סיקור צל אופוזיציה שבוע רביעי: בנימין נתניהו

בשבוע הרביעי והאחרון לסיקור הצל של האופוזיציה: בנימין נתניהו חסם כל היתכנות לממשלה שהוא אינו עומד בראשה – ובכך התגלה כאופוזיציה האמיתית – לכל מי שהוא לא הוא. את המחיר ישלם הציבור כולו – בכיס ובלב. וגם: הכנסת תתקשה לבחור מבקר מדינה חדש

| עידן בנימין |

בסיקור הצל השבוע מצאנו אופוזיציה לוחמנית – אבל לא איפה שחשבנו.

בשבוע שעבר תיזז נתניהו את הכנסת כדי להגדיל את מספר השרים ולאפשר לו להרכיב ממשלה. השבוע, ברגע שהבין שאפסו הסיכויים לממשלה בראשותו, הפעיל את הכנסת כדי לחסום הקמה של ממשלה בכלל. בכך התגלה כאופוזיציה לכל מועמד שאינו הוא, מחוץ למפלגתו או בתוכה.

תשע מילים שאולי שינו את מסלול ההיסטוריה של מדינת ישראל

שיטת הבחירות בישראל ברורה: האזרחים בוחרים במפלגות הקרובות לעמדתם, אלו בוחרות את הח"כ שהכי מתאים להרכבת ממשלה ואז מתחיל המו"מ.

חוק יסוד הממשלה קובע כי במידה והח"כ עליו הוטלה הרכבת הממשלה נכשל, מעביר הנשיא את האחריות לח"כ אחר. אם גם אם הוא/היא לא צולחים במשימה אז תועבר האחריות לעוד מועמד (שיומלץ מקרב הח"כים) – ואם גם הניסיון השלישי נכשל, הרי שאז הולכים לבחירות נוספות.

את כל זה עצר ראש הממשלה נתניהו באמצעות סעיף 12 לחוק יסוד הממשלה: "נתקבל חוק על התפזרות הכנסת, ייפסקו ההליכים להרכבת ממשלה".

וכך מיום שני בבוקר, הונח האקדח הטעון על שולחן הכנסת וקידום החוק החל. המטרה: למנוע מכל מועמד אחר לנסות להרכיב ממשלה. לאחר ניסיונות אחרונים בהם הציע למפלגת העבודה להצטרף לממשלה בראשותו, הבין נתניהו שכשל – ודקות ספורות לפני פקיעת המועד (רביעי בלילה) החלה ההצבעה בקריאה שניה ושלישית.

מגייס את המפלגות הערביות

מאחר ולא יכול היה לסמוך בהצבעה על יו"ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן לאור המחלוקת הקשה ויחסי חוסר האמון שהחמירו השבוע, החל נתניהו לקושש קולות בקרב המפלגות הערביות: בל"ד, רע"ם, תע"ל וחד"ש.

אלו תמכו פה אחד בפיזור הכנסת וחסמו כל אפשרות למועמד אחר להרכיב ממשלה. המפלגות שהתנגדו לפיזור: כחול לבן, העבודה, מרצ וח"כ רועי פולקמן (כולנו), שסירב להצביע.

גם זה לא הספיק. כדי לוודא שלא יתגלו כיסי התנגדות קיים נתניהו ישיבה עם חברי מפלגתו דקות לפני הצבעה וביקש הקראה שמית במליאה כדי למנוע הפתעות. בניגוד להצבעה רגילה, בבה כולם לוחצים על כפתור בו זמנית וכל אחד עושה את חשבון הנפש עם עצמו שניות לפני, בהצבעה שמית כל ח"כ נאלץ לומר בקולו מול חבריו את בחירתו. מעמד ולחץ אחר. ההצעה לפיזור הכנסת התקבלה ברוב של 74 תומכים ו-45 מתנגדים.

1.5 מיליארד שקל לשתי מערכות בחירות בשנה אחת

ההצבעה הקפריזית אמש תפגע בכיס הציבור. לפי תקציב המדינה, מימון מערכת הבחירות האחרונה (כולל תקציב המפלגות השוטף) לשנת 2019 עמד על 706 מיליון שקל. הערכות האוצר למערכת הבחירות הקרובה לבדה, כפי ששמענו השבוע בדיון בכנסת, עומדות על 475 מיליון שקל נוספים. עד כאן – 1.181 מיליארד שקל.

חובות המפלגות

נוסף על כך, המפלגות בחובות: חיים אבידור, חשב הכנסת, אמר השבוע כי החובות של המפלגות מהבחירות האחרונות עומדות על 62 מיליון שקל. סכום זה צפוי לעלות ל-200 מיליון בשל מערכת הבחירות הנוספת. כשישבתי (עידן) השבוע בכנסת ראיתי איך הח"כים מתפתלים ומנסים למצוא מוצא. עד כה 1.381 מיליארד שקל.

כמה חייבת כל מפלגה? אנחנו לא יודעים. התקציבים אינם שקופים – ואנו תלויים בדו"ח של מבקר המדינה על התנהלותן -ועשויים לחלוף עוד חודשים רבים עד פרסומו.

אנחנו בשקוף כבר עובדים על בקשה רשמית למבקר לבקש את זירוז פרסום הדו"ח, עוד טרם הבחירות.

מתוך הדיון השבוע בוועדת הכנסת

שנה של תשלומים שוטפים לעיסוק עצמי

הכנסת הקודמת פוזרה בסוף דצמבר 2018, והתרחיש הסביר הוא כי הממשלה הבאה לא תוקם לפני תחילת נובמבר. המשמעות – מערכת בחירות של כמעט שנה שלמה. מעבר לתקציב הבחירות ומימון המפלגות, ישנן גם העלויות של הח"כים, שעסוקים בבחירות ולא בציבור.

120 ח"כים שיגויסו למאמץ הבחירות המתמשך עולים כ-154 מיליון שקל בשנה (כ- 107 אלף ש"ח בחודש –  תקציב הכולל שכר, שלושה עוזרים, רכב צמוד ועוד). ועוד 7 שרים וסגני שרים כיום שאינם חברי כנסת אך ממשיכים לקבל שכר ולשכה בממשלת המעבר (נפתלי בנט, איילת שקד, אורי אריאל, יצחק וקנין, איוב קרא, ירון מזוז, מייקל אורן).

מחד אין ברירה – הכנסת צריכה תמיד מצבת מלאה. מנגד, לשלם שכר מלא וגבוה משמעותית מהנהוג בעולם לאורך חודשים של כלום ושום דבר – זו מעילה באמון הציבור. על אחת כמה וכמה כשמדובר בדבר שאינו מחויב המציאות. אם ח"כ אחר מהליכוד, למשל, היה מרכיב ממשלה – היינו חוסכים, אם כן, סכומי עתק.

לפירוט החישוב המלא לחבר כנסת

שכר ח"כ: כ-44 אלף שקל בחודש. בתוספת עלות שכר של 30% = 57 אלף שקל.

שכר יועץ לח"כ: כ- 10 אלף שקל בחודש (הערכה שמרנית), כפול 3 יועצים. בתוספת עלות שכר של 30% = 39 אלף שקל.

עלות רכב צמוד (מוערכת): כארבעת אלפים שקל בחודש.

הוצאות קשר עם הציבור: מקסימום כ- 93 אלף שקל בשנה.

כך העלויות הישירות בלבד לאובססיית הבחירות של הח"כים יעמדו על מעל 1.5 מיליארד שקל.

עלוית עקיפות שקשה להעריך

על כך תוכלו להוסיף (אם תרצו) עלויות עקיפות כמו: יום שבתון (עלות יום עבודה למשק מוערכת בכמיליארד שקל לכל הפחות), חוסר הפיקוח של הכנסת על התקציב (אין ועדות) וממשלה שלא יכולה לקדם רפורמות חדשות לטובת הציבור או לטפל בגירעון התופח, שעשוי לדרדר את היציבות הפיננסית של ישראל. כל אלו מגלמים מיליארדים נוספים אותם קשה להעריך.

אז נכון שדמוקרטיה עולה כסף, וזה בסדר גמור – אך ההחלטה של חברי הכנסת בקואליציה ומחוצה לה לשבת בבית או במסע בחירות עוד כחצי שנה במקום לשרת את בוחריהם היא פשוט חסרת אחריות. מעבר לחור בכיס, יפגע עוד יותר אי-האמון בפוליטיקאים ויגבר חוסר השקט בציבור בעקבות עוד מערכת בחירות משסעת.

הפארסה הבאה – חוסר יכולת לבחור מבקר?

ביום שני הקרוב (3/6) תתקיים בכנסת בשעה 14:00 ההצבעה לבחירת מבקר המדינה החדש. שני מועמדים עומדים על הפרק: מתניהו אנגלמן, מטעם הליכוד, וגיורא רום, מטעם כחול לבן.

במצב הנוכחי, הכנסת מחולקת 60:60. ההצבעה אמנם תהיה חשאית וכל זליגה תכריע את ההצבעה על חודו של קול, אך אם יתבצרו הח"כים מאחורי המועמד שלהם – אנו צפויים לגלות שלא ניתן יהיה לבחור מבקר. על פי החוק, ההצבעה תחזור על עצמה עד שימצא רוב.

***

לסיכום: בכנסת ה-20 שאלנו אם הייתה זו הכנסת שהתעסקה הכי הרבה בעצמה. לצערנו, הכנסת ה-21 תיזכר כזו שעסקה רק בעצמה.

שתפו את הכתבה
0 תגובות

השאירו תגובה

רוצה להצטרף לדיון?
תרגישו חופשי לתרום!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

nineteen − 4 =