הפתרון הגאוני של ראש הממשלה לבעיית השקיפות

אחר הצהריים שמשי אחד ב-2010 המספרה שלי (תומר) הייתה סגורה. אז לקחתי סיכון עם סַפָּרית חדשה. זה הסתבר כרעיון מצוין. בשעה שתלתלי האֲפרוֹ שלי צנחו על הרצפה – גלגלנו שיחה על מעון רה״מ הלא רחוק מהמספרה. רחוקת-משפחה שלה, טענה הספרית, עבדה בבית הזוג נתניהו. לא אחת היא הייתה עדה למסעות רכש הזויים. "19 אלף שקל", חזרה ואמרה, ״19 אלף שקל עלו לנו הסדינים של שרה".
פידלתי בחופזה הביתה. התיישבתי מול המחשב ושיגרתי שאילתה נסערת בנושא. אלא שאנשי לשכת רה״מ התייחסו לשאלה, כדרכם, באדישות. חודשים של תחינות ולחצים – לא עזרו. גם לא העובדה שמדובר ב(המון) כספי ציבור בהם לכאורה נרכש פריט שעלותו לא אמורה להישמר כסוד מדינה.

לבסוף חבר שעבד במשרד גילה לי שלעולם לא יענו לי. במקום, הוא הציע שאפעיל נוהל שהיה שמור באותם ימים רק ליודעי ח״ן – חוק חופש המידע. ״ככה לא נוכל להתחמק״.
גיגלתי את החוק. כשקראתי את סעיפיו – שפשפתי את עיני. הוא מאפשר לכ-ל אזרח לבקש כ-ל מידע שמצוי בידי הרשויות. והמדינה? חייבת למסורו (תחת סייגים שונים – למשל לא אם הוא פוגע בביטחון המדינה). אז התפרעתי ובבקשה כבר דרשתי על הדרך את כלל הוצאות המעון הרשמי. כך, בזכות החוק והמספרה הסגורה, חשפנו באביב 2011 את העלויות השערורייתיות של ניקיון, אירוח וטיפוח ראש הממשלה ורעייתו. הן התבררו כחריגות. בלשון המעטה.
בשנים הבאות נעזרנו בתנועה לחופש המידע לחשיפה של עוד מתקציב המעון. הפרסומים הובילו לקיצוצן של אותן הוצאות, ולאחרונה אף לחקירה פלילית.
זאת דוגמה בודדת לחשיבות חוק חופש המידע. בעזרתו התגלו בשנים האחרונות שורה של בזבוז כספי ציבור. וכשדברים מתפרסמים דברים משתנים, אז תישארו איתי רגע – כי אני יודע שזה לא סקסי. אני יודע שזה לא נשמע מעניין – אבל זה קריטי: במשרד רה״מ פחות מחבבים את ההשלכות. אז במקום להתנהל טוב יותר הם פשוט לא איישו את תפקיד ׳הממונה׳ על חופש המידע׳.
היום, ולמעשה כבר כמה חודשים, אין במשרד רה״מ מי שיענה לבקשות המידע המעצבנות שלי ושל אחרים שמגישים אותן בהתאם לחוק.
גם ככה, עד היום משרד רה״מ לא היה מבין מצטייני השקיפות. הם נהגו להגיב חלקית (עד היום לא זכיתי לתשובה בנוגע לסדינים) ובאיחורים היסטריים. אבל למה בכלל לענות כשאפשר לתת לשאלות ללכת לאיבוד אי שם בתיבת דוא״ל שאיש לא קורא?

מוריד את הכובע בפני רה״מ

דמיינו חברה שיש לה שירות לקוחות כה גרוע שיום אחד היא פשוט מבטלת אותו. זהו. אין למי לפנות. אה, ואין לחברה מתחרות, אז גם אין לאן להתנייד (אלא אם בידכם אזרחות זרה). אז מה הפלא שיש יוזמות משוגעות כמו 100 ימים של שקיפות?

אני אישית מוריד בפני רה״מ את הכובע. זה פתרון אלגנטי. בתנועה לחופש המידע פחות מתפעלים. ״משרד רה״מ החליט לוותר על חובה המצויה בחוק חופש המידע – על מנכ״ל המשרד למנות ממונה על חוק חופש מידע, שתפקידו להעמיד מידע לעיון הציבור״, הבהירה לי עו״ד רחלי אדרי מהתנועה לחופש המידע כששוחחנו על הנושא. היא הוסיפה שנתניהו עצמו חתום על החוק הזה, כך שהוא ודאי מכיר אותו ואת הסעיף שקובע שלכל רשות ציבורית יהיה ממונה שתפקידו – לתת מידע לציבור המבקש לדעת.

לדבריה, ״תהיו בטוחים שדובר, שתפקידו לדברר את מעשיו של ראש הממשלה לתקשורת – הגם שלא קבוע בחוק – קיים יותר מאחד. אבל ממונה שאמור ליתן מידע גולמי, באקסלים, מידע לא מעובד – אין במשרד כבר תקופה ארוכה מדי. ולפי מה שבדקתי הדבר לא הולך להשתנות בקרוב״.

מינוי ממונה לא יספק

במשרד רה״מ ציינו בתגובה כי "לפני מספר שבועות הודיעה הממונה על חוק חופש המידע שאינה ממשיכה בתפקידה. בימים אלה פועל משרד ראש הממשלה מול נציבות שירות המדינה ומשרד המשפטים לקבלת התקן הייעודי המובטח למילוי התפקיד. הפניות שמגיעות למשרד בימים אלה מופנות ישירות ליחידות המטפלות בתחומים שעליהם מתייחסת הפנייה".
אגב, במשרד לא הגיבו לשאלת המשך של מה (לעזאזל) קורה עם השאילתות שהגשתי לפני כמעט שנה.
מינוי ממונה לא יבשר על עידן חדש של שקיפות. אין סנקציות בחוק לחוסר התייחסות לבקשות, בכל הרשויות חסרים תקנים לתפקיד הממונה והוא נחשב לעול ולא לפרס שכן אינו מלווה תוספת שכר. רק הקמת נציבות חופש מידע עצמאית ועתירת סמכויות תפתור את הבעיה. אלא שמי שאמור להוביל זאת הוא המשרד שכעת החליט לצפצף על זכות הציבור לשקיפות אלמנטרית.