איך גילינו אילו פגישות הסתיר אמיר אוחנה? פודקאסט חדש 🎧!

תומר אביטל מראיין את כתבי המערכת על החשיפות הטריות ומאחורי הקלעים – פודקאסט חדש 🎧 של שקוף!

עידן בנימין בדק מי מחברי הכנסת ממשיך לעבוד חרף הפגרה, ודסקסנו על היומן עתיר ההשחרות של שר המשפטים.
מאיה קרול הציגה את תחום הסיקור המקורי שלה 'פולו אפ' וסיפרה איך כבר שינתה לכם את חגיגות יום העצמאות.
אסף נתיב בחן איך זה נראה כשדמוקרטיה מתמעטת בהונגריה.
• ושיחקנו משחק קורע: מה עוד אפשר לעשות עם הכסף שיילך לתקציבי התעמולה המיותרים של בחירות 2020?
'שקוף' בספוטיפיי ובשאר האפליקציות 🤯

• עימות, עכשיו! / טור דעה •

נוצר מצב מגוחך בו הפוליטיקאים מכתיבים לנו את סדר היום דרך סרטונים ברשתות החברתיות, וכל זה נעשה בהעדרו של שיח אידאולוגי אמיתי, תוך מאמצים לטשטש את העובדה ששיח כזה כבר לא מתנהל כאן. גם במידה שהעימות לא ישפיע כלל על תוצאות הבחירות, לפחות נזכיר לפוליטיקאים שעליהם להתאמץ על מנת להרוויח את מקום עבודתם
| טל מרגלית | אורי נבו |
אין אדם שאוהב ראיון עבודה. זה מלחיץ, הלב דופק והראש חוזר שוב ושוב על נקודות שחשוב לך להסביר על עצמך. ואחר כך מה? צריך לבוא מוכן. יש לך רזומה מכובד, אבל ברור לך שכדי לקבל את העבודה צריך גם להרשים.

עימות פוליטי הוא כמו ראיון עבודה להנהגת המדינה. והמראיין, כלומר הבוס, הוא הציבור.רק נראה שאצלנו הפוליטיקאים שכחו בעבור מי הם עובדים. האנשים ששואפים לקבל את המשרה לא חושבים שהם צריכים לעשות ראיון עבודה. הפוליטיקאים שלנו קמים כל בוקר נינוחים למראה הסקרים שמבשרים שעבודתם מובטחת. אולי הזויה מכל היא העובדה שאפילו הבוס כלל לא דורש מהמתראיינים לערוך ראיון עבודה.

במצב אבסורדי שכזה, למה שהם יצאו מגדרם ויעבדו קשה אם עבודתם תינתן להם כך או כך?

לעימות הפוליטי חשיבות רבה: בדיבייט האחרון בארה"ב, למשל, צפו למעלה מ-84 מיליון אנשים. בדיבייט ניתנת הזדמנות למועמדים להציג את המצע שלהם לציבור, לענות על שאלות נוקבות ולהגיב בזמן אמת ליריב הפוליטי. ובישראל? מאז 1998 לא נערך עימות ציבורי. למעשה, ישראל נמצאת על הפודיום כאחת משלוש הדמוקרטיות היחידות שאינן מקיימות עימות.

לדיבייט יש כוח פוליטי שאין להמעיט בערכו. הסוציולוג הגרמני הברמס טוען שעימות מחזק את תחושת הריבונות של העם מכיוון שהוא מאפשר לעם להציף לנבחריו בעיות, ומזמין את האזרחים במדינה לקחת חלק אקטיבי במדינה. כך, מתקרב העם אל נציגו, ומטשטש הגבול בין שלטון לעם.

הציבור שהתעייף מהפוליטיקה הישראלית כבר איננו מכתיב את הסוגיות הבוערות לפוליטיקאים. נוצר מצב מגוחך בו הפוליטיקאים מכתיבים לנו את סדר היום דרך סרטונים ברשתות החברתיות, וכל זה נעשה בהעדרו של שיח אידאולוגי אמיתי, תוך מאמצים לטשטש את העובדה ששיח כזה כבר לא מתנהל כאן.

אם אנחנו, הציבור, לא נתעורר ונדרוש מנבחרינו לקיים שיח אידאולוגי על סוגיות מהותיות, ניסיון העבר מלמד שהפוליטיקאים לא ירימו את הכפפה ויקיימו את השיח הזה עבורנו מיוזמתם האישית.
גם במידה שהעימות לא ישפיע כלל על תוצאות הבחירות, לפחות נזכיר לפוליטיקאים שעליהם להתאמץ על מנת להרוויח את מקום עבודתם.
איך לתמוך ברעיון? נכנסים לעמוד של עימות עכשיו ועוקבים אחריו. משתפים את רעיון העימות בקרב חברים וחברות מכל הקשת הפוליטית.

דורשים עימות עכשיו, כי הסיבה היחידה שאין עימות היא שהציבור לא דורש אותו.


הכותבים, טל מרגלית ומאורי נבו, משרתים שירות לאומי בבית הספר "קשת" בדרום ת"א.

הסכנה שקיימת להייטק הישראלי ממשברים כלכליים בארצות הברית

35% מסכום ההשקעות בסטארטאפים ישראליים מגיע מקרנות הון-סיכון אמריקאיות, בעוד שרק 30% מההשקעות מגיעות מתוך ישראל. תלותו של שוק ההייטק הישראלי בהשקעות מארצות-הברית עשויה להפוך למסוכנת בעתו של משבר כלכלי מעבר לאוקיינוס האטלנטי. מה עושים עם זה? / טור דעה אורח

 

| טור דעה אורח: טום קרגנבילד, כלכלה קלה |

ישראל מדורגת במקום העשירי בעולם ברמת החדשנות של השוק ובמקום השני בעולם באחוז ההשקעה במחקר ופיתוח – צמודה לדרום קוריאה שנמצאת במקום הראשון. מצד אחד, חברות ההייטק הישראליות מתמודדות מול תחרות בינלאומית גדולה, ומצד שני דווקא התחרות הגדולה מאלצת את התעשייה להישאר יעילה ולייצר מוצרים חדשניים ואיכותיים על מנת להוביל בשוק. 

לפני כשבועיים, אגף הכלכלנית הראשית באוצר פרסם סקירה מרתקת על גיוסי ההון בתעשיית הסטארטאפים הישראלית. הדו"ח חשף עד כמה תלויה תעשיית ההיי-טק הישראלית בשווקי חוץ, דבר שעלול להוביל למצב שבו משבר בצד השני של העולם, עלול יהיה לפגוע בתעשייה המקומית הישראלית ובעובדים המקומיים אשר לוקחים בה חלק. 

כפי שמסבירה הסקירה, חברות סטארטאפ מאופיינות בתחילת דרכן במעט נכסים פיזיים, בחוסר רווחיות ובפערי מידע גדולים בין החברות הצעירות למשקיעים, ולכן לא פעם מתקשות לגייס כספים מגופים ממוסדים כמו בנקים. 

כדי לתת מענה לצורך הזה, ההשקעות בסטארטאפים מתבצעות בעיקר על ידי קרנות הון-סיכון שמגייסות כסף ממספר רב של משקיעים. קרנות ההון-סיכון מחפשות חברות בעלות פוטנציאל צמיחה ומשקיעות בהן למשך מספר שנים (לפי משרד האוצר: 7 שנים בממוצע), בהתאם לצרכים וליכולות החברות לגדול, עד לאקזיט המיוחל או ההנפקה בבורסה. בשלב הזה, הקרן מחזירה את השקעותיה בתוספת רווחים גדולים.

35% מההשקעות – מארה"ב

במקביל לפעילות קרנות ההון-סיכון הפרטיות, מדינת ישראל מפעילה את רשות החדשנות, המספקת גם היא הון לחברות סטארטאפ ישראליות. המטרה של רשות החדשנות היא לתמוך בפעילות של סטארטאפים שלא יכולים לקבל מימון בשוק הפרטי, אך עוסקים בתחומים בעלי פוטנציאל עתידי משמעותי. המדינה לא עושה זאת בחינם – הכסף חוזר אל הממשלה בצורת תמלוגים – מספר אחוזים קטן מהמכירות עד שההשקעה הראשונית חוזרת אל תקציב המדינה. במידה והחברה נמכרת לחו"ל, הסטראטאפ צריך להחזיר את הכסף בסכום של פי 3 עד 5 מסכום ההשקעה הראשונית, בהתאם לאם שמר על בסיס פעילות מקומי. הרעיון הוא ליצור תמריץ של שימור פעילות החברה בישראל.

חלק מעניין בסקירה של משרד האוצר עוסק בקשר שקיים בין הגיוסים מול קרנות ההון-סיכון לבין הגיוסים מול רשות החדשנות. כפי שמוסבר בסקירה, בשנת 2018 כ-35 אחוזים מכל ההשקעות בישראל בוצעו על ידי משקיעי הון-סיכון מארצות הברית. לשם השוואה, החלק של המשקיעים הישראלים עמד על 30 אחוזים. 

המשמעות של הנתון היא שנוצרת תלות בין תעשיית ההייטק הישראלית והשוק האמריקאי. כפי שניתן לראות בגרף המצורף, קיים קשר הדוק מאוד בין הביצועים של השוק האמריקאי לכמות ההון הזמינה לחברות הסטארטאפ הישראליות. אם השוק האמריקאי צומח, החברות בישראל יגייסו כסף, אך אם השוק האמריקאי במשבר, החברות ימצאו עצמן בבעיה. 

מניתוח נתוני גיוס (בסקירה של האוצר) ההון בזמן פיצוץ בועת הדוט קום והנתונים בזמן משבר הסאב פריים בשנת 2008, עולה כי כשחברות מוצאות את עצמן בקשיים, הן פונות עם בקשות לגיוס הון דווקא מרשות החדשנות. 

הממשלה – לא לוקחת בחשבון את הסיכונים

מאחר שקיימת תלות חזקה בין ההייטק הישראלי לבין השוק האמריקאי, משרד האוצר ממליץ לרשות החדשנות לחשוב על ניהול סיכונים טוב יותר עבור ההייטק הישראלי ולפעול בצורה אנטי מחזורית. הרעיון הוא שהממשלה תנצל את הרווחים משנים של צמיחה כלכלית על מנת לשמור בצד הון שיאפשר לה להגדיל את ההשקעות דרך רשות החדשנות, ולספק תזרים כספי לחברות הסטארטאפ הישראליות בתקופות בהן ארצות הברית מתמודדת עם משבר כלכלי.

כיום, על פי הדו"ח, הממשלה לא לוקחת בחשבון את הסיכונים המחזוריים שקיימים מול הכלכלה האמריקאית. בשנים הקודמות, כשהיו משברים בארצות הברית, הרשות לא החזיקה במספיק הון על מנת לתת מענה לגידול במספר הבקשות ולדרישה לכמות ההון הגדולה שהחברות היו זקוקות לו. חשוב לציין שתקציב הרשות תלוי במשרד האוצר, וההכנסות מתמלוגים מועברות בחזרה לתקציב האוצר.

לדעתי, מדובר בזווית מעניינת לניהול סיכונים בשוק ההייטק הישראלי אך גם זווית שדורשת חשיבה על הדרך ליישום המדיניות בפועל. מחד – רוב הזמן אין משברים כלכליים ולכן שמירה על כספי רווחים, ללא כל שימוש, היא בזבוז הפוטנציאל הגלום ברווחים. מנגד, בזמן משבר כלכלי, רשות החדשנות תהיה זקוקה להון בצורה מהירה ונגישה, וירידות בשווקים יכולות לגרום לכך שהכסף לא יהיה זמין דווקא כשהיא הכי תזדקק לו. 

ייתכן והפתרון הוא שמשרד האוצר ישקיע את הרווחים באג"ח קצר טווח בשוק ההון, וזאת במטרה שהחיסכון העודף לזמנים של משבר כלכלי לא יאבד בגלל אינפלציה. בכל מקרה מדובר בשאלה מעניינת שכדאי לחשוב עליה לעומק. משמח לראות שמשרד האוצר מקדיש מחשבה מעמיקה לניתוח הסיכונים באחד השווקים החשובים במשק הישראלי.

*

טום קרגנבילד כותב ומנהל את "כלכלה קלה" – עמוד פייסבוק ואתר אינטרנט שנוצרו במטרה להנגיש ידע כלכלי בשפה פשוטה, תוך התייחסות לאירועים אקטואליים, במטרה לתת לאזרחים כלים להבין טוב יותר את העולם הכלכלי.

דו"ח הבטיחות של אובר: מורכב יותר מאיך שהוצג בתקשורת / טור דעה אורח

דו"ח הבטיחות של אובר פורסם לפני כשבועיים. בגלובס בחרו לפרסם אותו בצורה שלא מאפשרת לנו להבין את משמעות הנתונים, ושכחו להוסיף מילה טובה על השקיפות של חברת הנסיעות השיתופיות / טור דעה אורח

| טור דעה אורח: טום קרגנבילד, כלכלה קלה |

לפני שבועיים פורסמה בגלובס כתבה שסקרה את מקרי ההטרדות המיניות במהלך נסיעה בשירות מוניות אובר בארה"ב, ואת מספר המשתמשים שנהרגו במהלך נסיעתם: "כ-6,000 הטרדות מיניות דווחו לאחר נסיעות בשירות אובר בארה"ב בין השנים 2018-2017. כך עולה מדוח ציבורי שהחברה פרסמה אמש. עוד פורסם כי בשנתיים אלה, 107 אנשים נהרגו במהלך נסיעות אובר – 58 מהם ב-2018 ו-49 ב-2017. מתוך אלה, 19 נרצחו בנסיעה – 9 ב-2018 ו-10 ב-2017". אמנם דיווחו בכותרת שמדובר בשבריר אחוז, אך לא עשו את ההשוואה המלאה שמאפשרת לנו, הציבור, להבין את משמעותם המלאה של הנתונים. 

אקדים ואומר: הטרדות מיניות ואלימות הם כמובן לא נושאים שיש לזלזל או להמעיט בהם. ההפך. גברים ונשים צריכים להרגיש בטוחים בנסיעה בתחבורה ציבורית, מונית או בנסיעה עם חברים. בדיוק בגלל שמדובר בנושא כל כך חשוב, מעצבן לראות כמה מעט מחשבה הוקדשה בגלובס למשמעות האמיתית של הנתונים ש-Uber פרסמו, או אפילו לקריאה בסיסית שלהם.

על פי הדו"ח של אובר, שמתייחס לארצות הברית, כמות הנסיעות היומית הממוצעת שהתבצעה בשנים 2017-2018 עמדה על 3.1 מיליון נסיעות בממוצע בכל יום, או במילים אחרות: 2.26 מיליארד נסיעות לכל אורך התקופה. באותן השנים היו 19 אנשים שנרצחו – מתוכם 8 לקוחות, 7 נהגי אובר ועוד 4 קורבנות צד שלישי (כמו הולכי רגל). במילים אחרות, הסיכוי שלכן ושלכם, כלקוחות אובר, להירצח במונית החברה עומד על 0.000000357% בלבד.

הסיכוי למות בתאונת דרכים – נמוך יותר עם אובר

בנוסף לנתונים על מקרי רצח, אובר פרסמה גם את הסיכויים למות בתאונה בנסיעת אובר. הסיכוי למוות בתאונה עומד על 0.59 קורבנות ל-100 מיליון מייל בשנת 2017 ו-0.57 קורבנות ל-100 מיליון מייל בשנת 2018. בשני המקרים מדובר על הסתברות שקטנה בחצי מזאת של רכב רגיל על כבישי ארצות הברית. אחת הסיבות לכך היא שרכבי אובר, בממוצע, חדשים ובטוחים יותר מרכבים רגילים.

בתחום ההטרדות המיניות, ניתן לראות שמתוך 5,981 דיווחים על הטרדות מיניות בשנים 2017-2018, 45% מההטרדות דווחו על ידי הנהגים ולא על ידי הנוסעים. זה לא הופך את המצב לטוב יותר, אך בוודאי כדאי לציין עובדה זאת בכתבה על הסכנה בנסיעה ברכב אובר. אף הטרדה מינית היא לא לגיטימית, אך חשוב להבדיל בין מקרי אונס (1 ל-5 מיליון נסיעות) לבין נשיקות (1 ל-3 מיליון נסיעות) או מגע (1 ל-800 אלף נסיעות). אין הצדקה לאף מעשה – אך כשבוחנים את הנתונים חשוב לדעת שבארה"ב הסיכוי שהקורבן יכיר את האנס עומד על 8 מתוך 10.

וכאן המקום להדגיש שאולי הדבר המדהים ביותר שהולך לאיבוד בביקורת על נתוני אובר, טמון בעובדה שיש פה חברה שמפרסמת בצורה שקופה נתונים על הטרדות מיניות, ופועלת ליצור מנגנונים לטיפול בבעיה. באותו זמן אף אחד לא שאל מה הנתונים אצל שאר נהגי המוניות. לצערנו, לא רק שלא ניתן למצוא נתונים כאלה, אלא גם בדרך כלל הרבה יותר קשה לקורבן להתלונן כשאין לו אפליקציה דרכה הוא הזמין את המונית. כשמדובר בהטרדות שהן לא אונס, סביר יותר בעיניי שנוסעי אובר יגישו תלונה לחברה על הטרדה מינית, מאשר שייגשו אל תחנת המשטרה.

בשורה התחתונה: בזמן שאובר חושפת את הנתונים ומספקת מנגנוני דיווח, פיקוח וזיהוי של הנהג, הממשלה – שאחראית על נהגי המוניות, לא מספקת נתונים כאלה, ואנחנו לא יכולים לדעת האם האלטרנטיבה בטוחה יותר או פחות.

הנתונים שמספקת אובר הם חשובים, וצריך לפעול לצמצום המקרים הבעייתים לאפס, אבל חשוב לזכור להשוות אותם אל מול הנתונים במוניות אחרות, אל מול הממוצע הארצי. להאשים את החברה היחידה שפועלת בשקיפות בכך שהיא סכנה לציבור – בזמן שאין שום נתונים על שירותים מקבילים ואי אפשר להבין אם מדובר במספרים גבוהים או נמוכים – זה לא אחראי.

טום קרגנבילד כותב ומנהל את "כלכלה קלה" – עמוד פייסבוק ואתר אינטרנט שנוצרו במטרה להנגיש ידע כלכלי בשפה פשוטה, תוך התייחסות לאירועים אקטואליים, במטרה לתת לאזרחים כלים להבין טוב יותר את העולם הכלכלי.

האם סביר שקבינט של ממשלת מעבר יחליט על יציאה למלחמה?

עוד סוגיה שעולה מהפלונטר הפוליטי החריג אליו נקלענו: חברי הקבינט הביטחוני, הגוף היחיד במדינה המוסמך להחליט על יציאה למלחמה, מייצגים ממשלה שלא קיבלה את אמון הציבור כבר במשך שתי מערכות בחירות. הפתרון? הגברת הפיקוח על החלטות הקבינט על ידי ועדת חוץ ובטחון. מאמר אורח מאת שבי גטניו 

| טור אורח: שבי גטניו |

הקבינט המדיני – בטחוני דן אמש במשך ארבע שעות במתיחות בדרום ובצפון. בסיום הדיון, טען אחד משרי הקבינט כי כפי שזה נראה כרגע, נצטרך לצאת למבצע צבאי גדול. מי מחליט ברגע האמת כיצד תגיב מדינת ישראל? נכון לעכשיו, הסמכות לקבלת החלטה כזו נמצאת בידי הקבינט המדיני-ביטחוני, ועדה מצומצמת בה חברים ראש הממשלה וכמה שרים בכירים.

הפלונטר הפוליטי שנמשך כבר כמעט שנה (מאז דצמבר 2018) יצר מצב שספק אם מחוקקי העבר שיערו שיכול להיווצר: הקבינט הנוכחי שייך לממשלת מעבר שממשיכה לכהן עוד מהכנסת ה-20. כלומר: ממשלה שלא קיבלה את אמון הציבור כבר שתי מערכות בחירות.

עד כאן עובדות. עכשיו דעתי: הגיע הזמן שהכנסת ה-22 תטיל הגבלה על סמכויות של ממשלת המעבר הנוכחית, ותכפיף את החלטותיה הביטחוניות-מדיניות לאישור ועדת חוץ וביטחון, המשקפת טוב יותר את רצון הבוחר הישראלי.

לוחמי צה"ל. מי מחליט ברגע האמת כיצד תגיב מדינת ישראל?

לוחמי צה"ל. מי מחליט ברגע האמת כיצד תגיב מדינת ישראל?

שרים ללא לגיטימציה ציבורית  

סעיף 3 בחוק יסוד הממשלה קובע כי "הממשלה מכהנת מכוח אמון הכנסת". כלומר הלגיטימציה הדמוקרטית של ממשלות בישראל, נגזרת מהבעת אמון הכנסת בהן. המשבר הפוליטי המתמשך יצר מצב חסר תקדים בו לראשונה מכהנת בישראל ממשלת מעבר שלא מונתה בכנסת האחרונה שפוזרה. 

כאשר החזיר לאחרונה בנימין נתניהו את המנדט לנשיא, ממשלתו הפכה למעשה לממשלה הראשונה המכהנת למרות ששתי כנסות שונות סרבו להביע בה אמון. סמכותה נגזרת מעקרון הרציפות השלטונית, אולם פעולותיה נעדרות לגיטימציה דמוקרטית יותר מכל ממשלה אחרת לפניה. 

בנוסף, בקבינט הביטחוני-מדיני של ממשלת המעבר הזו מכהנים שרים שמינוייהם לא אושרו מעולם במליאה – ישראל כץ, אמיר אוחנה, בצלאל סמוטריץ' ורפי פרץ (אם כי האחרון מוגדר כ'משקיף'), לא בכנסת ה-20 ולא בשתי הכנסות שנבחרו אחריה. בשעת משבר, אלו האישים שעשויים לקבל החלטות הרות-גורל עבור כולנו, כאשר יש להם מעט מאוד לגיטימציה דמוקרטית לעשות זאת.  

הכנסת רשאית לצמצם את סמכויות ממשלת המעבר

ב-2001 הוגשה לבג"ץ עתירה שביקשה להגביל את הסמכויות של ראש ממשלת המעבר דאז, אהוד ברק, כך שלא יוכל לנהל משא ומתן על הסדר מדיני בעודו מצוי במערכת בחירות. את העתירה הגישה קבוצה של אנשים המזוהים עם הימין הפוליטי בישראל, ביניהם עו"ד יורם שפטל, משה פייגלין ופרופ' הלל וייס.

בפסיקתו קבע נשיא בית המשפט העליון, אהרון ברק, טענה שרלוונטית היום יותר מתמיד: "הכנסת כרשות מכוננת רשאית, תוך בחינת הסוגיה על כל היבטיה, לצמצם את סמכויותיה של ממשלה יוצאת, אם היא תמצא זאת לנכון".

שופטי בג"ץ דחו את העתירה, כשאחת הסיבות לכך הייתה התחייבות היועמ"ש שאם יושג הסכם מדיני הוא יהיה מחויב בקבלת אישור הכנסת בשביל לקבל את תוקפו. מכך נגזר שהחלטות ממשלת מעבר על חתימת הסכם שלום או יציאה למלחמה, מחויבות בקבלת אישור הכנסת.

וזה בדיוק מה שיש לעשות לטעמי בסיטואציה הנוכחית, עם שינוי אחד מתבקש: בנושאים ביטחוניים לא ניתן לקבל את אישור הכנסת בדיון גלוי במליאה – ולכן המקום המתאים לדיון הוא ועדת חוץ וביטחון – ועדה המתנהלת בדלתיים סגורות ומורכבת מנציגי הסיעות השונות גם בתקופת מעבר. 

ועדת החוץ והביטחון

ועדת החוץ והביטחון

איך גורמים למצב להשתנות?

השלב הראשון יהיה קבלת החלטה רשמית בוועדת חוץ וביטחון שתחייב את הקבינט הביטחוני-מדיני להעביר לאישור הוועדה, או צוות מצומצם יותר שימונה לשם כך מטעמה, את ההחלטות המתקבלות בקבינט. 

למרות שוועדת חוץ וביטחון יכולה להיחשב כנציגה של הכנסת, יהיה זה נכון לדעתי לאשר את ההחלטה גם במליאת הכנסת. 

בכנסת ה-21 העברת החלטה כזו הייתה בלתי סבירה – הגוש של ממשלת המעבר מנה 60 ח"כים – אולם בכנסת הנוכחית המצב השתנה: "מתנגדי הממשלה" מונים בפועל 65 חברי כנסת. המצב הזה משתקף גם בוועדת חו"ב, שם למתנגדים ישנו רוב של 9 חברים (מתוך 17).

יתרה מזאת, אם יש משהו שהעתירה מ-2001 לבג"ץ נגד אהוד ברק יכולה ללמדנו, היא שישנו אינטרס רחב לכל המפה הפוליטית להגביר את הפיקוח על ממשלות מעבר. היום אתה בשלטון, מחר אתה באופוזיציה. זה נכון בוודאי בסוגיות אסטרטגיות ורגישות כמו חתימת הסכם שלום או החלטה על יציאה למלחמה.  

פתרון ביניים עד למענה חוקתי קבוע 

לאור המצב הייחודי הנוכחי הצעתי היא שהכנסת תעמיק את הפיקוח על הממשלה, הרשות המבצעת, ולא תחליף אותה. הכנסת ומוסדותיה לא יוכלו ליזום מדיניות, וכמובן שלא להוציאה לפועל, אלא לאשר או לדחות החלטות של ממשלת מעבר שהחלטותיה נעדרות לגיטימציה ציבורית רחבה. בתום המשבר יש לחשוב על תיקון חוק יסוד: "הממשלה" כך שיעניק מענה לסיטואציה החריגה – במידה ותחזור על עצמה שוב בעתיד.   

חייבים לדאוג שמי שמקבל את ההחלטות הביטחוניות בישראל נהנה מלגיטימציה דמוקרטית עדכנית של הבוחר. כרגע שרי הקבינט הביטחוני-מדיני של ממשלת המעבר אינם זוכים ללגיטימציה כזו, לכן יש להגביל סמכותם ולהכפיף החלטותיהם לאישור ועדת חוץ וביטחון של הכנסת ה-22, ויפה שעה אחת קודם.

*הכותב הינו מנכ"ל העמותה לדמוקרטיה מתקדמת, עיתונאי ופעיל חברתי.

למה התקשורת והפוליטיקאים מוכרים את הציבור הישראלי? הצצה מאחורי הקלעים

שיחת התן וקח בין נתניהו למוזס מחדדת את הבעיה התשתיתית בתקשורת: ניגוד העניינים המובנה בין הרצון לעשות כסף – לבין להביא לקוראים את האמת. איך זה באמת עובד ומדוע עיתונות עצמאית היא הפתרון האולטימטיבי

| תומר אביטל |

בתחילת העשור, נהגה מירי רגב לצרוח על דובריה שכל יום בו היא אינה מופיעה בעיתונים – הוא כישלון שלהם. אז הדוברים בלשכתה התחלפו ללא הרף: רגב החליפה לא פחות מ-10 יועצים בשמונה חודשים.

באותה תקופה עבדתי (תומר) ב"כלכליסט" מבית "ידיעות אחרונות", והחלטתי לכתוב אייטם קטן בטור שלי על כך שרגב השיאנית בהחלפת יועצים פרלמנטריים. 

תוצאת תמונה עבור ידיעות אחרונות

אלא שאחרי שביקשתי ממנה תגובה, תפסה אותי בוועדת הכספים וצרחה עליי: "מה זה עניינך כמה יועצים אני מחליפה? אתלונן עליך עם נוני מוזס! חכה תראה!" רגב טענה שיש לה מהלכים אצל מוזס ואמרה שהוא יעיף אותי.

מוזס לא צעק עליי בסוף (למעשה לא ראיתיו בחיי), אבל זה לא היה מופרך. רגב קיבלה שוב ושוב סיקור חיובי ב"ידיעות" באותה תקופה. ואילו הייתי מפחד על מקום העבודה שלי – הסיקור שלי עליה בהחלט היה משתנה.

זה לא היה מקרה חריג. פעם כתבתי בעיתון תחקיר על ג'וב שקיבל בן משפחה של אביגדור ליברמן, פוליטיקאי הידוע בקרבתו ל"ידיעות". התחקיר נגנז בדקה התשעים – ואף אחד לא ידע להסביר לי למה. הייתה גם תקופה ששלי יחימוביץ' הייתה ברוגז עם נוני – אז היה זה סוד גלוי שלא כדאי לאזכר אותה. 

אלו רק כמה דוגמאות, ועוד מ"כלכליסט" – שם שמרו פי מיליון על הגינות וענייניות לעומת עיתון האם, בו עיתונאים רבים כבר חשפו איך ערכו אותם בצורה לא רלוונטית לקוראים ולקוראות – אלא רלוונטית לעסקים.

לכן השיחה לה נחשפנו ב"המקור", בה המו"ל נוני מוזס מספסר באחד מכלי התקשורת הגדולים במדינה, בעיתונאים ובקוראים מול ראש הממשלה – הגעילה והחרידה אותי – אך לא הפילה אותי מהרגליים.

התן וקח הזה רק חידד בעיניי את הבעיה התשתיתית בתקשורת: ניגוד העניינים המובנה בין הרצון לעשות כסף – לבין להביא לקוראים את האמת.

בספקטרום הרחב שבין השניים, מוזס בחר בנקודת הקיצון בין השניים. זו לא תאוריה, נוני הסביר סוף סוף בפשטות ראויה לציון את המוטיבציה שלו: "אני רוצה להרוויח כסף".

יודעים מה? זה הגיוני. זה טבעי ואפילו מחויב המציאות – עיתון הוא חברה עסקית, וככזו היא חייבת למקסם את הכנסותיה, אחרת תיסגר. כל עוד החברה שומרת חוק – לא אמורה להתעורר בעיה.

אלא שעיתון הוא לא עוד חברה. יש לו תפקיד קריטי בדמוקרטיה: כלב שמירה. 

לכן, זה עסק מיוחד: בידיים הנכונות, המוצר שלנו הוא כלי למיגור עוולות, או לכל הפחות – כלי לתיווך אחראי של המציאות. 

בידיים הלא נכונות? המוצר הזה יכול לעוות מציאות, להשתיק קולות, להסתיר עובדות מסוימות ולהבליט כאלו שיש מאחוריהן אינטרס צר. אתה יכול לכרות דילים עם מפרסמים, לרומם פוליטיקאים מסוימים שעוזרים לאינטרסים הכלכליים שלך ואתה יכול להשתמש בעיתון כדי לרסק ולפגוע באויבים שלך או בהצעות חוק הרעות לך, לא משנה בכלל כמה הם טובים לעם ישראל. הכל כדי לגרוף עוד ועוד הכנסות.

האם ידיעות מוטים פוליטית?

רבים חושבים ש"ידיעות" הם שמאלנים או ימניים – זה לא רלוונטי. האג'נדה שלהם זה כסף, ורק כסף. רואים את זה במערכות יחסים שלהם עם נתניהו מחד, ועם איתן כבל ואיציק שמולי מאידך. רואים את זה דרך 14 זיקות שלהם עם נבחרי ציבור שמיפינו בכל המפה הפוליטית.

רואים את זה בכתבה בה פרסמנו כיצד קבוצת ידיעות צילמה פוליטיקאים והתנתה את הפרסום שלהם לאחר מכן בתשלום. רואים את זה בחשיפתנו כי נוני מוזס מכר וילה ללב לבייב, והסיקור החיובי שקיבל לאחר מכן.

בגלל זה, תקשורת עצמאית היא כל כך, כל כך חשובה. 

למה? כי מערכת התמריצים שמניעה אותה שונה בתכלית. היא מופעלת  בידי אנשים שמשתוקקים להשתמש במדיה כאמצעי לשינוי מציאות, ולא כאמצעי להרוויח שכר או לגרוף כוח. הודות למודל כלכלי שלא מתבסס על פרסום וכניסות, ובזכות חוסר תלות בפוליטיקאים – זה גם אפשרי. 

אחד הדברים שנחשפו בהקלטות הוא שמדי מערכת בחירות, עוד מ-96' (!) ראש הממשלה נהג להפגש עם המו"ל של ידיעות כדי לסדר לו ניצחון. מה נתניהו היה עושה מול "שקוף" – נפגש עם 2,714 המו"לים שלנו? קצת מסובך.

זו לא קלישאה. ב"שקוף", אין לנו בעל בית עם אינטרסים סמויים – אתם ואתן הבוס.

אנחנו עדיין מזעריים, אבל השלמנו השנה את בדיקת ההיתכנות וכבר עובדים אצלנו שישה אנשים במשרה מלאה ועם אפס ניגודי עניינים!

החלטנו לנצל השבוע את החשיפה הזו כדי להעלות הילוך. אנחנו צריכים לגייס עוד 4,655 ש"ח בהוראות כדי להשיק מחלקת וידאו – כדי שתוכלו לקבל עוד סיפורים ותחקירים  שאולי יהיו קצת פחות סקסיים – אבל הכרחיים כדי לתקן את המציאות שלנו. 

זה הזמן לתייג חברים ולצרף בני משפחה. עוד 150 מו"לים – ואנחנו שם!

ולמי שחושב שתמיד נשאר לצעוק מהיציע – יש לי חדשות. אם תמשיכו להצטרף, תוך ארבע שנים מהיום נהיה אחד מכלי התקשורת הגדולים בישראל.

כשזה יקרה – נשנה מציאות פי כמה וכמה. נשפיע ללא הרף.

מי שיבחר להסיט את הדיון לספינים במקום להתמודד עם סוגיות המעסיקות את הציבור ביום-יום – לא יסוקר. זה יחרפן את המנהיגים, ואז זה יחייב אותם לשנות את ההתנהגות שלהם ולדאוג אך ורק לכם, כפי שהם תמיד היו אמורים לעשות. יחד אתכם נקבע סדר יום חדש. יחד אתכם נבנה כלי תקשורת חסין משחיתויות, כי אותנו  שום חוק ושום מפרסם לא יכולים לאלץ לסגת מסיפור. אנחנו פה – כל עוד תרצו בכך, ולא שנייה אחת מעבר.

צפו: למה התקשורת והפוליטיקאים תמיד ימכרו אתכם?

Posted by ‎שקוף – מאה ימים של שקיפות‎ on Monday, October 28, 2019

הלקח ברור. קראו עיתונות עצמאית ותגדילו אותה.

ועבורנו ב"שקוף" – כל תמיכה חודשית תעשה את כל ההבדל

מיזם מיוחד לכבוד ראש השנה 2019: צוות שקוף משתף – כך ייראה החודש הראשון שלי כראש ממשלה