האם לח"כים מהאופוזיציה יש עדיין כוח להשפיע?

התחלתי לסקר את הכנסת לפני כעשור. בינתיים, רוב חבריה התחלפו. ספרתי. 91 ח"כים נאלצו מאז להיפרד מכיסא עור הצבי. רק 29 ח"כים שמכהנים כיום כיהנו גם אז (ולמעשה מאז בחירות 2013).

חוסר יציבות תעסוקתית 

אם אתה ח"כ ליכודניק (14 מהם עדיין מכהנים מאז) או חרדי יש לך את הסיכוי הכי גדול לשמור על הכסא. מחנה השמאל? התאייד כמעט כולו. מאז 2013 רק שני ח"כים יהודים עדיין מכהנים – עמיר פרץ (שכיום בקוא') וניצן הורוביץ (שעזב וחזר), וח"כ ערבי אחד – אחמד טיבי. 

לא כל חברי הכנסת מהשמאל נבעטו מהמשכן על ידי בוחריהם. חרף התנאים הנהדרים ועמדת ההשפעה, חלקם בחרו לעזוב מרצון. יצחק הרצוג פרש מהכנסת כדי לנהל את הסוכנות היהודית. דני עטר ברח מהכנסת לאחר כהונה בת שמונה חודשים מטעם המחנה הציוני – כדי לנהל את קק"ל. שלי יחימוביץ' שכיהנה שלוש פעמים כראש האופוזיציה – חזרה להיות עיתונאית (יחימוביץ' אמרה ש"אין לה כוח להתראיין" לכתבה הזו, ואני מבין אותה).

פרופ' מנואל טרכטנברג, שהיה ח"כ לזמן קצר, העדיף לחזור ללמד ולחקור. אראל מרגלית, דב חנין וזהבה גלאון – חזרו לעיסוקיהם הקודמים. מרגלית לניהול קרן הון סיכון ולפעילות חברתית, וחנין וגלאון חזרו לפעילות חוץ פרלמנטרית.

האופוזיציה הישראלית קטנה ומפולגת. היא מתקשה לפעול מול קואליציה חזקה. האם התחלופה הגבוהה לא מאפשרת לחבריה להתמקצע? האם צריך לשנות את השיטה? או שבכלל עדיף לאופוזיציה לפעול מחוץ לכנסת בחברה האזרחית? יצאתי לבדוק עם חברי כנסת לשעבר ומומחים.

האם הכנסת כבר איננה ג'וב חלומות?

"הכנסת מרוסקת בעקבות כל מערכות הבחירות. היכולת של האופוזיציה היום להשפיע, חוץ מפרץ שגנב את המנדט שלו – היא כמעט בלתי אפשרית", אומרת לי זהבה גלאון. את הקריירה שלה התחילה גלאון בחברה האזרחית – היא הייתה ממקימי ארגון בצלם והמנכ"לית הראשונה שלו לפני כשלושים שנה. היא שירתה כח"כית סך הכל כ-18 שנה, והתפטרה בשלהי 2017. גלאון ויתרה מרצונה על כסא במרכז העצבים של הדמוקרטיה הישראלית. 

שאלתי אותה אם יש טעם היום למי שרוצה להשפיע – לכהן כח"כ באופוזיציה. "כן", ענתה, "אפשר להמשיך להציף ולדון בנושאים, אבל זה מחייב חברה אזרחית חזקה – שעושה פעולות ברחוב. כך נושאים מהודהדים לתוך הכנסת ולא להיפך".

חברה אזרחית יכולה להחליף אופוזיציה?

"לא. זה לא בתחרות. אבל יש לחברה האזרחית אפשרות לייצר סדר יום ציבורי שכרגע לא מתאפשר לייצר אותו בכנסת בגלל עריצות הרוב הקואליציוני. ויש תקווה כי יש ציבור שמצטרף לפעולות ונאבק".

שיתפתי את גלאון בכך שרק שני ח"כים מהשמאל שרדו את העשור האחרון בכנסת.  "כשרואים את המספרים שלך זה בוקס לבטן – השמאל במיעוט זוהר, בודד ומבודד. לכן יש צורך בחברה אזרחית חזקה. במיוחד כשלקחו את סמכויות הכנסת דרך הקורונה ולא מאפשרים לבצע פיקוח פרלמנטרי".

לאחר שפרשה הקימה גלאון את זולת, מכון מחקר אקטיביסטי לזכויות אדם. "על אחד הדו"חות שפרסמנו היה דיון היום בכנסת. מיצבנו עצמנו כגשר בין אזרחים לפוליטיקה". 

את מחזיקה לדעתך את אותו כוח שהיה לך לפני שלוש שנים?

"כשהייתי בכנסת, השתמשתי בוועדות, בשאילתות ובהצעות לסדר – כדי להכתיב סדר יום. היום אני משתמשת במאמרים בהארץ, בראיונות וכיוצא בזה. זו דרך אחרת להשפיע". לדבריה, כיום היא "מפרשנת, מצייצת ומלמדת. מישהו כתב 'עובדה לא חשובה ביום – זהבה עזבה לפני שלוש שנים את הכנסת'. נכון, זה לא חשוב. אבל אני משפיעה כעת מהחברה האזרחית דך ראיונות, כתיבה וציוצים – לא פחות".

את מתגעגעת לכנסת?

"אני רואה את השכונה שהולכת שם, אז ממש לא". 

האם זה בגלל שהאופוזיציה איבדה משמעות?

מלכתחילה, בשיטה הפרלמנטרית בישראל חברי האופוזיציה צריכים להילחם כדי להשתתף בתהליכי קבלת ההחלטות. אלא שנתונים שפרסמנו ב"שקוף" משקפים את מעמדה המידרדר של הכנסת. אם זה בגלל דורסנות ממשלתית, ואם זה בגלל רפיסות חברי האופוזיציה עצמם, שנראה שחלקם ויתרו מראש על שימוש בכלים פרלמנטריים.

כך למשל, בבדיקה שערכנו לאחרונה  גילינו שהשרים בקושי ענו השנה לשאילתות שמגישים הח"כים. וזאת למרות ששאילתה היא מהכלים המשמעותיים שיש לח״כים כדי  לפקח על הממשלה. 

חלק מהשאילתות שמחכות כיום למענה הוגשו לפני חמישה חודשים. זמן האיחור הממוצע עומד על 53 יום. השר לביטחון פנים אמיר אוחנה מאחר במענה ל-86 שאילתות. איך הח״כים יכולים  לפקח ככה? 

ואם זה לא מספיק, אז כלי נהדר לפיקוח שהיה בידי האופוזיציה – נעלם. מדובר בתיקון תקנוני שחייב את ראש הממשלה והשרים להשיב לשאלות הח"כים לעיני העם. התיקון יושם בעידודנו ובהובלת ח"כ מירב מיכאלי, פעל בשנים 2016-2019 וקבע שמדי מושב תערוך הכנסת 10 פעמים "שעת שאלות". בכל פעם יגיע שר – לפי בחירת חברי האופוזיציה וישיב לשאלות הח״כים. פעם במושב, יחוייב להגיע ראש הממשלה עצמו, ולא יקבל את השאלות מראש.
אלא שהסעיף לא חודש בקדנציה הנוכחית. ח"כ מיכאלי עסוקה בענייני מפלגתה, ולא השיבה לשאלתי מדוע איננה מקדמת מחדש את הכלי החשוב הזה.

"הבעיה היא שאין לנו מחנה. ואת המחנה הזה צריך לבנות – מבחוץ"

דב חנין הפתיע את כולם כשפרש אשתקד מהכנסת לאחר 13 שנה של פעילות נמרצת, כולה מהאופוזיציה. כיום הוא מרצה בפקולטה למשפטים, פעיל במאבק האקלים ופועל "לחבר את כל המאבקים", בלשונו.

זה חשוב יותר מלהיות ח"כ באופוזיציה? 

"ברור שרמת ההשפעה שלי כח"כ הייתה הרבה יותר גבוהה. העברתי חוקים ששינו מציאות ועצרתי, יחד עם אחרים, מהלכים מסוכנים. אם לא הייתי שם, הדברים האלו לא היו קורים".

אז מה קרה?

"הבעיה היא שאין לנו מחנה. ואת המחנה הזה צריך לבנות. זו משימה מורכבת ולדעתי המשימה הכי חשובה. ובגלל שהיא חשובה, אני לא אומר 'תומר לך טפל בה', אלא אני מטפל בה ובונה מחנה מלמטה".

ואתה מצליח לבנות אותו? 

"לאור משברי הקורונה והשחיתות אני רואה אלפים רבים ומאות רבות של מוקדי הפגנות. את הצעד הראשון עשינו: אנשים מבינים שלא מספיק להצביע אלא צריך לצאת. אבל צריך להרחיב את המחנה ולהגיע לעוד ציבורים שנפגעים ולחבר את האג'נדות. יש אתגר אך, מבחינת השטח, אנו במחנה בריא יותר מבתחילת 2019".

שאלתי אותו מה הוא מצפה מח"כ שמשרת כיום באופוזיציה. חנין מסביר שיש להם כלים, אך הם צריכים להיאבק עליהם. "אני מתוסכל לראות חלק מחבריי שעדיין בכנסת ולא משתמשים בכלים שעומדים לרשותם".

יש לך עצה מבחוץ לחברי האופוזיציה?

"בהחלט. אני בקשר איתם ומייעץ להם. זה ביננו. בעיקר איך לעבוד בכנסת באפקטיביות עם התקנון".

הקואליציה מסרבת להעניק לאופוזיציה אפילו ממתקים חסרי משמעות

הקואליציה הנוכחית אף לקחה מהאופוזיציה את המושב בוועדה למינוי שופטים ואת ניהול ועדת הכלכלה – המקום המרכזי דרכו היא היתה יכולה להשפיע. שלא לדבר על כך שרה"מ בנימין נתניהו פיזר את הכנסת שוב ושוב ושוב, כשמשהו לא הסתדר לו.

ממש לאחרונה, באקט שנוי במחלוקת, הקואליציה גם ביטלה הצבעה – לאחר שהאופוזיציה השיגה רוב להקמת ועדת חקירה בפרשת עסקת הצוללות. 

מאידך, ח"כים רבים באופוזיציה אפילו לא מנסים להילחם. באותה הצבעה שעברה, להקמת ועדת חקירה – נכחו רק 25 חברי אופוזיציה (מול 23 חברי קואליציה). איפה היו השאר?

הסבר אפשרי לכך אולי נעוץ בעובדה שבתחתית דירוג הנוכחות שלנו בכנסת השנה 'מככבים' שני ראשי מפלגות אופוזיציה: נפתלי בנט (ימינה) ואפילו יו״ר האופוזיציה עצמו יאיר לפיד (יש עתיד). אם הקברניטים עצמם נעדרים מהפרלמנט, איזה מסר זה משדר לשאר הח"כים ברשימה?

חזרה לצוללות. חשוב להבהיר כי גם אם ההצבעה הייתה מאושרת – לא הייתה מוקמת ועדת חקירה. ההצעה היתה עוברת להצבעה בוועדת הכנסת, שם לקואליציה יש רוב. העובדה שהקואליציה סירבה להעניק לאופוזיציה אפילו את ה"ממתק" חסר המשמעות הזה של הצבעה סימבולית ראשונית במליאה, משקף היטב את יחסי הכוחות.

• קראו: עוד 15 סימנים לכך שהח״כים מוותרים על עצמאות הכנסת

הח"כים מתחלפים והמקצועיות והניסיון נעלמים יחד איתם

"צריך לזכור – אנו במשטר פרלמנטרי. בדגם משטר זה יש לממשלה רוב מובנה ועדיפות בפרלמנט, וברור שכל ממשלה, באשר היא, תשאף ליותר משילות ולפחות פיקוח. הגיוני – ברמה העקרונית – שהאופוזיציה חלשה מהממשלה בדגם זה", מבהירה ד"ר חן פרידברג, חוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה באונ' אריאל. 

"נכון הוא גם שהכנסת והאופוזיציה הלכו ונחלשו עם השנים – אבל לא בתחום החקיקה, אלא בעיקר בתחום הפיקוח", היא מוסיפה. "כשבדקנו לפני שנתיים את תפקוד האופוזיציה בכנסת, מצאנו אופוזיציה מפולגת שלא עושה שימוש מלא בכלים שעומדים לרשותה כדי לפקח על הממשלה. למשל, היא לא ניצלה את מלוא המכסה של דיון 40 חתימות (באמצעותו מחייבים את רה״מ להגיע למליאה ולענות לח״כים ת.א.), וח"כים לא ניצלו את מלוא מכסת השאילתות שלהם".

לדבריה, גם התחלופה הגבוהה של חברי הכנסת בקדנציות האחרונות פוגעת משמעותית בתפקוד הכנסת. "רבים מהם אנשים שרק מקרוב באו, ואין להם מושג איך מנסחים הצעת חוק, איך מגישים שאילתה או מה עושים בועדות, ואין להם שום היכרות עם התקנון. ח"כ זה אחד התפקידים החשובים בישראל – בכל הרמת אצבע מקבלים החלטות דרמטיות המשפיעות על חיי האזרחים, במיוחד עכשיו, בתקופת הקורונה". 

"אם היית אומר לי שאני יכול להיכנס עכשיו בלי כל הבלגן – הייתי נכנס מיד"

למרות המציאות הזאת, רבים ממשיכים לחלום להיכנס בכנסת, גם אם זה אומר כהונה באופוזיציה מוחלשת. אחד מהם הוא מוסי רז שכיהן בעבר כח"כ במרצ במצטבר ארבע שנים וחצי. 

רז מודה שהכוח של הפרלמנטר הולך ודועך מכנסת לכנסת. "זה לא שפעם היה קל באופוזיציה, אבל עכשיו, עם התחלפות הכנסות וזה שוועדת השרים לחקיקה לא מתכנסת, זה עוד יותר כואב. בכנסת ה-15 (שלהי שנות התשעים, ת.א) העברתי בחצי קדנציה שלוש הצעות חוק מהאופוזיציה, ויש כאלו שחוקקו יותר ממני. זה השתנה. כבר שנתיים לא עברה אף הצעת חוק של האופוזיציה. אפילו כשעוברת הצעה – כמו ועדת חקירה לצוללות, מבטלים אותה".

ועדיין – רז מעוניין לחזור. "אם היית אומר לי שאני יכול להיכנס עכשיו בלי כל הבלגן – הייתי נכנס מיד".

למה – אם תפקיד הח"כ האופוזיציוני ריק מתוכן?

"הוא לא ריק, אלא מתרוקן – אבל עדיין אפשר להשפיע. למשל נסעתי כח"כ ב-2018 עם מיכל רוזין לאוגנדה ורואנדה בגלל שהייתה כוונה לגרש לשם מבקשי מקלט. 11 יום לאחר נסיעתנו הממשלות האלו הודיעו שאינן מוכנות לקלוט אותם. הקשר הנסיבתי נותן לי הרגשה שהשפעתי פה". 

רז מזכיר גם שדיבר במשכן הכנסת כבר לפני 20 כשנה על לגליזציה, כשהנושא היה מוקצה. "ההשפעה שלך מתוך הכנסת היא הרבה פעמים לטווח ארוך, לא רק בהעברת חוק. בוועדת הכספים הצלחתי לדוגמא לדאוג שיעברו שני מיליון וחצי שקל לתכנית ללימוד נשים מבוגרות במגזר הבדואי לבגרות. זה דבר קטן, אבל ענק. איפה בחוץ אתה מצליח לעשות את זה? אתה לא מצליח".

לדבריו, חוסר ההשפעה אמנם מוביל פוליטיקאים לחפש השפעה מבחוץ, "אבל אם אראל מרגלית היה נהיה שר אוצר – הוא לא היה עוזב. יחימוביץ' וטרכנטברג לא היו פורשים אילו היו מקבלים תפקיד משמעותי".

אני מראה לרז את המספרים מתחילת הכתבה והוא מוסיף הסבר מעניין: "הסיבה העיקרית לכך שנשארו מהשמאל רק פרץ והורוביץ היא התרסקות השמאל, אבל גם השיטה בה מתחלפים בשמאל", הוא מנתח. "בליכוד היו ארבעה ראשי מפלגה – וכולם נהיו ראשי ממשלה. הולכים אחריהם עד שהם מנצחים. בשמאל? ברגע שמישהו יורד במספר המנדטים – הוא הולך הביתה".

אם ה"רוב' לא עובד, אולי צריך לשנות את המושג הזה?

כיום רז מלמד זכויות אדם בבית ספר למחוננים, מרצה למדרשות ומייעץ לעמותת "המרכז ליוזמות שלום". אחד הרעיונות שהוא מקדם, "דמוקרטיה הסדרית", מתכתב במדויק עם הסוגיה שעל שולחננו – חוסר ההשפעה של ציבורים שלמים על קבלת החלטות במדינה. 

"דמוקרטיה הסדרית" אומרת שהרוב אמנם קובע, אבל דרוש רוב מכמה סקטורים. למשל בשיטה שיושמה בדרום טירול קבעה שכדי להעביר החלטה צריך רוב גם בקרב דוברי האיטלקית וגם בקרב דוברי הגרמנית. זה רק מודל אחד. אפשר באותה מידה להחליט, למשל שכדי לחוקק חוקים מסוימים יידרש, למשל, רוב גם של חברות כנסת וגם חברי כנסת. או גם רוב של יהודים וגם רוב מקרב הערבים. או רוב של צעירים ושל מבוגרים.

מחלות הרקע של הדמוקרטיה הישראלית

מעבר לבעיות הנוכחיות, ישנן מחלות רקע יותר ותיקות שמרוקנות את האופוזיציה ממשמעות. במכון לדמוקרטיה ערכו השוואה בין אופוזיציות בלא פחות מ-21 מדינות. הם מצאו שני סוגים: באחד האופוזיציה גדולה ומלוכדת, אך אין לה השפעה על הממשלה; בסוג השני האופוזיציה מפולגת וקטנה, אך כפיצוי יש לה האפשרות להיות שותפה בקבלת ההחלטות ובחקיקה. 

ובישראל? החוקרים הוכיחו שהאופוזיציה הישראלית גם קטנה וגם מפוצלת, למעשה כמעט החלשה ביותר מבחינה מבנית מכל הדמוקרטיות הפרלמנטריות שנבדקו וגם הכלים העומדים לרשותה דלים. כל זה היה עוד לפני הקורונה, וסבבי הבחירות המרובים.

ואם להיות הוגנים, יש גם בעייה שורשית שתהיה תקפה לכל אופוזיציה, לא משנה מה תעשה הממשלה – שונות גדולה בין המפלגות שמרכיבות אותה. "על מנת שאופוזיציה תתאחד עליה לחצות את המשוכה האידיאולוגית, כי אין לה את המלט של השלטון", סיפר לי בעבר פרופסור אמריטוס למדעי המדינה באוניברסיטה העברית פנחס מדינג. 

עוד בשקוף:

• כל הסיבות שהאופוזיציה בישראל היא רוח רפאים פרלמנטרית
• השוואה בינלאומית: בישראל האופוזיציה מהמפולגות והפחות יעילות בעולם
• לפודקאסט קצבי שהקלטתי על האופוזיציות בישראל

אלא שכפי שראינו, היעדר מלט שמחבר בין המפלגות איננו הבעיה היחידה. האופוזיציה מוחלשת ללא הרף – ואלו חדשות רעות לכולנו, בין השאר משום שמי שבשלטון נוטה – במוקדם או במאוחר – להתחלף.