מה אנחנו יודעים על קשרים בין חברי כנסת לבין נוני מוזס?

פרשת נוני-ביבי מבעיתה. היא מטיחה בפנינו בכמה וכמה מישורים כיצד אדוני המדינה משקרים לנו ומוכרים אותנו. אלא שכאן בדיוק גם טמונה ההזדמנות האדירה לתיקון. לשינוי סדרים ישנים והחלפתם בחדשים. בדיוק כפי שגירעון אדיר בתקציב המדינה הוא נקודת מוצא לרפורמות כלכליות נועזות, כך משבר אמון חסר תקדים בפוליטיקה ובתקשורת הוא נקודת פתיחה לרפורמה שתעגן שקיפות באינטרסים של הפוליטיקאים והמו"לים.

לכן אפשר היה לצפות שכלל הח"כים שהגיעו לפוליטיקה מצוידים בחלומות למציאות נקייה יותר, יתנפלו על הפרשה. במקום זה קיבלנו דממה. בקושי רב, אם בכלל, נשמעים רוב אבירי הפוליטיקה החדשה שבדרך כלל מרימים קול צווחה על ביבי בגלל כל סיגר ועל כל רהיט. זה דוחה ומדאיג. אותם פוליטיקאים, שבידיהם כעת המפתחות לשינוי אך הם מסרבים להכניס אותם לסוויץ', מתחלקים לשני סוגים. הראשונים הם חסרי עמוד השדרה. חבר-הכנסת המפוחד או זה שעורך חישובים פוליטיים עתידיים ובוחר לא לעשות כל שביכולתו לשידוד מערכות. תזכרו היטב את חברי מנזר השתקנים – אי-אפשר לסמוך עליהם. הם לא בפוליטיקה בשבילכם.

ויש סוג נוסף: מי שנדם כי הוא בברית כלשהי עם מוזס. ודווקא לאחרונים נפתחה כעת דלת לחשבון נפש אמיץ, שממנו כולם ייצאו נשכרים.

איציק שמולי כמשל

בואו נבחן את המקרה של ח"כ איציק שמולי (המחנה הציוני). בשנים האחרונות שמולי פעל עבור "ידיעות אחרונות": הוא פעל להתיר פרסום מוצרי עישון בעיתונות, התנגד לחוק שיסדיר את הפרסום הסמוי (אחד מאפיקי הרווח של קבוצת "ידיעות") ופעל נגד הנמסיס "ישראל היום" בכמה מישורים. במקביל, זכה שמולי לסיקור חיובי סדרתי חסר תקדים מ"ידיעות אחרונות", מה שנוני מוזס מכנה "פינוק": תמונות ופרסומים מפרגנים, לצד הצעות חוק חסרות-סיכוי שזכו לכותרות – סיקור שח"כים, במיוחד מהאופוזיציה, יכולים רק לפנטז עליו.

איציק שמולי והסיקור האוהד ב"ידיעות אחרונות". גרפיקה: "העין השביעית"

שמולי הוא ח"כ חרוץ ומסור. גם כל עתידו הפוליטי לפניו. כטירון היה זקוק לגב של מו"ל חזק, אבל היום הוא כבר מוכר בכל בית. לכן, כשהודיע לאחרונה על כינוס מסיבת עיתונאים היה אפשר לחשוב שיטיל פצצה בסטייל הוליוודי. לחשוף את מה שהוא יודע על המנגנון. במקום זאת, שמולי הודיע על תמיכה בעמיר פרץ.

שמולי מעדיף לטמון את הראש בחול. שאלתי אותו האם יש "תן וקח" עם "ידיעות אחרונות" והוא הגיב: "שטויות, אין שום קשר, אני חושב שהחוק (נגד 'ישראל היום') נחוץ כי מודל הדמפינג של 'ישראל היום' מפרק את התקשורת החופשית. כל ניסיון לקשור בין הדברים הוא מופרך".

לדבריו "נבחרתי שלוש פעמים רצוף לח"כ החברתי ביותר בכנסת, מוביל מאבקים רבים בכנסת ומחוקק המון בתחומי רווחה, בריאות ותעסוקה. לשמחתי התקשורת כולה מציינת לטובה את המאבקים הרבים והחוקים שלי, לרבות רדיו, טלוויזיה, 'הארץ', 'מרקר', 'כלכליסט', 'גלובס', 'מעריב' וכך גם 'ידיעות'".

יכול להיות שכפי שמבקר התקשורת אביב הורביץ נוהג לכתוב, הכל "צירוף מקרים". אבל ב"ידיעות" של מוזס כמעט ואין צירופי מקרים.

כך או אחרת, ללא שקיפות מעוגנת בחוק, אנו תלויים בשני אפיקים כדי להבין את המציאות: הדלפות מגורמים אינטרסנטיים, ואנשי צמרת שהמצפן שלהם כופה עליהם לעשות את הדבר הנכון. אנו תלויים אם כן בעיקר בהדלפות. זה חייב להשתנות באמצעות מסלול שלישי: שקיפות ביומנים. שקיפות באינטרסים. שקיפות שלטונית. שהציבור, או לכל הפחות ועדה ציבורית, תהיה חשופה לכל המהלכים – ותחשוף מה שניתן בקביעות לציבור, ללא קשר לאינטרסים או מצפנים.

עד שהחקיקה בנושא תגיע, יש דרך בזק להתחיל בברית חדשה בינינו הציבור הרחב לביניכם – אנשים ששולטים בנו. חברי-כנסת יקרים, ספרו לנו האם נפגשתם אי פעם עם נוני מוזס (שבקושי פוגש את כתביו), ומה נאמר בשיחות האלו. שמולי כבר השיב לנו: "לא הלכתי לפגוש אותו מעולם, כן נתקלתי בו אולי פעמיים-שלוש באופן אקראי במסדרון או בדרך לפגישה כשבאתי לבקר בבניין 'ידיעות' והחלפנו כמה מילות חולין".

אז בבקשה קוראים יקרים: פנו לח"כים החביבים עליכם – מכל הקשת הפוליטית השתקנית – ותשאלו: "האם נפגשתם עם נוני מוזס ועל מה דיברתם?". עדכנו בתשובות ודעו שכל מי שמסרב לענות – הוא לא בצד ימין או שמאל. הוא בצד הלא נכון.

0 תגובות

השאירו תגובה

Want to join the discussion?
Feel free to contribute!

כתיבת תגובה