לפני הבחירות: אלה הדברים שנפתלי בנט רוצה שתשכחו

ב-2013 הוא העלים 10 מיליון שקל מתקציב מפלגתו ב-2015 הוא רץ מול מועמד קש בפריימריז כדי לגייס כסף למקורבים והשנה? הוא חושב שפעילות פרלמנטרית זה לחלשים – ופשוט לא הגיע לכנסת אז עכשיו, כשיוצאים לבחירות, הוא מדבר על ממלכתיות?

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| תומר אביטל |

נפתלי בנט הכריז על ריצה לראשות הממשלה ומדבר לא מעט השנה על ממלכתיות ודאגה לציבור במקצועיות מרשימה. זה משגע אותי כל פעם מחדש. למה? הנה תזכורת קצרה לכל הפעמים בהן בנט שיחק עם הכסף שלנו, בלם חוקי שקיפות והטעה את הציבור.

בנט. שוב ושוב העלים כספי ציבור (צילום: אורן בן חקון פלאש 90)

נתחיל בבחירות הראשונות בהן התמודד, בחירות 2013: בנט העלים במהלכן כמעט 10 מיליון שקל מתקציב מפלגתו. הוא בזבז אותם ולא הציג לגביהם אף אסמכתא או קבלה. 10 מיליון שקל מכספי הציבור פשוט נעלמו. פוף. מכירים מנכ"ל חברה שהיה נשאר בתפקיד אחרי דבר כזה? כנראה שלא. אבל בנט? מבקר המדינה הורה להטיל על מפלגתו קנס, ופה זה נגמר. אגב על הקנס הזה אנחנו שילמנו, לא הוא.

עוד כתבות ב"שקוף":

ב-2015 בנט רץ בפריימריז לראשות המפלגה נגד שמעון אור האלמוני. הוא גייס 1.2 מיליון שקל למירוץ חצי-פיקטיבי, ואחר כך חילק את הכסף הזה – שבכלל יועד לבחירות – למקורבים. הוא עשה זאת בניגוד לחוק. בבחירות הארציות באותה שנה בנט שוב הוציא מיליונים ללא אסמכתאות. זה קרה, כשבמקביל אינספור בעלי עסקים שסיפקו שירות לבית היהודי ולבנט – חיכו שנים ארוכות לקבלת כספים שמגיעים להם.

ב-2018 בנט פרש ממפלגת הבית היהודי לטובת ריצה עצמאית. זוכרים? הוא עשה זאת רק אחרי שהעמיק את חוב המפלגה במו ידיו במיליוני שקלים, חרף מימון ציבורי נדיב. שימו לב למועד העזיבה: בדיוק ביום האחרון שבו התאפשר לו לעשות זאת מבלי לקחת אחריות על חובות המפלגה שהוא בעצמו יצר: 22 מיליון שקלים.

עם פרוץ מגיפת הקורונה בנט הצהיר שהוא מקצץ משכרו. בהתאם, בנט גרף מבול של לייקים וכותרות חיוביות. רק בעיה אחת: זה היה קיצוץ על הנייר בלבד. כשהראנו ששיקר – הצהיר מחדש על קיצוץ פיקטיבי. רק אחרי שעשה שני סיבובים על הציבור, הוא אכן תרם חלק משכרו.

כנסת ישראל. זוכר איך היא נראית, בנט? (צילום: אתר הכנסת)

לאורך השנים בנט הפיל חוקי שקיפות בזה אחר זה – כדי שלא יהיה לציבור מושג מה נבחריו באמת עושים, ונהיה תלויים בפוסטים שהם מפרסמים ובמסיבות עיתונאים חד צדדיות. בין היתר הפיל בנט חוק שביקש להשקיף את הנכסים של חברי הכנסת, והשאיר באפלה את רישומי הקיזוזים בין ח"כים שמבריזים מהמליאה ממחנות נגדיים.

והשנה, 2020, בה בנט היה סוף סוף ח"כ – הוא לא השתמש כמעט באף כלי פרלמנטרי שעומד לרשותו. בדקנו. בנט לא הגיש שום שאילתא. לא יזם שום דיון. הוא עשה המון רעש אבל נעדר באופן קבוע מהמליאה ומדיוני הוועדה היחידה בה הוא חבר: חוץ וביטחון. 

מסיעת "ימינה" נמסר בתגובה שכל מסקנות שהמבקר "אומצו ויושמו ואכן בפריימריז האחרון ב-2017 דו״ח המבקר קבע שהקמפיין התנהל ללא רבב".

אגב, מה קרה מאז 2017? אי אפשר לדעת. ועדת הכספים של הכנסת, בהסכמת מבקר המדינה, דחתה את פרסום הדוחות הכספיים של בנט וכלל המפלגות. למעשה עד היום לא התפרסם דו"ח ביקורת על אף אחת ממערכות הבחירות מאז.
עוד הוסיפו ב"ימינה", כי "ח"כ נפתלי בנט פועל סביב השעון כדי לסייע לבעלי עסקים קורסים וכדי להילחם בקורונה. לא מספר השאילתות מעניינות את בנט, אלא מספר האנשים להם הוא סייע על מנת למנוע את אובדן מקום עבודתם. בנט ימשיך לפעול למען הציבור – בשטח".

אזכיר שכדי לקדם באמת דברים ולא רק לדבר עליהם – צריך בסופו של יום לעשות את העבודה הפרלמנטרית בכנסת. אבל בנט מיאן להגיע. הוא אפילו אחרון בדירוג הנוכחות שלנו בכנסת, מבין כל הח"כים. אכתוב זאת שוב כי זה באמת מדהים: מקום אחרון (הוא לקח אגב את התואר המפוקפק מיאיר לפיד).

אז בנט יכול לדבר עד מחר על עשייה, אבל אנא, בקשו ממנו קבלות. זכרו: כשמבקר המדינה ביקש ממנו קבלות על עשרה מיליון שקל שהוציא מכספי הציבור – לבנט לא היו כאלו. 

***

  • יש ח"כים אחרים שתרצו שנכתוב עליהם? כתבו לעיתונאי תומר אביטל

איכוני השב"כ עלולים להישאר איתנו לפחות עד תחילת יולי

החוק היה אמור לפקוע החודש. בגלל פיזור הכנסת הוא ימשיך אוטומטית עד שלושה חודשים מהשבעת הכנסת הבאה. בדיון שהתקיים בוועדת החוץ והביטחון התברר כי הממשלה מעריכה שתתקשה להגיע להסכמות לגבי חוק חדש ומתוקן. לכן, למרות הפגיעה החמורה בפרטיות והביקורת על יעילות האיכונים, השב״כ ימשיך לעקוב אחר אזרחי המדינה

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

למרות הדעות החלוקות לגבי היעילות שלהם במאבק במגפת הקורונה ולמרות הפגיעה החמורה בפרטיות, איכוני השב"כ עשויים להישאר איתנו לפחות עד ה-6 ביולי 2021. כך עלה מדיון שהתקיים השבוע (ג׳) בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. 

ועדת החוץ והביטחון של הכנסת התכנסה כדי לדון בבקשת הממשלה להאריך את חוק איכוני השב״כ הנוכחי עד ל-28 לחודש. בתום הדיון החליטה הוועדה לאשר לממשלה את הארכתו רק עד ה-20 לחודש, יום לפני מועד הפקיעה המקורי של החוק שאפשר את מעקב השב"כ אחרי כל אזרחיה המדינה. 

דיון על חוק איכוני השב״כ בוועדת החוץ והביטחון, יולי 2020 (צילום: עדינה וולמן, דוברות הכנסת)

אם הכנסת לא היתה מתפזרת, החוק היה פוקע ב-21 לינואר, והממשלה היתה נדרשת להציג הצעת חוק חדשה שתעבור דיונים במליאה, בוועדות הכנסת וגם בקרב הציבור. היא היתה נדרשת להוכיח את יעילות הכלי ואת הצורך בו, גם שנה לאחר תחילת משבר הקורונה ולעשות שינויים בהתאם. 

אבל בגלל שהכנסת התפזרה החוק ממשיך בינתיים באופן אוטומטי עד שלושה חודשים ממועד השבעת הכנסת הבאה. הממשלה יכולה לבחור להמשיך להאריך אותו ב-21 יום בכל פעם, או להעלות חוק חדש ולקיים דיון בכנסת. כעת, בגלל התנאים הפוליטיים, הממשלה מעריכה כי לא תוכל להעביר חוק כזה, ולכן מעדיפה לא לקיים דיון, ופשוט להמשיך לנטר את הטלפונים הסלולריים של כולנו, גם כשיעילות הכלי מוטלת בספק.

פוגע בפרטיות ולא יעיל

החוק המאפשר שימוש באיכוני שב"כ אושר בכנסת ביולי, כארבעה חודשים לאחר תחילת השימוש בכלי הריגול. עד אז התבססה הממשלה על תקנות לשעת חירום. הכלי מאפשר לאתר מיקומים ומגעים של חולים מאומתים עם כל מי שהם באו איתו במגע קרוב בתקופה של 14 יום לפני ההדבקה.

בעקבות עתירה לבג"ץ, נאלצה הממשלה להפסיק להסתמך על התקנות, שינתה מסלול והסמיכה את השב״כ, באמצעות מנגנון שקבוע בחוק השב״כ. על פי אתר האגודה לזכויות האזרח "מנגנון זה מתיר לממשלה להסמיך את השב"כ לבצע פעולות נוספות, שלא קבועות במפורש בחוק, בכפוף לשני תנאים: הראשון – אישור ועדת המשנה למודיעין ולשירותים חשאיים בכנסת; והשני – שהפעולה נועדה לשמור ולקדם אינטרסים ממלכתיים חיוניים לביטחון הלאומי של המדינה". החוק כאמור היה אמור לפקוע ב-21 בינואר, ועד אז הממשלה היתה אמורה להחליט אם להגיש הצעת חוק חדשה, או לפעול בדרך אחרת.

מדובר בחוק חריג במשמעות שלו לפגיעה בזכויות האזרחיות שלנו. הממשלה טוענת כי מטרת החוק היא לסייע למשרד הבריאות במאבק במגיפת הקורונה, אבל אין אף מדינה דמוקרטית אחרת בעולם שעושה שימוש בכלי ריגול נגד אזרחיה, גם בזמן המגפה המשתוללת. 

‎⁨ח״כ צבי האוזר, יו״ר ועדת החוץ והביטחון (צילום: עדינה ולמן, דוברות הכנסת)

על הספקות הרבות לגבי יעילות הכלי כתבנו כבר רבות. טענה שהיו שותפים לה גורמים רבים – כולל מבקר המדינה והרשות להגנת הפרטיות. אבל יותר מכל, אולי, יעיד גל התחלואה השלישי על חולשתו של כלי הריגול, שלא הצליח לייצר תוצאות בשטח. 

החוק קובע כי מדי 21 יום הממשלה נדרשת לדון ולהחליט אם היא מאריכה את השימוש בכלי השב״כ. לאחר מכן, ועדת החוץ והבטחון של הכנסת מחויבת לאשר את ההחלטה מדי פעם שניה שהממשלה מאשרת את המשך השימוש בכלי. כלומר – במצב אופטימלי כל 42 יום. 

עוד בשקוף:

הוועדה יכולה לאשר את ההחלטה כמו שהיא, להאריך אותה לזמן קצר יותר, או לדחות אותה וכתוצאה להפסיק את האיכונים לחלוטין. אבל הוועדה לא יכולה לתקן את ההחלטה בנוגע לתנאי השימוש באיכונים או להכניס סייגים נוספים. 

את כל ההסתייגויות, כל השאלות וכל התיקונים ניתן להעלות רק בחקיקה מחודשת. אבל כעת, עם פיזור הכנסת נדחה המועד שבו היה אמור לעלות לדיון חוק חדש. ובתקופת הזמן הזו חברי כנסת אינם יכולים להניח הצעות חוק פרטיות, אלא רק מטעם הממשלה.

"מחסום פוליטי"

סעיף 38 לחוק יסוד הכנסת קובע כי חוק שפוקע לאחר שהכנסת התפזרה יוארך באופן אוטומטי עד שלושה חודשים לאחר כינון הכנסת הבאה. הגיוני בסך הכל – הקפאת מצב בזמן בחירות. כלומר, חוק איכוני השב"כ תקף עד ה-6 ביולי מבלי שהכנסת יכולה לתת את הדעת לנושא אלא אם כן הממשלה מניחה הצעת חוק מתוקנת.

"כל עוד אין לנו כלי זמין אחר, אפקטיבי, ואני לא רואה מקומות שבהם הכלי הזה קיים – אז אנחנו נרצה להמשיך להשתמש בכלי השב"כ", אמר סגן שר הבריאות, יואב קיש בדיון שהתקיים, לפני כחודש, ב-8 בדצמבר. "משרד הבריאות ביקש – אני לא יודע אם הבקשה הפורמלית כבר יצאה, אבל עשינו דיון פנימי בראשות השר שהנחה לבקש חידוש של החקיקה". את הדברים אמר לאחר שיו"ר הוועדה, צביקה האוזר שאל מה מתוכנן בממשלה לגבי הארכת החקיקה שתיכף מסתיימת. 

אז, עוד בטרם התפזרה הכנסת, עמדו על השולחן שתי אפשרויות: הממשלה תבקש להאריך את החקיקה ואז לכנסת תהיה האפשרות לתקן ולשפר את החוק ואולי אפילו להפסיק אותו או שהממשלה עצמה תחליט שהיא מיצתה את השימוש בו. אבל מאז הממשלה עדיין לא הניחה הצעת חוק חדשה ובוחרת להיתלות בסעיף 38 ולא קיימה עדיין דיון בנושא. 

בדיון שהתקיים בצוות השרים לנושא לפני כשבוע היועץ המשפטי לממשלה הבהיר דרך נציג כי בעיניו זהו תפקידה של הממשלה לגבש מדיניות, ולא של הכנסת: "הדגש הוא שהממשלה והמשרדים הרלוונטיים לעניין יגבשו עמדה עדכנית לפי הנסיבות הקיימות ויציגו אותה לכנסת בצורה של הצעת חוק".

שוטרות במהלך אכיפת סגר הקורונה השלישי (צילום: דוברות משטרת ישראל)

במהלך הדיון שהתקיים השבוע בוועדת חוץ וביטחון הסביר קיש כי הוא מעריך שהממשלה תתקשה להגיע להסכמה לגבי הנחת חוק חדש: "להערכתי, בכנסת מפוזרת, ובממשלה פריטטית בתקופת בחירות, אין כל היתכנות לאשר חקיקה חדשה בנושא. אם יש מי בממשלה שחושב שניתן, שינסה, אבל אני לא רואה דרך פרקטית לכך ועמדת משרד הבריאות היא שאין בכך צורך בעת הזו. הממשלה טרם גיבשה עמדתה הסופית בעניין ואמורה לעשות זאת ב-20 לחודש". 

צוות הייעוץ המשפטי לוועדת החוץ והביטחון, בראשות עו"ד מירי פרנקל-שור, כתב בסקירת שהגיש לקראת הדיון לחברי ועדת החוץ והביטחון כי: "אין חולק כי הוראות סעיף 38 לחוק יסוד: הכנסת חלות על חוק הסמכת השב"כ, אך אנו ממליצים לוועדה לשקול לקרוא לממשלה, שאם ברצונה להאריך את ההסדר, לעשות זאת בדרך של חקיקה ראשית. כך גם יתאפשר לממשלה לבחון את ההסדר הקיים ולהציע שינויים וכמו כן, יתאפשר לכל חברי הכנסת לקיים דיון מעמיק ופומבי בהסדר ובהשלכותיו על הציבור הרחב".

בסיום הדיון החליטה הוועדה לאשר לממשלה את המשך השימוש בכלי השב"כ עד ל-20 לחודש, אולם חברי הוועדה ביקשו מהממשלה, להגיש הצעת חוק חדשה, לפתוח את הנושא לדיון ולאשר אותה בדרך המלך.

***

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאי עידן בנימין

במסווה של מאבק למען ייצוג מגוון: אמסלם מנסה לפרק את נבחרת הדירקטורים

"נבחרת הדירקטורים" הוקמה כדי להפוך את הליך המינוי לתפקידים הנחשקים בחברות הממשלתיות לשיוויוני ומבוסס על כישורים ולא רק על קשרים ● השר הממונה, אמסלם, טוען שהוא רוצה שהנבחרת תשקף גם "את העובד במפעל ואת עקרת הבית", אבל פועל דווקא כדי להקל על מינוי מקורבים ● בינתיים הוא נבלם על ידי היועמ"ש

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

בשבועות האחרונים ניטש ויכוח בין השר דוד אמסלם, למשנה ליועמ"ש, דינה זילבר. אמסלם, שר הדיגיטל שקיבל לידיו גם את הסמכות על רשות החברות הממשלתיות, מנסה לפרק את "נבחרת הדירקטורים" שקובעת רף כניסה לתפקידי דירקטור בשירות הציבורי. 

המאגר של "נבחרת הדירקטורים", שהוקמה ב-2013 בעקבות דו"ח מבקר המדינה, נבנה במטרה למנוע מינויים של דירקטוריות ודירקטורים על בסיס קשר פוליטי לתפקידים הנחשקים. כלומר – לקבוע רף שמבוסס על כישורים ולא על קשרים (לשרים). 

אבל אמסלם, בהתנצחות בלתי נגמרת עם הייעוץ המשפטי ועובדי המדינה, מנסה לעקוף את המאגר ולמנות מקורבים ללא תנאים. 

מנסה לעקוף את המאגר ולמנות מקורבים ללא תנאים. השר דוד אמסלם (צילום: אתר הכנסת)

בפוסט שפרסם בפייסבוק הוא טוען כי: "משאת הנפש שלי היא שנבחרת הדירקטורים תשקף את כלל החברה במדינת ישראל, את הפריפריה ואת העם, את העובד במפעל ואת עקרת הבית, ולא רק את הקצפת הצפונבונית שנבחרה על ידי לפיד ויוגב, זו שגם השתלטה על מערכת בתי המשפט, העולם הכלכלי והתרבותי במדינת ישראל". 

עאלק שיוויוניות…

הגב' זילבר ומר מנדלבליט ממשיכים עם ההתנהלות הבריונית שלהם ודורשים להנציח את הנבחרת האליטיסטית של יש…

Posted by ‎דוד אמסלם David Amsalem‎ on Monday, December 14, 2020

אבל נראה שהכוונות שלו הפוכות ב-180 מעלות מהמילים הגדולות. אמסלם לא מציג מנגנון חלופי שוויוני לנבחרת הדירקטורים, ואם יצליח לפרק אותה – יפגע בשירות הציבורי. במקום להוביל קדימה, הוא מנסה להחזיר את מדינת ישראל אחורה. 

אמסלם נתקל בהתנגדות

באמצע דצמבר, הודיעה לו דינה זילבר, שפרשה לאחרונה מתפקיד המשנה ליועמ"ש, כי הוא אינו יכול לבטל את נבחרת הדירקטורים ולמנות חברי דירקטוריון כאוות נפשו. המשנה ליועמ"ש הבהירה כי "דרך המלך למינויים של דירקטורים בחברות הממשלתיות היא ככלל באמצעות הצעת מועמדים שנבחרו בהליך פומבי, תחרותי ושוויוני – קרי מתוך מאגר נבחרת הדירקטורים, תוך שמירת הליך תואם הנבחרת כהליך חריג ומצומצם, או בהליך פומבי, תחרותי ושוויוני אחר אותו יקבעו השרים".

למרות חוות הדעת הברורה, אמסלם ממשיך בשלו והורה לרשות החברות לאפשר לו למנות דירקטורים שלא דרך הנבחרת ושלא לפעול, לכאורה, בניגוד לחוק החברות הממשלתיות.

אבל גם ברשות החברות נתקל אמסלם בהתנגדות. במענה לפניה של התנועה לאיכות השלטון הודיעה עו״ד דלית זמיר, היועצת המשפטית של הרשות, כי תפעל בהתאם לחוות הדעת המשפטית של המשנה ליועמ״ש, וכי אין שום כוונה לבטל את נבחרת הדירקטורים כל עוד לא גובש הסדר חדש. 

אמסלם לא אהב את החלטת רשות החברות והחליט להעניש אותה. בפועל הוא העניש את אזרחי ישראל. הוא הודיע כי הוא מסרב לחתום על ייפוי כוח לנציג המדינה, כפי שביקש ממנו מנהל הרשות, לקראת האסיפה הכללית השנתית של רכבת ישראל. בכך הוא פגע בייצוג של הציבור בקבלת החלטות בחברה ציבורית חשובה ביותר. אחת ההשלכות היא הלנת שכר ליו"ר דירקטוריון רכבת ישראל, משה שמעוני.

לצערי הרב, ברשות החברות שכחו מי השר במשרד ואת מי בחר הציבור, ומייחסים כוח רב מידי לפקידות וליועצים, כאילו על פיהם יישק…

Posted by ‎דוד אמסלם David Amsalem‎ on Saturday, December 26, 2020

נדגיש: על פי חוות הדעת של המשנה לשעבר ליועמ"ש, דינה זילבר, אמסלם יכול לקבל החלטה לבצע שינויים בהליך המינוי, אבל זה צריך להיעשות באופן מוסדר ושיוויוני. השר לא יכול להתנהל כאילו מדובר בעסק המשפחתי שלו. 

בנוסף, אם אמסלם חושב שיש לו מועמד ראוי שלא נכנס עדיין לנבחרת הדירקטורים, עומד לרשותו הליך שנקרא "תואם נבחרת" – מסלול שמאפשר לשר להגיש מועמד שידרש להוכיח בנוסף על קשריו גם את כישוריו כמו שאר המועמדים בנבחרת ואף להוכיח יתרון יחסי – מדוע למרות הזיקה שלו לשר עדיין הוא המינוי המתאים ביותר. 

עוד בשקוף:

זה, אגב, כפי שכבר כתבנו כאן, חלק מניסיון פוליטיזציה של השירות הציבורי. רק לאחרונה, אמסלם וח"כ אסנת מארק (הליכוד) ניסו לקדם חוק שיסיר את חובת המועמדים לתפקידי דירקטור להצהיר על זיקה פוליטית לשר הממנה. 

תנוח דעתכם, "עובדי המפעלים ועקרות הבית", כפי שאמסלם מכנה אתכם. אמסלם טרם הציע מסלול חלופי וספק אם תוכלו להתמודד לתפקיד ללא היכרות אישית. 

"בלי שיקולים זרים"

נבחרת הדירקטורים הוקמה ב-2013, בזמן שיאיר לפיד כיהן כשר האוצר, כחלק מהרפורמה ברשות החברות הממשלתיות. היא הוקמה לאור דוח מבקר המדינה משנת 2004 שכתב כי: "האיסור על מינויים פוליטיים הוא מאושיות שיטת המשטר בישראל. במינוי עובד בשירות הציבורי פועל הממנה כנאמן הציבור. נאמנות זו יש להפעיל בהגינות, ביושר, בלי שיקולים זרים ולטובת הציבור שמכוחו ולמענו מסורה סמכות המינוי בידי הרשות הממנה". 

הליך מינוי דירקטור – מתוך דו״ח מבקר המדינה

מטרת הרפורמה הייתה ליצור מאגר מועמדים גדול שרק ממנו יוכלו שרי הממשלה לאייש את הדירקטורים בחברות הממשלתיות שתחת אחריותם, במטרה להפחית את הפוליטיזציה והמקורביזציה וכדי לשפר את השירות הממשלתי ואת עבודת החברות.

ב-2013 יצא לדרך לראשונה הליך לאיתור מועמדים למאגר נבחרת הדירקטורים. גיוס לנבחרת לא נעשה באופן שוטף, אלא במועדים קבועים. עד כה היו שלושה סבבים רשמיים כאלה. כדי להיכנס לנבחרת הדירקטורים צריך המועמדת או המועמדת לעמוד במספר תנאי סף. כלקח מסבב הגיוס הראשון הוחלט לפתוח מספר מסלולי קבלה כדי לאפשר גיוון. מאז מסבב גיוס לסבב גיוס נערכו שיפורים נוספים במטרה לגוון את הנבחרת, ולאפשר ליותר מועמדות ומועמדים להצטרף. 

כל המסלולים דורשים השכלה אקדמית. יש מסלול למי שיש לו ניסיון וותק ניהולי בכיר: נשיא חברה, ניסיון בדירקטוריון, דיקאן פקולטה, בכיר במגזר העסקי, בשירות הציבורי ועוד; מומחיות פיננסית; מומחיות משפטית; מומחיות ביטחונית במגזר הציבורי או הפרטי; מומחיות בתחום התשתיות, כדוגמת: אנרגיה, מים, תחבורה, בינוי/נדל"ן, איכות הסביבה, תשתיות תיירות ותשתיות תקשורת; מומחיות בתחום החברתי; ומומחיות בתחום הטכנולוגי. 

נתונים על סבבי הגיוס לנבחרת הדירקטורים – מתוך דו״ח מבקר המדינה

בביקורת שערך ארבע שנים אחר כך, בשנת 2017, כבר מצא המבקר שיפור ניכר: "עד הקמת נבחרת הדירקטורים היו רק כ-26% מהדירקטורים המכהנים בדירקטוריונים של החברות הממשלתיות בעלי ניסיון ניהולי בכיר וכ-14% בעלי מומחיות פיננסית; רק כ-56% מהדירקטורים המכהנים היו בעלי תואר שני ומעלה. לעומת זאת, בדיקה שקיימה הרשות בסוף 2016 העלתה כי בקרב הדירקטורים מתוך הנבחרת המכהנים בפועל לכ-69% ניסיון ניהולי בכיר, כ-63% הם בעלי מומחיות פיננסית וכ-81% מחזיקים בתואר שני ומעלה. על פי הרשות, מינוי מועמדים מתוך נבחרת דירקטורים הוביל לשיפור ניכר באיכות הדירקטורים המכהנים בחברות הממשלתיות והגדיל את רווחיותן. 51% מהדירקטורים שמונו מתוך הנבחרת הם נשים ו-16% נבחרו מהמגזר הערבי". 

עכשיו, כשאנחנו שוב בדרך לבחירות, אמסלם עלול לקחת את כל ההתקדמות המבורכת הזאת ולהחזיר אותנו עשרות שנים אחורה. כמה גרוע זה יכול להיות? בשנת 1989 פרסם מבקר המדינה דו"ח לפיו "61% מאנשי הציבור שהשרים מינו לדירקטורים היו חברי מרכז של מפלגות הקואליציה".

אזמ"ע (איך זה משפיע עליך)?: המהלך של אמסלם עלול להחזיר אותנו לימים שבהם השליטה על החברות הגדולות ביותר במשק, ששייכות לציבור, נמצאת בידיים של קומץ מקורבים. במקום מינויים מקצועיים נקבל ג׳ובים לאנשי שלומנו, ובמקום פיקוח ציבורי נקבל דירקטורים שמחוייבים פוליטית. הסיכויים של מי שאינם מחוברים לפוליטיקאים להתמנות לתפקידים יקטנו משמעותית – גם אם הם מוכשרים וראויים, והמערכת תפסיד אנשים טובים שיכלו לתרום מכישוריהם.

***

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאי עידן בנימין

דירוג הדוברים של שקוף הפך למיזם ממשלתי רשמי

לשכת העיתונות הממשלתית החלה לדרג את דוברי הממשלה – בעקבות יוזמת "שקוף" ● "ביקורת מקצועית וגם מילה טובה כשצריך יכולה לשפר את עבודת הדובר" ● דובר משרד ראש הממשלה נמצא בתחתית גם השנה

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| תומר אביטל |

כולנו קוראים תקשורת, ומבקרים לא מעט את העיתונאים שכותבים את הידיעות. אלא שאיכות התוכן מושפעת לא מעט מהמידע שמספקים דוברי הממשלה. חלק מהדוברים מעולים, אבל אחרים מסבנים ומתחמקים – אף שכולם אמורים לעבוד אך ורק למען הציבור, ומקבלים מאיתנו את שכרם.

כתוצאה, ב-2013 יזמתי את דירוג הדוברים הראשון. עיתונאים התבקשו לדרג דוברים של משרדי ממשלה ויחידות ציבוריות שהם עובדים מולם. הדירוגים השיגו את מטרתם – דוברים ומנהליהם שמו לב לתוצאות והחלו לדחוף את עובדיהם להשתפר. כתוצאה כלל הציבור נהנה מכתבות מקיפות ואמינות יותר.

"ביקורת מקצועית לצד מילה טובה"

עם הקמת שקוף, הדירוג נעשה תחת גג המיזם, אף שזה לא התפקיד שלנו. חיכינו שגוף א-עיתונאי יאמץ אותו וקראנו לכך בפומבי. כמה דירוגים נערכו בשת"פ עם ארגון העיתונאים ולשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ), אבל הדירוג המשיך להתבצע דרך שקוף.

חלק מהמדדים בדירוג האחרון של שקוף ל-2019. לחצו לנתונים המלאים

למרבה השמחה, לע"מ בראשות ניצן חן יצרה כעת את הדירוג הראשון בעצמה, במנותק משקוף, ותמשיך לבצע אותו גם בהמשך. "ביקורת מקצועית, לצד מילה טובה כשצריך, יכולים רק להועיל ולשפר את עבודת הדובר בבואו להעניק שירות לציבור", אמר חן לשקוף והוסיף: "אין ספק שעברנו שנה לא קלה ומאתגרת. בשל משבר הקורונה, גם מקצוע הדוברות נאלץ לעבור שינויים בתקופה זו. נאלצנו להפוך להרבה יותר דיגיטליים, הקשר הבינאישי עם העיתונאים נאלץ לעבור ברובו לזום, וגם רובנו נאלצנו לעבור לעבוד מהבית".

עוד כתבות ב"שקוף":

לדבריו, "סקר הדוברים, עם כל חסרונותיו, מסייע לדוברים לתת שירות טוב יותר לציבור וזאת המטרה העיקרית. להפיק לקחים ולהשתפר בפרמטרים העיקריים בעבודת הדובר".

ניצן חן, ראש לשכת העיתונות הממשלתית. "בקורונה נאלצנו להפוך להרבה יותר דיגיטאליים" (יונתן זינדל, פלאש 90)

אגב דוברים גרועים, משרד רה"מ ממשיך לככב בעקביות בתחתית הטבלה, גם השנה בדירוג הרשמי של לע"מ. עיתונאים ממגוון כלי תקשורת תמימי דעים שדווקא המשרד מספר 1 שבראשות בנימין נתניהו, הוא מקור של אפלה – במקום לשמש דוגמה.

***

יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאי תומר אביטל

היומן של ח"כ תהלה פרידמן מגלה: כך החלישה הממשלה את הכנסת

חברת הכנסת תהלה פרידמן ממפלגת כחול לבן היא הראשונה לפרסם את יומנה לציבור לבקשת "שקוף" ● הלו"ז העמוס משקף את המצב המסוכן של התמעטות ח"כים מול מספר השרים וסגניהם בממשלה המנופחת ● וגם: עם איזה טייקונים מתחום התקשורת היא נפגשה אחד על אחת?

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| יעל פינקלשטיין |

יומנה השקוף של ח"כ תהלה פרידמן (כחול לבן) משקף את המצב העגום של הכנסת ה-23: פרידמן מתרוצצת בין ארבעה דיונים ביום בממוצע, ככל הנראה כי היא חברה במספר גדול במיוחד של ועדות. זאת, בשל ריבוי השרים וסגני השרים ממפלגתה, שאינם יכולים לתפקד כח"כים ולכן העומס מוטל על ח"כים בודדים בלבד. 

ביומן של פרידמן מופיעות גם פגישות עם אנשי עסקים ובעלים של גופי תקשורת, וכן פגישות עם בכירים מחוץ לכנסת, כמו רון חולדאי וגדי אייזנקוט. 

ריצות מוועדה לוועדה ופגישות עם טייקוני תקשורת. ח״כ תהלה פרידמן (צילום: שלומית גולדין הלוי, ויקימדיה)

חשוב שתדעו: פגישות עם טייקונים

לבקשת "שקוף", הסכימה חברת הכנסת תהלה פרידמן (כחול לבן) לפרסם באופן וולונטרי את יומן הפגישות שלה לחודשים ספטמבר עד תחילת דצמבר – ללא חובה על כך בחקיקה. פרידמן היא הראשונה לפרסם את יומנה מבין נבחרות ונבחרי הציבור שאינם שרים, ובכך היא מצטרפת לשרה לשוויון חברתי, מירב כהן (כחול לבן) ולשר התקשורת לשעבר יועז הנדל (דרך ארץ) שפרסמו את יומניהם באתרי המשרדים באופן יזום. 

עוד בשקוף:

ביומן מופיעות שתי פגישות של ח"כ פרידמן עם אנשי עסקים מתחום התקשורת: הראשון הוא קובי ריכטר, בעבר יו"ר "דרכנו", שביוני 2019 נמנה על מייסדי "ישראל דמוקרטית״ של אהוד ברק ובהמשך הוצב במקום ה-22 של הרשימה שהתאחדה תחת השם ״המחנה הדמוקרטי״. לאחרונה פורסם כי הוא מעוניין לקנות את מניות ידיעות אחרונות שברשות בנק הפועלים.

קובי ריכטר, לשעבר יו"ר דרכנו, עמו נפגשה פרידמן (צילום: פלאש 90)

ריכטר, עמו נפגשה הח"כית ב-10.9.20, מחזיק יחד עם אשתו יהודית בחברת "מדינול" ובחברות מכשור רפואי נוספות. בשנת 2019 דורגו בני הזוג במקום ה-33 ברשימת עשירי ישראל, והונם הוערך ב-5.1 מיליארד שקלים. 

איש עסקים הנוסף הוא ישראל גולדשמידט – הבעלים של אתר החדשות החרדי "כיכר השבת". ביולי האחרון פורסם כי גולדשימדט התעניין ברכישת אתר "וואלה". ח"כ פרידמן נפגשה עמו ב-6.12.20.

השחירו – ולבסוף הסכימו לפרסם

לאחר שליחת היומן ל"שקוף" דרשו עובדות בלשכתה להשחיר את שתי הפגישות הללו. חשוב להזכיר, השחרת פגישות נועדה לשמירה על הפרטיות, בנושאים רפואיים ואישיים – ולא בפגישות מסוג זה. לאחר שיחה עם ח"כ פרידמן היא הבהירה כי נפלה טעות ואישרה את פרסום היומן כהווייתו. 

 

יש לציין כי היומן כעת מפורסם ללא כל פגישה מושחרת. זהו מצב חריג מאוד ביחס לפרסום יומני נבחרי ונבחרות הציבור. כך לדוגמה, ביומנו של השר מיכאל ביטון, שפורסם לאחרונה, הושחרו יותר מרבע מהפגישות.

פרסום פגישות עם אנשי עסקים יכול לסייע לציבור להבין מי האנשים שמקבלים גישה ללשכתה של פרידמן, ומי עשויים להשפיע על קבלת ההחלטות שלה. פיקוח ציבורי אחר קיום פגישות עם בעלים של גוף תקשורת כמו "כיכר השבת", יאפשר לנו לעקוב אחר הסיקור שמקבלת פרידמן בעיתון ולוודא שאין קשר בינו לבין ההחלטות שפרידמן מקבלת בעבודתה. 

תיק 2000 ותיק 4000, בהם מעורבים ראש הממשלה נתניהו והבעלים של "ידיעות אחרונות" ושל "וואלה", מלמדים על החשיבות שבפרסום מראש של פגישות מסוג זה, כאשר לפי כתב האישום רה"מ דרש סיקור אוהד תמורת הטבות שוות כסף – על חשבוננו.

ממשלה מנופחת = עומס משוגע

ח"כ פרידמן חברה בשש ועדות בכנסת: ועדת הכנסת, הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, ועדת החינוך, התרבות והספורט, ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, ועדת חוקה, חוק ומשפט והוועדה למיגור הפשיעה בחברה הערבית. בנוסף היא חברה בוועדת המשנה למאבק בסחר בנשים ובזנות ועומדת בראש ועדת המשנה לחינוך דתי, התחדשות וזהות יהודית. 

לפי בדיקת "שקוף", חלק מהדיונים שמוזכרים ביומן בוטלו, ומבדיקה מדגמית בפרוטוקולים של הדיונים נראה כי פרידמן כלל לא נכחה בחלק מהדיונים שכן התקיימו. 

עוד אותרו ביומן של פרידמן: פגישות עם בכירים שאינם ממפלגתה דוגמת חולדאי ואייזנקוט (צילומים: סיוון שחור / ויקימדיה, מארק ניימן / לע"מ‬)

נוכחות משמעותית בכל הדיונים האלה היא כמעט בלתי אפשרית: חלק מהדיונים מתקיימים באותן שעות, וכל דיון דורש הכנה ולמידה מעמיקה של הנושא שעולה בו. עם זאת, נראה שלפרידמן לא היתה ברירה. בסיעתה, "כחול לבן", רק שתי חברות כנסת שאינן שרות ושלא עומדות בראש ועדה. אליהן הצטרף לאחרונה גם ח"כ אסף זמיר, לאחר שהתפטר מתפקידו כשר התיירות, אך מבדיקת "שקוף" נראה כי הוא מסרב לבצע את תפקידו כח"כ.

כשעל מעט חברות וחברי כנסת להגיע למספר כל כך גדול של דיונים, לא בטוח שיוכלו להתעמק כראוי בכל אחד ואחד מהם. התרענו על כך בעבר כאשר הוקמה הממשלה המנופחת, והיחס בין שרים וח"כים הפך לשר על כל ארבעה חברי כנסת – מצב שמחליש את יכולתם לעמוד בעומס.

מניתוח הפגישות ביומן עולה גם כי פרידמן עסקה רבות בשוויון מגדרי, בחינוך וביהדות. כך למשל נכחה בדיונים בנושא אלימות מינית ואלימות כלפי נשים ונפגשה עם ארגונים כמו שדולת הנשים, רוח נשית ו"זזה". בנוסף, השתתפה בדיונים בנושא חינוך לילדים חולי סרטן בתקופת הקורונה ומתווה החזרה לבתי הספר וחינוך של ילדים במזרח ירושלים. עוד ערכה פגישות בנושא החינוך הממלכתי דתי, חינוך לנערות חרדיות, יהדות פלורליסטית ונפגשה עם קהילות יהודיות בעולם.

אזמ"ע (איך זה משפיע עליך?):

פרסום יומן לציבור, כפי שבחרה לעשות חברת הכנסת פרידמן, מאפשר לנו לבקר את פעילותה כמו גם להעריך את פועלה. הוא משקף, כמו במקרה הזה, גם את מצבה של הכנסת עצמה במצב בו הממשלה גדלה למימדים אדירים.

שקיפות כזו יכולה לגרום לחברי הכנסת מראש לשאוף למלא את יומנם ולעבוד בחריצות. פרסום יומן הוא מהלך ראוי להערכה שמקדם את שקיפות השלטון ומגביר את אמון הציבור בנבחריו. חשוב לזכור שחברות וחברי הכנסת עובדים עובדים עבור הציבור ובמימונו. 

המידע שמפורסם חשוב גם להמשך הדרך: פיתוח קשרים עם אנשי תקשורת יכול להיות נושא למעקב ולפיתוח קריאה ביקורתית בכלי התקשורת. בזכות פרסומים כאלה, נוכל לעודד ח"כים חרוצים להמשיך בעבודתם הקשה, ולחשוף מראש פגישות שעשויות להוליד את השחיתות הבאה – ולמנוע אותה.

***

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאית יעל פינקלשטיין

1.86 מיליארד שקל בעשור: לאן הולך הכסף של העמותה שמתכננת את התחבורה בירושלים?

את התחבורה בעיר הבירה מתכננת "צוות אב לתחבורה" – עמותה שאינה מחויבת לכללי שקיפות ופיקוח ● בשנים האחרונות היא קיבלה מהמדינה כמעט 300 מיליון שקל בשנה ● לאן הולך הכסף? אין לדעת ● בעמותה חבר גם ראש עיריית ירושלים, ולעיתים היא מציגה עצמה בכלל כחברה ממשלתית ● למרות ההשקעה עד כה נבנה בעיר רק חלק מהקו הראשון של הרכבת הקלה ● פרק חדש בתחקיר העמותות של שקוף

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

באוגוסט 2011 נחנך הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים, בקול תרועה וששון, והבטיח לשנות את פני התחבורה הציבורית בעיר. אבל כמעט עשור אחרי שהושק, העבודות על הקו עדיין לא הסתיימו. למרות שהקו היה אמור להתחיל בשכונת נווה יעקב מצפון ולהסתיים בבית החולים הדסה עין כרם מדרום, כרגע הוא נע רק בין פסגת זאב להר הרצל. מסלול קצר בהרבה. העבודה על שני הקווים הנוספים שכבר אושרו – הירוק והכחול – החלה באיחור ניכר רק ב-2019. 

בכל הזמן הזה ממשיך משרד התחבורה להשקיע, מידי שנה, מאות מיליוני שקלים רק בתכנון התחבורה בעיר הבירה. מהנתונים אותם אספנו, לאורך העשור האחרון צמח התקציב השנתי שמקבלת העמותה ממשרד התחבורה מ-119 מיליון שקל ב-2011 ועד ל-291 מיליון שקל בכל אחת מהשנים 2018-2020. בסך הכל בעשור האחרון תוקצבה העמותה על חשבון המדינה בסכום כולל של יותר מ-1.86 מיליארד שקל.

הרכבת הקלה בירושלים (צילום: אדיר בנימיני, ויקימדיה)

על קצב התקדמות הפרויקטים עוד ניתן להתווכח. מה שמטריד הוא שבמשך שנים המדינה מעבירה סכומי עתק לטובת תכנון התחבורה בירושלים דרך עמותה שלא חייבת דין וחשבון לציבור, לא כפופה לחוק חופש המידע או לכללי שקיפות וזאת למרות שהיא עמותה עירונית. לאן מגיע כל הכסף הזה? מדובר בתעלומה.  

הכירו את "העמותה לתכנון, פיתוח ושימור אורבני – ירושלים" או בשמה המוכר יותר "תוכנית/צוות אב לתחבורה". 

פרויקט התחקירים של שקוף על עמותות בשירות המדינה

שקוף מפרק את תופעת העמותות שמקבלות את מרבית תקציבן מהמדינה, כדי לבצע פעולות שהמדינה היתה אמורה לבצע בעצמה. שורה של עמותות שפועלות ללא שקיפות, ללא פיקוח, ולעיתים אף הוקמו בסמיכות למיזם ממשלתי וקיבלו פטור ממכרז. 

בפרקים הקודמים: עמותת "קרן מעגלים" שאמורה לסייע לעובדים להתמודד עם שחיקה מקצועית ומתוקצבת מקופת המדינה ב-60 מיליוני שקלים מידי שנה אך לא מבצעת את עבודתה; עמותת "מוזאיק יונייטד" שהוקמה בידי משרד התפוצות, ומתוקצבת בעשרות מיליונים מידי שנה, במטרה לחזק את הקשר עם היהודים בעולם אך משמשת בפועל כצינור להעברת כספים לשלושה ארגונים ללא מכרז; ו"קונצרט" (לשעבר "קלע שלמה") שלכאורה נלחמת בתנועת החרם על ישראל (BDS), וגם היא תוקצבה במאות מיליוני שקלים על ידי המדינה, שהעבירה לה כספים דרך גורם שלישי. 

מדוע מעדיפה הממשלה לפעול דרך עמותות? בניגוד למשרד ממשלתי וגופים רשמיים אחרים של המדינה, על עמותות יש פחות בקרה ציבורית. הן גם כמעט ולא צריכות לתת דין וחשבון על הוצאות, על עמידה במטרות, על מינויים ועוד שורה של נושאים אחרים בעלי עניין לציבור. הן לא כפופות לחוק חופש המידע, לא מוטלת עליהן חובה לפרסם מכרזים ולא צריך לבדוק אם העובדים שהן מעסיקות עומדים ברף של נציבות שירות המדינה. 

"אולמרט רצה לעקוף את העיריה"

"העמותה לתכנון, פיתוח ושימור אורבני – ירושלים" נוסדה בשנת 1988. טדי קולק עדיין היה ראש העיר, ומטרותיה העיקריות הוגדרו תחילה: "תכנון, עיצוב, התחדשות עירונית, פיתוח ושימור בערים היסטוריות בכלל ובירושלים בפרט". מדו״ח מבקר המדינה עולה כי בפועל עד שנת 1994 כללה פעילות העמותה בעיקר את תחזוקו של דגם מוקטן של העיר ירושלים שיושב במרתף העירייה ונקרא "בית המודל". 

במהלך שנותיו של אהוד אולמרט כראש העיר (1993-2003) קיבלה העמותה סמכויות נוספות. יחד עם הסמכויות קיבלה גם תקציבים גדולים יותר, שהלכו ותפחו עם השנים. כיום העמותה אחראית על תכנון מערך התחבורה העירוני בירושלים בסכום לא מבוטל שהגיע בשנים 2018-2019 ל-291 מיליון שקלים מידי שנה. גם מטרתה העיקרית של העמותה שונתה וכיום היא כוללת תכנון ופיתוח פרויקט הסעת המונים בירושלים.

"בשנות ה-90 אהוד אולמרט שכנע את הממשלה להקים בירושלים מערכת הסעת המונים", מספר ל"שקוף" יוסי סעידוב, פעיל ירושלמי וממייסדי ארגון צרכני התחבורה הציבורית, "15 דקות". סעידוב נזכר כי "אולמרט מאוד אהב חברות חיצוניות והרחיב באופן משמעותי את העמותה והפך אותה למה שנקרא היום 'צוות אב לתחבורה'. אולמרט אהב את זה כדי לעקוף את הסרבול בתוך העירייה, כמו מכרזים וועדי עובדים. המטרה הייתה לעשות את העבודה בצורה יותר מהירה". 

כדי לעקוף את הסרבול בתוך העיריה. אהוד אולמרט (צילום: עמוס בן גרשום, לע״מ)

מאות מיליוני שקלים בשנה ללא פיקוח

"הרעיון עצמו של גוף שחושב תחבורה בירושלים ומקדם אותה, הוא רעיון מבורך. יש דברים שהעמותה הזו טובה בהם ויש דברים שלא. לדוגמה, אוטובוסים לא מעניינים אותה והיא משקיעה מיליונים בקווי רכבת שספק אם יבואו לעולם אי פעם", אומר סעידוב. "הפרויקט המרכזי שלהם הוא רשת רכבות קלות. הם התחילו בשנות ה-90 והם התחייבו שב-2020 יהיו שמונה קווי רכבת פעילים בירושלים. נכון להיום הם אפילו לא סיימו את הקו הראשון", הוא מוסיף. 

בשונה מרשות ציבורית שכפופה לחוק חופש המידע, עמותה לא מחוייבת לפרסם מידע על ההתקשרויות וההוצאות שלה. למרות זאת, פנינו לעמותה וביקשנו לבדוק האם נקבל את רשימת ההתקשרויות שלה. זכינו להתעלמות גמורה. אז פנינו למשרד התחבורה, משם מגיע התקציב לעמותה, בניסיון לברר לאן הולך הכסף. אולם במשרד התחבורה הסבירו כי מאחר שהעמותה אינה חלק ממשרד התחבורה הם אינם יכולים לספק את המידע. 

עוד בנושא:

משם המשכנו לעיריית ירושלים. ראש העירייה הוא יו"ר העמותה וכך גם הסגן שלו ולעיתים גם מי שמחזיקים בתיקים בכירים אחרים בעיריה. בנוסף העיריה מהווה צינור להעברת הכסף ממשרד התחבורה לעמותה. אולם גם בעירייה טענו כי אין להם מידע בנושא. 

בשורה התחתונה – אין לציבור דרך לדעת כיצד הוציאה העמותה את כמעט שני מיליארד השקלים שקיבלה מהמדינה בעשור האחרון.

אך בכל זאת, עמותות נדרשות למידה מסוימת של שקיפות: מדי פרק זמן הן מעבירות לרשם העמותות דוחות כספיים שמתפרסמים לציבור. חילצנו מהדוחות את נתוני ההוצאות בעשור האחרון וניתחנו אותם במטרה להבין כיצד הם מתחלקים. 

מהמידע עולה כי בשנת 2011, עם השקת החלק הראשון של המסילה הראשונה בעיר, עמד תקציב העמותה על 119 מיליון שקל. שבע שנים אחר כך, בשנת 2018 עמד התקציב כבר על 291 מיליון שקל, ותקציב זהה העביר משרד התחבורה לעמותה גם ב-2019. 

בסך הכל בעשור האחרון בין השנים 2010-2019 תוקצבה העמותה על חשבון המדינה בסכום כולל של יותר מ-1.86 מיליארד שקל.

עוד עולה מן הדוחות כי בשנים 2019-2016 הוציאה העמותה כ-276 מיליון שקלים על תכנון הקו הירוק, וכ-166 מיליון שקל על תכנון הקו הכחול, ובסך הכל 442 מיליון שקל לתכנון של שני קווים שאף אחד לא יודע אם ומתי נוכל לנסוע בהם. כל זה בנוסף על כ-64 מיליון שהוציאה העמותה על תכנון תחבורה ציבורית באותן שנים. 

מהנתונים ניתן ללמוד גם כי העמותה מוציאה את רוב הכסף לספקים חיצוניים, וזאת מאחר ועל פי הדוחות הוצאות שכר העובדים של העמותה עומדות בממוצע על כ-12 מיליון שקל לשנה בשנים 2016-2018. בשנת 2019 עמדו ההוצאות על כ-15 מיליון שקל. מי הספקים שקיבלו תשלומים מהעמותה? על אילו עבודות? את כל זה לא ניתן לדעת. וכל זה יכול היה להיות אחרת אם הייתה זו רשות ממשלתית שנתונה לפיקוח. 

העבודות על הרכבת הקלה בירושלים, 2009 (צילום: אדם ישי אמוראי, ויקימדיה)

כדי לקבל פרופורציות שוחחנו עם גורם מקצועי בענף תשתיות התחבורה שמתמחה בתמחור של עבודות בהיקפים דומים. המומחה הסביר כי עלות של תכנון ופיקוח עליון על פרויקטים עומדת בדרך כלל על 6-10 אחוזים מהפרויקט, תלוי בהיקף הפרויקט. עלויות התכנון יכולות להאמיר כשמדובר בתכנון מורכב בשל תוואי שטח או תנאים אחרים שדורשים פתרונות מיוחדים. 

המשמעות: כדי להצדיק עלויות תכנון שנתיות של כ-300 מיליון שקלים, בכל שנה ירושלים צריכה לבנות פרויקטים בסכומים של לפחות 3 מיליארד שקלים. 

לשם השוואה, עלות פרויקט כביש 431 מראשון לציון עד תל אביב, בשלב המכרז,  עמדה על כשני מיליארד שקל, כולל תכנון פיקוח וביצוע. מתוך הסכום הזה, עלות התכנון והפיקוח העליון של כל הפרויקט לאורך שנותיו עמדה על כחמישה אחוזים מהפרויקט: כ-100 מיליון שקל. עלות הביצוע של הקטע הדרומי בכביש חוצה ישראל, קטע של 25 קילומטרים שנבנה בטכניקה חדשנית, עמדה על כ-300 מיליון שקל לא כולל עלויות תכנון ופיקוח, עבודות עפר  וגשרים. 

למה עמותה?

בשנת 2013 פורסם דו״ח של מבקר המדינה שבחן את פעילות העמותה. "משרד התחבורה והעירייה העבירו את תכנון הפרויקט ואת ביצועו לעמותה ללא מכרז. בכך מנעו מגופים אחרים העוסקים בתחומים אלה להתחרות במכרז על התפקיד באופן שוויוני", נכתב אז בדו״ח. המבקר גם ציין כי מכרז שכזה היה יכול לחסוך כסף ציבורי רב. 

ארבע שנים קודם לכן, בשנת 2009 ערך גם משרד המשפטים ביקורת על העמותה בה נכתב כי: "לא ברור לנו מדוע החליטה העירייה החליטה לפצל את פעילות תכנון התחבורה הציבורית לעמותה נפרדת". 

האבסורד? העירייה תכננה לטפל בנושא כבר עשור לפני דו״ח המבקר. כבר בשנת 2003, לאחר ביקורת של מבקרת העירייה, הוחלט להפוך את העמותה לרשות ממשלתית. עשר שנים אחר כך, במענה לדו"ח המבקר משנת 2013, הסכימה שוב העירייה שיש להפוך את הפעילות של העמותה לממשלתית ומשרד התחבורה טען שהוא יקים רשות מטרופולינית שתטפל בתכנון העיר. אבל גם כיום, בשלהי 2020, העמותה לא העבירה את פעילות הליבה העירונית שלה לידי העירייה.

גם ראש העיריה, וגם חבר ועד העמותה. הפעם זה משה ליאון (צילום: יוסי זמיר)

באופן כללי, העברת הפעילות שנמצאת בליבת השירות לאזרח לעמותה מעוררות שאלות לא מעטות. גם המבקר קבע כי למרות שהתאגידים הם כלי חשוב "עם השנים נהפך השימוש בכלי זה, במקרים מסוימים, גם אמצעי לעקיפת כללי מינהל תקין, ובכלל זאת להימנעות מכללי חובת מכרזים, למינוי מקורבים למשרות, להרחקת פעילויות של הרשות המקומית מפיקוח ובקרה יעילה". 

"כל הדבר הזה שנקרא תאגידים עירוניים הוא לרוב עמותות, וצריך לשאול את עצמנו למה עמותות. לצערי התשובה היא פעמים רבות: בשביל להעסיק אנשים במשכורות רעב או בשביל שחיתות". מאשים קובי אייזן, יו"ר העמותה הקהילתית בשכונת גבעת מרדכי שמנהלת מאבקי תחבורה בירושלים על הבחירה של עיריות לפעול דרך עמותות. בהתייחס לצוות אב לתחבורה אומר אייזן ל"שקוף" כי "הבעיה הגדולה היא שהם לא כפופים לחופש המידע. וזה מה שהם יכולים גם לעשות בעצמם. אם הם יוזמים שקיפות הם היו מצמצמים שבעים אחוז מהביקורת". 

עוד בשקוף:

"אחת הבעיות העיקריות הוא חוסר שקיפות בנתונים", מסכים גם דרור פייטלסון, פרופ' למדעי המחשב באוניברסיטה העברית וחוקר נתונים. "אנשי תכנית אב לתחבורה מחזיקים את כל המידע על תנועה בירושלים. אני מניח שזה כולל ספירות תנועה ונתוני אמת, אבל מה שיותר חשוב לתכניות זה המודלים שחוזים את נפחי התנועה ואיכות השירות עבור תרחישים שונים. ככל הידוע לי, רק להם יש גישה למידע הזה ואין עליו ביקורת. מה ההנחות של המודלים, איך הם מחושבים, וכו'. כשיש תכניות של העיריה, הם משחררים תחזיות לפי ראות עיניהם. למי שרוצה להציע חלופה קשה להתמודד עם זה". 

אלמנט נוסף הוא "עבודה בשיטת הסלאמי", אומר פייטלסון. הוא מתכוון לכך שבכל פעם עובדים על חלק אחר בתוכנית, ללא ראיה כוללת. פייטלסון מסביר כי למרות השם של העמותה, במובן של תוכנית סטטוטורית "אין תכנית אב לתחבורה מוכרת ומאושר וכוללת. מפעם לפעם מופיעה באיזו מצגת איזושהי תפיסה כללית, אבל זה לא משהו שעבר ביקורת ציבורית ואושר". 

איתר שחר. צילום: רועי אלמן

אחד המאבקים העיקשים שמתנהלים בירושלים בשנים האחרונות מתמקד בסוגיית מעבר תוואי הרכבת הקלה ברחוב עמק רפאים בעיר. תושבי האזור גייסו כסף וניהלו מאבק מתמשך כדי לשנות את תוואי הרכבת, כך שלא יעבור ברחוב שלהם. בתחקיר שעשינו לאחר הבחירות לרשויות המקומיות מצאנו כי אלו אפילו הלוו כסף למועמדת לראשות העיר, רחל עזריה, חובות שלא הושבו. אחד מנקודת ההצלחה של המאבק הייתה בחינת חלופות נוספות לתוואי הרכבת. 

"יש לי איתם כל מני ממשקים", מספר העו"ד ומתכנן הערים איתמר שחר על ההתנהלות מול צוות אב לתחבורה. "הייתי בין המובילים, של המאבק שתמך דווקא בעמדתם והיא להעביר את הרכבת בעמק רפאים".

שחר מדגים את אחת הבעיות הקשות בכך שמדובר בעמותה: "רציתי לבדוק את נושא בחינת החלופות ואמרו לי תגיש חופש מידע – אבל אין להם חופש מידע. אז הגשתי למשרד התחבורה, משם הם מקבלים את הכסף, ועשו לי את המוות. הייתי צריך להגיש עתירה עד שבסוף קיבלתי תשובה שבה הם גם התחמקו ואמרו שהמידע לא ברשותם והם ביקשו אותו במיוחד ולפנים משורת הדין מצוות אב לתחבורה".

"הכסף מגיע ממקורות ציבוריים ומן הראוי שתהיה פה שקיפות", הוא מסכם.

לאחר עתירה. במשרד התחבורה עושים לשחר טובה

מתחפשת לחברה ממשלתית לפי הצורך

אז מצד אחד מדובר בעמותה שלא כפופה לכללי שקיפות, ומצד שני, כשמתאים לה, מציגה את עצמה העמותה כחברה ממשלתית. כך למשל, במסמך הבא, שהגיע לידי שקוף ועוסק בתוכנית המשך לכביש 16, מוגזר "היזם"- "תוכנית אב לתחבורה ירושלים" כ"חברה ממשלתית".

במסמך רשמי מוצגת העמותה כחברה ממשלתית

גם קובי אייזן, יו"ר העמותה הקהילתית בגבעת מרדכי, אומר ל"שקוף" כי "עד לא מזמן הם היו מציגים את עצמם גם כחברה ממשלתית, למרות שהם בכלל עמותה. רק אחרי שהערנו על כך הם שינו את דרכם".

ואכן, אם תחפשו באתר שמפעילה העמותה אזכור של שמה האמיתי של העמותה כפי שהוא מופיע ברשם העמותות (העמותה לתכנון, פיתוח ושימור אורבני – ירושלים) לא תמצאו לו זכר, וגם המילה "עמותה" לא מופיעה באתר. כלומר – לא תוכלו להבין באיזו מין ישות משפטית עסקינן. זה מטעה כי הציבור יכול לחשוב שמדובר בגוף ממשלתי, וכי אפילו מי שרוצים לאתר את מסמכי העמותה צריכים לבצע תחקיר כדי לגלות שהשם "צוות אב לתחבורה״ בו היא משתמשת כדי להציג את עצמה הוא לא השם הרשמי.

בינואר 2019, במהלך ישיבה בוועדה המחוזית לתכנון ובניה, למורת רוחם של הנוכחים בחדר, הפעיל הירושלמי עו"ד ינון מלמד העלה את סוגיית השם ויישות העמותה. "מי היזם של התכנית? האם צוות אב לתחבורה הוא חברה ממשלתית?" שאל מלמד. "אנחנו רוצים לומר שמדובר במצג שווא. והוא לא גורם שולי הוא יזם התכנית. הוא לא חברה ממשלתית. אתם צריכים לדעת את הנקודה הזו כי אולי אתם יכולים לחשוב שהוא מתחרה עם ההמלצות של התת"ל (תוכנית תשתיות לאומיות, ע.ב)", הוא הוסיף. 

מה הבעיה עם זה? גוף ממשלתי מייצג את מוסדות את המדינה באופן ממלכתי ומשקף את האינטרס הציבורי, כמו למשל מהנדס העיר. יש לו אחריותיות בפני הציבור והוא כפוף לנהלים נוקשים שאמורים לשמור על כך. עמותה מאידך לא כפופה לנהלים כאלו מתוקף החוק ולכן יכולה לבחור אילו כללים לאמץ ואילו לא. לדוגמה, חוק חופש המידע לא חל על עמותה, אבל כן חל על אגף מהנדס העיר בעירייה.

נכשל במבחן התוצאה

"יש פה את החטא הקדמון: כל שנה בתקציב מפילים את חוק המטרופולינים שיאפשר הקמת רשות מטרופולינית בעיר", אומר לנו מיכאל זיו קנת, יו"ר ועדת תכנון בשכונת יובלים בירושלים. קנת מחמיא להתנהלות של צוות אב לתחבורה. "הם מצליחים לגשר על פער שקיים בעירייה של שיתוף ציבור ולומדים מהר כיצד לקדם תוכניות במינימום התנגדות של התושבים", הוסיף. 

לדעה הזו שותפים עוד כמה גורמים עימם שוחחנו במהלך הכנת הכתבה, ושלהם ממשקי עבודה מקצועיים עם העמותה. "בסך הכל קיבלתי מה שביקשתי, והם ענו לנו לכל השאלות ודחפו קדימה", אומרת ל"שקוף״ עובדת קהילתית שעבדה מול העמותה וביקשה לא להזדהות. "לא צריך לסמוך על אף אחד בתכנון, אבל מול כל הגורמים האינטרסנטים בעיר והקבלנים שמציפים אותה, העמותה מציגה הערכות מאוזנות יחסית, גם אם הן לא תמיד מתגשמות", אמר לנו אחד מחברי ועדת התכנון והבניה בעיר. 

יוסי סעידוב

אבל לא כולם מרוצים. וגם במבחן התוצאה, העמותה לא מצליחה לקדם את התחבורה הציבורית בעיר לפי הקצב המובטח. יוסי סעידוב מ-15 דקות, מזכיר כי צוות אב לתחבורה מתכנן לא רק את המסילות עצמן אלא גם את המערכת ההיקפית של הקווים, כולל מחלפים, כבישים וחניונים. אבל, אומר לנו סעידוב. "במבחן התוצאה, בכל הנוגע לרכבת הניחו פה ב-25 שנה האחרונות 12.5 קילומטר של מסילה – בלבד!". 

"מבחינת תוכנית אב, חשוב שיאמרו איפה תעבור הרכבת. אבל תכנון מפורט ומכרזים, כשהם מזניחים את מערכת התחבורה הציבורית הקיימת – זה מיותר". סעידוב מסביר כי במקביל לתחבורה ציבורית העמותה גם מתכננת כבישים בעיר. "מנסיוני בתחום", הוא אומר "כשעושים גם וגם בסוף מקדמים את הרכב הפרטי על חשבון התחבורה הציבורית". דו"ח מבקר המדינה על התחבורה הציבורית שפורסם לפני כשנה מצביע בדיוק על כך. "העשור האבוד של התחבורה הציבורית, בראשות ישראל כ"ץ", הוא מסכם.

לא מפיקים לקחים

בדו"ח המקיף שפרסם מבקר המדינה בשנת 2019 על התחבורה הציבורית בישראל, מצא המבקר, יוסף שפירא, שורה של תקלות בתכנון וקידום מערך התחבורה הציבורית בישראל. בין היתר הוא הקדיש פרק מיוחד לרכבת הקלה בירושלים, ועסק גם בכשלי התכנון של של העמותה. 

כך למשל, הוא בחן המבקר את לוחות הזמנים של הרכבת ומצא פער של 9.2 דקות (23 אחוז) לרעה, בין תכנון לוחות הזמנים לביצוע. בנוסף מצא המבקר תדירות נמוכה בשעות העומס, הקלות וכן ויתורים על קנסות שהיה הזכיין אמור לשלם על איחורים, הסכם אי תחרות עם הרכבת שמנע מהעירייה להעמיד קווי אוטובוסים במקטעים בעייתיים של הרכבת ועוד. 

לא בטוח שנראה שיפור משמעותי בעקבות הביקורת. המבקר העיר על כך שלא תועד הליך הפקת הלקחים מפרויקט הקו הראשון שטרם הסתיים, בייחוד לנוכח העובדה שהוא הראשון מסוגו שהוקם בישראל. העמותה לפיתוח ושימור אורבני אחראית לכשלים. יחד איתה גם משרד התחבורה.

מפת הרכבת הקלה בירושלים (ויקימדיה)

הפתרון: רשות מטרופולינית

בדוח המבקר הוא גם מצביע, שוב, על הפתרון שכולם מכירים: רשות מטרופולינית. "אחד הקשיים ביישום פרויקטים מרחביים בתחום התח"צ הוא הקושי בתיאום בין הרשויות במטרופולין ובקיום שיתוף פעולה ביניהן […] נוסף על כך, על מנת לספק שירותי תחבורה ציבורית טובים ויעילים יש צורך להתאים את השירות לצרכים ולמאפיינים המקומיים בכל יישוב ובכל שכונה", כתב המבקר. עוד מוסיף המבקר שכבר בשנת 1996 "המליצה ועדה לבחינה ולגיבוש של המלצות בעניין פתיחת ענף התח"צ לתחרות להקים לצד הרשות הארצית רשויות מטרופוליניות אשר יהיו אחראיות להפעלת התח"צ בתחום שיפוטן, זאת בין היתר לצורך פתרון בעיות תכנון, תיאום וביצוע הנוגעות לשירותי תח"צ במטרופולינים". עוד כתב כי "למרות ההכרה בצורך להקים רשויות תחבורה מטרופוליניות, ולמרות שמבקר המדינה העיר על כך בעבר, הניסיונות החוזרים ונשנים לפעול להקמתן ולעיגונן בחקיקה לא צלחו".

סעידוב, מארגון התחבורה "15 דקות", תומך ברעיון. "תוכנית אב לתחבורה היא שלד לא רע [ממנו ניתן] להתקדם לרשות מטרופולינית. יש מקומות שהם עושים עבודה יפה", הוא אומר. "לדוגמה קידום נתיבי תחבורה ציבורית בכניסה לעיר. הם בהחלט פלטפורמה טובה להקמת רשות מטרופולינית ממשלתית. אבל לא מאשרים אותה בכנסת".

הרכבת הקלה בתנועה. האם היא תגיע ליעד? (צילום: laude villetaneuse, ויקימדיה)

בחוק ההסדרים לשנת 2018 ניסתה הממשלה לאשר את "חוק המטרופולינים" שיוביל להקמת רשויות מטרופוליניות בירושלים ובאר שבע. החוק היה אמור להעביר את האחריות והסמכות על התחבורה הציבורית לרשויות המקומיות שמכירות טוב יותר את צרכי התושבים, אבל הרפורמה הופרדה מחוק ההסדרים ונקברה. בשיחה עם העיתון גלובס אמר אז חכ"ל איתן כבל (העבודה) כי זו "קבורת חמור לרפורמה חשובה". הרפורמה ירדה מסדר היום בגלל התנגדות הסיעות החרדיות. לכן מלכתחילה לא דובר על רשות מטרופולינית גם בגוש דן: הסיעות החרדיות חששו מפריצה של הסטטוס קוו על ידי ראשי הערים במרכז ומהפעלת תחבורה ציבורית בשבת. 

*

שלושים שנה אחרי שפעילות התכנון התחבורתי בירושלים עברה לניהולה של העמותה, סימני השאלה רק מתרבים. עמותה שקיבלה במשך עשור כמעט שני מיליארד שקל מהמדינה וממשיכה לקבל מידי שנה תקציב של מאות מיליוני שקלים – מתנהלת ללא פיקוח ובמחשכים. מה עושה העמותה עם סכומי העתק שהיא מקבלת מהציבור? מדוע, למרות הקונצנזוס, פעילות העמותה לא הועברה תחת עיריית ירושלים או כחלק מגוף ממשלתי שמחויב בפיקוח? ומתי תזכה עיר הבירה שלנו למערכת רכבות יעילות, כפי שתוכנן והובטח?

תגובות 

העמותה לתכנון, פיתוח ושימור אורבני – ירושלים / צוות אב לתחבורה:

בחודשים האחרונים השקענו מאמץ עיקש בניסיון לקבל תשובות מן העמותה. פנינו לשורה של גורמים בעמותה וסביב לה, וביניהם לדוברות וגם ישירות למנכ״ל. ביקשנו מידע ותשובת לשאלות המטרידות שעולות מן התחקיר. הצענו גם לראיין את המנכ"ל או נציג של העמותה. אולם עד לרגע פרסום הכתבה העמותה המשיכה לשלוח אותנו לגורמים כמו עיריית ירושלים ומשרד התחבורה, וסירבה להתייחס לשאלות. נביא כאן את תגובת העמותה גם אם תתקבל באיחור. 

עיריית ירושלים:

"חזון ראש עיריית ירושלים, מר משה ליאון הינו יזום, תכנון ופיתוח של התחבורה הציבורית בירושלים, ובכלל זה בתכניות אב תחבורתיות, הפעלה ויזום של תחבורה ציבורית, הסעת המונים, מדיניות חניה, מערכות הולכי רגל וכל נושאים תחבורתיים נוספים. בעיר ירושלים נסללים כבישים שימתנו בעתיד את התנועה בכניסה לעיר, מסלולים ייעודיים לתחבורה ציבורית (נת"צ), שדרוג הרחובות, הכבישים הקיימים ירובדו, ישופרו ויהפכו נוחים ובטוחים יותר לנסיעה, שבילי אופניים יסללו ועוד. גולת הכותרת של כל אלה היא רשת קווי הרכבת הקלה: האדום, הירוק והכחול, שתפעל במלואה בעוד מספר שנים. כל אלה יבצרו את מעמדה של ירושלים כמובילה לאומית בתחום התחבורה בישראל.

"עיריית ירושלים החליטה על הקמת צוות תכנית אב לתחבורה בשנת 1967, ואין המדובר בעמותה פרטית. ראה לעניין גם באתר צוות תכנית אב לתחבורה". (נציין שמהאתר לא ניתן ללמוד דבר על יישות העמותה, ע.ב)

"יובהר כי צוות תוכנית אב לתחבורה פועל בשיתוף פעולה הדוק ומתמשך עם קשת רחבה של גופים: משרדי ממשלה ובפרט משרד התחבורה ומשרד האוצר, עיריית ירושלים, חברות עירוניות, מוסדות אקדמיה ומחקר, גופי תכנון וביצוע ועוד. יחד הם פועלים לקידום מערך התחבורה ולפיתוח מקיף של מטרופולין ירושלים והסביבה.

"נדגיש כי עיריית ירושלים, ככל שאר הרשויות המקומיות בארץ מפעילה ומגשימה את מטרותיה גם באמצעות תאגידים עירוניים, מסוגים שונים, וזאת בהתאם לפקודת העיריות ובכפוף להוראות כל דין. התכנון בעיר ירושלים בכלל והתכנון התחבורתי בפרט מובל ומבוצע בפועל על ידי הדרגים המקצועיים השונים במינהל תכנון והעומד בראשם – מהנדס העיר.

"עוד נציין, כי בהתאם לתקנון העמותה, נציגי עיריית ירושלים המקצועיים בתחום התכנון והתחבורה הינם שותפים מלאים בפעילות העמותה. עיריית ירושלים פועלת בהתאם למדיניות ראש העיר והנהלת העירייה, כך שכל שינוי בתאגיד עירוני מתקבל רק לאחר בחינה ובדיקה מדוקדקת של כל ההיבטים הצריכים והנדרשים לעניין.

משרד התחבורה:

פנינו למשרד התחבורה וביקשנו התייחסות לטענות העולות בכתבה. ביקשנו לדעת כיצד מפקח משרד התחבורה על הנעשה בעמותה ועל השימוש בכספי שימוש בהיקפים כה גבוהים, מדוע מעביר המשרד תקציב כל כך גבוה לעמותה שאינה מחוייבת לכללי שקיפות מינימליים, ומדוע בניגוד להמלצות לאורך השנים של מבקר המדינה, לא עברה פעילות העמותה להתנהל תחת עיריית ירושלים או תחת משרד התחבורה כגוף ממשלתי / ציבורי? לאחר שלא הגיבו, ורק יום לאחר פרסום הכתבה החליטו במשרד התחבורה להתייחס לשאלות העולות מן התחקיר. להלן התגובה המלאה:

"צוות תכנית אב לתחבורה הפועל במסגרת העמותה לתכנון, שימור ופיתוח אורבני ירושלים, הינו גוף מקצועי האחראי על תכנון וקידום פרויקטים תחבורתיים במטרופולין ירושלים. בנוסף לכך, הצוות מספק שירותי תכנון, ניהול ובקרה על הזכיינים הפרטיים של הרכבת הקלה, עבור משרד התחבורה ועיריית ירושלים. תחום הפעילות המרכזי של הצוות הינו מיזם הרכבת הקלה בירושלים הנקרא JNET אותו מלווה הצוות מיומו הראשון, הפרויקט מנוהל באמצעות ועדת המכרזים של החשב הכללי במשרד האוצר. הרחבת הפרויקט לקווים נוספים אושרה בממשלה במסגרת החלטת ממשלה. 

פעילות הצוות מבוקרת באופן צמוד ומתמשך על ידי שבעה גופי ביקורת שונים; בהם וועדת הביקורת ומבקר הפנים של העמותה, מבקרת העיריה, מבקר המדינה, רשם העמותות, וחברות הבקרה של משרד התחבורה, הבודקות בין היתר עמידה בלוח זמנים, תכולות ותקציב. "אין כל שחר לטענה כי לא ניתן לדעת כיצד מנוצל התקציב שהצוות מקבל מהמדינה. יודגש כי רוב התקציב המועבר לצוות הינו בגין עלות הפרויקט עצמו, המשולם על ידי הצוות לגורמים וספקים שונים. בנוסף, יובהר כי כל חשבון שמשולם לצוות על ידי המדינה נבדק באופן מדוקדק על ידי חברת בקרת התשלומים ועל ידי משרד התחבורה. 

מעבר לכך, הטענות על עיכוב משמעותי כביכול בבניית קווי הרכבת הקלה בירושלים משוללות כל יסוד. מיזם ה- JNET המוקם בימים אלה בבירה, כולל הארכות ושלוחות לקו האדום הקיים והקמה של קו חדש לחלוטין. לפני מספר שנים המדינה בחנה את האפשרות לקדם את הקמת ההארכות של הקו הקיים על ידי זכיין הקו האדום, אך בשל פערים מסחריים ולאור התקדמות מכרז פרויקט ה- JNET, הוחלט להעביר את הקמת ההארכות והשלוחות של הקו הקיים לזכיין החדש. הזכיין החדש נבחר והעבודות בפרויקט ה-JNET, נמצאות בעיצומן ומתקדמות בהתאם ללוחות הזמנים שנקבעו. יצוין, כי מדוחות חברות הבקרה שהוגשו למשרדנו, קיבל הצוות בשנה האחרונה ציון גבוה, המעיד על מקצועיותו בניהול הפרויקטים והצלחתו במשימה שנקבעה לו". 

*

משרד התחבורה טוען כעת כי שורה של גופים מבקרים ומפקחים באופן צמוד אחר פעילות העמותה והאופן שבו היא מוציאה את כספי הציבור. אולם הדברים אינם עולים בקנה אחד עם תגובת אותו המשרד לבקשתנו לקבל את פירוט ההוצאות של העמותה, במסגרת חוק חופש המידע. אז טען משרד התחבורה כי המידע לא מצוי ברשותו. גם כאשר עורך הדין איתמר שחר ניהל מאבק משפטי כדי לקבל מידע על פעילות העמותה, משרד התחבורה טען כי המידע לא נמצא ברשותו. 

בנוסף, עולה שוב התהיה, מדוע בוחרת המדינה לפעול דרך עמותה, גם כאשר מדובר בפרויקט תכנוני גדול כל כך, ולא להקים רשות מטרופולינית ממשלתית, כפי שהחליטה בעבר העירייה עצמה וכפי שהמליץ מבקר המדינה. 

בשאלת העיכוב בפרויקט נציין את העובדה שבמשך עשור שבו המשיכה המדינה להשקיע בתכנון סכומי כסף נכבדים לא הונח מטר אחד של הרכבת הקלה בירושלים. 

***

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאי עידן בנימין

יומן השר מיכאל ביטון: הסתרות, עיוותים וחוסר שקיפות

28% מהפגישות ביומן של השר ביטון, שפורסם לציבור במענה לבקשת חופש מידע, הוסתרו ● בעמוד הפייסבוק שלו הוא דיווח על מגוון אירועים – אך עשרות מהם כלל לא מופיעים ביומן ● ביטון: "מדובר בפעילויות דינמיות שלא השתלבו ביומן הלשכה"

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| יעל פינקלשטיין |

לפי עמוד הפייסבוק של השר לנושאים אזרחיים וחברתיים במשרד הביטחון, מיכאל ביטון (כחול לבן), במהלך אחד השבועות באוקטובר האחרון הוא היה בסיור בבסיס חיל האוויר בנבטים, ביקר בבית הנשיא ופגש ראשי רשויות בדרום הארץ. ביומן הפגישות שלו, לעומת זאת, השבוע הזה ריק לחלוטין. מופיעות בו שלוש פגישות פוליטיות, פגישה אחת מושחרת ללא הסבר ופגישת עבודה נוספת עם… השר עצמו. 

פער בין היומן לדיווחים שלו בזמן אמת ברשתות החברתיות. השר מיכאל ביטון (צילום: ינאי יחיאל, ויקימדיה)

השבוע החלקי הזה הוא רק דוגמה אחת מבין רבות למה שעולה מעיון ביומן החסר שפרסם השר ביטון: פער גדול בין היומן לבין המציאות. יומן השר לחודשים מאי עד אוקטובר פורסם לציבור, בהתאם לנדרש ממנו בחוק, במענה לבקשת חופש מידע של עמותת "הצלחה". מניתוח שערכנו עולה כי היומן פורסם באופן מאוד לא שקוף: הרבה פגישות הושחרו, ימים שלמים לא מופיעים ועשרות אירועים שתועדו בעמוד הפייסבוק של השר בזמן אמת – לא מוזכרים ביומן.

167 מתוך 592 הפגישות שספרנו ביומן הוסתרו, יותר מרבע: שמונים פגישות הוגדרו כ"פוליטיות", שלוש עשרה נקראו "פרטיות", ארבעים ושמונה פגישות הושחרו ללא כל הסבר, ועוד עשרים ושש פגישות בוטלו – ללא פירוט הפגישה שנקבעה במקומן.

מה באמת עשה השר ביטון בכל הזמן הזה? מלבד המידע החיובי שנבחר בקפידה לפרסום ברשתות החברתיות, אין לציבור שום דרך לדעת. יכול להיות שנפגש עם בעלי עניין או מקורבים, ולא נוכל לפקח על כך. אולי בכלל עבד יום ולילה בתחום העיסוק של משרדו, וגם אם נרצה מאוד לפרגן לא נוכל לעשות זאת – כי המידע על עבודתו לא שקוף לציבור.

פנינו ללשכת השר ביטון וביקשנו הבהרות לגבי החוסרים והטעויות ביומן. שם מסרו לנו כי חלק מהפגישות הושחרו מטעמים ביטחוניים והוסיפו כי "לגבי הפעילויות שאינן רשומות ביומן – מדובר באירועים ופעילויות דינמיות שלא השתלבו ביומן הלשכה, אולם השר חשף אותן לציבור הרחב באמצעות הרשתות החברתיות וכלי התקשורת". תגובתו המלאה של ביטון מופיעה בסוף הכתבה.

ביומן מופיע דבר אחד, ובפייסבוק – מציאות נפרדת. (צילום מסך מתוך עמוד הפייסבוק של השר מיכאל ביטון)

עשרות פגישות חסרות

מניתוח היומן עולה גם כי עשרות אירועים ופגישות שהוזכרו בפוסטים שהעלה השר לעמוד הפייסבוק שלו, לא מופיעים ביומן. כך למשל פרסם פוסט על ביקור באשדוד ב-16.9, אך הביקור לא מופיע ביומן – ואף פגישה אחרת לא מופיעה בו בתאריך זה. בנוסף, לפי עמוד הפייסבוק שלו התראיין השר לערוץ 13 בשתי הזדמנויות שונות באוגוסט, אך שני הראיונות לא מופיעים ביומן כלל. בפעם אחרת פורסם פוסט על ביקור ביהודה ושומרון – אך גם הסיור הזה לא מופיע ברשימת הפגישות שפורסמה באופן רשמי לציבור. לאורך ספטמבר ואוקטובר ספרנו כעשרים אירועים וסיורים שפורסמו בעמוד הפייסבוק של השר, אך לא מצאנו זכר שלהם ביומן הרשמי.

עוד בנושא:

יש גם פגישות שהעדיף ביטון להשאיר ביומן מבלי לפרסם ברשתות. בסוף יוני למשל, נפגש ביטון עם חיים כצמן – הבעלים של גזית גלוב, אחת מחברות הנדל"ן הגדולות בישראל. פנינו ללשכת ביטון בניסיון להבין מה היתה מטרת הפגישה אבל בלשכה בחרו שלא להשיב.

ביומן מופיע דבר אחד, ובפייסבוק – מציאות נפרדת. (צילומסך מתוך עמוד הפייסבוק שם השר מיכאל ביטון)

יומני השרות והשרים חייבים בפרסום לפי חוק חופש המידע. המידע שבהם היומן אמנם משמש את נבחרי הציבור בשגרה, אך המידע שמופיע בו שייך לנו – הציבור. בכך שפרסם יומן חלקי מאוד ומלא בטעויות, פגע ביטון באפשרות של הציבור לפקח על עבודתו. ברשתות החברתיות ניתן לפרסם מידע נוח וחיובי לבחירת השר, ולעתים רבות זה חשוב – אבל זה לא מספיק. 

פרסום יומן שלא משקף את העבודה האמיתית של השר הוא זלזול בזכות של הציבור לשקיפות. 

מלשכת השר מיכאל ביטון נמסר בתגובה:

"השר ביטון מאמין בשקיפות מלאה וחושף באופן קבוע את המידע הרלוונטי אודות פעילותו, לרבות יומן השר, מסמך ניגוד העניינים והאינטרסים הכלכליים. יומן השר המתייחס לרבעון השלישי של שנת 2020, עבר במלואו לאישור גורמי הביטחון לפני פרסום, והם אסרו לפרסום חלק מהפגישות מחשש לפגיעה בביטחון. בהמשך לכך, בפגישות המצויינות כפגישה של השר ללא ציון הגורם – המדובר בפגישות עבודה עם גורמי מקצוע ממשרד הביטחון שנאסרו לפרסום. בימים מלאים שלא נרשמו ביומן, השר שהה בכנסת באותם ימים. לגבי הפעילויות שאינן רשומות ביומן – המדובר באירועים ופעילויות דינמיות שלא השתלבו ביומן הלשכה, אולם השר חשף אותן לציבור הרחב באמצעות הרשתות החברתיות וכלי התקשורת. עוד יצוין כי בחלק מפגישות שבוטלו, נוצל הזמן לפגישות עבודה עם הצוות המקצועי של השר. השר ביטון ימשיך לשתף את הציבור בכלל פעילותו גם בעתיד ובכל תפקידיו הציבוריים".

אזמ"ע (איך זה משפיע עליך): יכול להיות שהשר ביטון נפגש עם בעלי עניין או לוביסטים, ואין לנו שום דרך לדעת. אולי הוא עבד מאוד קשה לשפר את המציאות של כולנו, וגם את זה לא נוכל לדעת, כל עוד היומן שלו חלקי ומושחר. חוסר השקיפות עשוי להקל עליו לבחור לקיים פגישות שלא מקדמות את האינטרסים של הציבור הרחב, ומקשה עלינו להבין מה הוא עושה עם הזמן, המימון והכוח שקיבל מאיתנו.

מעש"י (מה לעשות כדי שיתוקן): על השר ביטון לפרסם יומן מלא ושקוף, והוא אפילו יכול לעשות זאת ביוזמתו, ולא לחכות עד שתישלח אליו בקשת חופש מידע. ביטון, ושאר שרות ושרי הממשלה, יכולים להגביר את אמון הציבור בשלטון בכך שיפרסמו באופן קבוע את הלו"ז שלהם באתרי המשרדים (השרה לשוויון חברתי לשעבר, מירב כהן, ושר התקשורת לשעבר יועז הנדל, כבר הוכיחו שזה אפשרי).

***

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאית יעל פינקלשטיין

המשטרה נתונה ללחצים פוליטיים: איך תתמודד עם ניסיון הפיכה כמו בארה"ב?

אם רוצים ללמוד משהו מהאירועים האלימים בארה"ב, צריך להתחיל ממצבה המסוכן של משטרת ישראל: טענות להתערבות פוליטית בעבודת המשטרה והתעקשות – שכנראה הסתיימה – להמשיך למנות עוד ממלא מקום שנתון ללחצים ● גם בשטח מרגישים היטב את היחלשות המשטרה – מהתקפות של ארגוני פשע ועד היעדר אכיפת כללי הסגר ● איך תגיב המשטרה אם יהיה פה ניסיון הפיכה אמיתי?

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

בצהרי יום רביעי האחרון, בהליך אשרור בחירת הנשיא הנבחר ג'ו ביידן, הסתער המון זועם ששולהב על ידי הנשיא היוצא דונלד טראמפ על הקונגרס האמריקאי ועצר את פעילותו. האם תרחיש כזה שבו בעל שררה מכהן יצא למלחמה כנגד מוסדות המדינה להגשמת צרכיו האישיים, יקרה בישראל? אנחנו לא יודעים. אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעצום עיניים ולומר "לנו זה לא יקרה". במקרה של ניסיון הפיכה, חייבים לוודא שיהיה מי שיבלום את המהלך.

כוחות הביטחון בארה"ב מול המפגינים בגבעת הקפיטול (צילום: מתוך יוטיוב)

כדי לעצור את ניסיון ההפיכה בוושינגטון נדרשו כוחות הביטחון להשליט סדר ולהשיב מלחמה בשם הדמוקרטיה האמריקאית ובניגוד לרוח שהוכתבה מהנשיא טראמפ, שלא היה מעורב בתגבור הכוחות בשעות שלאחר האירוע. גם כשהוציא הודעה "להרגעת הרוחות" לא פספס את ההזדמנות להפיץ את תיאוריית הקונספירציה כי הבחירות נגנבו.

עוד ב"שקוף":

בישראל, אם מפגינים יגיעו לבצע פוטש במשכן הכנסת, האחריות היא אמנם של מאבטחי משמר הכנסת, כפי שפרסמנו ב"שקוף". אך יש עוד שלבים מקדימים טרם ישיבת המפגינים על כסא היו"ר. הראשונה להתייצב תהיה משטרת ישראל. האם היא חזקה ומנוהלת טוב מספיק כדי לעצור אירוע כזה?

המפכ"ל היוצא טוען: השלטון מתערב בעבודת המשטרה

בראש המשטרה, באופן מכוון, עדיין עומד ממלא מקום. כבר יותר מ-760 יום אין לנו מפכ"ל. הפרסומים שעלו לאחרונה מטעים: המועמד שהשר לביטחון הפנים אמיר אוחנה "בחר", ניצב יעקב שבתאי, הוא עדיין במינוי זמני וניתן להפסיק את כהונתו בכל עת – ולהחליפו באחר. בשעת סגירת הכתבה הודיע בני גנץ כי יאפשר מינוי קבע למפכ"ל, לאור התנהלות הממשלה מאז קמה – נחזיק אצבעות.

המשמעות היא כי ממלא המקום (כמו ממלא המקום הקודם) נתון באופן תמידי ללחצי הדרג הפוליטי במקום לשלטון החוק ולאזרחי ישראל. כך העיד גם ממלא מקום המפכ"ל היוצא, ניצב מוטי כהן שאמר כי: "נראה שההחלטה שלא למנות מפכ"ל קבע משך זמן כה ממושך, לא הייתה נטולת שיקולים זרים". הוא הוסיף כי "לצד האתגרים המוכרים, בתקופה האחרונה נאלצתי להתמודד גם עם אתגרים מסוג חדש, ניסיונות להתערבות בעבודת משטרת ישראל". 

מוטי כהן. "שיקולים זרים בהחלטה לא למנות מפכ"ל" (צילום: ויקימדיה)

המצב הזה צריך להדאיג אותנו – ובפרט כשנתגלגל לאירוע דומה. שורת אירועים שקרו בחודשים האחרונים מצביעה על כך שביטחון הפנים שלנו הופקר בגלל משטרה חלשה, שלא מקבלת גיבוי והופכת לשק חבטות לטובת אינטרסים פוליטיים ואישיים. 

ככה זה נראה ברחובות

כשאין מפכ"ל קבוע גם אין תכניות אסטרטגיות לטיפול בתופעות להן אנו עדים בחודשים האחרונים: 

  • בקרב הציבור הערבי, ידועה אוזלת היד של המשטרה. כך למשל, ב-28 בדצמבר, לאור יום, בכביש 6, חוסל אדם אחד ואחר נפצע כשהיו תחת ליווי משטרתי של שלוש ניידות. בשבוע האחרון, היו ארבעה אירועי הצתות של ניידות משטרה על ידי גורמים עברייניים. אירועים אלה מעידים כי משפחות הפשע בישראל כבר לא חוששות מהמשטרה.
  • חוסר רצון לאכוף הפרת הנחיות קורונה בישובים חרדיים הם הפינה היומית בחדשות. אך גם ביישובים חילוניים אזרחים מתקהלים ללא חשש ומתחת לרדאר. השוטרים בשטח חסרי אונים, נשלחים לזירה, וכל מה שנותר להם לעשות הוא לחכות לסיום האירוע ולהשתחוות לאדמ"ור. 

  • גם בציבור הערבי מתקיימות כל הזמן חתונות כסדרן והמשטרה מצידה הציגה חוסר יכולת מתמשך לאכוף את ההנחיות. 
  • מאז נהרג אהוביה סנדק לפני שלושה שבועות מתבצעים לינצ'ים כנגד ערבים בירושלים, בגלל שהם ערבים, כמעט מדי ערב. ראש הממשלה והשר לביטחון פנים מביעים אמפתיה כלפי משפחתו של סנדק אבל מסרבים להוקיע את מעשי העבריינות. המוחים אף תוקפים שוטרים ומיידים עליהם אבנים. המשטרה חסרת אונים. תקופה דומה זוכרים תושבי העיר לאחר חטיפת שלושת הנערים ב-2014, שהובילה לגל תקיפות של ערבים, שבשיאן יוסף בן חיים רצח את מוחמד אבו חד'יר.
  • מעשה תקיפה של מפגינים כנגד רה"מ הפך כבר למעשה שגרה, תוך עדויות כי המשטרה עומדת מנגד. כך למשל, ביולי חבורת צעירים תקפו מפגינים בלב תל אביב. באירועים אחרים, כנופיות של ארגון לה פמיליה בירושלים ובחולון הכו צלמים וחיפשו ערבים. ראש הממשלה לא גינה את מעשי האלימות, אלא סימן את המפגינים כמפיצי מחלות ואנרכיסטים. 

    מעצר משטרתי בהפגנה בבלפור (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

  • רצף של אירועי אלימות משטרתית מצד דרגים בכירים במשטרה, כנגד כלל האוכלוסיות: החל מהציבור החרדי, המפגינים בבלפור והציבור הערבי. ואירועים אלו מתרבים בחודשים האחרונים כשהמתח ברחובות גועש. 

אם יקרה – ואנו צריכים להניח שיקרה – מקרה דומה לאירוע שקרה השבוע בארה"ב, לא יהיה לנו על מי לסמוך אלא על המשטרה שלנו. אין לנו משטרה אחרת. הצעד הראשון להשיב אותה לדרך המלך יהיה למנות לה מפכ"ל קבוע. מקווים שזה יקרה כבר מחר.

מוזמנות ומוזמנים לעקוב אחר המינויים החסרים באופן שוטף בכלי החדש של שקוף.

***

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאי עידן בנימין

והרי החדשות: אף אחד לא מתמודד על ראשות הממשלה

בישראל בוחרים פתק אחד למפלגה אחת – מי שמחליט מי ירכיב ממשלה הוא רק הנשיא. אז למה התקשורת פמפמה את הכרזות בנט וסער על "ריצה לראשות הממשלה"? וגם: מה תענו כשסוקרים מתקשרים ושואלים לאיזו מפלגה תצביעו? ולמה למצביעים הערבים כדאי להתעורר? טור בדרך לבחירות 2021

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן בנימין |

לא מחליפים ראש ממשלה בקלפי

בשבועות האחרונים מתנהל בתקשורת דיון ער סביב שאלת התאמת המועמדים השונים לראשות הממשלה וסיכוייהם לכבוש את התפקיד הנחשק. "יו"ר ימינה נפתלי בנט הכריז על מועמדות לראשות הממשלה", הכריזה הכותרת במעריב. "אני מתמודד על ראשות הממשלה כדי להחליף את בנימין נתניהו", אמר גדעון סער בראיון לכאן 11. מסיבות עיתונאים של המתמודדים משודרות בלי הפסקה. ערב ערב באולפנים יושבים בכירי הפרשנים ומהדהדים את המסר: נפתלי בנט, גדעון סער, רון חולדאי – כולם מתמודדים על ראשות הממשלה. כל זאת למרות שהציבור בכלל לא בוחר ראש ממשלה: על פי שיטת הבחירות בישראל, בקלפי בוחרים האזרחים את המפלגה שתייצג אותם בכנסת.

זה באמת חמוד שכמעט כל גבר עם דופק בפוליטיקה הישראלית רואה את עצמו כמועמד לראשות הממשלה. אבל כדי להגיע לכיסא הנכסף הם יצטרכו לשכנע את הח"כים שימליצו עליהם לנשיא המדינה. 

לאן רצים כל הגברים? גדעון סער ונפתלי בנט (צילום: אתר הכנסת)

נסביר: לאחר שהאזרחים מצביעים ונספרים הקולות, הנשיא מתייעץ עם ראשי הסיעות בכנסת. ראשי הסיעות צריכים להמליץ לו על האדם שמבחינתם צריך לקבל את המפתחות כדי לנסות להרכיב קואליציה. בעקבות ההתייעצות הוא זה שמחליט מי ירכיב ממשלה. באופן מסורתי הנשיא מטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על מי שקיבל יותר ממליצים ולכן הסיכויים שלו להרכבת ממשלה גבוהים יותר. אבל זה לא כתוב בשום מקום ולא חייב להיות כך. על פי חוק, הנשיא יכול להטיל את המלאכה, לאחר שהתייעץ עם ראשי המפלגות, על מי שבא לו. כלומר, רה"מ מכהן מתוקף האמון שנותנים בו חברי הכנסת והנשיא ולא הציבור באופן ישיר. 

אז נזכיר לכל המועמדים לראשות הממשלה מטעם עצמם: קודם כל המפלגה שלכם צריכה לשכנע את הציבור להצביע לה, אחר כך לעבור את אחוז החסימה (ונזכיר לנפתלי בנט את הבחירות לכנסת ה-21 שהבהירו שלא מדובר במשימה פשוטה), לעבור את מכשול הנשיא ואז – בהצלחה עם להרכיב קואליציה. 

כמו שגילו לא מעט מועמדים שביקשו להחליף את ראש הממשלה, גם 35 מנדטים ועיניים כחולות או גילוח פומבי של השפם שלך לא מבטיחים שבאמת תצליח להוות אלטרנטיבה ולהזיז את נתניהו מהכיסא. 

מי אתם שיודעים כבר עכשיו לאיזו מפלגה תצביעו?

זמן קצר אחרי שהושבעה הממשלה ה-35 כבר פרסמו כלי התקשורת סקרים שמבקשים לנבא במי יבחרו המצביעים בבחירות הקרובות. הנסקרים מתבקשים לענות על השאלה "למי היית מצביע/ה אם הבחירות היו מתקיימות עכשיו", כאשר לפעמים מוצגות להם מפלגות שבכלל לא קיימות ומועמדים שעדיין לא החליטו האם לרוץ לכנסת. בחודשים האחרונים זכינו לקבל סקר כזה פעם-פעמיים בשבוע, אבל מרגע שהוכרזו הבחירות אנחנו צפויים לראות סקרים כאלה מדי בוקר וערב. 

מישהו יודע באיזו מפלגה הם ירוצו בבחירות הקרובות? כנראה שגם הם לא. לפיד, יעלון, שלח (צילומים: אתר הכנסת)

אבל הסקרים האלו, לפחות נכון לרגע זה, הם קשקשת. גם אם נניח בצד את העובדה שלמפלגות אין מצע אידיאולוגי שמאפשר לנו לגבש עליהן דעה – אנחנו עדיין לא יודעים אילו רשימות באמת ירוצו לכנסת ומה יהיה הרכב הרשימות שלהן. נניח ש"תקווה חדשה", המפלגה שמוביל גדעון סער, תקבל 18 מנדטים – מי המועמדת שנמצאת במקום 18 ברשימה שלו? מה אתם יודעים עליה? האמת שאתם לא יודעים אפילו מה שמה כי היא עדיין לא קיימת. 

כל מה שהסקרים מציגים עכשיו זו תחרות פופולריות זולה, שמי שמרוויח ממנה הם הסוקרים עצמם, ערוצי החדשות ומוכרי הפרסומות. כמו גם הפוליטיקאי שעומד מאחורי הספין התורן. הרי כמעט ולא משנה מה תהיה התוצאה של עוד סקר בעוד ערוץ טלוויזיה – היא תמיד תוצג כ"דרמטית". 

אם יש משהו ששלוש מערכות הבחירות האחרונות לימדו אותנו זה שיש חשיבות עצומה לרשימות. ושאם רצית לבחור בנתניהו או בגנץ, אתה מקבל שורה של חברי כנסת שיכולים להשפיע עליך לא פחות – למשל אם יצביעו נגד האינטרס שלך, או שיחליטו להצטרף לממשלה שהתחייבו מראש שלא להצטרף אליה. 

המפלגות יגישו את הרשימות שלהן לוועדת הבחירות ב-3 וב-4 בפברואר. עד אז לא נדע האם שברירי המפלגות מימין ומשמאל יתאחדו, ימשיכו להתפרק או ייצרו שיתופי פעולה מפתיעים. עצה שלנו? אם לפני התאריך הזה מתקשר אליכם סוקר ושואל: "למי תצביעו בבחירות הקרובות?". תשאלו אותו: "מי המתמודדים והמתמודדות ברשימות".

עוד בשקוף:

האם נתניהו מנסה להרדים את הערבים?

לאחר קמפיין "הערבים נוהרים לקלפיות", "ביבי או טיבי" וקמפיין המצלמות בו ניסה נתניהו להדביק לציבור הערבי תדמית של גנבי בחירות, הפעם נתניהו הפתיע אותנו עם קמפיין שבו ראש הממשלה "רוצה תמיכה של הערבים". יכול להיות שמה שאנחנו רואים זה באמת מה שנתניהו רוצה: שאולי גמלה בליבו החלטה לטפל בשסע היהודי ערבי בישראל. יתכן כמובן שהשסע לא מעניין אותו והוא רק רוצה שמצביעי הרשימה המשותפת יצביעו לו. ויש מקום להעלות גם אפשרות נוספת: שמדובר בקמפיין פוליטי מתוחכם יותר שמטרתו לדכא את ההצבעה של תומכי הרשימה המשותפת. 

בשנים האחרונות נתניהו גייס את הבייס שלו, ובעיקר את המתלבטים על ידי שיח מקטב שבו יש טובים ורעים, אנחנו והם, שמאלנים בוגדים וימנים נאמנים. הוא השתמש בהפחדות, וניסה לגרום למצביעים לצאת לקלפיות כדי להציל את המדינה מפני מי שהוא סימן בתור "האויב".

הסיכון במהלכים כאלו הוא של תגובת נגד. וזה גם מה שקרה. לא רק נתניהו הרוויח מהשיסוי שלו, אלא גם הרשימה המשותפת. נתניהו הצליח אולי לגייס את המצביעים שלו, אבל הוא גם הניע את מצביעי הרשימה המשותפת הפוטנציאלים, בעיקר אלו שהתנדנדו, הישר אל הקלפיות והביא את הנציגות הערבית בכנסת להישג חסר תקדים. 

את זה, אולי, נתניהו מנסה לתקן כעת. אנחנו לא יודעים בדיוק מה הוא רואה בסקרים שגרם לו לחבק את הציבור הערבי (החלטה מבורכת כשלעצמה), אולי זו כוונה טהורה לריפוי אבל זה גם יכול להיות ניסיון להרדים את הבייס של הרשימה המשותפת, ולוודא שהפעם הוא לא ינהר לקלפיות. 

***

  • יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאי עידן בנימין

אפקט גבעת הקפיטול: מי שומר על כנסת ישראל מפני פוטש?

אם רבבות אזרחים ינסו להשתלט על המשכן, כפי שקרה אמש בארה"ב, הם יתקלו במאבטחי משמר הכנסת. עד כמה המשמר עצמאי, ולמי הוא כפוף? וגם: היסטוריה קצרה של אלימות פרלמנטרית

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| תומר אביטל |

האם המון זועם יכול להשתלט על כנסת ישראל, בדומה למה שקרה אמש בגבעת הקפיטול שבארה"ב? נקווה שלא נצטרך לעולם לגלות את התשובה. מה שכן, זו הזדמנות להכיר את משמר הכנסת שאמור להגן על בית הנבחרים במקרה דומה. 

עוד כתבות ב"שקוף":

במשמר עובדים כמעט 300 איש. הלוחמים חמושים בנשקים, עברו הכשרות מתקדמות, ומתאמנים כל השנה. היחידה להגנה היקפית של המשמר מפעילה סיורים ממונעים ורגליים באזור המשכן, ואגף מבצעים מפקח 24-7 על הנעשה באזור באמצעות מאות מצלמות. המשמר גם מחזיק כלבייה המופקדת על גילוי חומר נפץ. בנוסף בכנסת שוכנת מרפאה שביום-יום מטפלת בשגרה, אך ערוכה לטיפולי חירום.

המשמר מתוקצב בכמאה מיליון שקל בשנה (כעשירית מכלל תקציב הכנסת). כ-75 מיליון הולך לשכר, והשאר לרכישת ציוד (אפשר לראות את כל הקניות של המשמר כאן. מדי אנשי המשמר לבדם עולים כמיליון שקל בשנה). 

הביג בוס: יו"ר הכנסת

מי בפועל נותן הוראות למאבטחים? מעניין לבחון את עצמאות המשמר ויחסי הכוחות עם כוחות הביטחון. מה שאותי ריתק במיוחד הוא ש"חוק משמר הכנסת, רחבתו ומשמר הכנסת – 1968" קובע כי שטחי הכנסת נהנים מחסינות טריטוריאלית.

תרגיל של משמר הכנסת ב-2017 (צילום: מאור קינסבורסקי, פלאש 90)

החוק מעניק לקצין הכנסת סמכויות של מפקד מחוז במשטרה או תת אלוף בצה"ל. הקצין כפוף רק ליו"ר הכנסת. למשטרה אין דריסת רגל אלא באישורו. כמובן אם יו"ר הכנסת בעצמו מחליט לשבור את הכללים, ולאפשר לאלפי אזרחים לעשות פוטש בתואנה של גניבת בחירות – אנחנו בבעיה. החוק נותן לו את המפתחות. למעשה כל השטח בו יושב המשכן מוגדר כאקס-טריטוריה של מדינת ישראל וכולו כפוף ליו"ר הכנסת. קצין הכנסת הוא זה שאמון על שמירת הביטחון וקיום הסדר במשכן ובאפשרותו להורות על הגבלת הכניסה והיציאה ועל עיכוב אנשים עד לארבע שעות, באישור יו"ר הכנסת.

כמובן שבשעת משבר כמו זה שראינו בקפיטול יו"ר הכנסת יכול להזמין את כוחות הביטחון להושיט יד, אבל הוא השריף. לממשלה ולצבא אין אפשרות להתערב, אלא באישורו.

יו"ר הכנסת יריב לוין. אחראי בפועל על המשמר (צילום: דני שם טוב, דוברות הכנסת)

כך או אחרת, אם תהיה הסתערות של המון משולהב על הכנסת, ייתכן כי המשבר יתלקח בצורה חריפה במהירות: בניגוד לארה"ב בה רוב האזרחים צריכים לתפוס טיסה ולערוך מסע מפרך לעבר הבירה, בישראל המרחקים קצרים. תוך שעה-שעתיים – רוב הציבור יכול להגיע לשערי המשכן. האספסוף גם עלול לחצות את גן הוורדים ולבחור כמטרה דווקא במשרד רה"מ או במשרד האוצר. שניהם במרחק חמש דקות הליכה מהכנסת, אך לא מאובטחים כמוה.

אילו התקפות אלימות כבר התרחשו בכנסת?

ב-1949, כשהכנסת הראשונה ישבה בבניין קולנוע קסם בתל אביב, גבר לבוש ז'קט חום רחב ממדים יחסית לגופו הצנום, נכנס מחזיק בידו מזוודה. הוא שלף ממנה תת-מקלע וניסה לפתוח באש על הח"כים – אך בלמו אותו בזמן. ב-1952, בימים בהם הכנסת שכנה בבית פרומין במרכז ירושלים, התקיים דיון סוער במליאה סביב הסכם השילומים עם גרמניה. מאות אזרחים ניסו לחדור פנימה, השליכו אבנים והתפתח עימות אלים. צה"ל הגיע למקום וכ-140 מפגינים נעצרו.

ב-1957 גבר השליך רימון אל מליאת הכנסת – שוב, כשעוד שכנה בבית פרומין במרכז ירושלים. בן-גוריון ושלושה שרים נפצעו. 

שני נבחרי ציבור נרצחו מלבד יצחק רבין: ח"כ חמאד אבו-רביעה ז"ל נורה ב-1981 על ידי שלושה אחים מחמולה מתחרה כי לא פינה את מקומו בכנסת לאביהם כפי שהבטיח. מחבלים התנקשו ב-2001 בשר רחבעם זאבי ז"ל. אבל זאבי נרצח במלון הייאט, ואבו-רביעה בשכונת הולילנד – לא הייתה אלימות במקומה הנוכחי של הכנסת: גבעת רם.

***

יש לך הערות, הארות או ביקורת על הכתבה? מכיר/ה מידע או סיפור שאנחנו לא? כתבו לעיתונאי תומר אביטל