סיקור צל אופוזיציה שבוע רביעי: בנימין נתניהו

בשבוע הרביעי והאחרון לסיקור הצל של האופוזיציה: בנימין נתניהו חסם כל היתכנות לממשלה שהוא אינו עומד בראשה – ובכך התגלה כאופוזיציה האמיתית – לכל מי שהוא לא הוא. את המחיר ישלם הציבור כולו – בכיס ובלב. וגם: הכנסת תתקשה לבחור מבקר מדינה חדש

| עידן בנימין |

בסיקור הצל השבוע מצאנו אופוזיציה לוחמנית – אבל לא איפה שחשבנו.

בשבוע שעבר תיזז נתניהו את הכנסת כדי להגדיל את מספר השרים ולאפשר לו להרכיב ממשלה. השבוע, ברגע שהבין שאפסו הסיכויים לממשלה בראשותו, הפעיל את הכנסת כדי לחסום הקמה של ממשלה בכלל. בכך התגלה כאופוזיציה לכל מועמד שאינו הוא, מחוץ למפלגתו או בתוכה.

תשע מילים שאולי שינו את מסלול ההיסטוריה של מדינת ישראל

שיטת הבחירות בישראל ברורה: האזרחים בוחרים במפלגות הקרובות לעמדתם, אלו בוחרות את הח"כ שהכי מתאים להרכבת ממשלה ואז מתחיל המו"מ.

חוק יסוד הממשלה קובע כי במידה והח"כ עליו הוטלה הרכבת הממשלה נכשל, מעביר הנשיא את האחריות לח"כ אחר. אם גם אם הוא/היא לא צולחים במשימה אז תועבר האחריות לעוד מועמד (שיומלץ מקרב הח"כים) – ואם גם הניסיון השלישי נכשל, הרי שאז הולכים לבחירות נוספות.

את כל זה עצר ראש הממשלה נתניהו באמצעות סעיף 12 לחוק יסוד הממשלה: "נתקבל חוק על התפזרות הכנסת, ייפסקו ההליכים להרכבת ממשלה".

וכך מיום שני בבוקר, הונח האקדח הטעון על שולחן הכנסת וקידום החוק החל. המטרה: למנוע מכל מועמד אחר לנסות להרכיב ממשלה. לאחר ניסיונות אחרונים בהם הציע למפלגת העבודה להצטרף לממשלה בראשותו, הבין נתניהו שכשל – ודקות ספורות לפני פקיעת המועד (רביעי בלילה) החלה ההצבעה בקריאה שניה ושלישית.

מגייס את המפלגות הערביות

מאחר ולא יכול היה לסמוך בהצבעה על יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן לאור המחלוקת הקשה ויחסי חוסר האמון שהחמירו השבוע, החל נתניהו לקושש קולות בקרב המפלגות הערביות: בל"ד, רע"ם, תע"ל וחד"ש.

אלו תמכו פה אחד בפיזור הכנסת וחסמו כל אפשרות למועמד אחר להרכיב ממשלה. המפלגות שהתנגדו לפיזור: כחול לבן, העבודה, מרצ וח"כ רועי פולקמן (כולנו), שסירב להצביע.

גם זה לא הספיק. כדי לוודא שלא יתגלו כיסי התנגדות קיים נתניהו ישיבה עם חברי מפלגתו דקות לפני הצבעה וביקש הקראה שמית במליאה כדי למנוע הפתעות. בניגוד להצבעה רגילה, בבה כולם לוחצים על כפתור בו זמנית וכל אחד עושה את חשבון הנפש עם עצמו שניות לפני, בהצבעה שמית כל ח"כ נאלץ לומר בקולו מול חבריו את בחירתו. מעמד ולחץ אחר. ההצעה לפיזור הכנסת התקבלה ברוב של 74 תומכים ו-45 מתנגדים.

1.5 מיליארד שקל לשתי מערכות בחירות בשנה אחת

ההצבעה הקפריזית אמש תפגע בכיס הציבור. לפי תקציב המדינה, מימון מערכת הבחירות האחרונה (כולל תקציב המפלגות השוטף) לשנת 2019 עמד על 706 מיליון שקל. הערכות האוצר למערכת הבחירות הקרובה לבדה, כפי ששמענו השבוע בדיון בכנסת, עומדות על 475 מיליון שקל נוספים. עד כאן – 1.181 מיליארד שקל.

חובות המפלגות

נוסף על כך, המפלגות בחובות: חיים אבידור, חשב הכנסת, אמר השבוע כי החובות של המפלגות מהבחירות האחרונות עומדות על 62 מיליון שקל. סכום זה צפוי לעלות ל-200 מיליון בשל מערכת הבחירות הנוספת. כשישבתי (עידן) השבוע בכנסת ראיתי איך הח"כים מתפתלים ומנסים למצוא מוצא. עד כה 1.381 מיליארד שקל.

כמה חייבת כל מפלגה? אנחנו לא יודעים. התקציבים אינם שקופים – ואנו תלויים בדו"ח של מבקר המדינה על התנהלותן -ועשויים לחלוף עוד חודשים רבים עד פרסומו.

אנחנו בשקוף כבר עובדים על בקשה רשמית למבקר לבקש את זירוז פרסום הדו"ח, עוד טרם הבחירות.

מתוך הדיון השבוע בוועדת הכנסת

שנה של תשלומים שוטפים לעיסוק עצמי

הכנסת הקודמת פוזרה בסוף דצמבר 2018, והתרחיש הסביר הוא כי הממשלה הבאה לא תוקם לפני תחילת נובמבר. המשמעות – מערכת בחירות של כמעט שנה שלמה. מעבר לתקציב הבחירות ומימון המפלגות, ישנן גם העלויות של הח"כים, שעסוקים בבחירות ולא בציבור.

120 ח"כים שיגויסו למאמץ הבחירות המתמשך עולים כ-154 מיליון שקל בשנה (כ- 107 אלף ש"ח בחודש –  תקציב הכולל שכר, שלושה עוזרים, רכב צמוד ועוד). ועוד 7 שרים וסגני שרים כיום שאינם חברי כנסת אך ממשיכים לקבל שכר ולשכה בממשלת המעבר (נפתלי בנט, איילת שקד, אורי אריאל, יצחק וקנין, איוב קרא, ירון מזוז, מייקל אורן).

מחד אין ברירה – הכנסת צריכה תמיד מצבת מלאה. מנגד, לשלם שכר מלא וגבוה משמעותית מהנהוג בעולם לאורך חודשים של כלום ושום דבר – זו מעילה באמון הציבור. על אחת כמה וכמה כשמדובר בדבר שאינו מחויב המציאות. אם ח"כ אחר מהליכוד, למשל, היה מרכיב ממשלה – היינו חוסכים, אם כן, סכומי עתק.

לפירוט החישוב המלא לחבר כנסת

שכר ח"כ: כ-44 אלף שקל בחודש. בתוספת עלות שכר של 30% = 57 אלף שקל.

שכר יועץ לח"כ: כ- 10 אלף שקל בחודש (הערכה שמרנית), כפול 3 יועצים. בתוספת עלות שכר של 30% = 39 אלף שקל.

עלות רכב צמוד (מוערכת): כארבעת אלפים שקל בחודש.

הוצאות קשר עם הציבור: מקסימום כ- 93 אלף שקל בשנה.

כך העלויות הישירות בלבד לאובססיית הבחירות של הח"כים יעמדו על מעל 1.5 מיליארד שקל.

עלוית עקיפות שקשה להעריך

על כך תוכלו להוסיף (אם תרצו) עלויות עקיפות כמו: יום שבתון (עלות יום עבודה למשק מוערכת בכמיליארד שקל לכל הפחות), חוסר הפיקוח של הכנסת על התקציב (אין ועדות) וממשלה שלא יכולה לקדם רפורמות חדשות לטובת הציבור או לטפל בגירעון התופח, שעשוי לדרדר את היציבות הפיננסית של ישראל. כל אלו מגלמים מיליארדים נוספים אותם קשה להעריך.

אז נכון שדמוקרטיה עולה כסף, וזה בסדר גמור – אך ההחלטה של חברי הכנסת בקואליציה ומחוצה לה לשבת בבית או במסע בחירות עוד כחצי שנה במקום לשרת את בוחריהם היא פשוט חסרת אחריות. מעבר לחור בכיס, יפגע עוד יותר אי-האמון בפוליטיקאים ויגבר חוסר השקט בציבור בעקבות עוד מערכת בחירות משסעת.

הפארסה הבאה – חוסר יכולת לבחור מבקר?

ביום שני הקרוב (3/6) תתקיים בכנסת בשעה 14:00 ההצבעה לבחירת מבקר המדינה החדש. שני מועמדים עומדים על הפרק: מתניהו אנגלמן, מטעם הליכוד, וגיורא רום, מטעם כחול לבן.

במצב הנוכחי, הכנסת מחולקת 60:60. ההצבעה אמנם תהיה חשאית וכל זליגה תכריע את ההצבעה על חודו של קול, אך אם יתבצרו הח"כים מאחורי המועמד שלהם – אנו צפויים לגלות שלא ניתן יהיה לבחור מבקר. על פי החוק, ההצבעה תחזור על עצמה עד שימצא רוב.

***

לסיכום: בכנסת ה-20 שאלנו אם הייתה זו הכנסת שהתעסקה הכי הרבה בעצמה. לצערנו, הכנסת ה-21 תיזכר כזו שעסקה רק בעצמה.

מהומה על לא מאומה – הצעת החוק בגללה כביכול תתפזר הכנסת ה-21 לא תשנה דבר במציאות

האם הכנסת תתפזר בגלל מחלוקת על חוק הגיוס? כנראה שלא באמת. החוק המוצע למעשה משמר את המצב הקיים ולא יביא לגיוס של אפילו תלמיד ישיבה אחד נוסף

| עידן בנימין |

"לא נתפשר על חוק הגיוס אפילו במילימטר" חוזר ואומר אביגדור ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו. זוהי לכאורה הסיבה בגינה אנחנו עשויים ללכת לבחירות בפעם השנייה תוך חודשים ספורים. אך האמת היא שגם אם יעבירו את חוק הגיוס כפי שהוא מוצע היום, כנראה שדבר לא ישתנה בעולם בני הישיבות ובגיוס החרדים לצבא.

על מה הויכוח באמת ולמה הולכים שוב לבחירות? שאלה טובה.

למה צריך את חוק הגיוס?

בשורה אחת: לא ניתן לגייס או לא לגייס אנשים באופן אקראי לצבא מאחר והדבר פוגע בעקרון השוויון. כדי לקבוע מי מתגייס ומי לא, הכנסת חייבת להסדיר זאת בחוק ובאופן שיראה סביר. אחרת נצעד לעבר כאוס חברתי – הצבא ייאלץ לרדוף אחר צעירים חרדים ברחובות בני ברק – ואם לא יעשה זאת, כל אחד אחר יוכל לסרב לשרת גם מבלי לשבת בכלא, בטענה לחוסר שוויוניות ואכיפה סלקטיבית.

הצעת החוק שנמצאת על השולחן כיום קובעת שצעיר חרדי, תלמיד ישיבה, שלא מתגייס – לא ייענש. במקום זאת, הישיבה שלו היא זו שתצטרך לקחת אחריות לגיוס כמות מסוימת של תלמידיה. במקרה והישיבה לא תשלח לגיוס די צעירים כנדרש במכסות בחוק, היא תיקנס כלכלית (על-ידי הפחתה מתקציבי המדינה המועברים לה).

מכסות שהן רשות

למרות שיש מכסות גיוס שכתובות בחוק, הסעיפים האחרים ממוססים אותן. מדוע?

  • מי שנספר במכסות עצמן הם גם צעירים שעזבו את הישיבה בגילאים 14-18. כלומר, הישיבה זוכה לספור במכסה שלה את אלו שבחרו שלא להמשיך ללמוד בה ואפילו יצאו מהעולם החרדי.
  • המספרים שקבע הצבא נשענים על המציאות הקיימת בה כבר התגייסו 3,000 צעירים בשנת 2017 וקבע מסלול גידול שמרני לשנים הבאות.
  • היעד האמיתי המבוקש עומד על 95% מהיעד הרשמי שכתוב בחוק – ורק מעוד שנתיים.
  • בנוסף לכך – לכל הפחות בעוד חמש שנים – אם לא יעמדו הישיבות ב-85% מרף הגיוס, החוק יפקע.
  • בהצעת החוק ישנה תקופת חסד של שנתיים (כלומר עד 2021 או 2022) בה לא קורה כלום. כלומר יכול שלא יתגייס חרדי אחד בשנתיים אלו ושום ישיבה לא תפגע. במונחים ישראליים מדובר בנצח (מי יודע כמה ממשלות עוד יקומו, או לא יקומו, בתקופה הזו).
  • ואמנם החוק מגדיר בסופו של דבר סנקציה כספית די משמעותית על ישיבות שלא יעמדו ביעד (עד 50% מתקציב הבסיס) – אך אל דאגה: כבר יש פתרון. בסוף הכנסת ה-20 ראינו איך ח"כ סמוטריץ' (איחוד מפלגות הימין) דורש העלאת תקציב הישיבות – וזה כדי לכסות על תרחיש אפשרי של השתת קנסות.
  • יתרה מזאת, במידה ובמשך שלוש ולאחר תקופת החסד עדיין לא יעמדו הישיבות ביעדי גיוס של 85% – החוק יבוטל ונחזור לנקודת ההתחלה, עם צורך לחוקק חוק גיוס חדש. כלומר: לחוק המדובר עכשיו יש מנגנון השמדה עצמית שיכול להיכנס לתוקף בעוד כחמש שנים.

יעדי מדידה השמרניים, תקופת חסד של שנתיים, הגדלת התקציב בדלת אחורית ומנגנון ההשמדה העצמית ישמרו את המצב הקיים כמו שהוא.

אז על מה המהומה? המפלגות החרדיות דרשו להוציא גם את המכסות מהחוק עצמו – מה שיהפוך אותו לכלי ריק וירחיק אותם מחסדי הממשלה להעלאה תקציבית. ליברמן מצד שני מוכן לחוק כמו שהוא ולעגן את הסטטוס קוו. בכל מקרה – חוק גיוס בני הישיבות לא יביא לגיוס של עוד בני ישיבות.

מה הן המכסות בחוק הגיוס המוצע?

החוק מתייחס ל"מכסות", כלומר לכמות בחורי הישיבה שיהיו חייבים להתייצב לגיוס. אלה נקבעו לפי נקודת המוצא הקיימת ב-2017 (ואלה אולי יעודכנו לשנה בה יחוקק החוק): כ-3000 חרדים שהתגייסו לצה"ל ו 530 לשירות הלאומי.

אם משרד הביטחון יקבל את מבוקשו בחוק, טבלת הגיוס לשנים הקרובות תראה כך:

שנת גיוס שירות סדיר שירות לאומי-אזרחי
2018 3,348 648
2019 3,617 700
2020 3,907 756
2021 4,161 806
2022 4,432 859
2023 4,720 915
2024 4,956 956
2025 5,204 1,004
2026 5,464 1,054
2027 5,737 1,107

כאמור, הנחת העבודה שברגע שיחליטו לקדם את החוק יתאימו את המספרים לאותה שנה. כלומר אם החוק יעבור ב-2019 המספרים ישענו על המצב בשנת 2018.

אם לא יעמדו במכסות יושת לכאורה קנס על הישיבות דרך קיצוץ בתקציב הממשלתי.

השלכות לא צפויות של החלת וביטול מגבלות באמצעות חקיקה – המקרה של קצבת פנסיה

האם כדאי למשוך את כספי הפנסיה שלנו עם פרישה או למשוך קצבה קבועה? לכל אחת מן הדרכים יש יתרונות וחסרונות, אך מסתבר שלמדיניות הציבורית יש השפעה עצומה על קבלת ההחלטות שלנו – גם באופן סמוי מן העין

| ד"ר אביגיל הורביץ, פרופ' אייל וינטר, פרופ' אורלי שדה |

דמיינו כי אתם פורשים לפנסיה וצריכים לבחור כיצד לחלק את כספי החיסכון לפרישה: האם כדאי למשוך את מלוא הסכום שחסכתם ולעשות איתו כרצונכם, או שעדיף לקבל קצבה קבועה בכל חודש? ההחלטה, שנעשית לרוב לאחר הפרישה, מורכבת ודורשת ביצוע של חישובים כלכליים והערכות לגבי מצבים רפואיים פוטנציאליים ותוחלת החיים הצפויה. מדובר בהחלטה הרת גורל ובעלת השלכות משמעותיות על רווחתם של אנשים לעת זקנה.

היתרון המרכזי בקצבאות הוא ההגנה שהן מעניקות מפני מצוקה כלכלית – בעיקר אם תוחלת החיים מתארכת. עם זאת, היתרון של משיכת כספי הפרישה במזומן היא הגמישות של הכסף – להוצאות שונות ובלתי צפויות.

יש דיון אקדמי ורגולטורי במדינות שונות לגבי המדיניות המומלצת. בישראל תוקן החוק ב-2008 כך שנדרשת משיכה של קצבה מינימלית מכספים שנצברו אחרי שנה זו. במילים אחרות: לא ניתן למשוך כספי חסכון ארוך טווח שנחסכו לאחר שנת 2008 כסכום חד פעמי, אם לא קיימת לפחות קצבה מזערית כפי שנקבעה בחוק (נכון לשנת 2019 על הקצבה עומדת על כ-4,500 ש"ח).

באנגליה, בוטלה בשנת 2014 חקיקה דומה. בהודו נדרשת משיכה קצבתית של לפחות 40% מהכספים שנצברו לפנסיה. בהולנד מחייבים משיכה של כל סכומי החיסכון כקצבה. בשבדיה יש למשוך קצבה לתקופה מינימלית וגם בצ'ילה ישנן מגבלות חריפות על משיכת החיסכון.

הגישות השונות להגבלת משיכת הון מכספי פנסיה הביאו אותנו להחליט לבחון את ההשפעה ההתנהגותית של קצבה מזערית. בפרט, מחקרנו מתבסס על ניסוי מעבדה מבוקר, מלווה בשני סקרים (אחד בקרב סטודנטים והשני בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל), הבוחן את תגובת המשתתפים לחקיקת קצבת מינימום או לביטולה.

קצבת חובה – משנה התנהגות

תוצאות המחקר מראות שחקיקה המחייבת משיכת קצבה, אפילו מזערית, מעלה את הביקוש למסלול הקצבאות, אפילו מעל לערך המינימום (כלומר, ישנה עלייה כללית בגובה הקצבאות המבוקשות על ידי המשתתפים במחקר). עם זאת, התוצאות מצביעות על כך שבניגוד לצפי, בעלי הכנסות (וציפיות צריכה) גבוהות, דווקא מגיבים בהשארת קצבה נמוכה מהרצוי ביחס למצב המוצא.

תוצאותינו מעידות על כך שמגבלות חקיקתיות הן בעלות השפעה התנהגותית הנובעת בין היתר מתופעת "העיגון" וה"התאמה" – בעיקר כאשר החישוב הנדרש לקבלת החלטה מורכב במיוחד (דוגמא טובה לכך הן מגבלות על מהירות נסיעה והשפעתן על המהירות שבהן בוחרים הנהגים). לפיכך אנחנו טוענים שעצם ההמלצה על גובה קצבה מזערית עשוי להספיק על מנת ליצור שינוי התנהגותי.

מהו עיגון?

תופעת העיגון וההתאמה מתייחסת למצבים בהם נדרשים אנשים לאמוד ערכים שאינם ידועים להם במדויק או מורכבים לחישוב. במקרים כאלה אנשים נוטים להתחיל מערך (עוגן) שנראה בעיניהם סביר ולהתאים אותו (Tversky and Kahneman, 1974).

זאת ועוד, המחקר שלנו מראה שביטול הדרישה הרגולטורית לקצבה מזערית, אינו מחזיר את התפלגות הקצבאות למצבן המקורי. החלטות רגולטוריות, בתחומים שונים, עלולות להתבטל מסיבות רבות (למשל כאשר יישומן נועד מראש להיות זמני, מסיבות פוליטיות או כתוצאה משינוי באקלים הכלכלי). תוצאות המחקר מצביעות על שאנשים נוטים לזכור גם חקיקה שבוטלה ולכן גם לאחר ביטול היא עלולה בניגוד לציפיות להמשיך להשפיע.

*

ד"ר אביגיל הורביץ – בית הספר וורטון למנהל עסקים, אוניברסיטת פנסילבניה (חוקרת אורחת), המסלול האקדמי של המכללה למנהל והאוניברסיטה העברית בירושלים

פרופ' אייל וינטר – האוניברסיטה העברית בירושלים

פרופ' אורלי שדה – האוניברסיטה העברית בירושלים

*

#במילים_אחרות הוא מיזם מבית שקוף, בו חוקרים וחוקרות מהאקדמיה מפרסמים את תוצאות מחקריהם בתמצות ובשפה פשוטה, לכלל הציבור. מעוניינים שהעבודה האקדמית שלכם תתפרסם אצלנו? מלאו את הטופס הקצרצר וניצור עמכם קשר.

מנהל התוכנית הלאומית להפחתת פליטות גזי חממה: "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא לעמוד ביעדים". ראיון מיוחד

להיפטר מהפחם, לעבור לבנייה ירוקה, להגביר את השימוש באנרגיית השמש ולהשתמש ברוח רק היכן שאפשר • ד"ר גיל פרואקטר, מנהל תחום אנרגיה ושינויי האקלים במשרד להגנת הסביבה, לא רואה עתיד אחר מלבד אנרגיה מתחדשת • מי שלא יבין זאת ויפעל בהתאם, הוא מזהיר, ישלם ביוקר – בכסף ובבריאות • האם המדינה עושה מספיק בשביל להפחית את השימוש בדלק מאובנים (פחם, נפט וגז) ולעמוד ביעדי הפליטה הבינלאומיים?

| ליאורה אמיתי |

ציון דרך מדאיג נרשם לפני שבועות אחדים: לראשונה מאז התפתח המין האנושי, עלו רמות הפחמן הדו־חמצני באטמוספירה על 415 חלקים למיליון. "אנחנו לא מכירים כוכב לכת כזה", מתריע אריק הולטהאוס, מטאורולוג פעיל בתחום שינויי האקלים. "רמות הפחמן הדו־חמצני לא עלו מעל 300 ppm ב־800 אלף השנים שקדמו למהפכה התעשייתית", הוא מסביר, "ממחקר שנערך באפריל האחרון, שבו השתמשו במודלים ממוחשבים, עלה שרמת הפחמן הדו־חמצני כיום היא הגבוהה ביותר זה שלושה מיליון שנים".

המעקב אחר עליית רמות הפחמן במאונה לואה, הוואי

בעיצומם של גלי החום הראשונים של הקיץ הישראלי, ולאחר חורף גשום למדי, ביקשנו להבין מה צופן העתיד בתחומי האנרגיה, הכלכלה וזיהום האוויר והאם המציאות הולכת להשתפר או להחמיר.

ד"ר גיל פרואקטור, המנהל את תחום האנרגיה ושינויי האקלים במשרד להגנת הסביבה, הוא אחד המומחים המובילים בנושא. פרואקטור, בעל תואר שני במינהל ציבורי מאוניברסיטת הרווארד ודוקטורט מ־Imperial College London, עובד במשרד להגנת הסביבה מאז 2010, ובין השאר הוביל את הוועדה הבין־משרדית לגיבוש התוכנית הלאומית להפחתת פליטות גזי חממה בישראל ואת הצוות המקצועי שגיבש מתווה להפסקת הפעלת 4 היחידות מבוססות-הפחם המזהמות ביותר בתחנת הכוח אורות רבין בחדרה. לפני הצטרפותו למשרד עבד כיועץ בתחום האנרגיה ושינויי האקלים בחברת SKM בבריטניה.

ד"ר גיל פרואקטור, מנהל תחום אנרגיה ושינויי אקלים במשרד להגנת הסביבה

לדברי פרואקטור, ישראל עומדת ביעדי התוכנית הלאומית להפחתת פליטות גזי חממה. בשנה וחצי האחרונות הצליחה הממשלה לקדם מהלכים המאיצים את עקומת הגידול של אנרגיה מתחדשת, בעיקר על ידי התקנות של מתקנים סולריים קרקעיים. "אני מעריך שעד 2020 נתקרב ליעד של 10%, כלומר נעמוד על כ־9%", הוא אומר. היעד של 17% ב־2030 הוא נמוך מדי וצריך להעלותו. בשלוש השנים האחרונות היו שינויים רבים, שמעלים כעת את הדחיפות מחד ואת הכלכליות מאידך בהגדלת היעדים. הפוטנציאל הגדול של אנרגיה מתחדשת בישראל אינו קרקע, אלא מבנים. שטח בנוי הוא המשאב היחיד שרלוונטי לאנרגיה מתחדשת, והוא גדל מדי שנה וגם יגדל בקצב מואץ בעשורים הבאים. לכן הדרך לעמוד ביעדים ואף להגדילם היא לחייב תקן בנייה ירוקה ולייצר את האמצעים שיאפשרו הן תקן בנייה ירוקה והן מבנים מאופסי אנרגיה.

מהם מבנים מאופסי אנרגיה?

בנייה ירוקה ומבנים מאופסי אנרגיה משלימים זה את זה. בישראל נבנות רבבות יחידות דיור, וב־20 השנים הקרובות צפויות להיבנות עוד יותר מ־2 מיליון. אנחנו חייבים להימנע מבניית מבנים כפי שבונים כעת. אלו מבנים שאינם יעילים מבחינה אנרגטית, הם בזבזניים מבחינת צריכת האנרגיה והמים וגם עשויים חומרים שאינם בריאים למי שחי בתוכם. המבנים הללו יישארו איתנו לפחות עוד 40 עד 60 שנה.

אנחנו חייבים לפעול כדי ש־100% מהמבנים בישראל ייבנו על פי תקן בנייה ירוקה כוכב אחד. אנחנו כמובן רוצים יותר מכוכב אחד, כלומר מבנים שהם יעילים מבחינה אנרגטית ומסוגלים לייצר את שאר צריכת האנרגיה שלהם בעצמם – אלו מכונים מבנים מאופסי אנרגיה.

בשנת 2013 העבירו הרשויות המקומיות ב"פורום ה־15" (העיריות בישראל אשר אינן נזקקות למענקי מדינה לקיומן, שהן הגדולות ביותר בארץ פרט לירושלים – ל.א.) החלטה שלפיה כל המבנים בתחומן צריכים לעמוד, לכל הפחות, בתקן בנייה ירוקה. המשרד להגנת הסביבה פועל כעת בכמה מישורים. המטרה היא לכלול את תקן הבנייה הירוקה בהחלטת ממשלה, ואנו גם עובדים עם השותפים במינהל התכנון ובממשלה כדי שהתקן יחויב בכל הארץ. אנחנו סבורים שזה נכון מבחינה כלכלית ובריאותית ולא רק בהיבט הסביבתי. זהו מהלך שיוביל חד־משמעית להורדת יוקר המחיה. מיד עם הקמת הממשלה החדשה, אנחנו רוצים להוסיף את הסעיף של חיוב בנייה ירוקה ולעדכן את היעדים של התוכנית הלאומית להפחתת זיהום האוויר.

כלומר החזון הזה עדיין לא התממש.

זה קורה בפורום ה־15, כלומר ביותר מ־50% מהתחלות הבנייה שם, בזכות המנהיגות הראויה לציון שראשי הפורום הפגינו. אבל בשאר הארץ לא.

ב־2015 רצינו לכלול בנייה ירוקה כתקן בהחלטת הממשלה ולא הצלחנו, אבל כעת ננסה להביא זאת שוב לממשלה החדשה. חיוב התקן יאפשר לנו גם לעמוד ביעדי התוכנית ואף להגדיל את האחוזים עד 2030.

אבל זאת לא הדרך היחידה, אנחנו רואים היום במכרזים התחרותיים החדשים של רשות החשמל למתקנים קרקעיים של אנרגיה סולרית שהם זולים יותר מהאלטרנטיבה הקונבנציונלית. כלומר, עלות הייצור של קוט"ש סולרי הוא זול יותר מעלות הייצור במתקני גז או במתקני פחם. וכל זה לפני שחישבנו את העלויות החיצוניות, כלומר העלויות למשק כתוצאה מתחלואה ומתמותה מזיהום אוויר.

מלבד זאת, גם המחירים של מתקני אנרגיה סולרית על גגות בתים הוזלו באופן דרמטי בשלוש השנים האחרונות,  והם ממשיכים לרדת. וכעת, עם ההתפתחות של הטכנולוגיה המשלימה וההכרחית של אגירה (יכולת לשמור אנרגיה בבתים המייצרים אותה, ללא צורך להחזירה לרשת החשמל – ל.א.), אפשר לומר בוודאות שאפשר לשנות את הפרדיגמה של הישענות על אנרגיה קונבנציונלית. אנחנו מובילים כעת תוכנית לגיבוש חזון למעבר לכלכלה דלת פחמן עד שנת 2050. הגז הטבעי הוא דלק מעבר, בדרך למשק נטול דלקים פוסיליים, משק בריא שמייצר את האנרגיה שלו בצורה נקייה וגם צורך אותה בצורה יעילה – כלומר לא רק להדביק את הביקוש, אלא גם לצמצם אותו באמצעות התייעלות אנרגטית – מבנים יעילים שאינם צורכים הרבה אנרגיה וייצור מקומי שמקטין את איבודי ההולכה. הכוונה היא, למשל, שמתקן אנרגיה סולרית בערבה צריך לשנע את החשמל למרכז, ולפיכך יש איבוד הולכה גדול וגם יש צורך לשדרג את רשת ההולכה – מה שדורש השקעות ניכרות.

ובינתיים מקודמות הרבה תוכניות להקמת תחנות ייצור חשמל על גז.

כל תחנת כוח חדשה שתקום, תישאר איתנו 40 שנה לפחות, מה שמקבע את פליטות הפחמן ומרחיק אותנו מהאפשרות לעמוד ביעדים להפחתת גזי החממה – וזו בעיה גדולה. חלק מהתוכניות מוצדקות, למשל התוכנית של של "דלק מעבר", כלומר מעבר הדרגתי מהפחם ומתזקיקי הנפט הנוזליים – סולר ומזוט – שהם הדלקים הכי מזהמים ומהם אנחנו רוצים להיפטר.

בטווח המיידי אנחנו רוצים לממש את החזון להפסקה מוחלטת של השימוש בפחם עוד לפני 2030, כבר ב־2025. כיום יש עשר יחידות פחמיות, מתוכן יחידות 1-4 באורות רבין, שהן הכי מזהמות בישראל, ולכן הובלנו, בשיתוף משרד האנרגיה, את ההחלטה ההיסטורית שהתקבלה לפני שלוש שנים, לסגירתן עד לחודש יוני 2022. כדי לממש את ההחלטה הזו, יש לפעול כעת להקמת האלטרנטיבה – מחז"ם, שהיא תחנת כוח מסוג מחזור משולב. אותן ארבע יחידות ישנות שאנחנו רוצים שתיסגרנה כמה שיותר מהר מאחר שהן מביאות לתחלואה ולתמותה שחייבים לעצור.

הגז הטבעי עדיין מזהם, אבל מבין הדלקים הוא המזהם פחות, לכן חייבים לעבור בהקדם מפחם לגז טבעי.

בד בבד חייבים להגדיל כמה שיותר את הנתח של האנרגיות המתחדשות ולתכנן אסטרטגית את כלל התשתיות של ישראל, כך שהגז הטבעי יהיה רק דלק מעבר ושב־25 השנים הקרובות נבצע את המהלך המשקי המורכב מאוד והמאתגר של מעבר מגז טבעי למשק נטול דלקים פוסיליים, משק המבוסס על אנרגיות מתחדשות. זה לא יקרה בן לילה, ולכן אנחנו פועלים לגיבושם של חזון ומפת דרכים למעבר לכלכלה דלת פחמן. יחד עם ה־OECD ועם מומחים מהארץ ומהעולם הקמנו צוות בין־משרדי גדול. אבל זה תהליך ארוך טווח.

כאמור, בטווח המיידי רוצים לחייב תקן בנייה ירוקה, להגדיל את הייצור של האנרגיות המתחדשות, לסגור את הפחם ולתכנן עתיד נטול דלקים פוסיליים.

מהו, נכון להיום, התמהיל של מקורות האנרגיה המתחדשת?

יותר מ־80% מהאנרגיה המתחדשת בישראל היום מופקת מאנרגיית השמש. הרוב מגיע ממתקנים קרקעיים, שיותר מ־60% מהם מקורם במתקנים סולריים בטכנולוגיה של PV (פוטו-וולטאי, תא סולארי, המייצר חשמל מאור השמש – ל.א.) והשאר ממתקנים של שוקת פראבולית – אותם 240 מגה ואט של אשלים – שני השדות הגדולים שנפתחו. זוהי טכנולוגיה ישנה יותר. אבל הרוב המכריע הוא מ־PV וגם כל המיזמים לעתיד יהיו מ־PV ועוד מעט מאנרגיית רוח. יש כרגע פרויקטים של אנרגיית רוח במקומות כמו עמק הבכא ורמת סירין, שעתידים לקום, אבל לא בהיקפים של ה־PV, כי יש הרבה מאוד בעיות עם הטכנולוגיה הזאת. יש גם מעט מאוד ייצור חשמל מביו גז, ביומסה.

למה המדינה לא מקדמת ומסבסדת את הכיסוי של הגגות הקיימים ב־PV?

לפני כחודש וחצי הסתיים מכרז של רשות החשמל לגגות פרטיים ומסחריים. היה ביקוש יוצא מן הכלל, ומתוכננים מכרזים נוספים לגגות שאינם מנוצלים ויותקנו בהם PV. אנחנו רוצים שתהיה רגולציה מחייבת לגגות עתידיים וכן לאפשר ולתמרץ הקמת PV בפרויקטים של התחדשות עירונית כמו תמ"א 38 ופינוי־בינוי. המחירים של PV  בעולם יורדים דרמטית, ולכן עלות ההתקנה יורדת באופן ניכר ועלות התפעול היא אפסית כמעט. עלות ההחזר היום היא 4-5 שנים, והמחירים ממשיכים לרדת בעולם וגם בישראל.

ישראל משתרכת מאחורי מדינות אירופה, למרות שהיא שטופת שמש

קשה להבין מדוע ארצנו משתרכת, בהפרש ענקי, מאחורי מדינות אירופיות בפריסת תאי אנרגיה סולארית – למרות שהן נחשפות לשמש הרבה פחות מישראל. איך אתה מסביר את זה?

לאחרונה ביקרתי בפולין, מדינה ללא אור שמש רב לכל הדעות, בטח בהשוואה לישראל. עם זאת, נוכחתי לראות כי אפילו שם הותקנו פנלים אנכיים על קירות בניינים שלמים, המכוסים כולם PV (תאים סולאריים). לממשלה לקח זמן להסיר חלק מהחסמים הביורוקרטיים והרגולטוריים ולהאיץ את קידום הנושא. אבל בשנה וחצי האחרונות חל שינוי, ורשות החשמל ראויה לציון בהקשר זה. אנחנו רואים שיפור ניכר. כבר בעוד חצי שנה נוכל לראות עלייה מהירה מאוד בהתקנות PV אחד הדברים הקריטיים שגרמו לכך הם היעדים שהצבנו. ברגע שנקבעו היעדים, הממשלה התיישרה בהתאם, וכעת אנחנו רוצים לשדרג אותם.

בניין מכוסה בתאים סולריים

יש לנו התחייבויות בינלאומיות במסגרת יעדי התוכנית?

ראשית, אנחנו מחויבים ליעדים שלהם התחייבנו ועליהם הצהרנו בפרוטוקול אמנת האקלים, שנחתמה ב־2015 בידי כל המדינות, ובהן ישראל. יש שם יעדים להפחתת גזי חממה ב־2030, ואנחנו מחויבים לכך כמו כל שאר המדינות. בשלב המיידי אין סנקציות על אף מדינה, אבל יש לחץ גובר והולך, בייחוד בקרב מדינות ה־OECD, שהתאמצנו מאוד להיות חלק מהן. לכן הציפייה מאיתנו גדולה מאוד.

שנית, באותה אמנת אקלים מ־2015 התחייבו מדינות העולם להכין בתוך חמש שנים, כלומר עד סוף 2020, תוכניות ארוכות טווח שצופות אל מעבר ליעדים שסומנו ל־2030 ולעבור לכלכלה דלת פחמן עד שנת 2050. חלק נכבד ממדינות ה־OECD – גרמניה, בריטניה, בלגיה, צרפת ומדינות נוספות – השלימו תוכניות למעבר לכלכלה דלת פחמן. ארה"ב השלימה את התוכנית הזו בשלהי כהונתו של הנשיא אובמה. מדינות כמו הודו וסין, יפן וקוריאה הדרומית מצויות בעיצומו של התהליך הזה. ברמה הבינלאומית אנחנו ודאי חלק מתהליך זה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא לעמוד ביעדים, שכאמור נדרשים לעדכון. ב־2020 נעמיק את היעדים.

2020 זה מחר בבוקר.

כן. כפי שאמרנו, התהליך הרב־מגזרי כבר החל – והוא כולל מלבד משרדי הממשלה גם את הרשויות המקומיות, התעשייה, המסחר והחברה האזרחית – והוא יסתיים בסוף 2020. לא פחות חשוב מכך, המוטיבציה, הצורך, ההכרח והדחיפות להפחתת פליטות גזי חממה מגיעים בראש ובראשונה מהאינטרס הישראלי הפנימי, חוץ מהמחויבות לתהליך הבינלאומי. הפחתת גזי חממה היא כורח שמביא ליעילות כלכלית, לבריאות וגם לשמירה על הסביבה, וזהו אינטרס ישראלי ולא רק בינלאומי. משק דל פחמן, זה הכיוון שכל העולם מוביל אליו, ולכן על הזיהום ישלמו. כלכלה מוטת יצוא, הרוצה לייצא מוצרים ושירותים לחו"ל – אם היא לא תתייעל ותפחית את עוצמת הזיהום שלה, הסיכוי שהיא תוכל למכור ילך ויקטן. העולם – האיחוד האירופי וגם מדינות אחרות כמו הודו וסין – מתחיל לתמחר את הזיהום. לכן עלינו להיערך ולהוביל, כדי לא להשתרך מאחור.

זה גם מעניק לנו הזדמנויות. אנחנו תמיד מתגאים בחדשנות הישראלית, ויש כאן פוטנציאל בהיקף של מיליארדי דולרים, שיכולים להפוך למנוע הצמיחה המרכזי של ישראל בעשור הקרוב, אם רק נדע לנצל ולמנף את ההזדמנויות. אבל קודם כל עלינו לשמש דוגמה כאן, בארץ.

כבר יותר מעשור מלוות אותנו אמירות כאלו, אבל כשבוחנים את ההבדל בין היכולות הללו ובין הביצוע, מוצאים פערים גדולים, ולכן אנחנו לא מצליחים להוביל. כיצד מתמודד עם זה המשרד להגנת הסביבה?

המשרד להגנת הסביבה, בשיתוף משרד הכלכלה, מיישם תוכניות לתמיכה בקלינטק ובחדשנות הישראלית בתחומי הסביבה. כבר שנים הם מסייעים ומיישמים תוכניות של מענקים. בהיתרי הפליטה שהמשרד נותן למפעלים, אנחנו מחייבים את המפעלים הגדולים בישראל להתייעל אנרגטית  ולהפחית זיהום אוויר. הרגולציה עוקבת אחר יישום התהליכים שהופכים את התעשייה שלנו ליעילה ולנקייה יותר.

יחד עם השותפים שלנו בממשלה גיבשנו ועדכנו את התוכנית להפחתת גזי חממה, ואנו גם מבקשים לגבש החלטות נוספות מיד לאחר שתקום הממשלה, כדי שהיא תציב יעדים נוספים ועמוקים יותר, ההכרחיים כדי להצעיד את המשק שלנו קדימה. זו חבילה מתמשכת, ויש עוד הרבה מה לעשות, אבל אסור להתעלם מההישגים שהצלחנו לקדם מאז שנת 2015.

תחנת הכוח הסולרית באשלים – מגדל השמש

בראשית מרץ השנה התפרסמה תכנית של משרד האוצר ורשות מקרקעי ישראל לשינוי מהותי באזור מפרץ חיפה תוך כדי פינוי בתי הזיקוק והתעשייה המזהמת שם. התייחסת להפחתה בשימוש בפחם ולסיום השימוש במתקן היצור מפחם באורות רבין, מה בעניין תהליכי ייצור תזקיקי הנפט למיניהם במדינת ישראל, שגם הם כידוע מזהמים, מחליאים והורגים, לא פחות מפחם. האם נמשיך לייבא דלק גולמי ולזקק אותו כאן, או שנייבא דלק מזוקק בעשורים הקרובים?

לגבי מפרץ חיפה, אינני רוצה להתייחס כי אינני המומחה לעניין ורצוי לפנות למומחים אצלנו במשרד להגנת הסביבה.

האם נמשיך לייבא דלק גולמי ונזקק אותו או נייבא דלק מזוקק בעשורים הקרובים?

באופן כללי ורחב יותר, אנחנו מובילים תהליך רב־מגזרי שמטרתו היא מעבר לכלכלה דלת פחמן מתוך הבנה עמוקה של האינטרס הכלכלי, הבריאותי, הטכנולוגי והסביבתי של ישראל, וכחלק מהמגמה העולמית.

המשמעות היא מעבר מכלכלה המבוססת על דלקים פוסיליים (מאובנים) – פחם, גז טבעי ותזקיקי נפט או נפט בכלל –  לכלכלה שמשוחררת מכל אלו ומייצרת את כל האנרגיה שלה ממקורות מתחדשים, שהם נקיים בהגדרה.

יש מדינות שכבר השלימו את תהליך גיבוש התוכנית והחזון שלהן, ונמצאות בשנים הראשונות של יישום האסטרטגיה. למשל גרמניה, מדינה מתועשת, שהתעשייה בה משתמשת בדלקים שהם תזקיקי נפט. נוסף על כך מתניידים שם בכלי רכב עם מנועי בעירה פנימית המונעים בדלקים. כחלק מתוכנית המעבר לכלכלה דלת פחמן, גרמניה עוברת לתחבורה חשמלית ולייצור חשמל באנרגיה מתחדשת. כעת הם בשלב של מעבר הדרגתי מייצור אנרגיה תרמית בדלקים לייצור אנרגיה תרמית על ידי חשמל בחלק מענפי התעשייה.

נוסף לכך, גרמניה משקיעה מיליארדי אירו בפיתוח טכנולוגיות Power to Liquids – שימוש באנרגיה מתחדשת  לייצור דלקים נוזליים, ללא פליטות. למשל אלקטרוליזה לייצור מימן, שאותו אפשר לשרוף במנוע בעירה פנימי, ללא זיהום. כל המדינות הללו זונחות בהדרגה את השימוש בדלקים פוסיליים. לשם מובילה המגמה העולמית.

דוגמה נוספת לכך היא האיחוד האירופי, שפרסם תוכנית בעלת חשיבות רבה מאוד שמשנה את האופן שבו מייצרים פלסטיק ומשתמשים בו, והיא מתפרשת על פני כ־20 שנה, עם יעדים אגרסיביים מאוד. פלסטיק מיוצר מתזקיקי נפט. אם זו ההנחיה של הדירקטיבה האירופית, ויש לאירופים את הכוח להתוות את התעשייה כולה, ישראל לא יכולה להישאר מאחור.

נתוני צריכת אנרגיה בגרמניה ב-2018. משקיעה מיליארדים בפיתוח טכנולוגיות של אנרגיה מתחדשת.

בעבר היה פער גדול בין ההנחיות של הדירקטיבה האירופית לבין החוק ומה שקורה בפועל אצלנו. אתה רואה את הפער הזה מצטמצם?

חד־משמעית. אני רואה שהפעולות שאנחנו עושים, שהאחרונה בהן הייתה ב־16 באפריל, אז התכנסנו לדון בנושא המעבר לכלכלה דלת פחמן בתחום התעשייה וכלכלה מעגלית, שני נושאים שמתחברים זה לזה. הדיון נערך בהובלה של משרד הכלכלה, בשיתוף איתנו ועם התאחדות התעשיינים ומומחים מהארץ ומהעולם. השתתפו בכנס גם תעשיינים משלושה סקטורים מרכזיים, בהם הפלסטיק, והוא עסק באמצעי המדיניות והדרכים שבהן הממשלה תקדם את הנושא של כלכלה מעגלית, כך שהשימוש בפלסטיק, לדוגמה, יקטן אך המחזור שלו יגדל, עד שלא תהיה פסולת של פלסטיק.

ומה לגבי הזיהום מאסדות הגז?

אבל מול החזון והכוונות המרשימות שפירט ד"ר פרואקטור ישנה המציאות בישראל. התעשייה הישראלית לא תמיד רואה עין בעין את היעדים, הרצונות והחזון הירוקים האלו, והיא ממשיכה לנקוט את מדיניות ה"עסקים כרגיל". וישנן גם אסדות הגז שהתגלה מול חופי ישראל, ספקיות האנרגיה של העתיד הנראה לעין.

האם בחישובים שנעשו בשנת 2015 על סך הפליטות המתוכננות העתידיות הובאו בחשבון פליטות המתאן של אסדות הגז? הרי בשלב החתימה של הסכמי פריז, המידע על האסדות עוד לא היה בנמצא.

השבנו על השאלה הזאת בדיון בכנסת, בוועדת משנה של ועדת הטכנולוגיות, ומי שהובילה אותו הייתה ח"כ יעל כהן־פארן. את פליטות המתאן אנחנו ממירים לערכים של co2, שזה המכנה המשותף של כל גזי החממה הנמדדים בעולם. הפליטות מהאסדה עצמה הן קטנות מאוד־מאוד, וזה לחלוטין זניח לעומת סך הפליטות של ישראל, ולכן אין להן שום משמעות על מצאי הפליטות שלנו. מי שמפרסם את מצאי הפליטות לפי הכללים וההנחיות של האו"ם, היא הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס). הם מפרסמים את כל הפליטות של ישראל, לפי הנחיות של אמנת האקלים ולפי פרוטוקול מסודר, ויש על כך בקרה בינלאומית מטעם האו"ם. כשמסתכלים על המספרים של הלמ"ס, אפשר לראות שהפליטות של ישראל הן במיליונים של טונות, ולכן הפליטות של האסדה "תמר" הן מזעריות ביחס לפליטות של ישראל. גם ההסבר לכך הגיוני, שהרי מתאן הוא המוצר שלהם. לנובל אנרג'י יש אינטרס מובהק, להבדיל ממזהמים אחרים, להפחית למינימום את פליטות המתאן, כי כל פליטה היא הפסד כספי. מה גם שמתאן הוא חומר דליק, כך שיש אינטרס ביטחוני ובטיחותי להפחית פליטות למינימום. ובראייה קדימה, פליטות המתאן שצפויות להיות מהאסדה הנוספת, "לווייתן", יהיו גם הן זניחות.

אסדת גז. הזיהום מן האסדות של ישראל "זניח", לטענת ד"ר פרואקטור

"הפוטנציאל בטורבינות רוח בישראל הוא קטן"

נושא אחר, שגם עליו מתנהל דיון ער, הוא קידום תוכניות טורבינות רוח. יש לא מעט התנגדות בקרב הציבור לתוכניות הללו. המתנגדים להן טוענים שיש בישראל התנגשות בין התוכניות לקידום אנרגיית רוח לבין נושאי שמירה על הסביבה: פגיעה בשטחים הפתוחים, בציפורים ובעטלפים ובצורכי ביטחון. המשרד להגנת הסביבה בחן את היוזמות לקידום תוכניות טורבינות רוח על רקע קונפליקטים אלו וגם על רקע שינויי האקלים? יש תחזיות אם בעתיד יהיו יותר או פחות רוחות בישראל?

אנרגיית רוח היא אנרגיה מתחדשת אך היא פוגעת בבעלי כנף, מה שמחייב בחינה ותמרון בין האתגרים הללו. לאנרגיית רוח יש פוטנציאל מסוים בישראל, ואיפה שמבחינה סביבתית, לאחר מיפוי מפורט שנערך, הנזק יהיה גדול – אנחנו נתנגד. אבל יש מקומות שבהם אפשר להקים פרויקטים של טורבינות רוח כי הנזק הפוטנציאלי לבעלי כנף הוא קטן יותר. תמיד צפוי להיות נזק, ולכן ברמה של משוואה עם משתנים לפי נדירות המין והתדירות שלו, אנחנו ורשות הטבע והגנים יודעים להעריך את הנזק שעלול להיגרם לבעלי הכנף. בחלק מהמקומות אישרנו פרויקטים ותמכנו בהם ובחלק לא. זה אתגר אמיתי, גם מבחינת הזווית של משרד הביטחון.

זווית נוספת וחשובה מאוד היא תופעת הנימב"י (Not in my backyard). יישובים מתנגדים מסיבות של נראות, רעש, ואולי גם תדמית, ולא רוצים טורבינות גבוהות בחצר ביתם.

יש עשרה פרויקטים, נוסף לאלו הקיימים, שכבר מקודמים. אבל הפוטנציאל בתחום הזה הוא קטן כי כדי שמיזם כזה יהיה כלכלי צריך מהירות רוח גבוהה מ־5 מטר בשנייה בממוצע.

אפשר להפיק רווח כלכלי אם ממקמים את טורבינות הרוח בים, אבל במזרח התיכון קרקעית הים מעמיקה מהר מאוד ולכן העלויות גבוהות הרבה יותר מאשר בים הצפוני באירופה, למשל, שם הקרקעית רדודה ואפשר לבנות חוות רוח ענקיות שמייצרות הרבה מאוד אנרגיה, כי עלויות ההקמה אינן גבוהות.

אנרגיה מתחדשת – צורך סביבתי, חברתי וביטחוני

כיצד רואה המשרד את האיזון בין הבנייה המואצת שנדרשת בישראל, והפיתוח שמסביבה, לבין הצורך להגן על הטבע ועל השטחים הפתוחים?

אחד התפקידים של המשרד להגנת הסביבה הוא להיות שומר הסף של השטחים הפתוחים מפני בנייה ופיתוח לא אחראיים שלא מביאים בחשבון את השיקולים של השמירה על הסביבה ועל בעלי החיים, היום וגם לדורות הבאים. צריך שיהיה למדינה ולמשרד להגנת הסביבה, וכמובן לאזרחים עצמם, אינטרס חזק מאוד לדאוג שהתרחבות אורבנית של שטחים תוגבל עד כמה שאפשר ושיהיה ציפוף של מרכזי הערים. לא לבנות ערים חדשות או להרחיב ערים קיימות כמו אותה תוכנית ספדיה מפורסמת (שרצתה להרחיב את ירושלים על כל השטחים הירוקים במבואות העיר). לכן המדיניות היא לתעדף גגות ומבני מגורים לפרויקטים של אנרגיה סולרית ולא פרויקטים זוללי שטח כמו מתקנים קרקעיים ופרויקטים של אנרגיית רוח.

הזכרת קודם לכן את ההתפתחות ביכולת האגירה הביתית של אנרגיה. זו טכנולוגיה שיכולה ליצור מצב, שמלבד הפחתת הפליטות וייצור אנרגיה נקייה, יקודמו גם ערכים נוספים: הפן חברתי, העברת ההון מתאגידים לאזרחים, וגם אלמנט ביטחוני – עצמאות אנרגטית לתושבים, שעשויה לבטל את האיום של פגיעה בתחנות כוח. אנחנו יכולים להגן על עצמנו גם מהבחינה הזאת?

נכון. זה צריך לבוא דרך העלאת היעדים להתחדשות עירונית, שבמסגרתם יקומו מבנים מאופסי אנרגיה במרכזי הערים. ולגבי ביטחון אנרגטי ויציבות הרשת – בכל הארגונים והמוסדות, במשרד הביטחון ובצה"ל, מבינים היום שייצור אנרגיה על מבנים ונכסים מאפשר להם זמן פעולה רב יותר במצב חירום, כשאין אספקת חשמל, בין אם זה כתוצאה ממלחמה ובין אם כתוצאה מתאונה או תקלה.

ויש את האלמנט החברתי – היום ערי פורום ה־15 מחייבות את תקן הבנייה הירוקה, ודווקא ברשויות החלשות יותר, הפריפריאליות, שבהן התושבים הם בעלי יכולות כלכליות נמוכות יותר, המבנים נבנים בצורה לא יעילה, ללא תקן בידוד, ואז, במקום להקטין את הפערים אנחנו מגדילים אותם, כי התושבים בערים הללו יצטרכו להשקיע יותר אנרגיה בחימום או בקירור, למשל. במשרד להגנת הסביבה פועלים לחיוב תקן בנייה ירוקה בכל הארץ. זה אינטרס לאומי שלנו, שמטרתו להוזיל את יוקר המחיה. סטנדרט אחיד וגבוה של בנייה ירוקה בכל הארץ יביא להורדת יוקר המחיה ולשיפור הבריאות שלנו, וכמובן לחיסכון למשק בדרך של אנרגיה מתחדשת והתייעלות אנרגטית. היתרונות הם גדולים כל כך, שחייבים לפעול ברמה הלאומית.

סיקור צל אופוזיציה – שבוע שלישי: מקריאים את כתב ההאשמות נגד ראש הממשלה

בשבוע השלישי לסיקור הצל של האופוזיציה בכנסת ישראל: ממשלת המעבר מעבירה בחיפזון תיקון לחוק יסוד הממשלה – והאופוזיציה מנהלת מולה מאבק עיקש עם כל כלי פרלמנטרי אפשרי. בינתיים במליאה האופוזיציה מקריאה את כתב החשדות נגד רה"מ נתניהו במלואו

| עידן בנימין |

תוהים מה עושה האופוזיציה? אנחנו ממשיכים לבדוק מה קורה בכנסת ואיך אופוזיציה לוחמנית יכולה לפעול. הימים שלפני הרכבת הממשלה, כאשר מפלגות הקואליציה ממשיכות לעסוק במו"מ ולא בשיתוף פעולה ביניהן, יכולות אולי להיות הזדמנות עבורה לקדם מהלכים אותם הבטיחו לבוחרים.

אמנם לפי החוק ראש האופוזיציה מוכרז רק 14 ימים לאחר הקמת הממשלה – אך עם זאת, בכנסת הנוכחית מפת הגושים (אופוזיציה/קואליציה) כבר ברורה למדי. בזמן שהקואליציה עוד בהקמה, האופוזיציה כבר יציבה וקיימת. בסיקור הצל השלישי מצאנו אופוזיציה לוחמנית בכנסת.

***

המאבק המאורגן הראשון של האופוזיציה – נגד ביטול מגבלת השרים

הממשלה ממשיכה לזרז את הצעת החוק שתסיר את המכסה למינוי שרים (כיום עומדת על 19) וסגני שרים (4). המגבלות נקבעו בשנת 2014, וכבר שנה לאחר מכן (בעת הרכבת הממשלה האחרונה) בוטלו זמנית מטעמים פוליטיים. מאחר וניתן לשנות באופן זמני חוק יסוד רק פעם אחת, הממשלה הנרקמת מנסה לשנות את החוק לצמיתות, ללא דיון רציני ובמהירות מטורפת. עוד על המהלך תוכלו לקרוא כאן.

באופוזיציה החליטו לקיים מאבק עיקש בשינוי החוק שנעשה בפזיזות ועיכבו אותו בכל פינה אפשרית. עקבנו לאורך השבוע בהתנהלות קידום החוק.

שינוי חוק היסוד – בחיפזון, למען דילים פוליטיים

שינוי חוק היסוד נעשה בחיפזון לאחר שראש הממשלה נתניהו קיבל ארכה של שבועיים מנשיא המדינה להקמת הממשלה. השינוי אמור להקל עליו בתהליך. הצעת החוק הופצה ביום רביעי בצהריים המאוחרים והייתה פתוחה להערות הציבור עד מוצ"ש. כלומר – לציבור ניתן יום עבודה יחיד להערות.

על פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, ישנו הליך מסודר להפצת הצעת חוק ממשלתית: "במסגרת ההליך יש לפעול לאיסוף נתונים ולגיבוש תשתית עובדתית ביחס להצעה ולהשלכותיה. זאת, באמצעות עבודת מטה והפצת תזכיר לכל משרדי הממשלה הנוגעים בדבר ולציבור ושקילת הערותיהם בלב פתוח ונפש חפצה". על פי ההנחיה יש לתת 21 יום להערות הציבור. עם זאת נכתב כי: "לא מדובר בפרק זמן קשיח. על פרק הזמן להיקבע בהתאם להיקפו, מורכבותו וחשיבותו הציבורית של התזכיר". במקרה הנדון ניתנו שלושה ימים, כולל שישי ושבת.

הנחיות היועמ"ש כוללת גם דרישה כי "בתזכיר המופץ יש לציין את דבר קבלת האישור לקיצור פרק הזמן למשלוח הערות" – מידע שאינו מצוין בתזכיר שהופץ.

הרחבה - הנחיית היועץ המשפטי לממשלה בנוגע לקבלת הערות הציבור על תזכירי חוק

"במקרים המתאימים, למשל כשהתזכיר ארוך ומורכב, יש לקבוע פרק זמן ארוך יותר שייתן זמן תגובה סביר להערות הציבור. לעניין זה ראו בג"צ 10/1658 אדם טבע ודין נ' ממשלת ישראל. בפרשה זו הבהיר בית המשפט העליון כי "סטייה מהותית מנוהל תקין" של העמדת התזכיר לעיון הציבור לפרק זמן הולם "היתה עשויה אף להצדיק התערבות שיפוטית לתיקון הדבר במסגרת ביקורת שיפוטית על הליך מינהלי שנועד לגבש בדרך תקינה עמדה ממשלתית בעניין יוזמת חקיקה.

אפשר שאילוצי זמן ממשיים ואילוצים מסוג אחר שמקורם בצורכי מדיניות דוחקים יצדיקו את קיצור פרק הזמן האמור. קיצור מסוג זה עלול לצמצם את יכולת המשרדים והציבור להעיר לתזכיר. לכן, יש להימנע ככל האפשר מקיצור פרק הזמן למתן הערות לתזכיר. ככל שהתזכיר ארוך ומורכב יותר או שהנושא חדשני, רגיש או מעורר מחלוקת ציבורית, כך יש לשקול היטב האם נכון לקצר את התקופה העומדת לרשות הציבור כדי להעיר ליוזמה הממשלתית.

קיצור פרק הזמן למשלוח הערות לתזכיר דורש את אישור היועץ המשפטי לממשלה או המשנה ליועץ המשפטי לממשלה האחראי על התחום. הבקשה לקבלת האישור תפרט את הטעמים שבשלהם יש צורך בקיצור התקופה (למשל אם אי קבלת החוק במועד קרוב תגרום לפגיעה בציבור)".

השינוי לחוק עובר את המשוכה הראשונה

ביום ראשון בבוקר הממשלה כבר אישרה את הצעת החוק בישיבתה השבועית. מיד לאחר מכן נקבעה ישיבה בוועדה המסדרת כדי לתת לממשלה פטור מזמן ההמתנה הנדרש לפני העלאת ההצעה להצבעה.

נכחתי (עידן) בדיון וסיקרתי אותו – למרות התנגדות עיקשת של האופוזיציה ובקשת ריביזיה (בקשה לדיון מחדש) החוק בסופו של דבר עבר את הוועדה ועלה למליאה באותו היום.

במליאת הכנסת 40 ח"כים מהאופוזיציה עלו לנאום כנגד החוק, אך הצעת החוק עלתה בקריאה ראשונה ועברה ברוב של 65 מול 54.

לאחר ההצבעה הודיע יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין (הליכוד), כי על פי התקנון הוועדה המסדרת לא יכולה להצביע על הצעות חוק (מכוון שמדובר בוועדת ביניים המכהנת עד הקמת הממשלה) – והוציא את המליאה להפסקה. בזמן ההפסקה נדרשה הוועדה המסדרת להקים ועדה אחרת, מיוחדת, שתפקידה הבלעדי יהיה לדון בהצעת החוק – וכך לעקוף את המגבלה בתקנות. בשעה 22:20 כינס מיקי זוהר (הליכוד) את הוועדה המסדרת והניע את התהליך להקמת ועדת המשנה – גם כן בראשותו.

פיליבסטר ושיח מביש בוועדה המסדרת

אם זוהר ציפה לחיים קלים בהקמת הוועדה המיוחדת, הוא מצא אופוזיציה נחושה שלא מוותרת בקלות. האופוזיציה בניצוחו של אבי ניסנקורן הפתיעה את זוהר והחלה לשאת נאומים ארוכים על התהליך ועל הצעת החוק. לאחר שזוהר הבין את הפיליבסטר המתהווה, עבר הדיון להתנהל בצורה מביכה, כאשר יו"ר הוועדה מתפרץ ללא הרף לדברי הח"כים בטענה כי הוא מנהל את הדיון ולכן זה מותר. בשלב מסויים כאשר פנו הח"כים של האופוזיציה ליועץ המשפטי של הוועדה בשאלות, חסם אותם זוהר ולא נתן להם לשאול – "אני קובע" פסק שוב ושוב.

שיח הצעקות וקטיעת זה את דברי חברו לא הייתה נחלתו היחידה של זוהר. גם ח"כים מהאופוזיציה, ביניהן מיכל רוזין ותמר זנדברג (מרצ), התנהלו בצעקות. מספר פעמים בדיון ניסה ניסנקורן להנמיך את הלהבות בבקשות לשני הצדדים, ללא הצלחה. מי שמעוניין לחוות דעה משלו יוכל לצפות בדיון המלא.

לאחר קרוב לשעתיים של דיון רועש, אושרה הקמת הוועדה הייעודית. אדלשטיין פתח את דיון המליאה מחדש בעשרה לאחת בלילה. גם כאן מספר ח"כים מהאופוזיציה נשארו להיאבק, דבר שהביא לעימות חריג בין יו"ר הכנסת אדלשטיין לסתיו שפיר (העבודה).

הכנסת אישרה את הקמת הוועדה ברוב של 48 מול 39 וישיבת המליאה ננעלה בשעה 1:30.

ממשיכים בדיון המרתוני על הצעת החוק

ביום למחר (שלישי) התכנסה הוועדה בדיון על הצעת החוק, כאשר האופוזיציה מגישה 370 הסתייגויות (בקשות לשינויים בהצעת החוק). מליאת הכנסת מתחילה בשעה 16:00 – זוהר כינס את הוועדה לדיון בהסתייגויות לאחר שהיא נסגרה. הוועדה דחתה את כולן.

האופוזיציה לא מוותרת ומשתמשת בכל כלי פרלמנטרי בניסיון לטרפד את הצעת החוק

האופוזיציה, במסגרת זכויותיה, מבקשת דיון מחדש על ההסתייגויות – והוועדה נאלצת להתכנס שוב למחרת ביום (רביעי בבוקר). במהלך יום הדיונים חברי הוועדה יתזזו בין הוועדה המסדרת לבין הוועדה המיוחדת כאשר האופוזיציה שולפת כל כלי פרלמנטרי אפשרי כדי לעכב את ההצבעה על החוק. בזמן הזה יו"ר הוועדה זוהר יעשה ככל האפשר לסיים את הדיונים ויכנס את הוועדה גם לאחר המליאה כדי לסיים את העבודה על החוק. נזכיר כי כל שעה שעוברת מקרבת את רה"מ לסוף הארכה שניתנה לו להרכבת הממשלה.

בסופו של דבר אושרה הצעת החוק ברוב של 8 מול 6.

חברי האופוזיציה היו מוכנים ללכת מספר צעדים לקראת ממשלת המעבר, ובדיונים האחרונים הציע צבי האוזר (כחול לבן) למיקי זוהר כי הם מוכנים לשקול פשרה – לקבוע מכסה מרבית למספר השרים (גבוהה מזו הנוכחית) שתאפשר להם לשקול תמיכה בתיקון לחוק. זוהר פסל את ההצעה על הסף – "אני לא יכול לעשות את זה", אמר להאוזר.

הצעת החוק צפוייה לעלות ביום שני הקרוב במליאה להצבעה בקריאה שניה ושלישית.

אבי ניסנקורן עובד קשה

אבי ניסנקורן (כחול לבן), עד לאחרונה יו"ר ההסתדרות, התגלה בשבועיים האחרונים כאיש בחזית שעושה הכל כדי לשרת את בוחריו, ללא פחד מעבודה שחורה וקשה בוועדות. לאחר צפייה בשעות של דיונים, כולל דיונים בוועדת הכספים (ראו קופסא מתקפלת), ניסנקורן מוכיח את עצמו כאדם ענייני שלא נשאב לפופוליזם – ובעקבות כך זוכה להערכה גם מחברי האופוזיציה והקואליציה כאחד.

דיוני ועדת הכספים מהשבוע שעבר

שתי ועדות זמניות מכהנות כרגע בכנסת: ועדת הכספים וועדות החוץ והביטחון. ביום שני התכנסה ועדת הכספים ליום דיונים בנושאים שונים. זהו הדיון הראשון שהתקיים לאחר שהוקמה הוועדה בשבוע הקודם. החדר היה גדוש בראשי רשויות וח"כים מכל קצוות הבית.

הנושא הראשון על על סדר היום היה הארכת התקנות על  פיצוי לתושבי עוטף עזה. התקנות מאפשרות לתושבים לקבל פיצוי על אובדן ימי עבודה בגין סגירת מוסדות לימוד, איסור התקהלות או סגירת מקומות עבודה בהוראת פיקוד העורף.

תוקפן של התקנות הזמניות פג בסוף החודש הקודם ולאחר סבב הלחימה האחרון לא התאפשר לתושבי העוטף לטעון לפיצויים.

במהלך הדיון ובלחץ הח"כים, יו"ר הוועדה משה גפני (יהדות התורה) התגלה כמי שמוכן להוביל את המהלך גם ללא אישור הממשלה. גפני הודה כי לא התקיים דיון בממשלה, ולכן קבע את התקנות עד סוף דצמבר (זאת למרות ששר האוצר ביקש שהן יוארכו עד סוף חודש יוני בלבד). לאור מה שעלה בדיון הוסיפו חברי הוועדה לתקנות גם את הדבוראים ותחום התיירות, מבלי לתאם עם הממשלה.

אבי ניסנקורן הכיר את התקנות והחוקים על בוריים. מספר פעמים הוא הסביר ליושבים לחדר את המשמעויות ובשלב מסוים – להפתעתו של גפני – הודיע שכבר סגר את הנושא מול רשות המיסים.

פעילות אופוזיציונית יצירתית סביב מצבו המשפטי של ראש הממשלה

במליאה מקריאים את כתב החשדות של רה"מ בנימין נתניהו

בסדר היום של הכנסת מתאפשר לח"כים לנאום במשך דקה בנושא שחשוב להם. באופוזיציה החליטו למנף את הזמן לקריאת כתב החשדות נגד רה"מ נתניהו בגין שוחד מרמה והפרת אמונים. וכך אחד אחר השני עלו הח"כים של האופוזיציה וקראו את כתב החשדות.

ההקראה החלה ביום שני ונמשכה ליום שלישי. ביום רביעי לא היו נאומים, ולכן נראה שהתרגיל יימשך גם לשבוע הבא.

עברנו על כל הפרוטוקולים של שלושת הימים והמפלגות השותפות למהלך הן כחול לבן, העבודה ומרצ. חברי הכנסת מהמפלגות הערביות לא השתתפו.

שאלנו את ניסנקורן אם פנה אליהם? מלשכתו נמסר: "הסיעות הערביות דיברו באותו יום על נושא הפשיעה החמורה במגזר הערבי. סיעות האופוזיציה שותפות למאבק בשחיתות".

דיון מיוחד על בריחת רה"מ מכתב אישום

במרצ הודיעו ביום רביעי בשבוע שעבר כי השיגו את 40 החתימות הדרושות לדיון חירום על "ניסיונו של ראש הממשלה לברוח מכתב אישום – באמצעות הרס הדמוקרטיה הישראלית". על פי תקנון הכנסת, הדיון יתקיים בתוך 21 ימים מהגשת הבקשה – ובנוכחות רה"מ.

המאבק יוצא לשטח?

בכחול לבן החלו להוציא את מאבקם על חקיקה לחסינות רה"מ מחוץ לכנסת, כאשר ארגנו הפגנה מול ביתו של שר האוצר משה כחלון (יו"ר כולנו) אביגדור ליברמן (יו"ר ישראל ביתנו), רועי פולקמן (כולנו) וחברי הליכוד ישראל כץ, גלעד ארדן וניר ברקת. בנוסף החלו במחאת ח"כים בטוויטר והצהירו על ויתור החסינות אם יוגש נגדם כתב אישום.

תיקון טעות

בסיקור הצל הראשון על האופוזיציה כתבתי כי אם לא היה נבחר אדלשטיין לתפקיד יו"ר הכנסת (בהצבעה שנערכה עם פתיחת המשכן), אז ותיק חברי הכנסת היה נבחר אוטומטית לתפקיד (כמינוי זמני). טעיתי. אדלשטיין היה ממשיך בכל מקרה לכהן כיו"ר זמני, עד בחירת יו"ר קבוע. הסיבה לטעות: הכנסת האחרונה שינתה את החוק. בעבר אכן היה זה חבר הכנסת הוותיק שממלא את המקום – אבל היום ברירת המחדל היא היו"ר הקודם (אלא אם לא נבחר שוב לכנסת).

עובדה זו לא מורידה מהטענה כי האופוזיציה בראשות כחול לבן העניקו לליכוד את המינוי הזה על מגש של כסף, ללא כל התנגדות. הטעות בטקסט, בכל אופן, תוקנה פחות משעתיים לאחר הפרסום.

בדיקת הנושא היוותה הזדמנות לחזור ולבדוק את הליך שינוי החוק המדובר: מרב מיכאלי (העבודה) טענה בזמנו במהלך הדיונים על החוק, כי מדובר בהצעה פרסונאלית למען אדלשטיין. הפתרון שהיא הציעה היה להכניס את התיקון שתי כנסות קדימה (כלומר מהכנסת ה-22), כדי שזהות היו"ר היוצא לא תהיה ידועה.

אגב, זה אינו התיקון היחיד שהכנסת הקודמת הכניסה לחוק יסוד הכנסת: חלקם עברו בשקט וללא תשומת לב תקשורתית או ציבורית. מצאנו עוד חמישה תיקונים לפחות שבשקט שינו את המערכת הפוליטית – ולכן, כפיצוי על הטעות, מעתה ומדי שבוע אביא תיקון אחד שעשתה הכנסת ה-20 בחוק היסוד שלה עצמה.

בקרוב אולי תתחילו לשלם על כניסה לפארקים ציבוריים

משרד הפנים הגיש הצעה לתקנות שיאפשרו גבייה של תשלום בכניסה לגנים עירוניים. מי צפוי לשלם על כניסה לפארקים עירוניים, כמה ומתי? התקנות החדשות משאירות פתח רחב לפרשנות

| עידן בנימין |

משרד הפנים פרסם תקנות להערות הציבור (תזכיר) שיאפשר לעירייה לגבות מכם כסף בכניסה לגן ציבורי. בדברי ההסבר נכתב כי התזכיר הופץ לאור עבודה מקצועית שנערכה בנושא, ובשל עתירה שהוגשה בעבר על ידי עמותת "אדם טבע ודין" נגד עיריית רעננה.

בהחלטה לאותה עתירה (2004), דחה בג"ץ את עמדת העמותה ואיפשר לעיריית רעננה לגבות תשלום בכניסה לפארק עירוני. בעקבות זאת תוקן החוק הרלוונטי ב-2007 כך שנאסר על הרשויות לגבות כסף בכניסה לפארקים, למעט אם עמדו בשורת כללים של משרד הפנים וקיבלו אישור מהשר. הכללים, עד היום, לא פורסמו. נראה שהיו עיריות שניסו בתקופה זו לגבות כסף בניגוד לחוק (כדוגמת פארק בכרמיאל, שם בוטלה לבסוף החלטת העירייה לאחר התערבות נציב תלונות הציבור).

התזכיר פתוח להערות הציבור – ההערות שלכם – עד ה-26/5 בקישור הבא.

הרחבה: עיקרי החלטת בגץ בנושא פארק רעננה משנת 2004

  • עיריית רעננה, הקימה פארק עירוני במערב העיר. שטחו הכולל של הפארק כ-150 דונם. הפארק כלל "אתרים מיוחדים רבים ובהם: גן חיות קטן ולצדו פינת ליטוף, גן פסלים, רחבת גלגיליות, מתקני שעשועים, מגרשי ספורט (הוקי, כדורסל וכדורגל), מצפור, מתקני בישול וצלייה לרבות אזורי ישיבה הכוללים שולחנות, ספסלים ונקודות מים, בית קפה, אגם מלאכותי ושבילים המיועדים לרוכבי אופניים ולהולכי רגל".
  • העירייה ביקשה לגבות תשלום מאורחי הפארק שמגיעים ללא ליווי של תושבי המקום בימי שבת וחג כדי להוריד את העומס במקום ולתעדף את תושבי העיר.
  • עמותת אדם טבע ודין עתרה לבג"ץ כנגד ההחלטה בשורת טענות שונות: ביניהן הגבלת חופש התנועה מאחר והפארק יגודר, אפליה על רקע סוציו אקונומי – מי שנכנס הוא מי שידו משגת, עבירה על חוקי תכנון ובניה לאור העובדה שהפארק הינו שטח ירוק ועוד.
  • הטענות של אדם טבע ודין נדחו. העתירה נדחתה מאחר ובמקביל הקים שר הפנים ועדה לבחינת הנושא וקביעת קריטריונים לגביית תשלום.
  • בג"ץ דחה את טענת חוסר הסמכות של העירייה והשאיר את הנושא להמשך טיפול לוועדה בין משרדית שתקבע קריטריונים לגביית תשלום.

בתקנות החדשות – קצוות פתוחים

כדי שהעירייה שלכם תתחיל לגבות כסף בכניסה לפארק עליה להגיש בקשה לוועדה במשרד הפנים. בוועדה ישבו שלושה נציגים מהמשרדים הבאים: הפנים, הגנת הסביבה והשיכון. את כל הנציגים ממנה שר הפנים. בבקשה על העירייה להוכיח כי היא עומדת בתנאים הבאים:

  • עלויות גבוהות מעלויות הקמה והחזקה של גן ציבורי שיש בו מדשאות או מתקני משחק בלבד.
  • שטח גדול ממאה דונם.
  • העירייה כבר מספקת די שטחים ירוקים על פי חוק.
  • יש עוד גנים ציבוריים בסביבה.
  • תיחום הגן לא יפריע למרקם החיים באזור.

הבעיה? התקנות המוצעות מותירות הרבה קצוות פתוחים. אם המקרה של עיריית רעננה עוד נראה סביר – גביית תשלום מתושבי חוץ שמגיעים ללא ליווי תושב מקומי ורק בימי שבת וחג (הימים העמוסים) – התקנות החדשות מותירות יד חופשית להחליט מי ישלם, כמה ומתי:

  • השר יקבע לכל מקרה את גובה דמי הכניסה.
  • השר יקבע אם גובה דמי הכניסה ישתנו בין תושב הרשות ולמי שאינו (כולל פטור מתשלום למקומיים).
  • השר יקבע גם באילו ימים מותר לגבות דמי כניסה ("בימים מסוימים בשנה או בשבוע או לתקופה מוגבלת בזמן, או גביית דמי כניסה למעט ימים מסוימים בשבוע").

בשורה התחתונה התקנות נועדו ליצוק לחוק את האפשרות לגבות כסף בכניסה לפארק עירוני מבלי לפרט את  החלק המהותי: מי ישלם, כמה ומתי?

הכנסת אישרה לממשלה קיצור דרך: הח"כים ממשיכים לדאוג לעצמם

בדיון סוער אישרו היום חברי הכנסת לזרז את שינוי חוק יסוד הממשלה כך שיתאפשר למנות שרים וסגני שרים ללא הגבלה. עיקר הדיון: ויכוח קולני על עלות המהלך. כך או אחרת, את מחיר הכיבודים ישלם הציבור

| עידן בנימין |

הממשלה ממשיכה לזרז את הצעת החוק שתסיר את המכסה למינוי שרים (כיום עומדת על 19) וסגני שרים (4). המגבלות נקבעו בשנת 2014, וכבר שנה לאחר מכן (בעת הרכבת הממשלה האחרונה) בוטלו זמנית מטעמים פוליטיים. מאחר וניתן לשנות באופן זמני חוק יסוד רק פעם אחת, הממשלה הנרקמת מנסה לשנות את החוק לצמיתות, ללא דיון רציני ובמהירות מטורפת.

צ'ק פתוח ממשלם המיסים

הדיון בוועדה המסדרת (ועדת הכנסת הזמנית, טרם כינון הממשלה) נסוב בעיקר בשאלת עלות החוק. חברי הכנסת של האופוזיציה טענו בדיון כי מדובר על בין רבע לחצי מיליארד שקל. מהצד השני, יו"ר הוועדה מיקי זוהר (הליכוד) תקף בטענה שהמספרים שקריים וחברי הכנסת אינם יודעים על מה הם מדברים.

זוהר צודק, אבל גם טועה.

הוא צודק כי בתיקון הצעת החוק לא נרשמה כל הגבלה על מספר השרים – כך שזה יכול להיות כל מספר ולכן את העלות אי-אפשר עדיין לחשב. בדיון דובר על על 24-26 שרים ועוד שמונה סגני שרים – אך הממשלה לא התחייבה למספר.

זוהר במקביל טועה מאחר והמשמעות של החוק היא בעצם לתת לממשלה צ'ק פתוח ממשלם המיסים לחלוקת תיקים – כך שהסכומים בהם נקבו חברי האופוזיציה עשויים להתברר כנכונים.

לפחות 36 מיליון שקל בשנה

אז כמה באמת יעלה החוק? ננסה להבין, בהערכה שמרנית ככל האפשר. בתרחיש המצומצם ביותר הנדון כרגע, ימוני 24 שרים ושמונה סגני שרים. דברי ההסבר בהצעת החוק מעריכים את עלות הלשכה לשר ב-5.5 מיליון שקל לשנה ושל סגן שר ב-2 מיליון בשנה. מכאן שרק העלות השנתית ללשכות – שיוולדו רובן מטעמים פוליטיים ולא פרקטיים – תעמוד על  36 מיליון שקל.  

מעבר לכך יש להוסיף את עלות הפעילות שכל שר ידרוש ליצוק למשרדו החדש (תקציב שלא בהכרח קיים היום, לפחות ברובו). כך לדוגמא התקציב של המשרד לענייני ירושלים ל-2019 עומד על 50 מיליון שקל, ושל המשרד לשוויון חברתי על כ-100 מיליון שקל.

בשורה התחתונה: ללא מגבלה וללא פיקוח – הממשלה פשוט מבקשת צ'ק פתוח ממשלם המיסים, מבלי בהכרח לתת תמורה.

בחיפזון למען דילים פוליטיים

שינוי חוק היסוד נעשה בחיפזון לאחר שראש הממשלה נתניהו קיבל הארכה של שבועיים מנשיא המדינה להקמת הממשלה. השינוי אמור להקל על הליכוד בתהליך ההקמה. הצעת החוק הופצה ביום רביעי בצהריים המאוחרים והייתה פתוחה להערות הציבור עד מוצ"ש. כלומר – לציבור ניתן יום עבודה יחיד להערות.

ביום ראשון בבוקר הממשלה כבר אישרה את הצעת החוק בישיבתה השבועית. מיד לאחר מכן נקבעה ישיבה בוועדה המסדרת כדי לתת לממשלה פטור מזמן ההמתנה הנדרש לפני העלאת ההצעה להצבעה. המשמעות: ההצבעה בקריאה ראשונה תוכל להגיע למליאה עוד היום. בקצב הזה, אנו צפויים לראות את תיקון החוק נכנס לספר החוקים עד יום שני הבא.

כדי לסבר את האוזן על גודל החיפזון: כאשר במקור תיקנו את החוק במטרה להוסיף את המגבלה על מספר השרים, התקיימו 28 דיונים בוועדת החוקה – והתהליך כולו לקח קרוב לשנה. עכשיו מבטלים את השינוי כליל תוך ימים ספורים.

הכנסת לא חייבת להיות כנועה לממשלה

הממשלה כמובן זכאית לדרוש את שינוי החוק – אבל הכנסת לא חייבת לקבל את הדרישה. לפי מה שראינו היום, חברי הכנסת הצביעו לפי מחנות – אופוזיציה עתידית מול קואליציה עתידית – וללא דיון ענייני בצורך האמיתי בשרים. ההסבר היחידי שניתן: צריך להקים ממשלה.  התוצאה הייתה ידועה מראש – הבקשה אושרה ועלתה הערב לקריאה ראשונה. בשעות אלו היא בדרך לעבור במליאה.

ממשיכים לחוקק למען עצמם

בין אם זה יהיה 30 מיליון או 500 מיליון שקל בשנה – את החשבון נשלם כולנו. אם התנהלות זו מהווה סימן כלשהו למה שצפוי לנו, הכנסת ה-21 תהיה גרועה מהכנסת ה-20 בדאגה לעצמה.  

 

סיקור צל אופוזיציה – שבוע שני: אם האופוזיציה רוצה "למרר לקואליציה את החיים" – גם חייה יהיו מרים

נוכחות, טרחנות ושליטה בפרטים הקטנים. שבוע שני לסיקור הצל של האופוזיציה – איך אפשר למרר לקואליציה את החיים בוועדות הכנסת ובמליאה

| עידן בנימין |

הממשלה האחרונה הייתה חזקה להחריד ושלטה ביד רמה בכנסת ה-20 ובכל ועדותיה. חברי הקואליציה העזו לעיתים רחוקות להרים את ידם בניגוד לעמדת הממשלה, מה שגרם לדיונים בכנסת האחרונה להיות עקרים למדי.

איך הצליחה הקואליציה לעשות זאת? באמצעות השעיה והרחקה של ח"כים סוררים מהוועדות בהן הם חברים. כך קרה עם בני בגין (הליכוד), שהתנגד לחוק ההמלצות והודח מוועדת הפנים והתנגדותו לחוק ההסדרה הובילה להשעיה של שלושה שבועות מוועדת החוקה. חברו לליכוד, אמיר אוחנה, הושעה מוועדת החוץ והביטחון לאחר שסירב להצביע על חוק הפונדקאות.

הממשלה הגיעה להסכמות על חוקים מאחורי הקלעים, ובעצם שלחה רובוטים קואליציונים להצביע לפקודתה. זה עצוב, אך לצערנו נכון ב-99 אחוז מהמקרים.

כל מי שהשתתף בדיון בכנסת ה-20 ראה את זה קורה: ח"כים, פקידי ממשל ואנשי החברה האזרחית יושבים בחדר הוועדה ימים שלמים לדיון בחוק, סעיף אחר סעיף. ואז, בדקה ה-90, נכנסים שורה של ח"כים שלא נכחו דקה בדיון ומצביעים כפי שקבעו להם. כך כנראה צפויה להתנהל גם הכנסת ה-21 – פשוט כי שום דבר במנגנון לא השתנה.

אלא שמול הכוחניות של הממשלה ורפיסות רוב חברי הקואליציה, ניתן להילחם באמצעות שליטה בחומר הדיון, התעקשות טרחנית על התנהלות תקינה של יושב הראש ונוכחות עיקשת בוועדות ובמליאה.

איך לרתק את הממשלה וחברי הקואליציה לכנסת?

הדרך למרר לקואליציה את החיים היא נוכחות מתמדת במשכן הכנסת – במיוחד בהינתן קואליציה צרה, בה מספר החברים צפוי לעמוד על פחות מ-70. תובנה זו תגיע כנראה לצערו של יאיר לפיד – עבורו נוכחות בכנסת, כפי שהוכחנו שובושוב, אינה הצד החזק.

את הפעילות האופזיציונית האפשרית במשכן נחלק לשניים: בוועדות ובמליאה.

למרר את החיים – בוועדות

מבחינה מספרית לחברי הקואליציה יש יתרון מספרי על הנייר בכל ועדה בפני עצמה. אבל אין לקואליציה בפועל יתרון מספרי בתמונה הכוללת במשכן הכנסת. איך זה יכול להיות? חלק ניכר מחברי הקואליציה הם גם חברי ממשלה – ההשערות הנוכחיות מדברות על לפחות 26 שרים ועוד 8 סגני שרים בממשלה הקרובה (מתוך קואליציה של 65) – ואלה לרוב לא נוכחים בשעות הדיונים בכנסת ולא חברים בוועדות. שרים בודדים יתפטרו הודות ל"חוק הנורבגי הקטן" וחברי כנסת אחרים ימונו במקומם – ועדיין, כל הצבעה בוועדות הכנסת יהיה מאבק לקואליציה. זאת כמובן בתנאי שבאופוזיציה יגיעו לעבודה.

אם חברי האופוזיציה רוצים לנסות ליישר את המגרש הפוליטי עליהם לדאוג למאה אחוז נוכחות בכל הצבעה בוועדה. כדי שזה יקרה, הם חייבים להיות במשכן בכל זמן דיוני הוועדות ולשמר יתרון מספרי מקסימלי.

במילים אחרות: אם לאופוזיציה יש חמישה ח"כים שחברים בוועדה מסוימת, עליהם לדאוג שבכל הצבעה בוועדה ינכחו כל החמישה. אם במשכן תמיד תהיה עליונות מספרית לחברי האופוזיציה, בכל שעות עבודת הוועדות, הקואליציה תתקשה לספק "אצבעות" בכל הוועדות – ולפעמים עשויות להתקבל המון החלטות בישיבה בודדת.

האופוזיציה יכולה לנקוט באסטרטגיות שיגיבו את הקושי אף יותר. כך לדוגמא אם יוגשו 100 הסתייגויות על הצעת חוק מסוימת, יכול לקחת שעה להפיל אותן – מה שידרוש נוכחות מלאה של חברי הקואליציה באותה ועדה. מצב זה עשוי עשוי להשבית דיון בוועדה אחרת.

אישור העברות כספים בין סעיפים בוועדת כספים דורש נוכחות קבועה בוועדה, מאחר וישנן כחמש דקות בין הצבעה להצבעה. ח"כ אחד מהאופוזיציה שיתעניין ויתחיל לשאול שאלות עשוי למוסס הצעת חוק שלמה. ובוועדות, בניגוד למליאה, יש לח"כים מרחב תמרון גדול יותר לעשות שרירים. הפעילות לא מסתכמת בלחיצה על כפתור.

יו"ר הוועדה מהקואליציה, ייאלץ למתוח ולמרוח דיון עד שידע בוודאות שיש לו רוב בהצבעה. כך האופוזיציה תצליח לעכב דיונים באופן בלתי נסבל ליו"ר הוועדה כאשר היא איננה מסכימה. מהלך כזה עשוי להביא את יו"ר הוועדה להגיע להסכמות עם האופוזיציה ולא רק לפעול באופן לעומתי.  

למרר את החיים – במליאה

גם במליאה על האופוזיציה לתחזק שאיפה לעליונות מספרית בכל רגע נתון. הממשלה אוהבת לקבוע סדר יום שמאפשר לה לשחרר ימים ושעות מסוימים. כך לדוגמא בימי שלישי המליאה בד"כ תהיה ריקה ותמצאו לא יותר מ-10 ח"כים בזמן הצבעה. הסיבה?הטענה הרווחת היא כי השרים זקוקים לזמן הזה כדי לבצע את עבודתם – וההסכמה השקטה היא כי הקואליציה מעלה ביום שלישי רק חוקים עליהם יש הסכמה רחבה. האופוזיציה יכולה לדאוג להכניס מראש גם לחוקים כאלו תיקונים בהם היא מעוניינת, ולהביא אותם במצב זה להצבעה במליאה. כך יוכלו לשמור את הקואליציה במתח מתמיד.

נכון שטרחנות כזו תזכה לביקורת מהקואליציה ואולי אף מהתקשורת וחלק מהמצביעים – אבל ככל שתגבר הביקורת – תהיה זו הוכחה ללחץ שעובד. ממשלה צרה שכזו תתקשה לשרוד – ובעיקר תתקשה יותר להעביר חוקים מושחתים כמו חסינות בפני משפט לנבחרי ציבור.

אגב, כך בדיוק פועלת כיום הממשלה: היא מחסלת חוקים ככה סתם – רק כי הם באים מהאופוזיציה. להוכחה, ועדת השרים לחקיקה חיסלה מאות חוקים ללא דיון אמיתי – אפילו אם השר הממונה תומך בהם. הממשלה מנהלת דיונים מאחורי הקלעים ומעל לראשה של הכנסת ובכך מייתרת אותה.

מה התכלית? להחזיר לכנסת את המשמעות שלה

להציק ולהפריע – גם במחיר הפלת חוקים טובים – היא לא מטרה כשלעצמה, אלא רק כלי להחזרת כבודה של הכנסת את ולהצלת הפרדת הרשויות בישראל. המטרה היא להגיע למצב בו מתנהלים דיוני אמת ולא דיוני סרק. כאשר יש התנגדות או אי-הסכמה – לנסות להגיע לקונצנזוס ולא לנהוג בדרך לעומתיות של מנצחים ומפסידים. רק כאשר הממשלה תבין שהיא לא יכולה לעשות ככל העולה על רוחה בכנסת, אולי ישבו חבריה וינסו להגיע לפשרות והסכמות כפי שהדמוקרטיה הישראלית צריכה להיראות.

וכמובן: שקיפות

שקיפות היא עקב אכילס של הקואליציה והממשלה הקרובה. רק לאחרונה העביר מבקר המדינה חומרים ליועמ"ש בחשד כי ראש הממשלה שיקר בהצהרות ההון שלו מזה עשור. ועדת ההיתרים חשפה את העסקים של נתניהו עם בן דודו נתן מיליקובסקי, ממנו ביקש לגייס כסף להגנה משפטית.

חברי האופוזיציה יכולים להציג תמונת מראה הפוכה ולחשוף הכל: החל מפירוט הוצאות המפלגה ועד להצהרות ההון וניגודי העניינים והיומנים של חברי הכנסת שלה. דמיינו שלאחר הדוגמא האישית תעלה האופוזיציה כל יום שאילתות בנושא חוקי שקיפות והצהרות הון. כך יוצרים אלטרנטיבה שלטונית.

חגיגות השבעים למדינת ישראל – חגיגה למקורבים

חלוקת כרטיסים למקורבים, התרחשות מוזרה (והתעלמות מהציבור) בבחירת מדליקי המשואות – וגם מפת ההושבה שנעלמה. מבקר המדינה פרסם דו"ח מיוחד על הבלאגן המטורף סביב טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות, אנחנו מביאים לכם את עיקריו.

|עידן בנימין|

ב-18 באפריל 2018 , ערב יום העצמאות ה-70, התקיים טקס הדלקת המשואות המסורתי – כנראה האירוע הממלכתי החשוב ביותר בלוח השנה. להלן עיקרי דו"ח מבקר המדינה בנושא, באמצעות ציטוטים ישירים מהמסמך (אנחנו מתמקדים פה בפרקים על חלוקת הכרטיסים ובחירת מדליקי המשואות).

היצע הכרטיסים הוגדל, אבל רק כשליש הוקצה לציבור

"משרד מבקר המדינה מציין לחיוב את החלטת שרת התרבות, שהיה בה כדי להגדיל את מספר האזרחים מקרב הציבור הרחב שיוזמנו לצפות בטקס או בחזרות הגנרליות. מספר המושבים הזמינים בטקס ובחזרות הגנרליות גדל מכ-8,800 בשנים קודמות לכ- 20,570, וזאת על מנת לאפשר לציבור הרחב לקחת חלק באירועים. בפועל, בביקורת עלה כי אמנם מספר ההזמנות שהוקצו לציבור הרחב ושיעורן מסך ההזמנות גדלו אולם רק כשליש ממספר המושבים שנוספו הוקצו לציבור הרחב".

לא יודעים מי קיבל כרטיסים
"מהלוח לעיל עולה כי אף שמספר המושבים הזמינים עמד על 20,574, מרכז ההסברה (האחראי על חלוקת הכרטיסים, ע.ב) חילק 18,801 בלבד (91%). בחזרה הגנרלית השנייה, על פי נתוני מרכז ההסברה, חולקו הזמנות רק ל-82% מהמושבים הזמינים".
משרד מבקר המדינה ערך שיחזור של מפת ההושבה ליציע המרכזי בטקס, בהתאם לאישורי ההזמנות הכוללים את פירוט המושב. "מעיון במפת ההושבה המשוחזרת עולה שביציע המרכזי יותר מ-500 מושבים שלא נמצאו בגינם אישורי קבלת הזמנות. מהם, כ-240 מושבים בגוש המרכזי ביציע המרכזי. בפועל כפי שניתן לראות בצילומי הטקס, מושבים אלו לא נותרו ריקים, ונראה בבירור כי חלק מהמושבים כאמור אוישו, ביניהם על ידי בעלי תפקידים במשרד התרבות".

יותר מ-500 כרטיסים שכנראה הלכו למקורבים
"בפועל, יותר מ-500 מושבים ביציע המרכזי בטקס שלא נמצאו אסמכתאות על הקצאתם אוישו, בין השאר, על ידי בעלי תפקידים במשרד התרבות, דבר המעורר חשש כי ההזמנות למושבים אלו ניתנו לבעלי תפקידים ולמקורבים להם, תוך מניעת זכות זו מהציבור הרחב".

שבע דקות – צא: לציבור לא היה סיכוי להשיג כרטיס
"משרד התרבות ומרכז ההסברה לא פרסמו לציבור הרחב כל הודעה אשר לחלוקת הזמנות לטקס עצמו ולחזרה הגנרלית השנייה. באשר לחזרה הגנרלית הראשונה פרסם משרד התרבות הודעה באתר משרדו בלבד, על פתיחת חלוקת הזמנות באמצעות חברת הפצה. ההודעה פורסמה שבע דקות לפני שאתר חברת ההפצה נפתח לציבור".

*מרכז ההסברה שאמון על חלוקת הכרטיסים אוסף אותם לעצמו*
"בטרם נפתח אתר חברת ההפצה לציבור… הזמינו 33 מזמינים 96 הזמנות. חלק מהמזמינים נושאים את אותו שם משפחה וחלק מפרטיהם זהים. מנכ"ל חברת ההפצה מסר למשרד מבקר המדינה כי ייתכן שבשעת בדיקת האתר מול מרכז ההסברה היו אנשים שניצלו את הפרצה והצליחו להזמין הזמנות לפני הפתיחה הרשמית; חלקם הגדול היו קשורים לבדיקת האתר מטעם מרכז ההסברה".

80 הזמנות לחברי ליכוד
על פי אישורי קבלת ההזמנות מסר מרכז ההסברה 80 הזמנות לטקס למנהלת לשכת יו"ר הליכוד והמקשרת בין הליכוד ללשכת ראש הממשלה. לא נמצא שחולקו הזמנות באופן דומה לנציגים של מפלגות אחרות.

בלשכת השרה רגב לא מספרים למי חילקו את הכרטיסים
מרכז ההסברה חילק ללשכת השרה, ללשכת המנכ"ל, לעובדי משרד התרבות ולעובדי מרכז ההסברה 709 הזמנות לטקס, שהן כ-11% מכלל ההזמנות שהוקצו לטקס זה, וכ-270 הזמנות לחזרה הגנרלית הראשונה. לא ניתן לדעת כמה הזמנות הוא חילק לגורמים אלה לחזרה הגנרלית השנייה משום שאין למרכז אסמכתאות. משרד התרבות מסר כי כך היה נהוג במשך שנים וכי רוב ההזמנות הועברו לעמיתים שלהם במשרדי ממשלה אחרים".

מפת סידור ההושבה לטקס אבדה
משרד מבקר המדינה ביקש ממרכז ההסברה את מפת סידורי ההושבה לטקס. ממרכז ההסברה נמסר במהלך הביקורת כי מפת סידורי ההושבה לטקס שנלקחה לשטח על ידי עובדי מרכז ההסברה אבדה.

מפיק הטקס מעסיק יועץ תקשורת לשרת התרבות
"יועץ שלדברי שרת התרבות שימש לה יועץ תקשורת בהתנדבות, הועסק על ידי מפיק הטקס שהעסיק משרד התרבות; בכך יש טעם לפגם".

לסיכום: משרד התרבות בראשות שרה רגב פגעו בממלכתיות
"משרד התרבות לא נהג בהזמנות כברכוש הציבור שהוא מופקד על הקצאתו באופן הוגן, ענייני, שוויוני ושקוף. במקרים מסוימים עלה חשש להתנהלות במשוא פנים, ופגיעה בממלכתיות המתחייבת מאופיו של הטקס".

***

מדליקי המשואות: התעלמות מהמלצות הציבור
"ממסמכי מרכז ההסברה עולה כי הוועדה הציבורית קיבלה המלצות מן הציבור על כ-230 מועמדים. הוועדה דנה הן במועמדים שעלו מן הציבור והן במועמדים נוספים שהעלו חברי הוועדה. בסופו של תהליך הבחירה, מבין 13 מדליקי המשואות שהומלצו לבסוף על ידי הוועדה, ארבעה היו ברשימת המועמדים שעלו מן הציבור וכל היתר הועלו על ידי חברי הוועדה ויו"ר הוועדה".

מועמדים להדלקת משואה שמופיעים או נעלמים ברגע האחרון
"מהשוואת רשימת מדליקי משואה מומלצים בסיכום הוועדה הציבורית בדיונה האחרון במליאה למסמך ההמלצה ליו"ר ועדת השרים, נמצא כי מועמדותם של שלושה מועמדים חדשים הועלתה לראשונה רק במסמך ההמלצה ליו"ר ועדת השרים, ואושרה רק בשיחות הטלפוניות, והיא לא נבחנה קודם לכן במליאת הוועדה. מועמד נוסף שנדון בדיון האחרון במליאה ומועמדותו נדחתה במעמד זה אושר בשיחות הטלפוניות ונוסף למסמך ההמלצה ליו"ר ועדת השרים.
במקביל להוספת ארבעת המועמדים החדשים הושמטו שמותיהם של שבעה מועמדים שאישרה הוועדה הציבורית בדיון האחרון שקיימה במליאת הוועדה לצורך הבאתם לאישור יו"ר ועדת השרים. השיחות הטלפוניות לא נעשו במתכונת של שיחת ועידה שהייתה מאפשרת לחברי הוועדה הציבורית לקבל החלטות על ידי שימוש ב'תבונתם הקיבוצית' תוך כדי החלפת דעות ועריכת דיון מקיף ומעמיק בנושא, ולהצביע כנדרש בתקנון הן לגבי המועמדים החדשים והן לגבי המועמדים ששמותיהם הושמטו".

שישה מועמדים במסלול עוקף
"מהביקורת עלה כי הדיון על שישה מועמדים שהומלצו על ידי הוועדה הציבורית ליו"ר ועדת השרים לאחר השיחות הטלפוניות נעשה בלי שחברי הוועדה הציבורית קיבלו חומרי רקע בכתב על המועמדים, כפי שקיבלו ביחס ליתר המועמדים.
משרד התרבות מסר בתגובתו כי על כל אחד מהמועמדים הוכנו תקצירים, ואלה הוקראו לחברי הוועדה הציבורית בשיחות הטלפוניות. עוד נמסר כי המרכז לא הפיץ את התקצירים בכתב לחברי הוועדה מטעמי סודיות".

(הערה: למבקר אין טענה על מי ממדלקי המשואות, אלא רק על הליך בחירתם).

***

שרת התרבות והספורט וראשי משרדה הודיעו כי: "כבר פעלו לתיקון חלק מהליקויים שעלו בביקורת וכי יפעלו לתיקון התקנון לבחירת מדליקי המשואות. שרת התרבות והספורט הודיעה שתמנה ועדה ציבורית שתמליץ על מתכונת ראויה והוגנת לחלוקת ההזמנות לטקס הדלקת המשואות ולטקסים רשמיים אחרים".

13 שלבים לשום מקום: סיכום שנה של התנהלות מוזרה בין ועדת ההיתרים וראש הממשלה נתניהו

| עידן בנימין |

מטרת ועדת ההיתרים במשרד מבקר המדינה היא לאפשר חריגה מכללי ניגוד עניינים של חברי ממשלה, כאשר מדובר במקרה מיוחד המצדיק זאת. שר, סגן שר או ראש ממשלה המעוניינים לבצע פעולה העשויה לחרוג מהכללים – מחייבים לפנות לוועדה ולקבל את אישורה טרם הביצוע.

בשנה החולפת ניסה רה"מ לקבל אישור למימון הגנתו המשפטית בתיקים 1000, 2000 ו-4000 מבעלי הון המקורבים לו. היועמ"ש שלח אותו לבקש אישור מוועדת ההיתרים ומאז נתניהו מתנהל מולה באופן תמוה. להלן השתלשלות האירועים שתעשה לכם סדר:

לפי לוח הזמנים הנוכחי, בראשית חודש יולי 2019 צפוי להתקיים שימוע בתיקי ראש הממשלה – ועורכי הדין של נתניהו מסרבים לקחת את חומרי החקירה מהפרקליטות בטענה שלא קיבלו שכר.

נתניהו מתעקש לחכות ולשלם להם מכסף של אחרים, וזאת למרות שהונו מוערך בכחמישים מיליון שקל.