המשפט מקציב זמן של 45 ימים להגשת התסקיר לאורו נקבעות ההחלטות, אך בפועל העובדים הסוציאליים מגישים אותו לאחר חודשים ולעיתים אף לאחר מעל לשנה. מעבר לכך שזו הפרה של צו בית משפט, הסכסוך המשפחתי בינתיים מתעצם והמשבר המשפחתי ממשיך לפגוע בזוג ובילדים.

עומס העבודה של העובדים הסוציאלים פוגע בזוג ובילדים

משרד הרווחה מודע לעומס העבודה, לזמני ההמתנה לתסקירים ולנזק הנגרם, אך במשך 15 שנה לא נקט בשום צעד בנושא ולא גיבש תוכנית פעולה.

כך למשל, מבקר המדינה בחן האם העובדים הסוציאלים מיומנים מספיק כדי להתמודד עם סיטואציה ייחודית זו. הוא מצא כי משרד הרווחה לא דאג לרענון הכשרת העובדים הסוציאליים בנושאים כמו מיומנות טיפול זוגי ומשפחתי, גישור והופעה בבית משפט. הוא גם לא דאג להכשרה בנושא מקרי ניתוק קשר בין ילדים להוריהם ("ניכור הורי") – מקרה שמחייב זיהוי מוקדם. שכיחותם של מקרי ניכור הולכת וגדלה, אך המשרד לא גיבש הנחיות ונהלי עבודה בסוגייה.

מכיוון שזמני ההמתנה ארוכים וקיים היעדר בטיפולים, וגם כיוון שבאופן טבעי עבודת העובדים הסוציאליים היא חודרנית ולא פשוטה לעיכול, נגרמת העצמת תחושות התסכול וההתנגדות לטיפול בקרב המשפחות. משאלון שהעביר מבקר המדינה עולה כי 72% מהעובדים הסוציאליים נחשפו לתוקפנות פיזית מצד המשפחות ו-56% דיווחו שנחשפו לתוקפנות מילולית במידה רבה עד רבה מאוד. 

יש לכם הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? כתבו ל: [email protected]

חוזרים למבקר המדינה 7: המדינה אוספת עלינו מידע – אבל לא שומרת עליו 

כשהמדינה מפרטת בפנינו את החטאים שלה בשגרה, רובנו מתעלמים. אז לכבוד חג הפסח שקוף מנפנפים בחמץ של ישראל: בכל יום נפרק נושא אחד מדו"ח מבקר המדינה, בשפה פשוטה. והפעם: הזלזול בתקנות אבטחת מידע מתגלה – מידע על 2 מיליוני תלמידי בית ספר ועל חולים ב-90% מהמרפאות נותר חשוף ופרוץ

| דניאל תהילה זיסמן |

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

מי שלא טומן את ראשו בחול, יודע היטב שאחד הנכסים הכי גדולים במאה ה-21 הוא מאגרי מידע ונתונים אישיים. החל משוק הפרסומות ברשת, שהפך מותאם אישית למשתמשים, ועד גניבות נתונים בין מעצמות – כולם מחפשים להגדיל את האוצר הזה, בדרכים חוקיות יותר או פחות.

בימים אלה הסוגיה עומדת למבחן קיצוני במיוחד, עם התפשטות נגיף הקורונה בישראל ובעולם. הצורך בבניית "מסלול חולה", כפי שהוצג בידי משרד הבריאות, הוביל לשימוש במערכת המכונה "הכלי" שמסתבר שנמצאת ברשות השב"כ כבר שנים ארוכות. "הכלי" משמש בדרך כלל לצורכי טרור וריגול והוא מכיל מידע על כלל האוכלוסייה בישראל, אודות המיקום שלנו, מי נכח בקרבתנו, יעדי השיחות שביצענו ופרטי הגלישה באינטרנט. 

הרציונל ברור, אך עם זאת, נשאלת השאלה: מה יהיה גורל המידע שנאסף עלינו? איזה שימוש יעשה במידע, והאם יאובטח כראוי? דו"ח מבקר המדינה שפורסם טרם המשבר ועוסק בטיפול המדינה במאגרי מידע רגישים מסוג זה צריך להדליק נורה אדומה אצל כולנו.

הפרטיות שלנו בידיים של המדינה

הזכות לפרטיות האדם עוגנה בחוק "כבוד האדם וחירותו" עוד בשנות ה-90. מימוש הזכות בפועל תלוי בנורמות חברתיות ובטכנולוגיה מתפתחת, אך לצד זה, קיים קונצנזוס בדבר החיסיון שמגיע לנו על פעולות בסביבה הפרטית ועל המידע האישי שלנו – דוגמת מידע רפואי, תוכן שיחות ותכתובות.

במאי 2018 הועברו בחקיקה תקנות אבטחת מידע אשר מטרתן להגן על פרטיות האוכלוסייה בישראל. כחלק מהתקנות, נקבע שהמדינה תפקח על גופים ציבוריים ועל שרשרת האבטחה. את התקנות העבירה ועדת המדע והטכנולוגיה של הכנסת בראשות ח"כ אורי מקלב, שפעלה בעקבות רגולציה דומה שנכנסה לתוקף זה מכבר באירופה (GDPR). פרשת "קיימברידג' אנליטיקה" שהתפוצצה סמוך למועד תרמה גם היא לקידום הליך החקיקה.

לקריאת כתבות נוספות בסדרת הפסח "חוזרים למבקר המדינה":

כמה ימים לאחר אישור התקנות נחשף כי למעלה מ-1,500 עובדים חיצוניים מחזיקים בגישה למאגר המידע "מרכבה" של משרד האוצר. המאגר אמון על ניהול המשאבים של המדינה כולה; ניהול הכספים, מכירות, משאבי אנוש ועוד.

במטרה למנוע פרשות דומות בעתיד, תקנות אבטחת המידע תקפות על כל ארגון המנהל מאגרי מידע בתחום הציבורי והפרטי ומחולקות לשלוש רמות אבטחה (בסיסית, בינונית וגבוהה), בהתאם לסיכונים להם הארגון חשוף. לדוגמה, רמת אבטחה גבוהה תהיה רלוונטית לארגון המחזיק במידע אודות 100 אלף אנשים ויותר או כאשר מספר בעלי ההרשאה למידע עולה על 100. 

עוד במסגרת התקנות: פירוט מטרת איסוף המידע, השימוש בו, סוג המידע, האם נעשה שימוש במאגר על ידי גורמים חיצוניים, חובת דיווח על אירועי אבטחה וכן אבטחה פיזית וסביבתית המוגנת בסיסמה. 

מבקר המדינה בדק האם התקנות נאכפות והתמקד במשרד הבריאות, משרד החינוך והרשות להגנת הפרטיות. לגופים אלו מאגרי מידע גדולים, בעלי אופי רגיש והם מוגדרים ברמת אבטחה גבוהה על פי התקנות. ממצאי הביקורת לא משאירים מקום לספק: גופים ממשלתיים בישראל לא דואגים שהמידע האישי שלנו לא ידלוף לבעלי אינטרסים.

אפשר לחטט בפרטים האישיים של 2 מיליון תלמידים 

נתחיל מהקודקוד, הגוף המפקח על מאגרי המידע – "הרשות להגנת הפרטיות" במשרד המשפטים, ובראשה רשם מאגרי המידע. המבקר מצא כי הרשות לא מעורבת מספיק בדיונים והחלטות הממשלה בנושא הגנת הפרטיות ולא פועלת להוצאת הנחיות רלוונטיות, על אף ששוק מאגרי המידע הולך וגדל. 

בנוסף, נמצא כי מאגרי המידע עוברים מגוף ציבורי אחד לאחר (לדוגמא ממשרד ממשלתי לרשות מקומית וכדומה) כאשר המעבר לא מדווח לרשות. חמור מכך, לעיתים מדובר ב"מאגרי על" המאופיינים ברגישות גבוהה במיוחד ועשויים לסכן את הציבור בתחום האזרחי, הביטחוני והכלכלי.

בעידן בו ילדים צורכים ומשתפים מידע ברחבי הרשת, הם חשופים לתוכן שיווקי ולסכנות כמו פדופיליה ובריונות. בשונה משאר מדינות העולם, החוק להגנת הפרטיות לא מתייחס לקטינים וזאת על אף שנעשו ניסיונות חקיקה בנושא לאורך השנים.

בביקורת שנערכה, משרד המבקר מצא כי מידע אישי של כשני מיליון תלמידים נותר חשוף. התגלה כי מידע אודות תלמידים שעברו בין מוסדות חינוך הועבר בין הגופים השונים ונעשה בו שימוש שלא כדין. 

ליקוי נוסף מעלה כי משרד החינוך לא בדק האם גופים חיצוניים איתם הוא משתף פעולה עומדים בתקנים המחמירים של אבטחת המידע. יתרה מכך, אין למשרד שליטה על מאגרי המידע והוא אינו מנהל רישומים המרכזים את כלל הגופים המחזיקים בהם. 

כחלק ממעקב ופיקוח מרחוק, בשנים האחרונות גובר תהליך הטמעת מצלמות ברחבי בתי הספר. לפי דו"ח המבקר, אין מעקב מספק על התקנה והסרה של מצלמות בין הכיתות, וחמור מכך – על השימוש בחומרים שצולמו. תמונת המצב המעורפלת במשרד החינוך לא מאפשרת בשלב זה אכיפה של תקנות אבטחת המידע.

90% מהמרפאות לא שומרות עלינו

ניתן לומר שהמידע הרגיש ביותר שנאסף אודותינו הוא המידע הרפואי. אי שמירה על סודיות במקרה של גניבה ושיבוש המידע הרפואי עלול לערער את אמון הציבור במוסד הרפואי כולו.

המבקר בחן את תקנות אבטחת המידע הנדרשות לקבלת רישיון למוסד רפואי ומצא כי 90% מהם לא עומדים בתקן. רק 150 מתוך כ-1,500 מוסדות רפואיים מאבטחים את הנתונים של החולים כמו שצריך. המשמעות היא שהמידע הרפואי שלנו עובר במוסדות ללא אבטחת מידע, בין היתר במרפאות שיניים, מרכזים גריאטריים, מכוני שיקום וגמילה ועוד. ואם לא די בכך, מידע רפואי הנמצא במערכות המקוונות של קופות החולים נגיש לכל וללא פיקוח.

ליקויים נוספים מעלים תופעה בה פרטים מזהים מובהקים (כמו תעודת זהות ושם מלא) נחשפים ומועברים בדוחות רפואיים המיועדים למחקר. ליקויים חמורים מסוג זה נמצאו בבתי החולים בהם נערכה הביקורת, כאשר הם עומדים בניגוד ברור לכללי האכיפה של משרד הבריאות. 

כלומר, הבדיקה שערך מבקר המדינה מצביעה על היעדר אכיפה של תקנות אבטחת המידע במשרד הבריאות. המשמעות חמורה ביותר: המידע הרפואי שלנו עשוי להגיע לידי גורמים שאינם מורשים לעיין בו. 

לאור ממצאי הביקורת המליץ המבקר על אכיפה אפקטיבית יותר של הרשות להגנת הפרטיות וכן מעקב ודיווח על מידע שנאגר בקרב הגופים הציבוריים. בהתאם למציאות הנוכחית ולהתפתחות הטכנולוגיה, ישנו צורך בהול לסנכרון ולהאצת הליכים בחקיקה ובפיקוח, במטרה לשמור על הזכות הבסיסית של כל אחד ואחת מאיתנו – הזכות לפרטיות.

ובאשר לקורונה? היא תחלוף, ואפשר רק לקוות שהמידע שנאסף עלינו בחסות המשבר יישמר בתנאי בידוד ארוכים מ-14 יום.

חוזרים למבקר המדינה 6: למה באמת אין מספיק מיטות בבתי החולים?

כשהמדינה מפרטת בפנינו את החטאים שלה בשגרה, רובנו מתעלמים. אז לכבוד חג הפסח שקוף מנפנפים בחמץ של ישראל: בכל יום נפרק נושא אחד מדו"ח מבקר המדינה מ-2019, בשפה פשוטה. והפעם: הניהול הרופס והכושל של משרד הבריאות

| יואב נטיף |

התפרצות נגיף הקורונה, לצד הביקורת הציבורית על שירותי הבריאות במשך שנים רבות, מעלה שוב לסדר היום את השאלות שלא מפסיקה להטריד אותנו: איך יכול להיות שעדיין אין מספיק מיטות בבתי החולים? למה חולים מהפריפריה צריכים לנסוע שעות למרכז כדי לקבל טיפול נורמלי? מה יקרה פה עוד כמה שנים, עם הזדקנות האוכלוסיה?

כשנכנסים עמוק פנימה מגלים למה המצב חמור: דו"ח מבקר המדינה מראה שמשרד הבריאות לא נקט בשום החלטה ממשלתית בנוגע לפתיחת מחלקות או יחידות חדשות. כשבית חולים דוחף את עצמו, הוא מצליח להזיז משהו נקודתית. וכך קורה שבצפון הארץ לדוגמה, חסרה מחלקת שיקום, אבל בירושלים יש שתי מחלקות נוירוכירוגיות ללא צורך, כשאין אפילו מספיק רופאים שיעבדו בהן.

אין תוכנית לפתיחת מחלקות ויחידות במערכת הבריאות

כיום בישראל פועלים כ-340 מוסדות אשפוז, ביניהם בתי חולים שקיבלו רישיון ממשרד הבריאות. הרישיון מגדיר, בין היתר, את ענפי הרפואה שבית החולים רשאי לעסוק בהם, את מספר המיטות בו ואת המבנה שלו – המחלקות, היחידות, המרפאות, המכונים והמעבדות. כדי להקים בית חולים חדש או לפתוח יחידות מקצועיות חדשות, משרד הבריאות נדרש להתחשב בשיקולים ובתנאים מוגדרים בתקנות.

כגוף האמון על גיבוש מדיניות הבריאות הלאומית, משרד הבריאות מודע לאתגרים עימם עליו להתמודד: צורך בשיפור התשתיות בפריפריה, טיפול באוכלוסיות מזדקנות, גידול באוכלוסייה ועוד. לצורך כך, משרדי הבריאות והאוצר גיבשו שתי תכניות הקובעות את מספר מיטות האשפוז שיידרשו עד 2035. 

שר הבריאות יעקב ליצמן והמנכ"ל משה בר סימן טוב. המדיניות פאסיבית לחלוטין

מבקר המדינה מראה ששתי התוכניות לוקות בחסר. כלומר, לגוף האמון על תחום הבריאות במדינה אין תוכנית ארוכת טווח. הוא לא מתכונן למספר המיטות לנפש לפי אזורים גיאוגרפיים, לשיעור התפוסה הרצוי בבתי החולים, לזמן השהייה הממוצע במחלקה, למבנה העתידי של המחלקות החדשות שיידרשו ולכאלה שיהיה צריך לסגור.

לקריאת כתבות נוספות בסדרת הפסח "חוזרים למבקר המדינה":

משרד הבריאות, לפי המבקר, הוא "רגולטור פאסיבי" – גוף ממשלתי שאין לו מדיניות מסודרת ואינו מוציא לפועל החלטות עצמאיות. חוסר התכנון לטווח הארוך פירושו התעלמות מהצרכים המתפתחים והמשתנים של האוכלוסייה. מעבר לכך, ללא תכנית מסודרת עלולות להתקבל החלטות בזבזניות ולא יעילות או כאלה המונעות מלחצים של בתי חולים מגישי הבקשות.

גם במקרים בהם משרד הבריאות קבע שיש צורך בהקמת יחידות מסוימות, הוא לא קידם את הנושא בשום צורה. למשל, בחמישה בתי חולים גדולים בארץ אין יחידה לבקרה ולמניעת זיהומים. על אף שעל פי הערכות, יחידה כזו יכולה למנוע כ-1,000-4,000 פטירות מזיהומים בבתי חולים בשנה. בנוסף, בישראל פועל כיום מרכז כוויות אחד בלבד, באזור המרכז, על אף שהמשרד קבע שיש צורך במרכזים דומים גם בצפון ובדרום הארץ.

איך נולדת מחלקה בבית חולים?

כל הקמה של מחלקה או יחידה היא תגובתיות בלבד ונובעת מיוזמה של בית החולים. היא לא נעשית מתוך ראייה מערכתית כוללת של צרכי בריאות הציבור או כחלק מתוכנית ארוכת טווח. דרך פעולה כזו, נקודתית בלבד, גרמה לבזבוז ענק מצד אחד, ולהנצחת הפערים והטיפול הלקוי בחולים, מצד שני.

כך לדוגמה, בשנת 2015 פנה בית החולים "שערי צדק" למשרד הבריאות בבקשה להקים מחלקה לנוירוכירורגיה. באותה השנה המשרד אישר את בקשת בית החולים, על אף שמספר מחלקות הנוירוכירורגיה במדינה כבר חרג מהמכסה שהגדיר.

בית החולים הדסה. יש שם כבר מחלקה לנוירוכירורגיה, למה לפתוח בשערי צדק?                             צילום: יוסי זמיר

מה הצורך הרפואי במחלקה זו, שיש מחלקה דומה הפועלת במרחק של כשישה קילומטרים בבית החולים הדסה? לאור מצוקת כוח האדם הקיימת בשל מיעוט רופאים נוירוכירורגיים, האם יש בכלל מספיק רופאים לאיוש המחלקה החדשה? בפרוטוקול הדיון בו התקבלה ההחלטה לא ניתן מענה לאף אחת מן השאלות. 

תוך התעלמות בוטה מסוגיות מקצועיות, המבקר מצא כי הנימוק היחיד בפרוטוקול הדיון היה שפתיחת מחלקה נוספת כזו בירושלים היא "מרכיב חשוב בטיפול בחולים המגיעים למחלקת הטראומה, ופתיחת יחידה נוספת בירושלים תוכל לתת מענה לאוכלוסיית ירושלים רבתי המונה כמיליון נפש".

איך הגיעה הזקנה למסדרון?

בעיה נוספת העולה מדו"ח המבקר היא חוסר התאמה בין מספרי המיטות ברישיונות בתי החולים לבין מספרן בפועל. בשנת 2015 היו כ-1,650 יותר מיטות בבתי החולים ממה שהרשיונות מאפשרים, בעיקר במחלקות הפנימיות והכירורגיות. 

מבקר המדינה: או שאין מספיק מיטות או שיש יותר מדי

זה לא מפתיע: הזדקנות האוכלוסייה והגידול במספר החולים הכרוניים והמורכבים מצריכים יותר מיטות אשפוז במחלקות אלה. למרות השינוי במציאות, רישיונות בתי החולים לא עודכנו בהתאם, וכתוצאה מכך גם התקצוב לבית החולים והיקף כוח האדם במחלקות נותרו כפי שהיו.

מנגד, היו מחלקות בהן מספר המיטות בפועל היה נמוך ממספרן ברישיונות, בעיקר בבתי חולים בפריפריה, במחלקות כמו עיניים, ילדים ונשים. הנה כמה מספרים להמחשה: בבית החולים "איכילוב" פעלו 1,400 מיטות לעומת 988 שברישיון בית החולים (חריגה של 40%!). בבית החולים "העמק" היה מחסור ב-28 מיטות במחלקות הפנימיות, ועודף של 33 מיטות במחלקות הילדים והעיניים.

הפער בין מספר המיטות להקיים לזה המותר ברישיון. מתוך דו"ח מבקר המדינה

לפי המבקר, משרד הבריאות איבד שליטה על האיזון בכוח האדם, ואין לו יכולת לדעת האם כמות הרופאות והמנתחים מספיקה כדי לטפל בחולים באופן מספק. כך נוצר מצב שבו במחלקות עם תפוסת יתר, בהן הצוות הרפואי והסיעודי נדרש לטפל ביותר מדי חולים, יש סכנה לפגיעה באיכות הטיפול ולשחיקה של הצוות. לעומת זאת, במחלקות בתת-תפוסה, הצוות עלול שלא לצבור ניסיון מספק. משרד הבריאות זונח את תפקידו כשהוא לא מסתכל על המצב מגובה הציפור ומאזן את מערכת הבריאות הישראלית.

לגור בפריפריה עולה לי בבריאות

הנזק המשמעותי ביותר בכך שאין מדיניות אקטיבית הוא הפער בשירותי הבריאות בין המרכז לפריפריה. הביטוי הצורם לאוזלת היד הזו של משרד הבריאות הוא אופי המימון של הקמת מחלקות חדשות – שבהיעדר תקציב ממשלתי מגיע בחלקו או במלואו מתרומות. 

שר הבריאות יעקב ליצמן

גם כאן המצב לא פשוט. מבקר המדינה מצא שבתי החולים בפריפריה מתקשים בגיוס תרומות בהשוואה לבתי חולים במרכז הארץ. מכאן שהם אינם יכולים לקדם הקמה של מחלקות ויחידות חדשות. כתוצאה מכך, מבקשי שירות רפואי, לעיתים בסיסי, נדרשים לנסוע הרחק ממקום מגוריהם. המחדל אף מתעצם כשמדובר בטיפולים קבועים, הדורשים נסיעה של שעות לבתי חולים מרוחקים מספר פעמים בחודש.

הקושי בגיוס תרומות והיעדר תקצוב ממשלתי, הוא הסיבה לכך שעד היום אין מחלקת שיקום בכל אזור הצפון. בית החולים "פוריה", שקיבל אישור להקמת המרכז ממשרד הבריאות, אינו מצליח לגייס את הכספים הנדרשים להשלמת הפרויקט. 

בשורה התחתונה

אז מאיפה מתחילים? על פי המבקר, משרד הבריאות צריך לחזור לבצע את תפקידו כמעצב של מערכת הבריאות הישראלית. כדי לשנות את המצב, על המשרד לגבש תכנית רב-שנתית ומדורגת להשלמת הצרכים בצפון ובדרום הארץ ולקבוע את מקורות המימון לה. במקום להיות רגולטור פסיבי שנגרר אחרי מאות מוסדות הבריאות בארץ, עליו לבנות תכנית ארוכת טווח לצמצום הבעיות הקיימות. במילים אחרות: שייקחו אחריות ויתחילו לעבוד.

אזמ"ע (איך זה משפיע עלינו): אנחנו לא יכולים לבטוח במערכת הבריאות שתתן לנו טיפול הולם ברגע שניפגע או נחלה. מי שצריך לעבוד כדי לשפר כל הזמן את מערכת הבריאות הציבורית מלמעלה – נגרר אחרי איטנרסים נקודתיים של בתי חולים. ואם אתם גרים בפריפריה, תצטרכו לנסוע שעות כדי לקבל טיפול ראוי, או להמר על הבריאות שלכם.

מעש"י (מה עושים כדי שיתוקן): משרד הבריאות חייב להתעורר מהתרדמת ולהפוך לאקטיבי. כדי הלעיר אותו, חברי כנסת צריכים להשתמש בכל הכלים שיש להם כדי לדקור את הענק שנפל לתרדמת: ליזום דיונים מהירים, לשלוח שאילתות ושאלות לשר. אנחנו ב"שקוף" נמשיך לעקוב אחרי הנושא הזה ולהציק בתחומים שהתקשורת הארצית לפעמים מתעלמת מהם.

חוזרים למבקר המדינה 5: למה הפירות והירקות יקרים כל כך?

כשהמדינה מפרטת בפנינו את החטאים שלה בשגרה, רובנו מתעלמים. אז לכבוד חג הפסח שקוף מנפנפים בחמץ של ישראל: בכל יום נפרק נושא אחד מדו"ח מבקר המדינה מ-2019, בשפה פשוטה. והפעם: הכישלון של מדינת ישראל להוזיל את מחירי הפירות והירקות

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן מינץ |

כמה כסף אתם מוציאים בחודש על פירות וירקות? למרות שהתמזל מזלנו לחיות במדינה ים תיכונית עם אדמה עשירה והיסטוריה חקלאית מפוארת, המצרך הבסיסי הזה מרוקן לנו את הכיס. נכון לשנת 2016, משק בית בישראל הוציא כ-370 שקלים בחודש על פירות וירקות בממוצע. בארה"ב, באותה השנה, משק בית ממוצע הוציא חצי מהסכום הזה על פירות וירקות, כ-185 שקלים. 

איך אפשר להסביר את הפערים האלה? פה מתחיל הסיפור הארוך של מדינת ישראל עם השרשרת שבין השדה לסלט. בדו"ח מבקר המדינה מ-2019 אפשר לראות שוב ושוב כיצד המליצו ועדות שונות על דרכים להגביר את התחרות כדי להוזיל מחירים. בהתאמה לכך עולים עוד ועוד סימני שאלה על כך שכלום לא קרה עם ההמלצות האלה.

אזהרה מראש לפני שמתחילים: אם אתם לא מכירים הכישלון המפואר של ישראל להקים פה שוק סיטונאי חדש, אתם עומדים לתלוש את השערות. 

מהחממה עד למדף

בדרך מהשדה אלינו, הפירות והירקות עוברות בין שלושה שווקים עיקריים: החקלאי, הסיטונאי והקמעונאי. בעוד שבתחום החקלאות יש שחקנים רבים, כ-8,000 מגדלי צמחים (ברובם פירות וירקות), בשני התחומים האחרים יש הרבה פחות תחרות. בתחום הסיטונאי 200 שחקנים בלבד מנסים את כוחם, כשבפועל רק 8-10 מהם שולטים במחצית מהשוק.

גם בשלב האחרון, שבו אנחנו נותנים טפיחה על האבטיח ומוציאים את הארנק, המצב לא מאוזן. רשתות השיווק הקמעוניות השתלטו על מרבית מכירת הפירות והירקות לצרכנים (כ-54%), בעוד שהמכולות השכונתיות והשווקים הפתוחים חווים ירידה במכירת הפירות והירקות.

שוק הכרמל. הסופרים השתלטו על מכירת הפירות והירקות, השווקים מתחילים לדשדש

המבנה הריכוזי של המקטע הסיטונאי והקמעונאי, למול המבנה המבוזר במקטע החקלאי, יוצרים יחסי כוחות לא שווים בין החקלאים לסיטונאים והקמעונאים הגדולים.

לפי המבקר, בעיות רבות צומחות מיחסי הכוחות הלא-מאוזנים: לא קיימים חוזים המחייבים את שני הצדדים וכוח המיקוח של החקלאים נמוך. לעיתים רבות המשווק (הסיטונאי/הסופר) מקבל את התוצרת החקלאית, אך משלם לחקלאי רק אם נרכשה. לחקלאים עצמם אין גישה למידע על המחירים בשוק, כך שהשינויים התכופים מקשים עליהם לתמחר אפילו את הסחורה של עצמם. 

לקריאת כתבות נוספות בסדרת הפסח "חוזרים למבקר המדינה":

בנוסף, בגלל שמדובר בסחורה מתכלה – ירקות ופירות – החקלאים חייבים למכור את התוצרת במהירות. העובדה שלחקלאים אין גמישות כמו לקמעונאים או לסיטונאים, מובילה אותם להוריד מחירים ולהתכופף בפני דרישותיהם של האחרונים. 

יתר על כן, מסתבר שהמשווקים מכריחים את החקלאים להשתמש בארגזים ייחודיים, מה שפוגע ביכולת של החקלאי למכור לרשתות שונות – וכך כוח המיקוח של החקלאים מוסיף לרדת. 

הממשלה מחליטה – אך לא מבצעת

אחרי המחאה החברתית וזעקת הציבור על יוקר המחיה, קמה ב-2011 קמה ועדת טרכטנברג. היא ציינה ש"ענף (המזון) הוא אחד הענפים בהם ניתוח יוקר המחיה מגלה את כשלי התחרות הגדולים ביותר".

"בענף המזון יוקר המחיה מגלה כשל תחרות חמור". מתוך ועדת טרכטנברג שקמה אחרי המחאה החברתית ב-2011

טרכטנברג העביר את הנושא לועדת קדמי, לבדיקה מעמיקה יותר ולטובת הצעת פתרונות מעשיים. באוקטובר 2012 הממשלה החליטה ליישם את המלצות ועדת קדמי, על גלגול נוסף: הקמת צוות בין משרדי שיבחן את פערי התיווך בשרשרת השיווק של התוצרת החקלאית. הצוות כלל לא הוקם.

רק בשנת 2015 החליטה הממשלה להקים צוות אחר בתצורה מוקטנת למשרד האוצר והחקלאות כדי לבדוק את הנושא. אך נכון לסוף שנת 2018, הוועדה עדיין לא בחנה את הנתונים של שנת 2017. 

על אף אוזלת ידה של הממשלה, עלו מספר פתרונות לפער התיווך בפגישות בין נציגי החקלאים, הקמעונאים והסיטונאים. אחד הפתרונות הבולטים הוא רגולציה, שנועדה לאפשר לשחקנים נוספים להיכנס לתחום הסיטונאי. 

ההצעות שעלו לרגולציה הן הקלת תהליך השגת הרישיון הסיטונאי, אכיפת כללי המסחר וחקיקה שתחייב כללי משחק בין המשווקים לחקלאים. פתרון אחר הוא וולונטרי: חתימה על אמנה שתדרוש הסכמות רחבות מכל הצדדים. החקלאים התנגדו לרעיון הזה.

שוק האיכרים המדשדש

מעבר להקמת המשרד, הצעתה העיקרית של ועדת טרכטנברג הייתה לקדם שווקי מזון מקומיים, בהם תינתן האפשרות לחקלאים למכור את תוצריהם באופן ישיר ללא תיווך. למרות שההמלצה ניתנה ב-2012, רק בסוף 2017 החל משרד החקלאות לקדם הרעיון, באמצעות הקצאה של כ-20 מיליון שקלים לטובת פרויקט שווקי האיכרים ברשויות המקומיות.

מתוך 255 רשויות מקומיות, רק 27 רשויות הגישו בקשה להשתתפות המשרד במימון שוק שכזה. נכון למועד כתיבת הדו"ח, הופעלו שווקים כאלו רק ב-4 רשויות מקומיות.

הרשויות שהקימו שוק איכרים הן דווקא העשירות. שוק איכרי נמל תל אביב

אך שווקי האיכרים לא הגיעו למי שהכי זקוקים להם, והפכו אותם מפתרון להקלת יוקר המחיה לבוטיק פירות וירקות. ראיה לכך היא העובדה שרוב הרשויות שהגישו בקשה הן במצב סוציו אקונומי גבוה, 14 מתוך 27, ורק שלוש במצב סוציו אקונומי נמוך.

רעיון השווקים כשל ככל הנראה כתוצאה מחוסר כדאיות כלכלית של הרשויות המקומיות והחקלאים. משרד מבקר המדינה הפציר במשרד החקלאות לברר מדוע היענות הרשויות המקומיות כל-כך נמוכה וכיצד ניתן לייעל את תהליך קבלת הסיוע להקמת שווקים אלו. על אף שהושקעו במיזם מיליוני שקלים – למשרד החקלאות עדיין אין תשובה. 

החלום שהרקיב: איפה השוק הסיטונאי?

הצעה נוספת, שמתגלגלת על המדף כבר כמעט 20 שנה, היא הקמת שוק סיטונאי חדש. המטרה הייתה להחליף את השוק הסיטונאי הוותיק בתל אביב, שתפס שטח נדל"ני יקר ערך. בפברואר 2001 התקבלה החלטת ממשלה להקים את השוק החדש במתחם באזור צומת מסובים. 

השוק הסיטונאי נועד להגביר את התחרות בין מערכות השיווק של התוצרת החקלאית בארץ וכך להקטין את פערי התיווך ולתרום למסחר הוגן. בשנת 2006 הועבר השוק הסיטונאי מתל אביב לצריפין באופן זמני. 

פינוי השוק הסיטונאי בתל אביב. מאז שהועבר לצריפין ב-2006, לא נמצא לו מקום חדש

בינואר 2007, שש שנים לאחר החלטת הממשלה, אושרה תוכנית המתאר לשוק המתוכנן במתחם מסובים. על אף שמשרדי החקלאות והאוצר הסכימו באותה העת על נחיצות השוק ולמרות שכבר אושרה תוכנית המתאר, רק בסוף שנת 2010 (כמעט עשור להחלטת הממשלה) הוחלט להקים חברה ממשלתית, שתפעל להקמת מרכז קבע. 

החברה הממשלתית שהוקמה (חברת שוק סיטונאי לישראל בע"מ) לקדם את בניית השוק במסובים הגדירה את השוק הזמני בצריפין כ"סובל מצפיפות, מחסור בשטחי אחסנה, תברואה לקויה ורמת בטיחות נמוכה". החברה הסבירה כי בעיות אלו נובעות מארעיות השוק (שכבר אז פעל כמעט חמש שנים) והסבירה מדוע יש צורך בהקמת שוק סיטונאי קבוע, בדחיפות, בהתאם להחלטת הממשלה.

החברה הממשלתית תכננה לגזור את הסרט בסוף 2012. "רק" 12 שנים לאחר החלטת הממשלה להקמת השוק. חכו, יש עוד.

לאחר מחקר ובחינת שווקים דומים בעולם, הגיעה החברה למסקנה כי עלויות ההקמה הראשוניות של השוק יהיו כ-306 מיליוני שקלים. בניגוד להמלצת החברה, המדינה החליטה להוציא את הפרויקט כמכרז. תהליך זה החל רק בקיץ 2013. שנה לאחר מכן, הממשלה דחתה את הקמת השוק לשנת 2017

7 שנים שנגמרו בכישלון

לאחר התנגדות נמרצת של עיריית אור-יהודה להקמת השוק במקומו המתוכנן, נזנח המשא ומתן וב-2016 בוטל המכרז. בתחילת 2017 החליטה הממשלה לדחות את הפעלת השוק לסוף 2020. במהלך אותה שנה לא הצליחו המשרדים להגיע להסכמה בעניין הרחבת השוק הקיים בצריפין כחלופה לשוק שתוכנן במסובים, מה שהוביל את משרד החקלאות לפתוח בתהליכי סגירת החברה הממשלתית. 

הבנתם נכון: החברה הממשלתית שהוקמה ב-2010 נסגרה אחרי שבע שנים עם אפס תוצאות. פרט זה כמובן לא נעלם מעינו של מבקר המדינה. לפי הדו"ח שהוציא, העלות הכוללת של פעילות החברה הממשלתית בשנים 2011 עד 2017 הסתכמה בכ-19.5 מיליוני שקלים.

משרדי הממשלה לא מתואמים כבר 20 שנה – והסל שלנו ממשיך להתייקר

המבקר קבע שמהלך זה מהווה חריגה מסמכות משרד החקלאות והיה צריך להתקבל בהחלטת ממשלה. פוטנציאל התועלת הכלכלית של הפרויקט היה חיסכון של 250-350 מיליוני שקלים בשנה על-פי הערכות שמרניות, ובין 2-3 מיליארדי שקלים בשנה, על-פי הערכות החברה הממשלתית בדו"ח שהגישה בתחילת 2012.

נכון לכתיבת הדו"ח עדיין נבחנת האפשרות להרחיב את מתחם השוק הקיים בצריפין, לצד בחינת הקמה של "זירת מסחר דיגיטלית" שתאפשר חיזוק התחרות במקטע הסיטונאי.

כישלון הקמת השוק מציג חוסר תיאום עמוק בין משרדי הממשלה: משרד ראש-הממשלה, החקלאות, האוצר והפנים. מהלך שנגרר במשך שני עשורים, עלה לציבור מיליוני שקלים – ונכשל. הבעיות להן היה אמור השוק לתת מענה טרם נפתרו. 

חוזרים למבקר המדינה 4: נדבן יהודי רוצה לתרום לשגרירות בחו"ל? שיחכה 17 שנה

כשהמדינה מפרטת בפנינו את החטאים שלה בשגרה, רובנו מתעלמים. אז לכבוד חג הפסח "שקוף" מנפנפים בחמץ של ישראל – בכל יום נפרק נושא אחד מדו"ח מבקר המדינה מ-2019, בשפה פשוטה. והפעם: הפלונטר באישור תרומות וחסויות לשגרירויות ישראל בחו"ל, שנמרח מאז 2003

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| נעמה יערי |

לקראת סוף שנת 2017 פורסם בוואלה! ששגריר ישראל באו"ם דני דנון ארגן אירוע לציון 100 שנים לכ"ט בנובמבר. האירוע כלל השתתפות של בכירים כמו סגן הנשיא מייק פנס, שר האוצר האמריקאי דאז סטיב מנוצ'ין ועוד. האירוע עצמו מומן מתרומות שלא דווחו למשרד החוץ או לממשלה. 

בעקבות פרסום התחקיר הגישה ח"כ קארין אלהרר תלונה למבקר המדינה בנושא גיוס הכספים בניגוד להנחיית היועץ המשפטי לממשלה. המבקר החליט לבדוק את נושא קבלת התרומות ומתן החסויות על ידי נציגויות ישראל בחו"ל, וכתב דו"ח חמור על הנושא. בין היתר: 17 שנה שחלפו לשווא בלי שמשרד המשפטים הגיע להחלטה בנושא. 

הפלונטר הביורוקרטי

לעובדי מדינה ממשרד החוץ אסור לקבל תרומות כספיות, אלא אם יש אישור לכך מהממשלה. כבר ב-2003 מינה היועץ המשפטי לממשלה דאז ועדה בין משרדית כדי להסדיר את נושא קבלת התרומות. ב-2007 סוף סוף התגבש נוהל מוסדר, אך לבסוף לא הובא ולא אושר על ידי הממשלה.

חוסר היכולת של השגרירים להגיע לאירועים או לקבל תרומות פוגע ביחסים עם הקהילה היהודית

בעקבות הפלונטר, החליט היועמ"ש ב-2015 לאפשר למשרד המשפטים להכריע בבקשות לקבלת תרומה כספית בתנאי שגובה התרומה לא ישפיע באופן משמעותי על פעילות המשרד המקבל את התרומה. אולם פה התגלה פלונטר נוסף: משרד המשפטים הסכים לאשר רק תרומות כלליות למדינת ישראל ולא תרומות למשרדים ספציפיים". 

כך ב-2016, הקונסוליה הישראלית בסן פרנסיסקו רצתה לקבל אישור לתרומה בגובה 20,000 דולר לאירוח משלחת בארץ, אך אף גורם לא הסכים או היה מוסמך לאשר זאת. במשרד החוץ הגדירו שהם עומדים בפני "שוקת שבורה". 

לקריאת כתבות נוספות בסדרת הפסח "חוזרים למבקר המדינה":

השיח הבין משרדי נמשך תוך ויכוח עז בין משרד החוץ והמשפטים, אך הנוהל עדיין לא קיים. עד היום, 17 שנים (!) לאחר שמונתה ועדה בין משרדית להסדרת קבלת תרומות ייעודיות, משרד המשפטים עדיין לא הגיש לממשלה נוהל שייקבע איך מתייחסים לנציגיות ישראל בחו"ל. 

מסרבים לקבל דיוקן של בן גוריון

החוק, תקנון שירות המדינה ותקנון שירות החוץ לא עוסקים כלל בקבלת תרומות שאינן כספיות לטובת גופים ממשלתיים (קיים נוהל על מתנות שניתנות לעובד ציבור באופן אישי). על אף זאת, הממשלה אישרה ב-2015 גיוס וקבלת תרומות בשווה-כסף לטובת אירועי יום העצמאות. 

פסלו של דוד בן גוריון. ניסיון לתרום דיוקן שלו לקונסוליה בשיקגו לא התאפשר בגלל הפלונטר

בהיעדר נוהל, משרד החוץ סיווג במקרים מועטים תרומות כמתנות לעובדי הנציגות, וכך איפשר את קבלתן, על אף שמדובר במעקף עקום של החוקים. מבקר המדינה קבע שמשרד החוץ פעל במקרה הזה בניגוד לנהלים וקבע שעל משרד המשפטים להנחות את משרד החוץ שלא לאשר בקשות נוספות מהסוג הזה.

לדברי משרד החוץ, גם פה יש חוסר גמישות בהבנת הצרכים. בפועל, מוצעות לנציגיות בעולם תרומות בשווה כסף באופן שוטף. ב-2014 לדוגמה, הציעו לשגרירות בלונדון לקבל יצירת אמנות כתרומה. ב-2015 חבר הקהילה היהודית בקנזס ביקש לתרום לקונסוליה בשיקגו דיוקן של דוד בן גוריון. 

לדברי משרד החוץ קיימת בעייתיות בחוסר היענות של הנציגויות לקבלת תרומות מגורמים מקומיים. "הבעייתיות נעוצה בעיקרה באי נעימות ובפגיעה בקשרים עם גורמים המעוניינים לתמוך ערכית במדינת ישראל", טענו במשרד. מבקר המדינה ביקש ממשרד המשפטים להביא לאישור הממשלה נוהל מוסכם בהקדם כדי לפתור גם את הסוגייה הזו.

רגלי השגרירים כבולות

לא פעם, שגרירות ישראלית במדינה זרה מקבלת בקשה לתת חסות לאירוע מקומי. במקרים רבים מדובר באירועים של הקהילה היהודית המקומית או באירועים שנועדו לקדם את ישראל. כחלק ממתן החסות מבקשים מארגני האירועים לשים את סמל המדינה ולהיעזר בנציגות המקומית בפרסום האירוע. 

היועמ"ש קבע כי צריך לבחון מראש ולאשר במשרד החוץ כל חסות שכזו, כולל אישור השתתפות אישית של עובדי ציבור, וביניהם השגרירים. במילים אחרות, הנחיות היועמ"ש המכוונות לכל משרדי הממשלה, לא התייחסו באופן מיוחד למשרד החוץ וכך יצא שכל נציגיויות ישראל בעולם מחויבות, בפועל, לאשר כל פעילות ואירוע שהשגריר או מי מעובדי הנציגויות משתתף בהם. 

גם במקרה הזה ישנו ויכוח בין משרד החוץ למשפטים על אופן אישור וביצוע הנחניות היועמ"ש. בשורה התחתונה, מבקר המדינה קבע שמשרד החוץ הפר את הנהלים, ואם הוא רוצה להחריג את עצמו מהנוהל של כלל משרדי הממשלה, עליו לעשות זאת דרך פניה למשרד המשפטים וליועמ"ש.

פסטיבל ג'אז בקזחסטן – בחסות ישראל

מבקר המדינה מצא כי ועדת החסויות לא מתעדת בפרוטוקולים את הדיונים למתן חסות, לא מנמקת את החלטותיה (על אף שהיא חייבת) ושגם במקרים בהם התנתה את האישור בקבלת הערות היא לא עקבה אחר היישום שלהן. 

משרד החוץ. עדיין אין נוהל מסודר לקבלת תרומות בשגרירויות. צילום: יוסי זמיר

כך למשל ב-2017 ביקשה שגרירות ישראל בקזחסטן לתת חסות לפסטיבל ג'אז בינלאומי. באותה השנה ביקשה השגרירות בפראג לתת חסות לאירוע שקיימה חברת בנייה בינלאומית בבעלות ישראלים, במלון פרטי לכבוד יום העצמאות ה-69 של ישראל.

שתי הבקשות הללו, כמו כמעט 130 בקשות נוספות שהוגשו לוועדת החסויות של משרד החוץ – אושרו. כל זאת, על אף שבמקרים רבים הבקשות היו דלות וחסרות פירוט קריטי, שלא מאפשר בחינה של מתן החסות לפי הוראות היועמ"ש.

אם בשלב הזה תהיתם ותהיתן מה קורה עם ועדת החסויות הבין-משרדית, אז המבקר גילה שבשנים האחרונות היא לא התכנסה ולא נתנה מענה מקצועי לבקשות של ועדות החסויות המשרדיות. במילים אחרות, כיום אין פיקוח ובקרה של משרד האוצר, או כל גורם אחר, על עבודתן של ועדות החסויות המשרדיות. 

שגרירות ישראל במוסקבה. השגרירים. לא יכולים לתת חסות לאירועים

אירוע בעייתי נוסף הוא קיום עצרת שנת ה-70 לכ"ט בנובמבר בניו-יורק. מדו"ח המבקר עולה כי המשלחת הישראלית באו"ם עשתה כמעט הכל בדרך קלוקלת. המשלחת לא אישרה מול הנהלת משרד החוץ את השתתפותה של המשלחת כולה באירוע, לא הגישה בקשה לקבלת מתן חסות לאירוע (שמומן על ידי גופים ציבוריים) וכי השגריר עצמו לא דיווח למנחיו המקצועיים במשרד החוץ על כוונתו לתת חסות לאירוע.

יתרה מכך – גם לאחר שמשרד החוץ גילה על המאורע, הוא לא ערך בירור מי נתן את החסות לאירוע, על אף שהדבר נעשה בניגוד להוראות תקנון השירות והיועמ"ש. בנוסף, מבקר המדינה קבע לאחר בירור, כי משרד החוץ לא בדק ולא הפיק לקחים מן האירוע. 

חוזרים למבקר המדינה 3: לאן הלכו המיליארדים שהושקעו בפרויקט "מסע"?

כשהמדינה מפרטת בפנינו את החטאים שלה בשגרה, רובנו מתעלמים. אז לכבוד חג הפסח שקוף מנפנפים בחמץ של ישראל: בכל יום נפרק נושא אחד מדו"ח מבקר המדינה, בשפה פשוטה. והפעם: כך מתעלם משרד רה"מ מביקורת על הוצאות מנופחות בפרויקט "מסע"

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| יאיר כספי |

אולי לא שמעתם או שמעתן הרבה על פרויקט "מסע", אך לאורך 12 השנים האחרונות כולנו מימנו את קיומו בעלות של כמיליארד שקלים. המטרה המוצהרת של הפרויקט היא לחזק את הקשר בין יהדות התפוצות למדינת ישראל, באמצעות שלל מסלולים: תכנית פיתוח קריירה, לימודי יהדות, מסלול מנהיגות, תנועות נוער ועוד. 

משנת 2006 הוציאה ממשלה ישראל והסוכנות היהודית כמיליארד שקל (כל אחת) כדי להביא כ-120,000 יהודיות ויהודים מרחבי העולם לישראל. הבעיה? מבקר המדינה קבע שאין לפרויקט יעדים שאפשר למדוד כדי לבחון אם היא משיגה את המטרה, שהעבודה עם חברה אמריקאית למטרות רווח מנפחת הוצאות ושמשרד רה"מ מתעלם מכל ביקורת בנושא – גם כשהיא מגיעה מהחשב שלו.

יש לכם 6 שעות לאשר תקציב, בברכה

אז איך מנהלים תכנית של מיליארדים ללא מטרות? מרכיבים ועדה גדולה ומסורבלת ולא טורחים לכנס אותה. 

בראש פרויקט מסע עומדת ועדת היגוי, שהיא בעלת הסמכות העליונה בפרויקט. בראש הוועדה עומדים יחד מזכיר הממשלה ומנכ"ל הסוכנות היהודית. הוועדה מורכבת משמונה נציגי ממשלה ושמונה נציגים מהסוכנות. בשנים 2013-2018 אמורה הייתה הוועדה להיפגש 24 פעמים, אך בפועל התכנסה רק ל-12 מפגשים.

חניכי פרויקט מסע. אין יעדים מדידים לפרויקט

משרד ראש הממשלה הגיב למבקר שהחלטות שאינן מורכבות מתקבלות במשאל טלפוני. ההגדרה להחלטות "שאינן מורכבות" עשויה להטעות. ב-2017 לדוגמה, משרד רה"מ העביר לחברי הוועדה את תכנית התקציב במייל ונתן להם פחות משש שעות לאשר אותו.

בסוף אותה השנה, פנה סגן מנהל אגף הפנים במשרד רה"מ למזכיר הממשלה ולנציגים שונים בסוכנות היהודית והתריע על התנהלותה הלקויה של ועדת ההיגוי. גם רה"מ העלה שאלות רבות בנוגע לתכנית האסטרטגית של הפרויקט ואף שאל אם קיימים יעדים מדידים. 

צחי ברוורמן. האחראי על הפרויקט מטעם משרד רה"מ

"ראש הממשלה אמר כי לדעתו פרויקט מסע צריך להתמקד במשתתפים שמביאים את התועלת הגבוהה ביותר לישראל וציין כי יש להתמקד בין השאר בהבאת מהנדסים, מתמטיקאים ומומחים לרובוטיקה לארץ", נכתב בדו"ח המבקר. "ראש הממשלה גם הוסיף כי הממשלה מוכנה לתמרץ מבחינה כלכלית משתתפים כאלה, גם אם יהיה זה על חשבון תמריץ כלכלי למשתתפים אחרים וגם אם מספר המשתתפים בפרויקט יקטן ביותר מ-50% מהמשתתפים הקיימים".

שאלות אלו של ראש הממשלה נותרו ללא תשובה. לא נעשו כל התאמות באשר להצעותיו לייעול התוכנית והכוונת הפרסום למשתתפים עתידיים. תוכנית מסע נשארה ללא תוכנית אסטרטגייה וללא יעדים. האשמה נופלת על כתפיו של מזכיר הממשלה צחי ברווברמן, האחראי על הפרויקט מטעם משרד רה"מ.

מכרז? נו באמת

אחת הביקורות החמורות של המבקר נוגעת לדרך המינוי המפוקפקת של סגן מזכיר הממשלה. עם כניסת המזכיר לתפקיד, סוכם על יצירת משרת סגן, לטובת משימות שאינן קשורות בעבודת הממשלה. נקבע שהמינוי למשרה יעשה באמצעות מכרז. אבל לאנשי משרד רה"מ זה לא כנראה לא התאים.

ברוורמן טען שיש צורך לאייש את משרת הסגן הבכיר בדחיפות ולכן יש לפטור את המשרה ממכרז. מבקר המדינה מצא ש"ממכלול המידע שלעיל עולה חשש כי פעולות משרד רה"מ מתחילת 2015 נועדו לאפשר מינוי של עובד שהוראות תקנון שירות המדינה אינן מאפשרות את התמודדותו לתפקיד".

לקריאת כתבות נוספות בסדרת הפסח "חוזרים למבקר המדינה":

ב-2017-2018 מזכיר הממשלה פעל יחד עם מנכ"ל משרד רה"מ לשדרוג המשרה (מבחינת שכר ותנאים) וכן ביקש לפטור אותה ממכרז. נציבות שירות המדינה הציעה לעשות מכרז בזק וכך גם לעמוד בדרישת המכרז וגם לענות על בקשתו של מזכיר הממשלה למינוי מהיר של המשרה.

עם זאת, ועל אף הדחיפות שאותה ציין המזכיר והמנכ"ל, לא התקיים מכרז למילוי המשרה. עד סוף כתיבת הדוח, קרי 2020, לא פורסם מכרז והמשרה מאויישת באופן זמני.

סיור של פרויקט מסע. 20% מהעובדים שייכים לחברה אמריקאית פרטית

חברה אמריקאית עם משכורות מנופחות

בנוסף, המבקר מצא שחברת מסע מפעילה תחתיה חברה אמריקאית פרטית ללא שום פיקוח. החברה, "Masa North America", נמצאת בבעלות הסוכנות היהודית ומעסיקה 14 עובדים ועובדות, שמהווים 20% מכל עובדי חברת מסע בארץ ובעולם. החברה רשומה כחברה למטרות רווח, מה שמגביר את הצורך בפיקוח.

ב-2016 החשב לשעבר של משרד רה"מ נכנס לתמונה ועשה בדק בית, לאור פער תקציבי של מיליון דולר. הוא שלח שורה של המלצות למשרד: להקטין את היקף הפעילות של חברת הבת ל-10% מהיקף הממשתתפים וההיקף הכספי. לצמצם את תקציב הרווחה של העובדים בחברה הפרטית כך שיתאים לתנאים של שירות המדינה – ולא יותר. להגדיר תשלום סביר על האירועים השנתיים. לבדוק את הוצאות השיווק בחברה בניו-יורק.

הוא ביקש להביא לוועדת ההיגוי את מסקנותיו. אך מבדיקת מבקר המדינה, חברת מסע כלל לא הייתה מודעת למסקנות אלו. כלומר, משרד רה"מ העביר אותן לארכיון תיבת המייל ופשוט התעלם.

אזמ"ע (איך זה משפיע עלינו?): כספי ציבור לטובת פרויקט מסע פוזרו בלי פיקוח, הגיעו לחברה אמריקאית למטרות רווח, תוך התעלמות מביקורת פנימית במשרד רה"מ. מעבר לזה, בכלל לא ברור אם מסע אפקטיבית ביעדים שלה, ומצדיקה מימון ממשלתי – כי מעולם לא טרחה לכתוב אסטרטגיה. זה הכסף שלנו, כשהוא מתפזר בצורה כזאת, הוא לא מגיע למקומות אחרים.

מעש"י (מה עושים כדי לתקן?): משרד רה"מ התעלם מכל ביקורת וממשיך לעשות את זה. תכנית "מסע" פועלת בתחום החינוך, מול יהודים מכל העולם – פגיעה בשמה הטוב יכולה לפגוע בהשגת תרומות ושיתוף פעולה של גורמים מחו"ל. הצטרפו לסיירת השקיפות ונפעיל לחץ על מי שצריך כדי שידעו שאנחנו יודעים טוב מאוד מה הם עושים.

לא מכירים את סיירת השקיפות? לחצו כאן

חוזרים למבקר המדינה 2: בדרך למשחק בין ישראל לארגנטינה – מיליונים עברו לנו מעל הראש

כשהמדינה מפרטת בפנינו את החטאים שלה בשגרה, רובנו מתעלמים. אז לכבוד חג הפסח "שקוף" מנפנפים בחמץ של ישראל – בכל יום נפרק נושא אחד מדו"ח מבקר המדינה מ-2019, בשפה פשוטה. והפעם: משחק הידידות מול ארגנטינה אומנם בוטל, אבל כרטיסים כבר נמכרו תמורת טובות הנאה וכספי ציבור הועברו ללא פיקוח או מכרז 

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עומר רן |

משחק הידידות בין נבחרת ישראל לארגנטינה עלה לכותרות בתקשורת הישראלית: מההכרזה על הגעת הנבחרת הארגנטינאית לארץ, דרך ההתעקשות לקיימו בירושלים ועד לביטולו שלושה ימים לפני המועד המתוכנן. מסי אומנם לא הגיע לישראל, אך נראה שהאפשרות של אירוח נבחרת ארגנטינה והשחקן הנערץ בארץ קרץ מאוד להתאחדות לכדורגל, למשרד התרבות והספורט ולעיריית ירושלים.

כמה קרץ? מספיק כדי לבצע התקשרות ללא מכרז עם יזם פרטי, להשתמש בנבחרת הלאומית מבלי לפקח על האינטרס הציבורי, לאשר תקציב של שלושה מיליון שקלים ללא פיקוח ובקרה ולחלק כרטיסים למשחק כטובות הנאה.

המשחק, שהיה אמור להתקיים בתשעה ביוני 2018, נקבע בתחילה בחיפה, באצטדיון סמי עופר. התערבות ראש הממשלה ושרת התרבות מירי רגב גרמה להעברת המשחק לאצטדיון טדי בירושלים. התגובות הבינלאומיות למעבר המשחק לעיר הבירה הביאו את נבחרת ארגנטינה לבטל את הגעתה שלושה ימים לפני מועד המשחק.

למרות שהמשחק לא התקיים בסופו של דבר, בדק מבקר המדינה את ההכנות אליו. הדו"ח שפורסם ב-2019 התמקד בהתנהלות ובתהליכי קבלת ההחלטות של הגופים הציבוריים שלקחו חלק בארגון המשחק ובחלוקת הכרטיסים אליו.

מירי רגב שרת התרבות והספורט. העבירה את המשחק לי-ם. צילם: נעם ריבקין פנטון

היזם התחייב – בסוף אנחנו שילמנו

את קיום המשחק יזם המפיק הפרטי דני בנעים. בחודש מרץ הוא יצר קשר עם ההתאחדות לכדורגל וסיכם איתה על קיום משחק הידידות. בסיכום בינו לבין ההתאחדות, שהגדיר את מיקום המשחק בחיפה או בירושלים, הוחלט שהיזם יישא בכל עלויות הארגון. 

לאחר העברת המשחק מחיפה לירושלים דרש היזם עזרה בעלויות האירוח החדשות ופנה אל משרד התרבות והספורט ואל עיריית ירושלים. וכך, בניגוד לסיכום מול ההתאחדות לכדורגל, המשרדים העבירו 3. מיליון שקל לטובת קיום המשחק – מהכיס של כולנו.

לאו מסי. כמעט הגיע למשחק בישראל

2.7 מיליון שקלים מהתשלום ליזם הגיעו מתקציב אירועי ה-70 למדינה, שהיה באחריות משרד התרבות והספורט. המבקר מצא שההחלטות שנגעו לאירועים התקבלו ללא ועדה ציבורית מייעצת, ללא ועדה בין משרדית לאירועים – למעשה ללא גוף מלווה, מבקר או מפקח. את ההחלטה על השתתפות בהוצאות האירוע קיבלו במשרד רק כשבועיים לפני המשחק, מבלי לבדוק את ההתחייבות של היזם עם ההתאחדות לכדורגל.

איך קבעו את גודל ההשתתפות בעלויות האירוח? המשרד פשוט הסכים לדרישות היזם, בלי אומדנים ובלי לחשב ולבסס את הסכום הנדרש באמת. "תהליך קבלת ההחלטות במשרד לא היה סדור והתאפיין בהליכים חפוזים ובחוסר שקיפות", סיכם המבקר.

לקריאת כתבות נוספות בסדרת הפסח "חוזרים למבקר המדינה":

שאר התשלום, 1.1 מיליון השקלים נוספים, הגיעו מחברת "אריאל" – תאגיד עירוני שהקימה עיריית ירושלים שאחראי, בין היתר, ליזום, להפיק ולהוציא לפעול אירועי תרבות, אמנות וספורט בעיר. חברת אריאל החליטה לשאת בעלויות הפעלת אצטדיון טדי, כולל אבטחה וסדרנות ביציעים, ללא מכרז או שיתוף פעולה עם משרד התרבות. 

שליש מהכרטיסים – VIP ומקורבים

חלק גדול נוסף בדו"ח מוקדש לנושא חלוקת הכרטיסים למשחק. מתוך 30,200 מקומות באצטדיון טדי, רק 20,500 כרטיסים נמכרו לציבור. חלוקת כרטיסים הוגנת לציבור היא אינטרס ציבורי כשמדובר בנבחרת הלאומית שמשחקת תחת דגל המדינה וסמלה. 

ההתאחדות לכדורגל, המפעילה את הנבחרת, היא האחראית לשמירה על אינטרס זה. עם זאת, להתאחדות אין מדיניות מוסדרת להתנהלות מול יזם פרטי שמארגן משחק ידידות של הנבחרת הלאומית, מדיניות שבין היתר צריכה לכלול מדיניות חלוקת כרטיסים מרבית לקהל הרחב בצורה הוגנת.

מה שלא מנכר למקורבים – הגיע לספסרות

בפועל, הכרטיסים שנמכרו למשחק לא נוהלו בצורה נכונה – הכרטיסים לא נמכרו בשיטה של הגרלה בה יש אפשרות לקניית כרטיס בודד לאדם, אלא בשיטה של כל הקודם זוכה. שיטה זו מובילה לספסרות, כלומר גורם אחד קונה כמות גדולה של כרטיסים, מייצר עליית מחירים ומוכר במועד סמוך למשחק במחירים מופקעים, שבמציאות הגיעו עד לכ-5,000 שקלים.

ההתאחדות כשלה בשמירה על האינטרס הציבורי בכך שלא התערבה בשלב הפצת הכרטיסים לציבור והותירה זאת בידי היזם ובידי גורמים שונים.

כרטיסים למשחק = טובות הנאה

לאן הלכו 9,700 הכרטיסים הנותרים, אלה שלא חולקו לנו? הם הלכו לגופים ציבוריים ופרטיים שונים, נותני חסות ומוזמנים, שחילקו את הכרטיסים או מכרו אותם לעובדיהם. לפי מבקר המדינה, מדובר בטובות הונאה לכל דבר: 

"קבלת הזמנות או כרטיסי כניסה לאירועים על ידי גופים ציבוריים מידי יזם פרטי לשם הקצאתם לבעלי תפקידים ולעובדי הגופים, ללא תשלום או במתן קדימות ברכישתם, בין אם ביוזמתו ובין אם על פי בקשות שלהם – יש בה משום קבלת טובות הנאה".

מבקר המדינה מתאר את קבלת הכרטיסים למופעים כאחת מהצורות הנפוצות ביותר של טובות הנאה ברשויות המקומיות. הוא מוסיף כי "חלוקת הזמנות על ידי רשויות מקומיות ועל ידי תאגידים עירוניים למופעים או לאירועים היא קרקע פורייה להפליה ולחוסר שוויון בין מקבלי ההזמנות לבין תושבים המשלמים עבור הכרטיסים, ואף משתתפים הלכה למעשה במימון האירועים באמצעות תשלום מיסים וארנונה".

ניר ברקת, ראש עיריית ירושלים לשעבר. חברת אריאל העירונית סידרה לעצמה כרטיסים

איך נראה התהליך שמתאר המבקר בפועל? משרד התרבות וחברת אריאל, שהעבירו תקציב לטובת קיום האירוע, קיבלו 200 ו-500 כרטיסים (בהתאמה). כלומר כספי משלם המיסים שמשולמים למשרדים אלה הגיעו ליזם, ובתמורה קיבלו אנשי המשרדים הזמנות וכרטיסים למשחק. 

יש לציין כי לאחר שהתפרסמו הנתונים על הכרטיסים שניתנו לאנשי משרד התרבות והספורט, הוחזרו כל הכרטיסים. ההתאחדות לכדורגל, האחראית על "השכרת" הנבחרת הלאומית ליזם לטובת קיום המשחק, קיבלה 1,200 הזמנות שחולקו לאנשיה ושחקני עבר.

הגשת הדו"ח של מבקר המדינה על משחק, על אף שלא התקיים, יכולה ללמד על החומרה בה הוא רואה את ההתנהלות של הגופים השונים. המבקר מסכם את הדו"ח בכך שעל אף החשיבות של אירועים שחושפים את ירושלים לעולם, "אין בחשיבות זאת לייתר את קיומם של תהליכי קבלות החלטות סדורים ושמירה על כללי מנהל תקין. דווקא החשיבות האמורה יוצרת ציפייה להתנהלות מופתית".

אזמ"ש (איך זה משפיע עלינו?): הסיפור על המשחק שלא קרה מלמד אותנו באיזו קלות יכולים משרדי ממשלה ועיריות להעביר מיליוני שקלים ללא פיקוח, ללא שקיפות, וללא מכרז. באיזה קלות מחלקים כרטיסים כטובות הנאה זה מונע מאיתנו הציבור להבין איפה הכסף או להעביר ביקורת. וכמובן, זה יוצא מהכיס שלנו.

מעש"י (מה עושים עם זה?): דואגים שעיריית ירושלים ומשרד התרבות והספורט ידעו שאנחנו מסתכלים עליהם ומחכים לפעם הבאה שינסו להעלים להעביר כספים בלי פיקוח ולחלק כרטיסים למקורבים. כשזה יקרה, נהיה מוכנים עם "סיירת השקיפות" כדי להפעיל עליהם לחץ.

חוזרים למבקר המדינה 1: מורים לא מגיעים לבי"ס ולמדינה אין מושג מה לעשות

כשהמדינה מפרטת בפנינו את החטאים שלה בשגרה, רובנו מתעלמים. אז לכבוד חג הפסח שקוף מנפנפים בחמץ של ישראל: בכל יום נפרק נושא אחד מדו"ח מבקר המדינה, בשפה פשוטה. והפעם: איך מגיעים מורים מחליפים ללא הכשרה או עם עבר פלילי לבית הספר ולמה משרד החינוך מתעלם?

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| יפעה ברפל |

בשני העשורים האחרונים גדל משמעותית היקף שעות העבודה עובדי ההוראה בישראל. לצד זאת, גדל גם היקף שעות ההיעדרות שלהם. כתוצאה מכך, גדל גם מספר ממלאי המקום שעל משרד החינוך להעסיק על מנת להחליפם בעת היעדרותם ממוסדות החינוך.

כ-70% מתקציב משרד החינוך מיועד לתשלום שכרם של עובדי ההוראה הקבועים. לפי נתוני הלמ"ס, בין השנים 2010-2018 שיעור ההיעדרות הממוצע הוא כ-14% משעות ההוראה. במילים אחרות, על כל שבע שעות עבודה הייתה היעדרות של שעה אחת, בממוצע.

היקף השעות והסכומים של מורים מחליפים הוא עצום: ב-2017 שילמנו 314 מיליון שקלים על 5.3 מיליון שעות לימוד של מורים מחליפים. ב-2018 המספר ירד ל-209 מיליון שקלים על 4.2 מיליון שעות החלפה

לקריאת כתבות נוספות בסדרת הפסח "חוזרים למבקר המדינה":

מבקר המדינה מצא ב-2019 שמשרד החינוך מתעלם מהנתונים על היקף ההיעדרויות של עובדי ההוראה ושאינו מפעיל מנגנון מעקב ראוי. זאת למרות שמחקרים שבחנו את סוגיית ההיעדרויות על היקפה, אופניה ודפוסיה מצאו כי שיעור ימי ההיעדרות הממוצע של עובדי ההוראה בישראל היה 5.63% מימי העבודה השנתיים – שיעור גבוה לעומת עובדים במגזרים אחרים במשק ולעומת מורים בחו"ל (עם זאת, המבקר לא ציין איפה בחו"ל). 

קוראים לזה שיעור חופשי

המבקר מצא שאין הלימה בין היקף שעות ההיעדרות לבין היקף שעות מילוי המקום. בשנת 2017, מתוך כלל השעות שהמורים והמורות נעדרו באותה השנה, רק לכ-60% מתוכם היה מורה מחליף. בשנת 2018, הנתונים הראו הידרדרות קלה, והפער הסתכם בכ-58%. המבקר קבע שיש חשד ממשי שמשרד החינוך לא סיפק לחלק מההיעדרויות פתרון לימודי ראוי. 

על כל שבע שעות נוכחות, יש בממוצע שעת היעדרות של מורה

כפי הנראה, משרד החינוך פשוט התעלם מהמלצות המחקרים שהזמין ומימן לאורך השנים. המשרד גם לא השתמש בממצאיהם של מחקרי הלמ"ס בנושא ההיעדרויות, כדי ללמוד על מאפייני התופעה וכיצד לקדם תוכנית מערכתית לצמצומה.

לפי המבקר, אגף כוח אדם בכיר, שאחראי לנושא במערכת החינוך הרשמית, נמנע מבדיקה מעמיקה ויסודית של היקף התופעה, מאפייניה וסיבותיה. מנהלי בתי הספר בחינוך המוכר שאינו רשמי, כלל אינם מדווחים על היעדרויות של עובדי ההוראה בבתי הספר שבאחריותם, והמשרד אינו אוכף עליהם חובת דיווח כזו.

רק ל-60% מהשיעורים בהם נעדר המורה, היה מחליף

אין מחליף? תביא את השכנה

עניין לא פחות קריטי ומבהיל היא העובדה שאין הסדרה לגבי זהות ממלא המקום השעתי. משרד החינוך לא קבע תנאי סף למורים המחליפים, כמו ניסיון בתחום החינוך, ההדרכה, או השכלה גבוהה. מבקר המדינה חשף שבמרבית המקרים בתי הספר קולטים ממלאי מקום ללא ניסיון בהוראה, ולעיתים קרובות גם ללא כל השכלה. בשנים 2017-2018 שיעור העסקתם של ממלאי מקום שלא היו ברשותם אישורי השכלה כלשהם הגיע לכדי 40%.

כבר שנים מתדיינים במשרד על הקמת מאגר ממלאי המקום שיעמוד לרשות מנהלי מוסדות החינוך. נכון לתחילת שנת הלימודים 2018 המאגר עדיין אינו זמין. גם כשיהיה זמין, נקבע שלא יעמוד לרשות בתי הספר של הזרמים הלא-רשמיים. כמו כן, ברגע שייצא מכרז למפעיל פרטי של ממלאי מקום, נכון להיום אין עליו מנגנוני הפיקוח שיבטיחו את איכות המורים המחליפים שייקלטו במוסדות החינוך.

מורה מחליף עם עבר פלילי

במצב הקיים כיום בשטח, ניתן לקלוט בתנאים מסוימים ממלאי מקום לפני סיום הבדיקה הפלילית. ביוני 2017, נחשפו כמה וכמה מעשים מגונים שביצע ממלא מקום בקטינות שלימד בכמה בתי ספר באזור המרכז. רוב המסקנות וההמלצות שהועלו מאירוע זה, ונועדו לשפר את תהליך טיפולו של המשרד במקרים מסוג זה לא יושמו ואף לא התקיימו דיונים לבחינתן. 

שמואל אבואב, מנכ"ל משרד החינוך משנת 2017

לפי המבקר, מרבית הצעדים שנקט המשרד נעשו בסמוך לאירוע במהלך 2017 , אך יש בהם מענה זמני בלבד. נוכח מיליוני שעות מילוי המקום השעתיות מדי שנה, מדובר בסיכון משמעותי. בשנת 2018 לבדה העסיק משרד החינוך 36 מורים מחליפים החסומים במערכת בשל רישום פלילי. בינתיים, לפי המבקר, נראה כי אין תיאום בין הגורמים השונים במשרד כדי שזה לא יקרה שוב.

לסיכום, הגיע הזמן שמשרד החינוך יקבע מדיניות מסודרת – החל מתכנית הכוללת יעדים לצמצום היעדרות, דרך אלטרנטיבות למילוי המקום והכללת כלל זרמי החינוך בתכנית ועד הידוק המעקב והבקרה על התחום. כמו כן, על משרד החינוך להנגיש לבתי הספר באופן מידי מאגר ממלאי מקום מתאימים. לפי המבקר, אפשר להתחיל בתיאום בין האגפים השונים במכרז – זה כבר יעשה סדר.

אזמ"ע (איך זה משפיע עליך?): אם יש לך ילדים, אין ספק שדו"ח המבקר מדאיג: עובדים עם רישום פלילי יכולים להגיע לבית הספר כמורים מחליפים, במקרים אחרים יגיעו עובדים שאין להם תעודת הוראה או שאיש לא יגיע.

מעש"י (מה עושים כדי לתקן?): המבקר קובע שמשרד החינוך חייב לפתור את הנושא עם תכנית לאומית לצמצום ההיעדרות ולהסדרה של מאגר ממלאי וממלאות המקום.