האם הדרך לגיהנום כלכלי רצופה בתקצובים עקיפים?

שוב ושוב המדינה מעבירים תקציבים לאוכלוסיות ומוסדות בצורה עקלקלה. כתוצאה, הכספים, שיוצאים מהכיס של כולנו – לא תמיד מגיעים למקומות הנכונים. הנה בדיקה דרך שלושה סיפורי מקרה: ההתנתקות, החקלאות ושוק התעופה הישראלית

| תומר אביטל |

במסגרת תכנית ההתנתקות, פינתה ממשלת ישראל כ-9,000 אזרחים מ-26 ישובים בחבל-עזה וצפון השומרון. הממשלה החליטה לפצות את התושבים המפונים והקימה לצורך כך מנהלת סיוע למתיישבי עזה וצפון השומרון. ממשלות ישראל לא התקמצנו: מאז 2005, הזרימו למינהלה למעלה מ-13 מיליארד שקל.

זה לא עזר.

חרף סכומי העתק, הטיפול במפונים היה מעורר חרפה: מבקר המדינה, ועדה ממלכתית מיוחדת וגופים נוספים – מתחו כולם ביקורת קשה לאורך השנים על דרך הטיפול הכושלת במפונים, שרבים מהם לא זכו במגורים חלופיים גם עשור מאוחר יותר.

לאן הכסף הלך? בין השאר למנהלת עצמה, יועצים, פרויקטים שונים ומשכורות.

מה היה קורה אילו היינו מחלקים את כל הכסף שהוקצה לטיפול במפונים (13 מיליארד שקל) ישירות אליהם? במקום צלקת שמסרבת להיסגר, כל משפחה (יש 1,940 כאלה) הייתה מקבלת בממוצע סכום נאה ביותר של 6.5 מיליון שקל. סכום שמאפשר שיקום אמיתי.

או קחו את החקלאים לדוגמא

מכל 100 שקלים של סחורה הנמכרת בידי חקלאי ישראל, 17 מסובסדים בידי הממשלה, בדומה לממוצע ה-OECD. 

אלא שכפי שפרסמנו, מתוך כ-5.3 מיליארד שקל המוקצים בכל שנה לסבסוד החקלאות – רק כ-.2.7 מיליארד מועברים בצורת תמיכה ישירה. היתר זורם בצורה עקיפה מהצרכנים באמצעות מכס גבוה, קביעת מכסת גידול שמקטינה את ההיצע בזמן שהיא שומרת על אותו ביקוש (מה שמוביל לעליית מחירים), וקביעת מחיר מטרה בשוק החלב שעלול לייקר מחירים לצרכנים גם כן.

במילים אחרות, כולנו משלמים את הסבסוד הזה דרך עיוותים כמו חסימת יבוא, במקום שהחקלאים פשוט יקבלו את הכסף בצורה ישירה, בדיוק כפי ה-OECD ממליץ לישראל לעבור לעשות.

תמיכה ישירה תאפשר לחקלאים להתייעל בדרך שיבחרו. בד בבד, כשהמידע ברור ושקוף, קל יותר לקבוע קריטריונים למי להעביר את הכסף, ובצורה שתטיב עם הציבור כולו.

טסתם פעם לחו"ל?

זה לא משנה אם טסתם או לא  – אתן ואתם מימנתם כרטיסי טיסה של אנשים אחרים. ב-2013  אישר יאיר לפיד כשר אוצר להעלות לחברות התעופה הישראליות את מימון האבטחה ל-97.5%, כפיצוי על רפורמת "שמיים פתוחים". מה קרה מאז? כפי שחשפנו, עלות האבטחה למדינה מזנקת בכל שנה. אשתקד התקציב טיפס לכמעט מיליארד שקל. בעבר כבר עלו טענות כי אל על מעמיסה הוצאות על הסעיף הביטחוני המסובסד – טענות אותן החברה הכחישה.

בשביל לסבר את האוזן: באומדן גס, כל משפחה בישראל שילמה בממוצע בשנה החולפת כ-379 שקל על תקציב האבטחה של חברות התעופה. על כל נוסע שבחר לטוס אל על, שילם הציבור 135 שקל. הכסף הזה מגיע מהכיס הציבורי, ולכן לכל חריגה יש השפעה על שירותים חברתיים שאנו מקבלים, למשל.

אם המדינה נחרצת בדעתה לסבסד חברות תעופה מכספינו – לא עדיף שהכסף יעבור פשוט לחברה עצמה, ולא לסעיף מסוים? ובכלל, לא עדיף לסבסד את הציבור שבוחר לטוס ישירות – מאשר למסות את כולם?

אנחנו עיתונות פתרונות, ושואפים לשלב בזנב הכתבות אזמ"ע (איך זה משפיע עליך) ומצ"ל (מה צריך לתקן כדי לבלום את הישנות התופעה). אז:

אזמ"ע? הדוגמאות מראות כי תקצוב עקיף ועקלקל מוביל לעתים לתוצאה ההפוכה. כספינו מתבזבז לשווא.

מצ"ל: זה בסדר גמור שממשלת ישראל תחליט לתקצב מהכיס של כולנו סוגיה מסוימת – מטעמים מוסריים, כלכליים ואחרים. אבל ראוי לבצע בדיקה מעמיקה מראש – מה הדרך היעילה ביותר להעביר את הכספים.

יש לך דוגמאות משלימות או סותרות? נשמח לשמוע בתגובות

שתפו את הכתבה
1 תגובה
  1. עוד דוגמא
    עוד דוגמא אומר:

    מה עם משרד החינוך, אם היו מקצים את התקציב לכל תלמיד, ישלמד איפה שהוא רוצה, זה לא היה יותר יעיל?

    הגב

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *