זה הפריון, טמבל

| אלון אראל / טור דעה אורח |

בשנה האחרונה געשה התקשורת הכלכלית הישראלית – עד כמה שהתקשורת הכלכלית בישראל יודעת לגעוש – סביב חריגת הממשלה מיעד הגירעון, שעלול לגדול לאור הקורונה. אוי האימה. מספר ימים אחרי תוצאות סבב הבחירות השלישי (בתקווה שגם האחרון לשנה זו) נשאלת השאלה – כיצד תתמודד ממשלת ישראל ה-35, לכשתקום, עם אסון הגירעון?

למרות שהשאלה הזו נשאלת שוב ושוב – זו, לדעתי, פשוט לא השאלה הנכונה.

ההתעקשות הכמעט אובססיבית לעסוק בגירעון נראית לי כמו אדם שמתעצבן על העובדה שהבגדים שלו נרטבים, במקום להתעצבן על ההצפה בחדר – זה לא נורא שהבגדים שלך רטובים; בטח שלא זו הבעיה האמיתית שלך; ובפועל, כדי לטפל בבעיה האמיתית חייבים להירטב. ומהמשל לנמשל: חריגה מיעד הגירעון היא לא "סוף העולם"; הבעיה האמיתית שלנו היא בעיית הפריון – שטיפול בה יפתור ממילא את בעיית הגירעון; וכנראה שכדי להעלות את הפריון נאלץ, זמנית, לחרוג מיעד הגירעון.

נקודה ראשונה: "זה לא כזה נורא"

זה נשמע אולי פשטני, אבל האמת שגירעון – במידה – לא מפחיד כמו שהוא נשמע. צריך לזכור – גירעון הוא בסופו של דבר הלוואה או השקעה שהמדינה לוקחת (על חשבון הצמיחה העתידית) כדי לממן שירותים חברתיים וכדי לייצר את אותה צמיחה עצמה. מדינה – בהיותה גוף יציב יחסית – נהנית מתנאי ריבית טובים (הרבה יותר טובים משלי או משלכם). משקי בית מזיעים כדי להחזיר חובות, מדינות מגלגלות אותם.

אחרי כל זה חשוב להגיד – חריגה מיעד הגירעון היא לא מצב אופטימלי. היא מגדילה את עול תשלומי הריבית ועלולה לפגוע בדירוג האשראי של ישראל. אמנם חריגה זו עשויה להיות מדיניות מוצדקת במצבים בהם ישנה אבטלה גבוהה – על מנת להניע באופן מלאכותי את השוק – אבל זה לחלוטין לא המצב בישראל כיום. הגירעון הנוכחי נוצר עקב שיקולים שמזכירים יותר קמפיין בחירות מאשר מדיניות כלכלית. אבל – וזה אבל גדול – ישראל נמצאת במצב ייחודי בו למרות שאין אבטלה, יש פוטנציאל צמיחה גדול בשוק.

נקודה שנייה: "לא זו הבעיה האמיתית"

הינה הגענו לבעיה האמיתית. הגירעון הוא בכלל לא האיום הכלכלי של מדינת ישראל. הבעיה האסטרטגית האמיתית שלנו היא שמצוי פוטנציאל הצמיחה במשק הישראלי הוא נמוך, למרות אחוזי האבטלה הנמוכים. קוראים לזה בעיית הפריון. פריון העבודה הוא למעשה כמה כסף כל אחד מאיתנו מייצר בממוצע לשעת עבודה, ובישראל המספר הזה נמוך. מאוד נמוך. לפי דו"ח בנק ישראל, בעוד שממוצע פריון העבודה במדינות ה-OECD עמד ב-2017 על 56 דולר, בישראל עמד הפריון על 42.7 דולר בלבד.

פריון נמוך הוא בעיה כלכלית די חמורה. למעשה, גובה הפריון מגביל את פוטנציאל הצמיחה שלנו כמשק וכמדינה יותר מכל גורם אחר. העלאת הפריון היא אחת המשימות הכלכליות המרכזיות שיעמדו לפתחה של ממשלת ישראל ה-35. זאת הרבה לפני הטיפול ביחס חוב-תוצר, בעיקר מכיוון שהעלאת הפריון ממילא תפתור את בעיית הגירעון. העלאת הפריון מצד אחד תגדיל את התוצר (כלומר תצמצם באופן יחסי את החוב) ומצד שני תגדיל את הכנסות המדינה (מה שעתיד בתורו לאפשר להקטין את החוב נומינלית, כלומר מספרית באופן מוחלט).

לפי הדו"ח של בנק ישראל ישנם שני גורמים מרכזיים לפריון הנמוך של ישראל – הון אנושי (מערכת החינוך, חוסר בהכשרות מקצועיות-תעסוקתיות) ותשתיות פיזיות (תחבורה ציבורית, כבישים וכו'). עובדים מוכשרים יותר, שעברו הכשרה מותאמת וטובה והעלו את מיומנויות העבודה שלהם הם עובדים שמייצרים יותר בשעת עבודה. עובדים שיכולים להתנייד בקלות למקום העבודה האופטימלי עבורם, ולא מבזבזים זמן יקר על הכבישים. עובדים שמצליחים לקבוע 6 פגישות ביום, כי הכבישים ריקים יותר, הם אפקטיביים מעובדים שקובעים 3 פגישות בגלל הפקקים. אך כמו כל דבר טוב, הכשרות ואוטובוסים עולים הרבה כסף. 

חשוב לציין שגם דרכים נוספות (מרכזיות או אפקטיביות פחות) להעלות את הפריון ואת התוצר דורשות (בין היתר) השקעה ממשלתית; שילוב גברים חרדים ונשים ערביות בשוק העבודה, לצד העלאת מיומנויות העבודה של אותן האוכלוסיות, ואפילו צמצום בירוקרטיה – כל אלו גם דורשים השקעה כספית.

נקודה שלישית: "כדי לטפל בבעיה האמיתית חייבים להירטב"

אז יש בעיה: אנחנו מוציאים יותר משאנו מכניסים. המצב – כך מסתבר – עוד מסתבך, כי כדי לטפל בהצפת החדר – כלומר להגדיל את הפריון – אנחנו צריכים להוציא עוד כסף. במצב הזה לכאורה, אנחנו שבים לדילמת הכלכלן הקלאסית: או לצמצם בשירותים הציבוריים, או להעלות מיסים. אכן, כמו שכל נער אוצר יגיד לכם – אפשר לקצץ. הרי אף אחד לא מת מקצת פחות רופאים וטנקים. העניין הוא, שההוצאות הציבוריות בישראל הן מהנמוכות במערב. וזה נכון אפילו כאשר מכניסים את תקציב הביטחון לחישוב.

לפי דו"ח מרכז המחקר של הכנסת על מנת להגיע לממוצע (רק לממוצע!) של מדינות ה-OECD חסרים 150 מיליארד שקלים בתקציב המדינה. לדבר על קיצוץ במצבנו זה קצת כמו להביא דיאטן לאיזה כפר רעב. אנחנו לא צריכים להוציא פחות – אנחנו צריכים להכניס יותר.

הדרך המרכזית להגדיל את הכנסות המדינה היא להעלות מיסים. אישית, אני בעד. נטל המס בישראל הוא מהנמוכים בעולם המערבי (כ-31% לעומת ממוצע ה OECD: כ- 34% ע"פ הדו"ח הנ"ל) ולכן זו אופציה טובה לטפל בגירעון ובייבוש התקציבי. עם זאת, העלאת מס היא לא פתרון קסם. העלאת שיעורי המס בצורה חדה עלולה לפגוע בצמיחה וליצור נזק כמעט כמו התועלת. לכן, העלאת מס צריכה להיות הדרגתית ומתונה, ואילו בעיית הפריון דורשת טיפול דחוף.

יתר על כן, בעיית הפריון נוצרה אחרי שנים של ייבוש של תקציב המדינה והשירותים החברתיים. העלאת המיסים אולי תסייע לסגור את הגירעון, אך לא תספיק לבדה לתקן את נזקי הייבוש – חוסרים של מאות מיליארדי שקלים בתקציב המדינה שיצרו, בין היתר, את בעיית הפריון מלכתחילה. כדי לפתור את בעיית הפריון – ועל הדרך לפתור או לפחות לצמצם את הגירעון – אנחנו צריכים להגדיל משמעותית את ההוצאה הציבורית בישראל. 

אם לחזור לאותו בחור רטוב ובכיין, אנחנו חייבים להבין שכדי לטפל בהצפה, אנחנו הולכים להירטב. אנחנו צריכים להשקיע בהון הפיזי: בעיקר בתחבורה ציבורית ושמירה על רמת תשתיות התקשורת והאנרגיה; ובהון האנושי: השקעה ופיתוח מערכת החינוך לגיל הרך (0-3), שיפור איכות המורים בעיקר על ידי העלאת שכר למורים חדשים, ותגבור מקצועות רלוונטיים בקרב אוכלוסיות מוחלשות. את ההשקעה הזו צריך לממן גם על ידי מיסוי, התייעלות, אבל כן – גם על ידי הגדלה (זמנית, מתונה, מתוכננת ומושקעת היטב) של הגירעון.

העלאת הגירעון בצורה מושכלת ומידתית, לשם השקעה בתשתיות, בהון הפיזי והאנושי בישראל היא השקעה חכמה ונדרשת, שלא רק עתידה להחזיר את עצמה ובטווח הרחוק תצמצם את יחס החוב תוצר, אלא גם עשויה לטפל בנזקים החברתיים האדירים שנוצרו אחרי שנים של ייבוש מסיבי. פתרון שהעלאת המיסוי – נדרשת ככל שתהיה – לא תוכל לספק לבדה.

טורים רלוונטיים:

• בחירות 2019: הגירעון שאסור לנו להתעלם ממנו
• תפסיקו לעשות דרמה מהגירעון // דעה
• הגירעון הוא לא קטסטרופה – אבל אי-אפשר להתעלם מהעובדות

*

אלון אראל, צוער בתוכנית 'עתידים לשלטון המקומי' של משרד הפנים, סטודנט שנה ג' לכלכלה, פוליטיקה וממשל ומדיניות ציבורית. רכז נציגות התנועה הבוגרת של "החלוץ".