עונת איחודי המפלגות: התקשורת כשדכנית

היחסים בין הפוליטיקאים לתקשורת בישראל לא תמיד אידיליים, אבל במערכת הבחירות הנוכחית יש לה תפקיד חשוב כשדכנית. איך סייעה התקשורת לזווג זיווגים ולאחד מפלגות ורשימות?

| חגי אלקיים-שלם – "הספינר" |

ביום חמישי האחרון הוגשו הרשימות הסופיות לבחירות לכנסת ה-22, ובכך תמה עונת החתונות הפוליטיות. מספר שיא של רשימות איחדו מפלגות שונות: הימין המאוחד מורכב מהימין החדש, מהבית היהודי ומהאיחוד הלאומי; המחנה הדמוקרטי מאחד את מרצ, ישראל דמוקרטית והתנועה הירוקה; הרשימה המשותפת מאגדת את את חד"ש, תע"ל, רע"ם ובל"ד, כמו בבחירות 2015; ומפלגת העבודה התאחדה עם גשר. חלק מהאיחודים מפתיעים יותר ואחרים פחות, אבל אף אחד מהם לא קרה מעצמו. 

השושבינה המפתיעה בכל האיחודים, שסייעה להם לקרות, היא לא אחרת ממי שפוליטיקאים רבים אוהבים לתקוף: התקשורת.

איחודים הם אף פעם לא דבר קל. תמיד יש מי שצריך לוותר על המקום הראשון. תמיד נדרש משא ומתן קשוח כדי לקבוע מי יוצב באיזה מקום. לעיתים, תתפלאו, יש גם סוגיות שחורגות משיקולים אישיים: חיכוכים אידיאולוגיים על המצע והחזון. וכשבשני צידי המתרס משובצים אנשים שיש להם אגו לא קטן (בכל זאת פוליטיקאים), צפויים הרבה מכשולים בדרך. 

לצדדים המעוניינים באיחוד יש דרכים להתמודד עם מכשולים: הבטחות, איומים ופשרות. אבל במהלך החודש האחרון ראינו את כל המפלגות ששאפו להתאחד משתמשות דווקא בתקשורת כדי להפעיל זו על זו לחצים, בשביל לשפר את עמדות הפתיחה שלהן במשא ומתן.

נדגים זאת בשתי רשימות מאוחדות חדשות: המחנה הדמוקרטי והימין המאוחד.

המחנה הדמוקרטי: חדשות ממוחזרות

האיחוד במחנה הדמוקרטי לווה בסיקור תקשורתי כבד. הצעד המרתק ביותר בתהליך היה, למעשה, ההתנצלות הפומבית של אהוד ברק כלפי הציבור הערבי בישראל על אירועי אוקטובר 2000. נסביר.

לאלו שהספיקו לשכוח, באוקטובר 2000 התקיימו הפגנות רבות של הציבור הערבי בישראל בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה. בעת פיזור ההפגנות נהרגו 12 ערבים אזרחי ישראל במסגרת עימותים עם המשטרה. האירועים היו קו שבר משמעותי ביחסם של ערביי ישראל עם המדינה בכלל ועם אהוד ברק, ראש הממשלה דאז, בפרט. עקב כך הציבור הערבי הצביע ברגליים ונמנע מהגעה לקלפיות בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בשנת 2001. להימנעות הזאת היה חלק מרכזי בהפסד המוחץ של ברק.

אהוד ברק

לו הייתם שומעים על הנושא רק מהתקשורת הישראלית של החודש האחרון, הייתם עשויים לחשוב שברק מעולם לא התנצל על התקרית עד כה – אבל מתברר שהוא דווקא כן. ההתנצלויות הראשונות הגיעו כבר ב-2001, במהלך קמפיין הבחירות, ועוד לפני כן – בנובמבר 2000 – החליטה הממשלה בראשות ברק על הקמת ועדת חקירה ממלכתית ("ועדת אור") כדי לחקור את האירועים. ברק אף אמר במפורש שהוא לוקח אחריות אישית על האירועים.

למרות זאת, ב-23 ביולי השנה התפרסם בעיתון "הארץ" טור דעה של חבר הכנסת עיסאווי פריג' (מרצ), ובו הוא פירט אילו דברים אהוד ברק צריך לומר ביחס לאירועי אוקטובר 2000. ותוך כמה שעות, הפלא ופלא, ברק התנצל בשידור חי. יריבים פוליטיים של ברק, מימין ומשמאל, ביקרו אותו אחרי ההתנצלות: חברי כנסת מהמפלגות הערביות תקפו אותו על כך שהוא חיכה 20 שנה כדי להתנצל (אף  שזה לא המצב), וב"כחול לבן" ובליכוד תקפו את ברק על התנצלות שנועדה לאפשר לו חיבור עם מרצ ולהציל אותו מאחוז החסימה. כך או כך, המהלך הושלם. 

מה קרה כאן? בפועל – כלום. כאמור, ברק התנצל על האירועים האלה כבר בשנת 2001. גם אז נראה שהיה מניע פוליטי להתנצלות, אבל בכל אופן אלו חדשות ממוחזרות. אלא שבמרצ היו צריכים שברק ינקוט פעולה ציבורית שתגרום להם להיראות כמו הצד החזק במשא ומתן לאיחוד המפלגות, והתנצלות פומבית היא פעולה מצוינת לשם כך. כאשר מוסיפים לתבשיל הזה את הצבתו של ניצן הורוביץ, יו"ר מרצ, במקום הראשון ברשימה המאוחדת, ואת נכונותו של ברק להציב את עצמו במקום העשירי ברשימה – מרצ יכולים להציג לציבור שלהם הישג ברור: איחוד שהושג מעמדת כוח, ולא מעמדת חולשה.

יו"ר מרצ ניצן הורביץ

הסיפור האמיתי כאן הוא העובדה שהתקשורת בחרה לתת יד למהלך. הכותרת "אהוד ברק מתנצל" נשמעת טוב, אך היא כמעט חסרת כל ערך חדשותי לאחר שברק התנצל כבר לפני 18 שנה. אבל מכיוון שיש כאן סיפור דרמטי, התקשורת רוצה לעסוק בו. יש בו כל מה שצריך: מהפרק הראשון, שבו ח"כ עיסאווי פריג' מבהיר שלא יהיה איחוד בלי התנצלות (קונפליקט); עבור בפרק השני, שבו ברק מתנצל (הכאה על חטא ושינוי של הדמות הראשית) ובפרק השלישי, שבו ברק מותקף גם מימין וגם משמאל (העלילה מסתבכת); וכלה ב'סוף הטוב', שבו ברק ומרצ מתאחדים לרשימה אחת בבחירות.

גם אהוד ברק וגם מרצ ידעו שמדובר בעיקר בהצגה. אחרי האיחוד ח"כ עיסאווי פריג' אפילו התפאר בכך שהיה מדובר במהלך מכוון, שנועד לתפור את החיבור בין ברק למרצ. התקשורת מצידה קיבלה סיפור, וברובה לא חששה לשמש כגורם מתווך בין המפלגות, אם המשמעות היא רייטינג.

הימין המאוחד: משחקי הכס

גם הימין המאוחד חווה חבלי לידה לא פשוטים, וגם במקרה זה התקשורת שימשה כמתווכת יעילה.

אחד המהלכים המורכבים באיחוד היה בחירת היו"ר. לכאורה, היה ברור שאיילת שקד צריכה לעמוד בראש הימין המאוחד: סקרים הוכיחו שהיא פופולרית יותר מכל אחד מהמועמדים האחרים (פרץ, סמוטריץ', בנט) בקרב ציבור המצביעים של הימין החדש. היא גם נתפסת מנוסה וממולחת יותר מרפי פרץ – פחות פליטות פה, יכולת טובה יותר להתמודד עם ראיונות מאתגרים ותדמית ציבורית נקייה. אולם פרץ לא נכנע ללא קרב, ובימים שלפני סגירת האיחוד ראינו את המלחמה על הובלת הרשימה מתנהלת בעיקר בתקשורת, משני הצדדים: התומכים בשקד והמתנגדים לה.

יו"ר הימין המאוחד איילת שקד

מצד מתנגדיה של איילת שקד, הספין המוביל היה הטענה שהיא לא תמליץ על נתניהו להרכבת הממשלה בפני נשיא המדינה אחרי הבחירות. הטענה התבססה על כך שבריאיון למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" אמרה שקד שהיא לא תמליץ על נתניהו בכל תנאי – אלא רק בתנאי שיקים ממשלת ימין. המטרה של שקד בהצהרה זו ברורה: היא רוצה לוודא שהימין המאוחד לא נתפס כמובן מאליו עבור נתניהו, כדי למנוע ממנו למשוך את קולותיהם של בוחרי הימין המאוחד ואז להקים ממשלת אחדות עם בני גנץ. אבל בין הדברים שאמרה שקד ובין האופן שבו הציגו אותם בתקשורת גורמים שפחות מחבבים אותה – יש פער גדול. המטרה הייתה לשדר שהבחירה באיילת שקד מסוכנת עבור מי שתומך בממשלה בראשות נתניהו.

טביעות האצבעות של בנימין נתניהו במהלך הזה לא היו נסתרות במיוחד, והתקשורת נטשה במהרה את הפרשנות לדבריה של שקד ועברה לספר סיפור אחר: איך נתניהו מנסה לעצור את הצבתה של איילת שקד במקום הראשון. הסיפור הזה, שסופר בעיקר באמצעות ההקלטות של מיכל פרץ (אשתו של הרב רפי פרץ) בחדשות 12, ביקש להכווין את הציבור לפרש אחרת לגמרי את הפיצוץ במשא ומתן: זהו אינו דיון על עקרונות, ואפילו לא על הסיכוי של הימין להנהיג את המדינה; לפי פרשנות זו אנחנו עדים למלחמה אישית – בנימין ושרה נתניהו מנסים לעשות הכל כדי למנוע מאיילת שקד להוביל את איחוד הימין. 

במסגרת ההקלטות שהתפרסמו נחשף גם עוד ספין שלא הצליח להגיע לתקשורת – הטענה שאיילת שקד, בהיותה שרת המשפטים, תפרה תיקים לנתניהו.

בצלאל סמוטריץ'

גם כאן ששה התקשורת ברובה לפרסם נרטיבים דרמטיים, גם אם ההוכחות להם קלושות: האם איילת שקד תבגוד בנתניהו ובימין? האם היא תפרה תיקים לנתניהו? האם נתניהו מתערב במשא ומתן לאיחוד הימין בצורה לא תקינה? והאם הדמות השערורייתית ביותר בעונה הנוכחית של הסדרה הקרויה "מדינת ישראל", שרה נתניהו, מעורבת גם במקרה הזה? כל השאלות הללו מדביקות אותנו למסכים, ולכן לא מפתיע שהתקשורת העלתה אותן לשידור – ובכך סייעה לצדדים השונים להשפיע על דעת הקהל, אף שכמעט שום פרט ענייני על המשא ומתן לא היה ידוע.

לא רציונלי ולא במקרה: למה התקשורת מעורבת כל כך בתהליכי המשא ומתן?

כאמור, משא ומתן בין פוליטיקאים הוא תהליך מורכב, ואחד הפנים החשובים בו הוא איך תוצאותיו ישפיעו על התדמית הציבורית של כל אחד מהצדדים. הרכיב הזה הוא שגורם לכך שפעמים רבות מאוד המשא ומתן ירחיב את גבולותיו ויגלוש אל מחוץ לחדר.

בצוות המשא ומתן של מפלגות יימצאו תמיד יכלול גם אלו שינסו להדליף מידע לתקשורת, כדי להשפיע על דעת הקהל – שמועות על דרישה מופרזת של אחד הצדדים; ציון של מעורבות גורם שלילי שלא אמור להיות קשור לתהליך; הפצת שמועות על צד יריב שנוקט צעדים נואשים כדי לא להישאר מחוץ למשחק; ופעמים רבות הפצת סקרים מוזמנים, שכמובן פועלים לטובת המפלגה או המועמדים שטרחו להפיץ אותם.

כמה מילים על סקרים כספינים

בשלבים האחרונים של משא ומתן, בדרך כלל נראה הרבה סקרים בתקשורת שמעלים שאלות "מה אם". לפני שהסתיים המשא ומתן בין מפלגות הימין על האיחוד ביניהן, ועל מי יוצב בראש, ראינו מגוון סקרים כאלה: סקרים שמנבאים לאיחוד 13 מנדטים (או 12 מנדטים, תלוי את מי שואלים ומתי) אם איילת שקד עומדת בראשו, או סקר שמראה שהציבור הדתי לאומי מעדיף את שקד בראש. בחלק מהמקרים מדובר בסקרים מוזמנים – סקרים שהמועמדים עצמם מזמינים כדי להוכיח שהם המתאימים ביותר לעמוד בראש – ובמקרים אחרים מדובר בסקרים שכלי התקשורת מוציאים בעצמם.

הבעיה הגדולה היא שסקרים כאלה הם לא אמינים – כל סקרי "מה אם", ששואלים שאלות בנוסח "ואם מפלגת כחול לבן הייתה מתפלגת מיאיר לפיד ומתאחדת עם יולי אדלשטיין, למי היית מצביע?", הם סקרים שהדיוק שלהם מוטל בספק. המשיבים יודעים היטב מה התשובה שעורכי הסקר רוצים לשמוע, והתשובות שלהם מוטות בהתאם. בנוסף, כשמבקשים ממשתתפים בסקר לדמיין מצב חלופי, לרוב הם ידמיינו אותו באופן שלא תואם את המציאות – למשל, אוהדיה של איילת שקד יכולים לדמיין איחוד מפלגות שהיא מובילה, שהמצע שלו קרוב יותר לעמדותיהם מאשר המצע של הימין המאוחד בפועל. בכל מקרה, תמיד צריכים להיות סקפטיים כלפי סקרים כאלה: הם מאד לא טובים בלייצג את עמדות הציבור האמיתיות כלפי איחודים וחיבורים. ואז אנחנו נותרים עם אותה השאלה: למה התקשורת מפרסמת משהו, אם היא יודעת שהוא לא נכון?

אפשר להבין את הרעב של התקשורת לסקופים ולמעורבות בתהליכים שלרוב מתרחשים מאחורי הקלעים ואין לה דריסת רגל בהם. אבל האמת היא שכדי לא לשחק לידיים של הפוליטיקאים, במשא ומתן ממושך התקשורת חייבת להמתין בסבלנות, להזכיר לציבור שכרגע כל מה שיוצא מחדר המשא ומתן הוא ספינים שנועדו להשפיע על השיחות, ולעדכן כשיהיו תוצאות. התקשורת, ככלב שמירה דמוקרטי, אמורה להיות אחראית. התקשורת אמורה לספר לציבור את מה שחשוב עבורו, לא רק את מה שמעניין אותו.

אבל הרוב לא ילחץ על כותרת שמבשרת "עדיין אין חדש". כך שלכלי התקשורת המסחריים ורודפי הרייטינג אין כמעט ברירה אלא לחפש את הרכילות – ועל הדרך לשווק את הספינים ששני הצדדים מנסים למכור (וזו כמובן הסיבה שאנחנו חושבים שצריכים בארץ יותר כלי תקשורת עצמאיים כמו "שקוף", שמונעים מתמריצים אחרים). 

אולי אי אפשר לצפות מהתקשורת לשנות את אופן הסיקור של נושאים כאלו כל כך מהר – אבל אנחנו בהחלט מעודדים אתכם ואתכן להסתכל אחרת על הכותרות, ולנסות לזהות מתי דיווח חדשותי הוא בעצם עוד מהלך במשא ומתן שמישהו או מישהי רקחו מאחורי הקלעים.

כל מה שרציתן לדעת על דירוג האשראי החדש

בנק ישראל השיק לראשונה מערכת דירוג אשראי לאזרחי ישראל. איך זה עובד? בנק ישראל אוסף מאגר נתונים, מעביר אותו ל'לשכות אשראי' שקובעות את הדירוג האישי שלנו על פי נוסחאות משלהן. היתרון: נוכל להיעזר בדירוג במו"מ על גובה הריבית שנשלם מול נותני האשראי שלנו. האם מאגר הנתונים מאובטח? האם הדירוג ייפגע בשכבות המוחלשות? כל התשובות בכתבה

בחודש אפריל נכנסה לשימוש מערכת דירוג האשראי בישראל – דבר שמשפיע כל כולנו. בשל חשיבות הנושא והעובדה ששיטת דירוג האשראי אינה מוכרת למרבית הישראלים, ביקשנו מכם ומכן להעביר לנו שאלות בנושא מערכת דירוג האשראי. לאחר מכן יזמנו שיתוף פעולה ראשון עם המומחים של בנק ישראל, שהתגייסו להסביר ולענות על השאלות. בסיוע עמותת "צדק פיננסי" ערכנו, הוספנו מידע והנגשנו את התשובות שרלוונטיות לכל אחד ואחת מאיתנו. יש לך שאלה נוספת? מחשבה? הסתייגות? שתפו אותנו!

מה זה בכלל דירוג אשראי?

עד לפני זמן קצר, אם רצינו לקבל אשראי – כלומר הלוואה – מהבנקים או מחברות מסחריות, לא יכולנו להציג מידע מלא על מצבנו הכלכלי. למשל אילו הלוואות לקחנו בעבר, והאם החזרנו אותן בזמן. 

בשל כך, הגוף היחיד שבאמת ידע מה המצב שלנו היה הבנק שלנו. שאר הגופים שמעניקים הלוואות נאלצו להמר על הסיכוי שנעמוד בהחזרי ההלוואה. במצב הזה כלל הלווים, לרבות האמינים ובעלי יכולת ההחזר הגבוהה, שילמו, לעתים, ריבית גבוהה יחסית כ"תוספת סיכון" לגורם המלווה, שהיה צריך לקחת שולי בטחון נוספים מפני הסיכון של הלוואות שלא יוחזרו. לא הייתה לאנשים "לא-מחוברים' אפשרות להתמקח על הריבית, מפני שרק הבנק שהחשבון שלנו נוהל בו יכול היה לדעת איזה סוג לווים אנחנו.

מאגר נתוני האשראי שואף, בין השאר, לתקן את העיוות הזה. הוא יאפשר לכל נותן אשראי לבחון את ההתנהלות הכלכלית שלנו בעבר. כך נוכל להתמקח עם כל הגופים המעניקים הלוואות ואולי לקבל את ההצעה הטובה ביותר. עם זאת, רבים העלו חשש שדירוג האשראי יפגע בשכבות המוחלשות. בנק ישראל סבור שלא כך הדבר (פירוט בהמשך). 

את המאגר הקים בנק ישראל, והוא גם מתחזק אותו. המידע המרוכז בו מועבר ללשכות אשראי, שהן גופים שקיבלו רישיון מבנק ישראל להפיק דירוגי אשראי על סמך הנתונים, לפי אלגוריתמים ייעודיים שפיתחו. דירוג האשראי שלנו יקבע איזו ריבית יציעו לנו בעבור האשראי וכאמור יאפשר לנו להתמקח על גובהה עם נותני האשראי. 

חשוב לציין שכל לשכת אשראי יכולה לבנות מודל דירוג עצמאי, וכך ייתכן שהדירוג של אותו משק בית יהיה שונה בכל לשכה, על אף שהנתונים שיתקבלו מבנק ישראל זהים.

קביעת דירוג האשראי ותפקידיו 

כיצד נקבע דירוג האשראי שלי? האם יש חשיבות בדירוג לכרטיסי אשראי שברשותי ולשימוש בהם? ולמשכנתאות, הלוואות אחרות, גובה המשכורת והנכסים שברשותי?

דירוג אשראי הוא שיטת להערכת יכולתם של לקוח או לקוחה להחזיר את ההתחייבויות שלקחו בזמן. הדירוג מבוסס על מודל סטטיסטי שפיתחו לשכות האשראי, המעריך מה ההסתברות שלקוחות יצליחו לשלם את חובותיהם על בסיס הנתונים שלהם. המידע המשפיע על הדירוג הוא רק זה שנאסף במערכת נתוני האשראי, כלומר: היקף המסגרות שניתנו ללקוחות בכרטיסי אשראי ובחשבון העו"ש ומידת ניצולן, היקף ההלוואות שניתנו להם (לרבות משכנתה) ועמידה בתשלומי ההחזר. מודל הדירוג אינו מביא בחשבון את הנכסים, המשכורות וההכנסות של הלקוחות. 

האם משכנתה (שמוחזרת ללא פיגורים) מורידה את דירוג האשראי, או שהנכס המשועבד מנטרל אותה? 

באופן עקרוני הלוואה המשולמת כסדרה, בין שהיא מגובה בבטוחה ובין שלא, היא גורם המשפיע לחיוב על הדירוג, שכן היא מעידה על עמידה בהתחייבויות. עם זאת, היקף גבוה של הלוואות (מינוף יתר) עשוי להשפיע באופן שלילי. האיזון בין שני ההיבטים הללו הוא חלק מהמודל המשמש בסיס לדירוג. 

לא לקחתי הלוואות בשנים האחרונות. כיצד יחושב דירוג האשראי שלי? האם הדירוג שלי יהיה נמוך יותר ממי שלקח הלוואות והחזיר אותן? הבנתי שבארצות הברית לוקחים הלוואות ללא צורך רק כדי להעלות את דירוג האשראי. 

אם אין לגבי לקוח או לקוחה נתוני אשראי – לא יהיה להם דירוג, שכן המודל של לשכות האשראי מחייבות התבססות על מידע מסוים. אולם כל משק בית צריך להתנהל באופן אחראי בהתאם לצרכיו, ובוודאי לא מומלץ לבקש אשראי רק כדי ליצור  דירוג.

לצד זאת, חשוב להבין שהיעדר דירוג אשראי לא בהכרח ייתרגם להרעה בתנאי האשראי. החלטה זו תהיה נתונה בידי נותני האשראי – הבנקים והחברות. נותני האשראי אינם מסתכלים רק על הדירוג אלא על התמונה הגדולה. אם מעולם לא לקחתם הלוואה אך יש לכם הכנסה קבועה, סביר להניח שתוכלו לקבל הלוואה בתנאים טובים – והתחרות שתיווצר בין נותני האשראי תוכל להועיל גם לכם.

בארצות הברית, ביטול של כרטיס אשראי (כלומר הורדת מסגרת האשראי הזמינה העומדת לרשות הלקוחות) יכולה לפגוע בדירוג האישי. האם זה יהיה ככה גם בישראל? 

לא בהכרח. לשכות האשראי יתייחסו להקטנת המסגרת ללקוחות בהתאם לנסיבות. ישנן נסיבות חיוביות להקטנת מסגרת אשראי- לדוגמה, לקוח שסיים להחזיר הלוואות ולא זקוק למסגרת אשראי גדולה. כל החלטה צריכה להיות בהתאם לנסיבות שבגללן שונתה מסגרת האשראי.

כיצד מערכת דירוג האשראי תשפר את מצבם של לקוחות הבנקים ואיך היא תתרום לתחרות? 

דירוג האשראי הוא מדד אובייקטיבי המבוסס על מודל סטטיסטי. המודל לא כולל נתונים דמוגרפיים או משתנים סובייקטיביים אחרים, ולכן יעבוד לטובת לקוחות אמינים ואחראים. בעת צורך בהלוואה הלקוחות יכולים להשתמש בדירוג האשראי לטובתם (בהנחה שהוא גבוה כמובן): לבדוק, להשוות, להתמקח ולנסות להשיג את תנאי האשראי המתאימים להם ביותר מכלל נותני האשראי בשוק. 

כיצד נראה המידע שנאגר במערכת כפי שנותן האשראי מקבל אותו? האם יש בו רק דירוג מספרי או מידע נוסף?

מערכת נתוני האשראי מעבירה ללשכות האשראי נתונים במבנה XML (פורמט נתונים שאינו קריא לאזרחים מן השורה). על בסיס נתונים אלו כל לשכה יוצרת דו"ח אשראי המועבר לנותני האשראי בכפוף לבקשת הלקוחות (וגם לכם, אם תבקשו). מבנה הדו"ח הוא מוצר של הלשכה, ולכל לשכה עשוי להיות מבנה שונה.

חשש מפגיעה אפשרית באוכלוסיות חלשות

כיצד ישפיע הדירוג החדש על הפערים החברתיים? יש חשש שהדירוג יקבע את המעמדות החברתיים ולא יאפשר מוביליות (ניידות) כלכלית בעבור אזרחים מאוכלוסיות חלשות. 

כאמור, הדירוג שמספקות לשכות האשראי אינו מביא בחשבון משתנים דמוגרפיים או משתני הכנסה ונכסים. הוא מבוסס בעיקר על מוסר התשלומים של הלקוחות, וכן על היקף וסוג ההתחייבויות שלהם, ועל כן לכל אחד ואחת יש פוטנציאל לקבל דירוג אשראי גבוה.

עם זאת, הגופים המסחריים, שהם נותני האשראי, עשויים לשקול מידע נוסף בבואם לקבוע את גובה הריבית או מתן הלוואה ללקוח.

כיצד ישפיע דירוג האשראי על אנשים שיש להם תיקים בהוצאה לפועל? האם פושטי רגל יוכלו לקבל הלוואה?  

נתונים המעידים על אי עמידה בפירעון התחייבויות בהחלט ישפיעו לשלילה על הדירוג. עם זאת, אם אדם הצליח לצמצם את התחייבויותיו או להסדיר אותן באופן המאפשר לו לפרוע אותן כסדרן, בהחלט תהיה לכך השפעה חיובית במאזן הכולל. נוסף על כך, כאמור הדירוג לא יהיה בהכרח הקריטריון היחיד בהחלטה של נותני אשראי אם לתת הלוואה ללקוחות – ואם כן, באילו תנאים.

אם לפני 20 שנה נקלעתי לקשיים כלכליים ולא החזרתי הלוואה, אך מאז נעמדתי על הרגליים ומשלם בזמן את כל ההתחייבויות שלי, האם הכתם ילווה אותי וישפיע על דירוג האשראי שלי? 

לא. דירוג האשראי מבוסס על מידע משלוש השנים האחרונות בלבד. 

אם שני אנשים לא החזירו הלוואה בזמן, אך אחד מהם הוא בעל תואר והבנק שלו הגיע איתו להסדר ואילו השני חסר השכלה והבנק החליט לנקוט נגדו הליכים – האם דירוג האשראי שלהם יהיה שונה? 

כאמור, הדירוג של לשכות האשראי אינו מביא בחשבון משתנה של רמת השכלה, אלא רק נתוני אשראי הנכללים במאגר של בנק ישראל. אך שוב נדגיש כי נותן האשראי עצמו (מי שילווה לכם את הכסף) עשוי לבסס את החלטתו על שיקולים נוספים, ובכלל זה תואר אקדמי, הכנסה קבועה, גיל ועוד.

פרטיות ושימוש בנתונים

איך אפשר לדעת מה דירוג האשראי שלי? 

הדירוג הוא מוצר של לשכת האשראי. אפשר לבקש את דירוג האשראי שלך מאחת הלשכות, והן רשאיות לחייב אותך בתשלום בגין שירות זה.

מי עוד חשוף לנתוני האשראי ולדירוג שלי? 

רק אנשים וגופים שאישרת להם במפורש לקבל את המידע יוכלו להיות חשופים למידע השמור במערכת.

איך מאפשרים גישה לצפייה בנתונים שלי? 

התשובה קשורה לשימוש הנדרש:

  • לשם בקשת הלוואה נדרשים הלקוחות לאשר לנותן האשראי הרלוונטי גישה לנתוניהם, כדי שיוכל לקבל מהלשכה את הנתונים מבנק ישראל.
  • לשם קבלת ייעוץ פיננסי בתחום האשראי, אפשר לפנות ללשכה ולבקש את הנתונים (כאמור, ייתכן שהלשכות יגבו על כך תשלום) או לפנות למיופה או מיופת כוח בתשלום שיעשו זאת.
  • לשם בירור המידע שנאסף על אודות מצבך הפיננסי, אפשר לפנות למערכת נתוני האשראי (באתר האינטרנט או באמצעות המוקד הטלפוני) ולקבל עדכון פעם אחת בשנה קלנדרית.

איך אפשר לבטל את שמירת הנתונים שלי ומה ההשלכות של הביטול?

זכותך להפסיק את איסוף נתוני האשראי שלך בכל עת, באמצעות פנייה למערכת נתוני האשראי, למעט כאשר יש הגבלה בחשבון הבנק בשל עדות לקשיים כלכליים והחזר הלוואות (ראו פירוט כאן).
חשוב לזכור כי הפסקת איסוף הנתונים גורמת גם למחיקת כל המידע שנאסף במערכות לשכות האשראי עד למועד בקשתך, לרבות מידע חיובי שעשוי לשפר את דירוג האשראי שלך. כלומר, הפסקת איסוף הנתונים עשויה להשפיע לרעה על יכולתך לקבל אשראי בתנאים מיטביים. אם ברצונך למנוע מנותני אשראי לקבל את המידע שלך אך עדיין לשמור את הנתונים במערכת לשימושך האישי, ניתן להגביל את מסירת נתוני האשראי שלך לגופים לפי בחירתך במקום לבקש הפסקה גורפת של איסוף הנתונים.

חשוב להדגיש שללא בקשת מחיקה מפורשת הנתונים ממשיכים להישמר במאגר המידע של בנק ישראל, ואם תרצו לקחת אשראי הנתונים יישלחו מחדש ללשכות האשראי ומשם לנותני האשראי.

עוד חשוב לזכור, שהפסקת שמירת הנתונים ומחיקה שלהם ממאגר האשראי לא מוחקת את הנתונים שנמצאים בידי הבנקים וחברות האשראי, היא רק מפסיקה את ההזרמה שלהם למאגר. כלומר, המידע הפיננסי עלינו ממשיך להשמר תמיד. ההבדל היחידי הוא האם הוא נאגר אצל הגופים הפיננסים בלבד, או גם במקום מרוכז.

היכן נשמרים הנתונים? מי אחראי לאבטחה שלהם?

מערכת נתוני האשראי מוחזקת ומתופעלת בידי בנק ישראל. ההגנה על המידע האישי שלכם ושלכן ועל פרטיותכם הוא ערך ראשון במעלה, לכן הושקעו בהגנה זו מחשבה עמוקה ומאמצים רבים.

לשם כך הוקם צוות מומחים, ששקד על יצירת מערכת מאובטחת ברמות הגבוהות ביותר. הצוות ממשיך לנטר את התנהלות המערכת כל העת כדי להבטיח שהמידע הרגיש מוגן כראוי. במערכת זו הוטמעו אמצעי האבטחה המתקדמים ביותר, לרבות מנגנון הזדהות בכניסה למערכת, רכיבי סינון והגנה והצפנת תקשורת, שמאפשרים לבצע פעולות בביטחון מלא תוך שמירה על עקרונות הפרטיות והסודיות.

הנתונים המועברים ממערכת נתוני האשראי ללשכה לצורך יצירת דוח אשראי נמחקים בתום השימוש בהם. נותן אשראי שקיבל דוח אשראי מהלשכה רשאי להחזיק במידע אם עסקת האשראי יצאה לפועל, ולשמור אותו עד מועד סיומה.

האם אמיר אוחנה עדיין עצלן?

בפינה חדשה אבדוק האם כשר משפטים אוחנה נוהג בעצלנות

| תומר אביטל |

בהמשך לכתבה קודמת בה תהינו האם אמיר אוחנה עצלן, הגיע הזמן לבדיקה עדכנית שוטפת, כעת כשאוחנה התרווח בלשכת שר המשפטים. מה הכוונה בעצלן? האם אוחנה בוחר בעיקר לעסוק במהלכים של תקיעת אצבע בעין לאנשים/ציבורים מסוימים – במקום לקדם מהלכים "אפורים" שיסייעו לציבור הרחב.

איך אבדוק את פועלו?
אבחן את החדשות באתר משרד המשפטים. פרסומים בכלי תקשורת. מקורות. מכרזים. דפיו ברשתות החברתיות, ופנייה למשרד ולשר עצמו.

אז מה היה בשבוע החולף?

1. לפי החדשות באתר המשרד שבראשו עומד אוחנה: אין אינדיקציה כי אוחנה עשה משהו.

2. פניות רשמיות: כתבתי לדוברות המשרד ולדובר השר כי ברצוני לכתוב על העשייה השבועית של שר המשפטים אוחנה, ושאשמח לפירוט מקצועי: מה נעשה השבוע בהובלתו במשרד המשפטים. במשרד ביקשו כי אפנה לדובר השר.
תגובת דובר השר: אין תגובה.
נ.ב בעבר סקרתי עשייה חודשית של שרים במגזין דהמרקר. רגב, גמליאל, ליצמן ורבים אחרים שיתפו פעולה ברצון והעבירו רשימות עמוסות בעשייה. למה אוחנה מסרב? אולי כי הוא עצלן.

3. מקורות- לא שמעתי כלום. (יודעים משהו? פנו אלי! אפשר גם בחשאי).

4. מכרזים חדשים במשרדו: אין משהו מיוחד.

5. ידיעות בתקשורת: גורמים במשרד המשפטים טענו כי השר שלח את אנשיו כדי לנסות לקצץ את תקציב אירוע הפרישה של פרקליט המדינה שיתקיים בתוך כנס של הפרקליטות. אוחנה הכחיש.
בנוסף אוחנה הסביר למה הדיח את מנכ"לית משרדו: למען "קידום יוזמות חשובות בתקופה זו"
גם התברר כי נפגש עם שדרן הרדיו יורם שפטל.
ביום ג' הגיע למפגש עם חברים מסניף הליכוד בקריית מלאכי.

6. ברשתות: אוחנה היה פעיל מאוד בטוויטר. בציוץ אחד אוחנה תקף את מרצ (אחרי שביקרו אותו), וב-12 ציוצים נוספים תקף את עיתונאים גור מגידו ואביעד גליקמן. 13 ציוצים, 12 מהם ביקורת תקשורת. זהו.
בפייסבוק: אוחנה פרסם שלושה פוסטים שממחזרים את פעילותו בטוויטר ובכולם יצא נגד עיתונאים.

אוחנה – בטוויטר

מסקנה לשבוע זה: אוחנה מעדיף להמשיך לתקוע אצבעות בעין (להתעסק במסיבת פרישה, להיפגש עם שדרן פרובוקטיבי ולרדת על עיתונאים), מאשר לקדם סוגיות למען הציבור הרחב.
למה? כי, כנראה שגם בשבוע החולף אוחנה, היה עצלן.

אני רוצה להזכיר שיש אינספור בעיות במערכת המשפט
1. למשל סחבת. מנתוני משרד המשפטים עולה כי מרגע פתיחת תיק ועד לאכיפתו יחלפו שלוש שנים לפחות. עינוי הדין – אדיר. באכיפת החוזים ישראל ממוקמת במקום 92 מתוך 190 — אחרי מונגוליה.
2. לאור פרשת אפי נוה הליך מינוי השופטים התגלה כמסואב ורקוב. גם לשכת עורכי הדין, כך נראה, זקוקה לניקוי אורוות.
3. תביעות ההשתקה צוברות תאוצה.
4. פרשת רות דוד, פרקליטת מחוז ת"א שלכאורה התערבה באופן פסול בהליכים פליליים; עד כה לא נחשפה הפרשה במלואה, המערכת מסרבת לבדק בית אמיתי.
5. אין שקיפות יזומה ואבסולטית בניגודי העניינים של השופטים ועוזריהם – מי שאמון על הצדק.
6. אין עדיין דין וחשבון באגודות העותמניות דוגמת ההסתדרות – שכעת אחראי עליהן משרד המשפטים.
7. גם יש שלל בעיות בתוך משרד המשפטים עצמו. למשל מבנה ועדת השרים לחקיקה שחותרת תחת הדמוקרטיה הישראלית ועדיין פועלת באפילה.

ומה קורה כשאין שקיפות, לצד אינספור פרשות וסחבת?

האמון במערכת המשפט הולך וקורס. אבל מה אוחנה בחר לעשות בתגובה לכל אלו בתקופתו בתפקיד? לפטר את המנכ"לית של המשרד שלו. על כל הבעיות המתוארות למעלה – הוא לא ביקש אישור מיוחד לפעולה בזמן ממשלת מעבר מהיועמ"ש. למה כן ביקש אישור? לפטר את מנכ"לית משרד המשפטים.

ונשאלת השאלה – למה. למה לתקוע אצבע בעין לכל כך הרבה אנשים?

כנראה כי הוא עצלן. כי לפתור את הבעיות הקשות והסבוכות האלו זה לא סקסי. זה לא מביא כותרות. לא כמו פיטורים שנויים במחלוקת בזמן ממשלת מעבר.

לטפל בסוגיות עומק דורשות אדם "משעמם". אדם שלא מחפש כותרות או נפוטיזם (הוא מינה את בת דודתו לראש לשכתו) או צ'ופרים (פעולתו הראשונה בתפקיד הייתה דרישת רכב יוקרה).

לא. זה דורש אדם שבאמת ובתמים רוצה לעזור לציבור הרחב. ומעל הכל – אדם שאיננו עצלן.

ואילו עצלנים מצליחים להתקדם פוליטית? כאלו שמצטיינים בדבר מסוים אחד – בלעשות רעש.

אמיר אוחנה מתראיין אצל עמית סגל

גם כח"כ היה עצלן

בתור ליברל, אפשר היה לצפות שיפעל לביטול חקיקה ולשחרור המשק לתחרות. זה לא קרה. אף שהיה שחקן משמעותי בקואליציה שלעתים נשענה על 61 בלבד, אוחנה הסתפק בדיבורים, ולא מעשים. אוחנה לא סייע להגביל את כוחם של הוועדים בשירותים חיוניים. לא נגע בקביעות ממנה נהנים עובדים שלא מספקים את הסחורה בשירות הציבורי. לא פעל בכל הכוח לפרק מונופולים, מועצות חקלאיות וקרטלים כמו בעלי מספרי המוניות (עדיין אין אובר). הוא לא הרים אף אחד מהדגלים האלו, ולא השתמש בכוחו הפרלמנטארי הגדול למנף מאבק שכזה למען מצביעיו.

אוחנה אף התעצל בפעולותיו למען קהילת הלהט"ב. כפי שהוכיח עקיבא נוביק, הח"כ הגאה טען שהוא פועל בשקט למען הקהילה, אך בפועל לא קידם כמעט דבר.

הוא לא היה חבר בשדולה הגאה, ולא הגיש שאילתות בנושא. הוא הגיש שתי הצעות חוק עבור הקהילה שלא קודמו. במהלך הקדנציה שהייתה אנטי-להט"בית להחריד, אוחנה החריש, וכשהפר משמעת קואליציונית – זה היה רק 3 ימים לפני הפגרה, כשלא הייתה לזה שום משמעות פרקטית. גם באלמנטים פרלמנטריים אישיים – סירב לשמש דוגמא, וסירב לבקשתנו לחשוף את יומנו הציבורי, את נכסיו ואחזקותיו.

בקריית מוצקין ניתקו מהחשמל תחנה לניטור אוויר, כדי לא לפגוע בדירוג הזיהום של העיר. המשרד להגנת הסביבה: "נערב את שר הפנים"

לאחר שחשפנו כי בעיריית קרית מוצקין ניתקו תחנה לניטור אוויר מהחשמל מחשש שזו תפגע בדירוג זיהום האוויר של העיר, התקבלה תגובה מפורטת מהמשרד להגנת הסביבה: "במקום להסתיר את נתוני זיהום האוויר מהתושבים, על העירייה לטפל במוקדי הזיהום"

צילום: יוסי מרחב

|עידן בנימין|

לפני כשבועיים חשפנו ב"שקוף" רעיון מקורי של עיריית קריית מוצקין לשיפור הדירוג של זיהום האוויר בעיר: ניתוק תחנת הניטור, שתפקידה למדוד את זיהום האוויר, ממערכת החשמל. "לקחו אותנו ושמו אותנו העיר הכי מזוהמת בארץ מבחינת תחבורה. אנחנו הוצאנו מאז את התחנה מהחשמל. אתה לא יכול להתמודד עם טיפשות, אז ניתקנו" – כך נימק את הפעולה יוסי מרקוביץ, סגן ראש עיריית קרית מוצקין. 

כפי שנכתב בידיעה הקודמת, אות החיים האחרון מהתחנה נשלח בפברואר 2019. בהודעה צדדית באתר המשרד להגנת הסביבה נכתב כי התחנה "נסגרה באופן זמני לביצוע שדרוג מבנה התחנה". 

מרקוביץ טוען כי בעיית הזיהום בציר כביש 4 היא אזורית, ואינה שייכת רק לקריית מוצקין. בתמורה להסכמה להצבת התחנה בשטחה דרשה העירייה ששמה לא יהיה "מוצקין". המשרד להגנת הסביבה לא נענה לתנאים – ולכן העירייה ניתקה אותה מהחשמל. 

"במקום להסתיר נתונים, על העירייה לטפל בזיהום"

בעקבות החשיפה פנינו למשרד להגנת הסביבה, והם הבטיחו לבדוק את הנושא. לאחר בירור התקבלה תגובה מפורטת. בקצרה, במשרד טוענים כי פעילות התחנה אכן הופסקה לשם שדרוג והחלפת מבנה, אולם לאחר מכן פנה מנכ"ל העירייה למשרד ודרש לפנות אותה לאלתר, ולא הסכים לחברה שוב לחשמל. לדברי המשרד הדרישה לחבר את התחנה בחזרה לרשת החשמל תלויה ועומדת, "ובהיעדר הסכמות – המשרד יפעיל את סמכויותיו ויחייב את העירייה לבצע את ניטור האוויר, ובהתאם לקבוע בחוק אוויר נקי יפנה לשר הפנים בנושא זה".

לתגובת המשרד המלאה

תחנת ניטור האוויר התחבורתית "דרך עכו – קריית מוצקין" מדדה את איכות האוויר בסמוך לכביש הראשי המוביל מחיפה צפונה לעכו. מדובר בתחנה תחבורתית המנטרת את מזהמי האוויר הנפלטים מתחבורה: חלקיקים נשימים עדינים, תחמוצות חנקן וחנקן דו-חמצני.

בחודש פברואר 2019 הופסקה פעילות התחנה לשם שדרוג והחלפת מבנה. בחודש מארס הודיע למשרד מנכ"ל עיריית קריית מוצקין, שהוא מבקש לפנות לאלתר את תחנת הניטור ואף לא הסכים לחבר אותה מחדש לרשת החשמל. המשרד להגנת הסביבה רואה בחומרה את ניתוק תחנת הניטור מחשמל ופנה לעירייה בדרישה לחברה בחזרה לרשת החשמל. המשרד מעדכן כי ימשיך בדיונים עם הרשות כדי להגיע להסכמה בתוך כשבועיים על המשך פעילות תחנת הניטור. בהיעדר הסכמות – המשרד יפעיל את סמכויותיו ויחייב את העירייה לבצע את ניטור האוויר ובהתאם לקבוע בחוק אוויר נקי יפנה לשר הפנים בנושא זה.

המשרד סבור שבמקום להסתיר את נתוני זיהום האוויר מהתושבים, על העירייה לטפל במוקדי הזיהום וליישם פעולות שהמשרד תקצב במסגרת החלטת ממשלה מיוחדת, כגון תקציב של 9 מיליון שקל מהמשרד להרחבת אזור האוויר הנקי מחיפה לקריות ותקציב של 4.6 מיליון שקל בהפעלת מערך רכב שיתופי-חשמלי לקריות. פרויקטים אלה מצליחים בחיפה והובילו להפחתה משמעותית בזיהום האוויר מתחבורה, אך לא מתקדמים בקריות בקצב מספק, וראוי כי עיריית קריית מוצקין תקדם את חלקה בנושא בצורה נחושה יותר.

נוסף לתגובה לחשיפה של "שקוף", המשרד להגנת הסביבה הבהיר לעירייה שהסיבה שהובילה אותה לנתק את תחנת הניטור מקורה באי הבנה. כפי שהבהיר המשרד בתגובתו, נראה כי העירייה ביקשה להפסיק את המדידה בעקבות פרסום של "אדם, טבע ודין" מחודש מארס,, שקבע כי קריית מוצקין היא מהערים המזוהמות בארץ. אלא שלדברי המשרד, הפרסום כלל לא היה קשור למדידות של תחנת הניטור אלא היה מבוסס על חישובי פליטות, בהתאם למודלים תחבורתיים ולשטח הרשות. דווקא נתוני תחנת הניטור (טרם ניתוקה) הצביעו על כך שריכוזי המזהמים בעיר בינוניים, ולא גבוהים כפי שנטען בפרסום של "אדם, טבע ודין".

נמשיך לעקוב.

איך חלק ממשרדי הממשלה עומדים ביעדים? מציבים לעצמם רף נמוך

אחרי שהצליחו להפחית את שיעור הילדים הסובלים מהשמנה, נראה שבמשרד הבריאות סבורים כעת כי יש לחזור לאחור וב-2019 דווקא להעלות את אחוז הילדים הסובלים מהשמנה. במשרד הרווחה והעבודה שואפים השנה ל-4 הרוגים יותר בתאונות בנייה לעומת 2017. בדקנו חלק מהיעדים שמשרדי הממשלה הציבו לעצמם – כל הכבוד על השקיפות אבל אפשר לצפות ליותר

| דריה ברוד, אסף נתיב | 

ספר תכניות העבודה השנתי מפורסם מדי שנה מאז 2011 ומרכז את תהליכי התכנון במשרדי הממשלה השונים וביחידות הסמך. המטרה היא להטמיע תרבות של תכנון ובקרה בעבודת הממשלה, שביכולתה לייעל את פעילות הממשלה, ולהציג אותה באופן ברור לציבור. ב-2016 החלה הממשלה לפרסם גם את דיווחי הביצוע הבוחנים את המטרות והיעדים שנקבעו בתכנית העבודה של השנה שחלפה.

באמצעות ספר תכניות העבודה ל-2019, שפורסם בפברואר ונפרש על פני כ-800 עמודים, ומדיווחי הביצוע בפועל – עולה כי יש משרדים הקובעים לעצמים יעדים לא שאפתניים, ככל הנראה, במטרה לעמוד בהם. בכתבה זו נסקור חלק קטן מהמטרות, היעדים והמדדים שבעינינו הם מעניינים, חשובים, מפתיעים, מעצבנים, או חיוביים.

במסגרת זו נבחן את ההתייחסות למדדים אלה בהשוואה לארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD), וכן בספרי העבודה השנתיים שפורסמו בשנים הקודמות. נביא בחשבון גם את דיווחי הביצוע של הממשלה עצמה (ב-2016, וב-2017). התבססות על נתונים תאפשר לנו להבין טוב יותר את פעולות הממשלה ואת יכולות הביצוע שלה – תוך התעלמות מהשיוך המפלגתי של המשרד הממשלתי המדובר. בנוסף, אחד מהיעדים של הכתבה הוא לסמן למַתווי היעדים והמדדים שאנחנו עוקבים גם (ובמיוחד) אחר דיווחי הביצוע, ושספר תכניות העבודה הוא נדבך נוסף במגוון המדדים והביצועים שאנו בוחנים לפיהם את נבחרי הציבור שלנו.

על אף הביקורת שלנו - פרסום תכניות העבודה הוא דבר חשוב מאוד

בשנת 2006 התחילה הממשלה תהליך ארוך של שינוי מבני. חמש שנים לאחר מכן, כבר הוקם בכל משרד ממשלתי אגף תכנון מדיניות – ומאותה שנה (2011) הממשלה מפרסמת לעיני הציבור תכנית עבודה שנתית, עם מדדי הצלחה ברורים (קישור לתכנית העבודה לשנת 2019 – בתגובות). כדי להבין קצת יותר איך נולד ספר תכניות העבודה של הממשלה, שוחחנו עם ראש צוות ממשל במשרד רה"מ רועי דרור, שאחראי גם על תכנית העבודה הממשלתית.

לדברי דרור, לפרסום תכנית העבודה יתרונות רבים: הראשון שבהם הוא השקיפות, שמאפשרת לציבור לראות מה הכסף שלו עושה ולארגוני חברה אזרחית לבקר ולהשפיע על עבודת הממשלה. השקיפות הזו גם יכולה לעזור בשיפור השיח הציבורי, בזכות היכולת לנהל את הדיון על סמך עובדות. נוסף לכך, ספר התכניות עוזר גם למשרדי הממשלה: במיקוד בהשגת תוצאות ולא רק בהליכי העבודה עצמם (קריטי במיוחד במגזר הציבורי, שאינו מוטה רווח כלכלי), וכן בהתייעלות עבודתם באופן כללי.

ישנה טענה כי הצורך בפרסום המדדים מוביל את משרדי הממשלה להצבת יעדים נמוכים. לטענת דרור זה לא המקרה. מדוע? ראשית כי המדדים שקופים ולכן אפשר לבחון אותם ולראות אם הם מוגזמים כלפי מטה – ושנית, האגף בראשו עומד דרור מבצע בקרה שוטפת בנושא, ומשווה לתכניות משנים קודמות ולכאלה של ממשלות אחרות בעולם. מובן שיש בינינו מחלוקת על חלק מהיעדים, כמפורט בכתבה, אבל עצם הפרסום הוא חיובי ומאפשר לציבור לבקר את הממשלה.

משרד הבריאות רוצה יותר ילדים שמנים?

כבר כמה שנים מציב משרד הבריאות רף לצמצום שיעור עודף משקל והשמנה בקרב ילדים (כך מגדיר המשרד את הבעיה).

קודם הנתונים: ב-2016 שיעור עודף משקל והשמנה בקרב ילדים בכיתות א' הסתכם ב-20.7% וב-2017 חלה ירידה קלה (20.2%). בספר תכניות העבודה ל-2018 הציב משרד הבריאות יעד עבור ילדי כיתות א' (19.9%) והצליח לרדת הרבה מתחתיו (18.3%). ואז מה קרה? ב-2019 קבעו את מדדי התוצאה הרצויים עד לסוף 2021, אך באופן מוזר ביותר היעד שנקבע מבקש להעלות דווקא את עודף המשקל וההשמנה ל-18.7%

ממשרד הבריאות נמסר: "היעדים נקבעו תוך איזון בין הרצון ליעד שאפתני ליישומיות. היעדים נקבעו לכמה שנים קדימה, על מנת לראות התמשכות של מגמות. לכן אין מקום לשנות אותם בטווח הקצר גם אם כמו במקרה של שיעור ההשמנה היעד מושג מוקדם מהצפוי". 

סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן

סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן

ואולם, המדד המרכזי הראשון שמשרד הבריאות הציב עוסק בצמצום צריכת סוכר, מלח ושומן רווי לנפש ברמה לאומית. מקור הנתונים בסקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, המתבצע אחת לשנתיים. רמת הצריכה היומית נמדדת ביחס למדינות ה-OECD, והכמויות המומלצות לצריכה הן: 

  • סוכר – לא יותר מ-10% מצריכת הקלוריות היומיות
  • מלח – 6-5 גרם ביום
  • שומן רווי – 10% מכלל הקלוריות היומיות

ב-2016 עמדה צריכת הסוכר על כ-70 גרם לנפש בממוצע ליום, וכך גם היה ב-2017 וב-2018. המציאות תואמת את היעד של משרד הבריאות, שלא ביקש לצמצם את צריכת הסוכר שלנו, אלא רק לשמור על יציבות. שוב, גם כאן לא ברור מדוע משרד הבריאות לא הציב לעצמו בעבר יעד שאפתני יותר לשיפור. 

אך במבט צופה פני עתיד יש גם חדשות חיוביות: שנת 2019 צפויה להיות מתוקה קצת פחות. משרד הבריאות מבקש להוריד את צריכת הסוכר ל-68 גרם לנפש בממוצע ליום, במטרה שעד 2020 תרד צריכת הסוכר ל-65 גרם לנפש ליום. לצורך המחשה, 70 גרם של סוכר שווים לכ-18 שקיות סוכר על שולחנות בבתי קפה. לפי אתר הרופאים הישראלי, ב-2015 המצב בישראל היה חמור פי כמה – צריכת הסוכר אצלנו הייתה הגבוהה בעולם – 160 גרם ליום (כ-32 כפיות סוכר ליום).

ממשרד הבריאות נמסר: "במקרה של צריכת הסוכר, ההתייצבות בראייתנו תהיה הישג, לאחר שנים של עלייה ובהמשך נעדכן את היעד בהתאם למצב".

המשרד לשוויון חברתי סבור שהוא הצליח יותר מדי?

אחד המדדים שהוגדרו על ידי המשרד לשוויון חברתי לבחינת עבודת המשרד במשך השנים האחרונות הוא שיעור האזרחים הוותיקים המועסקים בשכר. אזרח ותיק הוא תושב ישראל שהגיע לפי הרישום במרשם האוכלוסין לגיל פרישה מעבודה כמשמעותו בחוק גיל פרישה (67 עבור גברים ו-62 עבור נשים). בשנים האחרונות יש ויכוח ציבורי ער בכנסת ומחוצה לה על העלאת גיל הפרישה לנשים. מצד אחד, הדבר יביא להגדלת החיסכון הפנסיוני של נשים (יותר שנים של עבודה ומכאן יותר שנים של הפרשות לחיסכון הפנסיוני ופחות שנים של תשלומי פנסיה). מצד שני, דחיית מועד היציאה לפנסיה יפגע בעיקר באוכלוסיית הנשים שעובדות בעבודות פיזיות שוחקות – שהן לרוב הנשים המוחלשות יותר בחברה (להרחבה בנושא זה ראו דו"ח הוועדה הציבורית לבחינת גיל הפרישה לנשים).

שיעור האזרחים הוותיקים המועסקים בשכר נמצא במגמת עלייה מתמדת משנה לשנה, כאשר ב-2015 עמד על15%, ב-2016 השיעור זינק ל-19%, ב-2017 הוא עלה עוד מעט והגיע ל-20% וב-2018 שיעור האזרחים הוותיקים המועסקים האמיר ל-21.2%. ניתן לקשור חלק מהעלייה בשיעור המועסקים להזדקנות האוכלוסייה, לתוחלת החיים העולה, לרצון אישי של אזרחים ותיקים להמשיך לעבוד ועוד. יעד זה הוצב בראש רשימת המדדים של המשרד לשוויון חברתי ל-2019. המשרד קבע רף של 22% לשיעור האזרחים הוותיקים המועסקים בשכר. תמוה שהמשרד קבע קצב עלייה של 0.8% בשנה, לאחר שהשיג יעדים טובים יותר בעבר – קפיצה של 4% בשיא. 

מהמשרד לשוויון חברתי נמסר: "החל ב-2015 ובהמשך להחלטת ממשלה 834 בנושא תעסוקת מבוגרים (בני ובנות 60 ומעלה), מובילה השרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל, את המאמץ הממשלתי להעלאת שיעור התעסוקה בשכר של אזרחים ותיקים. בין התכניות הרבות שיזמה וקידמה בארבע השנים האחרונות, ניתן למנות את ההקצאה הראשונה מסוגה של תקני אזרחים ותיקים בשירות המדינה, מודל המהווה דוגמה למגזר הפרטי; את המיזם הלאומי 'דרוש ניסיון', המעודד תעסוקת אזרחים ותיקים ומתווך בינם לבין מעסיקים; ועשרות רבות של סדנאות הסברה למעסיקים ולאזרחים ותיקים. 

השרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל

השרה לשוויון חברתי, גילה גמליאל

"מאמצים אלה נושאים פרי, כפי שניתן לראות במדד הנזכר. בעניינו, יש להבהיר כי המדד נשען על מדידה שנתית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ומאפשר מדידה ארוכת טווח ביחס לערך ולתכלית של הפעולות שמקדם המשרד. תוצאות המדד מושפעות מהיבטים נוספים שאינם קשורים למשרד ומשפיעים באופן ישיר או עקיף על תעסוקת אזרחים ותיקים בשכר. מעקב אחר המדד מלמד על מגמת עלייה בשיעור האזרחים הוותיקים המועסקים בשכר לאורך השנים, תוצאת המאמץ הממשלתי אותו מוביל המשרד".

במשרד העבודה מכוונים ל-33 הרוגים בתאונות בניין

תאונות עבודה, בעיקר בענף הבנייה, גורמות למוות של עשרות עובדים ופועלים בשנה, ולצערנו הן שכיחות למדי אצלנו בישראל – אנו מדורגים במקום השלישי מבין מדינות ה-OECD במספר ההרוגים בתאונות עבודה בענף הבנייה (לפי דו"ח סיכום הערכת השפעת הרגולציה, שפורסם במאי 2018 על ידי משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים). בשל חשיבות הנושא, הציב משרד העבודה יעד לקידום הבטיחות והבריאות בענפים עתירי סיכון – ומתמקד באופן ספציפי במספר ההרוגים בתאונות העבודה בענף הבנייה (30 הרוגים ב-2016, 29 ב-2017 וקפיצה גדולה ב-2018 ל-35 אנשים שנהרגו בתאונות בניין).

בדו"ח הביצוע ל-2017, ניתן לראות שמשרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים העלה בעשרות אחוזים את פעולות הפיקוח והאכיפה שבוצעו בענף זה (באמצעות מתן צווים, מבצעים ממוקדים על קבלנים מועדים וכו'). עוד נכתב בדו"ח כי יש גורמים רבים המשפיעים על מספר ההרוגים בתאונות עבודה בבנייה – אך גורמים אלה לא פורטו וכלל לא צוינו. בכל מקרה, נראה כי פעולות האכיפה והפיקוח לא השפיעו רבות על מספר ההרוגים, משום שעלה כאמור בשיעור ניכר. לפי הרף שנקבע בספר תכניות העבודה ל-2019, המשרד שואף להוריד ב-2019 את מספר ההרוגים בתאונת בנייה מ-35 ל-33. זהו נתון קשה לעיכול, המייצג בעצם עלייה ניכרת במספר ההרוגים בתאונות בענף לעומת 2017.

ממשרד העבודה והרווחה נמסר: "היעד של המשרד מתייחס לממוצע החמש שנתי של ההרוגים בענף הבינוי. במקביל, משרד העבודה והרווחה פועל ללא לאות כדי להגביר את האכיפה בשטח ואת תקנות הבטיחות, במטרה שהקבלנים והיזמים יקחו אחריות ויישמו את הוראות הבטיחות במלואן. מאז עברה זרוע העבודה למשרד העבודה והרווחה, המשרד יזם שורת רפורמות משמעותיות להעמקת הפיקוח, האכיפה והחקיקה בתחום. בין היתר יזם המשרד תקנות מעודכנות לפיגומים, כך שיעמדו בתקן האירופי; איסור העסקת נערים באתרי בנייה; חובת העסקת עגורנאים רק על ידי חברות כוח אדם ייעודיות לנושא; וחובת מינוי עוזר בטיחות. חוקים אלה נחקקו על ידי הכנסת בחודשים האחרונים, ואנו מקווים כי את השפעתם נוכל לראות בעת הקרובה, עם כניסתם לתוקף". 

עוד מסרו מהמשרד: "פעולות נוספות שביצע המשרד כוללות הטלת חובה על הזדהות עגורנאים באמצעות רישיון קשיח; הרחבת מספר בודקי המנופים; מבצעי אכיפה ממוקדים על שעות העבודה וזכויות העובדים באתרי הבנייה; עריכת מבצעי אכיפה משולבים עם רגולטורים נוספים; והעברת תיקים על קבלנים בעלי ריבוי הפרות בטיחות לרשם הקבלנים לשם שלילת רשיונם. כמו כן, בחודשים האחרונים ניתנה תוספת תקציבית להוספת תקנים ל-60 מפקחי בטיחות, שרובם אוישו ועוד כמה מצויים בתהליכי איוש מתקדמים. מעבר לכך, התווספו כלי אכיפה למפקחים כדוגמת צווי סגירה של אתרים עד לתיקון כלל הליקויים בהם – כלי שאנו מפעילים ביתר שאת בחודשים האחרונים".

במשרד העבודה והרווחה מדגישים כי "המאבק בתאונות הבנייה הוא מורכב ודורש שילוב זרועות של כמה רגולטורים, בין היתר משטרה, פרקליטות, רשויות מקומיות ורשם הקבלנים במשרד השיכון. כל הפעולות האלה ורבות נוספות, יחד עם שקיפות המידע שהנהיג המשרד – החריגה בהיקפה מול יחידות אכיפה מקבילות בשירות הציבורי – נועדו להגביר את הבטיחות ולשמור על חיי אדם".

משרד האוצר עובד בשביל הפנסיה שלכם

לשוק הפנסיה בישראל תחלואות רבות, ובהן הקטנת החיסכון הפנסיוני לעת פרישה, בין היתר עקב גידול בתוחלת החיים ודמי ניהול גבוהים (ראו את מסקנות מחקרן של פרופ' אביה ספיבק ושרית מנחם-כרמי מהמרכז לפנסיה, ביטוח ואוריינות פיננסית). לכן היעד ששם לעצמו משרד האוצר – הבטחת חיסכון פנסיוני הולם – נשמע מעט מבטיח מדי. כמו כן, הוא מעלה הרבה ספקות לגבי היכולת האמיתית לבצע שינוי משמעותי בתחום זה. 

בשלושת ספרי תכניות העבודה ל-2019-2017 הוצב גם כן יעד של הבטחת חינוך פנסיוני הולם. טוב לדעת שיש עקביות בנוגע ליעד זה. אך מה בעצם נעשה בתחום, מה משמעות יעד זה ומה עתיד להיעשות?

המשימות המרכזיות בתחום זה, כפי שהוגדרו על ידי משרד האוצר ל-2019, הן הגדלת ודאות העובד לכספי הפיצויים בחיסכון הפנסיוני; איתור חשבונות עמיתים בחיסכון הפנסיוני; וקיצור לוחות הזמנים במעבר בין קרנות הפנסיה. דו"ח הביצוע ל-2017 (האחרון שהתפרסם עד כה), התמקד בהפחתת דמי הניהול שהציבור משלם לקרנות הפנסיה עבור ניהול הכסף שלנו. דמי הניהול מתחלקים לשניים: דמי ניהול חודשיים (הנגבים מתוך ההפקדה החודשית) ודמי ניהול שנתיים (הנגבים מתוך סך הצבירה לאורך החודשים והשנים).

בהתאם לדו"ח הביצוע של 2017, ב-2017-2016 הופחת שיעור דמי הניהול הממוצעים מכל הפקדה מ-2.85% ל-2.5%, וכן הופחת שיעור דמי הניהול הממוצעים מהצבירה מ-0.26% ל-0.25%. בנוסף, הצביע דו"ח הביצוע הזה על ירידה במספר העמיתים הלא פעילים מ-2.3 מיליון ב-2016 ל-1.9 מיליון ב-2017 (להרחבה על עמיתים לא פעילים המשלמים דמי ניהול גבוהים ועל איחוד קרנות פנסיה). כמו כן, נצפתה עלייה בשיעור העצמאים המפקידים לפנסיה מ-50% ל-60% בשנים אלה (על עצמאים חלות הוראות הפקדה שונות משכירים לפירוט בנושא פנסיה לעצמאיים – ראו באתר האוצר שלי).

 דמי ניהול הממוצעים במדדי התוצאה ל-2018 ו-2019 הוצבו על 0.24% מכלל הצבירה ו-2.5% מההפקדה החודשית. מעט תמוה שמשרד האוצר אינו שואף להפחית את דמי הניהול בשיעור משמעותי יותר, במיוחד כשהוא מודה בכך שבמאות אלפי חשבונות פנסיה פעילים, גובות חברות הפנסיה את דמי הניהול המקסימליים (0.5% מכלל הצבירה ו-6% מההפקדות החודשיות). משרד האוצר לא השיב לשאלת "שקוף" בנושא.

אולי הפתרון לכך הוא לא במדדי התוצאה של ספר תכניות העבודה, אלא דווקא בהתניידות לאחת מקרנות פנסיה ברירת מחדל, הנקראות גם קרנות פנסיה נבחרות. אלה קרנות פנסיה שזכו באחרונה במכרז של משרד האוצר והן צפויות לנהל את כספי הפנסיה בדמי ניהול נמוכים משיעור דמי הניהול הממוצע. מומלץ לקרוא עוד על קרנות אלה כאן וכאן.

שר האוצר משה כחלון

שר האוצר משה כחלון

יעד נוסף שהציב משרד האוצר ל-2019 הוא להפחית את מספר העמיתים הלא פעילים בקרנות הפנסיה, שהיה 1.5 מיליון בסוף 2018, ל-700 אלף. מבחינת חשבונות ונכסים של מנותקי קשר, משרד האוצר הציב יעד צנוע, שלפיו ב-2019 יש לצמצם את מספר החשבונות של מנותקי הקשר ממיליון ל-950 אלף, ושל הנכסים המוחזקים בחשבונות אלה (מ-12 מיליון שקל ל-11 מיליון שקל). אדם מוגדר מנותק קשר, כשתכתובות הדואר אליו חוזרות לפחות פעמיים בשלוש שנים, או כאשר החשבון מוגדר רדום, משום שלא ניתנה כלפיו הוראה ולא בוצעה כל פעולה במשך עשר שנים, או שלא ניתנו הוראות ולא בוצעו פעולות על ידי העמית שישה חודשים לפני או אחרי גיל הפרישה.

גם אם טרם הגענו לחוף מבטחים בתחום הפנסיה, מסקירת המדדים והיעדים הנוכחיים שהוצבו ל-2018 ו-2019, נדמה כי התחום נמצא בבחינה ובבדיקה מתמדת. הבטחת חיסכון פנסיוני הולם הוא יעד קשיח, כלומר כזה שאינו נזנח על ידי משרד האוצר לאורך השנים, אלא מתוחזק. נראה כי הנושא לא צפוי להיעלם מספרי תכניות העבודה של השנים הבאות, שכן גם אם היינו מייחלים שהיעד יושלם ובכך ייעלם – כנראה שמשרד האוצר ורשות שוק ההון, ביטוח וחיסכון יצטרכו להמשיך ולפעול כדי להבטיח חיסכון פנסיוני הולם לכל אזרחי ישראל.

חשוב לזכור – אנחנו יכולים להשפיע בשיחת טלפון על דמי הניהול שאנחנו משלמים – וכדאי שכולנו נתמקח עליהם ונדאג לשלם פחות. צלצלו לחברת הפנסיה שלכם, בדקו את התנאים ודרשו לקבל את התנאים הטובים ביותר בשוק. אקטיביות ציבורית היא בין הדרכים היעילות והטובות לשפר את השוק הזה: בדקו לאן מופרשים כספי הפנסיה שלכם, באילו קרנות פנסיה נמצא הכסף שלכם ומה גובה דמי הניהול שאתם משלמים.

בהצלחה! ועדכנו אותנו בטיפים, שיטות והצלחות בתחום.

*

אנחנו מזמינות אתכם ואתכן לעיין בספר תכנית העבודה לשנת 2019, לראות אם יש מדד נוסף שתפס לכם את העין, את הלב או הבטן. אם כן – ספרו לנו! נשמח לקרוא ולשמוע.

אלמנות הנשיאים מקבלות סכומי עתק מתקציב המדינה

שלל דמויות שלטוניות ממשיכות לקבל כספי ציבור, גם שנים ארוכות אחרי שסיימו את תפקידם. אז החלטנו לצאת בסדרת מיני בדיקות: מי מקבל מאיתנו ולמה? הדגש: מציאת פרצות וסגירתן. והפעם: אלמנות נשיאי המדינה

| תומר אביטל |

אלמנות הנשיאים זכאיות, לפי חוק, למימון. הן מקבלות בין השאר עוזרים אישיים, משק בית, רכב ואף תשלומים לבתי אבות. אז ביקשנו והשגנו את הפירוט המלא לשנת 2018. 

אז מה מצאנו? קודם כל קלטו את זה: אף שמטרת המימון הראשית היא שמירה על קשר עם הציבור ופעילות ציבורית דרך החזקת לשכה – לשלושתן אין כלל לשכה. גם אם תנסו לפנות אליהן בעצמכן, תגלו שזה ממש לא פשוט.

נמשיך להוצאות. לראומה ויצמן מימנו שלל סעיפים (פירוט בתמונה) בכ-339 אלף שקל. מירי שפיר-נבון קיבלה לא פחות מ-555 אלף שקל.
אורה הרצוג קיבלה בשנה שעברה 427 אלף שקל: שילמנו לה על משק בית כ-100 אלף שקל, 18 אלף על אחזקת מעון, 238 אלף שקל שכר לעוזרים, ו-71 אלף שקל הוצאות רכב ודלק. בסך הכל, גברת הרצוג קיבלה מהמדינה בשנים 2015-2018 כ-1.8 מיליון שקל. גברת ויצמן: 1.45 מיליון. גברת שפיר-נבון: 1.46 מיליון.
נכון, כולנו רוצים שהן יזדקנו בכבוד. אבל, האם קופת המדינה צריכה להמשיך לתמוך דווקא בהן לנצח בסכומים כה גדולים? 
ונקודה נוספת: שלושתן מקבלות במקביל פנסיות של עשרות אלפי שקלים בחודש. אז האם גם אין מקום להתנות תמיכה שכזו במצב כלכלי בעייתי?
למה התקציב הזה לא מרוסן?
מי שאשם בתקציב המופרז הזה, לדעתי, אינן אלמנות הנשיא עצמן. הן ממצות את זכויותיהן (אף שלדעתי יכלו לספק דוגמא אישית ולוותר עליהן).
מי שאחראי זה מי שקובע את הכללים. הקואליציות שמחזיקות במפתחות השלטון. אילו רצו יכלו – תוך שבוע אחד – לצמצם את התקציב הזה. וזה לא שהסעיף אינו ידוע. שלל עיתונאים כבר מתחו ביקורת על הנושא הזה בעבר (גם אנחנו).

ראומה ועזר ויצמן

אז מדוע לא עשו זאת? חשבתי על שתי אפשרויות:
(1) אולי כי כך קל יותר להתקרבן – כשלנצח עומדות מהצד השני דמויות שעיתונאים תוקפים מדי שנה (אף שהמחדל הוא בעצם באשמתך). 
(2) הסעיף הזה מנפח את תקציב בית הנשיא, ומאפשר להצדיק חריגות בתקציב המעון המקביל, זה של ראש הממשלה.

ומה אתם חושבים? האם לדעתכם נשות הנשיאים לשעבר זכאים למימון? מה צריך להיות גובהו ולכמה זמן? ספרו לנו!

  • המענה שקיבלנו עבור שנים קודמות:

קסם במשרד התקשורת: חשבון הסלולר יישאר זול, אבל כולנו נשלם יותר // דעה

רפורמת הסלולר שיזם משה כחלון בשנת 2011 צמצמה בעשרות אחוזים את חשבונות הטלפונים הניידים שלנו, אולם כעת נראה שבשל ירידת הרווחים חברות הסלולר מתקשות לממן את התשתיות הנחוצות להתקדמות טכנולוגית – ומשרד התקשורת נאלץ לסייע להן מכספי ציבור. האם הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש בשוק התקשורת הסלולרית?

| טור דעה אורח: טום קירגנבילד – כלכלה קלה |

רפורמת הסלולר הציבה באחת את שר התקשורת דאז משה כחלון במעמד של גיבור ציבור, ואף הייתה התשתית להקמת מפלגת "כולנו". כחלון גילה לנו שאפשר לשלם רק 40-30 שקלים לחשבון סלולרי הכולל חבילת גלישה במקום מאות שקלים, כפי שהיה עד אז, ובתמורה ישראלים רבים בחרו להצביע לו בבחירות שלאחר מכן.

אין ספק שהרפורמה אכן שיפרה את חיינו והצליחה לצמצם את עלויות הסלולר למיליוני לקוחות בישראל – וכיום מחירי הסלולר בישראל הם מהזולים ביותר בעולם. אולם בימים אלו הולך ומתברר צד אחר וזוהר פחות של הרפורמה: פגיעתו ביכולתן של החברות להמשיך להשקיע בטכנולוגיות חדשות. 

לא מוכנים לדור הבא

בשנים שלאחר יישום הרפורמה היו מי שהזהירו שהרפורמה אינה בת קיימא לטווח ארוך, כי התחרות שנוצרה בעקבותיה מלאכותית – והחברות לא יצליחו להחזיק מעמד ללא הסבסוד הממשלתי שניתן להן. התחזיות לעליית מחירים מחודשת לא התממשו (לפחות בינתיים), אך בעודנו נהנים משיחות ומגלישה זולה על בסיס תשתיות קיימות, משרד התקשורת גילה כי בשל הירידה ברווחים, החברות מתקשות להשקיע בתשתיות חדשות. בשנה האחרונה סלקום עברה להפסד נקי של 64 מיליון שקלים ופלאפון ראתה את הרווחים מצטמצמים מ-95 מיליון שקלים ל-24 מיליון שקלים.

שר התקשורת הנוכחי, דוד אמסלם

הבעיה החמירה עם הזמן וההתפתחויות הטכנולוגיות, ובפרט עם כניסתה למשחק של רשת דור 5 – הדור הבא של הרשתות ושל המכשירים הסלולריים. רשת דור 5 מבטיחה מהירות גלישה גבוהה יותר מזו שמתאפשרת בדור 4 ונחוצה לשם התפתחויות טכנולוגיות שונות, ובהן הסתמכות על הרשת בתעשייה ובמשק (למשל בכלי רכב ללא נהג) וחיבור לרשת של מכשירים חכמים המגובים בענן ("האינטרנט של הדברים") – ואפילו טיפולים רפואיים מורכבים בשלט רחוק. אף על פי שמכשירים תומכי דור 5 עודם נדירים בשוק, מדינות אחרות כבר החלו להתכונן לפריסת תשתיות התומכות במהירות גבוהה של אינטרנט סלולרי. 

ומה קורה בארץ? 

נראה שהחברות המסחריות לא ששות לאמץ את רשתות הדור החדש, שיביאו אותנו לקדמת הטכנולוגיה העולמית. למה? כי פריסת התשתיות הנחוצות עולה הרבה כסף, ולחברות הסלולר בישראל לא נשאר כסף להשקעות אחרי הירידה החדה ברווחים. רק אחרי תקופה ארוכה של חוסר ודאות מצד משרד התקשורת, ב-14 ביולי התפרסם מכרז להקמת תשתיות דור 5. 

משרד התקשורת מקווה כי המכרז יהיה צעד ראשון בדרך להשקת רשת דור 5 כבר בשנה הבאה (והשלמת ההליכים בשנים שלאחר מכן). אך כאמור, לא בטוח שהחברות עצמן יהיו מסוגלות ליישר קו עם לוח הזמנים הזה. בדו"ח הכנסות שוק התקשורת האחרון נכתב כי "על אף עמידת החברות ביעדי פריסת רשתות דור 4, הירידה המתמשכת בהכנסות מעלה חשש ממשי לשדרוג הנדרש ברשתות הסלולר, שיאפשר לישראל להדביק את קצב ההתקדמות העולמי בתחום. אנו סבורים כי בשנים הקרובות נדרש להגיע לנקודת איזון חדשה בין רמת התחרות הטכנולוגית ובין רמת התחרות על המחיר, כך שלחברות הסלולר יעמוד תמריץ מספק לערוך את ההשקעות הגדולות הנדרשות מהן בשדרוג רשתות דור 4 ובמעבר לדור ה-5".

השלב הבא: דור 5

השלב הבא: דור 5

הדרך למימון הרפורמה: מסלול עוקף כחלון

אם כן, למשרד התקשורת יש אינטרס ברור לקדם את התשתית המתקדמת החדשה, בעיקר בשל התועלת שהיא עשויה להביא למשק בכלל, ולמגזר ההיי-טק – יקיר הכלכלה המקומית – בפרט; אולם הרפורמה שהוא עצמו יזם לפני שנים ספורות עשויה לטרפד את יכולתן של החברות לעשות זאת. מה עושים? 

לכאורה אפשר היה לסגת מעט מהרפורמה, שהצליחה מעל למצופה והותירה את שולי הרווח בענף צרים מדי, אבל קשה לדמיין נבחרי ציבור שיעזו לפגוע במה שנחשב לאחד ההישגים הגדולים במאבק ביוקר המחיה. לפיכך מצא משרד התקשורת טריק יצירתי: במקום לאפשר לחברות הסלולר להעלות מחירים, הוא נכנס לארנק של כל אחד ואחת מאיתנו והוציא ממנו כמה שקלים להשקעה בתשתיות באמצעות סבסוד בגובה של חצי מיליארד שקלים שניתן לחברות, הן  כהטבות מס על האגרות שהן נדרשות לשלום בעבור התדרים המתאימים לרשת החדשה הן כתמריצים לחברות שימהרו לפרוס את הרשת לפני מתחרותיהן. כך מצליחה המדינה למצוא מקור להשקעה בתשתיות לדור 5 בלי להכריז על מותה של רפורמת הסלולר הפופולרית כל כך.

לתת לניידים לנוח 

הפתרון שמצאה הממשלה לבעיית ההשקעה בתשתיות הסלולר אולי יקנה לה שקט בגזרת הציבור, שברובו יסתפק בחשבונות הנמוכים ולא יתהה מניין מימון ה"חינם", אולם ברור שהוא לא יועיל לפתור את בעיית חוסר האיזון שנותרה בשוק הסלולר. 

אין ספק שבזמנו הרפורמה בענף שמה קץ לחגיגה של החברות על חשבון הלקוחות ולהתנהלות בעייתית, שכללה חשבוניות לא ברורות ולא קריאות ושיטות עבודה שהתבססו על עקיצה של  הלקוחות. אולם בחלוף הזמן נראה כי הרפורמה הצליחה קצת יותר מדי והביאה לשיווי משקל בעייתי בתחום. יתרה מכך, היא כמעט בלתי הפיכה: גם לו היו בנמצא שר או שרת תקשורת אמיצים דיים לאפשר עליית מחירים, הם היו נהפכים למושא לקיתונות ביקורת מצד יריביהם הפוליטיים ולתדמית של "לא חברתיים" (יש להניח שחלק נכבד מהביקורת היה מגיע מכחלון עצמו, אגב). לביקורת גדולה והיה מעניק לכחלון הזדמנות להעביר ביקורת ולהיות "חברתי". התוצאה הנוכחית היא שוק תקשורת שאינו יכול לנוע קדימה ללא מעורבות ממשלתית וסבסוד.

מעבר לחוסר השקיפות שבמהלך הנוכחי, צריך להסתכל גם על השפעתו העתידית על עולם התקשורת הסלולרית. אם אנחנו רוצים חברות תקשורת חדשניות ופורצות דרך, לא נכון לחכות שתתפתח טכנולוגיה במקום אחר ורק לאחר מכן לאמץ אותה בארץ, ולא בטוח שכדאי להותיר את היוזמה לעשות זאת רק בידי הממשלה.

כדי להיות חלוצים בתחום התשתיות נדרש שוק תחרותי אך גם בר קיימא; הקרב על הלקוחות צריך להמשיך להתקיים, אבל יש גם לאפשר לחברות להרוויח מספיק כדי שישתלם להן להשקיע, להתפתח ולהשיג יתרון תחרותי על המתחרים. לגוף ממשלתי שמנסה לנהל שוק שלם מלמעלה אין התמריצים הנכונים לפעול מהר ולהציב את ישראל בחוד החנית העולמי בתחום התקשורת – וכדי לנסות להישאר במרוץ, משרד התקשורת צריך לחשוב מחדש על תנאי השוק ולאזן את חוקי המשחק כדי לאפשר לחברות עצמן לעשות זאת. 

נכון, אולי  זה אומר שנשלם קצת יותר בחשבון הסלולר – אולם ייתכן כי לאורך זמן העלייה תתקזז בירידה קטנה במיסים, והגמול יהיה שיפור עתידי של תשתיות התקשורת שלנו.

*

טום קרגנבילד כותב ומנהל את "כלכלה קלה" – עמוד פייסבוק ואתר אינטרנט שנוצרו במטרה להנגיש ידע כלכלי בשפה פשוטה, תוך התייחסות לאירועים אקטואליים, במטרה לתת לאזרחים כלים להבין טוב יותר את העולם הכלכלי.

לא מסכימים עם טום? רוצים לכתוב טור דעה ולהסביר מדוע? צרו עמנו קשר!

דו"ח פלמור: הנתונים מאחורי אפליית יוצאי אתיופיה

תהית האם יש בישראל גזענות? מסתבר שהממשלה בעצמה מאמינה שכן. ועדת פלמור שמה למטרה לשקף לציבור ולמשרדי הממשלה גזענות כלפי יוצאי העדה האתיופית ודרכים לטיפול בה. אספנו עבורכם ועבורכן משפטי מפתח, עובדות שלא ייאמנו וציטוטים ישירים מהדו"ח

| עומר פייגל , בן נצר, אסף נתיב |

3.2% מכלל התיקים הפליליים שנפתחו בשנים 2014 ו-2015 – נפתחו נגד אזרחים יוצאי אתיופיה, שהוא כפול משיעורם באוכלוסייה (1.6%). ב-2015 3.5% מכלל כתבי האישום שהוגשו היו נגד אזרחים יוצאי אתיופיה. בעבור קטינים יוצאי אתיופיה המצב קשה אף יותר – 7.6% מכלל התיקים שנפתחו ב-2015 היו נגדם. יותר מפי 3.5 מחלקם באוכלוסייה הכללית. המספר גדול אף יותר (ובמגמת עלייה) כאשר בודקים הגשת כתבי אישום נגד קטינים יוצאי אתיופיה.

צוות ממשלתי בראשות מנכ"לית משרד המשפטים (לשעבר, החל מלפני כמה ימים), אמי פלמור, שבדק את הנושא עיין בתיקים משטרתיים ומצא כי "לא מעט מהתיקים מתחילים על רקע עניין פעוט – בקשה להזדהות, בקשה לשפוך אלכוהול וכדומה", אך עד מהרה, כך עולה מהתיקים "מפגש זה מתדרדר ומסלים לאירוע אלימות ממשית, מעצר חשוד ופתיחת תיק פלילי". איך הגענו למצב הזה?

מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר, אמי פלמור

"כלואים בצבע העור"

לא מעט מהתשובות נמצאות בדו"ח ועדת פלמור, תוצאת העבודה של צוות שהקימה הממשלה במטרה לבחון באופן קפדני את הגזענות כלפי יוצאי אתיופיה, ולתת לה מענה מקיף ותשתיתי. הצוות מונה לאחר ששוטרים הכו את החייל דמאס פיקדה בשנת 2015. אי אפשר לומר שראשי המדינה לא מעורים בנושא. ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר בדיון בוועדת השרים לקידום שילובם של יוצאי אתיופיה, (08/07/15, עמוד 15): "הסיפורים שלכם על ילדיכם מהממים בעוצמתם. מפקדים ביחידות הכי טובות שחוזרים להיות כלואים בתוך צבע העור. קשה לי לשמוע את זה. אני רוצה לנסות להיאבק בזה…"

בימים אלה (יולי 2019) בהם המחאה גואה שוב ברחובות, עולה השאלה כמה מאזרחי ישראל מכירים את תוכנו של הדו"ח המקיף בן 135 העמודים, שמסביר היטב מהיכן נובע הכעס והתסכול, תחושת הגזענות והאפליה שחווים יוצאי העדה האתיופית. חברי הוועדה עצמם גם השתכנעו כי קיימת אפליה קשה. 

אז קראנו במקומכם את כל המסמך, וריכזנו מסקנות קריטיות, ציטוטים שלא ייאמנו ועובדות חותכות מהמסמך. חילצנו בפסקאות הבאות כמה מהציטוטים החשובים ביותר של חברי הוועדה למלחמה בגזענות, בחלוקה לנושאים.

תוכן עניינים:

  1. בעיות מבניות שמובילות לאפליה נגד יוצאי אתיופיה
  2. יחס פסול נגד ישראלים יוצאי אתיופיה בשירות הציבורי עצמו
  3. הפרדת יולדות וזריקת מנות דם – הכישלון בשירותי הרווחה, בריאות וחינוך
  4. אכיפת יתר – המענה הלקוי במשטרה, במח"ש ובפרקליטות
  5. התקשורת ברובה רק תורמת לגזענות
  6. תעסוקה – סטריאוטיפים וחסמים
  7. איך הציבור חושב שצריך למגר את הגזענות?
  8. סיכום
  9. כמה מההמלצות יושמו?

1. בעיות מבניות שמובילות לאפליה נגד יוצאי אתיופיה

''בכל בן אנוש מושרשים סטיריאוטיפים''

"בכל בן אנוש מושרשים סטריאוטיפים. כלפי קבוצות שונות באוכלוסייה, המקבלים ביטוי באופן אוטומטי ולעתים קרובות באופן לא מודע. יוצאי אתיופיה נתפסים בחברה הישראלית כאנשים "חמים", עדה צנועה ועדינה.

אף שמדובר בסטריאוטיפ "חיובי" לכאורה, הוא למעשה מאפשר לחברה הישראלית להוסיף במקביל לסטריאוטיפים ה"חיוביים" המופנים כלפיהם, מיוחסים להם גם סטריאוטיפים של פרימיטיביות ונחשלות, הם נתפסים כאנשים חלשים, אשר לא מהווים איום על אוכלוסיית הרוב, כנועים וחסרי מסוגלות, הנגזרים בעיקר ממוצאם האפריקני" (עמוד 21)

''כדי לצמצם את הפערים בין יוצאי אתיופיה לכלל האוכלוסייה יש להפעיל תוכניות נפרדות''

"עד לאחרונה הייתה גישת המדינה, שעל-מנת לצמצם את הפערים בין יוצאי אתיופיה לכלל אוכלוסייה, יש צורך להפעיל תוכניות נפרדות, המיועדות ליוצאי אתיופיה בלבד, על-מנת לשפר את סיכויי השתלבותם המלאה בחברה הישראלית. גם אם התוכניות שהוצעו היו טובות, הרי שהמסר שעובר מתוך הבידול והתיוג מחזק דימוי של העדר יכולות (חוסר קומפטנטיות) ומציג את יוצאי אתיופיה כבעלי כישורים ויכולות נחותים וכזקוקים ל"טיפול מיוחד" – שהיא-היא בסיס לתפיסות גזעניות (עליונות קבוצה אחת לעומת חוסר הקומפיטנטיות של האחרת)" (עמוד 34).

''חרף שיפור במצבה של הקהילה עדיין נותרו פערים משמעותיים''

"קהילת יוצאי אתיופיה בישראל מונה כ-140,000 נפש, כמחציתם ילידי הארץ. מזה שנים מדינת ישראל משקיעה משאבים ניכרים כדי לשפר את הקליטה של יהודי אתיופיה ולהיטיב את השתלבותם בחברה. מנופי השינוי העיקריים, שבהם מתרכזת עיקר ההשקעה הם חינוך והשכלה, רווחה, בריאות, השתלבות בתעסוקה, שירות צבאי ודיור. חרף השיפור שחל במצבה של קהילה זו במשך השנים, עדיין נותרו פערים משמעותיים בינה לבין כלל החברה הישראלית, ויותר מכך – התחזקו הקולות שהביעו אי-נחת רבה מהאופן שבו בחרה המדינה להביא לצמצום הפערים. נוסיף על כך ביקורת חריפה שנמתחה על מוסדות המדינה בדו"ח מבקר המדינה (2012), שלפיה תוכנית החומש הלאומית לא תוקצבה כראוי, לא נוהלה באופן מיטבי, ובהעדר מדדי הצלחה לא ברור אם השיגה את יעדיה, למרות המשאבים הכספיים שהושקעו בה.

כמענה לליקויים, התקבלה ב-9 בפברואר 2014 החלטת ממשלה מס' 130052, שהטילה על משרד העלייה והקליטה, יחד עם משרדים נוספים, להמליץ בפני הממשלה על מדיניות חדשה לקידום שילובם המיטבי של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית, תוך קיום הליך התייעצות רב-מגזרי רחב. התהליך מוכר לרבים בשם 'דרך חדשה'" (עמוד 41).

''הקהילה הרגישה את התופעה על בשרה - אולם לכלל החברה היא לא הייתה מוכרת''

"האירוע המכונן שאירע בתקופה זו (27 אפריל 2015) היה הכאת החייל דמאס פיקדה בידי שוטר .סרטון המתעד את האירוע הצית גל מחאה נרחב של יוצאי אתיופיה בכל רחבי הארץ, ששיאו בהפגנות שהתקיימו בירושלים ובתל-אביב.

התופעה הייתה קיימת מזה שנים, והקהילה הרגישה אותה על בשרה, אולם לכלל החברה, ובפרט לדרג הבכיר ביותר בהנהגת המדינה, היא לא הייתה מוכרת. זעקת המפגינים והכאב שהתפרץ בעוצמות גדולות הציבו מראה לחברה הישראלית כולה והעלו לסדר היום סוגיה חברתית כואבת" (עמוד 42).

''הגזענות נגד יוצאי אתיופיה היא ממסדית וכלל חברתית''

"בעיית הגזענות נגד יוצאי אתיופיה היא ממסדית וכלל חברתית, ושני המעגלים מזינים זה את זה. היועצים האקדמיים לצוות ביקשו להדגיש, כי מכיוון שגזענות מונעת מבסיס נורמטיבי רחב ומתפיסות פסיכולוגיות כלפי קבוצות ומהותן, שינוי בעמדות ובהתנהגות גזענית כלפי קבוצה אחת, שלא ילווה בשינוי רחב יותר בכלל החברה הישראלית, יהיה זמני ושברירי ביותר" (עמוד 48).

''ביטויי גזענות, אפליה והשפלה נעשים בגלוי כלפי יוצאי אתיופיה''

"הנחת היסוד: ביטויי גזענות, אפליה והשפלה נעשים בגלוי כלפי יוצאי אתיופיה, ואולם קיימים גם ביטויים סמויים, הבאים לידי ביטוי בקבלת החלטות פרטניות שונות בעניינם של יוצאי אתיופיה, ומעצם טבעה של אפליה וגזענות סמויה – קשה לאמוד אותה, קשה למצוא לה תימוכין וקשה להוכיח אותה.

האתגר של המערכת השלטונית בישראל הוא להביא למיגור התבטאויות והתנהגויות גזעניות אלה, הגלויות והסמויות, בראש ובראשונה בקרב עובדי הציבור, ובהמשך גם בקרב כל נותני השירותים במדינה, מתוך שאיפה לכך שהדבר יביא לשינוי חברתי כולל בסוגיה" (עמוד 67).

תת-דיווח ומיעוט של תלונות על אפליה וגזענות

"במהלך עבודת צוות המשנה לאיסוף והנגשת המידע, שבו וטענו נציגי ארגוני המגזר השלישי אשר לקחו חלק בעבודתו, כי מספר התלונות על-אודות אפליה וגזענות של יוצאי אתיופיה כיום אינו משקף את מספר מקרי הגזענות והאפליה בפועל. כמו כן, מהסקירה על-אודות הטיפול במקרי גזענות ברחבי העולם עולה, כי היקף הדיווח על תופעות גזענות הינו זעום במדינות רבות. לדוגמה: במחקר שנערך באנגליה בשנת 2013 נמצא, כי 86% מתופעות הגזענות לא דווחו לשלטונות" (עמודים 60-61).

צילום: דני גיגי

העדר מיצוי הטיפול בתלונות קיימות

"במהלך בירור הקבילה פעמים רבות מתגלה סוגיה מערכתית, אשר רלוונטית לא רק לקובל הבודד, אלא לאוכלוסייה שלמה. לכן, ומתוך הכרה כי אחד מתפקידי גופי האכיפה, הבדיקה והביקורת הוא תיקון ליקויים מערכתיים, ממליצים לעתים הגופים האלו על בחינת הליקוי כדי לתת פתרון הולם לכלל האוכלוסייה הנפגעת, ובכך מביאים לשינוי ולתיקון ליקויים גם במקום שבו לא הכירו המתלוננים כי הם נפגעים. מעדויות יוצאי אתיופיה ומבחינה שנעשתה מול משרדי הממשלה השונים עולה, כי תלונות רבות המופנות לגורמי האכיפה השונים אינן ממוצות ולעתים אף אינן זוכות למענה כלל. ברבים ממשרדי הממשלה לא קיימים נהלים ברורים לטיפול בתלונות על-אודות מקרים של אפליה וגזענות" (עמודים 60-61). 

העדר כתובת אחת נגישה לפניות הציבור

כיום לא קיים בישראל גוף המרכז באופן מסודר ורשמי את הטיפול בתלונות הציבור על-אודות מקרים של אפליה וגזענות, והמתלוננים מופנים לרוב אל גופי הקבילה, הביקורת והאכיפה השונים. במצב זה, שבו למתלוננים פוטנציאליים אין כתובת אחת לפניותיהם ולטיפול מקצועי בתלונות – הם אינם יודעים לאיזה גורם עליהם לפנות, ופעמים רבות הם נאלצים לעבור בין כמה גורמים עד שהם מקבלים מענה ראשוני לתלונתם. מצב זה גורם פעמים רבות לוויתור על התלונה, לאור הקושי הבירוקרטי העומד בפני המתלוננים, ויוצר חוסר אמון בקרב המתלוננים הפוטנציאליים באשר לסיכויים כי יקבלו מענה הולם לתלונתם" (עמודים 60-61).

היעדר אמון במערכת מצד המתלוננים

"במהלך כל עבודת הצוות דיווחו יוצאי אתיופיה על רמת אמון נמוכה מאוד ברשויות אכיפת החוק בכלל, ובמשטרה, במח"ש ובפרקליטות המדינה בפרט. ממצא זה אף נתמך במחקר שביצעו פרופ' גיא בן פורת וד"ר פני יובל מהמחלקה למינהל ומדיניות ציבורית באוניברסיטת בן גוריון, שעולה ממנו כי ליותר משליש מבני העדה האתיופית בארץ אין אמון במשטרה .קבלת נתונים מהציבור היא פועל יוצא של נכונותו של הנפגע לדווח. היקף הדיווח נובע, בראש ובראשונה, מהאמון שנותנים הפרט או הקהילה בשלטון וביכולתו ונכונותו לתת מענה הולם לפנייתם.

מעבודת הצוות עולה, כי לא קיים תיאום בין גורמי האכיפה השונים באשר לטיפול בתלונות על מקרי גזענות ואפליה, וכי אין נוסח אחיד ומדיניות ברורה בנוגע לאופן שיש לטפל בתלונות מעין אלו (עמוד 61).

העדר יוזמה מצד רשויות לאתר מוקדי גזענות

"מבדיקה שנעשתה מול רשויות המדינה השונות, אשר נציגיהן הוזמנו לישיבות הצוות, עולה, כי לא ננקטת פעילות יזומה לאיתור מוקדי גזענות ונקיטת פעולה אקטיבית כנגד התופעה ומופעיה" (עמודים 60-61).

חוסר שקיפות בתהליך הטיפול בתלונות

"רשויות המדינה השונות נוהגות לפרסם באופן אקראי וולונטרי בלבד את מספר התלונות שהתקבלו אצלן בנושאי אפליה וגזענות ואת תוצאות הבדיקות והחקירות הנערכות בנושא. הדבר פוגע באופן משמעותית באמון המתלוננים מקרב קהילת יוצאי אתיופיה בהליך הטיפול בתלונות" (עמודים 60-61). 

היעדר מנגנון פיקוח, מדידה ו''סגירת מעגל''

"מהליך שיתוף הציבור, ממפגשים אשר קיימנו עם גופי ביקורת שונים ומסקירת אגף שירות הלקוחות של משרד המשפטים בפני הצוות על-אודות פיילוט פעילות המוקד לטיפול בנפגעי אפליה וגזענות, שהופעל על-ידי המשרד במהלך מבצע "צוק איתן", עולה, כי לא קיים כיום מנגנון של הפניית תלונות על אפליה וגזענות לגורמים הרלוונטיים. המוקד שהופעל במשרד המשפטים גילה, כי אין יכולת לתבוע תשובות וממילא לא מתקיים כל מעקב אחר השלמת הטיפול בתלונה" (עמודים 60-61).

המודל הרצוי: היחס החברתי שיש כיום נגד הטרדה מינית

"המודל הינו היחס החברתי להטרדה מינית, והשאיפה היא לייצר שיח ציבורי, אשר יגנה ויוקיע את האשמים בגזענות, כפי שהדבר נעשה כלפי המטרידים מינית" (עמוד 49).

2. יחס פסול כלפי ישראלים יוצאי אתיופיה בשירות הציבורי עצמו

''חוסר האמון, הכעס והתסכול מופנים כלפי הממסד כולו''

"תחושת חוסר האמון של יוצאי אתיופיה אינה מופנית כלפי המשטרה, מח"ש וגורמי אכיפת החוק בלבד. חוסר האמון, הכעס והתסכול מופנים כלפי הממסד כולו, בעקבות מדיניות ממוסדת במשרדי ממשלה שונים, החלטות שגויות של מקבלי החלטות ומופעי גזענות שונים בשירות הציבורי" (עמוד 33).  

''המציאות מלמדת כי חלק מיוצאי אתיופיה סובלים מהתנהגות גזענית במפגש עם עובדי ציבור''

"הרשויות הציבוריות צריכות לפתח כלים לטיפול יעיל בתלונות על מופעים או התנהגויות גזעניות ומפלות של אנשי הציבור ולהתמודד איתן, על-מנת שהתנהגויות גזעניות ומפלות יהפכו ללא לגיטימיות בחברה הישראלית".

"המציאות מלמדת, כי חלק מיוצאי אתיופיה סובלים מהתנהגות גזענית כלפיהם בנקודות מפגש שונות עם עובדי ציבור או עם נותני שירותים, בין אם אלה שייכים לשירות הציבורי ובין אם למגזר הפרטי. אמנם, אין מידע בדוק בדבר היקף התופעה, אך סקירה של עניינים שהגיעו לבירור משפטי מלמדת על כך, שיש מקרים שבהם נאמרו כלפיהם אמירות והתנהגויות גזעניות" (עמוד 68).

''למעט משרד המשפטים, בכל יתר משרדי הממשלה אין ערוץ ייעודי לקבלת תלונות על אירועים של אפלייה וגזענות''

"למרות האינדיקציות המובהקות לכך, שחשיבה גזענית וסטריאוטיפית קיימת, וביטויים שונים של גזענות ואפליה אינם פוסחים על השירות הציבורי, רובם של משרדי הממשלה שאליהם פנה הצוות בבקשה לקבל דיווח רשמי – התקשו להצביע על תלונות קונקרטיות שהגיעו אליהם, הטוענות לאפליה של יוצאי אתיופיה, בין אם בקבלת שירות על-ידי עובד ובין אם במסגרת יחסי העבודה במשרד. 

למעט משרד המשפטים, המחזיק ב"קו חם" ייעודי לפניות בנושאי גזענות ואפליה, בכל יתר משרדי הממשלה לא קיים ערוץ ייעודי לקבלת תלונות על אירועים של אפליה וגזענות, בדומה לקיים כיום לתלונות במקרים של הטרדות מיניות. 

בכל המשרדים, התלונות המתקבלות באפיקים הקיימים אינן מסווגות במילת המפתח "אפליה" או "גזענות" במקרים המתאימים, ולכן קשה לזהות אותן בדיעבד בין יתר התלונות המגיעות למשרד. עובדה זו מקשה על אפיון היקף התופעה באופן מלא" (עמוד 50).

''מבין 8,000 תלונות בנציבות שירות המדינה, רק בעשר מופיעות המילה 'אפליה' או 'גזענות'''

"באגף המשמעת בנציבות שירות המדינה הצביעו על שני תיקים בלבד, המתנהלים נגד עובדים בגין אפליה של יוצאי אתיופיה. מבדיקה שערך משרד הבריאות עולה, כי מבין כ-8,000 תלונות שהגיעו לאגף השירות, רק בעשר מהן הופיעו מילות מפתח של "אפליה" או "גזענות", ומתוכן רק כשלוש אופיינו בפועל כתלונות הנוגעות לאפליה. 

הקושי בזיהוי תלונות כתלונות של "אפליה" מתגבר כתוצאה מכך, שרוב התלונות המגיעות נסובות סביב שירות מסוים שלא התקבל, על יחס לא נאות וכד'. ואילו האפליה היא מרכיב נסיבתי הכרוך בה, שלא תמיד מצוין על-ידי המתלונן (המילה "גזענות" או "אפליה" לא נאמרות). כך, למשל, טענה על הטיה בהסדרי ראייה תסווג כנושא מקצועי של "הסדרי ראייה", גם אם קיים בה מרכיב של אפליה או גזענות" (עמוד 51).

''משרדי הממשלה נוהגים במדיניות פסיבית כלפי ביטויים של גזענות ואפליה''

פרט לצה"ל ולמשרד החינוך ,באופן כללי, משרדי הממשלה נוהגים במדיניות פסיבית כלפי ביטויים של גזענות ואפליה. המשרדים אינם "מחפשים" אחר גילויים אלו, בין ברמה המוסדית ובין ברמה הפרטנית, והטיפול הוא בדיעבד, רק לאחר שהפגיעה התרחשה (עמודים 52-53). 

''תחושת אפליה מביאה לאובדן עשתונות ולהרס מרקם היחסים בין אדם לרעהו''

על הנזק העצום שגורמת תחושת אפליה כתב השופט מישאל חשין את הדברים הללו:

"ואפליה, ידענו, היא הרע-מכל-רע. אפליה מכרסמת עד כלות ביחסים בין בני-אנוש, ביניהם לבין עצמם. תחושת אפליה מביאה לאובדן עשתונות ולהרס מרקם היחסים בין אדם לרעהו. אנו נתקלים בתופעת האפליה יום-יום: במקום העבודה, בבית המשותף, בעמידה בתור, ביחסם של בעלי שררה לאזרח ולתושב. כך באפליה אישית, כך באפליה חברתית, כך באפליה אתנית, כך בכל אפליה ואפליה. אפליה תפרק משפחה. באפליה מתמשכת יאבד עם ותשבות ממלכה. אין פלא בדבר, אפוא, שבכל אתר ובכל דור עשו ועושים בני החברה הנאורים להעלמתה ולמיגורה של האפליה. והמלחמה היא מלחמה מתמדת, מלחמת יום-יום. משולה היא להדיפת גלי הים, שאם תנוח לרגע ישטפוך ויכסוך. עיקר הוא, כמובן, יחסי האנוש בחיי היום-יום. וגם אם לא נדקדק בקיום המצווה "ואהבת לרעך כמוך", נתבע ונתבע קיום הצו 'דעלך סני לחברך לא תעביד': כל ששנוא עליך לא תעשה לחברך" (עמוד 55).

3. הפרדת יולדות וזריקת מנות דם – הכישלון בשירותי הרווחה, בריאות וחינוך

''פרשת הדם'' - זריקה בהסתר של מנות דם של יוצאי אתיופיה לפח

"'פרשת הדם' נחשפה ב-1996 ונגעה למדיניות "מגן דוד אדום" בעניין קבלת תרומות של מנות דם מעולים מארצות אפריקה. על-פי המדיניות, שהוסתרה מן התורמים, לא נעשה שימוש בתרומות הדם של יוצאי אתיופיה בשל החשש שהתורמים סובלים ממחלות מידבקות הנפוצות בקרב עולים מארצות אפריקניות יותר מאשר באוכלוסייה הכללית, ובכללן איידס. עם זאת, לתורמים ניתנה "תעודת תורם דם" וניתן להם ולבני משפחתם ביטוח דם למשך שנה, ככל התורמים. רבים מיוצאי אתיופיה טענו שכעסם הגדול אינו על אי השימוש במנות הדם שתרמו, אלא בהסתרה של החשד שהוביל להשמדתן" (עמוד 35). 

מנהלת מחלקת נשים ויולדות בבית החולים הדסה: ''בוודאי שנאשר הפרדה מאתיופית''

"באפריל 2016 ,נחשפה פרקטיקה של הפרדת יולדות בכמה בתי-חולים. במקביל הסעירו את הציבור דבריה של מנהלת מחלקת נשים ויולדות בבית חולים "הדסה" הר הצופים, פרופ' דרורית הוכנר, שאמרה בדיון מיוחד בכנסת: "בוודאי שנאשר הפרדה מאתיופית". בעקבות החשיפה, כמה נשים יוצאות אתיופיה שיתפו את סיפורן האישי וסיפרו, כי חוו על בשרן חוויה משפילה כאשר שכנתן לחדר בבית היולדות ביקשה העברה עקב צבע עורן. בתי-החולים הכחישו כי מדובר במדיניות המונעת מגזענות ונימקו את התופעה בהבנה ובהתחשבות ברצון מטופלות" (עמוד 36).

"בשנתיים האחרונות, במסגרת התוכנית הממשלתית לשילובם המיטבי של יוצאי אתיופיה בחברה הישראלית (החלטת ממשלה מס' 609 מיום 2015.10.29) ,מוביל משרד הבריאות שורה של פעולות הקשורות בצמצום פערים, בהעלאת הייצוג של יוצאי אתיופיה כעובדים במערכת הבריאות ובכשירות תרבותית. נושא משמעותי נוסף שסימן המשרד כיעד במסגרת החלטת הממשלה הוא בנייה מחדש של האמון עם יוצאי אתיופיה" (עמוד 36). 

''שירותי הרווחה ממהרים להוציא את הילדים יוצאי אתיופיה למסגרות חוץ-ביתיות''

"נשמעו כמה טענות מצד יוצאי אתיופיה בדבר קיומן של פרקטיקות מפלות והחלטות מוטות, שמתקבלות על-ידי אנשי מקצוע מתחומי החינוך והרווחה. כך, למשל, הוצגו מקרים שזכו להד תקשורתי, של אי קבלת תלמידים לבתי-ספר מנימוקים של תת הישגיות בחינוך הממלכתי, סירוב לרשום תלמידים בחינוך הממלכתי-דתי, אי הסכמה של הורים לשלוח את ילדיהם לפעילויות שמשתתפים בהם ילדים יוצאי אתיופיה, וכיו"ב. 

בנוסף, נשמעו טענות על הפניות יתר לחינוך המיוחד או לחינוך חוץ ביתי (פנימיות), שנסמכו על נתונים, שלפיהם ייצוגם של יוצאי אתיופיה בשני המקרים הללו גבוה משמעותית ביחס לשיעורם באוכלוסייה הכללית. זאת ועוד, עלו טענות רבות לפיהן שירותי הרווחה ממהרות להוציא את הילדים יוצאי אתיופיה למסגרות חוץ-ביתיות, כי הם אינם ממצים את הטיפול במשפחה, וכי אינם מוצאים את הכלים לסייע בהפחתת המעורבות הפלילית של קטינים יוצאי אתיופיה. עובדות אלה גורמות לתחושות קשות בקרב יוצאי אתיופיה ופוגע בצעירים מקרבם בכך שלא ניתנת להם האפשרות לממש את הפוטנציאל הגלום בהם במסגרות חינוך וטיפול ראויות" (עמוד 37). 

''אין די דגש על מיגור גזענות במערכת החינוך''

"בעיית הגזענות אינה נובעת מחולשות של יוצאי אתיופיה, אלא ממגרעת של החברה. על כן, היעד הוא לחולל שינוי בחברה… חסרה ייצוגיות של תרבות ומורשת יוצאי אתיופיה ושל צבע עור כהה בהקשרם החיובי בתוכניות הלימודים".

"אין די דגש על מיגור גזענות במערכת החינוך – בהכשרת מורים ומנהלים, בתוכנית הלימודים ובחומרי הלימוד…"הצוות מצא, שמספרם של מנהלי בתי-ספר, מורים, מחנכים ומדריכים מקרב יוצאי אתיופיה בכלל, ובתפקידים בכירים בפרט – נמוך במיוחד"

"מנתונים עדכניים שהתקבלו ממשרד החינוך עולה כי כיום עובדים במשרד החינוך 308 עובדי הוראה יוצאי אתיופיה ו-82% מהם משתכרים בדרגות שכר אקדמאיות. בשנת תשע"ז יסיימו עוד 85 מורים את לימודיהם וישובצו לעבודה במשרד החינוך.

כיום עובדים במשרד החינוך 3 מנהלי בתי ספר, 3 מנהלי פנימיות, 8 יועצות, 4 רכזות, ומנהל אגף חינוך אחד מקרב יוצאי אתיופיה. יש לציין כי הנתונים מתייחסים אך ורק על עובדי הוראה שבתעודת הזהות שלהם כתוב שנולדו באתיופיה. למשרד החינוך אין מעקב על עובדים ילידי הארץ, מכל מוצא שהוא" (עמוד 117-118).

''יש חשיבות לחשיפה לדמויות כהות עור ולערך שבמגוון האנושי כבר מן המפגש הראשוני עם מערכת החינוך''

"הצוות מצא, כי תוכניות הלימוד וספרי הלימוד סובלים מתת ייצוג בהיבט של מורשת יהדות המזרח בכלל (היסטוריה, ספרות, מולדת, אזרחות ועוד) ומורשת יוצאי אתיופיה בפרט וכי יש לעדכן אותן בפרקים מתולדות יהדות יוצאי אתיופיה כחלק מתולדות יהדות המזרח ובשילוב יצירות, ותכנים נוספים שיכללו הנצחת דמויות משמעותיות מתרבות יהודי אתיופיה במוסדות שונים כגון שמות בתי ספר, שמות רחובות וכדומה" (עמוד 118).

"אין די בעצם ההנכחה של יהדות אתיופיה בתוכניות הלימוד, אלא חשוב מכך – האופן החיובי שבו יוצגו יוצאי אתיופיה, סיפור העלייה שלהם, שגבה מחיר כה כבד, שרבים איבדו את בני משפחותיהם במסע אל ירושלים, סיפורי גבורה על-אודות דמויות רבות מתוך יוצאי אתיופיה ושיח המעצים את יוצאי אתיופיה ברבדים רבים אחרים" (עמוד 119).

"הצוות מצא כי יש חשיבות לחשיפה לדמויות כהות עור ולערך שבמגוון האנושי כבר מן המפגש הראשוני עם מערכת החינוך ועם תכנים לימודיים. על כן הצוות ממליץ, כי: ייצוג של יוצאי אתיופיה ודמויות כהות עור, ובכך הנכחתם בחומרי הלימוד, יהיה חלק אינטגרלי מן הלמידה הרגילה" (עמוד 119).

4. אכיפת יתר – המענה הלקוי במשטרה, במח"ש ובפרקליטות

''חשש תמידי של אזרחים ממוצא אתיופי מפני נחת זרועם של שוטרים שייפגשו בהם באקראי''

"המציאות הבלתי נסבלת של חשש תמידי של אזרחים ממוצא אתיופי מפני נחת זרועם של שוטרים שייפגשו בהם באקראי גרמה וממשיכה לגרום לחוסר אמון מוחלט במערכת אכיפת החוק בכללותה וברשויות הציבוריות בכלל". 

"התנכלות, הטרדה, עיכוב ומעצר סתמי של יוצאי אתיופיה על-ידי שוטרים במשטרת ישראל הפכה שגרת חיים בלתי אפשרית, הפוגעת בזכותם הבסיסית של יוצאי אתיופיה להתהלך חופשי בארצם, והכול בשל התייחסות עבריינית של שוטרים כלפי יוצאי אתיופיה על רקע צבע עורם".

"אין מדובר בדרישה להזדהות על בסיס חשד סביר לביצוע עבירה, אלא דרישת שוטר מיוצאי אתיופיה להציג תעודת זהות על בסיס "פרופיילינג" (אפיון גזעי), כשהנחת המוצא של השוטר היא, שיוצאי אתיופיה מוגבלים לנוע באזור מסוים בלבד" (עמוד 23)

''אחוז הקטינים יוצאי אתיופיה הנשלחים לרצות מאסר בפועל הוא כמעט פי 10 משיעורם באוכלוסייה''

בשנת 2015 היה אחוז כתבי האישום נגד אזרחים יוצאי אתיופיה גבוה יותר מפי שניים משיעורם באוכלוסייה (3.5%), אחוז כתבי האישום נגד קטינים יוצאי אתיופיה עמד על יותר מפי ארבעה מחלקם באוכלוסייה הכללית (8.5%), ואחוז הקטינים הנשלחים לרצות מאסר בפועל הוא כמעט פי עשרה משיעורם באוכלוסייה (18.5%) מכלל הכלואים בכלא "אופק" נכון לחודש יוני 2016" (עמוד 26).

צילום: דני גיגי

צילום: דני גיגי

המפכ''ל לשעבר: יש סיכוי שהיה שיטור יתר מול הקהילה האתיופית

ביום 29.06.16 ,במסיבת עיתונאים שעסקה במספר נושאים אמר המפכ"ל, רוני אלשיך: "אנחנו מבינים מכל הסקירה של ההיסטוריה שלנו מול הקהילה האתיופית, שאכן יש סיכוי שהיה שיטור יתר של משטרת ישראל אל מול נוער אתיופי או בכלל הקהילה האתיופית" (עמוד 28).

חוסר אמון במח''ש - ''אינה מהווה גורם מרתיע''

"טענות קשות הופנו כלפי מח"ש, לפיהן רוב התיקים המובאים לידיעת המחלקה אינם נחקרים כיאות ונסגרים בשלבים ראשוניים ללא חקירה מעמיקה או ללא חקירה כלל. מהטענות שנשמעו בפני הצוות מסתמן כי מח"ש נתפסת על-ידי יוצאי אתיופיה יותר ויותר כגוף אשר נותן גיבוי להתנהגות לא ראויה ואף פלילית של שוטרים. 

עוד הועלו טענות קשות מצד יוצאי אתיופיה, שלפיהן מח"ש נותנת הכשר להתנהגות אלימה ופסולה של שוטרים. חיזוק לטענה בדבר גישה סלחנית נמצא, למשל, בדוח של מח"ש משנת 2015 ,שם נכתב, כי "אין לתייג כל שימוש בכוח שנעשה בסמכות בעת מעצר כ"עבירה" ואין להדביק על כל חריגה שמקורה בחוסר מקצועיות או אובדן עשתונות תווית פלילית.

במקרים שבהם מח"ש מגיעה למסקנה, כי אכן השוטרים פעלו שלא כשורה באירוע כזה או אחר, היא ממעטת להמליץ על העמדת השוטרים לדין פלילי, ומסתפקת בחלק ניכר מהמקרים בהמלצה למחלקת המשמעת במשטרה להעמיד לדין משמעתי את השוטרים הנוגעים בדבר ,ובכך מח"ש אינה מהווה גורם מרתיע, אשר יבטיח התנהלות תקינה מצד השוטרים ומיגור תופעות קשות של אלימות, אפליה וגזענות כלפי אזרחים בכלל וכלפי יוצאי אתיופיה בפרט" (עמוד 28).

''אחוז התיקים הפליליים שנפתחים נגד יוצאי אתיופיה, וכן אחוז כתבי האישום - אינו פרופורציונלי באופן חריג לשיעורם באוכלוסייה''

"במהלך עבודת הצוות נשמעו טענות רבות על שימוש מופרז בכוח, על אכיפה מפלה ובלתי שוויונית ועל התנהלות בלתי ראויה אחרת של גורמים במערכת אכיפת החוק הפלילי לרבות אי העמדה לדין של אזרחים אשר עוברים עבירות ממניע גזעני במקרים הרלוונטים. עוד נשמעו טענות על יחס סלחני של מערכת אכיפת החוק כלפי עובדי ציבור, שהתנהלו באופן פסול או מפלה כלפי יוצאי אתיופיה"

"במסגרת העבודה התקבלו נתונים רבים מהמשטרה. המשטרה אספה וניתחה נתונים בענין זה, וחלק מן הנתונים אף שימשו צווות זה בעבודתו. , התברר כי אחוז התיקים הפליליים שנפתחים נגד יוצאי אתיופיה, וכן אחוז כתבי האישום – אינו פרופורציונלי באופן חריג לשיעורם באוכלוסייה. נתונים חריגים אלה בולטים בייחוד כאשר מדובר בקטינים" (עמוד 75).

"על-פי הנתונים שהועברו לעיוננו ממשטרת ישראל (מסמך מיום 15/03/2016), שיעורם של יוצאי אתיופיה באוכלוסייה הוא 1.6%. לא הובאו בפנינו נתונים מדויקים באשר לשיעור הקטינים יוצאי אתיופיה ביחס לכלל הקטינים בישראל, אך נראה כי מדובר על כ-2%" (עמוד 76).

"לעומת זאת, 2.9% מכלל התיקים הפליליים שנפתחו בשנת 2013 – נפתחו נגד אזרחים יוצאי אתיופיה. בשנים 2014 ו-2015 נתון זה עלה לכדי 3.2%, כלומר כפול משיעורם באוכלוסייה. כאשר בוחנים את התיקים אשר הביאו להגשת כתב אישום, הנתונים גבוהים עוד יותר: 3.4% מכלל כתבי האישום שהוגשו בשנת 2013 – הוגשו נגד אזרחים יוצאי אתיופיה. בשנים 2014 ו-2015 נתון זה עמד על 3.5% – כלומר אחוז כתבי האישום נגד אזרחים יוצאי אתיופיה היה גבוה יותר מפי שניים משיעורם באוכלוסייה.

כאשר מפלחים את הנתונים לחלוקה בין בגירים לקטינים, התמונה הופכת למטרידה: בשנת 2013, 6.5% מכלל התיקים שנפתחו נגד קטינים – נפתחו נגד קטינים יוצאי אתיופיה. בשנת 2014 הנתון עלה ל-7.3% ,ובשנת 2015 – ל-7.6% – יותר מפי 3.5 מחלקם באוכלוסייה הכללית.

מבחינת כתבי אישום, 8.2% מכלל כתבי האישום שהוגשו בשנת 2013 נגד קטינים – הוגשו נגד קטינים יוצאי אתיופיה. בשנת 2014 עמד הנתון על 8.1% ,ובשנת 2015 – על 8.5% – כלומר יותר מפי ארבעה מחלקם באוכלוסייה הכללית ומסתמנת מגמת עלייה.

מנתונים אלה עולה אפוא, כי לא זו בלבד שמספר התיקים שנפתחים נגד אזרחים יוצאי אתיופיה עולה באופן ניכר על שיעורם באוכלוסייה, הרי שכאשר מתמקדים במספר התיקים המבשילים לכדי כתבי אישום – הנתונים חריגים אף יותר. לכאורה מצביע הדבר על טיפול מחמיר יותר באוכלוסייה זו מצד התביעה הכללית. שהרי היינו מצפים למצוא נתונים זהים באשר ליחס בין כלל התיקים ובין כלל כתבי האישום הן בקרב האוכלוסייה הכללית והן בקרב האזרחים יוצאי אתיופיה. כאשר כלל הנתונים מצביע באופן ברור על כך, שהאזרחים יוצאי אתיופיה, ובייחוד הקטינים, מועמדים לדין בשיעור גדול בהרבה ביחס לנתון על-אודות תיקי החקירה שנפתחו מאשר כלל האוכלוסייה – אין חולק, כי מדובר בנתון חמור ומדאיג" (עמוד 76).

''אחוז הקטינים יוצאי אתיופיה המופנים לטיפול מותנה (הליך חלופי להליך הפלילי) נמוך באופן משמעותי''

"עוד הוצגו נתונים, שלפיהם אחוז הקטינים יוצאי אתיופיה המופנים להליך טיפול מותנה (הליך חלופי להליך הפלילי) הינו נמוך באופן משמעותי בהשוואה לאחוז המופנים מכלל אוכלוסיית הקטינים. כך, לדוגמה, בשנת 2015, 12.5% מהקטינים יוצאי אתיופיה הופנו להליכי טיפול מותנה לעומת 27.4% מופנים מכלל אוכלוסיית הקטינים" (עמוד 77).

''בקרב השוטרים יש נוהג רווח לדרוש לעיין בתעודות זהות של אזרח יוצא אתיופיה על-סמך 'פרופיילינג'''

"מעיון בתיקים נלמד, כי לא מעט מהתיקים מתחיל על רקע "עניין של מה בכך" – בקשה להזדהות, בקשה לשפוך אלכוהול וכד', ועד מהרה מפגש זה מידרדר ומסלים לאירוע אלימות ממשית, מעצר חשוד ופתיחת תיק פלילי" (עמוד 79).

"הצוות מצא שקטינים רבים, שנפתחים נגדם תיקים בגין עבירות של סדר ציבורי, טוענים כי הופעלה נגדם אלימות ממשית" (עמוד 82).

"הוצגה בפני הצוות טענה, כי בקרב השוטרים יש נוהג רווח לדרוש לעיין בתעודות זהות של אזרח יוצא אתיופיה על-סמך "פרופיילינג" או ללא כל הצדקה עניינית. על-פי הטענה, קטינים וגברים יוצאי אתיופיה מתבקשים להזדהות לעתים תכופות. כן נטען, כי בקשה זו מופנית אך ורק כלפי יוצאי אתיופיה אף במקום שהם עומדים עם חברים/עמיתים לעבודה שאינם יוצאי אתיופיה. הובהר, כי דרישות חוזרות ונשנות להזדהות גורמות לאזרחים יוצאי אתיופיה הרגשה של השפלה, הדרה וזרות. טענות אלה נתמכו בממצאי הבדיקה – שם נמצא, כאמור, כי מספר לא מבוטל של אירועים אלימים ראשיתם בדרישה מטעם השוטרים להזדהות, כאשר על פניו לא היה טעם מוברר לדרישה זו" (עמוד 84).

"במסגרת בחינת התיקים נמצא, במספר רב של תיקים, כי עילת הסגירה לא תאמה את נסיבות התיק. כך, למשל, נבחנו תיקים שבהם לא היו אפילו ראיות ראשוניות שקשרו את החשוד לביצוע העבירה. במקרים אלה מן הראוי היה כי התיקים ייסגרו בעילה של "חוסר אשמה", ובהתאם – לא יוצגו כלל ברישום המשטרתי של ה"חשוד". חרף האמור, תיקים אלו נסגרו בעילה של "חוסר ראיות" והם מופיעים ברישום המשטרתי של אותו מעורב" (עמוד 85).

''קיים מספר לא מבוטל של תלונות נגד שוטרים אשר לא נבחנות כלל''

"הצוות מצא, כי קיים ריבוי גורמים המטפלים בתלונות מטעם הציבור בעניין התנהלות פסולה של שוטרים, ובשל כך, לא ניצבת בפני אף אחד מהגורמים תמונה שלמה באשר לממדי התופעה ולהשלכותיה בקרב המשטרה" (עמוד 88).

"הצוות מצא, כי אין נוהל ברור, המחייב את גורמי האכיפה השונים לדווח למח"ש או למחלקת משמעת בהיתקלות באירועים, המעלים חשד להתנהלות פסולה, גזענית או מפלה של שוטרים" (עמוד 89). 

"הצוות מצא, כי קיים מספר לא מבוטל של תלונות נגד שוטרים אשר לא נבחנות כלל, וזאת בהעדר הסמכה מתאימה לעריכת חקירה משמעתית באותם מקרים. מדובר בתיקים שקיימת בהם תלונה על שימוש מינורי בכוח מצד שוטרים. תיקים אלו, ככלל, אינם מתאימים לטיפול במישור הפלילי, ולפיכך כאשר מגיעים למח"ש נסגרים ואינם מטופלים. תיקים אלו יכולים להיות במקרים המתאימים עבירת משמעת" (עמוד 89). 

"על כן הצוות ממליץ, כי: חשוד אשר מתלונן במהלך חקירתו במשטרה על אלימות מטעם שוטרים – יוצע לו, במעמד החקירה המשטרתית, למלא טופס תלונה למח"ש. כך אפשר יהיה לוודא, שכל תלונה בעניין אלימות פסולה המושמעת על-ידי חשודים תיבחן על-ידי מח"ש. בנוסף, הצוות ממליץ, כי אם יש טענה על חבלות, יצורף לטופס התלונה צילום של החבלות" (עמוד 92).

''הצוות מצא כי יש צורך בנוכחות מתורגמן לשפה האמהרית/טיגרית בחקירות חשודים שנוכחים בהן הורי חשודים שאינם דוברי עברית''

"הצוות מצא, כי יש לתרגם מסמכים מטעם מערכת אכיפת החוק לשפה האמהרית. על כן הצוות ממליץ, כי: כלל המסמכים הרשמיים המוצאים על-ידי גורמי האכיפה והטיפול (משטרה, פרקליטות, מח"ש, שירות המבחן) המופנים לחשודים יוצאי אתיופיה או לבני משפחותיהם, יתורגמו לשפה האמהרית ולשפה הטיגרית. 

ידוע לצוות כי במסגרת התוכנית של המשטרה, משטרת ישראל החלה בתהליך של תרגום מסמכים מסויימים לשפה האמהרית ומתנגדת לתרגום מסמכים נוספים שכן הטפסים העיקריים מתורגמים לאמהרית. הצוות סבור כי יש לתרגם את כלל המסמכים שעניינם הודעה לציבור וזכויות חשודים, בעיקר חשודים קטינים- לשפה האמהרית". 

"הצוות מצא, כי יש צורך בנוכחות מתורגמן לשפה האמהרית/טיגרית בחקירות חשודים שנוכחים בהן הורי חשודים שאינם דוברי עברית" (עמוד 93).

''חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבורים אינה נאכפת כלל על ידי רשויות החוק''

"הצוות מצא, כי העבירה הפלילית הכלולה בסעיף 9 לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, התשס"א-2000 – אינה נאכפת כלל על-ידי רשויות החוק. על כן הצוות ממליץ, כי: יש להסמיך גוף תביעה במשרד הכלכלה, שיהיה ממונה על האכיפה של עבירה זו, ולתת קדימות לאכיפתו של סעיף עבירה זה, שסבל מתת-אכיפה לאורך השנים. זאת, על-מנת שאפשר יהיה לבער תופעות חברתיות פסולות שאותן ביקש החוק להכרית" (עמוד 93).

5. ומה עם התקשורת? ברובה רק תורמת לגזענות

''התקשורת הישראלית הציגה את יוצאי אתיופיה במגמה שלילית מתמשכת''

"אין חולק בדבר חשיבותם היתרה של המרחב התקשורתי והמרחב התרבותי בכל האמור בשיח וביצירת דימויים, זהויות וסטריאוטיפים בחברה. כלי התקשורת המדמים מציאות סימבולית, באשליה של שקיפות, מבנים תפיסות ועמדות, בין היתר כלפי חברי קבוצת מיעוט. ייצוג שלילי מתמשך, המציג את חברי קבוצת המיעוט כחלשים, כנחשלים, כפושעים, כעניים וכמסוכנים ובהקשרים של נושאי 'אי סדר' תורם ליצירתן של דעות קדומות וסטריאוטיפים, המרחיקים את חברי קבוצת המיעוט מן החברה הכוללת. נוכח אלה, יש חשיבות מיוחדת לבחינתו של היקף הייצוג של בני קבוצות מיעוט בשיח התקשורתי ובמרחב התרבותי, ולבחינת איכותו של ייצוג זה, לעורר מודעות לייצוג שלילי מתמשך, ולפעול לשינוי אקטיבי ביצירת שיח חלופי לשינוי ושיפור מגמות מסוג זה" (עמוד 106).

"תת-צוות זה התבקש לעסוק בנושא התקשורת הישראלית, לאור מחקרים שהראו, כי התקשורת הישראלית הציגה את יוצאי אתיופיה במגמה שלילית מתמשכת, כמפורט להלן. לכך הייתה השפעה ממשית על הבניית דימויים שליליים על-אודות הקהילה, ואפשר לייחס לה משקל ממשי ביצירת דימויים סטריאוטיפיים, דעות קדומות וריחוק חברתי שבבסיס הגזענות אותה אנו מבקשים למגר. השלכות הדימוי השלילי מגיעות גם לתחומים כגון תעסוקה ומוביליות חברתית, ואינן נשארות רק בתחום ה"גזענות" גרידא" (עמוד 106). 

''נוכחותם של בני הקהילה האתיופית במרחב הדימויים הייתה כמעט אפסית, ועיקר הייצוג נשא אופי שלילי''

"גם בתחום התקשורת הועלו טענות קשות, שלפיהן ההנכחה של יוצאי אתיופיה בתקשורת הינה הנכחה שלילית – וזאת באופן כפול: הדבר בא לידי ביטוי בייצוג חסר של יוצאי אתיופיה בתקשורת הישראלית, ואם קיימת סקירה, אזי מדובר בהקשרים שליליים ברובם.

"כך, למשל, עולה ממחקר שפורסם באמצעי התקשורת, כי למרות שיוצאי אתיופיה מהווים כ-2% מאזרחי ישראל, הנוכחות שלהם במדיה עומדת על 0.3% מהכתבות באמצעי התקשורת.

עלו טענות מצד הפעילים החברתיים יוצאי אתיופיה, כי עיתונאים שונים מפרים את סעיף 14 לתקנון האתיקה של העיתונות, בכך שבמקרים רבים מפרסמים את מוצאו של חשוד בפלילים או של אדם המעורב באירוע שלילי, במקרה זה את מוצאו כיוצא אתיופיה, גם במקום שאלה לא נוגעים עניינית בנושא שבפרסום" (עמודים 39-40).

"על-פי נתונים ממחקרים אלה, ובהיעדר נתונים סדורים משנים מאוחרות יותר – נוכחותם של בני הקהילה האתיופית במרחב הדימויים הייתה כמעט אפסית, ועיקר הייצוג נשא אופי שלילי. הנוכחות שנמצאה, בשידורים ובתוכניות שנבחנו במסגרת אותם מחקרים, התמקדה בעניינים שכרוכים בדימויים שליליים, כמו מצוקה כלכלית, אסונות וקשיים, כמו גם זרות וחריגות של יוצא אתיופיה ביחס לחברי קבוצת הרוב הישראלי" (עמוד 107).

6. תעסוקה – סטריאוטיפים וחסמים

''הסטריאוטיפ הרווח בקרב קבוצת הרוב, שלפיו יוצאי אתיופיה הם בעלי מסוגלות נמוכה ולכן 'מוצדק' להדירם או להפלותם''

"עובדה היא, שאף-על-פי שיוצאי אתיופיה משולבים בשוק העבודה בהיקפים גדולים, על-פי רוב הם מועסקים במשרות לא איכותיות וחסרות אופק תעסוקתי מובטח, שהשכר בצדן נמוך. אחד ההסברים לכך הוא הסטריאוטיפ הרווח בקרב קבוצת הרוב, שלפיו יוצאי אתיופיה הם בעלי מסוגלות נמוכה ולכן 'מוצדק' להדירם או להפלותם" (עמוד 38).

"סקר מעסיקים בנושא גיוון מעסיקים, שבוצע על-ידי נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה בשיתוף מינהל מחקר וכלכלה במשרד הכלכלה בשנת 2013, בחן את תפיסותיהם של 400 מעסיקים בקירוב, ומצא שיוצאי אתיופיה הם האוכלוסייה שהנכונות לקליטתה בעסק היא בשיעור הנמוך ביותר (5.6%). יוצאי אתיופיה הם בין האוכלוסיות הנתפסות כמופלות ביותר, אחרי מבוגרים, אימהות לילדים קטנים וערבים" (עמוד 39).

"מאז שהתקבל בכנסת בשנת 2011 התיקון לחוק להרחבת הייצוג ההולם ליוצאי אתיופיה בשירות הציבורי, שבא לאחר תיקון החקיקה בנושא בשנת 2005 לגבי שירות המדינה, חלה מגמת עלייה במספר המועסקים מקרב יוצאי אתיופיה בשירות הציבורי. כיום עדיין קיים ייצוג חסר של יוצאי אתיופיה בעמדות מפתח. שילובם של יוצאי אתיופיה בתפקידים איכותיים יכול לסייע לשינוי דעות קדומות ביחס ליוצאי אתיופיה" (עמוד 39). 

''הסטריאוטיפים הדומיננטיים כלפי יוצאי אתיופיה מהווים חסם להשתלבות איכותית וטבעית במקומות עבודה''

"יוצאי אתיופיה בישראל סובלים מסטיגמות ומסטריאוטיפים שליליים גלויים ומרומזים על אישיותם ועל יכולותיהם" (עמוד 98).

"הנתונים מראים, כי שיעור המועסקים בקרב יוצאי אתיופיה הוא אמנם גבוה, אולם רבים מהם מועסקים בעבודות שאינן דורשות מיומנויות מורכבות וידע מקצועי אקדמי. הלכה למעשה, רבים מועסקים כעובדי קבלן בעבודות ניקיון או אבטחה ובלא אופק תעסוקתי יציב ובטוח. הסטריאוטיפים הדומיננטיים המופנים כלפי יוצאי אתיופיה נסובים סביב קומפטנטיות (מסוגלות) נמוכה, ומהווים חסם להשתלבות איכותית וטבעית במקומות עבודה, בעיקר כשהמחזיקים בהם הם מנהלים בכירים ועובדים בעמדות של קבלת החלטות" (עמוד 97).

"המבחנים הנערכים במכרזים השונים כתנאי לקבלה לעבודה או לתפקידים שונים בשירות הציבורי אינם משקפים נאמנה את הפוטנציאל של המועמד יוצא אתיופיה, ועל כן יש צורך בבחינה ובהתאמה של מבחני קבלה למועמדים מרקעים שונים ומגוונים, על-מנת שאלה ישקפו את היכולות האמיתיות של המועמדים הנבחנים" (עמוד 98).

7. איך הציבור חושב שצריך למגר את הגזענות?

העצות המרכזיות של הציבור

הצוות אף פנה לציבור בשאלה: אילו כלים צריכים להיכלל בעבודת הצוות כדי למגר את גילויי הגזענות כלפי יוצאי אתיופיה ולהגביר את נוכחותם החיובית במרחב הציבורי? חצי מיליון אנשים לערך נחשפו לפרסום, 382 אנשים הגיבו בזירת ההיוועצות. מתוך 400 עצות שהתקבלו, גובשו שבע תובנות, המרכזות בתוכן את האמירות המרכזיות (עמוד 46):

  • חינוך וידע – הגדלת המודעות הציבורית בנושאי קבלת האחר, וכן בתחומי תרבות, היסטוריה ומורשת יוצאי אתיופיה – היא חשובה כדי למנוע בורות המעודדת גזענות. 
  • תקשורת – שימוש במדיות שונות להנכחת תדמית חיובית והשרשת טרמינולוגיה הולמת יסייעו במיגור התופעה
  • שילוב – אי היכרות ובורות יכולות ליצור גזענות. כדי שייתפסו כחלק מהחברה הישראלית ולא יבודלו, נכון לייצר מפגש אמתי בין שווים בכל הרבדים
  • אכיפה – חקיקה אשר אינה מלווה באכיפה הולמת אינה רלוונטית, בייחוד בנושא גזענות ואפליה. חשוב לוודא, כי מנגנוני האכיפה פועלים בהלימה לחקיקה הקיימת, וכי העונשים הקבועים בחוק יוצרים את ההרתעה הנדרשת ומתייחסים לתרחישים שונים.
  • עבודת המשטרה – המשטרה נועדה לשמור על הסדר הציבורי לטובת כלל אזרחי ישראל. אופן עבודתה צריך להבטיח שלא תבוטא אפליה. שקיפות והנחיות ספציפיות, כמו גם הכשרות לכשירות תרבותית יסייעו בצמצום תופעה זו
  • התנהלות רוחבית – מיגור גזענות מצריך עבודה שלמה ויסודית, ולכן נכון שהצוות יגבש מענה לגזענות בכלל ולא רק לגזענות המופנית כלפי יוצאי אתיופיה.

8. סיכום

מחברי המסמך סיכמו כי "להשגת היעד של מיגור גזענות נגד יוצאי אתיופיה באמצעות חינוך אנו מציעים את חמשת הקווים המנחים שהם תנאי היסוד, שעליהם מושתתות המלצותינו: הנכחה חיובית, יצירת שיח פתוח על גזענות וחינוך לשוויון, השקעה בכוחות פנים-ארגוניים, "חוכמת השטח" (עידוד יוזמות קיימות) וגישה הוליסטית ומתמשכת, אשר תבטיח את יישום כל ההמלצות יחדיו ולאורך זמן על-מנת להשיג את התוצאה הרצויה.

בנוסף, הצוות ראה לנגד עיניו את קשייו הייחודיים של ילד יוצא אתיופיה אשר גדל בסביבה בה, מחד הוא חש בולט בכל כיתה בה הוא יושב ועלול לסבול מהטייה מצידם של מוריו ה"מסמנים" אותו באופן מיידי; ומאידך, אין סביבו דמויות סמכות עם מאפיין צבע העור הבולט עמן הוא יכול להזדהות. זאת בניגוד למצבו של הילד הערבי שגם אם סובל מהטייה גזענית בחברה הכללית, לפחות במסגרת הבית ספרית הוא נמצא עם הדומים לו, ומוקף במורים ומנהלים המהווים עבורו מודל להשראה וחיקוי". (עמוד 116).

9. כמה מההמלצות יושמו?

ביולי 2018 כלב שמירה אזרחי בשם "המרכז להעצמת האזרח" בדק אילו מהמסקנות יושמו. לפי דו"ח המעקב, כמעט שנתיים מאז התקבלה החלטת הממשלה, כמחצית מהמסקנות נותרו במגירה. כך למשל, במשרד החינוך, לא פותחו הכשרות מחייבות למורים בנושא גזענות, לא הוטעמו תכנים בספרי לימוד ומשרד החינוך לא פעל לתמרץ תכנים רב תרבותיים בבתי ספר. בנוסף, גם בנציבות שוויון הזדמנויות בעבודה קשה להצביע על שינויים ברורים ומוגדרים בעקבות המלצות הדו"ח והנחיות החלטת הממשלה (עמ' 30).

מתוך דו"ח המעקב של המרכז להעצמת האזרח

מתוך דו"ח המעקב של המרכז להעצמת האזרח

לעומת זאת, מאז התקבלה החלטת הממשלה, ניתן לומר כי חלקים משמעותיים מתוכה קודמו בפועל, גם אם לא בלוחות הזמנים שנקבעו בהחלטה. מומשו החלטות כמו אספקת ייצוג משפטי על ידי הסניגוריה הציבורית לחשוד שטוען כי הופעלה כלפיו אלימות משטרתית על רקע גזעני, מתן עדיפות בחוזים ממשלתיים לספקים המיישמים את עקרון הגיוון התעסוקתי, תרגום לאמהרית מסמכים רשמיים המוצאים על ידי שירות המבחן לנוער, מינוי ממונה למניעת גזענות בגופים הסטטוטוריים ועוד. בתוך כך ניתן לכלול את פעילות היחידה למיגור הגזענות במשרד המשפטים ופעילותה. כך גם רבות מהפעולות שהיו באחריות היועץ המשפטי לממשלה.

בדף הרשמי של עיריית קרית גת תוקפים באופן אישי תושב שזכה בתביעת לשון הרע נגד ראש העיר

לאחר שראש עיריית קרית גת, אבירם דהרי, חויב בתשלום פיצויים בגין לשון הרע לתושב לשעבר, החלה העירייה להעלות פוסטים אישיים בפייסבוק העוסקים בו ובבני משפחתו. פנינו בשאלות לעירייה שבתגובה פרסמה פוסט נוסף – הפעם עלינו

| עידן בנימין |

הנה פוסט מוזר במיוחד שעלה בדף הפייסבוק הרשמי של עיריית קרית גת בשבוע שעבר: "מה ההבדל בין לדרמן 2008 (המרוצה מעיריית קריית גת ומצביע אבירם דהרי בקלפי) לבין לדרמן 2011? כן, עכשיו כולם כבר מבינים: נסיבות סיום עבודתו של אביו בעיריית קריית גת בשלהי 2009. ומה היא באמת סיבת חזרתו לישראל? האם אהבתו את העיר קרית גת? האם דאגתו לה? נכון שוב צדקתם: פשוט, סירובה של משטרת ישראל להאריך את החל"ת של אשתו התובעת המשטרתית הבכירה".

"לדרמן" המוזכר בפוסט הוא אדם בשם דרור לדרמן – אזרח, תושב קרית גת לשעבר, שזכה לאחרונה בתביעת לשון הרע נגד ראש העיר, אבירם דהרי – שאף חויב לשלם לו מכיסו 380 אלף שקל. 

דהרי הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי שנדחה ב-3 ביולי. מאז נפתחו ארובות השמיים ושטף פרסומים רשמיים מטעם עיריית קרית גת עצמה (!) החלו לצאת בפייסבוק בעניינו של לדרמן. העירייה פרסמה לא פחות מ-16 פוסטים דומים בשבועיים האחרונים (מה-9 ועד ה-24 ליולי) – כולם נחזים כמתקפה אישית כנגד אדם בודד.

לדרמן – אפריל 2011 – פוסט שנעלם (בנסיבות מסתוריות כמובן) לפני הגשת התביעה המפורסמת !?!?1. מה ההבדל בין לדרמן 2008…

Posted by ‎עיריית קרית גת – העמוד הרשמי‎ on Monday, July 15, 2019

חלק מהפוסטים אף כוללים התייחסות אישית להעיר דהרי, שהפסיד כאמור ללדרמן בבית המשפט. כך לדוגמא בפוסט שעלה ב-15 ביולי חתכה העירייה קטע וידאו מראיון שנתן לדרמן וכתבה בין היתר: "אז מה דעתך להתנצל בפומבי ולפצות את העיר קריית גת והעומד בראשה?"

שורה של נורות אדומות ואין גורם רשמי שעוצר זאת

דרור לדרמן היה פעיל חברתי בקרית גת שטען לאי-סדרים בעירייה. לפי דה מרקר :"לדרמן סבר כי קיימים ניגודי עניינים לכאורה בפעילותם של חלק מחברי המועצה – הקצאת קרקעות ותמיכות לכאורה בעמותות שנוהלו לטענתו בשעתו על ידי חלק מחברי מועצה או קרובי משפחתם וגם מינויים פוליטיים. לדרמן פנה למשרדי המשפטים והפנים, למבקר המדינה ולתנועה לאיכות השלטון, ואף עתר בעניין לבתי המשפט". 

בהמשך, שלח ראש העיר דהרי מכתבים לאוניברסיטה בארה"ב בה לימד לדרמן והכפיש אותו. בתגובה תבע אותו לדרמן בגין לשון הרע, וזכה. 

השימוש שעושה עתה עיריית קרית גת בכוחה ובערוצי ההפצה שלה עבור מה שנחזה כנסיון להכפשת אדם פרטי מדאיגה לא רק כמקרה פרטי, אלא מהחשש שתיצור תקדים מסוכן. ההשתלחות הפומבית באמצעות כלים ממלכתיים אמורה לעבור שורה של בעלי מקצוע בעירייה, שתפקידם לעצור את ההתרחשות – החל מהיועץ המשפטי וכלה בדוברות.

במקרה זה קשה גם להתעלם מכך כי צרור הפוסטים פורסמו בסמיכות להחלטה של בית המשפט המחוזי לדחות את ערעורו של דהרי על הפיצוי שנדרש לשלם ללדרמן. האם ייתכן כי לאחר שמיצה את החזית המשפטית, מגייס עתה ראש העיר את מערכת התעמולה העירונית לעניין?

בקרית גת מתגוררים למעלה מ-50 אלף תושבים. ההחלטה להיטפל לתושב בודד (שבמקרה כבר עזב את העיר, אבל זה שולי לעניין) – מעלה סוגייה מדאיגה של סדר עדיפויות בעיר. אולי היה עדיף שבעירייה היו עסוקים, למשל, בצעדים לצמצום הגירעון התקציבי בו שרויה העיר?

ראש העיר תובע כדי "להעביר מסר"

לראש העיר אבירם דהרי יש עבר בעייתי, בלשון המעטה, של התנהלות מול תושבים ותקשורת. אורן פרסיקו מ"העין השביעית" בדק ומצא כי דהרי פתח בלא פחות מ-25 הליכים משפטיים נגד עיתונאים ותושבים שמתחו עליו ביקורת – כאשר רובם הסתיימו בלא כלום או אף בהפסד.

אז למה דהרי ממשיך לתבוע? לכתבתו של יוסי מזרחי בקשת אמר דהרי כי המטרה היא "להעביר מסר".

אבירם דהרי – תובע כדי להעביר מסר

בעירייה בחרו שלא לענות לשאלות ופרסמו בתגובה פוסט נוסף – הפעם גם עלינו

פנינו לעירייה בשורה של שאלות על הפרסומים בדף הפייסבוק הרשמי. העירייה (במכתב שאינו חתום) שלחה לנו שורה של טענות נגד לדרמן – ללא מענה לשאלותינו, שהיו כלליות ונגעו לשימוש בבמה ציבורית למתקפה על אדם פרטי. מיד עם שליחת התגובה – היא גם פורסמה בשלמותה בעמוד הפייסבוק של העירייה.

בצעד חריג לא נביא כאן את התגובה המלאה שכן היא ברובה אינה רלוונטיות לתוכן הכתבה ואין אנו במה להכפשת אדם פרטי. כן נביא לכם את הטענות שיש לעירייה דווקא כלפינו, כולל המענה שלנו לשאלות שנשלחו.

תגובת עיריית קרית גת (ההדגשות במקור)

עידן בוקר טוב,

הואיל ופנייתך אלינו הינה לדבריך במסגרת גוף תקשורת עצמאי במימון הציבור בשם "שקוף",

והואיל ועקרונות היסוד שלכם (על פי הפרסומים באתר שלכם) כוללים מלחמה בשחיתות, חיזוק הדמוקרטיה וקידום השקיפות במרחב הציבורי,

והואיל ואתם מצהירים כי תחקיריכם העיתונאים הינם מעמיקים ונקיים מאינטרסים כלשהם,

הרינו להשיבכם כדלקמן: 

כאן מתחילה שורה של טענות  כלפי האזרח לדרמן, שלא ניתן להם במה מהסיבות שציינו לעיל. בהמשך חוזרת התגובה לשקוף:

"עיריית קריית גת תשמח להביא לידיעת הציבור את תוכנה של הכתבה המעמיקה והרצינית שתכתוב… שהרי סוף סוף יוכל לזכות הציבור בכתבה הוגנת נטולת אינטרסים זולת חקר האמת וטובת הציבור… עיריית קריית גת שותפה מלאה להצהרתכם באתר שלכם 'מכאיב ומעציב לראות עיתונאים מצוינים העובדים במערכות הטובעות מאינטרסים'.  למתן הבהרות נוספות תשמח עיריית קריית גת בכל עת לעמוד לשירותך ולשירות ציבור התושבים אוהבי האמת ורודפיה".

למכתב צורפו גם שורה של שאלות, להלן (כולל התשובה ששלחנו בחזרה):

"הואיל וחרטתם על דגלכם את דגל השקיפות, ובוודאי דגל הגילוי הנאות, מבקשת עיריית קריית גת לדעת מי הם כל אותם הגורמים יוזמי הכתבה? האם יש ביניהם מו"לים בשקוף? מי עומד מאחורי ניסוח השאלות? והאם שמותיהם של אותם גורמים והאינטרסים שלהם ישולבו בכתבה עצמה?"

  • תשובה: "הגורם היוזם את הכתבה הוא אני – עידן בנימין, לאחר שתושב העיר נכנס לעמוד הפייסבוק של העירייה, חש אי נוחות, והפנה את תשומת ליבנו לנושא. אינני יודע אם מי שפנה אלינו הוא מו"ל או לא. אני אף פעם לא שואל – אלא בודק כל נושא לגופו. אני ניסחתי את השאלות. כמו תמיד, שמי יופיע בראש הכתבה ואדאג להסביר מדוע אני מוצא בכתבה אינטרס ציבורי חשוב".

בס"דעידן בוקר טובהואיל ופנית אלינו בעניינו של מר לדרמן (מצ"ב פנייתך ככתבה וכלשונה),והואיל ופנייתך אלינו הינה לדבריך…

Posted by ‎עיריית קרית גת – העמוד הרשמי‎ on Monday, July 22, 2019

לאחר שלא זכינו למענה בפנייה הראשונה, פנינו שוב לעירייה עם אותן השאלות. גם הפעם הגיבה העירייה בפוסט בפייסבוק – גם הוא הוקדש ברובו ללדרמן, ושוב מבלי לענות על אף אחת מהשאלות ששלחנו.

בס"דעידן צהריים טוביםבהמשך לפנייתך, תגובתנו, ופנייתך הנוספת הרינו להבהירך כדלקמן:תוכן פנייתך הנוספת (המצ"ב) מעיד כי…

Posted by ‎עיריית קרית גת – העמוד הרשמי‎ on Wednesday, July 24, 2019

אגב, אנחנו לא גוף התקשורת הראשון כלפיו דהרי (או מי שמתפעל את הפייסבוק של העירייה) מגיב באופן הזה. בחודש שעבר, גם הכתב שי לוי מ"ידיעות הדרום" זכה לפוסט אישי בעקבות כתבה שפרסם. 

אגב, כנראה שאין טעם לענות על הפוסטים של העירייה – שכן תגובות ביקורתיות נמחקות מהעמוד באופן שגרתי. ראש העיר אף הודה במחיקת תגובות בעמוד – וזאת בניגוד להוראת מבקר המדינה.

*

פנינו למשרד הפנים לשאול את דעתו בעניין. נפרסם את תגובת המשרד ברגע שתתקבל.

השוואה בינלאומית: בישראל האופוזיציה מהמפולגות והפחות יעילות בעולם

הכנסת, בסופו של דבר, תחזור להתכנס, ואנחנו חייבים לדבר על איך תראה בה האופוזיציה. השוואה בינלאומית מראה כי בישראל האופוזיציה היא מהפחות יעילות בעולם, ואחת המפולגות שבהן • הממשלה העצומה ומספר חברי הכנסת הקטן הופך את הדיונים בוועדות לעקר • אלו חדשות גרועות למי שלא יהיה בשלטון וגם למי שכן, לכן ננסה לתקן זאת

| תומר אביטל |

כשאור טוטנאור עבד כחוקר במכון הישראלי לדמוקרטיה, הוא השווה בין אופוזיציות בלא פחות מ-21 מדינות. במחקרו מצא שני סוגים: באחד האופוזיציה גדולה ומלוכדת, אך השפעתה על הממשלה קטנה; בסוג השני האופוזיציה מפולגת וקטנה יותר, אך כפיצוי ניתנת לה האפשרות להיות שותפה בקבלת ההחלטות ובחקיקה. 

אופוזיציות בעולם – אנחנו במקום רע במיוחד

ובישראל? טוטנאור מוכיח שהאופוזיציה הישראלית קיבלה את הרע משני העולמות. היא קטנה ומפוצלת, למעשה החלשה ביותר מבחינה מבנית מכל הדמוקרטיות הפרלמנטריות שנבדקו, למעט שווייץ. חמור מכך, גם הכלים העומדים לרשותה דלים. 

ראשי האופוזיציה?

טוטנאור עשה דבר די מדהים. הוא הצליח לכמת את הכלים פרלמנטאריים ולהשוות בצורה מדעית את עבודת האופוזיציות מסביב לעולם לפי קריטריונים של גודל אופוזיציה, לכידות, והעוצמה שלה. 

מה שהוא מצא צריך להדאיג את כולנו. כן – גם את החבר'ה בקואליציה שעלולים להחליף כיסא יום אחד לאופוזיציה.

הכי מפוצלים והכי מפולגים

לפי הממצאים, האופוזיציה בישראל קטנה ומפוצלת יותר מכל מבכל מדינה אחרת. בהיבט של לכידות בין המפלגות, ישראל במקום הלפני האחרון. רק שוויץ מתחתנו, אבל זה כנראה בגלל שהיא עשירה במשאלי עם. כלומר השלטון מתייעץ עם הציבור בקביעות.

לפי טוטנאור יש בישראל חולשה מבנית בוועדות הכנסת – שם נעשית העבודה הפרלמנטרית האמיתית. נכון לפברואר 2017, חברי קואליציה היו חברים ב-3.55 ועדות בממוצע, לעומת חברי האופוזיציה שהיו חברים ב-1.8 ועדות. 

למה המספר הזה קריטי, ומה הבעיה עם חברות בו–זמנית של חברי קואליציה בכמה ועדות? כי זה אומר שהם לא באים לדיונים. למרבה הצער, לא המציאו עדיין את המכשיר הזה שמאפשר לך להתפצל לשני מקומות בו זמנית. וזה מוביל אותם להתנהג כרובוטים.

כך למשל, בבדיקה מרתקת של הסדנא לידע ציבורי, נבדק מדד השתיקה.

בסדנא סרקו פרוטוקולים של דיונים בוועדות בכנסת בחיפוש אחר ח"כים שהשתתפו בהצבעות אך לא פצו פה. בין השאר נמצא כי מייקל אורן (ח"כ לשעבר, מפלגת כולנו) הגיע לכ-7 ישיבות בחודש בו היו עשרות ישיבות בוועדות בהן היה חבר, ושתק ב־58% מהדיונים. ח"כ לשעבר נאוה בוקר (הליכוד), לא דיברה כלל ב־55% מהדיונים בהם השתתפה.

אז בגלל שחברי הקואליציה מתרוצצים בין ועדות, בעצם אין דיון אפקטיבי והאופוזיציה מדברת עם עצמה. ואז התפקיד של חברי הקואליציה מסתכם בלוודא שהממשלה מקבלת את שלה, במקום לברר מה בדיוק קרה בדיון.

זה מאלץ חברי קואליציה להצביע בסיכום הדיון לפי הוראת סיעתם, ללא קשר לנאמר בישיבה לפני כן. וכל זה מקשה על האופוזיציה לשכנע את הקואליציה שאפשר לשנות סעיפים בחקיקה – כי איך תשכנעו מישהו שלא נמצא?

האם כתוצאה באופוזיציה מוותרים מראש?

לא נהיה הוגנים אם נאשים רק את הקואליציה. מחקר מינואר 2018 של אביטל פרידמן ושחף זמיר, גם כן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, מצא כי חברי כנסת מהקואליציה נכחו בממוצע יותר שעות במשכן מאשר ח"כים מהאופוזיציה לכל אורך הכנסת ה-20, וזה עוד בשעה שחלק ניכר מחברי הקואליציה בכלל שרים ומשרדיהם לא במשכן!

בקואליציה גם הזמינו יותר מסמכים ממרכז המחקר והמידע של הכנסת מאשר מי שאשכרה אמור לבדוק דרך המחקרים האלו כיצד פועלת הממשלה. מפתה לומר שבאופוזציה בחרו בעצלנות כדרך לשרת את הציבור, אלא שכפי שראינו מעלה – ישנן בעיות מבניות חמורות באקו-סיסטם השלטוני בישראל. האם יש טעם להשקיע במהלכים שמראש חסרי סיכוי?

לחצו בשביל לקרוא את סיקור הצל שלנו לאופוזיציה

מה שבטוח זה שאופוזיציה חזקה היא אינטרס של כל תושבי ישראל. על שני הצדדים לערוך דיון עמוק על תפקיד האופוזיציה והכלים העומדים לרשותה.

“בלי אופוזיציה אין דמוקרטיה; בלעדיה – עצם חירות האדם נתונה בסכנה” –  מנחם בגין.