ערכת שאלות לפוליטיקאים
תפריט
תפריט
תפריט
תפריט
ערכת שאלות לפוליטיקאים
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
כולנו נחשפים לחדשות כמעט כל שעה, אך אף אחד מעולם לא לימד אותנו איך לקרוא אותן בצורה ביקורתית. הגיע הזמן לשנות את זה. נכון, כל ילד יודע שהתקשורת מציגה רק חלק מהאמת, ופייק ניוז הפך למושג חם – אבל זה רק חלק קטן מהבעיה: עורכים משתמשים בכותרות ובתמונות שמפעילים אצלנו רגשות. עיתונאים מוהלים עובדות בתעמולה, ובעלי עניין בפייסבוק מציגים עצמם כעיתונאים.
כל ערוץ תקשורת מבנה לקוראיו מציאות מעוגנת בנרטיבים משלו הנותנים משמעות לעובדות, ומעצבים תפיסת עולם – בכוונה ובלי כוונה – גם אנחנו. לאף אחד מאיתנו אין זמן להפוך לחוקר תקשורת, להכיר את מפת האינטרסים ואת שלל המניפולציות בהן משתמשים הכותבים והעורכים. לכן החלטנו ב"שקוף" לצאת בסדרת כתבות והמלצות במטרה לסייע לכן ולכם לפתח יכולת להערכה ביקורתית של המדיה: כדי שתוכלו לעשות שימוש מושכל בחדשות, ולהבין מסרים ומה עומד מאחוריהם.
והפעם: ד"ר מירה פוירשטיין – חוקרת אוריינות מדיה דיגיטלית (חשיבה ביקורתית ביחס למדיה) והתנהגות צריכה חדשותית של בני נוער וסטודנטים. בעבודת הדוקטורט שלה, חקרה פוירשטיין את הקשר בין אוריינות מדיה לחשיבה ביקורתית, והייתה חלוצה בהטמעת תכנית "חינוך למדיה בגן הילדים" (1989), בהדרכת גננות ומורים לתקשורת, ובהקמת מרכזי מדיה ותקשורת לגיל הצעיר בשיתוף משרד החינוך והתרבות.
"סיקרן אותי להעריך באופן מדעי האם התנסות של תלמידים בכיתות ד'-ו' בתכנית לאוריינות מדיה מקדמת את החשיבה הביקורתית שלהם ביחס לתקשורת", היא אומרת.
במחקר מצאה שבעקבות התכנית התלמידים הפגינו יכולות ניתוח והערכה ביקורתיים למסרים בטלוויזיה ובפרסומות, במיוחד תלמידים שהתנסו גם בהפקה של סרטי וידיאו קצרים.
כמו שראינו בראיון עם ד"ר רן שמשוני, היכולת הביקורתית משתפרת פלאים ברגע שצרכן התקשורת מתנסה – אפילו פעם אחת – בתפקיד העיתונאי עצמו.
חינוך לאוריינות מדיה דיגיטלית זו עליית מדרגה. הוא מתבסס על חקר המדיה, החברה והתרבות בעידן הדיגיטלי והרשתות החברתיות. מטרתו, לפי פוירשטיין, להעצים את הלומדים בכישורי חשיבה ביקורתית ותקשורת ההולמים את החיים בחברת המידע במאה ה-21. "אזרחי דמוקרטיה צריכים לדעת להתמודד באופן מושכל עם נושאים ואירועים בחברה הנמצאים בלב השיח התקשורתי-ציבורי", היא מדגישה, "להבין מדוע מידע מועבר, מופץ ונצרך במרחב התקשורתי. מהן מקורותיו? מה לא נכתב בו ומדוע? את מי הוא משרת? ואילו השלכות יש לכך על הקהל והחברה?"
פוירשטיין מציינת כי החינוך לאוריינות מידע ומדיה הוא חלק בלתי נפרד מחינוך לאזרחות מעורבת בדמוקרטיה ומצביעה על מעגליות מעניינת. "להכשיר אזרחים חושבים שיודעים להשתמש בתקשורת מתוך אחריות חברתית, ירתום את התקשורת לקידום שינויים חברתיים ובכך לשיפור איכות חייהם של האזרחים".
"היא מפתחת את ההכרה בערכה של הספקנות, בניגוד לציניות, ואת היכולת להבחין בין עיתונות מקצועית למידע שמתיימר להיות עיתונות. האינטרנט ופלטפורמות המדיה החברתית הפחיתו את כוחה של המדיה המסורתית, ואת איכות העבודה העיתונאית והדיווח החדשותי. נוצרה עיתונות חדשה, 'איטרטיבית' – כלומר חזרתיות על סיפורים, שימוש במקורות פחות אמינים, ריבוי כותרות סנסציוניות ושברי מידע. זה מרדד את השיח התקשורתי-חדשותי, והציבור מתקשה להבחין בין מידע שקרי למהימן".
לדבריה, ציוצים של פוליטיקאים ואנשי ציבור ויח"צנים מציפים את הרשתות, ומניפולציות מכוונות לאסוף נתונים אישיים ולטרגט מסרים ופרסומות. התוצאה: שיבושים בשיח ובדיון הציבורי. בד בבד, גדל ומתחנך דור ילדי המסכים המתנהל על-פי לייקים, וערכים של נראות ופרסום המניעים את דפוסי התנהגותו ברשת.
"התראות ואלגוריתם ברשת מייצרים רסיסי מידע, והידיעה של הדברים הפכה לחשובה יותר מאשר ההבנה שלהם". היטיבו לתאר זאת, לדברי פוירשטיין, ביל קובאץ' וטום רוזנטל מהניו-יורק טיימס: מעידן "תאמין לי" (כשחדשות המיינסטרים נתפסו כסמכות) עברנו לעידן "תראה לי" (שמעביר את האחריות לקהל השופט על-פי מראה עיניים).
"אנו חיים בעידן של פוסט אמת וקיטוב פוליטי, הודות להיצף המידע בתקשורת והריבוי בהטיות מידע מכוונות ('דיס-אינפורמציה'), בחדשות כוזבות ('פייק ניוז'), והאפשרות ליצור בוטים ודמויות וירטואליות לקידום אידיאולוגיות ואינטרסים של בעלי עניין בתחומים שונים".
על רקע דברים אלה, תכנית הלימודים באוריינות מדיה דיגיטלית לדעתה היא כורח המציאות, ואמורה להופיע כלימודי חובה החל מהגיל הרך. למרבה הצער, מערכת החינוך מתנהלת לאט מידי בהקשר הזה. "המערכת מתעוררת ומגיבה נקודתית רק כאשר אנו שומעים על אירועים קיצוניים, כמו בריונות ופורנוגרפיה ברשת, ביוש ('שיימינג'), התאבדויות ועוד. אולם אין כוונתי לעסוק בהפחדה או במגננה מול סכנות הרשת, אלא להעמיק את ההבנה של ילדים וצעירים באמצעות ידע ומיומנויות בתקשורת ובחשיבה ביקורתית, כמרכיב חשוב בחינוך לאזרחות בחברה דמוקרטית".
"לקיים דיונים המעוררים ביקורת וספקנות על התפקוד של אמצעי התקשורת סביב שאלות כמו: מה חלקה של התקשורת בעיצוב סדר היום הציבורי ודעת הקהל? איך הייצוג התקשורתי מבנה מציאות בנושאים כמגדר ומיניות, סטריאוטיפים, קבוצות ומיעוטים? כיצד פועלים גורמי כוח – שלטון, פוליטיקאים, בעלי הון ותאגידים – לקידום אידאולוגיות ואינטרסים בזמן נתון? מה תפקידה של התקשורת בדמוקרטיה?"
פוירשטיין מאמינה שהניתוח הביקורתי של תכני התקשורת ומסריה הכרחי, אך לא מספיק. יש לשלבו בהתנסות בהפקה ובהעברת מסרים במגוון פורמטים כמו הפקת סרט קצר, יצירת פוסט, כתבה וסטורי לאינסטגרם ועוד.
בתכניות שיזמה פוירשטיין, ילדים בגילאים צעירים מתנסים ברזי ההפקה. "ברגע שהם עומדים במקומם של העיתונאים ועורכי החדשות או התכניות, מומחשת להם מידת האחריות החברתית הנדרשת מסוכני המדיה, ומה האפקט שיש לכך על החברה והתרבות. בנוסף הם בעצם לומדים איך אפשר לעשות מניפולציות כמו הטיות בדעת הקהל, ספינים וחדשות כוזבות, במיוחד בטכנולוגיות הדיגיטליות. זו התנסות שמפתחת את המודעות לאפקטים שהתקשורת מחוללת על הידע והאמונות שלהם כקהל".
התכנית מתבססת על תפיסות מפתח (ר' במסגרת) שפותחו כבר בשנות השמונים (Namle) שהן לדבריה "לב הניתוח הביקורתי". עם הזמן, אלו אומצו ויושמו בהתאמה לשינויי הסביבה התקשורתית בהיקפים שונים ובמגוון מערכות חינוך ברחבי העולם כולל ישראל ובארגון הבינלאומי Unesco.
פוירשטיין מציינת את תרומתה של התכנית להבנת המציאות האקטואלית, במיוחד על נושאים שאין לאנשים ידע מוקדם עליהם כמו סוגיית בעיות האקלים, או המאבק על קידוח לווייתן. "ביסודו של דבר, התלמידים עוסקים בשאלות כמו: אילו מקורות מידע מצוטטים בידיעה, מה מאפיין את הייצוג התקשורתי, ומדוע חלה הקצנה בניסוח כותרות שליליות ומבוססות קונפליקט".
כדוגמא היא מציבה את הכותרות "הליכוד נגד בנט: "מסכנים את גוש הימין" או "אוחנה: דבריו של רפי פרץ נגד הקהילה הגאה הם אומללים, חשוכים ושגויים".
"את מי זה משרת, ובאיזה הקשר פורסמו?" שואלת פוירשטיין ועונה: "במקרה של הרב פרץ, מערכת החינוך אמנם הגיבה בפרסום בתי ספר שערכו שיעורים בנושא של "קבלת האחר", וזה חשוב. אבל אני מניחה, שמעט מורים עסקו באופיו של הייצוג והמסגור התקשורתי, ומה חלקם בתפיסת האירוע והבנתו בקרב הקהל. הפכנו להיות צרכני חדשות של 'מה קורה'", היא מדגישה שוב, "מבלי לרדת לרבדים העמוקים יותר, הבוחנים את מקורות המידע, מהימנותו וטיב מסריו".
"התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. בעולם של תקשורת דיגיטלית ורשתות חברתיות, גובר כוחו של הקהל להשפיע על המדיה ולבקר עד כמה היא עושה נאמנה את עבודתה. על-פי גישת האקולוגיה של המדיה יש חשיבות רבה לטיב האינטראקציה בין הקהל לסביבה התקשורתית בעיצוב פני התרבות והחברה שלנו. בהקשר הזה, אוריינות מדיה מכוונת להעצים את יכולות הקהל בהתמודדות מול אתגרי חברת הרשת".
כך למשל, היא מסבירה, סטודנטים בודקים את דפוסי הצריכה והשימושים שהם עושים בתקשורת: באילו נסיבות וכיצד הם הופכים לסוכני תקשורת המקדמים מסרים בקבוצה החברתית שלהם. "מבלי להיות מודעים לכך, לעיתים תכופות הסטודנטים הופכים למשת"פים של ארגונים, גופים מסחריים או פוליטיים, כדי להעביר רעיון או מסר ללא בקרה והערכה מוקדמת".
לדבריה, הטכנולוגיה לא מפשטת את המצב. ההיפך. "ג'ורג' אורוול דיבר על החשש מהאח הגדול. אך הנבואה של אלדוס האקלסי בספרו "עולם חדש מופלא" מדייקת יותר את רוח התקופה. אנחנו סוגדים לטכנולוגיות ששוללות את היכולת שלנו לחשוב. אנו מאוהבים בטכנולוגיה, ולא רואים או שמים לב איך נשללת מאתנו הפרטיות, או איך מעבירים לנו מידע שגוי ומוטה".
פוירשטיין מדגישה כי דווקא אזרחי הרשת נדרשים לחשוב ולהגיב בספקנות ביקורתית, לאתר הטיות וטעויות עיתונאיות, ולייצר מסרים חלופיים לאלה הזוכים לבולטות ולקולות הגמוניים בתקשורת המיינסטרים. "דרך טובה להתמודדות היא תקשורת עצמאית, בלתי תלויה ואזרחית, לחיזוק האינטרס הציבורי-חברתי על בסיס דיוק ומהימנות המידע, שמירה על סטנדרטים של אתיקה ועתונות מקצועית, וכן יש מקום לקידום אתרים העוסקים בביקורת התקשורת, כמו העין השביעית. יש לעודד מגמה זו".
"זה מצער מאד. אנו חיים בחברה טכנולוגית פתוחה ונאורה, צרכני מידע ותקשורת על בסיס יומיומי ורחב, אך חלק ניכר מאתנו איננו אוריין תקשורת. כאשר התקשורת לא הוגנת ולא מאוזנת מטעמים פוליטיים ומסחריים – בגלל קרבה של עיתונאים וארגוני תקשורת לשלטון, לפוליטיקאים, לתאגידים ובעלי הון – היא משועבדת לאינטרס של המו"לים על חשבון האינטרס הציבורי".
התוצאה, לדבריה, היא פגיעה בעקרון זכות הציבור לדעת בחברה דמוקרטית, ואיכות המרחב התקשורתי-ציבורי. עוד תופעות לוואי: דיווח חלקי ומוטה (או שקרי) שמשבש את איכות חייו של האזרח, מעוות את תפיסת המציאות, את דעת הקהל ואת ההחלטות של הציבור, כיצד להגיב ולפעול ביחס לנושאים ואירועים בחיי היומיום שלו.
"כאזרח אתה צריך לקבל החלטות באופן מושכל. אזרחים היודעים לבחון בביקורתיות את התקשורת יכולים להבין ולקדם את הנושאים שחשובים או רלבנטיים להם, ולא ללכת שבי אחרי מה שעיתונאים חושבים מה חשוב שהם ידעו. אנחנו לא מחוסנים במאה ה-21 בפני הטיות המידע, במיוחד בחדשות. לכן איכות השיח התקשורתי היא חיונית, כי היא משפיעה על דעותינו, זהותנו ותפיסת עולמנו – במיוחד במציאות המשתנה והדינמית בישראל, ובטרפת הבחירות".
לדבריה, המחשה טובה לאופן שבו מתנהלת היום התקשורת אפשר לראות במפת התקשורת הישראלית והשינויים שחלו בה. "המפה משקפת את האופן שבו יחסי הכוחות בין בעלי הון, פוליטיקאים ותקשורת מתווים את טיבו של הסיקור התקשורתי – אילו נושאים יסוקרו ואילו לא, לאיזה פוליטיקאי תינתן במה, ובאיזה אתר יהיה סיקור אוהד או שלילי לרה"מ, למשפחתו ולאנשי ציבור ומעצבי מדיניות".
פוירשטיין נותנת את סוגיית אסדת "לווייתן" כדוגמא הנוגעת לבריאות הציבור הרחב. כבר נחשף שחברת נובל אנרג'י משתמשת בכספי פרסום למימון כנסים וכאמצעי להטיית הסיקור על אודותיה.
פוירשטיין מדגישה כי המושג "פייק ניוז" מדאיג , אבל לא העיקר. "כבר במאה ה-16 היו חדשות כוזבות" ומאוחר יותר, בסוף המאה ה-19, התפתחו ז'אנרים שונים של סנסציות כעיתונות צהובה.
כיום, פוליטיקאים ומנהיגים כמו דונלד טראמפ ונתניהו רותמים את המושג כדי ליצור דה-לגיטימציה של העיתונות, ושל כל ערוץ תקשורת או עיתונות המנוגדים לקו המחשבתי שלהם. "באופן זה, הם מערערים על כוחה של העיתונות החופשית ופעולתם של ארגוני החדשות. כתוצאה חלה ירידה באמון הציבור בתקשורת ובעיתונאים בכלל. המושג פייק ניוז הפך כמטבע לסוחר המתווה את אופייה של התקשורת, מערער את אמון הציבור בה, ויוצר תפיסה צינית ביחס לאירועים ולעיתונאים. אולם, חשוב לדון בו בהקשר הרחב של אמצעי תקשורת וכוחם המניפולטיבי, והיחסים שבין מדיה, טכנולוגיה ודמוקרטיה בהקשרים חברתיים-פוליטיים".
"היום יותר ויותר מנהיגים נעזרים בתקשורת להשמעת קולם ולקידום האינטרסים שלהם. הרשתות החברתיות הפכו פלטפורמה נוחה לתקשורת ישירה עם האזרחים, בציוצים, בסרטי וידיאו קצרים, ובהעברה אפקטיבית ומהירה של מסרים אך גם למינוף והגברה של פייק ניוז".
"ספקנות היא תנאי חשוב ומוקדם, אך איננו מספיק. עליך להיות בעל ידע ומיומנויות תקשורת גם ביצירה ובהפקה של מסרים כדי להבין את האסטרטגיות שבהם משתמשים העיתונאים לעיצוב הכתבה וקידומה, כדי להבין באופן מעמיק את המידע ומסריו".
אחד הכלים שפוירשטיין מציעה הוא לשאול שאלות סביב כתבה 'חשודה' כמו: אילו נקודות מבט מוצגות? מי הקולות המצוטטים ומי לא? מה הייצוג התקשורתי הניתן לממשלה, לאנשים המוצגים, ומדוע? מהם מקורות המידע של הידיעה? באיזה הקשר פורסמה? מי הבעלים של העיתון/הערוץ, ומה האינטרס שלו?"
למרות שהינה חסידה גדולה של התחום, פוירשטיין לא מתיימרת לטעון שאוריינות תקשורת היא פתרון בלעדי. אבל היא מדגישה כי הכשרת דור העתיד של אזרחי הדמוקרטיה, כבר מגילאים צעירים, לאוריינות מדיה ביקורתית תעצים את יכולת הציבור לתפקד כ"שומרי הסף" בדמוקרטיה. "אנשים המסוגלים לפקח על האחריות החברתית של התקשורת, ולהתנהג בסביבה התקשורתית באופן מושכל ואפקטיבי".
פוירשטיין מקווה להכניס את התכנית למערכת החינוך בכל הגילאים, ובהקדם האפשרי. בשנים האחרונות כבר חל לדבריה מינוף של התחום והוא תופס תאוצה ומודעות רחבה בקרב אנשי אקדמיה, חינוך ומעצבי מדיניות בארץ. "גם האגודה הישראלית לתקשורת מנסה בימים אלה לקדם את התכנית במשרד החינוך, וכיום יש מאגר משמעותי של חומרים ותכניות לימוד ברשת, המיושמים במערכות החינוך של בתי-ספר במכללות ובאוניברסיטאות".
פוירשטיין פיתחה תכניות לאוריינות תקשורתית לבתי ספר יסודי וחטיבות ביניים, ובהכשרת מורים במכללת אורנים. מי שלומד במגמת תקשורת בתיכון, לומד ומתנסה בחומרי האוריינות. אך כפי שהיא אומרת: צריך להתחיל בגן ובחינוך היסודי כלימודי חובה. ההמצאות הטכנולוגיות והחדירה של חדשנות תקשורתית לחייהם של ילדים מאיצים את התופעות השליליות הנובעות משימוש לא מושכל בהן. "לכל טכנולוגיה יתרונות וחסרונות. האחריות היא על הקהל והאופן שבו הוא משתמש בה".
"לא נתקלתי בהתנגדות, אך זה מאבק ממושך של שנים במערכת החינוך על מה חשוב יותר או פחות להכניס לתכנית הלימודים. התנודות במערכת הפוליטית בישראל והתדירות שבה מתחלפים שרי החינוך והמנכ"לים מערער על היציבות של סדר היום החינוכי, וזה מקשה על הכנסת התכנית והטמעתה".
"אין רשימת טכניקות וגם לא מרשם, אלא למידה שיטתית של תחום החינוך לאוריינות מדיה דיגיטלית ומסגרת מושגית רחבה, והתנסות ביישום תפיסות המפתח המרכזיות שהזכרתי. אני מציעה להיכנס לאתרים רלוונטיים העוסקים בכך (רשימה קצרה בהמשך, ת.א)".
"בוודאי, כחלק מהמשוב שמורים וסטודנטים דיווחו בהתנסויות עם תלמידים במסגרת לימודי החוג לתקשורת, במחקרים ובהשתלמויות. יש צבר של עדויות משדה המחקר על האפקטיביות של התכנית וככל שהלמידה ממושכת כך גדלה מידת היעילות שלה. בישראל אוריינות המדיה נבחנה בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, במחקר שערכתי עם ד"ר לאה מנדליס, בחסות המכללה האקדמית בנתניה והאיחוד האירופי". פוירשטיין מציינת כי מחקר מהעת האחרונה, מדד אוריינות מדיה (2019) שנערך בקרב 35 מדינות באירופה, מצא קשר בין שחיתות ורמות האמון בחברה לאוריינות מדיה. לפי המחקר, ככל שהמדינה פחות מושחתת היא זוכה לניקוד גבוה יותר באוריינות מדיה. מדינות עם רמות גבוהות של חוסר אמון במדענים ובעיתונאים קבלו ציון נמוך באוריינות מדיה.
לסיום, פוירשטיין ביקשה להצביע על סוג של פרדוקס שנוצר כיום. מצד אחד, האינטרנט והפלטפורמות החברתיות הרחיבו את אפשרויות הביטוי והדמוקרטיה המשתתפת של פרטים וקבוצות בחברה, ומצד שני, תאגידי מדיה כמו פייסבוק וגוגל השתלטו על המרחב הציבורי והרחב של התקשורת, כבעלי המידע המרכזיים, האחראים על עיצובו והפצתו.
בזאת הם החליפו את התקשורת הישנה – טלוויזיה, עיתונות, רדיו, פרסומות. הבעלים החדשים מונעים מאינטרסים כלכליים-מסחריים, במטרה לקדם מוצרים יותר מאשר ליידע את הציבור או לעורר השראה המטפחת חשיבה ביקורתית ומקדמת את איכות השיח הדמוקרטי. "לכן", היא טוענת, "החינוך לאוריינות מדיה הוא תשובה חשובה ומשמעותית לאזרחי דמוקרטיה: להבין ההקשרים החברתיים-פוליטיים-כלכליים שבהם מועברים מידע ומסרים במדיה, ולהתנהל חכם מול מארג יחסי הכוחות בחברה רב תרבותית ומרושתת".
תרגיל בהערכת מקורות מידע ואמינות הדיווח התקשורתי:
דיון בסוגיית אסדת הלוויתן באמצעות ניתוח ביקורתי של מקורות המידע שהשתמשו בהם בדיווח של כל אחד מהערוצים:
החלה הזרמת הגז מאסדת לוויתן; תושבים התפנו, אתרי ניטור האוויר קרסו/כלכליסט (31.12.19)
מול מחאת התושבים: שלב הנישוב בהרצת אסדת לוויתן הסתיים/וואלה ניוז ( 31.12.19)
דיון מסכם: ערכו השוואה בין שתי הכתבות- מה תמונת המציאות המצטיירת בכל כתבה?
האם יש הבדל ביניהן ומדוע?
פוירשטיין אחראית על כמה ספרים, חומרי לימוד, ומאמרי מחקר בתחום. ספרה האחרון עוסק באוריינות תקשורת בעברית: "מדברים אקטואליה – אוריינות תקשורת" בהוצאת מכון מופ"ת, וכולל גם דוגמאות לשעורים והמלצות לפעילויות ברמות גיל שונות.
כיום פוירשטיין רפרנטית ישראלית ב- DIMLE (Digital International Media Literacy Ebook Project)- פרוייקט בינלאומי מקוון וראשון מסוגו באוריינות מדיה, ב-18 מדינות (בשפות שונות כולל עברית) ובראשותו של פרופ' ארט סילברבלאט ( Art Silverblatt ) מאוניברסיטת וובסטר , ארה"ב. לדבריה, מדובר בתכנית לימודים אינטראקטיבית במכללות ובאוניברסיטאות, בחקר הסביבה התקשורתית ובקידום דיאלוג בין -תרבותי של סטודנטים ממדינות שונות בעידן הדיגיטלי והרשתות החברתיות.
רוצה את מיטב הכתבות והתחקירים של שקוף ישירות לתיבה? פה נרשמים לניוזלטר:
מול הכוחות הגדולים שמנסים להשתיק אותנו, היום יותר מתמיד אנחנו צריכים אותך איתנו!
תגובה אחת
הכתבה עצמה לוקה בארבעה פגמים מקצועיים (עיתונאיים), מעייפים ומעצבנים:1) מבוא ארוך, כמעט עד מחצית הכתבה, שרובו התייחסות מסכמת ושופטת של עובדות שטרם הוצגו; 2) נטייה למטא התייחסות לדברים, ברובה המכריע התייחסות שיפוטית של הכותב, לפני הצגת העובדות. 3) חזרות נישנות של אותם דברים; 4) העדר תיחום – הן מיבני והן התייחסותי – בין ידיעה לדעה.