חוזרים למבקר המדינה 5: למה הפירות והירקות יקרים כל כך?

כשהמדינה מפרטת בפנינו את החטאים שלה בשגרה, רובנו מתעלמים. אז לכבוד חג הפסח שקוף מנפנפים בחמץ של ישראל: בכל יום נפרק נושא אחד מדו"ח מבקר המדינה מ-2019, בשפה פשוטה. והפעם: הכישלון של מדינת ישראל להוזיל את מחירי הפירות והירקות

רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר.

| עידן מינץ |

כמה כסף אתם מוציאים בחודש על פירות וירקות? למרות שהתמזל מזלנו לחיות במדינה ים תיכונית עם אדמה עשירה והיסטוריה חקלאית מפוארת, המצרך הבסיסי הזה מרוקן לנו את הכיס. נכון לשנת 2016, משק בית בישראל הוציא כ-370 שקלים בחודש על פירות וירקות בממוצע. בארה"ב, באותה השנה, משק בית ממוצע הוציא חצי מהסכום הזה על פירות וירקות, כ-185 שקלים. 

איך אפשר להסביר את הפערים האלה? פה מתחיל הסיפור הארוך של מדינת ישראל עם השרשרת שבין השדה לסלט. בדו"ח מבקר המדינה מ-2019 אפשר לראות שוב ושוב כיצד המליצו ועדות שונות על דרכים להגביר את התחרות כדי להוזיל מחירים. בהתאמה לכך עולים עוד ועוד סימני שאלה על כך שכלום לא קרה עם ההמלצות האלה.

אזהרה מראש לפני שמתחילים: אם אתם לא מכירים הכישלון המפואר של ישראל להקים פה שוק סיטונאי חדש, אתם עומדים לתלוש את השערות. 

מהחממה עד למדף

בדרך מהשדה אלינו, הפירות והירקות עוברות בין שלושה שווקים עיקריים: החקלאי, הסיטונאי והקמעונאי. בעוד שבתחום החקלאות יש שחקנים רבים, כ-8,000 מגדלי צמחים (ברובם פירות וירקות), בשני התחומים האחרים יש הרבה פחות תחרות. בתחום הסיטונאי 200 שחקנים בלבד מנסים את כוחם, כשבפועל רק 8-10 מהם שולטים במחצית מהשוק.

גם בשלב האחרון, שבו אנחנו נותנים טפיחה על האבטיח ומוציאים את הארנק, המצב לא מאוזן. רשתות השיווק הקמעוניות השתלטו על מרבית מכירת הפירות והירקות לצרכנים (כ-54%), בעוד שהמכולות השכונתיות והשווקים הפתוחים חווים ירידה במכירת הפירות והירקות.

שוק הכרמל. הסופרים השתלטו על מכירת הפירות והירקות, השווקים מתחילים לדשדש

המבנה הריכוזי של המקטע הסיטונאי והקמעונאי, למול המבנה המבוזר במקטע החקלאי, יוצרים יחסי כוחות לא שווים בין החקלאים לסיטונאים והקמעונאים הגדולים.

לפי המבקר, בעיות רבות צומחות מיחסי הכוחות הלא-מאוזנים: לא קיימים חוזים המחייבים את שני הצדדים וכוח המיקוח של החקלאים נמוך. לעיתים רבות המשווק (הסיטונאי/הסופר) מקבל את התוצרת החקלאית, אך משלם לחקלאי רק אם נרכשה. לחקלאים עצמם אין גישה למידע על המחירים בשוק, כך שהשינויים התכופים מקשים עליהם לתמחר אפילו את הסחורה של עצמם. 

לקריאת כתבות נוספות בסדרת הפסח "חוזרים למבקר המדינה":

בנוסף, בגלל שמדובר בסחורה מתכלה – ירקות ופירות – החקלאים חייבים למכור את התוצרת במהירות. העובדה שלחקלאים אין גמישות כמו לקמעונאים או לסיטונאים, מובילה אותם להוריד מחירים ולהתכופף בפני דרישותיהם של האחרונים. 

יתר על כן, מסתבר שהמשווקים מכריחים את החקלאים להשתמש בארגזים ייחודיים, מה שפוגע ביכולת של החקלאי למכור לרשתות שונות – וכך כוח המיקוח של החקלאים מוסיף לרדת. 

הממשלה מחליטה – אך לא מבצעת

אחרי המחאה החברתית וזעקת הציבור על יוקר המחיה, קמה ב-2011 קמה ועדת טרכטנברג. היא ציינה ש"ענף (המזון) הוא אחד הענפים בהם ניתוח יוקר המחיה מגלה את כשלי התחרות הגדולים ביותר".

"בענף המזון יוקר המחיה מגלה כשל תחרות חמור". מתוך ועדת טרכטנברג שקמה אחרי המחאה החברתית ב-2011

טרכטנברג העביר את הנושא לועדת קדמי, לבדיקה מעמיקה יותר ולטובת הצעת פתרונות מעשיים. באוקטובר 2012 הממשלה החליטה ליישם את המלצות ועדת קדמי, על גלגול נוסף: הקמת צוות בין משרדי שיבחן את פערי התיווך בשרשרת השיווק של התוצרת החקלאית. הצוות כלל לא הוקם.

רק בשנת 2015 החליטה הממשלה להקים צוות אחר בתצורה מוקטנת למשרד האוצר והחקלאות כדי לבדוק את הנושא. אך נכון לסוף שנת 2018, הוועדה עדיין לא בחנה את הנתונים של שנת 2017. 

על אף אוזלת ידה של הממשלה, עלו מספר פתרונות לפער התיווך בפגישות בין נציגי החקלאים, הקמעונאים והסיטונאים. אחד הפתרונות הבולטים הוא רגולציה, שנועדה לאפשר לשחקנים נוספים להיכנס לתחום הסיטונאי. 

ההצעות שעלו לרגולציה הן הקלת תהליך השגת הרישיון הסיטונאי, אכיפת כללי המסחר וחקיקה שתחייב כללי משחק בין המשווקים לחקלאים. פתרון אחר הוא וולונטרי: חתימה על אמנה שתדרוש הסכמות רחבות מכל הצדדים. החקלאים התנגדו לרעיון הזה.

שוק האיכרים המדשדש

מעבר להקמת המשרד, הצעתה העיקרית של ועדת טרכטנברג הייתה לקדם שווקי מזון מקומיים, בהם תינתן האפשרות לחקלאים למכור את תוצריהם באופן ישיר ללא תיווך. למרות שההמלצה ניתנה ב-2012, רק בסוף 2017 החל משרד החקלאות לקדם הרעיון, באמצעות הקצאה של כ-20 מיליון שקלים לטובת פרויקט שווקי האיכרים ברשויות המקומיות.

מתוך 255 רשויות מקומיות, רק 27 רשויות הגישו בקשה להשתתפות המשרד במימון שוק שכזה. נכון למועד כתיבת הדו"ח, הופעלו שווקים כאלו רק ב-4 רשויות מקומיות.

הרשויות שהקימו שוק איכרים הן דווקא העשירות. שוק איכרי נמל תל אביב

אך שווקי האיכרים לא הגיעו למי שהכי זקוקים להם, והפכו אותם מפתרון להקלת יוקר המחיה לבוטיק פירות וירקות. ראיה לכך היא העובדה שרוב הרשויות שהגישו בקשה הן במצב סוציו אקונומי גבוה, 14 מתוך 27, ורק שלוש במצב סוציו אקונומי נמוך.

רעיון השווקים כשל ככל הנראה כתוצאה מחוסר כדאיות כלכלית של הרשויות המקומיות והחקלאים. משרד מבקר המדינה הפציר במשרד החקלאות לברר מדוע היענות הרשויות המקומיות כל-כך נמוכה וכיצד ניתן לייעל את תהליך קבלת הסיוע להקמת שווקים אלו. על אף שהושקעו במיזם מיליוני שקלים – למשרד החקלאות עדיין אין תשובה. 

החלום שהרקיב: איפה השוק הסיטונאי?

הצעה נוספת, שמתגלגלת על המדף כבר כמעט 20 שנה, היא הקמת שוק סיטונאי חדש. המטרה הייתה להחליף את השוק הסיטונאי הוותיק בתל אביב, שתפס שטח נדל"ני יקר ערך. בפברואר 2001 התקבלה החלטת ממשלה להקים את השוק החדש במתחם באזור צומת מסובים. 

השוק הסיטונאי נועד להגביר את התחרות בין מערכות השיווק של התוצרת החקלאית בארץ וכך להקטין את פערי התיווך ולתרום למסחר הוגן. בשנת 2006 הועבר השוק הסיטונאי מתל אביב לצריפין באופן זמני. 

פינוי השוק הסיטונאי בתל אביב. מאז שהועבר לצריפין ב-2006, לא נמצא לו מקום חדש

בינואר 2007, שש שנים לאחר החלטת הממשלה, אושרה תוכנית המתאר לשוק המתוכנן במתחם מסובים. על אף שמשרדי החקלאות והאוצר הסכימו באותה העת על נחיצות השוק ולמרות שכבר אושרה תוכנית המתאר, רק בסוף שנת 2010 (כמעט עשור להחלטת הממשלה) הוחלט להקים חברה ממשלתית, שתפעל להקמת מרכז קבע. 

החברה הממשלתית שהוקמה (חברת שוק סיטונאי לישראל בע"מ) לקדם את בניית השוק במסובים הגדירה את השוק הזמני בצריפין כ"סובל מצפיפות, מחסור בשטחי אחסנה, תברואה לקויה ורמת בטיחות נמוכה". החברה הסבירה כי בעיות אלו נובעות מארעיות השוק (שכבר אז פעל כמעט חמש שנים) והסבירה מדוע יש צורך בהקמת שוק סיטונאי קבוע, בדחיפות, בהתאם להחלטת הממשלה.

החברה הממשלתית תכננה לגזור את הסרט בסוף 2012. "רק" 12 שנים לאחר החלטת הממשלה להקמת השוק. חכו, יש עוד.

לאחר מחקר ובחינת שווקים דומים בעולם, הגיעה החברה למסקנה כי עלויות ההקמה הראשוניות של השוק יהיו כ-306 מיליוני שקלים. בניגוד להמלצת החברה, המדינה החליטה להוציא את הפרויקט כמכרז. תהליך זה החל רק בקיץ 2013. שנה לאחר מכן, הממשלה דחתה את הקמת השוק לשנת 2017

7 שנים שנגמרו בכישלון

לאחר התנגדות נמרצת של עיריית אור-יהודה להקמת השוק במקומו המתוכנן, נזנח המשא ומתן וב-2016 בוטל המכרז. בתחילת 2017 החליטה הממשלה לדחות את הפעלת השוק לסוף 2020. במהלך אותה שנה לא הצליחו המשרדים להגיע להסכמה בעניין הרחבת השוק הקיים בצריפין כחלופה לשוק שתוכנן במסובים, מה שהוביל את משרד החקלאות לפתוח בתהליכי סגירת החברה הממשלתית. 

הבנתם נכון: החברה הממשלתית שהוקמה ב-2010 נסגרה אחרי שבע שנים עם אפס תוצאות. פרט זה כמובן לא נעלם מעינו של מבקר המדינה. לפי הדו"ח שהוציא, העלות הכוללת של פעילות החברה הממשלתית בשנים 2011 עד 2017 הסתכמה בכ-19.5 מיליוני שקלים.

משרדי הממשלה לא מתואמים כבר 20 שנה – והסל שלנו ממשיך להתייקר

המבקר קבע שמהלך זה מהווה חריגה מסמכות משרד החקלאות והיה צריך להתקבל בהחלטת ממשלה. פוטנציאל התועלת הכלכלית של הפרויקט היה חיסכון של 250-350 מיליוני שקלים בשנה על-פי הערכות שמרניות, ובין 2-3 מיליארדי שקלים בשנה, על-פי הערכות החברה הממשלתית בדו"ח שהגישה בתחילת 2012.

נכון לכתיבת הדו"ח עדיין נבחנת האפשרות להרחיב את מתחם השוק הקיים בצריפין, לצד בחינת הקמה של "זירת מסחר דיגיטלית" שתאפשר חיזוק התחרות במקטע הסיטונאי.

כישלון הקמת השוק מציג חוסר תיאום עמוק בין משרדי הממשלה: משרד ראש-הממשלה, החקלאות, האוצר והפנים. מהלך שנגרר במשך שני עשורים, עלה לציבור מיליוני שקלים – ונכשל. הבעיות להן היה אמור השוק לתת מענה טרם נפתרו. 

שתפו את הכתבה
1 תגובה
  1. רונית
    רונית אומר:

    אז מה עושים עם זה שאנחנו יודעים.
    המון חוקים מיושנים המון חוקים דורשים שינוי
    איך אנחנו תורמים מה עושים כדי לזה שהמחירים יוזלו
    ?
    איך פותחים יוזמות שאכן יוזילו המחירים ולא פרויקטים שעולים הון והינם טעות..או לא מוצלחים ולא עוזרים.

    הגב

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *