האם סביר שקבינט של ממשלת מעבר יחליט על יציאה למלחמה?

עוד סוגיה שעולה מהפלונטר הפוליטי החריג אליו נקלענו: חברי הקבינט הביטחוני, הגוף היחיד במדינה המוסמך להחליט על יציאה למלחמה, מייצגים ממשלה שלא קיבלה את אמון הציבור כבר במשך שתי מערכות בחירות. הפתרון? הגברת הפיקוח על החלטות הקבינט על ידי ועדת חוץ ובטחון. מאמר אורח מאת שבי גטניו 

| טור אורח: שבי גטניו |

הקבינט המדיני – בטחוני דן אמש במשך ארבע שעות במתיחות בדרום ובצפון. בסיום הדיון, טען אחד משרי הקבינט כי כפי שזה נראה כרגע, נצטרך לצאת למבצע צבאי גדול. מי מחליט ברגע האמת כיצד תגיב מדינת ישראל? נכון לעכשיו, הסמכות לקבלת החלטה כזו נמצאת בידי הקבינט המדיני-ביטחוני, ועדה מצומצמת בה חברים ראש הממשלה וכמה שרים בכירים.

הפלונטר הפוליטי שנמשך כבר כמעט שנה (מאז דצמבר 2018) יצר מצב שספק אם מחוקקי העבר שיערו שיכול להיווצר: הקבינט הנוכחי שייך לממשלת מעבר שממשיכה לכהן עוד מהכנסת ה-20. כלומר: ממשלה שלא קיבלה את אמון הציבור כבר שתי מערכות בחירות.

עד כאן עובדות. עכשיו דעתי: הגיע הזמן שהכנסת ה-22 תטיל הגבלה על סמכויות של ממשלת המעבר הנוכחית, ותכפיף את החלטותיה הביטחוניות-מדיניות לאישור ועדת חוץ וביטחון, המשקפת טוב יותר את רצון הבוחר הישראלי.

לוחמי צה"ל. מי מחליט ברגע האמת כיצד תגיב מדינת ישראל?

לוחמי צה"ל. מי מחליט ברגע האמת כיצד תגיב מדינת ישראל?

שרים ללא לגיטימציה ציבורית  

סעיף 3 בחוק יסוד הממשלה קובע כי "הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת". כלומר הלגיטימציה הדמוקרטית של ממשלות בישראל, נגזרת מהבעת אמון הכנסת בהן. המשבר הפוליטי המתמשך יצר מצב חסר תקדים בו לראשונה מכהנת בישראל ממשלת מעבר שלא מונתה בכנסת האחרונה שפוזרה. 

כאשר החזיר לאחרונה בנימין נתניהו את המנדט לנשיא, ממשלתו הפכה למעשה לממשלה הראשונה המכהנת למרות ששתי כנסות שונות סרבו להביע בה אמון. סמכותה נגזרת מעקרון הרציפות השלטונית, אולם פעולותיה נעדרות לגיטימציה דמוקרטית יותר מכל ממשלה אחרת לפניה. 

בנוסף, בקבינט הביטחוני-מדיני של ממשלת המעבר הזו מכהנים שרים שמינוייהם לא אושרו מעולם במליאה – ישראל כץ, אמיר אוחנה, בצלאל סמוטריץ' ורפי פרץ (אם כי האחרון מוגדר כ'משקיף'), לא בכנסת ה-20 ולא בשתי הכנסות שנבחרו אחריה. בשעת משבר, אלו האישים שעשויים לקבל החלטות הרות-גורל עבור כולנו, כאשר יש להם מעט מאוד לגיטימציה דמוקרטית לעשות זאת.  

הכנסת רשאית לצמצם את סמכויות ממשלת המעבר

ב-2001 הוגשה לבג"ץ עתירה שביקשה להגביל את הסמכויות של ראש ממשלת המעבר דאז, אהוד ברק, כך שלא יוכל לנהל משא ומתן על הסדר מדיני בעודו מצוי במערכת בחירות. את העתירה הגישה קבוצה של אנשים המזוהים עם הימין הפוליטי בישראל, ביניהם עו"ד יורם שפטל, משה פייגלין ופרופ' הלל וייס.

בפסיקתו קבע נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, טענה שרלוונטית היום יותר מתמיד: "הכנסת כרשות מכוננת רשאית, תוך בחינת הסוגיה על כל היבטיה, לצמצם את סמכויותיה של ממשלה יוצאת, אם היא תמצא זאת לנכון".

שופטי בג"ץ דחו את העתירה, כשאחת הסיבות לכך הייתה התחייבות היועמ"ש שאם יושג הסכם מדיני הוא יהיה מחויב בקבלת אישור הכנסת בשביל לקבל את תוקפו. מכך נגזר שהחלטות ממשלת מעבר על חתימת הסכם שלום או יציאה למלחמה, מחויבות בקבלת אישור הכנסת.

וזה בדיוק מה שיש לעשות לטעמי בסיטואציה הנוכחית, עם שינוי אחד מתבקש: בנושאים ביטחוניים לא ניתן לקבל את אישור הכנסת בדיון גלוי במליאה – ולכן המקום המתאים לדיון הוא ועדת חוץ וביטחון – ועדה המתנהלת בדלתיים סגורות ומורכבת מנציגי הסיעות השונות גם בתקופת מעבר. 

ועדת החוץ והביטחון

ועדת החוץ והביטחון

איך גורמים למצב להשתנות?

השלב הראשון יהיה קבלת החלטה רשמית בוועדת חוץ וביטחון שתחייב את הקבינט הביטחוני-מדיני להעביר לאישור הוועדה, או צוות מצומצם יותר שימונה לשם כך מטעמה, את ההחלטות המתקבלות בקבינט. 

למרות שוועדת חוץ וביטחון יכולה להיחשב כנציגה של הכנסת, יהיה זה נכון לדעתי לאשר את ההחלטה גם במליאת הכנסת. 

בכנסת ה-21 העברת החלטה כזו הייתה בלתי סבירה – הגוש של ממשלת המעבר מנה 60 ח"כים – אולם בכנסת הנוכחית המצב השתנה: "מתנגדי הממשלה" מונים בפועל 65 חברי כנסת. המצב הזה משתקף גם בוועדת חו"ב, שם למתנגדים ישנו רוב של 9 חברים (מתוך 17).

יתרה מזאת, אם יש משהו שהעתירה מ-2001 לבג"ץ נגד אהוד ברק יכולה ללמדנו, היא שישנו אינטרס רחב לכל המפה הפוליטית להגביר את הפיקוח על ממשלות מעבר. היום אתה בשלטון, מחר אתה באופוזיציה. זה נכון בוודאי בסוגיות אסטרטגיות ורגישות כמו חתימת הסכם שלום או החלטה על יציאה למלחמה.  

פתרון ביניים עד למענה חוקתי קבוע 

לאור המצב הייחודי הנוכחי הצעתי היא שהכנסת תעמיק את הפיקוח על הממשלה, הרשות המבצעת, ולא תחליף אותה. הכנסת ומוסדותיה לא יוכלו ליזום מדיניות, וכמובן שלא להוציאה לפועל, אלא לאשר או לדחות החלטות של ממשלת מעבר שהחלטותיה נעדרות לגיטימציה ציבורית רחבה. בתום המשבר יש לחשוב על תיקון חוק יסוד: "הממשלה" כך שיעניק מענה לסיטואציה החריגה – במידה ותחזור על עצמה שוב בעתיד.   

חייבים לדאוג שמי שמקבל את ההחלטות הביטחוניות בישראל נהנה מלגיטימציה דמוקרטית עדכנית של הבוחר. כרגע שרי הקבינט הביטחוני-מדיני של ממשלת המעבר אינם זוכים ללגיטימציה כזו, לכן יש להגביל סמכותם ולהכפיף החלטותיהם לאישור ועדת חוץ וביטחון של הכנסת ה-22, ויפה שעה אחת קודם.

*הכותב הינו מנכ"ל העמותה לדמוקרטיה מתקדמת, עיתונאי ופעיל חברתי.

למה התקשורת והפוליטיקאים מוכרים את הציבור הישראלי? הצצה מאחורי הקלעים

שיחת התן וקח בין נתניהו למוזס מחדדת את הבעיה התשתיתית בתקשורת: ניגוד העניינים המובנה בין הרצון לעשות כסף – לבין להביא לקוראים את האמת. איך זה באמת עובד ומדוע עיתונות עצמאית היא הפתרון האולטימטיבי

| תומר אביטל |

בתחילת העשור, נהגה מירי רגב לצרוח על דובריה שכל יום בו היא אינה מופיעה בעיתונים – הוא כישלון שלהם. אז הדוברים בלשכתה התחלפו ללא הרף: רגב החליפה לא פחות מ-10 יועצים בשמונה חודשים.

באותה תקופה עבדתי (תומר) ב"כלכליסט" מבית "ידיעות אחרונות", והחלטתי לכתוב אייטם קטן בטור שלי על כך שרגב השיאנית בהחלפת יועצים פרלמנטריים. 

תוצאת תמונה עבור ידיעות אחרונות

אלא שאחרי שביקשתי ממנה תגובה, תפסה אותי בוועדת הכספים וצרחה עליי: "מה זה עניינך כמה יועצים אני מחליפה? אתלונן עליך עם נוני מוזס! חכה תראה!" רגב טענה שיש לה מהלכים אצל מוזס ואמרה שהוא יעיף אותי.

מוזס לא צעק עליי בסוף (למעשה לא ראיתיו בחיי), אבל זה לא היה מופרך. רגב קיבלה שוב ושוב סיקור חיובי ב"ידיעות" באותה תקופה. ואילו הייתי מפחד על מקום העבודה שלי – הסיקור שלי עליה בהחלט היה משתנה.

זה לא היה מקרה חריג. פעם כתבתי בעיתון תחקיר על ג'וב שקיבל בן משפחה של אביגדור ליברמן, פוליטיקאי הידוע בקרבתו ל"ידיעות". התחקיר נגנז בדקה התשעים – ואף אחד לא ידע להסביר לי למה. הייתה גם תקופה ששלי יחימוביץ' הייתה ברוגז עם נוני – אז היה זה סוד גלוי שלא כדאי לאזכר אותה. 

אלו רק כמה דוגמאות, ועוד מ"כלכליסט" – שם שמרו פי מיליון על הגינות וענייניות לעומת עיתון האם, בו עיתונאים רבים כבר חשפו איך ערכו אותם בצורה לא רלוונטית לקוראים ולקוראות – אלא רלוונטית לעסקים.

לכן השיחה לה נחשפנו ב"המקור", בה המו"ל נוני מוזס מספסר באחד מכלי התקשורת הגדולים במדינה, בעיתונאים ובקוראים מול ראש הממשלה – הגעילה והחרידה אותי – אך לא הפילה אותי מהרגליים.

התן וקח הזה רק חידד בעיניי את הבעיה התשתיתית בתקשורת: ניגוד העניינים המובנה בין הרצון לעשות כסף – לבין להביא לקוראים את האמת.

בספקטרום הרחב שבין השניים, מוזס בחר בנקודת הקיצון בין השניים. זו לא תאוריה, נוני הסביר סוף סוף בפשטות ראויה לציון את המוטיבציה שלו: "אני רוצה להרוויח כסף".

יודעים מה? זה הגיוני. זה טבעי ואפילו מחויב המציאות – עיתון הוא חברה עסקית, וככזו היא חייבת למקסם את הכנסותיה, אחרת תיסגר. כל עוד החברה שומרת חוק – לא אמורה להתעורר בעיה.

אלא שעיתון הוא לא עוד חברה. יש לו תפקיד קריטי בדמוקרטיה: כלב שמירה. 

לכן, זה עסק מיוחד: בידיים הנכונות, המוצר שלנו הוא כלי למיגור עוולות, או לכל הפחות – כלי לתיווך אחראי של המציאות. 

בידיים הלא נכונות? המוצר הזה יכול לעוות מציאות, להשתיק קולות, להסתיר עובדות מסוימות ולהבליט כאלו שיש מאחוריהן אינטרס צר. אתה יכול לכרות דילים עם מפרסמים, לרומם פוליטיקאים מסוימים שעוזרים לאינטרסים הכלכליים שלך ואתה יכול להשתמש בעיתון כדי לרסק ולפגוע באויבים שלך או בהצעות חוק הרעות לך, לא משנה בכלל כמה הם טובים לעם ישראל. הכל כדי לגרוף עוד ועוד הכנסות.

האם ידיעות מוטים פוליטית?

רבים חושבים ש"ידיעות" הם שמאלנים או ימניים – זה לא רלוונטי. האג'נדה שלהם זה כסף, ורק כסף. רואים את זה במערכות יחסים שלהם עם נתניהו מחד, ועם איתן כבל ואיציק שמולי מאידך. רואים את זה דרך 14 זיקות שלהם עם נבחרי ציבור שמיפינו בכל המפה הפוליטית.

רואים את זה בכתבה בה פרסמנו כיצד קבוצת ידיעות צילמה פוליטיקאים והתנתה את הפרסום שלהם לאחר מכן בתשלום. רואים את זה בחשיפתנו כי נוני מוזס מכר וילה ללב לבייב, והסיקור החיובי שקיבל לאחר מכן.

בגלל זה, תקשורת עצמאית היא כל כך, כל כך חשובה. 

למה? כי מערכת התמריצים שמניעה אותה שונה בתכלית. היא מופעלת  בידי אנשים שמשתוקקים להשתמש במדיה כאמצעי לשינוי מציאות, ולא כאמצעי להרוויח שכר או לגרוף כוח. הודות למודל כלכלי שלא מתבסס על פרסום וכניסות, ובזכות חוסר תלות בפוליטיקאים – זה גם אפשרי. 

אחד הדברים שנחשפו בהקלטות הוא שמדי מערכת בחירות, עוד מ-96' (!) ראש הממשלה נהג להפגש עם המו"ל של ידיעות כדי לסדר לו ניצחון. מה נתניהו היה עושה מול "שקוף" – נפגש עם 2,714 המו"לים שלנו? קצת מסובך.

זו לא קלישאה. ב"שקוף", אין לנו בעל בית עם אינטרסים סמויים – אתם ואתן הבוס.

אנחנו עדיין מזעריים, אבל השלמנו השנה את בדיקת ההיתכנות וכבר עובדים אצלנו שישה אנשים במשרה מלאה ועם אפס ניגודי עניינים!

החלטנו לנצל השבוע את החשיפה הזו כדי להעלות הילוך. אנחנו צריכים לגייס עוד 4,655 ש"ח בהוראות כדי להשיק מחלקת וידאו – כדי שתוכלו לקבל עוד סיפורים ותחקירים  שאולי יהיו קצת פחות סקסיים – אבל הכרחיים כדי לתקן את המציאות שלנו. 

זה הזמן לתייג חברים ולצרף בני משפחה. עוד 150 מו"לים – ואנחנו שם!

ולמי שחושב שתמיד נשאר לצעוק מהיציע – יש לי חדשות. אם תמשיכו להצטרף, תוך ארבע שנים מהיום נהיה אחד מכלי התקשורת הגדולים בישראל.

כשזה יקרה – נשנה מציאות פי כמה וכמה. נשפיע ללא הרף.

מי שיבחר להסיט את הדיון לספינים במקום להתמודד עם סוגיות המעסיקות את הציבור ביום-יום – לא יסוקר. זה יחרפן את המנהיגים, ואז זה יחייב אותם לשנות את ההתנהגות שלהם ולדאוג אך ורק לכם, כפי שהם תמיד היו אמורים לעשות. יחד אתכם נקבע סדר יום חדש. יחד אתכם נבנה כלי תקשורת חסין משחיתויות, כי אותנו  שום חוק ושום מפרסם לא יכולים לאלץ לסגת מסיפור. אנחנו פה – כל עוד תרצו בכך, ולא שנייה אחת מעבר.

צפו: למה התקשורת והפוליטיקאים תמיד ימכרו אתכם?

Posted by ‎שקוף – מאה ימים של שקיפות‎ on Monday, October 28, 2019

הלקח ברור. קראו עיתונות עצמאית ותגדילו אותה.

ועבורנו ב"שקוף" – כל תמיכה חודשית תעשה את כל ההבדל

מיזם מיוחד לכבוד ראש השנה 2019: צוות שקוף משתף – כך ייראה החודש הראשון שלי כראש ממשלה