כיצד משפיעה הקורונה על מחירי הדירות? / טור דעה אורח

תוהים כיצד שוק הנדל"ן יושפע ממשבר הקורונה? ובכן, זו שאלה מורכבת הכוללת השפעות לטווח קצר, אפקטים מנוגדים, השפעות לטווח ארוך ומחסור במשאבים. עם זאת, חשוב לזכור: הגורמים המשמעותיים בשוק הנדל"ן לא יושפעו מהמשבר – בטווח הרחוק הביקוש יישאר גבוה (עקב ילודה) ועדיין ייקח מעל לעשור לבנות בניין (בגלל הביורוקרטיה) / דעה

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| טור דעה אורח: טום קרגנבילד, כלכלה קלה |

כשאנו בוחנים את שוק הנדל"ן, אנחנו יכולים לראות שכבר עכשיו יש קבלנים רבים שנאלצים להתמודד עם מחסור גדול במשאבים. חומרי גלם המיובאים מסין ומדינות נוספות צפויים להיות במחסור. בנוסף, שוק הנדל"ן הישראלי מבוסס על כוח עבודה שמגיע ממדינות כמו סין, רומניה והגדה המערבית. המשמעות הישירה של המצב הנוכחי היא שאתרי בניה יתעכבו במסירת הדירות. בד בבד, אזרחים עלולים להתעכב בתשלומים לבנקים ואחרים עלולים להתקשות למצוא קונים לדירות קיימות שצריך למכור כדי לממן את הדירה החדשה. 

בטווח הקצר: בין עצירת השוק לירידות

מדובר במצב מאתגר, אך במקרים רבים החוזה כבר נחתם ולכן מחיר הדירה יישאר קבוע. המחירים על חוזים קיימים עלולים לעלות בגלל עליית מחירי התשומות, שהם חלק מההתאמה בחוזה אבל לרוב מדובר בתשלום יחסי בהתאם לשלב הבנייה וזה רק אחוז מסוים מהמחיר הכולל. בנוסף, כשאנחנו בוחנים מחירי דירות חדשות סביר להניח שהנזק שנגרם לקבלנים בעקבות העיכובים יוביל אותם להעלות תעריפים על דירות עתידיות, במטרה לפצות על הנזקים שנוצרו להם. 

בצד הקונים, בזמן המשבר, אנחנו צפויים לראות ירידה בביקוש ושמירה של ההון שנחסך, כדי להתמודד עם משבר הקורונה. המשמעות היא שבזמן המשבר עצמו השוק יהיה די תקוע. ישנה אפשרות שהקבלנים אפילו יורידו מחירים באופן זמני או שפשוט ימתינו עם מכירת הדירות עד תום המשבר. סביר להניח שיש כאן הזדמנות עבור הצרכנים. עם זאת, אנחנו חייבים לזכור שמדובר פה רק על הטווח הקצר.

המציאות המורכבת של העתיד

הטווח הארוך תלוי התפתחויות. במצב שבו אחוז האבטלה ישוב להיות נמוך אנחנו צפויים לראות צרכנים חוזרים לשוק במהירות וקבלנים מעלים מחירים כדי לצמצם הפסדים שנגרמו להם בתקופת המשבר. לדעתי, בשלב כזה נחווה עליית מחירים.

 

אופציה נוספת היא מצב שבו השוק סופג מכה קשה ונכנס לתקופה של אבטלה גדולה, מעט אשראי זמין בשוק ויותר אנשים ששומרים על ההון כדי להתמודד עם כלכלה חלשה יותר. בתקופת הביניים, עד שהכלכלה תשתקם, אולי אפילו נראה ירידת מחירים ושוק נדל"ן רגוע – לעומת מה שהכרנו בשנים האחרונות. עם זאת, מצב כזה עשוי להוביל לנזקים גדולים לקבלנים ואף לצמצום היקף הבניה. משמעות הדבר היא הקטנת ההיצע, מה שעשוי להוביל חזרה לעליית מחירים או לשמירת המצב הקיים (תלוי בכמות הבנייה). 

תרחיש קיצוני נוסף שעשוי להשפיע על מחירי הדיור, וסליחה על המורבידיות, היא כמות הרוגים מקורונה. במקרה שבו מספר רב של דירות גדולות יוזרם לשוק (חס וחלילה שאלו יהיו הנסיבות), אנחנו צפויים כמובן לראות ירידה במחירי הדיור, לפחות באופן זמני. 

הגורמים המעצבים בטווח הרחוק: ללא שינוי

חשוב לזכור, שעל אף שישנם תרחישים בהם נראה ירידת מחירים בטווח הארוך, אנחנו עדיין נאלצים להתמודד עם בעיות שמובילות למחירי דיור גבוהים. הילודה הגבוה בארץ לצד הביורוקרטיה הכבדה בתחום הבניה משפיעים לרעה על המחיר שכולנו משלמים. גם אם לאור טרגדיה גדולה מחירי הדיור ירדו, בטווח הארוך קצב הילודה הגבוה לצד הבנייה האיטית יובילו לגידול בביקש ומחסור בהיצע ובהתאם – לעליית מחירים. 

הערה: טור זה לא מהווה בשום צורה המלצה להשקעות ואין להסתמך עליו בהליך קבלת החלטות לגבי קניה או מכירה של דירות. מדובר בניתוח כלכלי תיאורטי בלבד. 

טום קרגנבילד כותב ומנהל את "כלכלה קלה" – עמוד פייסבוק ואתר אינטרנט שנוצרו במטרה להנגיש ידע כלכלי בשפה פשוטה, תוך התייחסות לאירועים אקטואליים, במטרה לתת לאזרחים כלים להבין טוב יותר את העולם הכלכלי.

גם במשבר הקורונה: שקיפות היא חלק מהפתרון / טור דעה אורח

כל העולם מתבונן במדינות המצליחות להתמודד עם מגיפת הקורונה (COVID-19). שתיים מהן, סינגפור ודרום קוריאה, מסתמכות במאבקן בנגיף על שקיפות. משרד הבריאות עושה צעדים ראויים באותו הכיוון, אך נדרשת עליית מדרגה ומינוי דובר יחיד ואמין שיהיה פני ההסברה למאבק בקורונה / טור דעה אורח

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עו"ד רבקי דב"ש / טור דעה אורח |

כל העולם מתבונן כעת במדינות המצליחות להתמודד עם מגיפת הקורונה (COVID-19). שתיים מהן, סינגפור ודרום קוריאה, מסתמכות לא מעט על שקיפות. בסינגפור הנגישו, מהרגע הראשון, את הנתונים באינטרנט ובאמצעות דיווח לציבור אודות כל חולה, והשקיעו גם במתן הנחיות לציבור באופן בהיר ופשוט הן מבחינת המונחים והן על ידי שילוב ציורים פשוטים המדגימים את האמור בהנחיות (תעיפו מבט).

מלחמה בקורונה דרך אינפוגרפיקה בסינגפור

על פי סגן ראש ממשלת סינגפור, הממשלה רואה בשקיפות כלי יעיל להתמודד עם הפאניקה שעלולה להתגבר במצב של חוסר ודאות ועל כן משקיעה בהנגשת מידע. גם דרום קוריאה ציינה את חשיבות הנגשת המידע והקפדה על שקיפות לעניין הנתונים המצויים בידי הממשלה כצעד הראשון להתמודדות עם המגיפה, וזאת בנוסף לבדיקות מרובות, בידוד אנשים נשאים, טיפול וחיטוי של סביבות מזוהמות.

סגן ראש ממשלת סינגפור, הנג סויי קיט

אכן, במדינות אלו יש מאפיינים נוספים התורמים להתמודדות המוצלחת. מאפיינים אלו כוללים לקחים שהופקו ממגיפת ה-SARS (כגון הכשרת מעבדות), נכונות לפגיעה גדולה יותר בפרטיות על ידי מעקב אחר חולים מנתוני הפלאפונים וכרטיסי אשראי ותרבות של משמעת ציבורית ואכיפה נוקשים יותר. ועדיין, שקיפות בדבר הנתונים העדכניים ודרכי ההתמודדות נזכרת ככלי מרכזי להתמודדות אפקטיבית עם יכולת הציבור להתגונן כראוי ולבקש סיוע, ככל שנדרש.

מלבד השקיפות המקומית, ישנו צורך למפות ולשתף את הידע הנצבר בכלל המדינות (כגון קצב ההידבקות, נתונים אודות הנדבקים – דמוגרפיים ורפואיים), לצורך מציאת דרכי פעולה יעילים להתמודדות.

על חשיבות השקיפות ניתן ללמוד גם מהניסיון הרע בסין אשר ניסתה בתחילה לטשטש את התפרצות המגיפה. כחלק מניסיון ההסתרה החליט הממשל בסין לחקור שמונה אנשים שניסו להתריע מפני קיומה של מחלה ויראלית חדשה ומסוכנת. אנשים אלו נחקרו והוזהרו, אם כי עם היוודע היקף המגיפה וחומרתה, הוחלט שלא לנקוט נגדם בצעדים נוספים. המקרה שנחרט בזכרוננו, הוא של הרופא בן ה-34, ד"ר לי וואנליאנג (Li Wenliang), אשר ניסה להתריע על קיומו של וירוס חדש וקטלני, נחקר על ידי השלטונות, ומצא לאחרונה את מותו מהמחלה עליה ביקש להתריע.

דרוש: המשקיף הלאומי

גם הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי (ארגון המונה 57 מדינות), קרא לשקיפות בנתוני המגיפה. יש להניח שהחשדות בדבר מהימנות הדיווחים מאירן, המהווה מוקד פעיל ומדאיג של הקורונה, תרמו לקריאה זו של הארגון, כמו גם העובדה שמרבית המשטרים במדינות אלו אינם מצטיינים בשקיפות.

בישראל נראה כי משרד הבריאות מנסה לאמץ את גישת ה"שקיפות כפתרון". אתר מקיף הוקם במהירות כמו גם פתיחת ערוץ טלגרם לעדכון הציבור ופיתוח אפליקציה, שזכה לביקורת בין היתר בשל כשל באבטחת המידע. אולם, יש להשקיע עוד בהעברת מסרים פשוטים וברורים לציבור – ונראה אכן כי המשרד משתכלל בנושא זה על ידי הוספת הסברים קצרים מלווי גרפיקה ידידותית. כמו כן יש לזכור כי קיימת חשיבות להצגת התמונה המלאה, עד כמה שניתן, גם במקום בו יש חוסר במענה – על מנת שהציבור לא ייפתח ספקולציות.

מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימן טוב

לעת הזו, יותר מתמיד, אנו נדרשים למשמעת ואמון במקבלי ההחלטות. המשך השקיפות בתחום ההתמודדות עם המגיפה, תמקד את ההסתמכות על הגורם הרשמי ותפחית הסתמכות על פייק ניוז. שקיפות כזו דורשת מינוי דובר אחד רהוט וענייני שיידאג להעביר מסרים פשוטים על פי הצורך (מעיין "נחמן שי" עכשווי); העברת אותם מסרים בשלל ערוצים עם גרפיקה פשוטה וידידותית (נקודה בה משרד הבריאות השתכלל מתחילת המשבר); והנגשת מירב הנתונים המשמשים את משרד הבריאות בקבלת החלטותיו – מלווה בגרפים נהירים, תוך הבהרה מדוע ננקטת מדיניות זו או אחרת (ראו, כדוגמא, את השאלות סביב הצורך לשימוש באיכון סלולרי).

נקווה כי גם בישראל יתייחסו לשקיפות כחלק מהפתרון, ולא כמטלה מכבידה ומיותרת. בכך, אם נלמד מאחרים, נשפר את מצבנו.

עו"ד רבקי דב"ש היא מומחית בתחום משפט וטכנולוגיה ולשעבר ראשת היחידה הממשלתית לחופש המידע.

מה יקרה לנו – אם חלילה יקרה משהו לראש הממשלה?

ראש הממשלה נתניהו מסרב למנות לעצמו ממלא מקום, והחוק הקיים לא מחייב אותו לעשות כן. לא נעים לדבר על תרחיש בו הוא יוצא מתפקוד בשעה שהוא עדיין מכהן – אך זה מסוכן לכולנו / טור דעה

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| תומר אביטל / דעה |

אני רוצה להתייחס למשהו לא נעים, אפילו לא נעים בכלל: מה יקרה למדינת ישראל אם חס וחלילה רה"מ בנימין נתניהו ייצא מתפקוד בשעה שהוא עדיין מכהן?

קודם כל אבהיר: זה תסריט שנייחל שלא יקרה לעולם. אבל זה יהיה גם לא אחראי להתעלם מתרחיש שכזה: רק לאחרונה התגלה, למשל, שנתניהו נפגש עם אלוף בצה"ל שלאחר מכן נכנס לבידוד מחשש שנדבק בקורונה מה גם, נתניהו כבר איננו אותו לוחם צעיר בסיירת מטכ"ל – הוא בן 70, ועבר ניתוחים בהרדמה מלאה. בנוסף, שלל פוליטיקאים לוטשים עיניים לכסאו, ולא מתכוונים לוותר בקלות על אופציית הירושה אם חלון ייפתח.

אז למרות שלא נעים לדבר על זה, בדמוקרטיה תקינה צריך להיות ברור לכל מה מתרחש בתסריט בו מנהיג פתאום מפסיק לתפקד, במיוחד כשברקע מתרחש משבר חסר תקדים.

בארצות הברית למשל, סדר הירושה של הנשיא מעוגן בחוקה (ונקרא Line of Succession). אם הנשיא לא יכול לתפקד – זה עובר לסגנו, ואז ליו"ר בית הנבחרים, ומשם לנשיא של הסנאט ואז למזכיר המדינה וכן הלאה. הכל כדי למנוע תוהו ובוהו. בצרפת אם הנשיא נפטר, מתפטר או מוזז מתפקידו עקב בעיות בריאות – מחליף אותו נשיא הסנאט. זה כבר קרה פעמיים.

בנימין נתניהו

בישראל? 

החוק מאפשר לרה"מ למנות ממלא מקום לתפקידו, אך לא מחייב אותו בזה. מה קורה אם רה"מ בוחר להשאיר את משרת מ"מ פנויה? אז הממשלה ברגע האמת תצטרך להתכנס ולהחליט על מינוי ח"כ מסוים בעצמה.

וזה בדיוק מה שצפוי לקרות אם לא עלינו נתניהו לפתע ייצא מתפקוד. נתניהו מסרב למנות ממלא מקום מזה 13 שנה (גם בקדנציה בשנות התשעים, וגם בכל הקדנציות בעשור האחרון).

אזמ"ע (איך זה משפיע עליך?)

אם נתניהו חס וחלילה ייצא מתפקוד, או לפתע ייעלם לקריביים – הרגעים שאחריו יהיו בלגן היסטרי.

  1. האם שרי הליכוד יתעלו על שיקולי אגו ותוך דקות יחליטו למי לתת את ההגה? ייתכן שכן, אבל למה להסתכן? מדובר בניהול מדינה, לא במשחק מונופול.
  2. תוסיפו למרק את העובדה שאנחנו רגע אחרי בחירות: הפוליטיקאים תאווי כוח במיוחד, וכבר שנים נלחמים בשקט על אופציית הירושה.
  3. סגנון השלטון של נתניהו ריכוזי ביותר. למעלה מעשור הוא מחזיק בכל המפתחות. אי מינוי מ"מ אומר שלאף שר אין באמת מושג מה קורה פה. אף אחד מהם לא התלמד או נצמד לנתניהו.
  4. לא תהיה שום תקופת חפיפה. יעלה לשלטון אדם מבלי שום תדרוך.

מעש"י (מה עושים כדי שיתוקן?)

כמה שלא נעים לדבר על הנושא, אין ברירה אלא לדבר עליו וחייבים לתקן את החוק – כך שמינוי מ"מ לא יהיה המלצה, אלא חובה. לא משנה אם נתניהו יישאר בשלטון – או שגנץ (או מישהו אחר) יחליף אותו. חייבים לשנות את החוק. זה גדול יותר מסדנת ויפאסנה (כפי שהמלצתי לשניהם לצאת אליה בעבר). זה מהלך מחויב המציאות.

אזכיר: שניים מחמשת ראשי הממשלה האחרונים בישראל יצאו מתפקוד במהלך כהונתם. יצחק רבין ז"ל נרצח (שמעון פרס הושבע מיד כמחליפו, כי לאיש לא היה ספק שהוא מספר 2). כשאריק שרון ז"ל נפל לתרדמת, אהוד אולמרט נכנס לנעליו מיד – כי הוא הוגדר מראש כמ"מ. אולמרט גם מינה מ"מ בעצמו – ציפי לבני.

אהוד אולמרט – כיהן כממלא מקום

אין כאמור חובה ‏‎‎חוקית למנות מ"מ (ולדעתי חייבים לתקן זאת בבהילות), ואני מבין את האינטרס האישי של נתניהו. הוא חושש להצמיח יורש. הוא מעדיף כנראה לחיות ב"מדינת הגמדים" בה קשה למתחריו להציב חלופה. אך, לטעמי, מנהיג שאדיש לעתיד עמו, ומבחינתו שיתחולל כאוס ביום שאחריו – איננו מנהיג.
לא משנה מי ינהיג בעתיד את ישראל – צריך להיות לו ממלא מקום קבוע.
**
נתניהו – אף אדם לא גדול יותר מהציבור כולו, והמדינה לא צריכה להיות תלויה כולה באיש אחד. תמנה ממלא מקום.

עתיד נגיף הקורונה – בישראל ובעולם

הרשומה הזו נועדה להבהיר מדוע אנשי משרד הבריאות חרדים כל-כך, ולמה הם נוקטים בצעדים הקיצוניים עליהם אנו שומעים בתקשורת. צעדים אלו בדיוק אמורים למנוע את אותו התרחיש בו מערכת הבריאות כולה קורסת – ולהוביל לעתיד טוב יותר. אבל לשם כך עלינו להקשיב להנחיותיהם של אנשי המקצוע ולציית להם / טור אורח של ד"ר רועי צזנה

(פורסם במקור ב-10/3)

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| רועי צזנה |

בשלושת החודשים האחרונים העולם חווה טלטלה בסדר גודל, ובכן, גלובלי. סין הטילה עוצר על מאות-מיליוני אזרחים ומנעה מהם לצאת מבתיהם לאורך שבועות ארוכים. חלקם עדיין נמצאים בסגר. ההתפרצות באיטליה הביאה לתגובה דומה: ממש בימים האחרונים החליטה הממשלה שם להטיל סגר מוחלט על כל המדינה, בצעד שעלול לקבור סופית את הכלכלה הרעועה גם כך. ובישראל? משרד הבריאות הכריז מלחמה על כל העולם, והכניס עשרות-אלפי אזרחים לבידוד, כולל כל מי שמגיע ממדינות זרות.

אבל למה בעצם? מה הסיבה לחרדה שתקפה פתאום את העולם מנגיף שיש הטוענים שאינו חמור יותר משפעת? ברשומה זו אני רוצה לנסות להסביר מה הסיבה לכל הצעדים הדרמטיים האלו – בראייה לטווח הקצר ולטווח הארוך. 

אני מזהיר מראש שזו תהיה רשומה מפחידה. אבל אני מאמין שהציבור צריך להבין את המשמעויות של התפשטות הווירוס, וגם את הסיבה שממשלות נוקטות בצעדי-מנע קיצוניים אך חוששות במקביל להסביר את הסיבה להן לציבור הרחב. 

לדעתי, אם נבין עד כמה חמור המצב – נבין גם למה חשוב כל-כך למלא אחר הנחיות הממשלה ומשרד הבריאות. ואגיד מראש: החשש הגדול שלי שאנשים שאינם ממלאים אחר הנחיות הממשלה – הם אלו שיביאו להתממשות התרחיש הרע ביותר.

אז אנא: קראו את הרשומה בזהירות כדי להבין מה העתיד הגרוע ביותר שיכול להיות, אבל המשיכו לקרוא עד הסוף כדי לגלות גם את נקודות האור, ומדוע יש תקווה – אם רק נפעל נכון.

לדעתי, אם נבין עד כמה חמור המצב – נבין גם למה חשוב כל-כך למלא אחר הנחיות הממשלה ומשרד הבריאות. ואגיד מראש: החשש הגדול שלי שאנשים שאינם ממלאים אחר הנחיות הממשלה – הם אלו שיביאו להתממשות התרחיש הרע ביותר.

הצבעה בקלפי למבודדי קורונה

כשנגיף חדש מופיע

באמצע דצמבר החלו מעבדות באזור העיר ווהאן, סין לקבל דגימות רוק שנלקחו מחולים בדלקת ריאות בעיר. לקח למעבדות שבוע בערך לרצף את הקוד הגנטי של הנגיף שהיה קיים בדגימות, ולזהות שיש דמיון של שמונים אחוזים בינו לבין SARS הידוע לשמצה – אבל  שלמעשה מדובר בנגיף חדש שאינו מוכר לאנושות.

המעבדות נכנסו ללחץ והעבירו את ההודעה לגורמים למעלה, שכנראה אמרו להן בעדינות לסתום את הפה ולא לעורר פאניקה ציבורית. וכך הן עשו. עד שקמה מעבדה אמיצה אחת ובתחילת ינואר פרסמה את הקוד הגנטי של הנגיף. היא נסגרה מיד למחרת היום, בהוראת השלטונות, אבל המרצע כבר יצא מן השק ולכולם היה ברור שיש נגיף חדש שם בסין[1].

לממשלת סין לקח קצת זמן להבין את חומרת המצב, אבל מהר מאוד היא גילתה שיש לה בעיה רצינית באזור ווהאן: התושבים נהרו לבתי-החולים עם קשיי נשימה, חום ודלקת ריאות. למזלם, למרות שהנגיף החדש אכן היה דומה ל- SARS, אחוז התמותה הנלווה היה נמוך בהרבה. אם במקרה של SARS מתים עשרה אחוזים מהנדבקים, הרי שבמקרה של נגיף הקורונה החדש, אחוז התמותה המשוער בווהאן עמד על 2 אחוזים בלבד (וכנראה שגם זו הערכת יתר, מכיוון שאיננו יודעים את מספר הנדבקים המדויק).

כאן כדאי לעצור לרגע ולהסביר את מה שאנחנו יודעים היום על המחלה: מתוך כל מאה אנשים שנדבקים בנגיף, בערך שמונים מתוכם יפתחו מחלה קלה בלבד, או אפילו יישארו בריאים למראית-עין. ארבעה-עשר יפתחו מחלה קשה יותר – עם קשיי נשימה מתקדמים ודלקת ריאות, שתחייב טיפול בבית-החולים. חמישה יזדקקו לטיפול חירום, עקב הלם זיהומי, כשל נשימתי וקריסת מערכות הגוף. ושניים מתוך מאה החולים, ובכן, ימותו[2].

הנגיף קטלני פי שישה מהשפעת העונתית, ואולי לא פחות חשוב – בעוד רק 1.3 אחוזים מכל חולי השפעת בארה"ב בשנה האחרונה היו זקוקים לאשפוז בבית החולים, 21  אחוז מהנדבקים בנגיף הקורונה נזקקו לאשפוז

הנתונים הללו אינם מדויקים, מכיוון שחלק גדול מהנדבקים בנגיף כנראה לא מפתחים מחלה משמעותית ואינם מגיעים אפילו לרופא להיבדק – ולכן אינם נכללים בסטטיסטיקה. מכיוון שכך, קרוב לוודאי שמספר הנדבקים גדול בהרבה ממה שאנחנו יודעים. אם נסתמך על הנתונים המגיעים מדרום-קוריאה, שם נבדקו כבר יותר ממאה-אלף אנשים – כולל כאלו שאינם חשודים בהידבקות – הרי שנראה שאחוז התמותה שם עומד "רק" על 0.6 אחוזים. 

אפילו אז, הנגיף עדיין קטלני פי שישה מהשפעת העונתית (שקוטלת 0.1 אחוזים מהנדבקים)[3], ואולי לא פחות חשוב – בעוד רק 1.3 אחוזים מכל חולי השפעת בארה"ב בשנה האחרונה היו זקוקים לאשפוז בבית החולים, 21  אחוז מהנדבקים בנגיף הקורונה נזקקו לאשפוז[4].

המשבש הגדול

סין לא הייתה משביתה את הכלכלה של כל אזור חוביי (החובק את העיר ווהאן), בלי סיבה טובה מאוד. ווהאן היא אחת מערי התעשייה המתקדמות בסין, עם 11 מיליון תושבים וכלכלה ענפה. אלא ששלטונות סין ראו תוך חודש מתחילת האבחונים, שמספר גדול של אנשים זקוקים לאשפוז בשל קשיי נשימה ודלקת ריאות. וירוס הקורונה, מסתבר, מדבק ביותר. כל אדם שנדבק בווירוס, מדביק בתורו בממוצע 2.2 אנשים אחרים. מבחינה זו, נגיף הקורונה מדבק כמעט פי שניים יותר מהשפעת העונתית[5]. אין פלא כי בעיר ווהאן זינק מספר הנדבקים במהירות.

כאמור, מתוך כל מאה נשאים של הווירוס, עשרים ואחד יזדקקו לטיפול חירום. 

לצורך החישוב, נניח שרוב הנשאים אינם מזוהים ולכן אחוז החולים החמורים בעצם קטן יותר – נניח שמדובר, למשל, רק ב-20 חולים חמורים מתוך כל 500 נשאים (ולא מתוך כל מאה). זו הנחה גדולה, אבל ניחא.

ונניח גם שהנגיף יגיע לרמות ההדבקה של מגיפת השפעת מ-1889, בה נדבקו כמשוער עד שישים אחוזים מכל אוכלוסיית העולם (הנגיף שעמד מאחורי אותה מגיפה היה בעל יכולת הדבקה בשיעור דומה לזה של נגיף הקורונה, כך שכל אדם הדביק בערך שני אנשים).

נעשה את החישוב במהירות: אם שישים אחוזים מתוך 11 מיליון תושבים היו נדבקים בנגיף, הרי שבתי החולים של ווהאן היו צריכים לטפל ב-264,000 אנשים שעלולים למות אם לא יקבלו טיפול רפואי דחוף.

אם שישים אחוזים מתוך 11 מיליון תושבים היו נדבקים בנגיף, הרי שבתי החולים של ווהאן היו צריכים לטפל ב-264,000 אנשים שעלולים למות אם לא יקבלו טיפול רפואי דחוף. בתי החולים אינם אמורים להיות מסוגלים להתמודד עם עומס כזה.

בית החולים סורוקה בבאר שבע

בתי החולים אינם אמורים להיות מסוגלים להתמודד עם עומס כזה. לשם השוואה, בית חולים ממוצע בארצות הברית מכיל רק 190 מיטות, וחלק גדול מהן לא נועד לחולים במצבי חירום[6]. אני לא יודע כמה מיטות יש בבתי-החולים בסין, אבל מה שבטוח – גם הם לא יכלו להתמודד עם מצב החירום שהפיל עליהם נגיף הקורונה. הממשלה הבינה מיד שיש לה בעיה, הטילה סגר על כל ווהאן, והקימה תוך שבועיים שני בתי-חולים חדשים, במבצע שרק בסין אפשר לעשות. מיד לאחר מכן היא הטילה עוצר על כל התושבים, ומנעה מהם לצאת מהבתים שבועות שלמים (אולי חוץ מגיחה קטנה פעם בשבוע כדי לרכוש מזון). הכל כדי למנוע מהנגיף מלהתפשט ולהדביק אנשים בריאים.

תאמרו עכשיו – ממה חששה כל כך סין? אז יתמוטטו בתי-החולים – אז מה? האם האלטרנטיבה לעצור את כל החיים בעיר עדיפה על קריסת בתי-החולים?

חשיבותם של בתי-החולים

התשובה היא שבתי-החולים חיוניים לכלכלה ולחברה הרבה יותר ממה שנדמה. הנה כמה מהדברים אשר יקרו במצב בו בתי-החולים מלאים עד אפס מקום (אני מתנצל מראש על התמונה האפוקליפטית):

  • אנשי הצוות הרפואי יעבדו מסביב לשעון, יתעייפו, יעשו טעויות – וגם יידבקו בעצמם בנגיף הקורונה במוקדם או במאוחר. ועל הדרך, הם גם ידביקו את כל מי שיגיע לבית-החולים.
  • מלאי התרופות להורדת חום, למניעת ועצירת פרכוסים (הנובעים מחום), להרדמת חולים (נחוץ במקרה שצריך לבצע בהם אינטובציה) וכו' יאזול במהירות – תוך ימים ספורים – כך שחולים לא יוכלו לקבל את שירותי הרפואה המודרנית להם הם מצפים.
  • מספרן המועט של מכונות ההנשמה לא יספיק עבור כל החולים במצב קריטי. גם אספקת בלוני החמצן תאזל.
  • חולי קורונה במצב קריטי יגססו במיטותיהם מבלי שיוכלו לקבל טיפול מהצוות הרפואי – שחלקו חולה בעצמו עם חום, צמרמורות ושאר מרעין בישין. בכל מקרה, אין מספיק מכונות הנשמה, תרופות או חמצן כדי לעזור לכולם, כבר אמרנו? ואכן, יש כבר עדויות המגיעות מאיטליה – שם יש מחסור חמור במכונות הנשמה – כי בתי-חולים מעבירים מכונות הנשמה מזקנים לנפגעי קורונה צעירים יותר.
  • חולים כרוניים לא יוכלו להגיע אל בתי-החולים כדי לקבל טיפול תרופתי. מדובר כאן בחולי סרטן, חולי מחלות לב, מחלות נוירולוגיות, מחלות מטבוליות מכל סוג וכן הלאה. בתי-החולים יהיו פקוקים בחולי קורונה, ובכל מקרה – לא יהיו מספיק אנשי צוות רפואי לטפל בחולים הכרוניים. ואם מישהו מאנשי הצוות יתפנה מחולי הקורונה כדי לטפל בחולים הכרוניים – הוא עלול להדביק גם אותם.
  • נשים הרות לא יוכלו ללדת בבתי-החולים: לא יהיו מספיק אנשי צוות כדי לטפל בהן ולהבטיח את שלומן, והן כנראה יידבקו בנגיף מיד לאחר הלידה. רבות יבחרו ללדת בבתיהן – עניין מסוכן ולא-פשוט כאשר הוא מתבצע בקנה מידה רחב, במיוחד כשבעלי ההכשרה הרפואית המקצועית יהיו חייבים להיות נוכחים בבתי-החולים ולא יוכלו לסייע בלידה.
  • נפגעי תאונות דרכים ימצאו עצמם מטופלים ומסולקים. הגעת לבית החולים עם שבר מורכב? יקבעו לך אותו בצורה הבסיסית ביותר, וישלחו אותך הביתה עם נורופן. וכן, השבר יתאחה באופן לא-מיטבי, ותסבול מנכות מסוימת ומכאבים לשארית חייך, אבל אין ברירה אחרת כשבתי-החולים מלאים.
  • כל מי שמגיע לבית-החולים עם בעיה בריאותית הדורשת טיפול מיידי – קשיש עם התקף לב, ילד שבלע גולה – יגלה שהוא צריך לחכות ימים לטיפול רפואי הולם, אם בכלל.

בתי-החולים בווהאן הגיעו לא רחוק מהתמונה הזו, והצליחו להינצל בעיקר בזכות תגובתה "המוגזמת" של ממשלת סין, אשר פתחה עוד שני בתי-חולים כאמור, והטילה סגר שמנע התפשטות של הנגיף.

עכשיו חשבו לרגע על כל האנשים האלו שלא קשורים בכלל באופן ישיר לנגיף: חולי הסרטן והלב, הנפגעים מתאונות הדרכים, הנשים שיולדו בחופזה במקרה הטוב וכל היתר. בתי-החולים אינם יכולים לסייע להם, והם יישלחו לבתיהם, שם יזדקקו להשגחה רצופה ולסיוע מתמיד. מי יספק להם את ההשגחה הזו? בני המשפחות שלהם, כמובן. אלו אותם אנשים שהיו אמורים לצאת לעבוד, להמשיך לשמר את המשק ואת פעילותו הפועמת – ומוצאים עצמם תקועים בבתים, שומרים על בני משפחותיהם, במקום לעבוד.

שר הבריאות יעקב ליצמן

אה, וזאת בהנחה שהם עצמם, כאמור, התאוששו כבר מהנגיף. אל תשכחו שהוא גורם לתסמינים דמויי-שפעת, עם חום גבוה וחולשה. ניסיתם פעם לעבוד בזמן שאתם חולים בשפעת? לא חוויה נעימה, בלשון המעטה.

במילים אחרות, אם ממשלת סין הייתה מניחה לנגיף להתפשט בין האוכלוסייה סתם ככה, יש סיכוי ממשי שהמשק שם היה קורס בכל מקרה, או לפחות סובל מאוד.

נשמע אפוקליפטי? ובכן, כן. אבל ככה אירועים כאלו תמיד נשמעים מהצד. גם במקרה של רעידת אדמה קשה, או מלחמה רחבה, בתי-החולים מהווים את נקודות התורפה. בבתי-החולים קיים תמיד מחסור במשאבים, וכמות גדולה במיוחד של אנשים הנוהרים לקבל עזרה, תביא אותם לקריסה או שתכפה עליהם קבלת החלטות קשות כמו תעדוף בין חולים, שליחה לאשפוז בית גם כשעדיף בית חולים, ובעיקר – הרבה, הרבה מהומה שתוביל לכך שאנשים רבים לא יקבלו טיפול רפואי מירבי.

וכל זה עלול לקרות גם בישראל.

ניישם לרגע את הסטטיסטיקה שציינתי על ישראל. בישראל חיים 9.1 מיליון תושבים. נחסיר מתוכם 2.9 מיליון ילדים (שמפתחים סימני מחלה קלים מאוד, אם בכלל) ונקבל 6.2 מיליון נדבקים פוטנציאליים. נניח שרק שישים אחוזים מהם יידבקו, ושרק אחד מכל 25 נדבקים (כלומר, 20 מתוך 500) יזדקק לטיפול נמרץ. אם זה יהיה המצב, הרי שתוך כמה חודשים נצטרך כמעט 150,000 מיטות בבתי-החולים בישראל. וזאת כאשר בבית החולים שיבא – הגדול ביותר במדינה – יש 1,500 מיטות בלבד.

אני חוזר שוב על המספר: 150,000 מיטות.

המספר הזה נובע משתי הנחות קיצוניות: שמספר גדול של אנשים יחלה, ושכולם יחלו בתקופת זמן קצרה יחסית של חודש או שניים. שתי ההנחות האלו עשויות להתממש, אבל יש סיבה טובה לאופטימיות: משרד הבריאות עושה כל מה שאפשר כדי שזה לא יהיה המצב.

הפחדתי אתכם? טוב מאוד. צריך לדעת גם מהו התרחיש הרע ביותר ולהיות מסוגלים להיערך לקראתו ולמתן את השפעותיו. ומשרד הבריאות שלנו כאן בישראל עושה עבודה די טובה עד עכשיו.

ד"ר רועי צזנה

סיבות לאופטימיות

הפחדתי אתכם? טוב מאוד. צריך לדעת גם מהו התרחיש הרע ביותר ולהיות מסוגלים להיערך לקראתו ולמתן את השפעותיו. ומשרד הבריאות שלנו כאן בישראל עושה עבודה די טובה עד עכשיו.

אנשי מערכת הבריאות שלנו קוראים לרבים להיכנס לבידוד. יש לכך סיבה טובה. הבידוד יכול להאט את התפשטות הנגיף בקרב האוכלוסייה, וכך למנוע מצב בו 150,000 אנשים יגיעו לבתי-החולים כולם ביחד. במקום זאת, אפילו אם הנגיף ממשיך להתפשט בישראל, הוא ידביק אנשים באיטיות כך שהביקורים בבתי-החולים יתפרסו ל"טפטופים" לאורך חצי-שנה או שנה. זה עדיין יטיל עומס עצום על בתי-החולים, אבל הוא יהיה נסבל.

סגירת הגבולות משרתת מטרה דומה. כל תייר שמגיע בלי לעבור בידוד, מגדיל את הסיכון להאצת התפשטות הנגיף בישראל. יש אמנם דרכים לשפר את ההתמודדות – לספק דרכי תחבורה חלופיות במקום רכבת ישראל למי שחשוד כנשא, או לפתח אפליקציה שמחייבת תיירים לדווח על מצבם הבריאותי (כפי שעשו בדרום-קוריאה). אבל עצם הדרישה לבידוד הגיונית בסך-הכל.

אני יודע שיש המון התמרמרות כנגד צעדים קיצוניים כל-כך, אבל ראינו כבר בסין שאפשר לעצור את הנגיף באמצעות הצעדים האלו. ייתכן שבמצב הקיצוני ביותר ניאלץ להטיל עוצר על ערים שלמות, לתת לכלכלת ההייטק להמשיך לעבוד ב"טלה-פרזנס" דרך האינטרנט, ולהגדיר שהחוואים ימשיכו לייצר מזון לצריכה ולייצוא בתנאים מבודדים יחסית. אולי ניאלץ אפילו לבודד את האוכלוסיות הרגישות – כלומר, את הקשישים – ולהקים מערך התנדבות שמשרת אותן בהסגר. אלו אפשרויות קיצוניות, אבל הן קיימות.

זה המקום להזכיר שאמצעי חיטוי בסיסיים כמו מתקני חיטוי ידיים אוטומטיים בכל מקום ציבורי, חיטוי תכוף של רכבות, אוטובוסים ומוניות, והנחיית הציבור לשמור על כללי היגיינה יסייעו לצמצם את ההידבקות ויאפשרו "לחיות עם הנגיף" במדינה.

יש סיבה אמיתית לאופטימיות: מדינות שנקטו בכל הדרכים האלו ביעילות, הצליחו לעצור את התפשטות נגיף הקורונה. דרום-קוריאה עורכת יותר מ-10,000 בדיקות ביום, חלקן בתחנות בצד הדרך, ועוקבת במגוון אמצעים טכנולוגיים אחרי כל הנתונים בבידוד כדי לוודא שלא יפרו אותו. פקידים ממשלתיים בודקים פעמיים ביום את מי שנמצא בהסגר, וכל מי שנכנס למדינה צריך להתקין אפליקציה על הסמארטפון ולדווח על מצבו הבריאותי מדי יום[7]. 

אנשי מערכת הבריאות שלנו קוראים לרבים להיכנס לבידוד. יש לכך סיבה טובה. הבידוד יכול להאט את התפשטות הנגיף בקרב האוכלוסייה, וכך למנוע מצב בו 150,000 אנשים יגיעו לבתי-החולים כולם ביחד.

כתוצאה מצעדים אלו, מספר הנדבקים החדשים בדרום-קוריאה יורד בימים האחרונים. סינגפור וטייוואן נוקטות בצעדים דומים, עם הצלחה דומה. האוכלוסיה במדינות אלו ממושמעת יותר, ומערכות הבריאות שלהן במצב טוב מלכתחילה. הכלכלות שלהן נהנות ממרווח נשימה. איפה ישראל עומדת על המפה הזו? אני חושב שאנחנו במקום לא רע. אולי חוץ מהעניין של האוכלוסייה הממושמעת.

גם אם לא נצליח למגר את הנגיף לגמרי, הרי שבינתיים, במרחב הנשימה שהבידוד וסגירת הגבולות מקנים לנו, מערכת הבריאות עושה דבר אחד גדול וחשוב: היא נערכת ומצטיידת לקראת הנגיף.

אני יכול להבטיח לכם שכל בית-חולים וקופת חולים מנסים בימים אלו לרכוש כל מכונת הנשמה שעוד מוצעת למכירה בשוק, מרעננים ציוד שהתיישן במחסנים ומזמינים שפע של תרופות ומסיכות לקראת העתיד לבוא. בזכות ההצטיידות הזו הם יוכלו, בתקווה, לטפל בחולים גם במצב של עומס קיצוני.

ועל הדרך, היא גם מצפה ל… "נס" – כלומר, לאירוע לא-צפוי ושלא ניתן לחזות מראש.

הג'וקר שבשרוול

קיים ג'וקר אחד – קלף שאפשר לשלוף מהחבילה ועשוי לשנות את כל התמונה בחודשים הקרובים. אבל בשביל זה צריך שיהיה לנו הרבה מאוד מזל.

ה"נס" שאני מדבר עליו הוא שנגיף הקורונה יתמסמס וייעלם עם בוא הקיץ. בימים האחרונים התפרסם מחקר חדש (שנכון לכרגע לא עבר ביקורת עמיתים) שהראה שהנגיף התפשט בסין במהירות הגבוהה ביותר בטמפרטורה של 8.7 מעלות צלזיוס בדיוק. כשחם יותר, הוא אמור להתפשט פחות בקלות. אבל המחקר אינו לוקח בחשבון נתונים אחרים כמו לחות, והחוקרים עצמם מודים כי – "מזג האוויר בפני עצמו… לא יוביל בהכרח לירידה במספר המקרים מבלי יישום אמצעים להתערבות מקיפה בבריאות הציבור".[8]

כדרכם של מחקרים מדעיים, יש גם דעות נגד. מומחים אומרים שאין עדויות שקרובי המשפחה הקטלניים יותר של נגיף הקורונה החדש – SARS ו-MERS – הושפעו לרעה מהקיץ. ובכל מקרה, כשקיץ בצד אחד של כדור-הארץ, חורף בצד השני. הנגיף פשוט ימשיך להתפשט למדינות אחרות – ויחזור אלינו בשיא העוצמה כמה חודשים לאחר מכן.

מייק ריאן, אחד הבכירים בארגון הבריאות העולמי, הזהיר כבר מפני התקווה שמזג האוויר החם יעצור את התפשטות הנגיף: "עלינו להניח שהנגיף ימשיך ליהנות מהיכולת להתפשט. זוהי תקוות שווא לומר שכן, הוא ייעלם כמו השפעת… איננו יכולים להניח כך".[9]

אבל מותר לקוות, לא?

מייק ריאן, אחד הבכירים בארגון הבריאות העולמי, הזהיר כבר מפני התקווה שמזג האוויר החם יעצור את התפשטות הנגיף: "עלינו להניח שהנגיף ימשיך ליהנות מהיכולת להתפשט. זוהי תקוות שווא לומר שכן, הוא ייעלם כמו השפעת… איננו יכולים להניח כך". אבל מותר לקוות, לא?

יהיה טוב – אם נפעל בחכמה

לסיום, שתי מילים אחרונות: יהיה טוב.

אבל רק אם נפעל בחכמה.

העתידן סטיוארט ברנד אמר פעם שהוא "פסימי בטווח הקצר ואופטימי בטווח הארוך". הוא פסימי בטווח הקצר כי הוא רואה את כל מה שיכול להשתבש ואת כל הצרות אשר יכולות ליפול על העולם. הוא אופטימי בטווח הארוך כי אנחנו, בני-האדם, טובים במציאת פתרונות לכל הבעיות האלו.

אני לא מאמין שהמצב הגרוע מכל – התרחיש בו בתי-החולים קורסים לגמרי – יתממש בישראל במלוא חומרתו. הרשומה הזו נועדה להבהיר מדוע אנשי משרד הבריאות חרדים כל-כך, ולמה הם נוקטים בצעדים הקיצוניים שאנחנו שומעים עליהם בתקשורת. צעדים אלו בדיוק אמורים למנוע את אותו התרחיש ולהוביל לעתיד טוב יותר, אבל לשם כך עלינו להקשיב להנחיותיהם של אנשי המקצוע ולציית להם.

אני לא אומר שלא יהיה קשה. לא נעים ולא נוח לשבת בבידוד, לחטא ידיים כל כמה שעות, או ללחוץ על כפתור המעלית עם המרפק במקום עם האצבע. לא נעים לקחת מונית בחזרה מנתב"ג, במקום להשתמש ברכבת. לא נעים ללכת עם מסיכה ברחוב כשיש לכם רק עקצוץ קטן באף. אבל ההוראות האלו נועדו למנוע את התרחיש בו בתי-החולים יקרסו, ובו בעיקר האוכלוסייה החלשה ביותר תיפגע: אבא ואמא, סבא וסבתא של כל אחד מאיתנו. כל מי שממלא אחר ההוראות האלו צריך לדעת שהוא מציל בכך נפשות רבות בישראל.

בראייה ארוכת טווח יותר, החיסונים הראשונים יופיעו עד סוף השנה או קצת לאחר מכן, ויש סיכוי טוב שהם ימתנו וירסנו את המתקפות הבאות של הנגיף. אם כך יקרה, הרי שהוא ייעלם לחלוטין, או שיהפוך להיות סוג נוסף של מחלת-חורף שתעיק על מערכת הבריאות שלנו. אבל זמנו קצוב. ההתקדמויות העצומות במדע הרפואה ינפיקו בעשור או שניים הקרובים פתרון גם עבור הנגיף הזה, ערמומי ככל שיהיה. בראייה ארוכת טווח, מצבנו טוב ורק יהיה טוב עוד יותר עם חלוף השנים. כבר היום מביא הנגיף להאצה בפיתוח טכנולוגיות רפואה ואבחון מרחוק, ואנחנו עדים לפתיחתם של בתי-חולים עם שירותים רובוטיים מתקדמים.

נגיף הקורונה – אחד האויבים החדשים של האנושות – עושה לנו חיים לא-קלים בטווח הקצר, אבל על הדרך הוא מסייע לשירותי הרפואה לזנק קדימה. מערכות הבריאות, שהתקשו מאז ומתמיד לאמץ טכנולוגיות חדישות, יעברו אליהן בעל כורחן. אנו צפויים לראות אימוץ מהיר של מערכות מתקדמות וטכנולוגיות חדשניות שיכולות לשפר לכולנו את החיים ואת הבריאות.

רק בריאות, לכולנו.

ד"ר רועי צזנה הוא חוקר עתידנות, במרכז למחקר סייבר בינתחומי באוניברסיטת תל אביב

פודקאסט חדש 🎧!

תומר אביטל מראיין את כתבי המערכת על החשיפות הטריות ומאחורי הקלעים – פודקאסט חדש 🎧 של שקוף מדי שבועיים!

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

11 במרץ, פרק חדש ומשובח במיוחד ! מה בפנים?
■ (00:00) תומר אביטל ועידן בנימין מקשקשים על דירוג הדוברים בשירות הממשלתי – למה זה חשוב ומדוע אנחנו רוצים בעצם להפסיק לדרגם?
■ (06:30) דרכת פעם על מעבר חצייה? אל תפספס את השיחה של תומר עם כתבת הפולו-אפ של שקוף, מאיה קרול, על מחדל מסוכן ומקומם – שלל רשויות צובעות כבישים בצבע שהוא גם מחליק וגם יקר
■ (12:29) מה הח"כים באמת עושים בפגרה? אסף נתיב מראיין את יעל פינקלשטיין על הדרך המקורית באמצעותה גילתה כמה פעמים הח"כים טסו אשתקד לחו"ל
■ (21:04) תומר מפרגן לח"כ שהחזיר כסף לכנסת!
'שקוף' בכל האפליקציות – להאזנה ברשת לחצו פה

עוד פרק לדוגמא (ינואר 23)

עידן בנימין בדק מי מחברי הכנסת ממשיך לעבוד חרף הפגרה, ודסקסנו על היומן עתיר ההשחרות של שר המשפטים.
מאיה קרול הציגה את תחום הסיקור המקורי שלה 'פולו אפ' וסיפרה איך כבר שינתה לכם את חגיגות יום העצמאות.
אסף נתיב בחן איך זה נראה כשדמוקרטיה מתמעטת בהונגריה.
• ושיחקנו משחק קורע: מה עוד אפשר לעשות עם הכסף שיילך לתקציבי התעמולה המיותרים של בחירות 2020?
'שקוף' ברשת, בספוטיפיי ובשאר האפליקציות 🤯

זה הפריון, טמבל

התקשורת מתרגשת מהחריגה בגירעון, אך חבל שהיא לא משקיעה את משאביה בבעיות האמיתיות שלנו – שעל הדרך יסגרו גם את הגירעון / טור דעה אורח

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| אלון אראל / טור דעה אורח |

בשנה האחרונה געשה התקשורת הכלכלית הישראלית – עד כמה שהתקשורת הכלכלית בישראל יודעת לגעוש – סביב חריגת הממשלה מיעד הגירעון, שעלול לגדול לאור הקורונה. אוי האימה. מספר ימים אחרי תוצאות סבב הבחירות השלישי (בתקווה שגם האחרון לשנה זו) נשאלת השאלה – כיצד תתמודד ממשלת ישראל ה-35, לכשתקום, עם אסון הגירעון?

למרות שהשאלה הזו נשאלת שוב ושוב – זו, לדעתי, פשוט לא השאלה הנכונה.

ההתעקשות הכמעט אובססיבית לעסוק בגירעון נראית לי כמו אדם שמתעצבן על העובדה שהבגדים שלו נרטבים, במקום להתעצבן על ההצפה בחדר – זה לא נורא שהבגדים שלך רטובים; בטח שלא זו הבעיה האמיתית שלך; ובפועל, כדי לטפל בבעיה האמיתית חייבים להירטבומהמשל לנמשל: חריגה מיעד הגירעון היא לא "סוף העולם"; הבעיה האמיתית שלנו היא בעיית הפריון – שטיפול בה יפתור ממילא את בעיית הגירעון; וכנראה שכדי להעלות את הפריון נאלץ, זמנית, לחרוג מיעד הגירעון.

נקודה ראשונה: "זה לא כזה נורא"

זה נשמע אולי פשטני, אבל האמת שגירעון – במידה – לא מפחיד כמו שהוא נשמע. צריך לזכור – גירעון הוא בסופו של דבר הלוואה או השקעה שהמדינה לוקחת (על חשבון הצמיחה העתידית) כדי לממן שירותים חברתיים וכדי לייצר את אותה צמיחה עצמה. מדינה – בהיותה גוף יציב יחסית – נהנית מתנאי ריבית טובים (הרבה יותר טובים משלי או משלכם). משקי בית מזיעים כדי להחזיר חובות, מדינות מגלגלות אותם.

ועוד מילה על הגירעון

בנוסף, צריך לזכור שככלל המדינה לווה בעיקר מאזרחיה, כך שתשלומי הריבית הם אכן הוצאה, אך הוצאה שנותרת בעיקרה במשק וחלק ממנה חוזר לקופת המדינה.

מדינה אינה גוף עסקי, ותכליתה לשרת את אזרחיה ולא למקסם רווחים. לכן, נדיר שהכנסות המדינה יהיו גבוהות מהוצאותיה. יתר על כן, כמעט תמיד המדינה (כמעט כל מדינה באשר היא) תוציא יותר מאשר תכניס, וזאת על חשבון הצמיחה העתידית. זהו הגירעון, והוא חלק מההתנהלות השגרתית של כמעט כל מדינה. למעשה השאלה היא לא האם יהיה גירעון, אלא כמה. חשוב לציין: גם שקביעת יעד הגירעון כ 2.9% היא למעשה דיי שרירותית. אבל עוד על זה (אולי) בהזדמנות אחרת.

אחרי כל זה חשוב להגיד – חריגה מיעד הגירעון היא לא מצב אופטימלי. היא מגדילה את עול תשלומי הריבית ועלולה לפגוע בדירוג האשראי של ישראל. אמנם חריגה זו עשויה להיות מדיניות מוצדקת במצבים בהם ישנה אבטלה גבוהה – על מנת להניע באופן מלאכותי את השוק – אבל זה לחלוטין לא המצב בישראל כיום. הגירעון הנוכחי נוצר עקב שיקולים שמזכירים יותר קמפיין בחירות מאשר מדיניות כלכלית. אבל – וזה אבל גדול – ישראל נמצאת במצב ייחודי בו למרות שאין אבטלה, יש פוטנציאל צמיחה גדול בשוק.

נקודה שנייה: "לא זו הבעיה האמיתית"

הינה הגענו לבעיה האמיתית. הגירעון הוא בכלל לא האיום הכלכלי של מדינת ישראל. הבעיה האסטרטגית האמיתית שלנו היא שמצוי פוטנציאל הצמיחה במשק הישראלי הוא נמוך, למרות אחוזי האבטלה הנמוכים. קוראים לזה בעיית הפריון. פריון העבודה הוא למעשה כמה כסף כל אחד מאיתנו מייצר בממוצע לשעת עבודה, ובישראל המספר הזה נמוך. מאוד נמוך. לפי דו"ח בנק ישראל, בעוד שממוצע פריון העבודה במדינות ה-OECD עמד ב-2017 על 56 דולר, בישראל עמד הפריון על 42.7 דולר בלבד.

אמיר ירון, נגיד בנק ישראל

פריון נמוך הוא בעיה כלכלית די חמורה. למעשה, גובה הפריון מגביל את פוטנציאל הצמיחה שלנו כמשק וכמדינה יותר מכל גורם אחר. העלאת הפריון היא אחת המשימות הכלכליות המרכזיות שיעמדו לפתחה של ממשלת ישראל ה-35. זאת הרבה לפני הטיפול ביחס חוב-תוצר, בעיקר מכיוון שהעלאת הפריון ממילא תפתור את בעיית הגירעון. העלאת הפריון מצד אחד תגדיל את התוצר (כלומר תצמצם באופן יחסי את החוב) ומצד שני תגדיל את הכנסות המדינה (מה שעתיד בתורו לאפשר להקטין את החוב נומינלית, כלומר מספרית באופן מוחלט).

לפי הדו"ח של בנק ישראל ישנם שני גורמים מרכזיים לפריון הנמוך של ישראל – הון אנושי (מערכת החינוך, חוסר בהכשרות מקצועיות-תעסוקתיות) ותשתיות פיזיות (תחבורה ציבורית, כבישים וכו'). עובדים מוכשרים יותר, שעברו הכשרה מותאמת וטובה והעלו את מיומנויות העבודה שלהם הם עובדים שמייצרים יותר בשעת עבודה. עובדים שיכולים להתנייד בקלות למקום העבודה האופטימלי עבורם, ולא מבזבזים זמן יקר על הכבישים. עובדים שמצליחים לקבוע 6 פגישות ביום, כי הכבישים ריקים יותר, הם אפקטיביים מעובדים שקובעים 3 פגישות בגלל הפקקים. אך כמו כל דבר טוב, הכשרות ואוטובוסים עולים הרבה כסף. 

חשוב לציין שגם דרכים נוספות (מרכזיות או אפקטיביות פחות) להעלות את הפריון ואת התוצר דורשות (בין היתר) השקעה ממשלתית; שילוב גברים חרדים ונשים ערביות בשוק העבודה, לצד העלאת מיומנויות העבודה של אותן האוכלוסיות, ואפילו צמצום בירוקרטיה – כל אלו גם דורשים השקעה כספית.

נקודה שלישית: "כדי לטפל בבעיה האמיתית חייבים להירטב"

אז יש בעיה: אנחנו מוציאים יותר משאנו מכניסים. המצב – כך מסתבר – עוד מסתבך, כי כדי לטפל בהצפת החדר – כלומר להגדיל את הפריון – אנחנו צריכים להוציא עוד כסף. במצב הזה לכאורה, אנחנו שבים לדילמת הכלכלן הקלאסית: או לצמצם בשירותים הציבוריים, או להעלות מיסים. אכן, כמו שכל נער אוצר יגיד לכם – אפשר לקצץ. הרי אף אחד לא מת מקצת פחות רופאים וטנקים. העניין הוא, שההוצאות הציבוריות בישראל הן מהנמוכות במערב. וזה נכון אפילו כאשר מכניסים את תקציב הביטחון לחישוב.

גם עם תקציב הביטחון, ההוצאה הציבורית בישראל היא מהנמוכות מערב

לפי דו"ח מרכז המחקר של הכנסת על מנת להגיע לממוצע (רק לממוצע!) של מדינות ה-OECD חסרים 150 מיליארד שקלים בתקציב המדינה. לדבר על קיצוץ במצבנו זה קצת כמו להביא דיאטן לאיזה כפר רעב. אנחנו לא צריכים להוציא פחות – אנחנו צריכים להכניס יותר.

הדרך המרכזית להגדיל את הכנסות המדינה היא להעלות מיסים. אישית, אני בעד. נטל המס בישראל הוא מהנמוכים בעולם המערבי (כ-31% לעומת ממוצע ה OECD: כ- 34% ע"פ הדו"ח הנ"ל) ולכן זו אופציה טובה לטפל בגירעון ובייבוש התקציבי. עם זאת, העלאת מס היא לא פתרון קסם. העלאת שיעורי המס בצורה חדה עלולה לפגוע בצמיחה וליצור נזק כמעט כמו התועלת. לכן, העלאת מס צריכה להיות הדרגתית ומתונה, ואילו בעיית הפריון דורשת טיפול דחוף.

על קצב העלאת המס

לפי התאוריות הכלכליות העלאת מס מהירה מידי, שאינה מתואמת עם העלאת איכות והיקף השירותים החברתיים עלולה לגרום למשקי הבית הישראלים לצרוך פחות – בגלל הפגיעה בהכנסה הפנויה שלהם – ובכך לפגוע בצמיחה. העלאת מס מדודה, שמלווה עם שיפור השירותים החברתיים עתידה לצמצם ואף לבטל אפקט זה.

יתר על כן, בעיית הפריון נוצרה אחרי שנים של ייבוש של תקציב המדינה והשירותים החברתיים. העלאת המיסים אולי תסייע לסגור את הגירעון, אך לא תספיק לבדה לתקן את נזקי הייבוש – חוסרים של מאות מיליארדי שקלים בתקציב המדינה שיצרו, בין היתר, את בעיית הפריון מלכתחילה. כדי לפתור את בעיית הפריון – ועל הדרך לפתור או לפחות לצמצם את הגירעון – אנחנו צריכים להגדיל משמעותית את ההוצאה הציבורית בישראל

אם לחזור לאותו בחור רטוב ובכיין, אנחנו חייבים להבין שכדי לטפל בהצפה, אנחנו הולכים להירטב. אנחנו צריכים להשקיע בהון הפיזי: בעיקר בתחבורה ציבורית ושמירה על רמת תשתיות התקשורת והאנרגיה; ובהון האנושי: השקעה ופיתוח מערכת החינוך לגיל הרך (0-3), שיפור איכות המורים בעיקר על ידי העלאת שכר למורים חדשים, ותגבור מקצועות רלוונטיים בקרב אוכלוסיות מוחלשות. את ההשקעה הזו צריך לממן גם על ידי מיסוי, התייעלות, אבל כן – גם על ידי הגדלה (זמנית, מתונה, מתוכננת ומושקעת היטב) של הגירעון.

אלון אראל, כותב הטור

העלאת הגירעון בצורה מושכלת ומידתית, לשם השקעה בתשתיות, בהון הפיזי והאנושי בישראל היא השקעה חכמה ונדרשת, שלא רק עתידה להחזיר את עצמה ובטווח הרחוק תצמצם את יחס החוב תוצר, אלא גם עשויה לטפל בנזקים החברתיים האדירים שנוצרו אחרי שנים של ייבוש מסיבי. פתרון שהעלאת המיסוי – נדרשת ככל שתהיה – לא תוכל לספק לבדה.

טורים רלוונטיים:

*

אלון אראל, צוער בתוכנית 'עתידים לשלטון המקומי' של משרד הפנים, סטודנט שנה ג' לכלכלה, פוליטיקה וממשל ומדיניות ציבורית. רכז נציגות התנועה הבוגרת של "החלוץ".

ניר ברקת מכוון למשרד האוצר – מה יש לו להציע? / טור דעה אורח

ראש עיריית ירושלים לשעבר, ניר ברקת, שואף לשבת במשרד ברחוב קפלן 1 שבירושלים. חזרתי אחורה לבדוק כיצד התבטא בנושאים כלכליים, הבעיות בטענותיו ומה אפשר ללמוד על התוכניות שלו לעתיד של כולנו. שאלנו אותו שאלות בנושא, אך הוא סרב להשיב / טור דעה אורח

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| טור דעה אורח: טום קרגנבילד, כלכלה קלה |

לפני כשבועיים פורסם בגלובס שחבר הכנסת מהליכוד וראש עיריית ירושלים לשעבר, ניר ברקת, רוצה להחליף את משה כחלון בתפקיד שר האוצר. ואכן, הפרישה של משה כחלון פותחת חלון הזדמנויות לאחד התפקידים החשובים והרגישים במשק הישראלי. לכן חשוב לראות מה מציעים האנשים שרוצים להחזיק בו.

עצות מפרופסור מהרווארד

"האג'נדה שברקת מכין מבוססת על רעיונותיו של פרופ' מייקל פורטר, כלכלן בעל שם מאוניברסיטת הרווארד. פורטר מאמין שפיתוח כלכלי צריך להיות מבוסס על יתרונותיו היחסיים של האזור. על-בסיס התיאוריה שלו התמקד ניר ברקת בתקופתו כראש עיריית ירושלים בפיתוח תיירות והייטק – ולדבריו בשני התחומים ירושלים הפכה למובילה עולמית. הדגש של ברקת לקראת הבחירות הוא על פיתוח הפריפריה, והאמצעים: השקעה במנועי צמיחה (תיירות ותעשיות קלות בצפון, דזרט-טק בנגב ותיירות תנ"כית ביהודה ושומרון) ותקצוב דיפרנציאלי".

קשה לדעת מה בדיוק מתכנן ברקת על בסיס הכתבה הזו של עמירם ברקת, אך בהנחה שרוח הדברים נכונה, הכיוון של ברקת מעניין. 

ניר ברקת

הרעיון בפשטות: יש לנו תעשיות מוצלחות בתחומים שאנחנו טובים בהם, אז למה שלא נתמקד ספציפית בשווקים האלה? הבעיה בתוכנית הזאת קשורה בדרך שבה אנחנו הופכים לטובים ומובילים באותן תעשיות. סבסוד ממשלתי, רגולציה מקלה ותקציבים שמופנים לתעשיות מסוימות לעתים הופכים את העסקים בהן לעסקים "עצלנים" שעלולים להפוך לתלויים בתמיכה ממשלתית במקום להצליח בזכות עצמם בשוק התחרותי. 

הדבר דומה לכך שהוועד האולימפי יחליט להעניק לאצן יוסיין בולט תמיכה, תקציבים וחוקים מקלים שיהיו תקפים רק אליו, מפני שהוא אלוף העולם הנוכחי.

תעשיות עתידיות זה עניין אחר

כיוון נוסף, מורכב ומעניין יותר קשור לתמיכה בתעשיות צעירות בעלות פוטנציאל עתידי גדול, כאלה שיכולות לעזור למשק הישראלי להתפתח ולהתחזק. איתור התעשייה הנכונה היא משימה קשה. זה כרוך בהימור על כספי המיסים כדי לבנות תעשיות חדשות שאף אחד, מלבד ניר ברקת, לא חושב עדיין ששווה להשקיע בהן. נדגיש: מדובר בזיהוי תעשיות שאפילו קרנות הון סיכון לא מוכנות להמר עליהן. 

אנחנו יודעים שמדובר במשימה מורכבת כי הרעיון קיים ומיושם על ידי רשות החדשנות, ולכן לא ברור מה החידוש מעבר לכך שברקת מציע. הרי רשות החדשנות משקיעה לא רק בהייטק, אלא מנסה גם לזהות תעשיות בעלות תרומה עתידית גדולה, תוך הקפדה על הפניית תקציבים לפריפריה. ההצלחה של הרשות עומדת על כ-50 אחוזים ובהתחשב בסיכונים, הדבר נחשב להצלחה

אולי הדבר הבעייתי ביותר בהצעה של ברקת קשור בעובדה שישראל טובה בהייטק אבל מתקשה בשאר התעשיות במשק. הכלכלה הישראלית היא דואלית: מחד סובלת מפריון נמוך בהשוואה בינלאומית, מגד תחום ההייטק ותחומים מצומצמים נוספים משגשגים. השקעה של תקציבים נוספים לחיזוק התחומים שבהם ישראל כבר טובה, משמעותה עוד תקציבים בהייטק. 

ההייטק לא זקוק לתמיכה 

כי הוא כבר טוב במה שהוא עושה. דווקא תעשיות אחרות, אלו שהממשלה מגנה עליהן מפני תחרות בינלאומית ושולטת בהן ביד רמה על ידי רגולציה בלתי נגמרת – הן אלו שצריכות להשתפר. כמו שניתן לראות בגרף המצורף, תחום הבניה,הביטוח והמלונאות מדורגים בתחתית הפריון הישראלי וזאת למרות אין סוף חקיקה ותמיכה ממשלתית. 

לא ברור איך לשים את כל הביצים בסל אחד – שכולל בעיקר הייטק – יהיה צעד שיחזק את הכלכלה הישראלית.

ברקת שומר על סודיות – וזה רע

הייתי שמח פשוט לשמוע תוכנית מפורטת מפיו של ברקת עצמו. מדובר באדם שרבים מתושבי ירושלים מעריכים. רבים אף מהללים את הרפורמה שעשה בתחום החינוך בירושלים כשפתח את אזורי הרישום בעיר. הייתי שמח לשמוע איך הוא מתכנן להתנהל בתחום חסמי היבוא, וועדי העובדים, הפריון הנמוך, הרגולציה, התשתיות, הדיור והאיזון התקציבי הנדרש בין צמיחה כלכלית, דאגה לחלשים וגירעון שדורש תוכנית פעולה לא פשוטה. האוצר הוא תפקיד חשוב ורגיש מכדי שנפקיד אותו בידי אדם שמסרב לחשוף מראש בצורה מסודרת את השקפת עולמו ותכנית הפעולה שלו.

שלחנו לברקת שורת שאלות אך מטעמו נמסר: אין תגובה.

*

טום קרגנבילד כותב ומנהל את "כלכלה קלה" – עמוד פייסבוק ואתר אינטרנט שנוצרו במטרה להנגיש ידע כלכלי בשפה פשוטה, תוך התייחסות לאירועים אקטואליים, במטרה לתת לאזרחים כלים להבין טוב יותר את העולם הכלכלי.

הגיעה העת לשקיפות חברתית-סביבתית של החברות הציבוריות בישראל | דעה

בעוד פוליטיקאים ממשיכים להתווכח על ההתחממות הגלובלית, חברות מסחריות רבות בעולם כבר מבינות שכדי להמשיך לשגשג, עליהן להתחשב בדרישות הצרכנים ולדאוג גם לסביבה. למעלה מ-90 בורסות ברחבי עולם כבר אימצו כללי שקיפות חברתיים-סביבתיים וביצועי התאגידים מדווחים למשקיעים ולציבור. ואיפה ישראל? הרחק מאחור / טור דעה אורח

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| טור דעה מאת: ליעד אורתר, ראש המכון לאחריות תאגידית, המרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן |

המודעות העולמית לסוגיית שינוי האקלים בעלייה, ואיתה האחריות החברתית של תאגידים לנושא. תאגידים עסקיים המעוניינים להבטיח את המשך פעילותם, לא יכולים עוד להרשות לעצמם להתעלם מההשפעה שיש להם על הסביבה והחברה, ונראה כי הציבור בוחן ביתר תשומת לב את פעילותם בנושא. באקדמיה מסבירים את המצב שנוצר באמצעות תיאוריית הלגיטימציה, והענקת מה שמכונה "רישיון חברתי".

מגמות ירוקות בבורסות 

אחת המגמות המשמעותיות ביותר בתחום זה הינה הרחבת דרישות הדיווח החברתיות-סביבתיות-ניהוליות (E.S.G) בעיקר מהחברות הציבוריות (אלו הנסחרות בשוקי ההון ובבורסות בעולם). הדיווח כולל מדידה של המדרך הפחמני (סך פליטות גזי החממה) של התאגיד, פרסום הדרכים בהם החברה מתכוננת לסיכונים משינוי אקלים בסקטור בו היא פעילה, וכיצד מתכוונת החברה להפחית את המדרך הפחמני באופן משמעותי, אם באופן ישיר בהפחתה או באופן עקיף באמצעות מנגנוני איזון וולונטריים.

כדי לקדם זאת ברמה העולמית, הוקם לפני כעשור ארגון ה-SSE (Sustainability Stock Exchange Initiative) המהווה מסגרת גלובליות לקידום דיווחי קיימות ע"י התאגידים החברים בבורסות לניירות ערך. נכון להיום, 90 (!) בורסות ברחבי העולם אימצו הנחיות דיווח לשקיפות עבור החברות הנסחרות בהן. בין הבורסות שהצטרפו: נאסד"ק, קהיר ואפילו הבורסה של אבו דאבי כבר בעניין. 

מגמה מרכזית נוספת היא הרחבת המעטפת החוקית המחייבת את פרסומם של דיווחי הקיימות. משנת 2018 חויבו 6,000 התאגידים הגדולים באירופה בפרסום דו"חות קיימות, במסגרת הדירקטיבה לדיווח לא פיננסי של תאגידים (Non-financial Reporting Directive). בארה"ב, ארגון ה-SASB פועל במרץ כדי לתקנן את דרישות הדיווח חברתיות-סביבתיות ולהכלילן במסגרת הדוחות הכספיים לרשויות המס בארה"ב. בארגון חברים שורה של מומחים המדרגים את רמת החשיבות (המהותיות) של סוגיות חברתיות-סביבתיות (עפ"י רמת הסיכון למשקיעים) הקיימים בכל חברה, בהתאם לתחומי פעילותה. אל מול אותן סוגיות גיבש הארגון הנחיות דיווח מקצועיות שיאפשרו לאתר באופן מדויק את הנחיות הדיווח הנדרשות לגילוי תאגידי. 

בהקשר האמריקאי, כדאי לציין כי לפני מספר שבועות התקיים שימוע היסטורי בוועדה לשירותים פיננסיים של הקונגרס האמריקאי. השימוע עסק בהתקדמות החקיקה בארה"ב בכל הנוגע לשקיפות חברתית-סביבתית של תאגידים. אמנם השימוע לא התרחש כחלק מתהליך חקיקה מסוים, אך זוהי הפעם הראשונה שהנושא הוצג באופן מסודר בבית הנבחרים האמריקאי.

ומה קורה בישראל?

בישראל, מתעקשת הבורסה לניירות ערך להדיר עצמה ממגמה עולמית זו. גם הרגולטור, הרשות לניירות ערך, לא מחבקת את היוזמה. הסיבה לא ברורה – יש ביקוש הולך וגדל בקרב הציבור להשקיע בחברות שאינן מזהמות, ובכך להרוויח כסף על השקעה באופן המשפיע בצורה חיובית על הסביבה והחברה. חשוב גם לזכור שהכסף המושקע בבורסה – הוא של כולנו, דרך הפנסיות, הביטוחים, הבנקים ועוד. 

הרגולטורית האחראית, ענת גואטה

בישראל, קיים סל "מעלה" – המבוסס על דירוג "מעלה". הבורסה הישראלית מציגה את המדד כמענה מקומי המקביל למגמה העולמית, אך האמת היא שלא כך הדבר: ארגון "מעלה" למעשה ממומן בידי התאגידים הגדולים במשק, והחברות המזהמות בישראל דורגו בו בעבר בציונים גבוהים. דירוגים רבים בתחומי שוק ההון מבוססים גם הם על דיווחים עצמאיים לא מפוקחים, אך תמיד ישנן מקורות מידע חיצוניים נוספים הנלקחים בחשבון. לא כך הוא המצב עם דירוג "מעלה", ולכן יוצא כי גם חברות המקבלות ציונים גרועים בכלי דירוג אובייקטיבים (כגון דירוג ההשפעה על הסביבה של המשרד להגנת הסביבה) יכולות למצוא את עצמן בצד הטוב שלו.

טוב תעשה הבורסה בתל אביב אם תאמץ מתודולוגיה סדורה לשקיפות ESG עבור החברות הנסחרות בה, וכך תוכל להביא את בשורת הקיימות של התעשייה הישראלית אל בתי ההשקעות הגדולים והחשובים בעולם ואל ציבור המשקיעים.

כצעד ראשון, יכולה הבורסה להפוך את שאלון מעלה משאלון שהתשובות לו חסויות, לדיווח פומבי עבור החברות הציבוריות – הרי המידע כבר קיים והחברות כבר מתורגלות בלתת לו מענה. אפשרות נוספת הקיימת בפני הבורסה היא לקחת את הצעת החוק "אחריות תאגידית (חובת דיווח)" – אותה ניסחנו במכון לאחריות תאגידית לפני כשנתיים – ולאמץ את מתווה הדיווח המוצע בה. כמובן, שהיא יכולה פשוט לתרגם הנחיות של בורסות עולמיות רבות השותפות למגמה. האפשרויות הן רבות, כל שחסר הוא הרצון. הרווח יהיה  של כולנו.

*

הכותב הוא ראש המכון לאחריות תאגידית במרכז האקדמי למשפט ולעסקים ברמת גן

• עימות, עכשיו! / טור דעה •

נוצר מצב מגוחך בו הפוליטיקאים מכתיבים לנו את סדר היום דרך סרטונים ברשתות החברתיות, וכל זה נעשה בהעדרו של שיח אידאולוגי אמיתי, תוך מאמצים לטשטש את העובדה ששיח כזה כבר לא מתנהל כאן. גם במידה שהעימות לא ישפיע כלל על תוצאות הבחירות, לפחות נזכיר לפוליטיקאים שעליהם להתאמץ על מנת להרוויח את מקום עבודתם
| טל מרגלית | אורי נבו |
אין אדם שאוהב ראיון עבודה. זה מלחיץ, הלב דופק והראש חוזר שוב ושוב על נקודות שחשוב לך להסביר על עצמך. ואחר כך מה? צריך לבוא מוכן. יש לך רזומה מכובד, אבל ברור לך שכדי לקבל את העבודה צריך גם להרשים.

עימות פוליטי הוא כמו ראיון עבודה להנהגת המדינה. והמראיין, כלומר הבוס, הוא הציבור.רק נראה שאצלנו הפוליטיקאים שכחו בעבור מי הם עובדים. האנשים ששואפים לקבל את המשרה לא חושבים שהם צריכים לעשות ראיון עבודה. הפוליטיקאים שלנו קמים כל בוקר נינוחים למראה הסקרים שמבשרים שעבודתם מובטחת. אולי הזויה מכל היא העובדה שאפילו הבוס כלל לא דורש מהמתראיינים לערוך ראיון עבודה.

במצב אבסורדי שכזה, למה שהם יצאו מגדרם ויעבדו קשה אם עבודתם תינתן להם כך או כך?

לעימות הפוליטי חשיבות רבה: בדיבייט האחרון בארה"ב, למשל, צפו למעלה מ-84 מיליון אנשים. בדיבייט ניתנת הזדמנות למועמדים להציג את המצע שלהם לציבור, לענות על שאלות נוקבות ולהגיב בזמן אמת ליריב הפוליטי. ובישראל? מאז 1998 לא נערך עימות ציבורי. למעשה, ישראל נמצאת על הפודיום כאחת משלוש הדמוקרטיות היחידות שאינן מקיימות עימות.

לדיבייט יש כוח פוליטי שאין להמעיט בערכו. הסוציולוג הגרמני הברמס טוען שעימות מחזק את תחושת הריבונות של העם מכיוון שהוא מאפשר לעם להציף לנבחריו בעיות, ומזמין את האזרחים במדינה לקחת חלק אקטיבי במדינה. כך, מתקרב העם אל נציגו, ומטשטש הגבול בין שלטון לעם.

הציבור שהתעייף מהפוליטיקה הישראלית כבר איננו מכתיב את הסוגיות הבוערות לפוליטיקאים. נוצר מצב מגוחך בו הפוליטיקאים מכתיבים לנו את סדר היום דרך סרטונים ברשתות החברתיות, וכל זה נעשה בהעדרו של שיח אידאולוגי אמיתי, תוך מאמצים לטשטש את העובדה ששיח כזה כבר לא מתנהל כאן.

אם אנחנו, הציבור, לא נתעורר ונדרוש מנבחרינו לקיים שיח אידאולוגי על סוגיות מהותיות, ניסיון העבר מלמד שהפוליטיקאים לא ירימו את הכפפה ויקיימו את השיח הזה עבורנו מיוזמתם האישית.
גם במידה שהעימות לא ישפיע כלל על תוצאות הבחירות, לפחות נזכיר לפוליטיקאים שעליהם להתאמץ על מנת להרוויח את מקום עבודתם.
איך לתמוך ברעיון? נכנסים לעמוד של עימות עכשיו ועוקבים אחריו. משתפים את רעיון העימות בקרב חברים וחברות מכל הקשת הפוליטית.

דורשים עימות עכשיו, כי הסיבה היחידה שאין עימות היא שהציבור לא דורש אותו.


הכותבים, טל מרגלית ומאורי נבו, משרתים שירות לאומי בבית הספר "קשת" בדרום ת"א.

הסכנה שקיימת להייטק הישראלי ממשברים כלכליים בארצות הברית

35% מסכום ההשקעות בסטארטאפים ישראליים מגיע מקרנות הון-סיכון אמריקאיות, בעוד שרק 30% מההשקעות מגיעות מתוך ישראל. תלותו של שוק ההייטק הישראלי בהשקעות מארצות-הברית עשויה להפוך למסוכנת בעתו של משבר כלכלי מעבר לאוקיינוס האטלנטי. מה עושים עם זה? / טור דעה אורח

 

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| טור דעה אורח: טום קרגנבילד, כלכלה קלה |

ישראל מדורגת במקום העשירי בעולם ברמת החדשנות של השוק ובמקום השני בעולם באחוז ההשקעה במחקר ופיתוח – צמודה לדרום קוריאה שנמצאת במקום הראשון. מצד אחד, חברות ההייטק הישראליות מתמודדות מול תחרות בינלאומית גדולה, ומצד שני דווקא התחרות הגדולה מאלצת את התעשייה להישאר יעילה ולייצר מוצרים חדשניים ואיכותיים על מנת להוביל בשוק. 

לפני כשבועיים, אגף הכלכלנית הראשית באוצר פרסם סקירה מרתקת על גיוסי ההון בתעשיית הסטארטאפים הישראלית. הדו"ח חשף עד כמה תלויה תעשיית ההיי-טק הישראלית בשווקי חוץ, דבר שעלול להוביל למצב שבו משבר בצד השני של העולם, עלול יהיה לפגוע בתעשייה המקומית הישראלית ובעובדים המקומיים אשר לוקחים בה חלק. 

כפי שמסבירה הסקירה, חברות סטארטאפ מאופיינות בתחילת דרכן במעט נכסים פיזיים, בחוסר רווחיות ובפערי מידע גדולים בין החברות הצעירות למשקיעים, ולכן לא פעם מתקשות לגייס כספים מגופים ממוסדים כמו בנקים. 

כדי לתת מענה לצורך הזה, ההשקעות בסטארטאפים מתבצעות בעיקר על ידי קרנות הון-סיכון שמגייסות כסף ממספר רב של משקיעים. קרנות ההון-סיכון מחפשות חברות בעלות פוטנציאל צמיחה ומשקיעות בהן למשך מספר שנים (לפי משרד האוצר: 7 שנים בממוצע), בהתאם לצרכים וליכולות החברות לגדול, עד לאקזיט המיוחל או ההנפקה בבורסה. בשלב הזה, הקרן מחזירה את השקעותיה בתוספת רווחים גדולים.

35% מההשקעות – מארה"ב

במקביל לפעילות קרנות ההון-סיכון הפרטיות, מדינת ישראל מפעילה את רשות החדשנות, המספקת גם היא הון לחברות סטארטאפ ישראליות. המטרה של רשות החדשנות היא לתמוך בפעילות של סטארטאפים שלא יכולים לקבל מימון בשוק הפרטי, אך עוסקים בתחומים בעלי פוטנציאל עתידי משמעותי. המדינה לא עושה זאת בחינם – הכסף חוזר אל הממשלה בצורת תמלוגים – מספר אחוזים קטן מהמכירות עד שההשקעה הראשונית חוזרת אל תקציב המדינה. במידה והחברה נמכרת לחו"ל, הסטראטאפ צריך להחזיר את הכסף בסכום של פי 3 עד 5 מסכום ההשקעה הראשונית, בהתאם לאם שמר על בסיס פעילות מקומי. הרעיון הוא ליצור תמריץ של שימור פעילות החברה בישראל.

חלק מעניין בסקירה של משרד האוצר עוסק בקשר שקיים בין הגיוסים מול קרנות ההון-סיכון לבין הגיוסים מול רשות החדשנות. כפי שמוסבר בסקירה, בשנת 2018 כ-35 אחוזים מכל ההשקעות בישראל בוצעו על ידי משקיעי הון-סיכון מארצות הברית. לשם השוואה, החלק של המשקיעים הישראלים עמד על 30 אחוזים. 

המשמעות של הנתון היא שנוצרת תלות בין תעשיית ההייטק הישראלית והשוק האמריקאי. כפי שניתן לראות בגרף המצורף, קיים קשר הדוק מאוד בין הביצועים של השוק האמריקאי לכמות ההון הזמינה לחברות הסטארטאפ הישראליות. אם השוק האמריקאי צומח, החברות בישראל יגייסו כסף, אך אם השוק האמריקאי במשבר, החברות ימצאו עצמן בבעיה. 

מניתוח נתוני גיוס (בסקירה של האוצר) ההון בזמן פיצוץ בועת הדוט קום והנתונים בזמן משבר הסאב פריים בשנת 2008, עולה כי כשחברות מוצאות את עצמן בקשיים, הן פונות עם בקשות לגיוס הון דווקא מרשות החדשנות. 

הממשלה – לא לוקחת בחשבון את הסיכונים

מאחר שקיימת תלות חזקה בין ההייטק הישראלי לבין השוק האמריקאי, משרד האוצר ממליץ לרשות החדשנות לחשוב על ניהול סיכונים טוב יותר עבור ההייטק הישראלי ולפעול בצורה אנטי מחזורית. הרעיון הוא שהממשלה תנצל את הרווחים משנים של צמיחה כלכלית על מנת לשמור בצד הון שיאפשר לה להגדיל את ההשקעות דרך רשות החדשנות, ולספק תזרים כספי לחברות הסטארטאפ הישראליות בתקופות בהן ארצות הברית מתמודדת עם משבר כלכלי.

כיום, על פי הדו"ח, הממשלה לא לוקחת בחשבון את הסיכונים המחזוריים שקיימים מול הכלכלה האמריקאית. בשנים הקודמות, כשהיו משברים בארצות הברית, הרשות לא החזיקה במספיק הון על מנת לתת מענה לגידול במספר הבקשות ולדרישה לכמות ההון הגדולה שהחברות היו זקוקות לו. חשוב לציין שתקציב הרשות תלוי במשרד האוצר, וההכנסות מתמלוגים מועברות בחזרה לתקציב האוצר.

לדעתי, מדובר בזווית מעניינת לניהול סיכונים בשוק ההייטק הישראלי אך גם זווית שדורשת חשיבה על הדרך ליישום המדיניות בפועל. מחד – רוב הזמן אין משברים כלכליים ולכן שמירה על כספי רווחים, ללא כל שימוש, היא בזבוז הפוטנציאל הגלום ברווחים. מנגד, בזמן משבר כלכלי, רשות החדשנות תהיה זקוקה להון בצורה מהירה ונגישה, וירידות בשווקים יכולות לגרום לכך שהכסף לא יהיה זמין דווקא כשהיא הכי תזדקק לו. 

ייתכן והפתרון הוא שמשרד האוצר ישקיע את הרווחים באג"ח קצר טווח בשוק ההון, וזאת במטרה שהחיסכון העודף לזמנים של משבר כלכלי לא יאבד בגלל אינפלציה. בכל מקרה מדובר בשאלה מעניינת שכדאי לחשוב עליה לעומק. משמח לראות שמשרד האוצר מקדיש מחשבה מעמיקה לניתוח הסיכונים באחד השווקים החשובים במשק הישראלי.

*

טום קרגנבילד כותב ומנהל את "כלכלה קלה" – עמוד פייסבוק ואתר אינטרנט שנוצרו במטרה להנגיש ידע כלכלי בשפה פשוטה, תוך התייחסות לאירועים אקטואליים, במטרה לתת לאזרחים כלים להבין טוב יותר את העולם הכלכלי.